אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בתביעה שהגיש בן כנגד אמו ואחותו לביטול העברה של מחצית זכויות בדירת מגורים, לידי הבת

פס"ד בתביעה שהגיש בן כנגד אמו ואחותו לביטול העברה של מחצית זכויות בדירת מגורים, לידי הבת

תאריך פרסום : 23/06/2019 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה תל אביב - יפו
37623-09-14
10/06/2019
בפני השופטת:
ורד שביט פינקלשטיין

- נגד -
תובע:
נ' י' א'
עו"ד שי אפק
נתבעות:
1. ל'-מ' ג' (א')
2. ח' א' (אדם שמונה לו אפוטרופוס) באמצעות אפוטרופא לרכוש - עו"ד עיינה אונגר-לטין

עו"ד חנניה לוינגר [בשם נתבעת 1]
פסק דין

 

עניינו של פסק הדין, תביעה שהגיש בן כנגד אמו ואחותו (הנתבעות 2 ו-1 בהתאמה) לביטול העברה של מחצית זכויות בדירת מגורים, אותן ירשה האם בצוואת האב המנוח, ללא תמורה, לידי בתה (הנתבעת 1).

 

לטענת הבן, האם לא היתה כשירה לבצע את העברת הזכויות ללא תמורה לידי הבת הואיל וזמן קצר לפני העברתן מונה לאם אפוטרופוס וכן משום השפעה בלתי הוגנת של הבת על האם; כן לטענת הבן, יש להורות על ביטול עסקת העברה ללא תמורה לבת נוכח צוואת האב המנוח ובהיותה נוגדת את סעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965.

 

רקע עובדתי ודיוני כללי:

 

  1. התובע (להלן: "הבן") והנתבעת 1 (להלן: "הבת") הינם אחים, ילדיהם של מר ה' א' ז"ל (להלן: "האב"; "האב המנוח") אשר הלך לעולמו בשנת 2008 ושל הנתבעת 2, גב' ח' א' (להלן גם: "האם") תבדל"א.

 

  1. יצוין, כי ביום 7.9.14 ניתן צו למינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה של האם, כמפורט להלן.

 

  1. במהלך חייהם המשותפים היו האב והאם בעלים בחלקים שווים של דירת מגורים ברחוב --- הידועה כגוש ... חלקה ... תת חלקה ... (להלן: "הדירה").

 

  1. ביום 31.5.72 הותיר אחריו האב צוואה בה קבע כי הוא מוריש את כל רכושו לאשתו, הנתבעת 2, וכי לאחר מותה יעבור רכושו לשני ילדיו (התובע והנתבעת 1) בחלקים שווים ביניהם. כן מינה האב את האם כמבצעת צוואתו וככל שהאם לא תהיה בחיים, תמונה אחותו גב' ל' ר' במקומה. כך לשון הצוואה:

 

"1.        את כל רכושי ללא יוצא מן הכלל הנני מצווה לאשתי האהובה ח' א' לבית ש'. לאחר מות אשתי הנני מצווה את כל רכושי לשני ילדי: נ' י' א' ול' מ' א' בחלקים שויים.

  1. זאת היא צוואתי האחרונה וכל צוואה אחרת הקודמת לה בטלה בזה.
  2. צוואה זו תחול ותהא בת תוקף לגבי כל נכסי מכל סוג ומין שהוא, בין לרכוש שיש לי כיום ובין לזה שיהיה לי בעתיד.
  3. הנני שומר לעצמי את הזכות לבטל צוואה זו או חלק ממנה בכל עת ובכל צורה שהי. בכפיפות לזאת, הרי צוואתו זו הינה רצוני המחלט והאחרון ולכן אין לאיש הרשות לערער עליה לאחר מותי.
  4. הנני ממנה בזה את אשתי הנ"ל ח' א' להיות מבצעת צוואתי זו והנני מורה בזה שאין לדרוש ממנה ערובה ועריכת חשבונות. במקרה ובעת פטירתי לא תהיה עוד אשתי בחיים, הנני ממנה את ל' ר' לבית א' מ --- בתור מבצעת הצוואה".

 

  1. ביום 17.1.08 ניתן צו לקיום צוואת האב.

 

  1. לאחר פטירת האב וביום 12.2.08 הגישה האם בקשה לרישום זכויותיה בדירה מכוח צוואת האב. יצוין, כי זכויות אלו נרשמו בלשכת רישום המקרקעין "בכפוף לתנאים בצוואה".

 

  1. יצוין, כי ההליכים המשפטיים בין הבן והבת החלו ביום 30.10.12 עת הגיש הבן לראשונה בקשה למינוי אפוטרופוס על האם (א"פ 52545-10-12). לטענת הבן בבקשתו (דאז), במהלך חודש 02/12 העבירה הבת את האם ללא ידיעתו למחלקה הסיעודית בבית "ג'" ובו ביום עברה להתגורר בדירתה. כן טען הבן כי האם נמצאת במצב קריטי, אינה מתפקדת גופנית, מרותקת למיטתה ואינה מתקשרת עם הבן בביקוריו. על כן, עתר הבן למנות אפוטרופוס מטעם בית המשפט על גופה ורכושה של האם.

 

ביום 4.3.12 התקבל תסקיר סעד מהמחלקה לשירותים חבריים בעיריית ---- (עו"ס מירי נתיב) ממנו עולה כי על פי התרשמות פקידת הסעד וכפי שהדבר נתמך גם ברישומים הרפואיים בתיק בית האבות, קיימת לאם "מודעות מלאה למצבה" וכי הינה "צלולה לחלוטין". על אף האמור ציינה פקידת הסעד כך: "אין לי ספק שעל אף ההתרשמות מגב' א' ח' כאישה צלולה, קשה לדעת עד כמה נתנה לבתה להתגורר בדירתה ולנהל את ענייניה הכספיים מתוך רצון מלא ועד כמה הפעילה עליה בתה לחצים בכוון זה. כיוון שהבן מספר שאימו תמיד חיפשה איך לעזור להם, אין תמיהה איפוא, כי נוהגת כך גם עם בתה כעת. לאחר שבדקתי כי כרגע אחזקתה של הגב' א' ממומנת ע"י הביטוח הסיעודי בתוספת כספים מחסכונותיה ואלו יספיקו למשך כעשר שנים נוספות, ובהביעה רצונה למצב הקיים, אינני רואה כל סיבה למינוי אפוטרופוס לא על גופה ולא על רכושה".

 

יצוין, כי עוד קודם לכן ביום 11.11.12 הגיש הבן בקשה למחיקת הבקשה, בשל העובדה כי חל שיפור במצבה של האם וכי התברר לו שמגוריה של הבת בדירה הינם על דעתה והסכמתה של האם, ועל כן אין מבחינתו רצון להסלים את מערכת היחסים עם אחותו.

 

בנסיבות אלו, לאחר קבלת תגובת הבת וב"כ היועמ"ש (רווחה), הוריתי ביום 28.2.13 על מחיקת התובענה. 

 

  1. בחלוף כשנה ממועד הגשת הבקשה הראשונה, הגיש הבן ביום 20.11.13 בקשה שנייה למינוי אפוטרופוס לאם (א"פ 37909-11-13). לטענת הבן, מצבה הנפשי של האם התדרדר לאחרונה והיא נזקקת לטיפולים רפואיים וביקורת רפואית קבועה אשר נמנעים ממנה עקב השתלטות הבת על חשבונות הבנק של האם. כן לטענת הבן, האם מתלוננת כי אינה מקבלת יחס נאות בבית האבות הסיעודי בו היא שוהה ויש לבחון אפשרות להחזירה לביתה בטיפול והשגחה של עובדת זרה. בנוסף, טען הבן כי חשבונות הבנק של האם מנוהלים על ידי הבת והיא משתמשת בכספים שלא לרווחת האם וכן לדבריו, הבת השתלטה על דירת האם מבלי לשלם דמי שכירות ובכך נמנעת חזרתה של האם לדירתה. משכך, עתר הבן פעם נוספת למנות לאם אפוטרופוס מטעם בית המשפט על מנת שיבדוק את ההתנהלות הכספית של הבת וכן יאפשר חזרתה של האם לביתה.

 

יצוין, כי במסגרת הליך זה צורפה לתיק בית המשפט חוות דעת רפואית מיום  20.11.13 מטעם בית האבות בו שהתה האם (מאת ד"ר ד' ג') בה נכתב כי "בהערכה מנטלית יש ירידה בזיכרון לזמן קצר ומיידי, חוסר שיפוט לסיטואציה, MMSE-19/30. זקוקה למינוי אפוטרופוס".

 

כן ביום 5.5.14 הוגש תסקיר סעד נוסף בעניינה של האם (עו"ס רונית מימרן) ממנו עלה כי לאור מצבה הבריאותי והתפקודי של האם היא אינה מסוגלת לדאוג לעצמה ולנהל את ענייניה ועל כן הומלץ על מינוי אפוטרופוס לאם. כן ציינה העו"ס כי נוכח העדר שיתוף פעולה בין ילדי האם, חוסר הסכמות ביניהם ויחסים רעועים מזה שנים רבות, יש למנות גורם חיצוני כאפוטרופוס לאם.

 

  1. ביום 3.9.14 התקיים דיון ארוך במעמד כל הצדדים ובהמלצת בית המשפט הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן בענייני הרכוש ימונה אפוטרופוס חיצוני לתקופה של ששה חודשים, ואילו בענייני הגוף הבת תמונה כאפוטרופוסית זמנית לתקופה של ששה חודשים, שלאחריה יוגש תסקיר משלים.

