פש"ר 42743-02-15 מגל ואח' נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח' פש"ר 42731-02-15 מגל ואח' נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח' פש"ר 42719-02-15 מגל ואח' נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח'

בפניי בקשת נושה, מר יצחק מ. (להלן: "מ."), להורות על ביטול צווי כינוס שניתנו ביום 15.4.2015 לבקשת חייבים, שהינם שלושה אחים: שי מגל (החייב בתיק פש"ר 42743-02-15, להלן: "שי"), יצחק מגל (החייב בתיק פש"ר 42731-02-15, להלן: "יצחק") ודני מגל (החייב בתיק פש"ר 42719-02-15, להלן: "דני") (להלן ביחד: "החייבים").

בקשות החייבים לצווי כינוס

שלושת החייבים הגישו את הבקשות למתן צווי הכינוס ביום 18.2.2015. כל אחד מן התיקים נקבע בפני מותב שונה, צווי הכינוס בעניינם של כל אחד מן החייבים נחתמו (בנפרד) ביום 15.4.2016 ולשלושת החייבים מונה אותו מנהל מיוחד.

יצוין כי בהחלטתי מיום 17.5.2015 הוריתי על איחוד הדיון בתיקים.

שי ציין בבקשה למתן צו הכינוס כי נכון ליום 26.1.2015 עומדים חובותיו לשלושת נושיו על סך של 713,623 ₪, וכי תלוי ועומד נגדו תיק הוצאה-לפועל אחד בגין חוב בסך של 663,623 ₪, הוא החוב למ..

יצחק ציין בבקשה למתן צו הכינוס כי נכון ליום 26.1.2015 עומדים חובותיו לשלושת נושיו על סך של 680,823 ₪, וכי רק אחד מנושיו - הוא מ. - נקט נגדו בהליכי הוצאה-לפועל בגין חוב בסך של 663,623 ₪.

דני ציין בבקשה למתן צו הכינוס נכון ליום 26.1.2015 עומד חובו לנושה אחד - מ. - על סך של 663,623 ₪ וכי מ. נקט נגדו בהליכי הוצאה-לפועל בגין חוב זה.

כאמור, החוב בסך של 663,623 ₪, הנזכר בבקשות החייבים למתן צווי הכינוס, הוא חובם ביחד ולחוד למ., אשר נקט, כאמור, בהליכי הוצאה-לפועל נגד החייבים.

הרקע ליצירת החוב

יסוד חובם של החייבים כלפי מ. בפסק-דין שניתן על-ידי בית משפט השלום ברמלה בת"א 1388/08, 4385/07, במסגרת תביעה נזיקית שהוגשה על-ידי מ. נגד החייבים בשנת 2008 (להלן: "התביעה הנזיקית"). פסק-הדין בתביעה הנזיקית ניתן ביום 14.5.2014 (נספח א' לבקשה, להלן: "פסק-הדין") וחייב את החייבים לשאת בנזקים חמורים אותם גרמו למ. בתקיפה אלימה.

בפסק-הדין צוין כי עובר למתן פסק-הדין הוגשו כתבי-אישום פליליים נגד החייבים. נגד שי ויצחק הוגש כתב-אישום אחד ונגד דני – שהיה קטין בעת הגשת כתב-האישום – הוגש כתב-אישום נפרד.

פסק-הדין ציטט את נוסח כתב-האישום המתוקן שהוגש לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו ביחס לשי ויצחק (ת"פ 1227/08), בו הואשמו הללו בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"):

1. בתאריך 05.12.2004  בשעה 20:30 או במועד סמוך לכך בסמוך לאיצטדיון הכדורגל ברחוב חטיבת אלכסנדרוני באור יהודה בעקבות סכסוך בין א. מ. (להלן- "המתלונן 1") ובין אחיהם של הנאשמים... ולאחר תיאום טלפוני פגשו הנאשמים יחד עם אחר במתלונן 1 ובחברו מאיר בן מאיר (להלן-"המתלונן 2") בכדי ליישב הסכסוך.

2. באותן הנסיבות הגיעו המתלוננים כאשר המתלונן 1 נושא עמו מוטות ברזל מתחת לשרוולי חולצתו.

3. באותן הנסיבות החל ויכוח בין הצדדים המלווה בקללות ואשר בעקבותיו החלה תגרה שבה תקפו הנאשמים שלא כדין ביחד עם האחר את מתלונן 1 בכך שהנאשמים הכו אותו במכות אגרוף ובבעיטות בכל חלקי גופו והאחר הכה אותו באמצעות ברזלים באבנים בכך שחבט בראשו ובגופו ובעט בו בגבו, בראשו , בפניו ובאצבעו.

4. באותן הנסיבות תקפו הנאשמים ביחד עם האחר את חברו של המתלונן 1... בכך שהכו אותו באמצעות אלה בגבו ובראשו.

5. כתוצאה מן התקיפה המתוארת לעיל נגרמו למתלונן 1 חתכים מדממים בגבו, בראשו ובאצבע כף ידו השמאלית וכן שטף דם בעינו. בנוסף סבל המתלונן 1 מסחרחורות, טופל בבית חולים ונותח בכף ידו, נתפר בגבו וכן החתכים בראשו נסגרו באמצעות סיכות.

בית משפט השלום ברמלה ציין כי כתב-האישום נגד שי ויצחק תוקן לאחר משא-מתן עם המאשימה וגיבוש הסדר טיעון, במסגרתו הואשמו החייבים, כאמור, בתקיפה הגורמת חבלה של ממש. בהמשך לכך הודו שי ויצחק בעובדות כתב-האישום המתוקן והורשעו בהתאם.

אשר לדני, צוין בפסק-הדין כי הלה הואשם בבית משפט השלום לנוער בתל-אביב-יפו (ת"פ 1612/05) בתקיפה הגורמת לחבלה של ממש בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 380 ו-382 לחוק העונשין.

פסק-הדין ציטט את נוסח כתב-האישום שהוגש ביחס לדני:

1. ביום 5.12.04 בחצות או בסמוך לכך ברחוב חטיבת אלכסנדר באור יהודה או בסמוך לכך תקף הנאשם שלא כדין ביחד עם שני אחיו הבוגרים ובגיר נוסף (להלן-"האחרים") את א. מ. (להלן-"המתלונן 1") בכך שהכה אותם ביחד עם אחרים באמצעות ברזלים, אלות, ו"בלטה" בכך שחבטו בראשו ובכל גופו ודקרו אותו בגבו, בראשו בפניו וחתכו את אצבעו ובעטו בו.

