בנק אוצר החייל תל אביב סניף החשמונאים 14361 ואח' נ' א.ס. ואח'

מבוא

1. לפניי בקשת הנאמן לנכסי החייב א.י.ס. (בפשיטת רגל) (להלן: "החייב") להורות על פירוק השיתוף בדירת מגוריו של החייב בהרצליה פיתוח (להלן: "הדירה"), מכח סעיפים 37 ו- 40 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969. הזכויות בדירה נחלקות כיום באופן שווה בין הנאמן לבין גרושתו של החייב, א.ס. (להלן: "המשיבה").

    

2. החייב מצוי בהליכי פשיטת רגל מאז שנת 2009, לבקשת הנושה בנק אוצר החייל בע"מ.

    

3. הדירה היתה רשומה על שמה של המשיבה מאז רכישתה בשנת 1999 ועד למינויו של הנאמן לתפקידו. בחודש מרץ 2010 התגרש החייב מהמשיבה, ובמסגרת הסכם הגירושין ויתר על זכותו במחצית הדירה, זכות שאמנם לא היתה רשומה על שמו אך הוקנתה לו ברגע פקיעת הנישואין, מכח הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, תשל"ג- 1973.

    

4. ביום 1.1.2011 ניתן נגד החייב צו כינוס וביום 26.2.2014 הוא הוכרז פושט רגל ומונה נאמן על נכסיו.

    

5. החל מחודש יולי 2007 וכלה בחודש ספטמבר 2012, התגוררו החייב והמשיבה בדירה שכורה ברח' מדינת היהודים 49 בהרצליה (להלן: "הדירה השכורה"). את הדירה שבבעלותם השכירו לצד שלישי. לטענתם, המעבר לדירה השכורה נועד לחמוק מהטרדות של נושי החייב. החזרה לדירה התאפשרה לאחר שהוסר החשש מפני הטרדות.

    

6. בעקבות הליך שייזם הנאמן ביום 30.11.2011, ביטל בית המשפט את הענקת חלקו של החייב בדירה למשיבה, וזאת בפסק דין שניתן ביום 29.10.2014. כפועל יוצא מכך נרשמו מחצית הזכויות בדירה על שמו של הנאמן. ביום 27.1.2016 דחה בית המשפט העליון את ערעורה של המשיבה על פסק הדין וקיבל את ערעורו של הנאמן בכל הנוגע לקביעות כספיות מסויימות שנכללו בפסק הדין (ע"א 8760/14).

    

7. נגד החייב הוגשו תביעות חוב בסכום כולל של כ- 19 מליון ₪ ועד כה אישר הנאמן תביעות בסכום כולל של 9,528,425 ₪. תלויים ועומדים עדיין ערעורים של החייב והמשיבה על שתי תביעות שאושרו, בסכום כולל של כ- 3,200,000 ₪.

    

8. על רקע העובדות המתוארות לעיל, הוגשה הבקשה שלפניי, וזאת ביום 26.3.2017.

    

9. סלע המחלוקת העיקרי הנטוש בין הנאמן והכנ"ר מזה, לבין החייב והמשיבה מזה, הוא האם מוקנית למשיבה זכות דיירות מוגנת בדירה, כפי טענתה וכפי טענת החייב, או שמא יש למכור את הדירה כפנוייה, ואף לשלול תשלום סידור חלוף מהחייב והמשיבה, כטענת הנאמן והכנ"ר.

    

   טענות הנאמן 

    

10. הנאמן טוען כי החייב והמשיבה נהגו בחוסר תום לב בכל תקופת הליך הפש"ר והערימו עליו קשיים שלא לצורך בכל הנוגע למימוש נכסי החייב. חוסר תום הלב הגיע לשיאו בנסיון ההענקה הכושל של זכויות החייב בדירה, נסיון אשר לבסוף לא צלח. בנוסף, המכשולים שהערימו החייב והמשיבה על הנאמן גרמו לעיכוב באפשרות לממש את הדירה. אלמלא מכשולים אלה, ניתן היה לממש את הדירה כבר בשנת 2011, עוד בזמן שהחייב והמשיבה התגוררו בדירה שכורה, ובמקרה כזה, כלל לא היתה מתעוררת שאלת הגנתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").

     

11. הנאמן מוסיף וטוען כי אין מקום שהמשיבה תיהנה מהגנות חוק הגנת הדייר או מהזכות לדיור חלוף לאחר שפעלה עם החייב במרמה להברחת זכויותיו בדירה. לדידו, המועד הקובע לצורך בדיקת מגורי המשיבה בדירה לענין ס' 33 לחוק הגנת הדייר הוא מועד מתן צו הכינוס נגד החייב, ובמועד זה החייב והמשיבה התגוררו בדירה אחרת, היא הדירה השכורה. הנאמן טוען כי לא היתה סיבה לחזרת החייב והמשיבה לדירה שבמחלוקת זולת הרצון לתקוע מקל בגלגלי המימוש של הדירה.