 

כן במעמד הדיון התברר לראשונה כי דירת האם הועברה לידי הבת ללא תמורה, וזאת עוד בחודש אוגוסט 2013.

 

  1. ביום 7.9.14 מיניתי את עו"ד אונגר- לטין כאפוטרופסית זמנית על רכושה של האם.

 

  1. ביום 5.5.15 ולאחר קבלת תסקיר סעד משלים ולנוכח המלצותיו, מיניתי את עו"ד אונגר- לטין כאפוטרופסית קבועה לרכושה של האם, ואת הבת כאפוטרופסית קבועה על גופה.

 

  1. לשם השלמת התמונה, יצוין, כי ביום 29.10.15 הגיש הבן בקשה נוספת בעניינה של האם, נשוא א"פ 62844-10-15. בבקשה זו טען הבן כי מספר ימים לפני הגשת הבקשה (ביום 27.10.15) ביקר את האם בבית האבות בו היא שוהה ונחרד לראות כי הינה סובלת מתת תזונה חמורה וירידה במשקל עד כדי התייבשות. כן לטענת הבן, עד לפני מספר שבועות היתה האם מחוברת לזונדה וכי כיום הבת מסרבת לחבר את האם לזונדה ומאז נעשה ניסיון להאכיל את האם ללא הצלחה. כן טען הבן כי נמסר לו מצוות בית האבות כי הבת נוהגת בגסות עם עובדי בית האבות וצועקת עליהם. בנוסף, טען הבן כי הבת פיטרה את המטפלת של האם ככל הנראה עקב ויכוח על שכרה מבלי לשכור לאם מטפלת חלופית, וזאת בניגוד לטובתה. בנסיבות אלו, טען הבן כי קיים חשש ממשי שהבת אינה דואגת לשלומה של האם וכי הינה פועלת ממניעים לא ראויים, ועל כן יש לאפשר האכלת האם באמצעות זונדה וכן להורות לבת לפעול להשבת המטפלת של האם או לשכור מטפלת חלופית וכן לפעול לטובת האם ולשמירה על שלומה.

 

יצוין, כי במסגרת הליך זה התבקש תסקיר נוסף (רביעי במספר) מפקידת הסעד אודות מצבה של האם והמלצות בקשר להמשך מינוי הבת כאפוטרופא על גופה של האם, וזה הוגש ביום 10.11.15.

 

ביום 22.12.15 התקיים דיון ארוך וסוער בבית המשפט, בנוכחות הצדדים, נציגת היועמ"ש (רווחה), פקידת הסעד גב' מימרן וד"ר א' ו', מנהל המחלקה הסיעודית מבית האבות בו שוהה האם. הרופא עדכן אודות האירועים בגינם נדרש לנקוט בהליך להכנסת זונדה לצורך האכלת האם ולדבריו באותם ימים היתה האם במצב קריטי של ירידה בלחץ דם, התייבשות ולא הגיבה לכאב ולכן נדרש היה לתת לה נוזלים באמצעות זונדה. כן עדכן הרופא כי נכון למועד הדיון, מצבה של האם התייצב והיא אוכלת לסירוגין בכוחות עצמה ואינה נדרשת להאכלה באמצעות הזונדה. הבת הסבירה כי התנגדותה היתה לעצם המשך האכלת האם באמצעות זונדה שכן לדבריה זה הפתרון הקל ביותר עבור צוות בית האבות ועובדה כי בשל התעקשותה של הבת, האם החלה לאכול בכוחות עצמה. הבן ביקש לשקול את החלפת מינויה של הבת ומינויו כאפוטרופוס לגוף על אמו. במעמד הדיון הסבירה פקידת הסעד כי במסגרת התסקיר התלבטה האם להותיר את מינוי הבת על כנו או להורות על החלפתה, וזאת לנוכח העובדה כי קיימת חשיבות לכך שימונה בן משפחה כאפוטרופוס לגוף ובפרט לנוכח המחלוקת שהיתה בשאלת האכלת האם באמצעות זונדה אשר לגביה קיימת חשיבות לשיקולים אישיים שאין אותם לאפוטרופוס חיצוני.

 

בסופו של דיון, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט לפיה, יינתן פרק זמן נוסף של שלושה חודשים שלאחריו יבחן בשנית תפקודה של הבת תוך שהובהר כי כל טיפול רפואי שמוגדר כטיפול חירום ונועד להצלת חייה של האם, ייעשה ע"י הצוות הרפואי בלבד. כן נקבע כי ככל שתהיינה מחלוקות בעניין זה, ימונה מומחה מטעם בית המשפט אשר יבדוק את האם בזמן אמת וימליץ על המשך טיפול, אם לאו. כן נדרשה הבת לפעול להעסקת מטפלת חדשה לאם לאלתר.

 

ביום 8.2.16 התקבל תסקיר משלים בו דווח כי הבת מתפקדת היטב ומשתפת פעולה עם הצוות בית האבות וכי הינה בת מסורה לאמה. כן דווח כי התרשמות פקידת הסעד היא שחילוקי הדעות בין צוות בית האבות לבין הבת בנוגע לטיפול באם היו עקב דאגת יתר של הבת לאמה. על כן, המליצה פקידת הסעד להותיר את המינוי הבת כאפוטרופוס על גופה של האם. בנסיבות אלו, ניתנה ביום 22.6.16 החלטתי על מינוי (אשרור המינוי) של הבת כאפוטרופא קבועה על גופה של האם.

 

  1. ועתה - לתביעה דנן: ביום 15.9.14 הגיש התובע תביעה זו. על פי האמור בכתב התביעה, ביום 25.8.13, זמן קצר לפני הגשת הבקשה (השנייה) למינוי אפוטרופוס לאם, חתמה האם על מסמכים לצורך העברת זכויותיה בדירה ללא תמורה על שמה של הבת: ייפוי כח בלתי חוזר, בקשה לרישום מקרקעין, תצהיר העברה ללא תמורה ושטרי מכר. מסמכים אלו נחתמו בפני עו"ד בן דרור, אשר ייצג את הבת בתחילת ההליכים המשפטיים דנן. עוד עלה כי במסמכים אלו נרשם כי העברת הזכויות לידי הבת תואמת את הוראות צוואת האם מיום 4.2.10.

 

ביום 3.5.15 הגישה הבת כתב הגנה. במסגרת כתב ההגנה הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית שנערכה שלושה ימים לפני החתימה על מסמכי העברה ללא תמורה, ביום 22.8.13, ע"י ד"ר א. גורביץ', בה נכתב כי האם מסוגלת להעריך את רכושה ולהבין את ההשלכות של העברת הזכויות על הנכס ולכן ניתן היתר לאם לחתום על מסמך משפטי הקשור להעברת הזכויות על דירתה.

 

  1. יצוין, כי לאחר הגשת התביעה נעשו מגעים ממושכים בין הצדדים והאפוטרופא לרכוש של האם וכן בין הצדדים עצמם בניסיון להגיע להסכמות אשר תייתרנה את בירור התובענה מתוך מטרה למצוא פתרון לסיפוק מלוא צרכי האם לאחר שהעבירה את דירתה לידי הבת, אולם בסופו של יום הדבר לא צלח והתובע עמד על בירור התביעה לגופה.

 

  1. יצוין, כי ביום 25.3.15 הוגשה הודעה על הסכמה בין האפוטרופא לרכוש של האם לבין הבת לפיה הבת לא תעשה כל דיספוזיציה בדירה עד אחרית ימיה ושנותיה של האם וכי במצב בו יוותרו בחשבונות האם סך 200,000 ₪ אזי האפוטרופא לרכוש תוכל לעשות כל שימוש נדרש בדירה, לרבות מכירתה ו/או השכרתה לצד ג' ו/או כל פעולה אחרת שתהא נכונה בנסיבות העניין.

 

  1. בהתאם להחלטת כב' הרשמת (דאז) רוסמן-גליס מיום 23.7.15, הגיש התובע ביום 4.11.15 כתב תביעה מתוקן אשר התייחס למחצית הזכויות בדירה בלבד (שהועברו לאם מכוח צוואת האב) ומכוח מעמדו כ"יורש אחר יורש" בצוואת האב, ואילו ביום 24.12.15 הוגש כתב הגנה מתוקן.

 

  1. בימים 18.10.17 ו- 4.1.18 התקיימו דיוני הוכחות במהלכם נחקרו הצדדים.

 

  1. לאחר הגשת סיכומי הצדדים לרבות סיכומי האפוטרופא לרכוש וסיכומי תשובה, ניתן כעת פסק הדין.

 

טענות הצדדים:

 

  1. בסיכומי התובע מונחות הטענות הבאות:

 

  • האם לא היתה כשירה לבצע את העברת הזכויות ללא תמורה לידי הבת, בשל השיטיון בו לקתה טרם העברת הזכויות ומשום שלא הבינה את מעשה ההעברה ללא תמורה, לרבות משמעויות ההעברה, תוצאותיה הישירות והעקיפות, לרבות התפתחויות אפשרויות (כך, למשל מצב שבו כל חסכונותיה יאזלו) ולא הבינה את חובותיה על פי צוואת המנוח. בהקשר זה, מציין התובע, כי חוות דעת הפסיכיאטר ד"ר גורביץ מיום 22.8.13 אינה מעידה על כשירות האם בעת ההעברה (25.8.18), וזאת מאחר שחוות הדעת אינה מהימנה, לוקה בסתירות רבות, בכשלים לוגיים ועובדתיים ונסתרת על ידי דיווחים ובדיקות ממועדים שונים שקדמו לה. כן חוות הדעת נערכה בהפרש של שלושה ימים לפחות ממועד החתימה על מסמכי העברה, פרק זמן קריטי לאדם הלוקה בשיטיון ולכן אינה משקפת את כשירות האם ברגע החתימה על מסמכי ההעברה.

