בפני שתי תובענות: תובענה רכושית שהוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבע (תמ"ש 64819-12-15) ותובענה כספית ע"ס של 216,124 ₪, אשר הגיש הנתבע כנגד התובעת (תמ"ש 18954-02-16).
רקע עובדתי ודיוני:
- התובעת והנתבע (להלן יקראו יחדיו : "הצדדים") הכירו זה את זו במהלך השנים 2000-2001 לערך.
כ"א מהצדדים, בעת היכרותם, היה גרוש/ה והורה לילדים בגירים.
הצדדים עברו להתגורר יחדיו אלא שמועד תחילת המגורים יחדיו שנוי במחלוקת ע"י הצדדים.
לטענת התובעת, כמפורט בסעיף 4 לכתב התביעה המתוקן, בחודש מאי 2002 החלו הצדדים לנהל משק בית משותף.
לטענת הנתבע, כמפורט בסעיף 5 לכתב ההגנה, רק בחודש אוקטובר עברו הצדדים לגור יחדיו.
- בשנת 3.8.2008 חתמו הצדדים על הסכם ממון (להלן: "ההסכם") בפני עו"ד XXX XXX.
בהסכם הממון האמור הוסדרו יחסי הרכוש והממון בין בני הזוג.
להלן ההוראות הרלוונטיות בהסכם:
"3. הצדדים מצהירים ומסכימים כי כל צד הינו הבעלים הבלעדי באופן מלא ומוחלט של כל רכוש שהיה בבעלותו ו/או אשר היה רשום על שמו על ליום בו החלו הצדדים לחיות יחד וכי לא תשמע טענה או תביעה של מי מהצדדים בעניין זה.
- הצדדים מצהירים ומסכימים כי כל צד הינו הבעלים הבלעדי באופן מלא ומוחלט של כל רכוש שהיה בבעלותו ו/או אשר היה רשום על שמו מהיום בו החלו הצדדים לחיות יחד וכי לא תשמע טענה או תביעה של מי מהצדדים בעניין זה.
- היה וXXX יחליט כי אינו מעוניין לחיות עוד עם XXX או במקרה בו XXX תחליט להיפרד מXXX על רקע של סכסוך משמעותי ביניהם יחולו ההוראות הבאות:
א. XXX יעביר לXXX חצי מכל הזכויות שיצברו בקופות הגמל מכל מין וסוג שהוא, בקרנות מכל מין וסוג שהוא לרבות בקרן פנסיה מבטחים וקרן השתלמות להנדסים וטכנאים בע"מ (להלן-הקרנות) החל משנת 2004 ועד למועד הפרוד, היינו חצי מההפרש בין סכום הזכויות שהצטברו בקרנות ביום 1.1.04 ובין סכום הזכויות שיהיו בקרנות במועד הפירוד. התחשיב יעשה ע"י הפחתת יתרת הסכום כפי שתקבע מדפי חשבון של הקרנות נכון ליום הפרוד מהיתרה בדפי חשבון של הקרנות ביום 1.1.04.
למען הסר ספק מוסכם כי תאריך תחילת חישוב הזכויות אינו מעיד בשום צורה על תחילת הקשר בין בני הזוג או תחילת ניהול "משק בית משותף".
ב. הסכום האמור בס"ק א' ישולם כדלקמן:
30% מהסכום ישולם ביום הפירוד בפועל עם פינוי XXX את דירת הצדדים.
20% מהסכום ישולם חודש לאחר הפירוד בפועל.
50% מהסכום ישולם חודשיים לאחר הפירוד בפועל.
כל הסכומים ישולמו בשלושה שיקים דחויים במועד הפרוד.
ג. כל הרכוש של XXX שהביאה עימה לדירת הצדדים ישאר בחזקתה ובבעלותה המוחלטת.
ד. כל צד יוותר הבעלים של הרכוש שלו כאמור בסעיפים 3 ו-4 לעיל.
- היה והפרוד אינו חל על רקע החלטה של XXX או על רקע סכסוך משמעותי בין הצדדים והוא פועל יוצא של החלטה של XXX מכל סיבה שהיא למעט סכסוך משמעותי עם XXX, XXX לא תהיה זכאית להטבה המפורטת בסעיף 5א' ו-ב' לעיל".
- ביום 6.11.2015 הורחק הנתבע מדירת הצדדים ע"י משטרת ישראל, בעקבות תלונה שהגישה נגדו התובעת בטענה כי הנתבע תקף אותה.
בהמשך לתלונה הנ"ל, וביום 19/11/15, הגישה התובעת בקשה לצו הגנה לבית המשפט, במסגרת תיק ה"ט 42880-11-15.
