פס"ד בתביעות פיצויים של עיזבון המנוחים שנהרגו בתאונת דרכים קטלנית

הצדדים השלישיים:

1. ע.מ.א
    ע"י ב"כ עו"ד נואף אבו קוידר
2.עזבון המנוח א. א ז"ל
3.ע. א
4.ס. א
5.ע. א
6.ס.א
7.ר.א
8.א.א
9.ג.א
10.ס.א
הצדדים 6-10
באמצעות אימם ואפוטרופסם גב' ע. א

א. רקע כללי וזהות הצדדים:

1. ביום 5.6.2014 אירעה תאונת דרכים קטלנית שגרמה למותם של שלושה צעירים שנסעו ברכב פרטי מ.ר.97-477-51 (להלן: הרכב). יורשיהם של שניים מהמנוחים הגישו תביעות פיצויים נגד הנתבעת, האחראית לפיצוי נפגעי תאונות בהן היו מעורבים רכבים בלתי מבוטחים.
2. תובענה אחת הוגשה על ידי יורשי המנוח ה.א לבית משפט השלום בירושלים (ת.א 377-07-14) והשנייה הוגשה על ידי יורשי המנוח ב.א לבית משפט השלום ברמלה (ת.א. 19352-08-14). הואיל ומדובר בשתי תובענות העוסקות במסכת עובדתית אחת, הדיון בהן אוחד בבית המשפט ברמלה (החלטה מיום 17/08/2015, בש"א 5461/15).
3. בין הצדדים קיימת מחלוקת ביחס לזהות הנהג שנהג ברכב במועד התאונה. מחלוקת זו נסבה, בין היתר, על העובדה שלאחר התאונה נמצאו גופות שלושת המנוחים מחוץ לרכב. התובעים טוענים כי הנהג ברכב במועד התאונה היה המנוח א. א. מנגד, הנתבעת טוענת כי אפשר שאחד משני המנוחים האחרים - שיורשיהם הגישו את התובענות דנן – היה הנהג.
4. קביעת זהות הנהג ברכב היא בעלת חשיבות מכרעת לתיק, משום שלשניים מהמנוחים לא היה רישיון נהיגה בר תוקף בעת התאונה ולכן לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק פיצויים), אם מי מהם היה הנהג, יורשיו אינם זכאים לפיצויים (התביעות הוגשו כתביעות עיזבון בלבד).
5. מחלוקת נוספת קיימת גם ביחס לשיעור הנזק הנטען וביחס לזכות החזרה של קרנית, לפי סעיפים 9(א)(1) ו- 9(א)(2) לחוק פיצויים, ככל שייקבע שהנהג ברכב היה המנוח א. א, נגד הבעלים או בעל השליטה או יורשי הנהג ברכב המעורב בתאונה.
6. אדון תחילה בסוגיית החבות ובהמשך שככל שיהיה בכך צורך, גם בהודעה לצדדים שלישיים ובסוגיית הנזק.

ב. זהות הנהג ברכב במועד התאונה וסוגיית החבות:

7. על עיקרי העובדות שלהלן, לא קיימת מחלוקת בין הצדדים:

• בתאריך 5/6/2014 אירעה תאונת דרכים קטלנית בין הרכב ובין אוטובוס זעיר בכביש 31 (מכיוון ערד לכיוון צומת שוקת, סמוך לק"מ 24). התאונה אירעה בעת שהרכב יצא לעקיפה של האוטובוס הזעיר שנסע לפניו, כאשר הדרך אינה פנויה וכשניסה לחזור לנתיב נסיעתו, פגע בגלגל הקדמי של האוטובוס, איבד שליטה, המשיך לתעלה סמוכה לכביש והתהפך.
• בעקבות התאונה נהרגו שלושת נוסעי הרכב, צעירים בשנות העשרים לחייהם, המנוחים ה.א, ב.א והמנוח א.א. שלושת גופות המנוחים נמצאו לאחר התאונה כאשר הן מוטלות מחוץ לרכב, באורח שלא יכול היה ללמד על זהות הנהג ברכב במועד התאונה.
• התאונה נחקרה באת"ן מרחב נגב במשטרה (תיק החקירה מס' 250368/14). בתיק החקירה לא נאספו ראיות המעידות על זהות הנהג ברכב במועד התאונה, פרט להודעה שנגבתה ממר ע.א (להלן:"הדוד ע'") דודו של המנוח א. א, ההודעה נגבתה ביום התאונה בשעה 22:33 (ת/4) ובמסגרתה מסר הלה שראה את המנוח א. א נוהג ברכב שלו -לבדו -ביום התאונה בשעה 16:00 לערך. כפי שיפורט בהמשך, על סמך הודעתה זו קבע בוחן התנועה, רס"מ י.פ (ת/6), שהנהג ברכב במועד התאונה היה המנוח א. א.
• הרכב המעורב בתאונה היה רשום במועדים הרלוונטיים במשרד התחבורה כרכב הנמצא בבעלות הצד השלישי מס' 1 מר ע.מ.א, שהוא בן דודו של המנוח א.א (אישור משרד התחבורה סומן נ/8 בתיק מוצגי הנתבעת).

8. עד כאן מסכימים הצדדים. ברם וכפי שצוין לעיל, בהעדר ראייה ישירה לזהות הנהג ברכב במועד התאונה ובשים לב כי לשנים מהמנוחים לא היה רישיון נהיגה, קיימת מחלוקת ביחס לזהות הנהג ברכב במועד התאונה.
9. אקדים את המאוחר ואציין כי לאחר שעיינתי במכלול חומר הראיות שהונח לפניי ובכלל זה בתצהירי העדים, בפרוטוקולים של חקירות העדים, ובתיק המשטרה, באתי לכלל מסקנה שהתובעים עמדו בנטל הראייתי של מאזן ההסתברויות והוכיחו כי הנהג ברכב במועד התאונה היה המנוח א.א, הכל כפי שיפורט להלן.

10. הוכח די הצורך, שהמנוח א.א היה המחזיק והמשתמש העיקרי ברכב עובר לתאונה והוא אף נצפה נוהג ברכב שעות ספורות עובר לתאונה. בנסיבות אלה, הגם שלא נמצאה ראייה ישירה לכך שהמנוח א.א נהג ברכב גם במועד התאונה, אין כל סיבה להניח שדווקא במועד התאונה נהג ברכב מי מבין שני המנוחים הנוספים, לבטח כאשר לא הוצגה כל ראייה המעידה כי מי מהמנוחים הנוספים עשה שימוש קודם כלשהו ברכב או שנהג ללא רישיון נהיגה. להלן תמצית הראיות שהובאו בפניי בעניין זה:

עדותו של מר ע.א (להלן: הדוד ע'):

הדוד ע' הוא דודו של המנוח א.א ומי שמסר גרסה לחוקר המשטרה, שעות ספורות לאחר התאונה. בהודעתו (ת/4), מסר הדוד ע' כי ראה את המנוח א.א נוהג ברכב שלו לבד, באותו היום (יום התאונה) בשעה 16:00 לערך. הדוד ע' נשאל בחקירתו הנגדית למי שייך הרכב והשיב: "אני כל הזמן... ראיתי את א (הכוונה למנוח א.א, הערה שלי -ד.ג.) נוהג ברכב הזה אין לי מושג על מי הרכב הזה רשום".