 

  • כן טוען הבן, כי העברת הזכויות לידי הבת נעשתה בניגוד להוראת סעיף 42 לחוק הירושה הן בשל חובתה של האם כנאמנה בהתאם לסעיף 5 לצוואה, הן בהעדר כשירות ו/או מודעות של האם למהות ההעברה ללא תמורה והן בשל העובדה כי הבת השפיעה על האם השפעה בלתי הוגנת לגבי החלק שהוריש המנוח.

 

  • במקרה דנן קיימת "הוראה אחרת" כמשמעותה בסעיף 53 לחוק הירושה והיא דבר מינוי האם כנאמנה לצורך ביצוע הצוואה. הוראה זו הינה הוראה חריגה אשר כל מטרתה לוודא כי הצוואה תקויים כלשונה, קרי תעבורנה זכויותיו של האב בדירה לשני ילדיו, בחלקים שווים, לאחר אריכות ימיה ושנותיה של האם.

 

  • בענייננו, הבת הפעילה על האם השפעה בלתי הוגנת ברורה. הן מרותה של הבת על האם והן חששה של האם מהבת ניכרים אף בתקופה בה עוד היתה צלולה. הן האפוטרופא לרכוש על האם והן פקידת הסעד גב' מימרן העלו חששות לפיהן האם לא מבינה לאשורה את מעשיה ואת מהות ההעברה. מעבר לכך התנהלות הבת בחוסר תום לב באה לידי ביטוי לאורך כל הדרך במעשיה ובצעדיה, הן במהלכים השונים בתיקי האפוטרופסות, דרך מהלכים מחושבים היטב בתיק זה כעולה מחוות הדעת השונות, דרך המהלכים בבתי המשפט השונים בעניין של דודתם של הצדדים גב' ל' ר'.

 

  • כן טוען הבן כי סמיכות הזמנים הרבה בין מועד החתימה על מסמכי העברת הזכויות לבין המועד בו מונה לאם אפוטרופוס וכן נסיבות החתימה על מסמכי העברת הזכויות ללא תמורה מקימים חזקה כי העברת הזכויות נעשתה באופן לא חוקי ואף מעבירה את הנטל מהבן לבת על מנת להוכיח כי האם היתה כשירה בעת ההעברה, הבינה את מהותה ואת המסמכים עליהם חתמה וכי החתמתה על המסמכים היתה שלא תחת לחץ ו/או השפעה בלתי הוגנת.

 

  1. יצוין, כי למרבה הצער סיכומי הבת היו דלים ביותר ולא התמודדו באופן ענייני עם טענות התובע לעיל. חרף זאת, בחרה הבת להעלות טענות באופן לא ראוי כלפי הבן וכלפי האפוטרופא לרכוש תוך שימוש בלשון לעגנית ועוקצנית, שאין להן מקום וראויות לכל גינוי. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון להתייחס לטיעונים העניינים בלבד, כדלקמן:

 

  • הבן כיורש פוטנציאלי על פי צוואת האב המנוח אינו זכאי לתבוע את חלקו בירושה הפוטנציאלית הן על פי ההיגיון והן על פי הפסיקה. אין לתובע זכות עמידה לתקוף פעולות של צוואה ו/או של מתנה שנתן אדם שמונה לו אפוטרופוס בעודו בחיים. מעבר לכך, בענייננו, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 3.9.14 נדרשה האפוטרופא לרכוש לבדוק את טענות הבן בכל הנוגע להעברת הזכויות האם לבתה, וזו כאמור הגיעה להסכמה עם הבת כי לא תעשה כל דיספוזיציה בדירה עד אחרית ימיה ושנותיה של האם וכי במידת הצורך תוכל האפוטרופא לעשות כל שימוש נדרש בדירה, לרבות מכירתה ו/או השכרתה לצד ג' ו/או כל פעולה אחרת שתהא נכונה בנסיבות העניין, ובכך תמה בדיקת טענות הבן במקרה דנן.

 

  • פרשנות התובע להוראת סעיף 5 לצוואה לפיה מכוח מינוי האם כנאמנה לקיום הצוואה היה עליה לדאוג לחלוקה שווה בין הילדים היא פרשנות מרחיקת לכת שאין בה כל היגיון ועל כן יש לדחותה.

 

  • בענייננו, העברת הזכויות לידי הבת נעשתה כדין. כלל יסוד הוא כי בהעברה ללא תמורה בין "קרובים קרובים" קיימת חזקה לכאורה כי הדבר נעשה במתנה וכי על הטוען אחרת, מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט שלא כך הם פני הדברים (ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח (1) 801). במקרה דנן, ניתנה חוות דעת רפואית לפני העברת הזכויות אשר מעידה כי האם היתה כשירה לביצוע ההעברה. ככל שהיה לתובע טענות אודות חוות הדעת הרפואית, היה עליו לחקור את הרופא או להציג חוות דעת רפואית נגדית. משלא עשה כן, אין הוא יכול לתקוף את ממצאיה ולהעלות טענות אודות אי כשירות האם, ועל כן דין טענותיו להידחות.

 

  1. יצוין, כי בסיכומיה טוענת האפוטרופא לרכוש של האם את הטענות הבאות:

 

  • אין ליורשים זכות לתבוע לפי צוואה שטרם ניתן לגביה צו קיום. על כן, השאלה האם הוראות בצוואתו של האב מנעו מהאם להעביר על שם הבת את הדירה צריכה להיבחן לאחר אריכות ימיה ושנותיה של האם ולא כעת.

 

  • בענייננו, עולים ספקות וסימני שאלה רבים אודות מצבה הרפואי של האם בעת החתימה על מסמכי העברת הזכויות במתנה לידי הבת והאם האם הבינה את משמעות החתימה. מעבר לכך, עולים ספקות וחששות כאמור בתסקירה של פקידת הסעד מיום 4.2.13 כי אין המדובר ברצון מלא וחופשי של האם אלא שהבת הפעילה לחצים כלכליים על האם כי תנהל את ענייניה הכלכליים ותתגורר בדירתה (המדובר דאז במגורים בדירה ולא העברת הדירה בפועל עם של הבת) כאשר אין ספק כי באותה תקופה האם היתה תלויה בבת באופן משמעותי.

 

  • בשל החשש הכבד בנוגע למצבה הרפואי והקוגניטיבי של האם בעת החתימה על מסמכי העברת הדירה, עובר נטל הראייה אל הבת שאף היא לא טרחה להזמין את הרופא שנתן את חוות הדעת בעניינה של האם לעדות ו/או את עו"ד בן דרור שערך את מסמכי העברה ללא תמורה, ועל כן יש לבטל את ההעברה ולהשיב את המצב על כנו, כך שהדירה תהיה רשומה על שם האם. עם זאת, לטענת האפוטרופא לרכוש אין באמור כדי לחייב את הבת בתשלום דמי שכירות בגין מגורים, אם לעבר ואם לעתיד, לנוכח רצונה הברור של האם כי הבת תתגורר בדירה ותעשה בה שימוש ללא תשלום כלשהו.

 

 

דיון והכרעה:

 

  1. עסקינן בתביעה לביטול העברת מחצית זכויות בדירה (50%) אותן ירשה האם בצוואת האב המנוח ואשר הועברו לידי הבת, במתנה. יצוין, כי המחצית השנייה של הזכויות שייכות לאם וכאמור בהתאם להחלטת כב' הרשמת (דאז) מיום 23.7.15, נדרש התובע למחוק את העתירות המתייחסות לזכויות אלו מכתב תביעתו.

 

  1. כידוע, על הסכם מתנה חלות שתי מערכות דינים: הדינים המיוחדים הקבועים בחוק המתנה, תשכ"ח – 1968 ובנוסף הדין הכללי על חוזים בנושאים שלא הוסדרו על ידי חוק המתנה, כגון "אופן קשירת חוזה, בטלותו והזכות לבטלו" (ע"א 173/72 גנאיים ואח' נ' גנאיים פ"ד כז (1) 414, 420 וכן מ' א' ראבילו, חוק המתנה, תשכ"ח – 1968, מהדורה שנייה, עמ' 30).

 

  1. במקרה דנן, חתמה האם על מסמכי העברת זכויותיה בדירה ללא תמורה לבת ורישום הזכויות על שם הבת הושלם. מאותו רגע הפכה המתנה, למתנה מוגמרת ובלתי חוזרת (ע"א 4593/09 סעיד נ' יורשי המנוח סעיד ז"ל (פורסם במאגרים, 15.11.11). עם-זאת, המתנה ככל חוזה המשתכלל על ידי הצעה וקיבול היא עסקה דו צדדית ואינה פעולה משפטית חד צדדית (ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד 68 (4) 57, 61; ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד (2) 154, 158). גם בהסכם מתנה כבכל חוזה האחר היסוד להשתכללותו הוא גמירות דעתם של המתקשרים בו והמבחן להתקיימותה של זו הוא מבחן חיצוני אובייקטיבי שנועד להעניק הגנה להסתמכות המתקשר. על כן, ולנוכח טענות התובע, יש לבחון האם הנסיבות והראיות בענייננו המצביעות על גמירות דעתה של האם להתקשר בהסכם המתנה והאם התקיימו פגמים ברצון המצדיקים ביטולו חרף היות המתנה מוגמרת.

