פס"ד בתביעת חברת ביטוח לאחריות נהג על פריצת אש באופנוע ורשלנות

רקע

1. ביום 4.10.13 פרצה אש בבניין מגורים ברחוב שדרות ירושלים 142 ביפו. האש פרצה מקטנוע מתוצרת סאן-יאנג, דגם ג'וימקס בעל נפח מנוע 250 סמ"ק שהיה בבעלות ובהחזקת הנתבע 1 (שיקרא לצורך העניין: "הנתבע"). הנתבע חנה את האופנוע בפתח חדר המדרגות של הבניין מתחת לחלון דירתו של שכנו מר סמי סיקסיק אותו ביטחה התובעת בעת הרלוונטית לאירוע כנגד נזקים לדירה. השריפה אחזה בדירת המבוטח והסבה לה נזקים בסכום כולל של 67,697 ₪ אותם תובעת התובעת חזרה מאת הנתבעים.

2. תביעה זו הינה אפוא תביעת תחלוף בהתאם לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 במסגרתה דורשת התובעת מאת הנתבע בתור בעליו של האופנוע להשיב לידיה את הכספים אתם היא שילמה למבוטח מטעמה.

3. התובעת טוענת כי האחריות לפרוץ האש באופנוע חלה על הנתבע בתור מי שהחזיק בו בין בעקבות רשלנותו ו/או פזיזותו בהחזקת האופנוע ו/או שמירה עליו שהביאה לפרוץ האש באופנוע. לטענתה, על פי הדין נטל ההוכחה להוכיח העדרה של רשלנות מצד הנתבע חלה עליו ועל פי כל הסממנים בין שדובר בהצתה מכוונת ובין שמדובר בכשל טכני שנפל באופנוע, הנתבע לא עמד בנטל זה, ועליו אם כך לשפות את התובעת לכדי סכום התביעה אותה העמידה היא לכדי הסך בו נשאה היא במסגרת האירוע.

4. הנתבע כאמור הינו מי שהחזיק באופנוע בזמן הרלוונטי לאירוע. לימים ועם התנהלות תביעה זו, נרצח הנתבע בידי מתנקש ועל כן עזבונו בא בנעליו. עמדת הנתבע כבר בראשית הדרך הייתה שהאופנוע שימש אותו לצרכיו השונים והוא חנה אותו בפתח הבניין בהסכמת דיירי הבניין שבו הוא התגורר כפי ששכנים אחרים, דוגמת מבוטח התובעת בעצמו, שברשותם אופנועים נהגו לעשות.

5. להגנתו טען כי אור ליום האירוע הוא התעורר בסביבות השעה 4:00 בבוקר ביחד עם בני משפחתו למשמע רעשים בבניין וריח חזק שחדר לדירת מגוריו, ועל כן הוא דאג לפנות את בני משפחתו מפני האש שהתפשטה בינתיים לדירות נוספות. בהמשך הסתבר לנתבע כי האש פשטה באופנוע וכי הוזמנה משטרה וגם ניידת כיבוי אש שהשתלטה על השריפה. מבדיקה שערך התברר כי מעולם לא נערכה חקירה מקיפה בדבר הסיבות לפריצת האש באופנוע וזאת בשל עיצומים בהם נקטו חוקרי השריפות במערך כיבוי האש.

6. באשר לנטען כלפיו בהתייחס לאחריותו לאירוע, טוען הנתבע כי האופנוע לא היה בשימושו תקופה ארוכה והוא חנה אותו בכניסה לבניין עקב אי יכולתו הכלכלית לשלם את עלות הביטוח שלו ועל כן מצבר הקטנוע היה מרוקן ובהכרח לא יכל לגרום לשריפה. עוד נטען כי אין כל אפשרות שהאופנוע התקלח מעצמו בעקבות כשל טכני שחל בו וזאת ובפרט כאשר מנועו היה דומם. כחיזוק לדברים צירף הנתבע חוות דעת של מומחה שמאי מטעמו מתחום הרכב. לחילופין נטען כי הגם שלא נערכה חקירה נראה כי הסבירות היא שמדובר בהצתה שכן אין דרך אחרת להבין את מה שקרה ובתור שכך, אין הנתבע נושא באחריות לה.