     

12. הנאמן מוסיף ומגולל את האופן בו העניק החייב את זכויותיו בדירה וטוען לחוסר תום הלב של החייב והמשיבה גם יחד בענין זה.

     

13. הכנ"ר תומך בעמדתו של הנאמן.

     

     

     

    טענות המשיבה והחייב

     

14. מנגד, המשיבה והחייב טוענים כי מימוש הדירה אינו פועל בהכרח לטובת הנושים שכן יש למכור את הנכס כתפוס ולא כפנוי. על כן, המכירה תניב לקופת הפש"ר סכום של 2,100,000 ₪ בלבד, כאשר מסכום זה יש להפחית את חוב המשכנתא שעדיין רובצת על הדירה וכן את תשלומי המשכנתא בהם נשאה המשיבה לבדה. בכל הנוגע להגנתו של חוק הגנת הדייר, טוענים המשיבה והחייב כי המועד הקובע לענין סעיף 33 לחוק הגנת הדייר הוא מועד פקיעת הזכויות בנכס מחמת הליכי מימוש, ולא מועד מתן הצו לכינוס נכסי החייב. אכן, בין השנים 2007- 2012 המשיבה לא התגוררה בדירה אלא בדירה השכורה, אך במועד הקובע, קרי, עובר למתן פסק הדין הנוכחי, המשיבה התגוררה בדירה ולכן היא זכאית להחשב דיירת מוגנת.

     

15. המשיבה, כמו הנאמן, פורסת בסיכומיה יריעה רחבה ובלתי רלבנטית בנוגע לנסיבות שבהן העניק לה החייב את זכויותיו בדירה. בנוסף היא מטיחה האשמות שונות בנאמן, שאינן רלבנטיות לסכסוך הנוכחי.

     

    דיון והכרעה

     

16. בעלי הדין הפליגו בטיעוניהם בסוגיות שכלל אינן נדרשות לצורך הכרעה בסכסוך הנוכחי תוך שנדרשו פעם נוספת לסוגיית הענקת הזכויות בדירה, אשר בוטלה בסופו של דבר. אין צורך להדרש לענין זה, שכבר הוכרע בפסק דין חלוט.

     

17. לגופו של ענין, ברור כי אין מנוס מפירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה לכל המרבה במחיר, שהרי אין כל מקור אחר שממנו יוכלו הנושים להפרע ולו גם מקצת נשייתם. גם מכירתה של הדירה כתפוסה, תניב לנושי החייב סכומים שלא יוכלו לקבל בדרך אחרת, העולים בהרבה על הסכום הזעום שהציע החייב במסגרת הסדר נושים שלא אושר.

     

18. השאלה האמיתית שבמחלוקת היא האם יש למשיבה זכות להמשיך ולהתגורר בדירה כדיירת מוגנת לאחר מכירתה, אם לאו. לשאלה זו נודעת משמעות כלכלית רבה, שכן שווי הדירה כפנוייה מוערך בכ- 7,500,000 ₪, ואילו שווייה כתפוסה, קרי, במקרה שייקבע כי המשיבה הינה דיירת מוגנת בדירה, הינו כ- 3,800,000 ₪ בלבד. יצויין כי נכון לחודש יולי 2017, יתרת חוב המשכנתא על הדירה עמדה על סך של 1,417,958 ₪, כך שמכל תמורה בה תימכר הדירה, יהיה צורך לפרוע תחילה את חוב המשכנתא.

     

19. סוגיית ההגנה על מגוריו של חייב בהליכי פשיטת רגל מעוגנת הן במסגרת ס' 86א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם- 1980 (להלן: "הפקודה"), והן במסגרת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

     

20. סעיף 86א לפקודה קובע:

     

    "(א)היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לפושט הרגל, לבן זוגו או לבני משפחתו הגרים עמו, רשאי בית המשפט להורות שלא יימכרו אלא אם הוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לפושט הרגל, לבן זוגו ולבני משפחתו הגרים עמו, מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.

    (ב)בית המשפט רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת.

    (ג)הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם, ואין בהם כדי לפגוע בדינים אלה."

     

    סעיף זה עניינו במימוש בית מגוריו של פושט הרגל, המצוי בבעלותו הבלעדית, ואשר פושט הרגל מתגורר בו. חייב כזה איננו זכאי להמשיך ולהתגורר בנכס שנמכר במסגרת הליכי פשיטת הרגל שלו, אך הוא זכאי לסידור חלוף.