- במסגרת ההליכים בבקשה לצו הגנה חתמו הצדדים ובאי כוחם על "הסכם פשרה", אשר
ניתן לו תוקף של החלטה ביום 2.12.2015.
בהסכם הפשרה נקבע כי הצדדים יפנו לבדיקת פוליגרף כדי לבחון את אמיתות גרסותיהם בכל הקשור לאירוע מיום 6/11/15, וכי ככל שתוצאות הבדיקה ילמדו כי התובעת דוברת אמת ואילו הנתבע דובר שקר, יינתן כנגד הנתבע צו הגנה למשך 3 חודשים מיום הגשת הבקשה לצו הגנה.
יחד עם זאת, נקבע בהסכם הפשרה כי תוקפו של צו ההגנה במקרה הנ"ל יכול ויקוצר ככל והנתבע ישלם לתובעת סך של 36,000 ₪, על מנת לאפשר לתובעת מדור חלופי, כאשר התובעת תפנה את הבית ( ביתו של הנתבע ) בתוך 14 יום מיום שיועבר הסכום האמור לידיה.
במקרה האמור, צוין בהסכם כי מתוך 36,000 ₪ שיועברו לתובעת, 18,000 ₪ יהוו מענק לתובעת והיתרה תיזקף ע"ח ההתחשבנויות הכספיות העתידיות שיערכו בין הצדדים.
מנגד, נקבע בהסכם, כי ככל ועפ"י תוצאות בדיקת הפוליגרף יעלה כי התובעת דוברת שקר ואילו הנתבע דובר אמת, תוקפו של צו ההגנה יבוטל לאלתר והתובעת תשיב לנתבע את הוצאות בדיקת הפוליגרף ותעזוב את בית בתוך 7 ימים מיום שיעביר הנתבע לידיה סך של 18,000 ₪, אשר יזקפו ע"ח ההתחשבנות בין הצדדים.
ככל ותוצאות בדיקת הפוליגרף לא יהיו חד משמעיות, נקבע בהסכם, צו ההגנה הזמני יבוטל.
- ביום 6.1.2016 בתום דיון במסגרת ההליך של צו ההגנה, קבעתי כי מתוצאות בדיקת
הפוליגרף עולה כי אכן הנתבע תקף את התובעת ועל כן עפ"י ההסכם הפשרה , עמדה לנתבע הזכות לשלם לתובעת סך של 36,000 ₪ על מנת שתצא מביתו, אלא שהנתבע העביר לתובעת שיק בנקאי על הסך האמור, אך התובעת סירבה לקבלו.
על כן, קבעתי בהחלטה האמורה כי על התובעת לפנות את הדירה לאלתר, שכן חלפו 14 יום מיום שהעביר הנתבע השיק לידי התובעת.
יחד עם זאת, נוכח הסכמת הנתבע למתן אורכה לתובעת לפינוי דירתו, קבעתי כי התובעת תפנה את הדירה עד ליום 10.1.2016.
הנתבע הגיע לבית, לאחר הדיון שהתקיים ביום 6.1.2016, אך התובעת הזמינה לו משטרה בטענה כי איים עליה והנתבע נעצר. לטענתו שוחרר למחרת היום לאחר שהובא בפני שופט מעצרים.
התובעת עזבה אכן את הדירה עד המועד שנקבע לעיל, או בסמוך לכך, תוך שנטלה עמה חלק מתכולת הדירה.
- התובעת הגישה תצהירי עדות ראשית שלה, של מר XXX XXX- בעלה לשעבר, של גב' XXX-חברה של הצדדים, של גב' XXX ושל מר XXXX חבר של הצדדים.
הנתבע הגיש תצהירי עדות ראשית שלו, ושל ילדיו- מר XXX ומר XXX.
להשלמת התמונה, יוער כי ביום 26.1.2016 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן ברשות בית המשפט, שכן בכתב התביעה המקורי עתרה התובעת לסעדים לשמירת זכויות ברכוש המשותף.
כן יצוין כי התובעת הגישה כנגד הנתבע תובענה למזונות במסגרת תיק תמ"ש 64763-12-15.
אך בדיון, אשר התקיים ביום 26.10.2016 ביקש ב"כ התובעת למחוק את תביעת המזונות.
טענות הצדדים:
טענות התובעת:
- 7. לטענת התובעת, הצדדים התגוררו יחדיו וחיו כבני זוג כ-14-15 שנה, כאשר החלו את
חייהם המשותפים בשנת 2001 או לכל המאוחר בתחילת שנת 2002, ראו עצמם
כזוג גם בפן הכלכלי.