7. התובעת טוענת לעניין הכשל הטכני באופנוע כי הנתבע, שהנטל בנדון מוטל עליו, לא הביא ראיות בדבר תקינות האופנוע, תדירות ביצוע הטיפולים בו ותיקוניו ולגבי פעולות אחזקה שנעשו בו ומכאן שאין אפשרות לקבל את גרסת הנתבע בדבר העדר אשם שנפל מעמו בעקבות התלקחות האופנוע.
8. באשר לאפשרות שהאופנוע הוצת, התובעת טוענת כי על הנתבע שנטל ההוכחה מוטל על כתפיו היה להראות שהוא לא צפה את ההצתה והוא לא התרשל בעת חניית האופנוע מתחת לבניין מגורים אלא שמכורח הנסיבות האישיות שלו ובכללן העובדה שהוא נרצח בסופו של יום בידי עבריינים, והיה בעל עבר פלילי, יש להניח כי ההצתה הייתה נורת אזהרה - מעין קוד בעולם העברייני, שבא לאותת לו על סימן באמצעות פגיעה ברכושו. על הנתבע אם כך, ביודעו את עברו הפלילי והעולם העברייני שבו הוא חי, היה לצפות פגיעה באופנוע ולהימנע מלהחנות אותו במקום שעשוי היה לגרום נזק לאחרים. משכך לא נעשה על ידו, חזקה היא על דעת התובעת שהוא התרשל ודין התביעה כנגדו על כן להתקבל. לעניין זה משיב הנתבע כי עצם עובדת עברו הפלילי אינה מעידה כי הוא היה צפוי לצפות פגיעה ברכושו ואין ללמוד מעברו זה על צפי שכזה והראייה היא שהנתבע בעצמו חנה את אופנועו במקום שבו גם משפחתו עשויה הייתה להינזק שכן גם היא מתגוררת באותו בניין שבו פשטה האש. בהקשר נטען כי בהעדרם של סימני אזהרה מוקדמים, אין לצפות מאת הנתבע לצפות אירוע של פגיעה ברכושו וכפועל יוצא מכך, את זיקתו למנוע פגיעת שרשרת ברכושם של אחרים. מדובר אפוא בדרישת צפייה מוגזמת שאינה עומדת בקנה אחד עם דרישת הדין.

9. אלה טענות הצדדים בתמצות. כאמור, לימים הנתבע נרצח ביחד עם חברו בידי מתנקש ובעקבות כך הוחלפה עדותו שניתנה בתצהיר בעדות אלמנתו שירין שצורפה כחלק מעזבונו לתביעה. ביום 19.2.18 התקיים דיון הוכחות במהלכו העידו מבוטח התובעת- שכנו של הנתבע, אלמנת הנתבע והמומחה מטעם ההגנה, הצדדים סיכמו את טיעוניהם בכתב והותירו את ההכרעה בסוגיה זו לפתחו של בית המשפט.   

דיון והכרעה

10.  במוקד דיוננו זה עומד סעיף 39 לפקודת הנזיקין  [נוסח חדש] אשר קובע כדלקמן:

                   "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה."

11.   סעיף 39 לפקודה יוצר חזקה לפיה על מחזיק הנכס שממנו יצאה האש הנטל להוכיח שהוא לא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה ולהראות במקרה זה שהוא נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו. הפסיקה קבעה כי על מנת שהמחזיק יעמוד בנטל זה עליו להרים "חובת הוכחה כבדה" ולהוכיח כי נקט אמצעי זהירות כאלה שדי בהם כדי לשלול התרשלות מצדו או מצד עובדיו "תהיה סיבת האש אשר תהיה מבין כל הסיבות האפשריות, הבאות בחשבון במידת הסבירות" (ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה, פ"ד נ (1) 866, 870 (1996); ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333, 345-344 (1993); ע"א 382/59  הפטקה  נ' בוסט, פ"ד טו 388, 393 (1961)).