     

21. יחד עם זאת, סעיף 86א לפקודה אינו דן במימוש בית מגורים שהבעלות בו משותפת לפושט הרגל עם אחרים או במימוש דירה של פושט הרגל אשר רשומה על שמו. סוגיית מימוש נכסים המשותפים לפושט הרגל עם אחרים וכן נכסים הרשומים על שמו, מוסדרת בסעיף 33 להגנת הדייר. כעולה מן האמור בס' 86א(ג) לפקודה, מקום בו מדובר בנכס שחלים עליו דיני הגנת הדייר, לא תחול ההוראה הכללית של סעיף 86א לפקודה, אלא יחול ההסדר הספציפי של דיני הגנת הדייר. הסדר ספציפי זה מצוי בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, אשר קובע:

     

    "(א)החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש. ...

     

    (ד)החזיק אדם בנכס כשהוא אחד מבעליו או מחוכריו-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירת חלקו של שותפו, בין מרצון ובין בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של חוכרו-לדורות החדש, לפי הענין."

     

    משמע, מקום שיש לפושט הרגל שותף בזכויות בדירת המגורים אשר מתגורר בדירה, אזיי אותו שותף יהפוך לדייר מוגן בדירה עם מכירתה.

     

22. לצד הוראות אלה, וכאשר מדובר בבני זוג, חלה הוראת סעיף 40א לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), אשר קובעת:

     

    "(א)החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע.

     

    (ב)הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, לא יחולו לגבי מי שהיה שותף בדירה שבית המשפט החליט על פירוק השיתוף בה, כאמור בסעיף קטן (א)".

     

    הוראה זו נועדה לאפשר לכל אחד מבני זוג לפרק את השיתוף בדירת המגורים ולהעמיד למכירה כדירה פנוייה, בלא שיוקנה לאחד מהם מעמד של דייר מוגן בדירה, דבר המפחית בהכרח את שוויה ופוגע בבן הזוג השני. על רקע הוראה זו, התעוררה השאלה האם כונס נכסים של חייב המצוי בהליכי הוצאה לפועל יכול לעשות שימוש בהוראה זו כדי לפרק שיתוף בדירת מגורים בין החייב ובין אשתו, מבלי שתעמוד לאישה הגנתו של חוק הגנת הדייר. תשובה שלילית לשאלה זו ניתנה בפסק הדין המנחה רע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד איל שוורץ, פ"ד סד(2) 207 (2010) (להלן: "כובשי"), בו נקבע כי בית המגורים המשותף לחייב ולאשתו יימכר על ידי כונס הנכסים כתפוס על ידי האישה, וזו תהא לדיירת מוגנת בבית. הטעם לכך הוא שרציונל ההגנה על זכותם של בני זוג לפרק את השיתוף ביניהם מבלי להקנות לאחד מהם את יתרון הדיירות המוגנת, העומד בבסיס הוראת ס' 40א לחוק המקרקעין, אינו חל כאשר צד זר, כונס נכסים של אחד מהם, הוא שמבקש ליזום את פירוק השיתוף. הגם שכונס הנכסים נכנס בנעלי החייב, אין הוא פועל מטעם החייב ואין הוא מייצג את האינטרסים של החייב. הכונס הוא פקיד בית משפט שתפקידו לקדם את האינטרסים של הנושים הזוכים ולכן לא תחול לגביו הוראת סעיף 40א לחוק המקרקעין. בחלוף הזמן, הלכת כובשי הוחלה גם על מקרים בהם מדובר בפושט רגל ובבעל תפקיד שהוא נאמן בפשיטת רגל, שכן הרציונל העומד בבסיסה חל גם במקרים של פשיטת רגל.

     

23. במקרה דנן, הנאמן הוא שמבקש את פירוק השיתוף, ולכן חלה הלכת כובשי, משמע, יש לבחון האם עומדת למשיבה הגנתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, והעובדה שפירוק השיתוף מתבקש מכח סעיף 40א לחוק המקרקעין, היא כשלעצמה אינה שוללת את זכותה של המשיבה להגנתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ככל שהיא עומדת בתנאיו.

     

24. סעיף 33 לחוק הגנת הדייר קובע כי אם החזיק אדם בנכס כשהוא בעליו או חוכרו לדורות, וזכותו בנכס פקעה מחמת מכירתו בהליכי פשיטת רגל, אזיי המחזיק יהיה לדייר של הבעלים החדש או החוכר לדורות החדש. אחד התנאים לתחולתו של סעיף זה הוא קיומה של חזקה בנכס. לשונו של הסעיף משמיעה לנו כי המועד הקובע לענין זה הוא מועד פקיעת הזכויות של המחזיק, קרי, מועד מכירת הנכס. במילים אחרות, לצורך החלת ההגנה נדרש המחזיק בנכס להראות כי במועד מכירתו של הנכס הוא אכן מחזיק בו. לעניננו, בין השנים 2007- 2012 התגוררו המשיבה והחייב בדירה המושכרת, אך אין חולק כי מאז חודש אוקטובר 2012 ועד היום, מתגוררים שניהם בדירה שבמחלוקת. הנאמן טוען כי המועד הקובע לענין החזקה בנכס הוא מועד צו הכינוס, ולחלופין, המועד בו ביקש לבטל את הענקת חלקו של החייב בדירה למשיבה, אלא שטענה זו עומדת בסתירה ללשונו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. כידוע, הפרשן כבול ללשונו של החוק. הוא נותן מובן לנוסח הקיים של החוק, ואיננו רשאי ליצור טקסט חדש. גבול הפרשנות הוא גבולה של הלשון:

     

    "אין השופט רשאי... להגשים מטרה שאין לה אחיזה, ולו הקלושה ביותר, בלשון החוק. מלאכת הפירוש אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש... ייתכן, שיינתן ללשון החוק פירוש מרחיב או פירוש מצמצם, פירוש רגיל או פירוש חריג, אך בדרך כלל יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק" (דברי כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק בד"נ 40/80 פאול קניג נ' יהושע כהן פ"ד לו(3) 701, 715).

     

    וכן:

     

    "הפרשן נותן מובן לטקסט קיים. אין בכוחו ליצור טקסט חדש. הפרשן אינו רשאי ליתן לטקסט מובן שהוא אינו יכול לשאת בשפתו. גבול הפרשנות במשפט הוא גבול הטקסט, וגבול הטקסט נקבע על-ידי גבולות הלשון ... כאשר השופט נותן לטקסט משפטי מובן מעבר למובנו הלשוני, פעילותו חדלה להיות פרשנית, והיא צריכה להישען על דוקטרינות לבר-פרשניות. הפרשנות מסתיימת במקום שבו הלשון מסתיימת ..."

     

    (דברי כב' הנשיא א' ברק בבג"ץ 2257/04 סיעת חד"ש – תע"ל נ' יושבת-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-17,כבוד השופטת דליה דורנר, פ"ד נח(6) 685, 701 (2004)).

     

     

    ראה גם את דברי כב' השופט ד' מינץ בתיק פש"ר (מחוזי י-ם) 4320-07 עו"ד עמיר ליבונטין, נאמן על נכסי החייבת נ' טל שמחה לוי (פורסם בנבו, 03.02.2011) (להלן: "עמיר ליבונטין"):

     

    "עם זאת יש לזכור כי בית המשפט ציין כי על אף שהפעלת ההגנה שבסעיף 33 לחוק תהיה על דרך הצמצום תוך נטייה להחיל את הוראות סעיף 86א' לפקודה, אין בית המשפט בן חורין להימנע מהענקת ההגנה שבסעיף 33 לחייב, במידה והתנאים לחלותו אכן מתקיימים ... לאחרונה אף ציין בית המשפט את העובדה כי על אף שהמחוקק היה מודע לבעייתיות שבסעיף וחרף פעולתו של המחוקק לצמצום היקפו בשנת 1995 עת חוקק את סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (העוסק בשלילת תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, במקרה של פירוק שיתוף בדירת בני זוג), הוא נמנע מלבטל את הסעיף לגמרי והותירו על כנו. בנסיבות אלו חרף הקושי הכרוך בהוראותיו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר בהיקפו הנוכחי, כאמור, לא ניתן להתעלם מהוראותיו, אך בשל השאיפה הכללית לצמצומו ... " (בפסקה 12).

     

    על כן, וחרף המגמה הרווחת בפסיקה ליתן לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר פרשנות מצמצמת, דומה כי אין כל אפשרות פרשנית לגיטימית וסבירה לומר כי המועד הקובע לענין החזקה בדירה הוא מועד צו הכינוס, יום 1.1.2011. כך גם אין אפשרות פרשנית לקבוע כי המועד הקובע הוא היום בו הוגשה הבקשה לביטול ההענקה, קרי, יום 30.11.2011. לא צו הכינוס וגם לא הבקשה לביטול הענקה הם אלה שהפקיעו את זכות הבעלות של המשיבה במחצית הדירה שנותרה בידה עד כה, אלא רק ההחלטה הנוכחית לפרק את השיתוף בדירה. נזכיר כי לא די בכך שבעקבות ההחלטה לבטל את ההענקה הופקעה בעלותה של המשיבה במחצית הדירה, שכן עדיין נותרה בידה הבעלות במחצית השניה, שרק הצו הנוכחי לפירוק השיתוף בדירה לשם מכירתה הוא שמפקיע גם אותה.