לטענתה היו ידועים בציבור, ובמשך שנים קיימו זוגיות נפלאה ( ראה סעיף 17 לכתב התביעה המתוקן).
- עוד טוענת התובעת כי לאחר הפירוד , הנתבע לא קיים אחר הסכם הממון ולא העביר אליה כספים במועדים הקבועים בהסכם.
- מוסיפה וטוענת התובעת כי המשבר בין הצדדים פרץ בעקבות התנהגות הנתבע- משבר
וסכסוך משמעותי שהלך והחריף.
כמפורט בסעיף 43 לכתב התביעה המתוקן " לאחר שהתובעת גילתה סטיות מיניות קשות אצל הנתבע ולנתבע היה קשה על גילוי סודו הכמוס ולאחר אירוע אלים שהתרחש בבית הצדדים, הזמינה התובעת את המשטרה".
לטענתה, לא היתה לה כוונה או רצון להיפרד וכי יחסיהם של בני הזוג הידרדרו
לאחר שהיא "תפסה" את הנתבע במצב אינטימי חריג וקיצוני עד כדי סטייה מינית ( ראה סעיפים 50-52 לסיכומי ב"כ התובעת ).
- לשיטת התובעת, קריאה אובייקטיבית והגיונית של התנאי בהסכם מעלה כי הכוונה
הינה שהתובעת לא תהא זכאית למחצית הזכויות אך במידה וחלילה תעזוב את הנתבע עבור אדם אחר ( ראה סעיף 60 לסיכומי התובעת ).
לטענת התובעת בסיכומיה, ברור כי הפירוד בין הצדדים הינו על רקע משבר וסכסוך משמעותי בין הצדדים , ומשכך יש לחייב הנתבע לשלם לתובעת את מחצית משווי הזכויות הסוציאליות בקרנות ובקופות שנצברו על שמו מיום 1.1.2004 ועד לתאריך 1.12.2015.
יוער כי בכתב התביעה המתוקן עתרה התובעת לחלוקה ביחס לכלל הנכסים הזכויות
שנצטברו במהלך החיים המשותפים, לרבות ביחס לזכויות סוציאליות, רכב, הדירה או
מחצית שווי ההשבחה, אך בסיכומיה צמצמה התובעת את תביעתה ביחס לזכויות
הסוציאליות שנצברו ע"ש הנתבע בהתאם לתקופה הקבועה בסעיף 5 להסכם הממון
(ראה סעיפים 68-70 ו-124-126 לסיכומי התובעת).
- באשר לתביעה של הנתבע , טוענת התובעת כי כל מטרתה "לכרסם" בזכויות התובעת עפ"י ההסכם וכי התביעה לא נסמכה בראיות ואף הוכח כי כל התכולה מדירת התובעת
הועברה לדירת הנתבע עת עברה התובעת להתגורר עמו בדירה, אלא שאת חלקה בתכולה נתנה התובעת לילדיו של הנתבע.
- עוד טוענת התובעת כי רוב התכולה יקרת הערך נותרה בדירה, כאשר התובעת נטלה
מספר דברים על מנת להתחיל את חייה, שכן כל התכולה מדירתה הובאה לדירה זו.
טענות הנתבע:
- הנתבע טוען כי הסכם הממון עליו חתמו הצדדים הינו מחייב ומסדיר את יחסיהם הרכושיים.
על כן, לטענת הנתבע, הדבר מביא לדחייתה של התובענה של התובעת, שכן התובעת
הביעה הסכמתה לתנאי הסכם הממון.
- כן טוען הנתבע כי התובעת הציגה גרסאות סותרות בעניין סיבת הפירוד, כאשר בעצם
התובעת קצה בחייה המשותפים עם הנתבע ואף הודיעה על כך לנתבע, כפי שציינה
בתצהירה אשר הוגש במסגרת בקשתה לצו הגנה.
- התובעת, לטענת הנתבע, חתרה להיפרד מהנתבע, מחד, ומאידך, להשתלט על ביתו
ובמקביל לנהל נגדו מערכה משפטית ומשטרתית.
- עוד טוען הנתבע כי יש לפרש הסכם הממון בצמצום הן בשים לב כי המדובר בבני זוג
מבוגרים שלא נישאו ואשר לא חל עליהם חוק יחסי ממון ועל כן, נקודת המוצא הינה
העדר שיתוף. והן בשל העדר סעיף הדדיות בהסכם.