2. באותן הנסיבות תקפו הנאשם והאחרים את חברו של המתלונן 1 מאיר בן מאיר (להלן-"המתלונן 2") בכך שהיכו אותו באמצעות אלה בגב ובראש.

3. כתוצאה מהתקיפה המתוארת לעיל נגרם למתלונן 1 חתכים מדממים בגב, בראש, באצבע כף יד שמאל וכן שטף דם בעין, הוא סבל מסחרחורות טופל בבית חולים ונותח.

עוד צוין בפסק-הדין כי דני הגיע להסדר טיעון עם המאשימה, אשר כלל שינויים סמנטיים בכתב-האישום (המלה "אלות" נמחקה, המלים "ובעטו בו" נמחקו, ובמקום המלים "בכל גופו" נכתבה המלה "בגופו"), ובעקבות זאת הודה בעובדות כתב-האישום המתוקן.

פסק-הדין ציין כי בעקבות הודאתו של דני - ולאחר שבית-המשפט לנוער עיין בתסקירי שירות המבחן לנוער והתרשם משיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן לנוער (הן בטיפול פרטני והן בטיפול קבוצתי) ומנטילת אחריות מלאה על האירוע מצידו של דני - החליט בית-המשפט בסופו של ההליך שלא להרשיע את דני וליתן בעניינו גזר-דין ללא הרשעה ונקיטה בדרכי טיפול, בהתאם להוראות סעיף 26 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971. בית משפט השלום ברמלה ציין עוד כי במסגרת דרכי הטיפול שננקטו לגבי דני הורה בית-המשפט לנוער כי הלה יפצה את מ. בסכום של 2,000 ₪.

מתיאור מעשיהם של החייבים, כפי שהובא לעיל, עולה כי החייבים תקפו את מ. באגרסיביות, דקרו והיכו אותו בחלקים מגופו, לרבות בראשו ובגבו, וזאת הן באמצעות גופם והן באמצעות סכין, ברזלים ואבנים.

זאת ועוד. בית משפט השלום ברמלה קבע בפסק-הדין כי החייבים חברו בצוותא עם אדם נוסף וקבעו מלכתחילה מפגש עם מ. על מנת להכותו מכות נמרצות:

האחים מגל הגיעו בקבוצה של 4 אנשים ועם סכין, דבר המלמד שלא באו לעשות סולחה אלא להכות את מר מ.;

מעדותו של מר בן מאיר עולה שהאחים מגל והאדם הנוסף החלו להכות את מר מ. ממש בתחילת המפגש. כך גם עולה מעדויות האחים מגל במשטרה;

הסכין שנמצאה במקום התקיפה היא סכין שהיתה ברכב של מר כדורי, אתו הגיעו האחים מגל ומר כדורי למקום הקטטה. הימצאות סכין זו במקום הקטטה אינה מעידה על הגעה למקום לצורך סולחה, אלא במטרה לתקוף את מר מ....

נראה מהעדויות שהאחים מגל וחברם הנוסף קבעו מפגש עם מר מ. על מנת להכותו מכות נמרצות, מסיבות השמורות עמהם.

כן דחה בית משפט השלום ברמלה את טענת ההגנה העצמית של החייבים. בעניין זה קבע בית משפט השלום, בין היתר, כי החייבים הם שיזמו את המפגש על מנת להכות את מ., כי "אין כל יחס סביר בין האיום שנשקף לאחים מגל, אם אכן נשקף להם איום, לבין תוצאות התקיפה", כי החייבים היכו גם את מי שבא להפריד ביניהם, וכי החייבים המשיכו להכות את מ. "מכות נמרצות גם לאחר נפילתו ארצה".

על חומרת מעשיהם של החייבים ניתן ללמוד גם מן הנזקים שהותירו במ. ומן הנכויות הצמיתות שנגרמו לו. בהקשר זה נקבע בפסק-הדין כדלקמן:

לאחר שהאחים מגל וחברם סיימו להכות את מר מ. ונמלטו ממקום התקיפה ברכבו של מר כדורי, הוזמן אמבולנס אשר הסיע את מר מ. ומר בן מאיר לבית חולים תל השומר שם אושפז מר מ. למשך 6 ימים, כשהוא סובל מחתכים בגב, פגיעה בגולגולת, פגיעה בפנים סמוך לעין ומחתכים בגידים באצבעות 2 ו-3 של כף יד שמאל. התובע נותח והחתכים נתפרו. עם שחרורו מהאשפוז, התחילה מסכת ארוכה של טיפולים רפואיים אינטנסיביים רבים, אשר אילצו את התובע להשקיע מאמצים ומשאבים רבים, ביקורים תדירים בבתי חולים, מרפאות וקופת חולים, טיפולים קשים וכואבים וכו'. מר מ. עבר לא פחות מ-5 ניתוחים, אשר אילצו אותו להתאשפז בבית החולים כ-24 ימים בסך הכל.

פגיעות אלה הותירו במ. נכות אורטופדית צמיתה של 8% ונכות פסיכיאטרית זמנית של 20% לשלוש שנים לאחר האירוע.

בסופו של עניין פסק בית משפט השלום ברמלה כי על החייבים לשלם למ. ביחד ולחוד סכום של 481,178 ₪, הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 20% מסכום הפיצוי - כל הסכומים הנ"ל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום בפועל.

יצוין, כי סכום הפיצוי כלל סך של 20,000 ₪ שפסק בית משפט השלום ברמלה למ. בגין פיצויים עונשיים. זאת, לאחר שקבע כי התמלאו התנאים לפסיקת פיצויים עונשיים, "שכן התקיפה היתה מתוך כוונה לגרום למר מ. נזק, מתוך התעלמות מכוונת ומודעת מזכויותיו ובטחונו ומתוך כוונת זדון".

הבקשה לביטול צווי הכינוס - טענות הצדדים

כאמור, הבקשה שבפניי הינה בקשתו של מ. לביטול צווי הכינוס (להלן: "הבקשה"). בבקשתו טען מ. כי טרם מוצו הליכי ההוצאה-לפועל נגד החייבים ולפיכך הליך פשיטת-הרגל אינו ההליך המתאים בעניינם. עוד טען מ. כי, על כל פנים, החייבים פועלים בחוסר תום-לב ועושים שימוש לרעה בהליכי משפט שעה שפנו להליך זה.