הדוד ע' הוזמן לדיון ההוכחות אך לא התייצב אליו. בעקבות צו הבאה הוא התייצב  לדיון ביום 21/12/2017 ונחקר על ידי ב"כ הצדדים. בחקירתו הנגדית מסר הדוד ע' את המידע הבא: אישר שחתם על ההודעה שמסר לחוקר המשטרה (ת/4); אישר שאמר אמת לחוקר המשטרה; אישר כי ראה את אחיינו המנוח א.א בפעם האחרונה כשעה וחצי שעתיים לפני התאונה בעת שהמנוח יצא בנסיעה עם הרכב מהשבט. הדוד ע' נשאל בחקירתו של מי הרכב והשיב שאינו זוכר של מי הרכב אך ציין כי "ראיתי אותו ברכב הזה כמה פעמים לפני שהוא נוהג בו" (עמ' 55-57 לפרוטוקול הדיון מיום 21/12/2017).

בהמשך חקירתו הנגדית, נשאל הדוד ע' מדוע בהודעתו הראשונה לחוקר המשטרה ביום 5/6/2014 שעה 21:49 (נ/12) מסר רק כי הוא מזהה את גופת המנוח א.א ולא הזכיר שראה את המנוח הנ"ל מספר שעות לפני התאונה (כפי שמסר בהודעה מאוחרת יותר מאותו היום (ת/4)) והשיב: שאינו זוכר כיוון שעבר הרבה זמן (שם, עמ' 58 ש' 23-25); נשאל האם יכול להיות שמישהו ביקש ממנו שיספר למשטרה כי ראה את המנוח א.א נוהג ברכב אך למעשה לא ראה את המנוח נוהג ברכב, והשיב: "לא יכול להיות. אני זוכר שראיתי אותו לפני התאונה בשעה וחצי שעתיים" (שם עמ' 59 ש' 6-9); הדוד ע' נשאל כיצד זכר לציין שראה דווקא את המנוח א.א לפני התאונה והשיב: "בן אדם שמת לו בן אח זוכר את השעות והזמן האחרון שהוא ראה אותו וזה מה שנשאר לי בראש כי זו הפעם האחרונה שראיתי אותו" (שם, עמ' 59 ש' 9-14).  

הדוד ע' נחקר גם על ידי ב"כ הצד השלישי ונשאל האם ראה את המנוח א.א נוהג ברכב כמה פעמים והשיב: כן (שם, עמ' 62 ש' 32-34); נשאל כמה פעמים ראה אותו נוהג ברכב והשיב: "לא זוכר ראיתי אותו כמה פעמים לפני התאונה נוהג ברכב הזה"  (שם, עמ' 63 ש' 1). הדוד ע' נשאל האם הרכב היה של המנוח א.א, האם המנוח א.א היה מחנה את הרכב ליד הבית והיה נוהג לנסוע בו והשיב: "אני חושב שזה היה רכב שלו ראיתי אותו כמה פעמים אבל אני לא יודע" (שם, עמ'63 ש' 2-4).

בסיום חקירתו נשאל הדוד ע' האם ראה אי פעם את ע.מ.א (צד ג' 1) נוהג ברכב והשיב: "לא" (שם עמ' 63 ש' 5-6).

עדותו של העד הדוד ע' הותירה בי רושם כי העד מוסר גרסה כנה ואמיתית. העדות נחזתה להיות נטולת אינטרסים והתיישבה היטב עם הגרסה שמסר העד לחוקר המשטרה באופן ספונטני, שעות ספורות לאחר התאונה. בניגוד לטענת הנתבעת, לא התרשמתי מסתירות בעדותו של העד לרבות בין שתי ההודעות שמסר. עיון בשתי הודעות שמסר העד במשטרה מעלה כי בהודעה הראשונה התבקש העד לזהות את המנוח בבית החולים. הא ותו לא. בהודעה השנייה, השיב העד לשאלות בוחן המשטרה, ובין היתר, נשאל והשיב ביחס למועד האחרון בו ראה את המנוח.

עדותו של ע.מ.א (הצד השלישי מס' 1):

הצד השלישי מס' 1 (להלן:" ע.מ.א") והמנוח א.א הם בני דודים. בתצהיר שהגיש ע.מ.א (סעיפים 2-5) מסר כי הרכב נרשם על שמו במשרד התחבורה אך מדובר ברישום פיקטיבי בלבד, שכן (לדבריו) הרישום נעשה לבקשת המנוח א.א ומחמת היותו של המנוח א.א באותה עת קטין. ע.מ.א ציין כי המנוח א.א התחייב שיעביר בהקדם את הבעלות על שמו. ע.מ.א מסר בתצהירו שלמעט הרישום במשרד התחבורה לא היה לו כל קשר לרכב ובכל מקרה, אין לו צורך ברכב כיוון שאין לו רישיון נהיגה והוא אינו נשוי. ע.מ.א ציין בנוסף כי הרכב נרכש על ידי המנוח א.א והיה בחזקתו ובשימושו הבלעדי של המנוח א.א. 

בחקירתו הנגדית מסר ע.מ.א כי לא היה במשרד הרישוי בעת העברת הבעלות על הרכב והוסיף: "...אני לא הייתי שם ובכלל עשו העברת בעלות דרך המגרש, לא יודע איך עשו אני לא חתמתי, רק רצו את תעודת הזהות שלי, ולקחו אותה והעבירו בעלות על הרכב על שמי. א. א המנוח ביקש ממני תעודת זהות, העביר את הרכב על שמי במגרש, הוא אמר שהוא עושה העברה דרך המגרש". (עמ' 96 ש' 23-26 לפרוטוקול הדיון מיום 08/03/18).

במהלך חקירתו הנגדית נשאל ע.מ.א מדוע לא הזכיר בתצהירו את סיפור הרכישה של הרכב במגרש והעברת הבעלות והשיב, שאף אחד לא שאל אותו על כך (שם, עמ' 97 ש' 3). בתחילת חקירתו הנגדית של ע.מ.א ניתן היה להתרשם כי פרט למקרה הנדון בענייננו, לא היו רשומים על שמו של ע.מ.א רכבים נוספים (שם עמ' 97 ש' 17) אך התברר שלא כך הם פני הדברים. על שמו של ע.מ.א נרשמו במשרד התחבורה רכבים שונים, לפני אירוע התביעה, לאחריו ואף בעת שהיה ע.מ.א קטין (נ/8 עמ' 66-68).