12. בפסיקה נקבע כי מאחורי הקביעה בדבר היפוך הנטל והטלת האחריות על המחזיק בנכס ממנו פרצה האש, עומדת תפיסה בסיסית ולפיה כל שימוש באש טומן בחובו "סכנה גדולה ומיוחדת במינה" (ע"א 131/55 י. פרידמן ובניו בע"מ נ' לוי, פ"ד יא 145, 149 (1957) וכי בהוראת סעיף 39 לפקודה טמונה תפיסה לאורה יש מקום להטיל חובה שכזו "עם יצירתו של סיכון מיוחד" שמקורו באש (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1)102, 113 (1995). כן נקבע כי עצם היפוך הנטל מעיד שהמחוקק סבר שמדובר במקום בו החלת כללי ההוכחה הרגילים אינה ראויה וצודקת (ע"א 6102/13 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, (24.9.15)).

13. עם זאת תנאי ראשוני לבחינת שאלת התרשלותו של הנתבע מחייב שעובדות האירוע הינן ידועות ומקור פריצת האש אינו עמום. הקושי טמון במקרה שבו מקור האש שיצאה מנכסו של הנתבע אינו ידוע. אם זה המצב על הנתבע הנטל להוכיח כי בחינת כל אחד מן התרחישים האפשריים אשר בעקבותיהם נגרם הנזק, מובילה למסקנה כי הוא לא התרשל בהתפרצות האש ויפים לעניין זה דברים שנאמרו מאת השופט לנדוי בע"א 446/68 כהן נ' נוימן, פ"ד כג(1) 284, 288 (1969):

 "אם התבררו העובדות בנוגע להבערת האש והתפשטותה, מוטלת על הנתבע החובה לשכנע את בית המשפט שעובדות אלו אינן מגלות רשלנות שלו או של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. אך מה יעשה הנתבע, כאשר סיבת האש לא התבררה? במקרה זה יוכל להתנצל מאחריות רק אם יש בידו להראות, כי נקט אמצעי זהירות כאלה, עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו או רשלנותם של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. זוהי חובת הוכחה כבדה, מפני שהנתבע אינו יכול לכוון את מערכת הוכחותיו לעובדות ידועות. במילים אחרות, עליו להראות שאמצעי הזהירות אותם נקט דיים לשלול רשלנות, תהיה סיבת האש אשר תהיה מבין כל הסיבות האפשריות, הבאות בחשבון במידת הסבירות. ברור שגם חובת הוכחה זו תכבד על הנתבע, ככל שהנסיבות האובייקטיביות אשר הוכחו, מצביעות על אפשרויות רבות יותר של התלקחות שריפות במקום.(ההדגשה שלי במקור-ע.ס).

14. בענייננו אין חולק שהאש שפרצה מהאופנוע גרמה לנזקי הרכוש בדירת מבוטח התובעת, וכי הצדדים אינם חלוקים ביניהם בשאלת תוצר הנזק וכימותו. המחלוקת נוגעת אך לשאלת האחריות שהביאה לשריפה בעקבות טענה לרשלנותו של הנתבע לה. מחלוקת זו קשורה קשר ישיר לשאלת התפרצות האש אשר נותרה עמומה גם ברגע זה. היות שעל הנתבע מוטל הנטל במקרה זה להראות שבכל אפשרות שהיא אין הוא נושא באחריות להתפרצות האש, אבחן את הדברים מתוך מגמת הפסיקה אשר מטילה נטל כבד על הנתבע בכדי להראות שהוא לא התרשל בעקבות פריצת האש מתחומו. בהקשר לכך ראוי לציין כי הפסיקה הדגישה כי גם לו יתברר ש"גורם זר", דוגמת הצתה מכוונת כבענייננו, הוא הגורם האפשרי לנזק, עדיין על הנתבע יהיה להראות שגורם זה ניתק את הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות הנטענת לנזק . על כן, התנהגות צפויה של "גורם זר" אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי ( ע"א 2303/11 מדינת ישראל נ' עואודה  (24.6.14) ; ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 846-845 (2001)ׂ).