     

25. גם אם היינו "מותחים לאחור" את המועד בו נדרשה המשיבה להחזיק בדירה כדי ליהנות מהגנתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ניתן היה אולי בדוחק לראות במועד הגשת הבקשה לפירוק השיתוף כמועד הקובע לענין קיומה של חזקה בדירה, אלא שבמקרה דנן הבקשה לפירוק השיתוף הוגשה רק ביום 27.3.2017, כארבע וחצי שנים לאחר שהמשיבה חזרה להתגורר בדירה. מכאן שגם אפשרות זו, אם תיושם, אינה שוללת מהמשיבה את הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

     

26. לטעמי, הדיון בשאלת הענקת זכויותיו של החייב בדירה למשיבה, אינו רלבנטית להכרעה במחלוקת הנוכחית, ולו מן הטעם שעוד לפני אותה הענקה אסורה, המשיבה היתה הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה (למעשה הזכויות היו רשומות כל העת אך ורק על שמה, אך פקיעת קשר הנישואין בחודש מרץ 2010 היתה אמורה להקנות לחייב זכות לאיזון משאבים ביחס לדירה מכח הסדר איזון המשאבים הסטטוטורי. ויתורו של החייב על זכותו זו, הוא מעשה ההענקה שנפסל בסופו של יום). מכאן שהמשיבה רכשה את מעמדה לפי ס' 33 לחוק הגנת הדייר לא בזכות אותה הענקה שנפסלה, אלא בלא קשר אליה. במילים אחרות, במועד ההענקה המשיבה היתה הבעלים של מחצית מהזכויות, והחייב היה זכאי לאיזון משאבים כספי, השקול למחצית השניה. החייב ויתר לטובת המשיבה על המחצית לה היה זכאי, והעובדה שהענקה זו בוטלה, לא הפקיעה מידי המשיבה אלא את המחצית עליה ויתר החייב לטובתה, מבלי שנגרעה זכותה במחצית האחרת של הזכויות, שהיו בבעלותה מימים ימימה.

     

27. יתר על כן, אינני משוכנע כי חזרתה של המשיבה להתגורר בדירה נועדה אך ורק להכשיל את הליך מכירתה. המשיבה הסבירה בעדותה כי היא והחייב התגוררו בדירה מאז חודש אפריל 2000, אלא שהם עזבו את הדירה בשנת 2007 רק מחמת הטרדות חוזרות ונשנות של נושי החייב, שהגיעו כדי התנכלויות של ממש, לרבות פיצוץ מטען חבלה בסמוך לדירה. כאשר החשש מפני ההטרדות חלף עבר לו, היא והחייב חזרו להתגורר בדירה. לא מדובר איפוא בכוונת נטישה. מכל מקום, גם אם החזרה לדירה בשנת 2012 נועדה להקנות למשיבה מעמד של דיירת מוגנת לעת פירוק השיתוף, אינני סבור כי הדבר אמור לשלול ממנה את הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, שעה שההליך לפירוק השיתוף נפתח רק בחודש מרץ 2017 ושעה שברור כי כיום אין המשיבה מתגוררת בדירת מגורים אחרת.

     

28. הנאמן מבקש להתבסס, בין השאר, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' מאור) במסגרת תיק פש"ר (מחוזי ת"א) 19064-01-15 גד חליוא נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 05.09.2017) (להלן: "חליוא"), שם סבר בית המשפט כי פנייה יזומה של חייב להליכי פשיטת רגל כמוה כבקשה מצידו שהנאמן יממש את כל נכסיו במחיר המקסימלי, קרי, רצון משתמע שבן הזוג לא יהנה מהגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. בית המשפט ציין כי בעוד שבענין כובשי הליך המימוש היה בכפייה, שלא מרצונו של החייב, הרי שבהליך פשיטת רגל אשר נפתח ביוזמתו של החייב, שונים הם פני הדברים.

     