 

  1. בענייננו, יש להכריע במספר עניינים, מקדמיים ומהותיים, ואלו הם:

 

  • שאלת מעמדו של התובע להגשת התביעה דנן.

 

  • סוגיית בטלות העברת מחצית הזכויות לידי הבת במתנה מחמת פגמים ברצון, קרי העדר כשירותה של האם לבצע עסקת מתנה ו/או השפעה בלתי הוגנת של הבת על האם;

 

  • סוגיית בטלות העברת מחצית הזכויות לידי הבת במתנה מחמת היותה נוגדת את סעיף 42 לחוק הירושה.

 

  1. נפנה לדון בעניינים אלו, אחד לאחד.

 

 

סוגיית מעמדו של התובע להגשת התובענה דנן:

 

  1. כאמור, לטענת הבת, אין לתובע זכות עמידה לקבלת הסעד המבוקש שעה שהאם (היא "היורשת הראשונה") הינה בחיים. כבר עתה, ייאמר כי דין טענה זו להידחות, ואפרט.

 

  1. סעיף 42 (ב) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע כדלקמן:

 

"הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה".

 

  1. הלכה פסוקה היא, כי על פי סעיף 42 (ב) לחוק הירושה, היורש הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כ'בתוך שלו'. היורש הראשון רשאי לכלות את נכסי העיזבון – כולם או חלקם – ואם עושה כן הרי שמבחינה משפטית פועל הוא כדין. על כן, זולת האיסור הקבוע בסעיף כי היורש הראשון מנוע מלצוות לאחר את הרכוש שזכה בו בצוואה, רשאי הוא לעשות ברכושו כל פעולה אחרת, לרבות העברתו לאחר בחייו (ר', למשל: ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל (1) 749; ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו (4) 330, ואח'). כל זאת, בכפוף להרהורים לגבי חובתו של היורש הראשון לעשות כן בתום לב, כפי שיפורט בהמשך.

 

  1. בתמ"ש (ת"א) 12340/05 פ.ל. נ' ש.א. (פורסם במאגרים, ביום 6.6.06) התייחס כב' השופט שוחט (במסגרת הכרעה בבקשה לסילוק על הסף) לשאלה האם לאור הוראת סעיף 42 (ב) לחוק הירושה קמה למשיבה (היא "היורשת השנייה") זכות לקבל סעד לבירור היקף העזבון כלפי המשיבה 1 (היא "היורשת הראשונה") מכוח היותה "יורש אחר יורש" שעה שזו האחרונה בחיים. יפים לענייננו הדברים הבאים:

 

"... את דעתי בסוגייה זו הבעתי זה מכבר בתמ"ש 11180/00 ב.א. נ' ש.י. (לא פורסם) שם נדרשתי (בין השאר) לסוגייה זו ואמרתי את הדברים הבאים:

"'יורש אחר יורש' המבקש לשמור על זכויותיו ראוי לו שיגיש תובענה לפסק דין הצהרתי לבירור רכושו בתוקף מעמדו ככזה לעומת נכסי העזבון הרלבנטיים. את זאת ראוי שיעשה עוד בטרם ניתן צו קיום הצוואה של היורש הראשון" (ס' 11 ב' לפסה"ד)...

אוסיף ואומר כי בנסיבות המקרה דנן, לאור טענותיה של המשיבה בכתב תביעתה (ס' 22-23) ובתגובתה לבקשה זו (ס' 4-5), כי המבקשת 1 פועלת למכירת נכסי הדלא-ניידי שנפלו לידיה (מכוח היותה יורשת ראשונה) בהסתר מן התובעת (היא היורשת השנייה) הפרשנות אליה מכוון ב"כ המבקשים כי רק לאחר פטירת המבקשת 1 (תיבדל לחיים ארוכים) תעמוד למשיבה הזכות לדעת מה היה היקף העזבון לא יכולה להיות לה אלא תרופה לעשיית כוונת המנוח פלסתר...

אם יש אמת בטענות המשיבה באשר למכירת נכסי המקרקעין (ביניהם ציינה המשיבה מגרשים ודירה) שנפלו לידי המבקשת 1 כיורשת ראשונה בעזבון (דבר שכמובן אין עוררין על זכותה לעשות) מה יועל פס"ד הצהרתי, לאחר 120 שנים של המבקשת 1 לבירור היקף העזבון שהותיר אחריו המנוח עת הלך לעולמו לאחר שהעזבון כבר עבר תחלופה ע"י המבקשת 1? וכיצד תוכל אז התובעת לברר את תחליפיו שעה שהמבקשת 1 לא תהיה עוד בין החיים?

בשולי דברים אציין, כי יש המהרהרים אחר הלכה זו ומכוונים להכפפת כוחו של ה'יורש הראשון' לעשות במה שקיבל בעיזבון כבתוך שלו, לחובת תום הלב. ככל שיש בסיס משפטי להרהור זה בודאי ובוודאי שיש ממש בתובענה שבפני".  

 

  1. יצוין, כי במהלך השנים ניתנו פסקי דין רבים אשר דנו לגופה של תביעה לביטול העברה ללא תמורה שהגיש היורש השני כנגד היורש הראשון (לעניין זה ר', למשל, ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל (1) 749; ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, פ"ד מג (1) 278; תמ"ש (ת"א) 37823/98 מ' ר' נ' מ' ש' ז"ל (פורסם במאגרים, 25.12.07); תמ"ש 45880/06 נ.ר. נ' א.ר. (פורסם במאגרים, 30.11.10); תמ"ש 57626-11-11 י.א. ואח' נ' א. ואח' (פורסם במאגרים, 6.9.16); ת"ע (ת"א) 51045-10-12 פלונים נ' אלמוני (פורסם במאגרים, 19.11.13)), כך שאין יסוד משפטי לטענת הבת לפיה אין לתובע עילה להגשת התובענה על אחת כמה וכמה בנסיבות ענייננו בהן העברת המתנה ללא תמורה נעשתה בסמוך למועד בו הוכרזה האם כחסויה ובשים לב לטענות התובע אודות העדר גמירות דעת האם להתקשר בהסכם המתנה ופגמים ברצון וכן אודות התנהלות בניגוד לצוואת האב וחוסר תום לב בהעברה, אשר יש לבררן לגופן.

 

  1. בשולי הדברים אציין כי פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ הנתבעת (עמ"ש 14981-04-11 ובע"מ 2035/13) אינם רלוונטיים לענייננו. במקרה הנ"ל, נדונה בקשה לסילוק על הסף של תביעה שהגישו יורשים פוטנציאליים על פי צוואה של משיבה משנת 2007 (אשר לימים הוכרזה כחסויה) כנגד תוקפו של מסמך צוואה שערכה לאחר מכן בשנת 2008, בעודה בחיים. בפסקי הדין נקבע כי יש לסלק את התביעה על הסף שכן לא ניתן לדון בצוואתו של אדם שהינו בחיים ואף משיקולים מדיניות משפטית אין להתיר תביעות כאמור. אלא שבענייננו, בניגוד לפסקי הדין לעיל, התביעה היא כנגד פעולה שעשתה האם בחייה והושלמה (במאובחן מתביעה שהיתה מוגשת כנגד תוקפה של צוואת האם שלא היתה מתקבלת), ועניינה ביטול העברת זכויות שמוקנות לתובע על פי צוואת האב שקוימה ובשים לב למכלול הטענות לרבות פגמים ברצון האם להענקת הזכויות והתנהלות בחוסר תום לב, אין מניעה לבררן כעת ולא לאחר אריכות ימיה ושנותיה של האם, שאז מטבע הדברים עלול להיווצר קושי ראייתי רב לבירור התביעה.

 

  1. אשר על כן, אני קובעת כי לתובע קמה זכות תביעה להגשת תביעה זו.

 

 

 

 

בטלות העברת הזכויות מחמת אי כשירות האם:

 

  1. כאמור, היסוד להשתכללות הסכם המתנה הוא גמירות דעתם של המתקשרים בו, והמבחן להתקיימותה של זו הוא מבחן חיצוני אובייקטיבי ומשקל מכריע יינתן לכוונת המתחייב בחוזה המתנה. בענייננו, טענת התובע היא שהאם חתמה על מסמכי העברה בהעדר כשירות משפטית לעשות כן, ומבלי שהבינה את תוכנם, כלומר מבלי שהשתכללה גמירות דעתה לביצוע העסקה. נפנה, איפוא, לבחינת טענה זו.

 

  1. הכלל הוא כי כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרותו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט (סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962). בנסיבות אלו, נטל השכנוע להוכחת אי כשירותה של האם במועד החתימה על מסמכי המתנה והעדר גמירות דעתה להתקשר בהסכם מתנה מוטל על כתפי התובע בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'. יצוין, כי גם אם היו מתקבלות טענותיו של התובע בסוגיית העברת נטל הבאת הראיות על הבת, אזי מדובר היה לכל היותר בהעברת נטל הבאת הראיות בלבד, במאובחן מנטל השכנוע שהיה ונותר על התובע. כידוע נטל השכנוע נבחן בסופו של הליך ולאחר בחינת מכלול הראיות.