15. בהקשר לנדון - האפשרויות הסבירות להתפרצות האש העומדות על הפרק הינן לוטות בערפל גם כיום אך הן מסתברות מהאירוע כולו והן שתיים בעיקרן: האחת מקורה בהחזקה לקויה של האופנוע ו/או התעלמותו של הנתבע מסימני אזהרה בו אשר היה בהם בכדי למנוע את פריצת האש מתוכו והשנייה הינה הצתה מכוונת של האופנוע כמעשה נקם בנתבע. אלו הן שתי האפשרויות הסבירות אשר לטעמי עומדות על הפרק אשר גם הועלו על ידי הצדדים ואף ככל שהעמקתי בכך חקר, לא מצאתי אפשרות ראלית נוספת.

16. אבחן אפוא את האפשרויות הנ"ל מנקודת מבטו של הנתבע מתוך תהייה האם עלה בידיו להוכיח כי הוא לא התרשל במסגרתן של אחת מהן לפחות. לצורך העניין תעמודנה על הפרק שתי השאלות הבאות:

א.  האם סביר שהאופנוע נשרף בעקבות כשל טכני ואם כן, מהי אחריותו של הנתבע למניעת השריפה בעקבותיו כלפי מבוטח התובעת.

ב.  האם סביר שהאופנוע הוצת ואם כן, האם חלה על הנתבע אחריות זו ביחס לנזק שנגרם.

אדון בשאלות אלו לפי סדרן:

תקלה טכנית / תחזוקה לקויה של האופנוע

17. בחינת חומר הראיות שהוצג בפניי שולל אפשרות לבעירת האופנוע כתוצאה מכשל טכני. גם הוכח שלו היה כשל טכני שכזה, האפשרות שהנתבע היה אחראי לו ו/או התרשל בהתעלמותו ממנו ומתוצאותיו הצפויות שואפים לאפס. האש פרצה באופנוע בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר בהתאם לדיווח שהתקבל במוקד כיבוי אש בגין שריפה שפרצה בבניין. רעיית הנתבע העידה כי באותו יום בעלה הגיע עם האופנוע הביתה בסביבות השעה 22:00 או 23:00. עדות זו שם מלמדת בשונה מכתב ההגנה שהאופנוע היה פעיל ולא מושבת, מתכתבת עם הנקוב בכתב ההגנה ועם דו"חות הפעולה המשטרתי ושל רשות הכבאות המלמדים כי הנתבע שהה בביתו בעת פרוץ השריפה וכי על פניו כמו שאר הדיירים הוא הופתע מהשריפה בבניין בדיוק כמוהם, ללמדך שהוא ככל הנראה ישן בביתו בעת התלקחות האופנוע. חלוף שעות רבות מאז החנה הנתבע את האופנוע ועד לבעירתו בפועל מצביע על ניתוק הקשר הסיבתי שבין חובת הזהירות המוטלת על הנתבע והתרשלותו הנטענת כביכול, לבין הנזק שנגרם לבניין היות שבמשך השעות הללו האופנוע היה מצוי במצב כבוי, מנועו הושבת ויחידת החשמל שבו לא פעלה ועלכן נותק הגורם הפוטנציאלי שעשוי היה להביא ליצירת חום ובעירה באופנוע. הסבירות הנוגעת להתפרצות אש באופנוע בעקבות תקלה טכנית אפוא הינה טובה ויפה כאשר חלקיו של האופנוע עדיין חמים אך ברבות השעות עם התקררותם, הסבירות להתפרצות פנימית של אש הינה נמוכה מאד אם בלתי אפשרית, אף לו נצא מנקודת הנחה שהנתבע התעלם מכשל טכני שהיה באופנועו בעת נסיעתו בו. אפשרות אחרת שעשויה להיטען בהקשר לכשל כאמור, הינה זליגה של חומר בעירה דוגמת דלק ממנוע האופנוע והתלקחותו בעקבות כך, תוך כדי כך שזה עומד. גם אפשרות שכזו לא נראית בעיניי ראלית שכן לא סביר שכשל טכני שכזה היה באופנוע אך הנתבע היה ממשיך לנהוג בו שכן מדובר בכשל שמכשיל את תפקודו של האופנוע ומסכן את יושביו אף לו היה כזה כשל נמשך שהנתבע התעלם ממנו לאורך זמן, אני מקשה לקבוע כי עד המבוטח שהיה שכנו של הנתבע לא היה מעיד על כך מעצם קרבתו שלו לאופנוע בתור מי שעל פי עדותו נהג לרכוב על אופנוע ולהחנות אותו בקרבת אופנועו של הנתבע (עמ' 5 שורה 14-15 לפר' הדיון).