    דעתי בענין זה שונה. לטעמי, הלכת כובשי חלה על כלל בעלי התפקיד המבקשים לממש נכסים של חייבים, בין שמדובר במימוש במסגרת הליכי כינוס נכסים ובין שמדובר במימוש במסגרת הליכי פשיטת רגל. זאת, משום שהרציונל של הלכת כובשי חל גם במסגרת הליכי פשיטת רגל ולא רק במסגרת הליכי כינוס נכסים בכפייה. נזכיר כי הרציונל של סעיף 40א לחוק המקרקעין הוא לעודד פירוק שיתוף מקום שיחסי השיתוף בין בני הזוג עלו על שרטון, שאז יחסי השיתוף ביניהם טומנים בחובם "זרעים של ריב ומדון" ונושאים פוטנציאל שלילי. המשך השיתוף במקרה כזה מעכב את פיתוח הנכסים המשותפים, מכביד על יכולתם של השותפים לעשות בהם שימוש, מונע את נזילותם של הנכסים ומסרבל את ביצוע העסקאות בהם. לעומת זאת, מקום שהיוזמה לפירוק השיתוף באה מצידו של זר, בעל תפקיד, הרציונל איננו מתקיים. במקרה כזה פירוק השיתוף בדירת המגורים נעשה בניגוד לרצונם של השותפים, שהרי איש מבני הזוג איננו חפץ בו באמת ובתמים, והמשך יחסי השיתוף בדירה לא ירבה ריב ומדון בין בני הזוג. זו הסיבה שבגינה נקבע בענין כובשי כי מקום שהיוזמה לפירוק השיתוף היא של כונס הנכסים, ולא של בן הזוג, לא תחול הוראת סעיף 40א לחוק המקרקעין, אלא תחול הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר המקנה הגנה לבן הזוג האחר. נימוק זה כוחו יפה גם כאשר מדובר בהליכי פשיטת רגל שייזם חייב. בהנחה שיחסיו עם בת זוגו לא עלו על שרטון, ברי כי הוא איננו מעוניין באמת ובתמים לפרק את השיתוף שיש לו איתה בדירת המגורים. אין גם חשש שהמשך השיתוף של בני הזוג בדירת המגורים ירבה ביניהם ריב ומדון. מכאן שאין סיבה טובה להחיל על בני זוג כאלה את הוראת סעיף 40א לחוק המקרקעין, שאינה משרתת במקרה כזה אינטרס של איש מהם, אלא רק את אינטרס הנושים. דעתי היא איפוא שלא ניתן לייחס לחייב שיזם הליכי פשיטת רגל, רצון לפרק את השיתוף עם בת זוגו, באופן שיותיר את שני בני הזוג ללא קורת גג. יתר על כן, ייחוס כוונה מעין זו לחייב שאיננו מצוי בסכסוך עם בת זוגו ואינו מעוניין באמת ובתמים לפרק את השיתוף עימה בדירה, הוא למעשה פיקציה משפטית. שימוש בפיקציה משפטית לצורך פגיעה בזכויות כלכליות הוא ענין חריג המחייב זהירות יתירה, במיוחד כאשר אין לו עיגון בחוק החרות (עת"מ (מינהליים ת"א) 34561-04-17 ניסן אברהם וסופיה סימן טוב נ' דלית זילבר, יו"ר הוועדה המחוזית (פורסם בנבו, 22.12.2017) (בפסקה 53)). ודאי שאין מקום לעשות שימוש בפיקציות משפטיות שתכליתן לפגוע בבן הזוג שלא ייזם את הליך פשיטת הרגל, שהרי הליך פשיטת הרגל איננו הליך עונשי, לא כלפי החייב, וקל וחומר שלא כלפי בת זוגו. והרי שלילת ההגנה של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר במקרה של הליך פשיטת רגל שיזם החייב, פוגעת בראש ובראשונה בבת זוגו של החייב, על לא עוול בכפה.

     

29. זאת ועוד, סעיף 86א(ג) לפקודה קובע כי הוראות סעיף 86א אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם. משמע, המחוקק גילה דעתו שגם פושטי רגל זכאים במקרים המתאימים להגנת דיני הגנת הדייר. מכאן ששלילת ההגנה של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מפושט רגל שיזם את הליך פשיטת הרגל, אינה עולה בקנה אחד עם כוונתו של המחוקק, ולמעשה מרוקנת מתוכן את סעיף 86א(ג) לפקודה. דומה כי יש להעמיד את המחוקק בחזקתו שאיננו משחת מילותיו לריק.

     

30. לפיכך, לדידי הלכת כובשי חלה לא רק על חייבים המצויים בהליכי הוצאה לפועל, אלא גם על חייבים שיזמו הליכי פשיטת רגל. קל וחומר שהיא חלה על חייבים שהליך פשיטת הרגל נכפה עליהם על ידי נושה, כמו בעניננו. נזכיר כי אפילו פסק הדין בענין חליוא צימצם את עצמו רק להליכי פשיטת רגל שיזם החייב, להבדיל מהליכי פשיטת רגל שיזם נושה, וגם מטעם זה אין בכוחו לתמוך בעמדתו של הנאמן.

     

31. יצויין כי למסקנה דומה הגיע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ש' מנדלבום) אשר קבע במסגרת תיק פש"ר (מחוזי חי') 28040-05-15 אבנת ליאור נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (פורסם בנבו, 25.12.2017) (להלן: "אבנת ליאור") כי לענין דיני הגנת הדייר, לא קיימת הבחנה מהותית בין מקרה שבו מונה כונס נכסים ללא הסכמת החייב לצורך מימוש זכויותיו, לבין מקרה שבו מונה נאמן למימוש נכסי החייב בהליך פשיטת רגל אשר החל על פי בקשת החייב:

     

    "ולעמדתי גם במקרה שבו פונה החייב מיוזמתו להליך פשיטת רגל ובמסגרתו הוא מקנה לנאמן את נכסיו ובכלל זה את זכויותיו בבית המגורים שבו הוא שותף עם בת זוגו, והנאמן פועל למימוש הזכויות בדרך של הגשת בקשה לפירוק השיתוף במקרקעין, יחולו הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ותחול הלכת "כובשי", ובהתאם דירת החייב ובת זוגו תימכר על ידי הנאמן כדירה "תפוסה"." (בפסקה 36).