 

  1. דא-עקא, בענייננו, התובע כמי שמוטל עליו נטל השכנוע להוכחת העדר רצון חופשי וגמירות דעת מטעם האם להתקשר בעסקת מתנה ובכלל כך אי כשירות האם במועד החתימה על הסכם המתנה, הניח תשתית ראייתית חסרה ולמעשה הסתמך אך ורק על המסמכים שהוגשו לתיק האפוטרופסות, חוות דעת רפואיות שהגישה הבת ומסמכים רפואיים שפורטו במסגרת דו"ח האפוטרופסית לרכוש שהוגש ביום 17.12.14 בא"פ 37909-11-13. בהקשר זה אציין כי הגם שניתן צו נרחב לגילוי מסמכים רפואיים (ר' החלטה מיום 7.1.16) לא הוגשו לתיק מסמכים רפואיים למעט המסמכים הנ"ל.

 

  1. לגופו של עניין, מעיון במסמכים הרפואיים והתסקירים שהוגשו, עולה כי במועד בו נחתמו המסמכים נשוא עסקת המתנה מצבה הבריאותי והפיזי של האם היה בעייתי וירוד. להלן פירוט הממצאים העולים מהמסמכים הרפואיים:

 

  • ביום 10.3.12 האם נפלה בביתה וטופלה בבית החולים "תל השומר" ומשם הועברה למחלקה סיעודית בבית האבות "בית ג'". ביום 10.9.12 שוב נפלה האם ושברה את רגלה ונותחה בבית החולים "תל השומר". לאחר הניתוח פיתחה האם מספר סיבוכים רפואיים שגרמו לירידה תפקודית ניכרת שלה, אך בהדרגה, מצבה השתפר והיא הועברה למחלקה שיקומית.

 

  • ביום 4.11.12 נערכה חוות דעת רפואית ראשונה על ידי ד"ר גורביץ (הוגשה על ידי הבת), לצורך מתן מענה לשאלה האם מצבה הנפשי והמנטלי של האם מאפשרים לה לחתום על מסמך משפטי מסוג ייפוי כוח נוטריוני. במסגרת חוות דעתו קובע ד"ר גורביץ כי האם ענתה לכל השאלות לעניין, גילתה התמצאות מלאה בזמן ובמקום ובכל המתרחש סביבה, ידעה לומר מה התאריך, מהו היום בשבוע, חודש ושנה וכן התמצאה בנסיבות הביקור ואמרה כי היא מעוניינת לתת ייפוי כוח לבתה. האם הבינה את המשמעות וההשלכות של הפעולה המשפטית במתן ייפוי כוח לבת והיא נתנה נימוקים סבירים להחלטתה ובין היתר ציינה כי הקשר שלה עם הבת הוא קשר חזק יותר מאשר עם הבן. ד"ר גורביץ מצא כי בבדיקה קוגניטיבית (מיני מנטל) קיבלה האם את הציון 25/30.

 

  • ביום 15.1.13 נערכה חוות דעת שנייה על ידי ד"ר גורביץ (הוגשה על ידי הבת), בה התבקש לבדוק את מצבה הנפשי והקוגניטיבי של האם ואת עמדתה בנוגע לצוואה שחתמה עליה לפני כ-3 שנים. ד"ר גורביץ מצא כי האם מבינה את השאלות, עונה לעניין, מתמצאת בזמן ובמקום באופן תקין לחלוטין. במסגרת בדיקה זו מציין ד"ר גורביץ כי האם זוכרת את הצוואה עליה חתמה לפני כשלוש שנים ועל פיה היא מבקשת כי כל חסכונותיה ודירתה יעברו לבתה. עוד מציינת האם את הקשר הרופף עם הבן והקשר ההדוק עם הבת. עוד מצא ד"ר גורביץ כי לא נעשה כל שינוי במבחן המיני מנטל שערך לאם.

 

  • ביום 4.2.13 נערך תסקיר סעד (עו"ס גב' מירי נתיב) במסגרת הבקשה הראשונה למינוי אפוטרופוס שהגיש הבן לעיל. במסגרת התסקיר ציינה פקידת הסעד כי האם "ידעה לענות על כל שאלותיי. ידעה את שנת לידתה, מסרה את שם בעלה ז"ל ושמות ילדיה. ספרה לי מה עושה בתה. דווחה ששני ילדיה מבקרים אותה. ידעה לדווח כיצד התגלגלו הדברים כך שנאלצה להגיע לסידור מוסדי. מודעת לכך שבתה מתגוררת בדירתה ומתעקשת שהיא זו שהסכימה לכך. מודעת לכך שאחזקתה בבית האבות ממומנת מכספי הבטוח הסיעודי שלה ... במסגרת הכנת התסקיר ובשיחה עם גב' א' ח', התרשמתי מאישה צלולה לחלוטין. היא שמעה לראשונה ממני על התביעה שהגיש בנה. נעלבה מהרצון להפוך אותה לחסויה. עמדה על כך שהיא רוצה לסייע לבתה ולכן אפשרה לה להתגורר בדירתה. יודעת שיש לה כרגע מקורות מימון מספיקים לצורך תשלומי בית האבות".

 

יודגש, כי למרות כל האמור לעיל, ציינה פקידת הסעד בסיום תסקירה כי "אין לי ספק שעל אף ההתרשמות מגב' א' ח' כאישה צלולה, קשה לדעת עד כמה נתנה לבתה להתגורר בדירתה ולנהל את ענייניה הכספיים מתוך רצון מלא ועד כמה הפעילה עליה בתה לחצים בכיוון הזה".

 

  • בדו"ח האפוטרופסית לרכוש מיום 17.12.14 לעיל צוין כי ביום 5.6.13 נערך מסמך רפואי על ידי ד"ר מרינה חייקין (לא הוגש לתיק) ממנו עולה כי פגשה את האם בשל פניה שהגיעה אליה על ידי רופא בית האבות בו שוהה האם. ד"ר חייקין מציינת כי מצבה הנפשי של האם אינו מאוזן, לא רגועה, באי שקט פסיכומוטורי, לא ישנה טוב (מתעוררת מוקדם וצורחת), מצב רוחה ירוד, בוכה הרבה. בנוסף, בבית האבות התרשמו מירידה קוגניטיבית. ד"ר חייקין ציינה כי האם שיתפה פעולה באופן חלקי, ניסתה להתחמק מתשובות הקשורות למצבה הקוגניטיבי ועל כן היא לא הצליחה לבצע את המבחן מיני מנטל באופן מלא, אבל יש רושם שמדובר בירידה קוגניטיבית. כן מציינת ד"ר חייקין כי לאם קשיי שמיעה והדבר מקשה על ביצוע הבדיקה. במסמך זה צוין כי על סמך בדיקה אחרת שנעשתה לאם ביום 3.3.13 נקבע כי קיימת ירידה קוגניטיבית במצבה של האם, כך שהיא קיבלה תוצאה במבחן מיני מנטל של 19/30.

 

  • ביום 22.8.13 (שלושה ימים לפני החתימה על מסמכי העברה ללא תמורה) נערכה חוות דעת שלישית על ידי ד"ר גורביץ (הוגשה על ידי הבת), אשר נדרש לבדוק את מצבה הנפשי של האם ויכולתה הקוגניטיבית לחתימה על מסמכי העברת הדירה על שם הבת והוא מצא כי למרות שהיא חולה סיעודית עם שיטיון התחלתי קל ולמרות שישנה ירידה במבחן מיני מנטל שערך לה שעומד על 22/30 אין כל מניעה שתחתום על מסמכים אלו.

 

  • בדו"ח האפוטרופסית לרכוש לעיל, צוין כי ביום 24.2.14 נערך מבחן מיני מנטל נוסף לאם ממנו עולה כי אינה זוכרת באיזו עונה של השנה מדובר, אינה זוכרת את התאריך ומתקשה להתבטא ועל כן היא קיבלה את הציון 11/30.

 

  • ביום 5.9.14 נערך תסקיר סעד נוסף (עו"ס רונית מימרן) במסגרת הבקשה השנייה למינוי אפוטרופוס שהגיש הבן לעיל. במסגרת התסקיר כותבת פקידת הסעד בין היתר כי "בביקור שלי במחלקה בה שוהה גב' א', ראיתי קשישה ישובה על כיסא גלגלים. /באי שקט, לא הסכימה לשתף איתי פעולה, ביקשה רק ללכת למיטה, סירבה לדבר איתי ולבסוף אמרה שהיא תדבר רק בנוכחות בתה ... בביקור נוסף שערכתי בבית האבות, הפעם בנוכחות הבת, היא שוב סירבה לשוחח איתי, סירבה לשתף פעולה, חזרה על אותו משפט שוב ושוב, היתה באי שקט ולדברי הצוות בבית האבות – היא בדרך כלל במצב הזה, לא משתפת פעולה מסוגרת בתוך עצמה". על כן, ולאור מצבה הבריאותי והתפקודי של האם, קבעה העו"ס כי האם אינה מסוגלת לדאוג לעצמה ולנהל את ענייניה. עוד הוסיפה העו"ס כי כאשר שאלה את האם אם היא מבינה את המונח אפוטרופוס היא התחילה לצעוק וביקשה שתפסיק לדבר על כספים. העו"ס כאמור המליצה על מינוי אפוטרופוס לאם.