מ. התייחס לנסיבות היווצרות החוב והדגיש את העובדה כי החייבים תקפו אותו באלימות בצוותא חדא תוך תכנון מראש, כך שחובם כלפיו נוצר בחוסר תום-לב משווע תוך פגיעה מהותית בתקנת הציבור.

עוד טען מ. כי לאחר מתן פסק-הדין, ומשלא שילמו החייבים את חובם כלפיו חרף פניותיו אליהם, נאלץ לפתוח בהליכי הוצאה-לפועל נגד החייבים. בהקשר זה טען מ. כי במועד נקיטת הליכי ההוצאה-לפועל, ביום 19.6.2014, עמד חובם של החייבים כלפיו על סך של 634,367 ₪.

מ. טען עוד כי לאחר פתיחת הליכי ההוצאה-לפועל התברר לו כי החייבים מתחמקים מקבלת האזהרות ומתשלום חובם וכי כתוצאה מכך נאלץ לשכור חוקר פרטי אשר ניסה לאתר את מענם של החייבים במשך כחמישה וחצי חודשים. ואולם, החייבים הוסיפו להתחמק מקבלת האזהרות, לא התייצבו לחקירת יכולת ואף שינו את כתובתם.

בהקשר זה, היפנה מ. לבקשות למתן צווי הכינוס שהוגשו על-ידי שי ויצחק, בהן צוינו על-ידי כל אחד מהם שתי כתובות מגורים שונות.

עוד נטען בבקשה, כי שי ויצחק עשו שימוש לרעה בהליכי פשיטת-הרגל בכך שיצרו חובות נוספים, מלאכותיים, ביודעם כי אין בכוונתם לשלם חובות אלה, ואף נטלו הלוואות שונות לאחר פתיחת תיק ההוצאה-לפועל נגדם.

כן נטען, כי החייבים מסרו מידע כוזב למנהל המיוחד על מנת להגדיל באופן מלאכותי את הוצאותיהם במסגרת הליך פשיטת-הרגל, וציינו כי הם מתגוררים בשכירות. זאת, בניגוד למידע המצוי בידי מ., המלמד על כך שהחייבים מתגוררים בבית הוריהם ביחד עם אחיהם, דני.

מ. טען עוד כי יצחק מסר בנוסף לכך פרטים שגויים אף לעניין שכרו החודשי וציין סכומים שונים בבקשה למתן צו הכינוס ובתצהיר מטעמו.

ביחס לדני נטען בבקשה, כי חייב זה ציין בתצהיר שצורף לבקשה למתן צו הכינוס מטעמו כי הוא אינו עובד, למצער ב-12 החודשים שקדמו ליום הגשת בקשתו. ברם, לטענת מ., דני ציין מנגד כי הוא משלם להוריו תשלומים חודשיים בגין מגוריו בביתם, וזאת ללא פירוט מינימלי בנוגע למקור הכספים באמצעותם הוא משלם תשלומים אלה וללא צירוף ראיה כלשהי לתמיכה בהוצאותיו הנטענות.

מ. טען עוד כי בתצהירו של דני מיום 14.1.2015, אשר צורף לבקשתו לאפשר את יציאתו מהארץ במסגרת הליכי ההוצאה-לפועל, הצהיר הלה כי הוא תושב חוץ המתגורר עם אשתו בארה"ב מזה כשש שנים וכי הוא עובד בחו"ל. כך, שלמעשה דני לא מסר כל גרסה פשוטה וברורה לעניין עבודתו ומקום מגוריו.

בנסיבות אלה, ולאור כלל הטענות שהובאו על-ידי מ. ביחס לכל אחד מן החייבים, טען מ. כי מדובר למעשה בחוב יחיד של החייבים – הוא חובם כלפיו ביחד ולחוד, כי אין מקום ליתן לחייבים לחסות בצילו של הליך פשיטת-הרגל וכי יש לבטל את צווי הכינוס שניתנו בעניינם.

בתגובתם לבקשה טענו החייבים כי יש לדחות את הבקשה נגדם על הסף. זאת, הואיל ומ. טרם הגיש תביעת חוב מטעמו, כך שהוא אינו בגדר נושה הרשאי להעלות טענות נגד החייבים במסגרת ההליך.

לגופו של עניין, העלו החייבים את הטענות העיקריות הבאות:

ראשית, בהתאם לרוח תכנית "הרפורמה" אותה מוביל הכונס הרשמי, אין לייחס משקל רב לשלב הכניסה לשערי הליך פשיטת-הרגל והוצאת צו הכינוס, והמשקל העיקרי בהליך נתון לגיבוש תכנית כלכלית אשר אמורה למצות את יכולותיהם הכלכליות של החייבים ולאפשר להם לצאת לדרך חדשה.

אשר לחובת תום-הלב, הוסיפו החייבים וטענו כי על-פי הפסיקה יש לפרש חובה זו באופן רחב וכי נסיבות יצירת החוב למ. אינן שוללות את האפשרות להכריז עליהם כפושטי-רגל.

החייבים טענו עוד כי יש לדחות את טענת מ., לפיה לא צורפו על-ידם אסמכתאות כלשהן ביחס להכנסותיהם והוצאותיהם. כך, לשיטתם של החייבים, בשלושת התיקים מונה בעל תפקיד אשר יבצע חקירה כמתחייב מתפקידו ובכלל זה יקבל לידיו את מלוא האסמכתאות.

המנהל המיוחד הגיב אף הוא לבקשה וסבר בתגובתו כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על ביטול צווי הכינוס, וזאת מן הנימוקים העיקריים הבאים:

אשר לדני ציין המנהל המיוחד כי חובו למ. הינו בגדר חובו היחיד בהליך.

אשר לשי ויצחק ציין המנהל המיוחד כי אלה אמנם הצהירו על חובות נוספים מלבד החוב למ. (שי הצהיר על חוב של 10,000 ₪ לחברת מימון ישיר וחוב של 40,000 ש"ח לבנק הפועלים; ואילו יצחק הצהיר על חוב של 1,200 ₪ למוסד לביטוח לאומי וחוב של 16,000 ₪ לבנק לאומי להלן: "החובות הנוספים"). ברם, אליבא דמנהל המיוחד, מדובר בחובות זניחים, אשר יש להניח כי לא הם אשר הובילו את החייבים להגיש את הבקשות למתן צווי הכינוס ועסקינן בחובות שוטפים אשר החייבים ומשפחתם יכולים לשאת בהם אף ללא פניה להליך פשיטת-הרגל.