18. למעשה מקובלת עליי עדותו של מומחה הנתבע לעניין זה והיא לא נסתרה בעדותו. מומחה זה הביא את ניסיונו המקצועי ודן בשאלת האפשרות להתלקחות אופנוע מסוג זה של הנתבע ועל אף שהוא לא בדק אותו פיזית הוא שלל אותה. השלילה המכוונת בחוות דעתו נשענת על בדיקת מקרים קודמים של התלקחות אופנוע מסוג זה בעבר (recall) שנמצאה שלילית ועל תכונת פעולת הזרקת הדלק במנוע שהחליפה את המאיידים הישנים שעמידה יותר לבעיות של נזילות או "לפעולה לא מדויקת שיוצרת אפשרות להתלקחות". מסקנת המומחה הינה שהתלקחות אופנוע שכזה הינה נדירה ביותר בשעת נסיעה ונדירה עוד יותר בזמן חניה וזאת כיוון שבעת חניה מערכות האופנוע לא פעילות וטמפרטורת המנוע קרה. אף שלדעת התובעת מדובר בחוות דעת תיאורתית אני מתקשה לקבוע כי כך הדבר ושאין היא מבוססת ועומדת בקנה אחד עם ההיגיון. היגיון זה טמון ראשית לכל במסקנה שבחלוף שעות רבות מאז ניתוק זרם החשמל באופנוע והיותו כבוי, הוא אינו אמור להידלק מעצמו כיוון שהמקור הפוטנציאלי לדליקה כבוי. גם מורכבות הזרקת הדלק כפי עדות המומחה שלא נסתרה, מלמדת על מערכת סגורה שאינה אמורה לדלוף כך שעם שלילת האפשרות שהובאה בעדות המומחה בדבר חוסר ההתכנות המלא להתלקחות האופנוע בזמן השבתה (עמ' 10 שורות 10-17 לפר' עדותו), אין בנמצא הסבר מניח את הדעת לפריצת שריפה באופנוע הנתבע בעקבות כשל טכני. בהקשר ראוי להדגיש כי גם לו היה מתגלה כשל שכזה, ראוי היה לבדוק את מקורו ואת חובת הזהירות שעל הנתבע היה לקיים בכדי שכשל מעין זה לא יוביל לבעירה באופנוע בזמן חניה.

19. ראוי בהקשר לציין כי התובעת לא ביקשה לשלול את מסקנת מומחה הנתבע באמצעות חוות דעת משלה שתלמד אחרת ואף שהנטל לעניין זה מוטל על הנתבע, אין התובעת יכולה להסתמך על אפשרות לשלילת אפשרות שכזו בעדות המומחה בדרך של ניסיון לקעקע אותה בחקירה נגדית, מקום בו בסופו של יום טענת המומחה ולפיה הסיכוי שאופנוע הנתבע יתלקח כשהוא במצב כבוי שואפת לאפס הינה טענה מן המומחיות, שאינה מצריכה את הנתבע להביא ראיות בדבר מצבו המכני של האופנוע והטיפולים שנעשו בו עובר לאירוע השריפה.