כבר עתה יצוין כי מידע זה שנחשף בחקירתו הנגדית של ע.מ.א אינו מתיישב עם גרסתו בתצהיר ולפיה המנוח א.א ביקש מע.מ.א לרשום על שמו את הרכב מחמת שהמנוח א.א היה קטין באותה עת.

ע.מ.א מסר במהלך חקירתו שברכב נהג רק המנוח א.א וכי הוא יודע זאת מאחר שהיה עם המנוח בקשר כל הזמן. כאשר עומת ע.מ.א עם עדותה של גב' ע.א (אמו של המנוח א.א) שמסרה כי ברכב נהג גם ס', השיב כי הוא לא יודע על כך שס' נהג ברכב (שם, עמ' 99 לפרוטוקול).

עדותו של ע.מ.א ביחס לסיבה בעטיה הסכים לרשום על שמו את הרכב כמו גם לקשר בינו ובין הרכב המעורב בתאונה אינה ברורה. חרף האמור, מצאתי כי הגרסה שמסר  ע.מ.א ביחס לשימוש שעשה המנוח א.א ברכב (ובעיקר שהרכב היה בחזקתו ובשליטתו של המנוח א.א) לא נסתרה, התיישבה עם עדויות נוספות ומצאתי אותה מהימנה והגיונית.

עדותה של גב' ע. א:

גב' ע. א (צד ג' 3) היא אמו של המנוח א.א.  גב' ע.א לא הגישה ראיות מטעמה אך הוזמנה על ידי התובעים להעיד ומסרה בעדותה, בתמצית, כדלקמן:

היא יודעת שהוזמנה להעיד מחמת ש- "שהרכב היה של בני" (עמ' 17 ש' 30-34 לפרוטוקול הדיון מיום 28/9/2017); בנה המנוח א.א יצא ביום התאונה מהבית עם הרכב שלו לאחר שישן צהריים והיא איננה יודעת להיכן נסע אך אחרי כשעה שעתיים שמעה שהייתה תאונה (שם, עמ' 18 ו- 19 לפרוטוקול, ש' 1-13 ו- 20-23, בהתאמה);  בנה המנוח א.א רכש את הרכב והחנה את הרכב כל יום ליד הבית (שם, עמ' 20-21); ציינה כי רק המנוח א.א  היה נוהג ברכב "לא, רק הוא" (שם, עמ' 22 ש' 4-5).

בהמשך, נחקרה גב' ע.א על ידי ב"כ הנתבעת ומסרה שהיא יודעת כי הרכב היה רשום על שם ע.מ.א- בן אחיה (פרוטוקול הדיון מיום 28/09/2017, עמ' 33 ש' 6-14). לדבריה, הרכב נרשם על שמו של ע.מ.א מאחר שהמנוח א.א היה קטין באותה עת (שם, עמ' 33 ש' 26-34); סיפרה  כי בנה המנוח א.א רכש את הרכב בסכום שבין 10,000 ₪ - 12,000 ₪ וכי היא עצמה השתתפה במימון רכישת הרכב בסך 2,000 ₪.

עדות זו של אם המנוח א.א מחזקת אף היא את המסקנה שהנהג ברכב היה המנוח א.א וכי הוא היה המחזיק והמשתמש ברכב.

גב' מ. א:

אמו של המנוח ה.א הגישה תצהיר עדות, העידה ונחקרה בדיון ההוכחות. בתצהירה מסרה שבנה המנוח היה אחראי ונבון; מעולם לא היה מעורב באירוע פלילי ושמר בקפדנות על אורח חיים נורמטיבי. האם ציינה בתצהירה בנוסף כי בנה מעולם לא נהג ברכב או בכלי ממונע כלשהו. לדבריה, נודע לה לאחר התאונה שבנה נהרג עת נסע עם המנוח א.א, כאשר זה האחרון היה הנהג ברכב במועד התאונה (סעיפים 3 ו-8 בתצהיר).  

בחקירתה הנגדית, מסרה גב' מ.א. כי בנה המנוח לא למד נהיגה ואף פעם לא נהג ברכב (שם, עמ' 38 ש' 23-29); ראתה שבנה חזר מהעבודה בשעה 16:00 ביום התאונה. בהמשך, יצא ברגל מהבית ובחלוף כשעתיים שמעה על התאונה (שם, עמ' 39 ש' 22-29).

עדותה של גב' מ.א לא נסתרה, נמצאה מהימנה והתיישבה עם העדויות הנוספות בתיק, כמפורט לעיל.

מר ע.ב

עדות נוספת שהובאה בפניי היא עדותו של ע.ב, אביו של המנוח ב.א בתצהירו מסר העד כי למנוח ב.א לא היה רישיון נהיגה ולכן הוא מעולם לא נהג ברכב. לדבריו, בנו המנוח החל ללמוד נהיגה אצל מורה בשם צ' בערד ולא היה מסכן את האפשרות לקבל רישיון נהיגה על ידי נהיגה ללא רישיון (סעיף 4 לתצהיר). העד ע.ב נחקר על ידי ב"כ הנתבעת בדיון ההוכחות מיום 28/09/2017 והתברר שהעד אינו זוכר להשיב על מרבית השאלות עליהן נשאל (ובין היתר גם על שאלות שלא היה לו כל אינטרס שלא להשיב עליהן. כך למשל: שמות ילדיו, מספר הילדים שיש לו ושאלות דומות). הרושם שהתקבל היה שמדובר באיש מבוגר ותשוש ומצבו אינו מאפשר להסתמך על עדותו. בתום חקירת העד משכו התובעים את תצהירו.

בוחן התנועה רס"מ י.פ (להלן: הבוחן):

בוחן התנועה שחקר את נסיבות התאונה הוזמן על ידי ב"כ התובעים כדי להגיש את דו"ח הבוחן ונחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ הצדדים. הבוחן אישר בחקירתו  כי קבע בדו"ח שהנהג ברכב הפרטי היה המנוח א.א (פרוטוקול מיום 08/03/2018 עמ' 80 ש' 6-7); מסר שלא קבע ממצא זה על סמך הממצאים שאותרו בזירה אלא על סמך עדות שמסר הדוד ע', ולפיה ראה ביום התאונה את המנוח ברכב בשעה 16:00 ושכל הזמן ראה את המנוח נוהג ברכב.