בנסיבות אלה, סבר המנהל המיוחד כי אף ביחס לשי ויצחק ניתן להגדיר את חובם למ. כחוב יחיד, אשר אך בגינו פנו החייבים להליכי פשיטת-הרגל.

אשר למהות החוב, סבר המנהל המיוחד כי עסקינן בחוב שנוצר כפועל ישיר ממעשה פלילי שביצעו החייבים - תקיפה אשר גרמה חבלה של ממש. בגין מעשה זה אף הוגשה התביעה הנזיקית על-ידי מ. נגד החייבים וניתן פסק-הדין לטובתו, אשר חייב את החייבים לשאת בנזקים שנגרמו לו.

בנסיבות אלה גרס המנהל המיוחד כי חובות החייבים נוצרו בחוסר תום-לב והיפנה לפסיקה, אשר עסקה בנסיבות אף מתונות מאלה שבענייננו, ובה נקבע כי חובות אלה נוצרו בחוסר תום-לב.

המנהל המיוחד הדגיש עוד כי קיים ספק של ממש אם בנסיבות אלה מוסמך בית-המשפט להעניק לחייבים הפטר בגין החוב למ.. לפיכך, הליך פשיטת-רגל, אשר ממילא אינו עתיד להסתיים בהפטר או בהסדר, הינו הליך עקר ומיותר ואף בכך יש בכדי לקבל את הבקשה.

הכונס הרשמי הצטרף לעמדת המנהל המיוחד וסבר כי יש להיעתר לבקשה ולבטל את צווי הכינוס שהוצאו לחייבים.

הכונס הרשמי סבר אף הוא כי יש לראות בחוב למ. כחובם העיקרי של שי ויצחק, וכחובו היחיד של דני. הכונס הרשמי הבהיר כי זהו החוב בגינו פנו החייבים להליך פשיטת-הרגל וכי, לשיטתו, מדובר בחוב שנוצר כתוצאה ממעשה פלילי חמור, אשר בוצע על-ידי החייבים, בגינו אף הוטלה על החייבים אחריות נזיקית. עוד ציין הכונס הרשמי כי ספק אם אלמלא חוב זה היו החייבים פונים להליך פשיטת-הרגל.

לפיכך סבר הכונס הרשמי כי יש להתעלם מן החובות הנוספים, הנמוכים באופן יחסי, ולהתבונן על המקרה כעל תיק פשיטת-רגל בעל נושה יחיד, אשר החוב כלפיו נוצר בנסיבות חריגות של תקיפה וחבלה.

בנסיבות המקרה ציין הכונס הרשמי כי החוב (היחיד) נולד כתוצאה מנזקי גוף מכוונים שנגרמו למ. מכוח תכנון מראש של החייבים וכי לפיכך מדובר ב"חוסר מוסריות באופן שנוגד מהותית את תקנת הציבור" ובצורך מובהק להרתיע את הבריות מביצוע עבירות כגון דא.

לסיכום סבר הכונס הרשמי כי תקנת הציבור מחייבת לדחות את בקשתם של החייבים לזכות בהגנת פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה") וכי יש להיעתר למבוקש ולבטל את צווי הכינוס שהוצאו נגדם.

תביעות החוב בעניינם של החייבים

עובר להכרעה בבקשה, הוריתי ביום 2.2.2016 למנהל המיוחד להכריע בתביעות החוב שהוגשו בעניינם של החייבים.

ביום 17.2.2016 עידכן המנהל המיוחד כי הוגשו לו תביעות החוב הבאות בעניינם של החייבים – מ. הגיש תביעות חוב נגד כל החייבים בסך של 665,384 ₪ (ביחד ולחוד); נגד שי הוגשו בנוסף לכך תביעות חוב מטעם בנק הפועלים ומטעם מימון ישיר; ונגד יצחק הוגשה בנוסף לתביעתו של מ. תביעת חוב מטעם בנק לאומי. יצוין כי המוסד לביטוח לאומי לא הגיש תביעת חוב בעניינו של יצחק.

המנהל המיוחד ציין כי תביעת החוב של מ. נבדקה ואושרה על ידו לצרכי חלוקת דיבידנדים בסך של 650,788 ₪, כאשר זהו סכום חוב שעל החייבים לשלמו ביחד ולחוד.

עוד ציין המנהל המיוחד כי לגבי דני לא הוגשו תביעות חוב נוספות וכי החוב למ. בסך של 650,788 ₪ הינו חובו היחיד.

אשר לשי, הרי שבנק הפועלים הגיש תביעת חוב על סך של 47,149 ₪, כאשר המנהל המיוחד אישר סך של 45,160 ₪ בגין החוב האמור וציין כי מדובר בחוב משותף של החייב ואשתו, וכי הנושה פועל בעניינה של אשת החייב באמצעות רשות האכיפה.

אשר לחוב למימון ישיר, המנהל המיוחד מסר כי הנושה עידכן אותו כי גובה החוב עומד על סך של 7,475.60 ₪ נכון ליום 3.7.2015 וכי הנושה מחזיק בשעבוד על רכב החייב. עוד ציין המנהל המיוחד כי אליבא דנושה המובטח, מחיר הרכב בניכוי 25% עומד על סך של 24,000 ₪. מכאן הסיק המנהל המיוחד כי החוב לנושה המובטח יכוסה על ידי מימוש השעבוד.

יוצא אם כן כי - בהנחה שמימוש הרכב אכן מכסה את החוב למימון ישיר - מצבת החובות של שי מסתכמת בסך של 695,948 ₪, מתוכה סך של 650,788 ₪ (93.5%) בגין החוב למ..

אשר ליצחק, הרי שתביעת החוב של בנק לאומי בסך של 16,971 ₪ אושרה במלואה על-ידי המנהל המיוחד.

מכאן, שמצבת החובות של יצחק מסתכמת בסך של 667,759 ₪, מתוכה סך של 650,788 ₪ (97.4%) בגין החוב למ..

דיון והכרעה

ראשית, יש לדחות את טענת הסף של החייבים לפיה למ. אין מעמד בתיק. זאת, הואיל וכאמור, מ. הגיש תביעת חוב נגד כל אחד מן החייבים, כך שמדובר בנושה של החייבים לכל דבר ועניין, ובקשתו הוגשה כדין.

לגופו של עניין, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על ביטול צווי הכינוס שהוצאו לחייבים, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

הרקע הנורמטיבי

סעיף 6 לפקודה מסמיך את בית-המשפט ליתן צו כינוס לנכסי החייב, וזאת לבקשת החייב או לבקשת נושה של החייב:

עשה חייב מעשה פשיטת רגל, רשאי בית המשפט, על סמך בקשת פשיטת רגל שהגיש נושה או החייב, ובכפוף לתנאים האמורים להלן, ליתן צו להגנת נכסי החייב; לצו כאמור ייקרא צו כינוס.