 

  1. כנלמד, במועד החתימה על מסמכי העברה ללא תמורה (25.8.13) היתה האם בהתדרדרות קוגניטיבית (וזאת, אף על פי חוות דעתו של ד"ר גורביץ מיום 22.8.13 לעיל). כמו כן, קיימים מסמכים רפואיים מוקדמים (מיום 3.3.13 ו-5.6.13) שנערכו על ידי ד"ר חייקין מהם עולה כי כבר בתקופה הזו אובחנה האם כסובלת מהדרדרות קוגניטיבית, אי שקט, חוסר איזון, מצב רוח ירוד, בעיות שינה, ועוד ואף אבחון של מבחן מיני מנטל של 19/30. עם זאת, חרף מצבה הבריאותי והפיזי הלקוי של האם, לא הוגשה כל ראיה פוזיטיבית כי מצבה הקוגניטיבי של האם לא אפשר לה לחתום על מסמכי העברה ללא תמורה ו/או מה היה מצבה נכון למועד החתימה על מסמכים אלו, קרי ביום 25.8.13. הלכה למעשה, לתיק בית המשפט צורפה חוות דעת רפואית שנערכה על ידי ד"ר גורביץ מיום 22.8.13, קרי שלושה ימים לפני החתימה על הסכם המתנה, בו נכתב באופן מפורש כי האם מסוגלת להעריך את רכושה ולהבין את ההשלכות של העברת הזכויות על הנכס וכן ניתן אישור על ידי ד"ר גורביץ לאם "לחתום על מסמך משפטי הקשור ולהעברת הזכויות על דירתה". התובע בחר שלא לחקור את ד"ר גורביץ על מסמך זה ולעמת אותו עם כל התמיהות והתהיות שהציג במסגרת סיכומיו וכן עם ההמסמכים הרפואיים המוקדמים בזמן ועל כן, בהעדר כל מסמך רפואי סמוך יותר למועד החתימה על מסמכי המתנה המעיד כי האם לא היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית להתקשר בהסכם המתנה, די במסמך זה על מנת לשלול את הטענה בדבר אי כשרותה של האם נכון למועד עריכת מסמכי המתנה.

 

  1. לכל האמור יש להוסיף כי התובע לא עתר למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט על מנת להוכיח את טענתו בנוגע לאי כשרות האם וחרף זאת ניתח באופן עצמאי את ממצאי חוות הדעת והמסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק. כמו כן, התובע אשר ביקש כאמור צו לקבלת מלוא המסמכים הרפואיים הסתפק בחוות הדעת ובמסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק ומבלי שהגיש כל מסמך פוזיטיבי מטעמו. לא זו אף זו, התובע לא הביא עדים חשובים אשר יכולים היו לשפוך אור על מצבה הקוגניטיבי והנפשי של האם בעת החתימה על מסמכי העברת הזכויות ללא תמורה כגון: עו"ד שערך את תצהירי העברה, רופאים אשר טיפלו באם, ד"ר גורביץ שנתן את שלושת חוות הדעת, פקידת הסעד, עדים נוספים וכו'. הלכה פסוקה היא כי חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שתהא לטובתו ואם נמנע הנתבע מהבאת ראיה, אשר לפי תכתיב השכל הישר היתה תורמת לגילוי האמת, יש להניח כי ראיה זו היתה פועלת לרעתו (יעויין, למשל, בע"א 465/88 הבנק למימון נ' סלימה, פ"ד מה (4) 655). בענייננו, משנטל השכנוע להוכחת סוגיית אי כשירות האם מוטל על התובע ומשהתובע נמנע מלהביא ראיות מהותיות שיש בהן כדי להוכיח את טענותיו, יש לזקוף התנהלות זו לחובתו.

 

  1. לסיכום- למרות מצבה הבריאותי הירוד של האם והיותה בהדרדרות קוגניטיבית במועד עריכת מסמכי העברת הזכויות במתנה לידי הבת (וייתכן אף קודם לכן) והגם שהמסמכים הרפואיים שצורפו מעוררים ספקות ותמיהות אודות יכולותיה הקוגניטיביות והבריאותיות לערוך עסקת מתנה, משהוגשה חוות דעת רפואית בסמוך למועד החתימה על הסכם המתנה מיום 22.8.13 אשר לא נסתרה באופן פוזיטיבי ומקצועי על ידי מומחה רפואי אחר – לא שוכנעתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי האם לא היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית לחתום על הסכם המתנה, ועל כן, אני דוחה טענה זו.

 

 

בטלות העברת הזכויות מחמת השפעה בלתי הוגנת:

 

  1. השפעה בלתי הוגנת עניינה ניצול יתרון פסיכולוגי הנעוץ באמון או בתלות של צד אחד במשנהו, באופן המונע מהצד הנתון להשפעה להפעיל שיקול דעת עצמאי. אם הצד בעל ההשפעה מנצל את מעמדו ואת תלותו של הצד האחר, באופן שהוא מפיק לעצמו או לצד שלישי יתרון בלתי הוגן על דרך קבלת דבר בעל ערך, ניתנת הפעולה לביטול על ידי הצד שפעל תחת אותה השפעה בלתי הוגנת.

 

  1. דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת טבועה בדיני ירושה (סעיף 30 לחוק הירושה) ואולם, על פי דעת מלומדים רבים, ראוי כי עיקרון זה של דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת יחול "על כל מקרה שבו נרכשת השפעה ומשתמשים בה לרעה, שבו שם אדם את מבטחו באחר והלה מאכזבו" (ד. פרידמן, עשיית עושר ולא במשפט, עמ' 1031).

 

  1. באופן דומה, על אף שחוק החוזים אינו כולל בין הוראותיו הוראה מפורשת המאפשרת ביטול חוזה עקב "השפעה בלתי הוגנת", מלומדים רבים תומכים בהחלת דני ההשפעה הבלתי הוגנת ושאיבתם מדיני הירושה אף על דיני החוזים ובמיוחד לגבי דיני המתנה המהווים בעיקרם חוזה חד צדדי בו מעניק צד דבר למשנהו ללא תמורה (ראו: מ.א. ראבילו, על מתנה ועושק, מחקרי משפט י', תשנ"ג – 1993, עמ' 183, ועוד). גם בפסקי דין רבים יושמה הגישה התומכת בקליטת עילת ההשפעה הבלתי הוגנת במקרה של הענקות חד צדדיות ומתנות (לענין זה, ראה: ע"א 236/84 עזבון המנוחה הלל יפה נ' קלצ'קין, פ"ד מ"ה (5) 13; ע"א 1612/03 גרינפלד נ' בן צבי ואח' פ"מ תשס"ג (1) 835; ת.א. (ת"א) 2114/08 פנינה שפיגל נ' ריקי שחם-רביצקי (פורסם במאגרים, 6.10.15); תמ"ש (ת"א) 10310/08 י.כ. נ' ד. ג. (פורסם במאגרים, 25.10.10); תמ"ש (כ"ס) 27977-06-10 מ.י נ' א.ע. (פורסם במאגרים, 27.6.12)).

 

  1. השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813 התווה ארבע אבני דרך שיש בהן לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת בענייני צוואות, ואלו הם: מבחן התלות והעצמאות – האם המצווה בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית; מבחן התלות והסיוע – מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. חשיבות מיוחדת נודעה בהקשר זה לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים; מבחן קשרי המצווה עם אחרים –ככל שיתברר, כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה; מבחן נסיבות עריכת הצוואה – ככל שמעורבות הנהנה בעריכת הצוואה גבוהה יותר כך יש יותר סיכוי לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה. אשר לשימוש במבחנים הללו, נקבע כי די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו.

 

  1. הנטל להוכחת הטענה כי הענקה מסוימת נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת מוטל לשכמו של הטוען לכך בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" (י. קדמי, על הראיות, חלק 3, 1275; ע"א 190/68 י. סוטיצקי נ' יהודית קלינברוט, פ"ד כב (2) 138). ואולם, נקבע בפסיקה חריג לכלל זה לפיו במקרים בו מוכחת תלות יוצאת דופן ששררה בין המעניק לנהנה עשוי נטל הראיה לסתור חזקה זו לעבור לשכמו של הנהנה (דנ"א 1516/95 לעיל), אך נטל השכנוע נותר כל כולו על שכמו של מי שטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת (ובענייננו המבקש לבטל את המתנה) והוא שצריך לשכנע את בית המשפט שהמתנה ניתנה שלא מתוך רצון חופשי אלא מחמת השפעה בלתי הוגנת.

 

נטל ההוכחה:

 

  1. במקרה דנן, שוכנעתי כי בין הבת לאם התקיימו יחסי תלות מיוחדים. במועד החתימה על מסמכי המתנה (ואף בתקופה שלפני כן ואחרי כן) שימשה הבת כ"אפוטרופוס בפועל" על האם ובהמשך אף מונתה על ידי בית המשפט כאפוטרופא על גופה של האם. כן ניתן לומר כי בנוסף ליחסי התלות בין האם לבת התקיימו ביניהן גם יחסי אמון, האם סמכה מאוד על הבת בכל העניינים היומיומיים לרבות בניהול העניינים הכלכליים, הכספיים והבריאותיים שלה.

 

  1. הבת עצמה העידה כי לאחר שהאם נפלה לראשונה בחודש מרץ 2012 היא היתה בקשר יום יומי איתה ומאחר שבית האבות היה קרוב לביתה, היתה מגיעה לשהות עמה מידי יום ולעיתים 3-4 פעמים בשבוע (עמ' 19 לפרוט' 4.1.18, ש' 1-5). כן הבת העידה כי לאחר שהאם נפלה ואושפזה בבית האבות היא העניקה לה יפוי כוח בלתי חוזר ומאז היא מנהלת עבורה את כל העניינים הכלכליים (עמ' 33, ש' 30-33). כן אישרה הבת כי נהגה ללוות את האם לכל הרופאים המטפלים ואף הפגינה בקיאות רבה בכל ענייניה הרפואיים של האם לפרטי פרטים.