20. נפנה לבחון עתה את האפשרות השנייה והיא הצתה מכוונת של האופנוע בידי אחרים ואחריותו של הנתבע לנזקי התובעת בעקבות כך:

האפשרות השנייה העומדת עתה על הפרק הינה יותר ראלית וסבירה בעיניי ולו מפני המוכח והוא- שלנתבע היה עבר פלילי על פי עדות אלמנתו (עמ' 8 שורה 10 לפר' הדיון ) והוא היה מקושר לעבריינים ובראש ובראשונה לזה שנרצח עימו שהיה מוכר מאד למשטרה. אמנם אפשרות שכזו נותרה עמומה עובדתית שכן מתכתובת מיילים שניהל ב"כ הנתבע עם רשות הכבאות נלמד כי לא נוהלה חקירה בעניין זה בשל עיצומים בהם הייתה נתונה רשות הכבאות, עדיין מדובר באפשרות המסתברת ביותר מכל האפשרויות המועטות שיש וזאת עם שלילת האפשרות לכשל טכני באופנוע.

21. על דעת התובעת בסיכומיה, טענה זו לא עלתה בהגנת הנתבע ועל כן היא מהווה הרחבת חזית אסורה. הנתבע טוען לעומת זאת בסיכומיו כי אי העלאת טענה שכזו נבע בעקבות כך שהמקרה טרם נחקר על ידי המשטרה ואולם דיי בעובדות שעלו בעקבות שאלת בית המשפט את אלמנת הנתבע בחקירתה הנגדית לעניין עברו הפלילי של הנתבע, על מנת להוסיף לראיות שכבר קיימות בתיק.  אין בידי לקבל  טענה זו של התובעת ואסביר:

ראשית, ניתן לראות בכתב ההגנה של הנתבע כי הוא לא שלל אפשרות להצתת האופנוע בידי אחר ואף ציין זאת במפורש בסעיף 21 שבו וקודם לכך בסעיפים הקודמים. מסקנה זו עומדת במבחן העדר קיומה של חזית אסורה.

שנית, הן לשון סעיף 39 לפקודה והן האמור בפסק דין כהן שצוטט לעיל, מלמד כי חובת ההוכחה המוטלת על הנתבע נעוצה בשאלת ההתרשלות שלו ובמילים אחרות, בחובתו להראות מהם אותם אמצעי הזהירות בהם הוא נקט בכדי לשלול אפשרות, כל אפשרות לרשלנות מצדו שהובילה לפריצת אש בתחומו. על כן לא סביר שנתבע שאינו יודע מהן הסיבות שהובילו לפריצת האש בתחומו יטען טענה שהינה במהותה טענה תאורטית ואשר ממילא מלאכת שיקול הדעת לעניין זה בעת עמימות המקרה נתונה לבית משפט.

הצתת האופנוע

22. על רקע כך, נפנה לדון בשאלת אחריותו של הנתבע לנזקי מבוטח התובעת בעקבות הצתה אפשרית של האופנוע בידי אחר. התובעת טוענת בהקשר לכך בסיכומיה כי לנוכח עברו העברייני של הנתבע והעמדת האופנוע בכניסה לבניין מגורים מהווה עדות לרשלנות רבתי מצדו אשר בדרך נס לא גרמה לאבדות בנפש. על הנתבע הייתה חובה לדעת כי התרועעות עם עבריינים, עשויה להוביל בהכרח לפגיעה ברכושו וכי ידוע לכל שהעמדתו במקום שאינו מוגן מפני התפשטות אש, עשויה לסכן את הזולת וגם לפוגע ברכושו. מכאן שלדעת התובעת האפשרות להצתת האופנוע יוצרת חזקה בדבר רשלנותו של הנתבע. הנתבע לעומת זאת מבקש לשלול את עמדת התובעת לעניין זה. לדעתו מהעדויות בתיק עולה כי הוא ומשפחתו ניהלו אורח חיים רגיל למרות עברו הפלילי ואין אינדיקציה שהוא אוים בעבר בדרך דומה כתנאי לצפייה מוגברת להתרחשות מקרה שכזה בעתיד. הנתבע מבקש לסמוך ידיו על פרשת יער זאב שם נאמר מפיו של כ"ה אור כי נדרשות נסיבות מיוחדות אשר יצביעו על חשש מפני הצתה מכוונת כלפי המזיק ואין בעובדה שהנתבע היה בעל עבר פלילי או מעורב בפלילים להעיד על נסיבות שכאלו. נטען כי נדרשת הוכחת קיומם של סימני אזהרה שהיו מחייבים את הנתבע לנקוט אמצעי זהירות להגנת רכושו ורכוש זולתו. נסיבות שכאלו לא נתגלו מהראיות שבתיק והראייה היא שהנתבע לא היה מודע להן שכן במבחן התוצאה לא רק רכוש הדיירים בבניין היה בסכנה כי אם גם רכושו שלו ושלמות גופם של בני משפחתו עם העמדת האופנוע מתחת לבניין מגוריו פעל הנתבע בתור אדם סביר שלא היה מודע להשלכת הדברים.