     

32. בנוסף, הנאמן מבקש להסתמך על ע"א 4734/11 שמואל הורמן נ' עו"ד אורן הראל (30.8.2011), שם נשללה מהחייב הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וכן הגנת סעיף 86א לפקודה, אלא שאין הנדון דומה לראיה. שם ההגנות הללו נשללו משום שהחייב כלל לא התגורר בדירה במועדים הרלבנטיים, וכל שטען הוא שיש לו כוונה ערטליאית לשוב ולהתגורר בדירה במועד עתידי כלשהו:

     

    "כמפורט לעיל, המבקש עצמו אינו חולק על כך שהוא אינו מתגורר בדירה וממילא אינו מחזיק בה מזה כארבע שנים. בנסיבות אלו, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר כמו גם הגנת סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל אינן עומדות למבקש וכי כוונתו הערטילאית לשוב ולהתגורר בדירה בעתיד אינה יכולה להועיל לו בהקשר זה." (דברי כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות, בפסקה 3).

     

    בעניננו, המשיבה מתגוררת בדירה מאז שנת 2012 ועד היום ולא מדובר בכוונה ערטילאית למגורים בעתיד, אלא במגורים ממש מזה שש שנים ברציפות.

     

33. עוד מבקש הנאמן להסתמך על פסק הדין בתיק פש"ר (ת"א) 1593/02 חן נ' כונס הנכסים הרשמי, אלא שפסק דין זה איננו רלבנטי לעניננו, משום שבאותו מקרה הנכס לא היה רשום על שמה של בעלת הזכויות בטרם החל הליך הפש"ר, ולכן נקבע כי הרישום לא נועד לשרת את בעלת הזכויות לצורך מתן הגנה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, אלא את נושיו של החייב. בעניננו, הדירה היה רשומה על שמה של המשיבה מאז שנת 1999 ומכאן שהיא עומדת בתנאי הסף של רישום הזכויות כנדרש לפי סעיף 33.

     

34. לא מצאתי יסוד לטענת הנאמן לפיה ניתן היה לממש את הנכס כבר בשנת 2011, אלמלא המכשולים שהערימו החייב והמשיבה. ככלל, מימוש נכסיו של חייב ייעשה רק לאחר הכרזתו פושט רגל. במקרה דנן החייב הוכרז כאמור רק ביום 26.2.2014. זאת ועוד, אינני סבור שיש מקום לייחס למשיבה חוסר תום לב רק מחמת עמידתה על זכותה לדיירות מוגנת לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. גם בהקשר זה מקובלים עלי הדברים שנאמרו בענין אבנת ליאור:

     

    "אלא שלעמדתי בין עמדה עקרונית זו, ובין דרישה מבת זוגו של החייב לוותר על זכות שהוקנתה לה בדין (סעיף 33(ד) לחוק הגנת הדייר) רב מאוד המרחק, ובקשת בת זוגו של החייב להגן על מקום מגוריה ומגורי ילדיה, בהתאם להגנה שהוקנתה לה בחוק, אינה יכולה להיחשב כפעולה חסרת תום לב, הבאה לסכל את הליך פשיטת הרגל." (בפסקה 45).

     

35. לבסוף, צריך גם לזכור כי לא רק קופת הפש"ר תינזק מחמת מכירתה של הדירה כתפוסה, אלא גם המשיבה עצמה, ככל שהיא והחייב לא ישכילו להציע הסדר שימנע את מכירתה של הדירה לצד שלישי. זאת, משום שהמשיבה זכאית בכל מקרה למחצית מהתמורה שתתקבל ממימוש הדירה (לאחר הפחתתו של יתרת חוב המשכנתא). על כן, ככל שתמורת המכירה נמוכה יותר, כך גם הסכום שתקבל המשיבה לידיה יהיה נמוך יותר. לשם ההמחשה, אם הדירה תימכר כפנוייה תמורת 7,500,000 ₪, הרי שבניכוי חוב משכנתא של כ- 1,400,000 ₪, התמורה נטו תעמוד על סך של 6,100,000 ש"ח, וחלקה של המשיבה בסכום זה הינו מחצית, קרי, סך של 3,050,000 ₪. לעומת זאת, אם הדירה תימכר כתפוסה תמורת סך של כ- 3,800,000 ₪ בלבד, אזי לאחר ניכוי חוב המשכנתא התמורה נטו תעמוד על כ- 2,400,000 ₪, וחלקה של המשיבה בסכום זה הינו כ- 1,200,000 ₪. משמע, הנזק הכלכלי שייגרם למשיבה ככל שלא יוצע הסדר שימנע את מכירת הדירה לצד שלישי הינו סך של 1,850,000 ₪. נזק דומה ייגרם כמובן גם לקופת הפש"ר, אלא שנזק זה הוא תולדה של הדין, ואין לכפות על המשיבה למנוע מעצמה נזק זה אם ברצונה לעמוד על זכותה להגנה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

     