איני מוצא כל צורך להידרש לכל חקירתו הנגדית של בוחן המשטרה. לענייננו יצוין רק שהבוחן לא מצא צורך לבצע פעולות חקירה נוספות כדי לבדוק את זהות הנהג ברכב במועד התאונה (שם עמ' 83- 84 לפרוטוקול הדיון), ולא חקר את קורותיהם של המנוחים (והרכב) ביום התאונה החל מהשעה 16:00 (המועד האחרון בו נצפה הרכב) ועד לשעה 19:00 לערך (המועד בו התקבל דיווח על התאונה). הבוחן הסביר  בחקירתו מדוע לא סבר שהיה צורך בביצוע פעולות חקירה נוספות, ובמילותיו שלו:

"הפעולות שלי נגזרות ממסקנות שאני חושב ביניהם האינטרס של העד עצמו. העדות פה היא עדות בתום לב בעיני, אני לא רואה  אינטרס של הדוד למסור גרסה מסוימת שאיני צריך להגיע לרמת חקר ולהגיע למקום שישב בשיג אם משם הוא רואה, זה אח של אבא של המנוח, הוא מכיר אותו טוב, הוא מסר גרסה בערב התאונה בפתולוגיה בבית החולים לא ראיתי סיבה לעשות מזה תיקים באפילה".

(שם עמ' 83 ש' 19-22).

11. בסיכומיה מעלה הנתבעת טענות רבות ביחס לחקירת המשטרה. טענות שאיני יכול להקל בהן ראש. אף בעיני מתעורר ספק האם אכן נעשו כל פעולות החקירה הדרושות לחקר התאונה, בשים לב שמדובר בתאונה שתוצאותיה קטלניות (כפי שהגדירה המשטרה) וכאשר קביעת הבוחן ביחס לזהות הנהג ברכב הסתמכה אך על עדות קצרה של הדוד ע'. ברם, שאלה זו חורגת מדלת אמותיו של התיק ואיני יכול לקבוע בה מסמרות. בהינתן כי מכלול חומר הראיות שהונח לפניי מצביע על כך שהמנוח א.א היה הנהג והמשתמש העיקרי ברכב, מסקנת הבוחן המשטרתי מתיישבת עם הראיות הנוספות שהובאו בפניי ומאפשרת לקבוע את זהות הנהג ברכב במועד התאונה.
12. הנה כי כן, חומר הראיות שהוגש לתיק מעיד כי המנוח א.א היה המחזיק, המשתמש ובעל השליטה ברכב. אמת, כשעתיים עובר לתאונה נצפה המנוח א.א כאשר הוא נוהג ברכב ואין לפני ראייה ישירה כי נהג ברכב גם במועד התאונה. עם זאת, בנסיבות שהוכחו אין כל מקום להניח דווקא שמי שנהג ברכב במועד התאונה היה אחד מהמנוחים הנוספים. קביעתי זו מתיישבת עם מכלול הראיות שהוגשו בתיק ועם השכל הישר, לבטח כאשר שני המנוחים הנוספים היו נעדרי רישיון נהיגה (ת/3), ולא הוצגה ולו ראייה אחת, המצביעה כי מי משני המנוחים האחרים נהגו לעשות שימוש ברכב או שנהגו ללא רישיון נהיגה.

חיזוק נוסף למסקנתי זו עולה גם מן העובדה ולפיה יורשי המנוח א.א (המודעים להליך) לא הגישו ראיות מטעמם ואף לא הגישו תביעה לפי חוק פיצויים.  

13. מן המקובץ לעיל, התובעים בשתי התובענות שבנדון הוכיחו די הצורך במשפט אזרחי כי הנהג ברכב במועד התאונה היה המנוח א.א ומכאן שהם זכאים לפיצוי מהנתבעת, לפי סעיף 12(א)(2)לחוק פיצויים.
14. משהוכרעה סוגיית החבות של קרנית נותר לדון אפוא בהודעה לצדדי ג' ובהמשך בסוגיית הנזק.

ג. זכות החזרה של קרנית כלפי הבעלים ו/או הנהג ברכב:

15. הנתבעת שלחה הודעות לצדדים שלישיים לפי סעיף 9(א) לחוק הפיצויים נגד הבעלים הרשום של הרכב, ע.מ.א (הצד השלישי 1) וכן נגד עזבון המנוח א.א (צד ג' 2), באמצעות יורשיו (צדדי ג' 3 -10).

ביחס לע.מ.א נטען כי הוא היה הבעלים ו/או המחזיק ו/או המשתמש ברכב ומי שהתיר את השימוש ברכב ללא כיסוי ביטוחי תקף ועקב השימוש ברכב נפגעו המנוחים ה.א וב.א ועל כן הוא חב בשיפוי מלא של הנתבעת.

אשר לצד השלישי מס' 2 נטען, כי ככל שייקבע שהמנוח א.א היה הנהג ו/או המחזיק ברכב במועד התאונה, ובהינתן כי הרכב לא היה מבוטח בביטוח תקף, הרי שהצד השלישי מס' 2 חב בשיפוי מלא של הנתבעת. 

16. ע.מ.א אישר כי היה במועדים הרלוונטיים לתאונה הבעלים הרשום של הרכב אך טען שמדובר ברישום פיקטיבי שנערך לבקשת בן דודתו, המנוח א.א. ע.מ.א טען שמי שהיה במועד הרלוונטי הבעלים בפועל, המחזיק ובעל השליטה ברכב היה המנוח א.א והוא בלבד.
17. עזבון ויורשי המנוח א.א (צדדי ג' 2-10), לא הגישו ראיות מטעמם חרף הזדמנויות רבות שניתנו להם ולא הכחישו את טענות התובעים והנתבעת. מעדות אמו של המנוח א.א, גב' ע.א (צד ג' 3) אשר הוזמנה לדיון ההוכחות ונחקרה על ידי ב"כ הצדדים עולה, כי אכן בנה המנוח א.א היה המחזיק ובעל השליטה ברכב במועדים הרלוונטיים לתאונה (ראו סקירת עדותה לעיל).
18. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מכלול הראיות שהוצגו לפני ואת הוראות החוק והפסיקה, באתי לידי מסקנה, כי צדדי ג' 1 ו- 2 חבים, יחד ולחוד, באחריות לשפות את הנתבעת בגין כל סכום שתחויב לשלם לתובעים, בהתאם לקביעות פסק דין זה.
19. הוכח כי ע.מ.א היה במועדים הרלוונטיים הבעלים הרשום של הרכב ומכאן שהתיר את השימוש בו ולחילופין, לא מנע את השימוש בו, כאשר ידע או היה צריך לדעת שהרכב לא מבוטח בביטוח חובה תקף.
20. חבותו של הצד השלישי מס' 2 נגזרת מקביעתי ולפיה המנוח א.א היה במועדים הרלוונטיים הנהג והמחזיק ברכב ונהג בו גם במועד התאונה, ללא ביטוח תקף. הצד השלישי מס' 2 נכנס בנעלי המנוח. מובהר ומודגש, חיובם של יורשי המנוח א.א (צדדי ג' 3-10) הוא אך ורק מכוח היותם יורשי המנוח ועד גבול חלקם בעזבון המנוח, ככל שהיה כזה.