- כן טוען הנתבע כי חשיפת טיוטות הסכמי הממון שהוסתרו ע"י התובעת הראתה כי
נקודת המוצא הינה בדבר הפרדה רכושית, אא"כ המדובר במצב בו הנתבע מחליט
להיפרד ולנטוש את התובעת.
- בעניין התביעה שהגיש הנתבע, טוען הנתבע כי הלה הסכים מרצונו הטוב לאפשר לתובעת
לדחות את מועד פינוי הדירה, בתנאי שהתובעת לא תוציא דבר מהבית פרט לבגדים
וחפצים אישיים, אך התובעת בחרה "לגמול" לנתבע על ההתחשבות שגילה כלפיה.
כאשר, עפ"י גרסת הנתבע, הגיע לדירה ביום 6.1.2017 לאחר שהסתיים תוקפו של צו
ההגנה, מלווה בבנו XXX , אך התובעת מנעה ממנו להיכנס לדירה תוך הגשת תלונת
שווא במשטרה.
התובעת, עפ"י הנטען בכתב התביעה שכנגד, ניצלה את מעצרו של הנתבע ע"י המשטרה כדי להזמין משאית ולרוקן את רוב תכולת הבית.
- מוסיף וטוען הנתבע, כי טענותיה של התובעת בדבר היותה שותפה לרכישות המשותפות
אשר נקנו ביחד, לא נתמכו באסמכתאות כלשהן.
- 20. הנתבע עתר בכתב התביעה לחייב את התובעת בסך כולל של 116,124 ₪ בגין שווי התכולה
שנטלה התובעת מביתו ( סעיף 39 לכתב התביעה ) , וכן לחייבה בסך של 100,000 ₪ בגין נזקיו הנפשיים אשר נגרמו לו על ידי התובעת ( סעיפים 41-42 לכתב התביעה).
בכתב התביעה טוען הנתבע לנזקים נפשיים/לא ממוניים שנגרמו לו הן בשל הפרת ההסכם, אליו הגיעו הצדדים במסגרת תיק צו ההגנה תוך עיכוב פינוי הדירה ע"י התובעת , הן בשל עוגמת הנפש שנגרמה לנתבע בעקבות "ריקון" הדירה והחורבן שנגרם בה ע"י התובעת, והן בעקבות תלונת השווא שהגישה כנגדו התובעת במשטרה.
בסיכומיו מוסיף וטוען הנתבע כי על התובעת לפצותו אף על הבושה שנגרמה לו בשל הפצת שקרים על אופיו "הסוטה", על הפגיעה בעבודתו בשל תלונת השווא, ועל הפגיעה החברתית והפסקת עבודתו המוזיקלית בשל הטראומה שעבר.
דיון והכרעה:
התביעה שבתמ"ש 64819-12-15:
- כבר עתה אומר כי לא מצאתי שהתובעת עמדה בנטל הנדרש להוכחת תביעתה, כאשר עליה
להראות כי נתקיימו התנאים המפורטים בסעיף 5 להסכם והמזכים אותה במחצית מזכויותיו הסוציאליות של הנתבע ביחס לתקופה המפורטת בהסכם.
- לצורך הכרעה בתובענה נדרש בית המשפט, בין היתר, לסוגיית פרשנות הסכם הממון, ביחוד ביחס להוראות סעיפים 5 ו-6 שבו.
סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, קובע כי:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".ב
דהיינו, ראשית יש לפרש את החוזה עפ"י לשונו ועפ"י הנאמר בו (ר' בענין זה: ע"א 655/82 גרובר נ' פרבשטיין, פ"ד מ(1) 738, 743).
בעניין זה נקבע בפסיקה כי אומד דעתם של הצדדים, כפי שעולה מלשון החוזה הינו "בטוח יותר ואמין יותר מאומד הדעת הנלמד מתוך הנסיבות" (ראה דברי הנשיא ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 300) .
עוד נקבע בפסיקה כי יש להימנע ממתן משמעות נסתרת להסכם, ואשר לא באה לידי ביטוי בלשון ההסכם (ראה ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח(2) 701, 711 וכן ר' בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265).
הנטל מוטל על הטוען למשמעות מיוחדת להסכם, אשר אינה עולה מלשון החוזה (ראה ד"נ 32/84) עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל, פ"ד מד(2) 265, 274).
(בעניין זה ראה גם פסק דינו של כב' השופט שוחט בתמ"ש (ת"א) 2112/00 מיום 23.8.2005)
- במקרה דנן, מלשון ההסכם ומתוכנו עולה כי כוונת הצדדים היתה להתנהל בהפרדה רכושית מוחלטת, למעט במצבים מסוימים שפורטו בהסכם.