36. בשולי הדברים ונוכח הדגש הרב שהנאמן שם בסיכומיו על ענין זה, אציין שלטעמי יש הגזמה יתירה בחומרת המעשים שהנאמן מייחס למשיבה בעטייה של ההענקה שנפסלה. צריך לזכור כי הדירה היתה רשומה בשלמותה מאז ומתמיד על שמה של המשיבה לבדה. ברם, ברגע הגירושין של המשיבה מן החייב, הבשילה זכותו למחצית משווייה של הדירה בהתאם להסדר איזון המשאבים הסטטוטורי לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973, וזוהי הזכות עליה ויתר לטובת המשיבה במסגרת הסכם הגירושין. אלמלא התגרשו בני הזוג, לא היתה מתגבשת הזכות לאיזון משאבים ביניהם במועד בו התגבשה. במדרג החומרה של סוגי ההענקות האפשריים, דומה איפוא כי מדובר בדרגת החומרה הנמוכה ביותר, שהרי קודם לגירושיו של החייב מן המשיבה, הזכויות בדירה לא נכללו במסת הנכסים של החייב ולנושיו כלל לא היתה זכות להפרע מהדירה. מכאן שאותה ההענקה כלל לא פגעה באינטרס הצפיות שלהם. על כן, דומה שהגירושין דווקא שיפרו את מצבם של הנושים ולא הרעו אותו כפי שסבור הנאמן, שכן הגירושין היו אלו שהקנו מלכתחילה לנאמן את הזכות לטעון לזכויות בדירה. מטעם זה המקרה הנוכחי שונה בתכלית מהמקרה שנזכר בענין עמיר ליבונטין אליו מפנה הנאמן בסיכומיו, שם נקבע כי התנהגותה של החייבת היתה חסרת תום לב באופן בוטה וחריף בהענקת הדירה לילדיה ולכן היא מושתקת מלטעון לקיומן של הגנות סעיף 86א לפקודה וסעיף 33 לחוק הגנת הדייר. נחזור ונזכיר כי בעניננו, ההענקה האסורה מתייחסת אך ורק למחצית הזכויות בדירה, אך המחצית השניה היתה ונותרה כל השנים בבעלות המשיבה, ומכוחה של מחצית שניה זו היא זכאית להגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. זאת ועוד, ככלל, הסדר איזון המשאבים הסטטוטורי איננו מקנה זכויות קנין לבן זוג אחד בנכסים הרשומים על שם בן הזוג האחר, להבדיל מזכות אובליגטורית לאיזון משאבים, קרי, לכל אחד מבני הזוג הזכות למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, גם כאלה הרשומים על שם בן זוג אחד בלבד, להבדיל מזכות קניינית בנכס הרשום על שם אחד מבני הזוג.

     

37. עוד יש לציין כי העובדה שמדובר בדירה בעלת שווי רב אינה מצדיקה את שלילת ההגנה המוקנית למשיבה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, אשר איננו מבחין בין שווים של נכסים, ותחולתו אינה מותנית בכך שהנכס המוגן יהיה בעל שווי נמוך. וכפי שנפסק בענין עמיר ליבונטין: "הסעיף מתעלם מערכו של הבית הממומש, ולפיו החייב רשאי להוסיף ולגור בביתו כדייר מוגן גם כאשר הוא גדול ומפואר הרבה מעבר לנחוץ לו כקורת גג ..." (בפסקה 11). על כן, למרות המגמה לצמצם את ההגנה שמקנה סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, הרי שבענין שוויו של הנכס, אין מקום לשיקול דעת שיפוטי וליצירת דין מפלה בין מי שגר בבית מידות לבין מי שמתגורר בדירת חדר, והכל תוך הוספת תנאי של שווי נכס, תנאי שאיננו נקוב בהוראת סעיף 33.

     

38. נוכח המסקנה כי עומדת למשיבה הגנה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, מתייתר הצורך לפסוק לה ולחייב דמי סידור חלוף לפי סעיף 86א לפקודה.

     

39. אשר על כן, ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה, בדרך של מכירתה לכל המרבה במחיר. הדירה תימכר כדירה תפוסה, והמשיבה תהא לדיירת מוגנת של הבעלים החדש. זכויותיו של בנק מזרחי טפחות בע"מ כנושה מובטח של הדירה תישמרנה בכל הנוגע לכספי התמורה. הנאמן מתמנה ככונס נכסים לשם מכירת הדירה ויוקנו לה הסמכויות כמבוקש בסעיפים ג'- ז' לבקשה. פרסום הדירה למכירה יתבצע לא לפני חלוף שלושה חודשים מהיום כדי לאפשר לחייב הזדמנות אחרונה להציע הסדר ראוי לנושיו שימנע את הצורך במכירת הדירה.

     

40. קופת הפש"ר תישא בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ₪.

     

41. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

     

    ניתן היום, ב' ניסן תשע"ח, 18 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.