23. עמדה זו של הנתבע מקובלת עליי. אמנם, "הלכה היא, כי אין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדם לנזק שנגרם לאחר, באותם מקרים שבהם המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי, אם לא יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו (ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד ואח' פ"ד מד(1) 422; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח' פ"ד לח(3) 1). בהתאם לכך נקבע, כי מקום שמדובר בנזקי הצתה, על בעל הנכס שהוצת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותו, ולשם כך עליו להוכיח אחת משתיים: או שההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי – שאז לא היה חייב לנקוט צעדים למניעתה; או שאם זו היתה צפויה – הוא נקט את כל האמצעים הסבירים למניעתה. (עניין יער זאב בע"מ, פסקה 7 לפסק הדין) ואולם במרוצת השניים נתנו בתי המשפט השונים נופך מצמצם לסוגיה וקבעו כי הצתת רכב הינה אירוע חריג ביותר אף בין שכנים או גורמים המכירים זה את זה (תא"מ 15116-06-13 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' קודיארו (9.10.15) וכי גם אדם שהוכח כי היה בסכסוך עם אחרים ואף הוזהר לשמור על רכבו, אינו צריך לצפות, כאדם סביר, שרכבו יוצת (תא"מ 12069-09-13 מחאמיד נ' ג'בארין, (27.2.2016)) וכי נדרש חשש ספציפי לפגיעה ברכושו של אדם (תא"מ 12069-09-13 מחאמיד נ' ג'בארין (27.2.16)) וכי גם במצבים שבהם לאירוע ההצתה של רכב הנתבע קדמו הצתות קודמות של רכבי בני משפחתו, יש בכדי לשלול את יכולתו לצפות את הצתת רכבו שלו (עניין מחאמיד, לעיל). ציפייה שכזו נשללה גם במצבים בהם רכבו של הנתבע היה מושא להתנכלות עבריינית מוקדמת (ת"א 178297/02 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' גראו גילי ( 7.5.2006)).