לצד סעיף 6 לפקודה יש לקרוא את סעיף 18 לפקודה, המשלים את האמור בסעיף 6, ועניינו מתן צו כינוס לבקשת חייב:

בית המשפט רשאי ליתן צו כינוס כמשמעותו בסעיף 6, בבקשת פשיטת רגל שהגיש חייב, אם צורף לה אישור מאת הכונס הרשמי כי מולאו התנאים הקבועים בסעיף 17; במקרים מיוחדים ומטעמים שיירשמו, רשאי בית המשפט, לאחר שמיעת עמדת הכונס הרשמי, ליתן צו כינוס לבקשת חייב אף ללא אישור הכונס הרשמי כאמור, ובלבד ששוכנע כי החייב פנה תחילה לכונס הרשמי.

בהקשר זה יצוין, כי סעיף 17 לפקודה קובע תנאים מעין טכניים, אשר על החייב למלא על מנת לעמוד בתנאי הסעיף (גובה החוב, הגשת דין-וחשבון, חתימה על הרשאה בכתב וכיו"ב). מלשון הסעיף ומן הפרקטיקה הנוהגת, ברור כי הכונס הרשמי אינו מבצע בשלב זה בדיקות מקיפות בעניינו של החייב ובנוגע לנסיבות הסתבכותו ותום ליבו. בדיקות אלה נעשות מטבע הדברים בהמשך על-ידי בעל התפקיד לאחר בחינה מעמיקה של כלל המסמכים והדוחות המוגשים על-ידי החייב.

בהמשך לכך, סעיף 18ה(א) לפקודה מקנה לבית-המשפט שיקול-דעת האם להכריז על החייב כפושט רגל, וזאת אף אם התקיימו התנאים הפורמאליים להכרזתו בהתאם לפקודה:

בית המשפט יחליט, בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל ולאחר שהוגשה לו חוות דעת הכונס הרשמי, אחת מאלה:

(1) להכריז בצו שהחייב הוא פושט רגל כאמור בסעיף 42;

(2) לדחות את הבקשה, אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו;

(3) לקבוע, בכפוף להוראות סעיף 63, כי מיד לאחר הכרזת החייב פושט רגל יינתן לו הפטר לאלתר, מהטעם שאין בניהול הליכי פשיטת רגל כדי להביא תועלת לנושים, ובלבד שחלפו לפחות ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס...

במאמר מוסגר יצוין, כי חובת תום-הלב עוגנה אף בסעיף 63(ב)(1) לפקודה, שעניינו מתן הפטר לחייב:

ואלה העובדות המסייגות מתן הפטר:

במהלך פשיטת הרגל נהג החייב בחוסר תום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל;

במקרה זה, עסקינן בבקשה לביטול צווי הכינוס לנכסי החייבים עוד בטרם התקיים הדיון בבקשתם להכריז עליהם כפושטי רגל.

עם זאת, כפי שנקבע בע"א 7092/13 ד.מ. נ' י.מ. ואח' (12.10.2015, להלן "פרשתד.מ."), בית-המשפט רשאי לדחות את בקשת החייב להוצאת צו כינוס אף בשלב התחלתי זה. זאת, ככל שבית-המשפט ישוכנע כי הבקשה הוגשה בחוסר תום-לב ותוך ניצול לרעה של הליכי פשיטת-הרגל:

מטבע הדברים השאלה העיקרית העומדת לפני בית המשפט בדונו בסוגיה אם להכריז על החייב פושט רגל לפי בקשתו היא האם הוא פעל בתום לב (לוין וגרוניס פשיטת רגל, בעמ' 173). אמנם, הכלל הוא כי עיקר פועלו של עיקרון תום הלב הוא כאשר עומדת לדיון בקשתו של החייב להכריזו פושט רגל (ראו: סעיף 18ה(א)(2) לפקודה) וליתן לו הפטר מחובותיו (ראו: סעיף 63(ב)(1) לפקודה) – ואכן, בשלבים אלה יש ליתן לסוגיית תום לבו של החייב את עיקר המשקל (עיינו: ע"א 307/12 בלום נ' כונס הנכסים הרשמי (14.8.2012), בפיסקה 20 (להלן: עניין בלום)). יחד עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מכוחו של בית המשפט לדחות את הבקשה למתן צו כינוס על נכסי החייב, אם מתברר, כבר בשלב מוקדם זה, כי החייב הגיש את בקשתו האמורה בחוסר תום לב ומנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל (עיינו: לוין וגרוניס פשיטת רגל, בעמ' 111 ה"ש 179; עניין בלום, בסיפא לפיסקה 20).

אשר לסוגיית תום-הלב של החייב בהליך פשיטת-הרגל, הרי שהפסיקה נדרשה לעניין זה לא אחת. ראו, למשל, ע"א 6416/01 בנבנישתי ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197 (2003); ע"א 3376/11 רוזנברג נ' הכנ"ר כונס הנכסים הרשמי ואח' (6.10.2013, להלן: "פרשת רוזנברג"); ע"א 3083/13 פלונית נ' שיכמן ואח' (11.1.2015).

ראו גם את סיכום ההלכות בפסק-דינו המקיף של כבוד סגן-הנשיאה א' אורנשטיין בפש"ר (ת"א) 2274/06 חימאווי נ' כונס הנכסים הרשמי ואח' (17.5.2015). בפסק-דין זה עמד סגן-הנשיאה על כך שבפסקי-הדין הנ"ל בעניין רוזנברג ובעניין שיכמן נקבע כי קיומם של חובות, שנוצרו בפעילות בלתי-חוקית ותוך ביצוע עבירות חמורות שיש בהן פגיעה מהותית בתקנת הציבור, אינו מהווה מחסום להכרזת החייב פושט רגל ולאפשר לו ליהנות מן ההגנות שמעניקה הפקודה. עם זאת, סגן-הנשיאה ציין כי יש לבחון כל מקרה לגופו תוך יצירת איזון בין חוסר תום-לבו של החייב ביצירת החובות לבין הגשמת תכלית פשיטת-הרגל, וזאת על-פי אמות מידה שונות, כגון:

חומרת העבירה; האם מדובר במקרה חד פעמי או אירוע מתמשך; הקשר שבין אי החוקתיות לבין יצירת החוב; משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות והזמן שעבר מאז ההרשעה באותן העבירות שיוחסו לחייב. לכך יתווסף גם מבחן היקף החובות שנוצרו תוך אי חוקיות מהותית לעומת היקף חובותיו האחרים של החייב. כך שככל שהחוב שנוצר באי חוקיות קטן, תטה הכף להכריז על החייב כפושט רגל מאשר לבטל את ההליך. מבחן נוסף הינו האם החייב שילם את הקנס הכספי שהושת עליו לשלם למתלונן...