להלן יפורטו הנימוקים להכרעתי:     

21. זכות החזרה של קרנית מבוססת על הוראת סעיף 9(א) לחוק הפיצויים הקובעת כי מששולמו פיצויים בהתאם לחוק הפיצויים אין זכות חזרה, אלא לכל אחד מאלה:

(1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7;

(2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו
     מכסה את החבות הנדונה;

     (3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א.

22. סעיף 7 לחוק הפיצויים דן בהגבלת זכאותם של נפגעים לפיצויים על פי החוק. בין היתר נקבע בו כי: "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:

"...

(5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב; ...".

(6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת
 הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים
  שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו".

23. סעיף 7 א' לחוק הפיצויים קובע כי: "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או את המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)".
24. מקריאת הוראות הסעיפים הנ"ל ביחד עולה כי זכות החזרה של קרנית אינה רק כלפי מי שנהג ללא ביטוח, אלא גם כלפי בעל הרכב או המחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970 (להלן: "פקודת הביטוח") (סעיף 7(6) לחוק הפיצויים, ראו גם: ע"א (ת"א) 8883-01-12 נתי יעקבי נ' יעקב סיטבון (5/11/13) (להלן: "עניין יעקובי")). מדובר באחריות שילוחית, המצטרפת לאחריות המשתמש, להבדיל מאחריות אישית או מעורבת (ראו: ע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית, פ"ד לה (2) 383).
25. כפי שנפסק לא פעם, זכות החזרה של קרנית, נועדה, בין היתר, לשמש גורם מרתיע כנגד הבחירה להימנע מרכישת ביטוח ונהיגה ללא רישיון והיא מונעת הטלת מלוא נטל הפיצוי על ציבור המבוטחים, ראו בהקשר זה הדברים שנאמרו בע"א 483/84 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם, פ"ד מא(4)754, 763-764 (1987):

"... החוק, שהטיל אחריות מוחלטת, בא לקיים את זכות הנפגע לפיצוי ללא הוכחת אשם, ופקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], שהטילה ביטוח חובה, נועדה אף היא להבטיח את הנפגע, שיהיה לו ממי לגבות את הפיצוי. המטרה איננה להגן על בעל הרכב או על המשתמש בו. הביטוח נדרש לא כדי להגן עליהם מפני תביעת פיצויים שלא יוכלו לעמוד בה אלא להגן על הנפגע. שלא ימצא את עצמו בפני שוקת שבורה, כשהם לא יוכלו לעמוד בתביעתו. אם בגלל מחדל שלהם אין ביטוח המכסה את החבות, אין להם על מה ועל מי להלין. אין כל אינטרס ציבורי בהגנה עליהם מפני עצמם. יש ויש אינטרס ציבורי לשמור על כך, שקרנית תוכל לקבל החזר של מלוא הסכומים שנאלצה לשלם בגלל מחדלם".

26. על קרנית, בתביעתה זו נגד הצדדים השלישיים, להוכיח שני יסודות: האחד, כי הצדדים השלישיים הם "בעל רכב או המחזיק בו" במובן הוראות החוק הרלוונטיות. השני – גם אם הצדדים השלישיים הם הבעלים או המחזיקים בו – כי התירו לנהג את השימוש במועד האירוע (ראו לדוגמא: ת"א 53094/05 קרנית נ' הרוש (26.12.06) (להלן: "עניין הרוש"); ת"א.50812/05 קרנית נ' סבג (22.8.07); ת"א 63522/05 קרנית נ' לוי (30.12.07) והאסמכתאות שם).
27. חוק הפיצויים אינו מגדיר מי יחשב "בעל רכב" לצורך חבות על פי החוק ולצורך זכות החזרה. משכך, יש לפנות, ראשית, למשמעות הרגילה של מושג הבעלות על פי דיני הקניין (ראה י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, תשס"ה, עמ' 192).
28. כפי שנפסק בעניין יעקובי, יש לפרש את המונח "בעל הרכב", בהקשר זה, כבעליו הרשום של הרכב במשרד הרישוי, שכן פרשנות אחרת שלפיה יש לבחון בעלות בפועל, מרוקנת למעשה מונח זה מתוכן, שכן מה בין "בעל רכב בפועל" לבין "מחזיק"?.

בעניין יעקובי, עמד בית המשפט על כך שאמנם רישום בעלות של כלי רכב במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד (רע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח (2.6.11), ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח (6) 941, 948 (2004), רע"א 537/95 סהר חברה לביטוח נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נא(4) 464, 472 (1997)), אך הוסיף וקבע שקביעה זו רלוונטית במישור הקנייני ואין להחילה במקרים כגון זה שלפנינו, שכן כאמור, מתן פרשנות לפיה יש לבחון בעלות בפועל ואין די ברישום הבעלות בלבד במשרד הרישוי אינה מתיישבת עם לשון הסעיף ותרוקן למעשה את התיבה "בעל הרכב" מתוכן.

29. אשר ליסוד ההיתר שגם הוא נדרש לצורך הקמת זכות החזרה, קיימת חזקה עובדתית כי הנוהג בכלי רכב נוהג ברשות הבעלים והמחזיק, כאשר הפרשנות היא כי די אף בהיתר מכללא (ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662 (להלן: "עניין קלקשטיין"); ע"א 483/84 קרנית נ' עוזי, פ"ד מא(4) 754; ע"א 31/85 בדיר נ' טסה, פ"ד מג(2) 81).
    ניתן לסתור חזקה זו אם יוכיח הבעלים או המחזיק, כי לא היו לו כל שליטה, פיקוח או זיקה לרכב, כי לא היה כלל במצב בו יכול היה לאסור את השימוש וכי אין בו "אשם". עוד נפסק כי די במתן רשות ראשונית כדי לקבוע שמדובר בהיתר לצורך זכות החזרה של התובעת (ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821).
30. לעניין חזקת הרשות וחזקת הרשות הראשונית, הרחיב כב' השופט עמית ברע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (21/11/2010), בקובעו שמדובר בחזקות שבעובדה שמקורן בניסיון החיים ובשכל הישר, והפנה בהקשר זה לדברי כב' השופט זילברג בעניין קלקשטיין, כלשונם:

 "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי רכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר. חזקה זו היא, מבחינה מסוימת, צורה אחרת של הכלל 'כל דפריש – מרובא פריש' ".