יוער כי הפרדה רכושית כאמור עולה הן מהטיוטות שקדמו לחתימה על ההסכם (מוצגים נ/1- נ/11) והן בטיוטות שנערכו לאחר חתימה (נ/12- נ/13), תוך קביעה בדבר זכאותה של התובעת לחלק מזכויות הנתבע, בשיעור כזה או אחר, בהתקיים תנאי כלשהו שהוצע ע"י מי מהצדדים.
- כאמור, על מנת להוכיח תביעתה על התובעת להראות כי נתקיימו התנאים המפורטים בסעיפים 5-6 להסכם, דהיינו, כי הנתבע החליט כי אינו מעוניין לחיות עוד עם התובעת או במקרה בו התובעת תחליט להיפרד מהנתבע על רקע סכסוך משמעותי ביניהם.
- טענת התובעת כי כוונת הצדדים היתה כי התובעת לא תהא זכאית לדבר אך במצב בו תעזוב את הנתבע לטובת אדם אחר אין לה תימוכין.
זאת ועוד, על אף שתנאי כאמור הופיע בטיוטות ההסכם מיום 10.7.08 (נ/7) ומיום 14.7.08 (נ/8) ומיום 23.7.08 (נ/9), בחרו בני הזוג, בסופו של דבר, שלא לכלול התניה דומה בהסכם.
דבר שיש בו להעיד כי כוונת בני הזוג לא היתה כי זכויותיה של התובעת ביחס לזכויותיו של הנתבע נשללות אך במצב בו התובעת עזבה את הנתבע לטובת אדם אחר.
- התובעת אף נמנעה מלזמן לעדות את עורך הדין (עו"ד XXX), אשר ערך את ההסכם, כפי שנמנע , מסיבותיה שלה, לצרף את הטיוטות להסכם ( ואלה הוגשו רק במסגרת חקירתה הנגדית של התובעת בדיון מיום 26.10.2016 ולאחר שאלת בית המשפט בעניין זה )
כידוע, עפ"י ההלכה הפסוקה, כאשר צד נמנע מלהעיד עד מטעמו, וכאשר לא הוצג הסבר סביר לכך, ההנחה הינה כי עדות זו יש בה כדי לתמול בגרסת הצד שכנגד. (ראה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו סלימה פ"ד מ"ה(4) 651).
- התובעת לא הראתה כי הנתבע אינו מעוניין לחיות עמה, אלא היפוכו של דבר. כפי שיפורט
להלן, התובעת הצהירה כי היא זו אשר קצה בחיים המשותפים עם הנתבע, וזאת עוד קודם לאירוע נשוא הבקשה לצו הגנה.
הנתבע אף ציין בחקירתו הנגדית כי: "אני לא אמרתי לאף אחד שאני רוצה להפרד ממנה" (ראה בעמ' 61 לפרו' מיום 28.5.2017 שורות 15-16).
- על כן, נותר לבחון באם המדובר ב"מקרה בו XXX תחליט להיפרד מXXX על רקע
סכסוך משמעותי ביניהם".
לאחר בחינת הראיות שהובאו בפני, מצאתי כי להשיב על כך בשלילה.
- בתצהירה של התובעת מיום 18.11.15, אשר צורף לבקשתה של התובעת לצו הגנה
שבתיק ה"ט 42880-11-15 ציינה התובעת באשר לנסיבות הסכסוך עם הנתבע
כדלקמן:
"6. בתקופה האחרונה ארעו כמה ארועים מיניים הנוגעים למשיב שגרמו לי, בזה אחר זה, לחוש שהמשיב מתנהג באופן מכוער במיוחד עד שביום 1.11.15 ראיתיו בסיטואציה שהבהילה אותי ועוררה בי גועל ממש ואכזבה גדולה. אני חושבת שהתנהגות זו קשורה בכמויות האלכוהול שהוא שותה ואשר גדלו בתקופה האחרונה.
- לאחר שחשבתי על הדברים ועיכלתי אותם הגעתי למסקנה שעלי להבהיר למשיב שאני לא מוכנה להמשיך במצב הדברים הזה וביום שישי, 6.11.15, בבוקר, הודעתי לו שאני רוצה שנפרק את הקשר ביננו"
מדבריה אלו של התובעת עולה כי האירוע, נשוא צו ההגנה כנגד הנתבע אינו ה"סכסוך המשמעותי" בגינו התובעת החליטה להיפרד, שכן, לדבריה כאמור, החלטתה להיפרד קדמה לאירוע שבגינו ניתן צו ההגנה.