הדברים גובשו לאחרונה בפרשת ד.מ., כדלקמן:

המושגים: "חוסר תום לב" ו-"שימוש לרעה בהליכי משפט", הם "מושגי-שסתום". עמימותם מאפשרת לבית המשפט גמישות ומחייבת ליצוק להם תוכן קונקרטי בכל מקרה ומקרה לגופו, לפי נסיבותיו הפרטניות, וזאת תוך ביצוע האיזון הנדרש בין האינטרסים הפרטיים והציבוריים המונחים על כפות המאזניים. חרף כלליותם של המושגים האמורים, ניתן עדיין בהחלט לומר כי ל"שימוש חסר תום לב" בהליך משפטי (ובכלל זה גם בהליכי פשיטת רגל) תיחשב, ככלל: התנהלות בלתי-חוקית, בלתי-מוסרית, לא-ישרה, או לא-הגונה, אשר איננה עולה בקנה אחד עם נורמות ההתנהגות המקובלות בחברה ועם התכלית שזכות הגישה לערכאות נועדה להגשים, בהקשר הקונקרטי שבו מדובר, או נוגדת את "תקנת הציבור". "תקנת הציבור" מגלמת את ערכי המוסר וההגינות בחיי החברה. משמעה הוא: "הערכים, האינטרסים והעקרונות המרכזיים והחיוניים אשר חברה נתונה בזמן נתון מבקשת לקיים, לשמר ולפתח", ואחד מכלליה הוא שלא יצא חוטא נשכר...

בקונקרטיזציה לשימוש בפקודת פשיטת הרגל על-ידי חייב המבקש ליהנות מהיתרונות הגלומים בהליך פשיטת הרגל, הרי שכבר נפסק בעבר, כי במסגרת בחינת תום לבו של החייב במובנה של הפקודה – על בית המשפט לתת דעתו, בין היתר, להתנהגותו של החייב, הן במהלך יצירת החובות והן לאחר מכן בגדרי הליכי פשיטת הרגל עצמם...

העמדת תום לבו של החייב בבסיס הליכי פשיטת הרגל נובעת מכך ש"אין כל הצדקה לתת 'קרש הצלה' לחייב אשר בא לבית המשפט בידיים שאינן נקיות, ואין כל הצדקה לפגוע בנושים כדי לסייע למי שנהג בחוסר הגינות ובחוסר יושר"... בבסיס גישה זו מונחת תפיסה שלפיה הליכי פשיטת הרגל ושמיטת החובות המיוחלת בסופם, על דרך של מתן הפטר – הינם בבחינת מעשה "חסד" שהמחוקק התיר אותו. לפי גישה זו, ההפטר הינו אקט בעל היבטים חברתיים ואנושיים, אשר לא ראוי להעניקו למי שהפר את חובתו החוקית-חברתית-מוסרית לנהוג ביושר, בהגינות ובהתאם ל"תקנת הציבור". לפי גישה זו – לתום הלב בדיני פשיטת רגל יש ערך אינטרינזי, באשר הוא נועד לקבוע רף התנהגות, אשר אם החייב לא עמד בו – תימנע ממנו האפשרות לזכות ב"חסד". זאת, בשונה מהגישה "השיקומית", המייחסת לעיקרון תום הלב בדיני פשיטת הרגל ערך אינסטרומנטלי ורואה בו כלי לבחינת התנהגותו של החייב בעתיד. לפי הגישה האחרונה דרישת תום הלב נועדה לבחון האם במקרה קונקרטי קיים סיכוי טוב שהחייב ישתקם, כך שייתכנו מצבים שבהם חרף קיומם של ליקויים בהתנהלותו של החייב במסגרת ההליך – יהיה מוצדק להפטיר אותו מחובותיו. להרחבה עיינו: עומר קמחי, "דרישת תום-הלב בהליך פשיטת רגל" (עתיד להתפרסם במשפטים מו). יוער כי המחבר המלומד, אשר מצדד במתן משקל רב יותר לתפקיד השיקומי של ההפטר וליתרונות החברתיים הגלומים במתן אפשרות לחייבים לפתוח דף חדש – מציע, אמנם, להגמיש את דרישת תום הלב בהתייחס להתנהלותו של החייב במהלך הליכי פשיטת הרגל עצמם, אך יחד עם זאת – להקשיח את דרישות תום הלב ביחס להתנהלותו של החייב במועד יצירת החובות.

מן הכלל אל הפרט

בענייננו, הטענות שהועלו בנוגע להעדר תום-הלב של החייבים היו בשני מישורים שונים.

המישור האחד הינוהתנהלותם של החייבים עובר לכניסתם להליך פשיטת-הרגל. ביחס למישור זה נטענו שתי טענות משנה - האחת, חוסר תום-לב בעצם יצירת החוב למ.; והשנייה, התנהלות חסרת תום-לב של החייבים לאחר יצירת החוב ועד למועד פנייתם להליך פשיטת-הרגל.

המישור השני של טענות חוסר תום-הלב הינו התנהלות החייבים במסגרת הליך פשיטת-הרגל עצמו.

כאמור, אני סבורה כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על ביטול צווי הכינוס שהוצאו לחייבים.

ראשית, כמצוין לעיל, במקרה זה חובם של החייבים למ. הוא, למעשה, חובם היחיד. מבחינה זו שונה המקרה שבפניי ממרבית המקרים שצוינו בפסיקה שהובאה לעיל.

כמתואר לעיל, סכום תביעות החוב הנוספות שהוגשו נגד שי ויצחק קטן באופן משמעותי בהשוואה לסכום תביעת החוב שהוגשה נגד כל אחד מהם על-ידי מ. והוא מהווה אחוז מינורי מסך חובותיהם, כאשר במקרה של דני חובו למ. הוא חובו היחיד.