 

  1. בהקשר של דיני ירושה, נקבע כי מקום שמוקמת החזקה שבעובדה בדבר השפעה בלתי הוגנת בשל קיומם של יחסי תלות ו/או אמון מיוחדים, עובר נטל הראיה על שכמו של התובע לצורך סתירת חזקה זו. יפים לעניין זה דברי כב' השופט שוחט בספרו פגמים בצוואות (מהדורה שנייה), תשס"א-2001, כדלקמן:

"החזקה העובדתית בדבר קיומה של "השפעה בלתי-הוגנת" קיימת גם באותם מקרים בהם מתקיים דפוס יחסים מיוחד בין המצווה לנהנה היוצר מעצם קיומו חשש ליחסי תלות העלולים להביא את המצווה לכתיבת צוואה לטובת הנהנה מחמת השפעה בלתי-הוגנת המופעלת עליו. זוהי כאמור הקטגוריה השניה של השפעה בלתי-הוגנת וגם לגביה, כחזקה עובדתית, יש לעניות דעתנו לאמץ את הכלל של העברת נטל הבאת הראיות לסתור ולא את נטל השכנוע" (עמ' 235).

 

  1. בנסיבות אלו, היות הבת "אפוטרופוס למעשה" של האם והיותה מנהלת את כל העניינים הכלכליים, הכספיים והבריאותיים של האם ברמה היומיומית לצד קיומם של יחסי אמון מיוחדים ביניהן מהווים את התשתית לקיומה של חזקה שבעובדה בדבר השפעה בלתי הוגנת. במצב דברים זה, עובר נטל הראיה על כתפי הבת לסתור קיומה של חזקה זו, אלא שהבת לא הצליחה לסתור חזקה זו. יצוין, כי גם אם הנטל הראיה בהיבט זה (לצד נטל השכנוע שמוטל ממילא על הבן) היה מוטל כל כולו על הבן, שוכנעתי כי בנסיבות העניין, הבן הרים את הנטל להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת של הבת על האם, כמפורט בהרחבה להלן.

 

מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

 

  1. במקרה דנן, לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות ובפרט נוכח עדותה של הבת אשר היתה בעייתית, מלאת סתירות ולא הותירה עלי רושם מהימן, שוכנעתי כי הבת הפעילה השפעה בלתי הוגנת על האם לערוך מסמך העברת זכויות שיעקוף את הוראות "יורש אחר יורש" בצוואת האב וזאת מתוך כוונה ל"נשל" את הבן מזכויותיו על פי צוואת האב המנוח. מאחר שהתביעה מתייחסת אך ורק לזכויות בדירה שהועברו לידי האם בצוואת האב המנוח, אזי פסק הדין יתייחס לזכויות אלו בלבד. אפרט להלן הנימוקים ביסוד קביעתו זו.

 

  1. ראשית, לא ניתן להתעלם מהיריבות המרה והקשה בין הבת והבן אשר יסודותיה נטועים לפני שנים רבות. כאמור, ההליכים המשפטיים נפתחו בבית המשפט עוד ביום 30.10.12 במסגרת הבקשה הראשונה למינוי אפוטרופוס על האם לנוכח טענות הבן להשתלטות הבת על דירתה וכספיה של האם תוך מידור הבן מכל העניינים הקשורים לאם לרבות העברתה לבית אבות מבלי ליידע אותו. החל אותו מועד ואילך התנהלו הליכים משפטיים שונים בעניינה של האם במהלכם הוגשו לתיק ארבעה תסקירים שונים אשר כולם ניתנו על רקע הסכסוך בין הבן והבת בעניינים שונים הקשורים לאם ובפרט בסוגיית מינוי אפוטרופוס עליה תוך התייחסות ליריבות הקשה ביניהם. לא זו אף זו, לצד ההליכים המשפטיים בבית משפט זה התנהלו במקביל הליכים משפטיים נוספים בין הבן והבת בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בעניין דודתם של הצדדים גב' ל' ר' (להלן: "הדודה"). יצוין, כי לא בכדי הבת מפרטת בתצהיר עדותה הראשית באריכות רבה את כל השתלשלות העניינים אודות הסכסוך של הבן עם הדודה לאורך כ- 50 סעיפים רצופים, ללמדך כי לסכסוך השפעה ישירה על נסיבות עריכת עסקת המתנה על ידי האם. ויודגש: כי גם בחקירתה לא ניסתה הבת להסתיר את הקשר בין מכלול האירועים לרבות הסכסוך בין הבן לדודה תוך הטחת האשמות ומילים בוטות כלפי הבן. כך, במענה לשאלה מדוע האם היתה צריכה לעשות את עסקת המתנה אם הדירה כבר הועברה לידי הבת במסגרת הצוואה, ענתה: "כי היא ידעה מה הוא עשה לדודה שלי שהוא רושש אותה. את הבקשה למתן הוראות יש בבית משפט? את רשימת הנכסים שהוא רכש. היא הייתה רוצה להיות בטוחה שהדירה עוברת אלי כי היא מכירה את הבן שלה" (עמ' 23, ש' 22-24) וכן העידה כי האם רצתה להעביר אליה את כל הרכוש שלה כי "ידעה איזה נוכל הוא" (שם, ב' 2). גם ביחס לאב המנוח ובמענה לשאלה האם צריך לכבד את צוואת האב, ענתה: "... אם אבא שלי היה יודע מה אח שלי עשה לדודה שלי ושיש לו דירות מעל 10 מיליון ₪ ויש לי הוכחות, ואני יודעת על עוד נכסים הדברים היו אחרת. אבל כרגע הוא עשה את הצוואה יורש אחר יורש" (עמ' 26, ש' 26-28). יצוין, כי גם מתמלולי השיחה של הבן עם דודתם האחרת של הצדדים (גב' צ' ש') עולה כי ביסוד הגשת התביעות בין האחים עולה יריבות קשה אשר נובעת בין היתר מהסכסוך שהיה קיים בין הבן לדודה. כך במענה לשאלת הבן את גב' ש', מדוע הבת הגישה תביעה כנגדו בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בשם הדודה, השיבה גב' ש' כי לדברי הבת, הבן נטל כספים מהדודה שלא כדין אשר היו אמורים להיות שלה. כך נאמר: "אמרתי לה ממך הוא לא לקח אגורה, אז הוא, היא אומרת מכסף שעתיד להיות לי". בנסיבות אלו, התרשמתי כי ביסוד עסקת המתנה מונחים כעסים ותחושות קשות של הבת כלפי הבן ובפרט לנוכח הסכסוך שהיה בין הבן לדודה וטענת הבת כי הבן עשק את הדודה והוציא ממנה כספים רבים שלא כדין, אשר לטענת הבת היו אמורים להיות שלה.

 

  1. שנית, אין חולק כי במועד החתימה על הסכם המתנה היתה האם במצב פיזי וקוגניטיבי ירוד. באנלוגיה לדיני צוואות נביא את האמור בעמ"ש (ת"א) 45610-09-12 צ' ג' א' נ' נ' ג' א' (פורסם בנבו, 19.5.14) בו נקבע כי גם אם עסקינן במצווה שלא ניתן לקבוע לגביו כי הוא "לא יודע להבחין בטיבה של צוואה" מבחינה פיזית ו/או שכלית-הכרתית ולבטל בשל כך את צוואתו מכוח סעיף 26 לחוק הירושה, הרי שמצבו הירוד מבחינה זו מהווה נסיבה חשובה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת בהיותו מצווה נוח להשפעה העשוי להיות תלוי במידה כזו או אחרת בנהנה. במקרה דנן, כאמור לעיל, אין ספק כי במועד החתימה על מסמכי העברת הזכויות במתנה לבת (ואף קודם לכן), סבלה האם מהדרדרות קוגניטיבית הדרגתית ומצב בריאותי בעייתי. בנוסף, מצבה הפיזי של המנוחה היה בעייתי ביותר: האם היתה חלשה ותלותית בסובבים אותה, סיעודית, לקויית שמיעה, נטלה תרופות אנטי דיכאוניות, כדורי הרגעה (אשר השפיעו על מצבה הנפשי והקוגניטיבי), התניידה בכיסא גלגלים, ועוד – ומשכך היתה "כר נוח" להשפעתה של הבת עליה בכל הנוגע לנישול הבן מחלקו על פי צוואת האב המנוח.

 

  1. שלישית, אין ספק כי האם היתה תלויה בבתה. תלות זו נלמדת הן מהתסקירים שהוגשו בתיקי האפוטרופסות וכן מתוך עדותה של הבת עצמה. כך, למשל, בתסקיר מיום 4.2.13 ציינה פקידת הסעד את העובדה כי האם התעקשה שתמשיך לשוחח איתה רק בנוכחות בתה. האם טענה שהיא סומכת על בתה ורוצה שתגיע לשיחה עמה (עמ' 2 לתסקיר). יצוין, כי האמור היה עוד בעת שהאם היתה צלולה ובעלת מודעות מלאה למצבה. גם בתסקיר מיום 5.5.14 נכתב כך: "בביקור שלי במחלקה בה שוהה הגב' א', ראיתי קשישה ישובה על כסא גלגלים. באי שקט. לא הסכימה לשתף איתי פועלה, ביקשה רק ללכת למיטה, סירבה לדבר איתי ולבסוף אמרה שהיא תדבר רק בנוכחות בתה, ל'. מזהה את בנה וקוראת בשמו, אך לא מוכנה לענות על שאלות – לא בנוכחותו ולא בלעדיו". גם בעדותה של הבת (כאמור לעיל) עולה כי הבת טפלה בכל העניינים הכספיים, כלכליים והבריאותיים של האם ברמה היומיומית לרבות באמצעות יפוי כוח בלתי חוזר שהאם העניקה לבת, ללמדך על תלות של האם בבת בכל רבדי החיים היומיומיים.