31. כב' השופט עמית, עמד על כך, שהמדובר בחזקה עובדתית, הנחשבת כראיה נסיבתית שאינה מעבירה את נטל השכנוע אלא את הנטל המשני של הבאת הראיות ובהקשר זה ציין, כי על בעל הדין הנטל להביא ראיות שהנגישות שלו אליהן גדולה מזו של הצד שכנגד. ברגיל, קרנית אינה יכולה לדעת את העובדות הקשורות ליחסים בין הבעלים לבין המשתמש ועובדות אלה אמורות להימצא בידיעת הבעלים או המחזיק ברשות, מתיר השימוש, אף שהמדובר בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי ומכאן שניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות. בבואו לסכם את עניין נטלי ההוכחה בעניין זה קבע כב' השופט עמית:

"הנה כי כן, כללים ראייתיים שונים "מושכים" לכיוונים שונים. אמנם נטל ההוכחה הראשוני מוטל על קרנית כתובעת, אך במקרים רבים הנטל לא יהא כבד במיוחד לאור החזקות העובדתיות של חזקת הרשות וחזקת הרשות הראשונית; הכלל לפיו על בעל דין להוכיח עובדה המקדמת את עניינו; וכלל הנגישות לראיות. לצד כללים ראייתים אלה, אוסיף כי גם כעניין של מדיניות, יש להקל עם מידת ההוכחה המוטלת על קרנית, על מנת להרתיע מפני הפקרות במסירת רכבים למשתמשים חסרי כיסוי ביטוחי."

אחריותו של ע.מ.א לשפות את קרנית:

32. אין חולק שע.מ.א היה הבעלים הרשום של הרכב במשרד הרישוי, החל מיום 6/4/2014 ואף במועד קרות התאונה (נ/5, נ/8). בסיכומיו טוען ע.מ.א כי דין ההודעה נגדו להידחות מחמת שהרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד. ע.מ.א טוען שהרכב היה שייך למנוח א.א. בעניין זה מפנה ע.מ.א לחומר הראיות התומך בטענתו שהרכב היה בשימוש ובאחריות המנוח א.א. ע.מ.א מדגיש שלא היה לו וגם היום אין לו רישיון נהיגה וכי המנוח א.א היה זה שרכש את הרכב ממגרש בשגב שלום.
33. בחקירתו הנגדית מסר ע.מ.א שלא היה במשרד הרישוי בעת העברת הבעלות על הרכב והוסיף: "...אני לא הייתי שם ובכלל עשו העברת בעלות דרך המגרש, לא יודע איך עשו אני לא חתמתי, רק רצו את תעודת הזהות שלי, ולקחו אותה והעבירו בעלות על הרכב על שמי. א.א המנוח ביקש ממני תעודת זהות, העביר את הרכב על שמי במגרש, הוא אמר שהוא עושה העברה דרך המגרש" (עמ' 96 ש' 23-26 לפרוטוקול הדיון מיום 08/03/18).
34. טענותיו של ע.מ.א לא הוכחו ואינן יכולות להתקבל. ע.מ.א נרשם כבעלים של הרכב אף לשיטתו – בהסכמה, ולבקשת המנוח א.א. בנסיבות אלה לא ניתן לומר שהרישום הוא "דקלרטיבי בלבד". ע.מ.א היה בגיר במועד הרישום, הבין או היה עליו להבין את משמעות הסכמתו להירשם כבעלים של הרכב.
35. בניגוד לנטען בסיכומי ע.מ.א, לא הוכח כלל שלע.מ.א לא הייתה מעורבות בעסקת רכישת הרכב במגרש המכוניות ו/או בכל מקום אחר. בהתאם לגרסתו של ע.מ.א הוא בעצמו מסר למנוח א.א את תעודת הזהות שלו כדי שהרכב יירשם על שמו במעמד רכישת הרכב. די בכך כדי לקבוע שע.מ.א היה מעורב ברכישת הרכב אף אם עשה זאת באמצעות המנוח א.א. מעבר לצורך, צודקת הנתבעת שע.מ.א נמנע מלהזמין עד רלוונטי (מ.ט) שנכח לגרסת ע.מ.א במעמד הרכישה של הרכב (ר' עדותו של ע.מ.א בעניין זה בעמ' 100 ש' 1-14, ובעמ' 101 ש' 13-16 לפרוטוקול הדיון). הימנעות זו, בהעדר כל הסבר, מחזקת אף היא את עמדת הנתבעת בהתאם להלכה הפסוקה.
36. בחקירתו הנגדית נשאל ע.מ.א מדוע לא הזכיר בתצהירו את סיפור הרכישה של הרכב והעברת הבעלות במגרש המכוניות והשיב, שאף אחד לא שאל אותו על כך (שם, עמ' 97 ש' 3). בתחילת חקירתו הנגדית של ע.מ.א ניתן היה להתרשם כי פרט למקרה שלפנינו לא היו רשומים על שמו רכבים נוספים (שם עמ' 97 ש' 17) אך התברר שלא כך הם פני הדברים. על שמו של ע.מ.א נרשמו במשרד התחבורה רכבים שונים, לפני אירוע התביעה, לאחריו ואף בעת שהיה ע.מ.א קטין (נ/8 עמ' 66-68). יצוין כי מידע זה שנחשף בחקירתו הנגדית של הצד השלישי אינו מתיישב עם הגרסה שמסר בתצהירו, ולפיו המנוח א.א ביקש ממנו לרשום על שמו את הרכב כיוון שהיה קטין באותה עת.
37. מכל מקום, איני סבור כי יש בעובדה שהמנוח א.א היה המשתמש ברכב או אף המשתמש העיקרי כדי לפטור את ע.מ.א מאחריותו לרכב כבעלים רשום. הראשון היה המשתמש ברכב והמחזיק בו והשני היה, לכל הפחות, הבעלים הרשום של הרכב.
38. אף העובדה שאין לע.מ.א רישיון נהיגה ולא היה לו רישיון נהיגה במועד התאונה אינה משנה את המצב המשפטי ואת אחריותו לוודא שלא ייעשה שימוש ברכב הנמצא בבעלותו ללא פוליסת ביטוח תקפה. שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח תקפה הוא דבר מסוכן. כבעלים רשום היה על ע.מ.א לנקוט באמצעים כדי להבטיח שלא ייעשה שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח. ע.מ.א לא עשה דבר בעניין זה ואף לא טען שבדק או התעניין במצב הביטוח של רכב לאחר שזה הועבר על שמו במשרד הרישוי ומכאן שיש לראות בע.מ.א כמי שנתן היתר מפורש או, לכל הפחות, היתר מכללא לנהיגה ברכב ללא ביטוח.
39. ראו בעניין זה, בין היתר, את דבריה של השופטת ד. דורנר ברע"א 10334/03 מזור נ' קרנית (11/02/2004):

"זה מכבר נפסק, כי אי-נקיטת אמצעים יעילים למניעת נהיגה ברכב עשויה לעלות כדי מתן היתר מכללא לנהיגה זו. ראו דברי השופט משה לנדוי בע"א 139/64 "קלדונין" ואח' נ' גבאי ואח', פ"ד י"ח(3) 417, בע' 420 ודברי השופטת שושנה נתניהו בע"א "קרנית" נ' עוזי, פ"ד מא(4), 754, בע' 768-767."