- כמו כן, מתצהירה של התובעת, כמו גם, מחקירתה הנגדית עולה כי אף "הארועים
המיניים" לא היוו "סכסוך משמעותי" בגינו החליטה התובעת להיפרד, שכן התובעת
הודתה כי ידעה אודות אירועים אלו מזה זמן רב, ובכל זאת, בחרה להמשיך ולחיות עם
הנתבע.
בסעיף 8 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת (מיום 30.6.2016) ציינה התובעת כי
גילתה אודות "נטיות המיניות" של הנתבע לפני "כחצי שנה".
בחקירתה הנגדית ציינה התובעת כי "אותו תפסתי שלוש פעמים עם סטיות מאוד קשות" (ראה בעמ' 22 לפרו' מיום 26.10.2016 שורה 12).
התובעת אף ציינה כי על אף שגילתה כי התובע "סוטה" ו/או "אלים" ו/או "שותה" , המשיכה לחיות עימו.
לדבריה:
"לשאלת בית המשפט אם האירועים מיניים עם סטיות שציינתי הם נכונים למה לא אמרתי לו שאני לא מסוגלת לחיות איתו, משיבה, שהתייעצתי עם XXX שהיא מטפלת בדברים כאלה והיא אמרה שאפשר לטפל בזה. לשאלת בית המשפט כל הזמן דיברנו על הסטיות המיניות שלו. אותה אחת אמרה לי שיש טיפול לזה. לשאלת בית המשפט למה לא זימנתי את אותה מטפלת לעדות היום, משיבה, שידעתי שזה יותר על עדות אופי. חיינו מאוד מאוד יפה שאפשר היה לתקן את הסטיות שלו. חוץ מזה שבאותן סיטואציות המיניות הוא גם היה שתוי.
אני הצהרתי שהוא שותה בצורה מוגזמת אם זה בימי שישי, כל יום שישי הוא גומר בקבוק בשולחן והוא הולך לישון לפני כולם. בקבוק ויסקי הוא שתה.
לשאלת בית המשפט מה גרם לי להמשיך ולחיות עם בן אדם שלשיטתי הוא סוטה, משיבה, שהכי קל להרוס את זה. אני רציתי לתקן את זה. אני אהבתי אותו טוב מאוד, נסענו ונהנינו. אני בגיל כזה שלא רציתי להיות לבד. הוא כבר מצא את בת הזוג שלו והוא נוסע לחו"ל. על זה יש לו כספים להוציא. אני כבר שנה בבית והוא לא נתן לי שקל. אני חיה בצורה באמת באמת קשה.
(ראה בעמ' 24 לפרו' מיום 26.10.2016 שורות 6-17)
בהמשך חקירתה הנגדית, ובעקבות שאלת בית המשפט כיצד המשיכה התובעת לחיות עם הנתבע חרף טענותיה אודות "הסטיות המיניות" ו"האלימות" , הסבירה התובעת כי :
"לשאלת בית המשפט איך המשכתי לחיות איתו אחרי הסטיות המיניות שגילתי והאלימות משיבה שאחרי הכל הוא אדם מאוד נעים ואפשר לתקן את זה. עובדה שמהאלימות הקודמת עברו שמונה שנים. הוא שותה ומה לעשות זה האלכוהול דיבר. לשאלת בית המשפט האם הנוחות הכלכלית גרמה לי להמשיך לחיות איתו, משיבה, שלא. האהבה גרמה לי להמשיך ולחיות איתו. יש כאלה שאוהבים רוצחים. אני אוהבת אותו עד היום"
(ראה בעמ' 25 מיום 26.10.2016 שורות 27-32).
הנתבע, מצדו, ציין בחקירתו הנגדית כי היו מריבות בין הצדדים במהלך השנים שהלכו והתרבו (ראה בעמ' 42 לפרו' שורות 19-32), אך לא עולה מדבריו כי המדובר ב"סכסוך משמעותי".
- עולה, אם כן ,כי התובעת לא הוכיחה כי הפירוד נעשה בשל "אירוע משמעותי" בהתאם להוראות סעיפים 5-6 להסכם הממון שנחתם בין בני הזוג.
אלא, ככל הנראה, הפירוד נעשה בעקבות החלטה של התובעת לסיים את החיים המשותפים עם הנתבע.
על כן, התוצאה הינה כי לא הוכח שחלו האירועים המפורטים בסעיפים 5-6 להסכם המזכים את התובעת בחלק מהזכויות שנצברו ע"ש המשיב כמפורט בהסכם.