24. לכן בהעדר רקע או בסיס קודם לחשד ספציפי מוקדם בדבר הצתה ו/או התנכלות עבריינית מוקדמת כלפי הנתבע, שעשויה הייתה להעיד על החשש הצפוי מפני פגיעה ברכושו, קל וחומר לנוכח עמדת הפסיקה, לא ניתן לומר כי הנתבע היה אמור לצפות את אירוע ההצתה שהתרחש באופנועו. מתוך חומר הראיות שהוצג לא נגלתה אינדיקציה אשר תעיד שהנתבע היה מאוים ו/או בסכנה ממשית בגין מעשה נקם כלפיו ו/או שכך יקרה לסביבת מגוריו ויש להניח  שהעובדה שהוא התנהל כרגיל בביתו מעידה על כך. תימוכין לכך ניתן למצוא בעדות מבוטח התובעת אשר העיד כי הוא הכיר את הנתבע מספר שנים קודם לאירוע השריפה וניכר מדו"ח הכבאות שמדובר בבניין מועט יחסית בשכנים. העד הגדיל להעיד שהוא הופתע מהירצחו של הנתבע ומעצם שיוכו כעבריין והוא אף הטיב לתארו בתור אדם  " פשוט, אדם פשוט הולך ובא" (שם בעמ' 6 שורה 4 לפר' הדיון) וכי מעדותו ניכר שדובר היה באדם שנחזה על ידו כנורמטיבי שלא אוים בעבר שעשה שימוש תדיר באופנוע (שם, בשורה 8). מעדות זו גם ניתן ללמוד שלא מדובר בהכרות שטחית של דיירים המתגוררים באותו בניין ומלבד שלום – שלום אין ביניהם קשר. מדובר בהיכרות מעמיקה שכללה גם מפגשים אישיים על קפה (שם, בעמ' 5 שורה 26 לפר' הדיון) ועל כן יש לשער כי עדותו של המבוטח בנוגע להעדר סימני אזהרה שהתגלו בנתבע מנקודת מבטו האישית, משקפים את המציאות באמת, דבר שמתכתב גם עם עדות אלמנת הנתבע שהצביעה על העדר התנכלויות שהיו לנתבע בקרבת מגוריו.

25. מכאן שאף לו בעירת האופנוע נבעה מהצתה מכוונת, קשה לקבוע כי הנתבע היה צפוי לצפות הצתה שכזו, שכן המסגרת הנורמטיבית שאפפה אותו במקום מגוריו מלמדת על התנהלות למראית עין לגיטימית לגמרי ללא עדות מוקדמת לחשש מפני פגיעה ברכושו. עדות אובייקטיבית לכך ניתן למצוא כפי שראינו בעדות מבוטח התובעת שהופתע מהירצחו של שכנו ואף ממעורבותו בפלילים. גם העובדה עליה העיד המבוטח בדבר חניית האופנוע שלו בקרבה לאופנועו של הנתבע (עמ' 5 שורה 18 לפר' הדיון) במקום שיועד לחניית אופנועים, מלמדת שהוא לא חשש מפני הצתת אופנועו של הנתבע שהרי סביר שהיה נמנע מלחנות לידו.

26. מכאן שאירוע הצתת אופנוע הנתבע, ככל שהיה, היה אירוע יחיד ומיוחד ובלתי צפוי. כאמור מגמת הפסיקה ביחס להצתת רכוש הינה מצומצמת בהקשר להסקת מסקנות ביחס לרשלנותו של זה שרכושו נשרף, ויש אף שסוברים שגם הצתה חוזרת כאמור אינה מדד לרשלנות. במקרה זה לא התגלה מחומר הראיות כל בסיס לחשש קונקרטי לפגיעה ברכושו של הנתבע שעשוי היה ללמד על חובת הזהירות שהיה  עליו לנקוט כלפי סביבתו וגם אז לו היה סיכון שכזה מתגלה, הייתה עומדת למבחן שאלת התנהלותו הסבירה הצפויה של הנתבע בצל אותו איום למניעת הנזק שהתרחש. פועל יוצא הוא שמכלול הראיות שבתיק מלמד כאמור על התפרצות של אש מהאופנוע בעקבות אירוע עמום אשר בכל אחת מהאפשרויות הסבירות – כשל טכני או הצתה אין הנתבע נושא באחריות לה. גם אפשרות של הטלת חומר בעירה על האופנוע בשל רשלנות אדם אחר דוגמת סיגריה דולקת או מעשה קונדס של נערים, מנתקת בהכרח את אחריותו של הנתבע לנזקי התובעת היות שמדובר בנזק לא צפוי.

27. סוף דבר, די באמור לעיל בכדי להסיק כי דין התביעה כנגד הנתבע להידחות וכך אני מורה.  התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בגין דחיית התביעה בסך 5,000 ₪ לתשלום בתוך 30 ימים מהיום.

המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר לצדדים.

ניתן היום,  ל' סיוון תשע"ח, 13 יוני 2018, בהעדר הצדדים.