ראו בנוסף :

ת.א. 3942-03-14 אשקר נ' חוסיין (18/05/2015).

ת.א. 604/06 פלוני נ' קרנית חברה לביטוח בע"מ (19/09/2010).

ע"א 3859/07 חנניה דרעי נ' ראובן אשר חזיזה (28/07/2009).

40. אשר לחבות הצד השלישי 2 לשפות את הנתבעת - בענייננו, לאחר שקבעתי לעיל כי המנוח א.א היה הנהג והמחזיק ברכב במועד התאונה, כאשר לרכב לא היה ביטוח חובה, יורשי המנוח א.א הבאים בנעליו (צדדי ג' 3-10) אחראים לשפות את הנתבעת בכובעם כיורשי המנוח בלבד, לפי כל אחד מסעיפי המשנה של סעיף 9(א)1-3 לחוק הפיצויים. חיובם של צדדי ג' 3-10 מותנה כמובן בכך שהמנוח א.א הותיר אחריו נכסים ו/או זכויות ו/או כספים ועד כפי חלקו של כל יורש בעזבון.
41. במישור היחסים שבין הצד השלישי מס'1 (ע.מ.א) ובין הצד השלישי מס' 2 (עזבון המנוח א.א )- חיובם של צדדים אלה לשפות את הנתבעת הוא ביחד לחוד. סעיף 9 לחוק הפיצויים מעגן את זכות החזרה של קרנית כלפי מי מבין החייבים המנויים בסעיף 9 שהיא רואה לנכון לחזור אליו, כאשר כל אחד מהם חייב לשפות את קרנית בגין מלוא סכום הפיצויים ששילמה, כפי שנקבע ברע"א 10386/08 אטיאס נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (19.4.09):

"..זכותה של קרנית לחזור אל מי מבין החייבים המנויים בסעיף 9 שהיא רואה לנכון לחזור אליו אף היא איננה נפגעת, שכן  במישור היחסים שבין קרנית לבין כל אחד מן החייבים, חייב כל אחד מהם לשפות את קרנית בגין מלוא סכום הפיצויים ששילמה. קביעת "חלקו" של כל חייב היא אך במישור היחסים שבין החייבים לבין עצמם. "

[ראו גם: א' ריבלין, תאונת הדרכים, 544 (מהדורה רביעית, 2012)].

42. אשר לחלוקה הפנימית בין הצדדים השלישיים 1 ו -2, אשר כאמור חבים ביחד ולחוד - על הצד השלישי 1 (הבעלים) רובצת האחריות קטנה יותר, משכך ראוי כי חלקו יעמוד על 10%, כאשר את עיקר האחריות (בשיעור 90%) יש להטיל על עזבון המנוח א.א.
43. משהוכרעה סוגיית את סוגית החבות נותר אפוא לדון בשאלת הנזק. סוגיה זו, מטבע הדברים, תידון ביחס לכל תביעה בנפרד.

ד. סוגיית הנזק :

ד.1. ת.א. 377-07-14 עזבון המנוח ה.א. 

נתונים רלוונטיים וטענות הצדדים בתמצית:

44. המנוח ה.א. יליד שנת 1995, היה בן 19 במועד התאונה ; רווק ללא תלויים.
45. מהנתונים שהובאו בפניי עולה כי המנוח השתכר עובר לתאונה סך חודשי ממוצע בשיעור 4,462 ₪ (דוח רציפות ביטוח במל"ל -נ/6); למד 7-8 שנות לימוד (תצהיר תשובות לשאלון נ/10 ועדות אביו של המנוח בעמ' 68 ש' 23-24 בפרוטוקול מיום 21/12/2017).
46. הצדדים מסכימים שיש לחשב את הפסדיו של המנוח בתקופת השנים האבודות לפי ההלכה שנפסקה בע"א 10990/05 דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח (להלן: הלכת פינץ), אך חלוקים ביחס לבסיס השכר שיש להביא בחישוב הפיצוי. התובעים טוענים שיש לחשב את הפסדי העיזבון לפי השכר הממוצע במשק (9,665 ₪ לאחר ניכוי מס) לתקופת העבר והעתיד ואילו הנתבעת טוענת כי יש להעמיד את בסיס השכר על פי שיעור השתכרותו בפועל של המנוח ערב התאונה, סך בשיעור 4,462 ₪ (נטו) וביחס לעתיד, לפי השכר החציוני במשק, בניכוי מס ובסך כולל בשיעור 6,228 ₪.
47. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וחומר הראיות שהונח לפניי, באתי לידי מסקנה כי יש להעמיד את בסיס השכר של המנוח ה.א. לתקופת העבר והעתיד לפי השכר הממוצע במשק (סך בשיעור 9,665 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה).
48. איני סבור שיש בנתוני המנוח כדי להצדיק סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק לגבי צעירים שטרם החלו לכתוב את סיפור חייהם. המנוח בענייננו נפטר בגיל 19, טרם הספיק לרכוש הכשרה כלשהי ולבחור את מסלול חייו המקצועיים. סיום לימודי תיכון אינו מהווה מדד לשיעור השכר שהיה צפוי למנוח בהמשך חייו. קביעת בסיס השכר כשכר הממוצע במשק ביחס לעבר ולעתיד לוקחת בחשבון גם את האפשרות שהמנוח היה יכול להשתכר שכר גבוה יותר מהשכר הממוצע במשק בעתיד, כך שממוצע השכר יהא השכר הממוצע במשק (ראו: בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (27/9/05), בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח (11/4/06);

ע"א 5148/05 קוגלמס נ' אביתר לוי (לא פורסם, 20.2.2008)).

49. חישוב הפסדי השכר בהתאם להלכת פינץ כולל גם את הפסדי הפנסיה.
50. אשר לשיעור ההיוון לפיו יש לחשב את הפסדים- הטענה עלתה מבלי שהובאו בעניין זה ראיות. בנסיבות הללו משטרם אמר בית המשפט העליון את דברו בסוגיה זו הרי שלא ראיתי לסטות מן ההלכה הנוהגת והחישובים ייערכו, על בסיס מקדם היוון של 3%. (ראו פסק הדין שניתן בת.א (י-ם) 53143-09-12 ש' ב' נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול" (29/3/17) וכן בת.א (מחוזי ת"א) 43473-07-11 י. פ. ו נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (11.01.18).