- אוסיף כי חרף טענתה החמורה של התובעת בדבר סטיותיו המניות של הנתבע ( אשר לטענתה קיים עם כלבתה אקט מיני- ראה בעמ' 22 לפרו' מיום 26.10.2016 שורות 12-13) , הרי שטענה זו לא הוכחה והוכחשה מכל וכל על ידי הנתבע .
עוד אוסיף כי במהלך דיון ההוכחות, התברר כי לאירוע האלים שהתפתח ביום 6.11.2015 קדם פעולת התגרות מצד התובעת עת נטלה מהנתבע את הטלפון ללא הסכמתו (ראה חקירתה הנגדית של התובעת בעמ' 23 לפרו' מיום 26.10.2016 שורות 19-23) . כמובן שאין בכך חלילה כדי להצדיק התנהגות אלימה כלשהי, אבל אין להתעלם מכך כי האירוע יכול ולא היה מתרחש ככל שהתובעת עצמה לא היתה נוהגת באלימות עת לקחה מהנתבע את מכשיר הטלפון הנייד שלו.
התובענה שבתמ"ש 18954-02-16
- אף באשר לתובענה שהוגשה ע"י הנתבע לא מצאתי כי הוכחה תביעתו.
- עפ"י סעיף 5(ג) להסכם: "כל הרכוש של XXX שהביאה עימה לדירת הצדדים ישארו בחזקתה ובבעלותה המוחלטת".
הנתבע, אמנם, בחקירתו הנגדית, אשר התקיימה ביום 28.5.2017, הודה כי עת עברו הצדדים להתגורר יחד, העבירה התובעת את מלוא תכולת דירתה לדירה וכי חלק מהתכולה של התובעת עברה לילדיו (ראה בעמ' 46 לפרו' שורות 17-30).
יחד עם זאת, התובעת לא הראתה כי התכולה שהוצאה על ידה מהדירה הינו הרכוש אותו הביאה עמה בלבד, ואף הודתה כי ישנה תכולה שנרכשה במשותף ע"י הצדדים.
כדבריה בחקירתה הנגדית :
"זה גם דברים שלי אל תשכח שהבאתי מלא רכוש. לשאלת בית המשפט חלקם הקטן זה דברים שהבאתי מלפני הקשר עם XXX וחלקם הגדול אלו דברים שאני וXXX קנינו ביחד גם. כאשר נכנסתי לXXX הביתה הבאתי רהוט מלא, את כל הריהוט הבאתי במצב מצוין. הוא החליט שהוא רוצה להחליף את הסלון שאני הבאתי ואת נתנו את הסלון לבת שלו. גם את המקרר שאני הבאתי הוא נתן לבת שלו. הבן שלו נתתי לו מלא מצעים וכלי בית, מיטה וזאת כאשר הוא עבר לבית שלו. במקום זה קנינו ציוד חדש. לשאלת בית המשפט למה לקחתי את המקרר החדש אם הוא שייך לשנינו, משיבה, שהיו לנו שני מקררים והשארתי לו מקרר אחד."
(ראה' בעמ' 27 לפרו' מיום 26.10.2016 שורות 19-26).
אמנם בעלה לשעבר של התובעת, מר XXX XXX ציין בתצהיר עדותו הראשית מיום
30.6.2016 כי התובעת קיבלה את כל המטלטלין המשותפים (ראה גם בחקירתו הנגדית בעמ' 12 לפרו' שורות 27-30), אך הודה בחקירתו הנגדית כי המדובר בתכולה בת 13-14 שנה (ראה בעמ' 13 לפרו' שורות 27-30).
על כן, עולה כי התובעת נטלה אף תכולה נוספת על זו שהובאה על ידה טרם המגורים יחדיו, וזאת חרף המצוין בסעיף 5(ג) להסכם.
ברי מאשר הוצג בפני כי התובעת פעלה שלא כדין עת נטלה תכולה מעבר לזו שהוסכם בהסכם כי הינה בבעלותה.
- מאידך, על אף שמצאתי כי התובעת התנהלה שלא כדין עת הוציאה התכולה מהדירה, שלא בתיאום עם הנתבע וללא אישור של בית המשפט ובכך שהוציאה תכולה שלא היתה רשאית להוציא עפ"י המצוין בהסכם, הנתבע נמנע לעתור למתן צו להשבת התכולה לדירה אלא עתר, במסגרת כתב התביעה, לפיצוי בגין שווי התכולה.
הנתבע, מנגד, לא הוכיח זהות מלוא התכולה שהוצאה מהדירה וכן איזו מהתכולה אינה בבעלות התובעת עפ"י הוראות ההסכם.