בנסיבות אלה, מקובלת עלי עמדת המנהל המיוחד והכונס הרשמי, לפיה ספק אם החייבים היו מגישים בקשה למתן צו כינוס אלמלא החוב למ.. הנחה זו אף מתחזקת נוכח העובדה, כי בהתאם להצהרות החייבים עצמם במסגרת בקשותיהם למתן צווי הכינוס, ממילא הנושים שהגישו את תביעות החוב הנוספות לא נקטו בהליכי הוצאה-לפועל נגד החייבים.

אשר לעצם יצירת החוב, הרי שאין ספק כי העבירות בהן הודו החייבים הינן עבירות אלימות חמורות המהוות "התנהלות בלתי-חוקית, בלתי-מוסרית... אשר איננה עולה בקנה אחד עם נורמות ההתנהגות המקובלות בחברה ונוגדת את 'תקנת הציבור'... [קרי] את ערכי המוסר וההגינות בחיי החברה" (כלשונו של בית-המשפט העליון בפרשת ד.מ. שצוטטה לעיל). לעניין זה אין נפקא מינה בעיניי כי דני לא הורשע בביצוע העבירות בשל נסיבותיו המיוחדות אותה עת והעובדה כי היה קטין במועד ביצוע העבירה. שכן, אין חולק כי דני הודה בביצוע המעשה האלים וכי יסודו של החוב בתביעה הנזיקית שבאה בעקבות מעשה זה ובמסגרתה הוטלה אחריות אזרחית על החייבים ביחס לעבירות אלה.

ודוקו: העבירות שביצעו החייבים כלפי מ. אינן עבירות בעלות אופי "כלכלי" כלשהו, ותכלית ביצוען לא הייתה "כלכלית". אכן, מדובר בנקיטת אלימות לשמה - אלימות שלא הייתה בבחינת הגנה עצמית של החייבים וכל תכליתה הייתה פגיעה במ..

בהקשר זה, יש גם להבחין בין נסיבות המקרה שבפניי לבין אלה שנדונו בפרשת רוזנברג. מבלי להפחית מחומרת המעשים שפורטו בפרשת רוזנברג, הרי שבנסיבות המקרה שם דובר בחייב שהיה בגילופין לאחר ארוחת שבת בביתו, ושעה שעשה דרכו מביתו לביתו של חבר, הותקף על-ידי שלושה צעירים ובתגובה שלף את אקדחו, ירה ופגע בכל אחד מהם. רוזנברג אמנם הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, הכוללת יסוד נפשי של מודעות, אלא שבניגוד לנסיבות נשוא ענייננו, בנסיבות פרשת רוזנברג קדמה למעשי החייב תקיפה על-ידי המתלוננים. ואמנם, בית-המשפט העליון קבע בפרשת רוזנברג כי אין במעשי החייב שם כדי לשלול את תחולת פקודת פשיטת-הרגל והביא בחשבון את תרומת המתלוננים שם למה שאירע: "ואולם, נתנו דעתנו גם לכך שקדמה ליריות תקיפה על ידי המתלוננים, אשר התנהלו בפראות עוד טרם פגשו במערער, ולכן השתלשלות העניינים יצאה משליטה ראויה לכיוון הלא ראוי".

לעומת זאת, הנסיבות במקרה שבפניי שונות בתכלית. שכן, החייבים לא הותקפו על-ידי מ. ומעשיהם לא היו בבחינת הגנה עצמית, אלא הם יזמו פגישה עם מ. במטרה לפגוע בו ותוך תכנון מראש, ועשו זאת תוך שהם גורמים לפגיעות קשות בגופו.

לדברים אלה יש להוסיף את התנהלותם של החייבים לאחר מתן פסק-הדין וטרם פנייתם להליך זה.

אכן, לאחר עיון בטענותיו של מ. בעניין זה - ובהיעדר מענה ענייני להן מצד החייבים - אני סבורה כי חוסר תום-הלב של החייבים משתרע גם על התנהלות זו.

כפי שעולה מן הבקשה, תיק ההוצאה-לפועל נגד החייבים נפתח על-ידי מ. ביום 19.6.2014, כאשר כבר ביום 18.2.2015, היינו בחלוף כשמונה חודשים בלבד, פנו החייבים להליך פשיטת-הרגל.

לטענת מ. - שלא נסתרה - בפרק זמן קצר זה נעשו על ידו מספר ניסיונות להמציא לחייבים אזהרות בתיק ההוצאה-לפועל, וזאת על מנת שניתן יהיה לפעול נגדם במסגרת אותם הליכים. בנסיבות אלה, נאלץ מ. לשכור חוקר פרטי אשר ניסה במשך מספר חודשים לאתר את כתובת מגוריהם של החייבים. אלא שהחייבים התחמקו מקבלת האזהרות, ואף לא התייצבו לחקירת יכולת במסגרת הליך ההוצאה-לפועל.

מ. הוסיף כי לאחר פתיחת תיק ההוצאה-לפועל נפגשו הצדדים בניסיון להגיע להסדר, אלא שגם במעמד זה נמנעו החייבים מקבלת האזהרות, ובלשונו של בא-כוחו (אשר נתמכה בתצהיר של עורך-דין ממשרדו):

ביום 19.1.15, התקיימה פגישה נוספת במשרד הח"מ בניסיון להגיע להסדר, בה נכחו עו"ד גיא גרינוולד, עו"ד י. טמיר, ושלושת האחים, החייבים – דני מגל, שי מגל וא. מגל.

בהזדמנות זו ניסה עו"ד י. טמיר לשוב ולמסור לחייבים דני מגל, שי מגל ויצחק מגל את האזהרות לגבי הליכי ההוצל"פ ולהחתימם.

דא עקא, ועל אף [ש]האזהרות נמסרו להם והם קראו אותן בעיון, סרבו הללו לחתום על גביהן ולקבלן באופן פורמלי.

כאמור, לטענות אלה לא נמצא כל מענה בתגובת החייבים, והיעדר התגובה בעניין זה מדבר בעד עצמו. אין ספק כי החייבים לא שיתפו פעולה במסגרת הליך ההוצאה-לפועל ואף מנעו את מסירת האזהרות לידיהם, באופן שלא איפשר את תחילת ההליך. בכך נמנע מראש ההוצאה-לפועל לתהות על יכולתם הכלכלית של החייבים באמצעות חקירת יכולת ואף נמנע ממנו לקבוע צו חיוב בעניינם.

ממילא, החייבים לא שילמו דבר על חשבון החוב למ. ולא אפשרו כל ניסיון לגבות את החוב במסגרת הליכי ההוצאה-לפועל. תחת זאת העדיפו לפנות להליך פשיטת-הרגל לאחר מספר חודשים, ככל הנראה מתוך תקווה כי ימצאו בו "מקלט" ויזכו להגנות הפקודה.