הפסד השתכרות -"שנים האבודות", עבר ובעתיד:

51. הפסדי שכר לעבר יחושבו כדלקמן:

מיום התאונה (5/6/2014) ועד למועד מתן פסק הדין:  

30% * 9,665 ₪ *58 חודשים =  168,171 ₪.

הפסדים לתקופת העתיד:

52. ממועד מתן פסק הדין ועד למועד בו היה אמור המנוח ה.א לפרוש לגמלאות (גיל 67).

 30% *9,665 *מקדם היוון (3%) 292.16  = 847,117 ₪.

נזק לא ממוני :

53. בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, עומד הפיצוי על – 45,908 ₪.

הוצאות לוויה וקבורה :

54. התובעים לא צירפו אסמכתאות ביחס להוצאות בהן נשאו במהלך ההלוויה וימי האבל, אולם יש להניח כי הוצאו הוצאות לצרכים אלה ומקובל לפסוק בראש נזק זה על דרך האומדנה ר' ת"א (י-ם) 2265/08 עזבון המנוח זהר דפן ז"ל נ' המאגר חברה לביטוח בע"מ (פורסם בו מציין כב' הש' יוסף שפירא כך:

"ההוצאות אשר בגינן ניתן פיצוי בראש נזק זה, מכוח הוראת ס' 19 לפקודת הנזיקין, הינן הוצאות הקבורה בלבד (ראו: ע"א 813/81 ציון חברה לבטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד בוסקילה, פ"ד לח(4), 785; ת"א (תל-אביב-יפו) 2672/00 עזבון המנוח שחר עגבי ז"ל נ' איילון בע"מ - חברה לבטוח (אתר בנבו, 1.2.2005); ת"א (באר-שבע) 3334/04 לוי רחל נ' לוי ליאת (אתר נבו, 8.10.2006)). על אף זאת, נקבע לא אחת, כאשר עסקינן בפיצוי בגין הוצאות הקבורה והלוויה, יכול בית המשפט לפסקו על דרך האומדנה (ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, 2003); ת"א (מחוזי, ת"א) 1924/99 צרור אורנית נ' המגן חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו]).")

55. סבורני כי פיצוי גלובאלי בסך 15,000 ₪ יהלום ראש נזק זה.
56. סך נזקי התובעים בת.א. 377-07-14 הוא כדלקמן:

א. הפסד שכר בשנים האבודות לתקופת העבר והעתיד -1,015,288 ₪.

ב. נזק לא ממוני -                                                         45,908 ₪.

ג. הוצאות לוויה וקבורה -                                               15,000 ₪. 

סה"כ פיצוי                                                                       1,076,196 ₪.  

ד.2. ת.א. 19352-08-14 עזבון המנוח ב.א נ' קרנית ואח'. 

הנתונים הרלוונטיים וטענות הצדדים בתמצית:

57. המנוח ב.א. יליד שנת 1995, היה בן 18.5 במועד התאונה; רווק ללא תלויים.
58. אכן, לא הובאו ראיות כי המנוח עבד בתקופה הסמוכה לתאונה. בנוסף, קיימת מחלוקת האם המנוח היה תלמיד בבית ספר במועד התאונה (תצהיר אביו של המנוח) או שמא הפסיק את לימודיו קודם לכן. כך או אחרת, איני סבור שיש בנתוני המנוח כדי להצדיק סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק לגבי צעירים שטרם החלו לכתוב את סיפור חייהם, בין אם המנוח עבד במועד התאונה ובין אם היה תלמיד בבית ספר. המנוח נפטר בגיל 18.5, טרם הספיק לרכוש הכשרה כלשהי ולבחור את מסלול חייו. אין ספק בעיני כי התובעים זכאיים ליהנות מן החזקה שאכן היה המנוח מגיע לרמת שכר הממוצע במשק (ראו אסמכתאות לעיל).

הפסדי שכר בעבר ובעתיד:

59. הפסדי שכר לעבר יחושבו כדלקמן:

מיום התאונה (5/6/2014) ועד למועד מתן פסק הדין:  

30% * 9,665 ₪ *58 חודשים =  168,171 ₪.

הפסדים לתקופת השנים האבודות:

60. ממועד מתן פסק הדין ועד למועד בו היה אמור המנוח ה.א לפרוש לגמלאות (גיל 67).

 30% *9,665 *מקדם היוון(3%) 293.77  = 851,786 ₪.

נזק לא ממוני :

61. בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, עומד הפיצוי על – 45,908 ₪.

הוצאות לוויה וקבורה :

62. התובעים לא צירפו אסמכתאות ביחס להוצאות בהן נשאו במהלך ההלוויה וימי האבל, אולם יש להניח כי הוצאו הוצאות לצרכים אלה. סבורני כי פיצוי גלובאלי בסך 15,000 ₪ יהלום ראש נזק זה.
63. סך נזקי התובעים בת.א. 19352-08-14 הוא כדלקמן:

א. הפסד שכר בשנים האבודות לתקופת העבר והעתיד -1,019,957 ₪.

ב. נזק לא ממוני -                                                         45,908 ₪.

ג. הוצאות לוויה וקבורה -                                               15,000 ₪. 

סה"כ פיצוי                                                                       1,080,865 ₪.  

סוף דבר

64. דין שתי התביעות להתקבל.
65. הנתבעת תשלם לתובעים בת.א. 377-07-14 פיצוי בשיעור 1,076,196 ₪, בצירוף הוצאות משפט בהתאם לקבלות וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% (כולל מע"מ) מהפיצוי.
66. הנתבעת תשלם לתובעים בת.א. 19352-08-14 פיצוי בשיעור 1,080,865 ₪, בצירוף הוצאות משפט בהתאם לקבלות וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% (כולל מע"מ) מהפיצוי.
67. ההודעה לצדדים שלישיים מתקבלת. אני מחייב את הצדדים השלישיים 1 ו- 2 לשלם לנתבעת, יחד ולחוד, את סכום הפיצויים הכולל שתשלם הנתבעת לתובעים (לרבות שכ"ט עו"ד והחזר הוצאות משפט, כמפורט לעיל) וכן בצירוף שכ"ט עו"ד הנתבעת והחזר הוצאות הנתבעת הליך זה, בהתאם לקבלות.

למען הסר ספק, אחזור ואדגיש, חיובם של צדדי ג' 2-10 הוא עד גובה סכום העזבון שהותיר אחריו המנוח א.א, ככל שהותיר עזבון כזה.

הסכומים שנפסקו לעיל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

עותק פסק הדין מותר בפרסום, שעה שהוא אינו כולל פרטים מזהים.

ניתן היום,  י"א ניסן תשע"ט, 16 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.