כן לא הוכיח הנתבע שוויה של התכולה, שהוצאה מהדירה בניגוד להוראות ההסכם, וזאת נכון למועד הגשת התביעה ו/או נכון למועד הוצאתה מהדירה.
- הנתבע צירף לכתב התביעה רשימה של תכולת הדירה, הן זו שנרכשה על ידו, הן זו שהובאה ע"י התובעת והן תכולה משותפת, כאשר רק ביחס לחלק מהתכולה צורפו חשבוניות שהונפקו במועד הרכישה.
החשבוניות שצורפו לכתב התביעה מצביעות על שווי התכולה, או חלקה, נכון למועד רכישתה (בין השנים 2006 עד 2014).
אך הנתבע לא הראה כל אינדיקציה בדבר שווי התכולה במועד הוצאתה מהדירה ע"י התובעת ו/או במועד הגשת התביעה.
יחד עם זאת, מצאתי, נוכח התנהלותה הלא-ראויה של התובעת בדבר הוצאת התכולה מהדירה שלא כדין, תוך ניצול הסכמתו של הנתבע לדחיית מועד פינוי הדירה ע"י התובעת, לחייבה בתשלום הוצאות משפט לידי הנתבע, חרף דחיית תביעתו בעניין התכולה.
- אף באשר לנזקים הנפשיים הנטענים בכתב התביעה, לא הציג הנתבע כל ראיות ו/או אסמכתאות.
הנתבע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים נפשיים כלשהם.
כן הנתבע לא הציג אסמכתאות לתמיכה בטענתו בדבר הנזק הנפשי שנגרם לו בעקבות התלונה שהגישה התובעת במשטרה, אשר היתה, לטענתו, תלונת שווא וכן לא הציג חשבוניות בדבר עלות ההוצאות משפטיות בהן נשא לצורך שחרורו ממעצר.
טענותיו של הנתבע בסיכומיו בדבר ה"בושה" שנגרמה לו בשל הפצת שקרים על אופיו "הסוטה", ובדבר הפגיעה בעבודתו בשל תלונת השווא, הפגיעה החברתית והפסקת עבודתו המוזיקלית בשל הטראומה שעבר, כלל לא הועלו בכתב התביעה. ועל כן, אין מקום להידרש לכך.
יוער כי אף באשר ל"נזקים" אלו לא הציג הנתבע ראיות לתמיכה בטענותיו.
זאת ועוד, בכתב התביעה כמו גם בסיכומי הנתבע לא פורטה העילה הנזיקית ( כגון: לשון הרע, נגישה , רשלנות וכו' ) בגינה עותר הנתבע לסעד הכספי בגין נזקיו הנפשיים.
מעבר לצורך יצוין , כי לא הונחה בפני תשתית עובדתית מספקת כדי להוכיח את טענת הנתבע כי התלונה אשר הגישה התובעת בגין האירוע שהתרחש עת חזר הנתבע לבית ביום 6.1.2016 היתה תלונת שווא, שכן הנתבע לא המציא כל מסמכים לתמיכה בטענתו בעניין זה(לרבות: פרוטוקול הדיון בפני שופט המעצרים, אישור מהמשטרה בדבר סגירת התיק , הסיבה לסגירת התיק וכיוצב').
כמו כן, מצופה היה מהנתבע כי משעה שנתן הסכמתו להארכת שהייתה של התובעת בבית , וחרף זכותו להגיע לדירה, היה נמנע מלעשות כן.
לא ברורה טענת הנתבע בדבר הנזק הנפשי שנגרם לו בשל אי פינוי ביתו בהתאם להסכם הפשרה, עת הוא עצמו נתן הסכמתו במהלך הדיון מיום 6/1/16 להארכת שהייתה של התובעת בבית.
לסיכום
- לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:
- התביעה שבתמ"ש 64819-12-15 נדחית.
- התביעה שבתמ"ש 18954-02-16 נדחית.
- נוכח הסכם הפשרה, אליו הגיעו הצדדים ביום 2.12.2015 במסגרת תיק ה"ט42880-11-15, ואשר קיבל תוקף של החלטה, על התובעת להשיב לידי הנתבע סך של 18,000 ₪ , וזאת תוך 60 ימים שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.
- נוכח התנהלותה חסרת תום הלב של התובעת בעניין תכולת הדירה, אני מוצא לחייב את התובעת לשאת בהוצאות הנתבע בסך כולל של 5000 ₪ , ואשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים.
אני מתיר את פרסום פסק הדין ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.
ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ח, 02 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.