אכן, העובדה כי החייבים סיכלו בהתנהגותם את אכיפת פסק-הדין ואת מימושו שלא כדין, בכך שנמנעו מקבלת האזהרות בתיק ההוצאה-לפועל, משמשת כנימוק העומד בפני עצמו לביטול צו הכינוס. אך מובן הוא כי לא לתכלית זו נועדה הפקודה, לא כל שכן שהדבר מצטרף לנסיבות האחרות של חוסר תום-לבם של החייבים, כפי שפורט לעיל ועוד יפורט בהמשך.

לכך יש להוסיף את התמיהות העולות ביחס להתנהלותם של החייבים במסגרת ההליך הנוכחי ולעמידתם בחיובי ההליך. כך, בתגובת הכונס הרשמי נטען כי החייבים אמנם עומדים בצו התשלומים שהוטל עליהם, אלא שהם אינם מגישים את הדוחות החודשיים. יצוין, כי חיוב זה אינו כרוך בתשלום כלשהו וכי בהיעדר הדוחות הנדרשים לא ניתן להתחקות אחר התנהלותם הכלכלית של החייבים, אשר אינם מתנהלים בשקיפות כנדרש בהליך, וזאת בדומה להתנהלותם האמורה במסגרת הליכי ההוצאה-לפועל. כפועל יוצא מכך מצטיירת תמונה כוללת לפיה החייבים מונעים באופן עקבי, הלכה למעשה, בחינה של יכולתם הכלכלית.

בהקשר זה, אין לקבל את עמדת החייבים לפיה בתיק פשיטת-הרגל מונה בעל תפקיד אשר תפקידו הינו לחקור את יכולתם, לדרוש ולקבל לידיו מידע. שכן, מושכלות יסוד הם שאת המידע הדרוש על החייבים למסור מיוזמתם, וכבר נפסק לא אחת כי אין זה מתפקידו של בעל התפקיד "לרדוף" אחרי החייב על מנת שזה ימלא את חיוביו בהליך.

כאמור, מ. העלה טענות נוספות ביחס להתנהלות החייבים בהליך, ובהן "ניפוח" הוצאותיהם ומסירת פרטים שגויים שונים. לא מצאתי התייחסות פרטנית לאותן טענות במסגרת תגובות החייבים, המנהל המיוחד או הכונס הרשמי. לפיכך - שעה שטענות אלה דורשות בירור עובדתי – אין מקום להכריע בהן במסגרת החלטה זו. עם זאת, העובדה כי החייבים לא מצאו מקום להתייחס לכך, מתווספת לכלל האמור לעיל ולתמונה המצטיירת לפיה החייבים מונעים בחינה עניינית של יכולתם הכלכלית.

אשר לטענות מ., לפיהן שי ויצחק מסרו מספר כתובות בבקשתם למתן צווי הכינוס, הרי שמעיון בבקשות למתן צווי הכינוס שהגישו השניים עולה כי כל אחד מהם אכן ציין שתי כתובות מגורים שונות. שי ציין בעמוד הראשון לבקשה למתן צו כינוס כי כתובתו היא "X", ואילו בעמ' 4 לאותה בקשה ציין כתובת מגורים שונה - "X". יצחק ציין בעמוד הראשון לבקשה למתן צו כינוס כי כתובת מגוריו היא " X", ואילו בעמ' 5 לאותה בקשה ציין כתובת מגורים שונה - "XCX

עוד יצוין כי אף הצהרותיו של דני אינן קוהרנטיות ומעלות סימני שאלה. כך, צוין על-ידו בבקשה למתן צו הכינוס כי הוא אינו עובד וכי הוא נמצא בהליכי פרידה מאשתו החיה בארה"ב. אלא שבתצהיר שהוגש על ידו ביום 14.1.2015 במסגרת הליכי ההוצאה-לפועל (נספח ג' לבקשה) הצהיר דני כי הוא תושב חוץ המתגורר בארה"ב מזה 6 שנים ועובד שם. כך גם במסגרת בקשה מס' 4, שהגיש דני בתיק פשיטת-הרגל לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, הצהיר הלה – בניגוד לאמור בבקשה למתן צו הכינוס – כי מרכז חייו הינו בארה"ב, כי אשתו מתגוררת שם וכי "מקום עבודתי המהווה את מקור לחמי אף הוא מצוי בארצות הברית, ולשם כך מיועדת מטרת נסיעתי".

למותר לציין כי באמור לעיל יש כדי לחזק את חוסר השקיפות הנ"ל, בה מתנהלים החייבים, הניצבת על סיפה של הטעיית בעל התפקיד.

סיכום

כמצוין לעיל - וכפי שנקבע בפסיקה - קיומם של חובות, שנוצרו בפעילות בלתי-חוקית ותוך ביצוע עבירות חמורות שיש בהן פגיעה מהותית בתקנת הציבור, אינו מהווה מחסום "אוטומטי" להכרזת החייב פושט רגל ולאפשר לו ליהנות מן ההגנות שמעניקה הפקודה.

עם זאת, במקרה זה – היינו בשים לב לעובדה כי מדובר למעשה בחובם היחידי של החייבים, לנסיבות יצירת החוב, להתנהלות החייבים במסגרת הליכי ההוצאה-לפועל ובמסגרת הליך זה ולתכלית הפקודה - אני סבורה כי האיזון הראוי מצביע בבירור על כך שהליכי פשיטת-הרגל אינם ההליכים הראויים בעניינם של החייבים, למצער לעת הזאת.

בנסיבות אלה, אני מקבלת את הבקשה ומורה על ביטול צווי הכינוס שהוצאו בעניינם של החייבים ועל סגירת תיקי פשיטת-הרגל שנפתחו בעניינם.

המגבלות שהוטלו על החייבים מכוח צווי הכינוס יבוטלו בעוד 45 ימים, מלבד צו עיכוב יציאת החייבים מהארץ שיבוטל בעוד 90 ימים.

החייבים יישאו (בנפרד) בהוצאותיו של מ. בבקשה זו בסך של 10,000 ₪ כל אחד, ובסך הכול 30,000 ₪.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים לאלתר והמנהל המיוחד יוודא המצאתה לנושי החייבים לאלתר.

המזכירות תבטל את הדיונים הקבועים בתיקים ליום 27.10.2016.

ניתנה היום, י"ב אייר תשע"ו, 20 מאי 2016, בהעדר הצדדים.