 

  1. רביעית, בענייננו, החששות אודות הפעלת לחץ של הבת על האם עלו עוד במסגרת התסקיר מיום 4.3.12 ודבריה של פקידת הסעד כי: "אין לי ספק שעל אף ההתרשמות מגב' א' ח' כאישה צלולה, קשה לדעת עד כמה נתנה לבתה להתגורר בדירתה ולנהל את ענייניה הכספיים מתוך רצון מלא ועד כמה הפעילה עליה בתה לחצים בכיוון הזה". יש לציין כי דברים אלו נכתבו בקשר למגוריה של הבת בדירה ללא תשלום דמי שכירות. שונים הדברים עת מדובר על העברת מלוא הזכויות הקנייניות של האם בדירה לידי הבת ובעצם וויתורה של האם על הנכס העיקרי השייך לה לעת זקנתה.

 

  1. חמישית, אין ספק כי הבת מידרה את הבן מכל העניינים הכספיים והבריאותיים הקשורים לאם. הבת הודתה כי לא עדכנה את הבן כי העבירה את האם לבית אבות לאחר שנפלה בפעם הראשונה, לא עדכנה את הבן כי עברה להתגורר בבית האם וערכה שם שיפוצים, לא עדכנה את הבן בעניינים הכספיים של האם וזאת לדבריה לאור בקשה מפורשת של האם שאמרה לה לא להגיד לו שיש לה יפוי כוח (עמ' 33, ש' 34-35) ואף לא עדכנה את הבן בעניינים הבריאותיים של האם. כמו כן, הבת לא עדכנה אף אחד מהגורמים שבאו במגע עם האם (לרבות פקידת הסעד) אודות העברת הזכויות בדירה ללא תמורה לידיה. בנסיבות אלו, עצם מידור הבן מחייה של האם (הגם שהגיע לבקרה בבית האבות) מעלה חששות אודות השפעה בלתי הוגנת של הבת על האם להעביר לידיה את החלק הפוטנציאלי של הבן בצוואת המנוח.  

 

  1. שישית, נסיבות החתימה על מסמכי העברת הזכויות במתנה תמוהות, כפי שיפורט להלן:

 

-כך, למשל, עיתוי החתימה על מסמכי העברה ללא תמורה הינו תמוה –לאחר הגשת הבקשה הראשונה על ידי הבן למינוי אפוטרופוס על האם ולפני שהוגשה הבקשה השנייה. כן החתימה על מסמכי העברה ללא תמורה היתה בעת שהאם שהתה בבית אבות (עמ' 20, ש' 23 לפרוט'). עוד עלה כי במעמד החתימה על מסמכי העברה ללא תמורה, הבת היתה מחוץ לחדרה של האם וצפתה בכל מעמד החתימה (עמ' 24, ש' 25 לפרוט'). כן בחקירת הבת עלה כי היא זו שהתייעצה עם עו"ד בן דרור בנוגע להעברת הזכויות בדירה על שמה וכי היא זו אשר הזמינה אותו להחתים את האם על המסמכים בבית האבות, ולמעשה הבת היתה זו שהוציאה לפועל את כל המהלך. כן לא ניתנה תשובה ברורה על ידי הבת מי שילם את שכרו של עו"ד בן דרור בטיפול בעסקת המתנה. בהקשר זה יש לציין כי עו"ד בן דרור גם ייצג את הבת לאורך ההליך דנן ורק בסופו הוחלף הייצוג של הבת לב"כ הנוכחי. 

 

-הבת הודתה כי הזמינה את עו"ד בן דרור להחתים את האם על מסמכי העברת הזכויות בדירה וזאת לאחר שעודכנה אודות מצבה הבריאותי על ידי ד"ר גורביץ. הבת הודתה כי היא היתה הגורם המתאם והמפקח בין כל הגורמים המעורבים בביצוע עסקת המתנה. כך מתוך עדותה:

 

"ש.       ב – 22/8/2013 אימא נבדקה פעם נוספת על ידי ד"ר גורביץ בפעם השלישית וב – 25/8 אימא כבר חתמה על כל המסמכים לצורך העברת הדירה על שמך. חלפו 3 ימים בין המועד שבו היא נבדקה למועד שבו היא חתמה. כלומר באותו יום שד"ר גורביץ היה הוא כתב את חוות הדעת ונתן לך אותה ביד?

ת.          לא זוכרת.

ש.        אז איך ידעת לשלוח את עו"ד בן דרור להחתים את אימא על העברת הדירה ללא תמורה על שמך שלושה ימים אחרי זה?

ת.         נזכרתי. כשהוא יצא מהחדר, חיכיתי לו בחוץ הוא אמר לי אימא שלך בסדר, מדברת לעניין ויש התחלה של שיטיון אבל זה לא מפריע לה להעביר לך את הדירה בטאבו. הוא לפי דעתי לא העביר את חוות הדעת באותו יום אלא לאחר כמה ימים. בן דרור בא אליה על סמך הדיבור של ד"ר גורביץ. כשגורביץ יצא מהחדר והוא אמר לי שהיא בסדר גמור ויש לה התחלה של שיטיון אבל זה לא מפריע לה להעביר את הדירה על שמי. אז או שאני עדכנתי את בן דרור או גורביץ עדכן אותו, ואז בן דרור הגיע אחרי כמה ימים, זה היה ביום ראשון. חוות הדעת גורביץ לא מסר אותה באותו מועד אלא הוא מסר אותה לבן דרור.

ש.        את זוכרת מי שילם עבור חוות הדעת השלישית הזו?

ת.         אפשר לבדוק.

ש.        אבל את מאשרת שעשית את התיאומים בין ד"ר גורביץ לבין האימא?

ת.         אימא שלי ביקשה ממני שאני אטפל בהעברת הדירה, שאני אפנה לעו"ד. התקשרתי לעוה"ד ואמרתי לו שאימא שלי נמצאת בבית אבות והיא רוצה להעביר לי את הדירה בטאבו ושאימא שלי הפנתה אותי אליו.

ש.        אבל לא היית צריכה להגיד לו כי הוא עשה את הצוואה.

ת.         אני התקשרתי לבן דרור, אמרתי לו שאימא שלי עשתה אצלו צוואה. להזכיר עברו כמה שנים מאז" (עמ' 34 לפרוט', ש' 13-35).

 

-מעורבות הבת בכל הנוגע לקבלת חוות הדעת הרפואית מיום 22.8.13 מלמדת על רצון לייצר "רשת ביטחון" לצורך הכשרת פעולת האם להעברת הדירה ללא תמורה לידי הבת מבחינה משפטית, בדומה לנעשה בקשר לצוואת האם (ומבלי לקבוע כל מסמרות בנוגע למצבה הקוגניטיבי של האם בעת עריכת הצוואה הנ"ל והצורך בהגשת חוות דעת כאמור). כך חוות הדעת שנערכה ביום 15.1.13 על ידי ד"ר גורביץ נועדה ליתן משנה תוקף בדיעבד לצוואת האם שנערכה בשנת 2010, קרי שלוש שנים לפני כן וכן חוות הדעת שנערכה ביום 22.8.15 נועדה לאשר את חתימת האם על מסמכי העברה ללא תמורה. מעורבותה של הבת בקבלת חוות דעת רפואיות אלו מעלה חשש כי נעשתה חשיבה מכוונת על ידי הבת במטרה להכשיר את עסקת המתנה ללא תמורה כחלק מייעוץ משפטי שהתקבל באותה העת תוך ניסיון להשפיע על האם לבצע עסקה משפטית אשר נועדה לנשל את הבן מזכויותיו על פי צוואת האב. כך בעדות הבת:

 

"לשאלת בית המשפט

ש.        את אומרת שלא די בכך שהייתה צוואה לפני 3 שנים שהורישה לך את כל הרכוש של אימא. ב – 2013 במסמכי העברה האימא רצתה לוודא פעם נוספת שהיא מעבירה לך את הדירה. ועכשיו את אומרת שב – 2013 היא רצתה לאשרר גם את הצוואה שהיא עשתה 3 שנים קודם. זה מה שאת אומרת?

ת.          עו"ד זילברפלד בנובמבר 2012 שאימא שלי הייתה בבית חולים אמרה שאני אנהל את חשבונות הבנק, אז הזמנתי את עו"ד זילברפלד שאמר שצריך אישור פסיכיאטר. ד"ר גורביץ הגיע לבדוק את אימא שלי. אחרי שד"ר גורביץ יצא אימא שלי אמרה למה צריך פסיכיאטר אם היא בסדר גמור אז הסברתי לה שזו הדרישה שבן אדם מבוגר חותם על מסמך משפטי. אז אימא שלי אמרה מיוזמתה שלפני 3 שנים היא עשתה צוואה ואין לזה חוות דעת פסיכיאטרית ואז היא אמרה לי להתקשר לד"ר גורביץ שיחזור כדי שהיא תדבר איתו על עניין הצוואה. התקשרתי אליו והוא אמר שהוא כבר יצא מתל השומר ויש פקקים ושאני אתקשר אליו ביום אחר. אז ב – 15/1/2013 הוא הגיע אליה לבית האבות. תסיקו מה שאתם רוצים, זה האמת" (עמ' 36 לפרוט', ש' 20-32).

 

  1. שביעית, גם העובדה שהאם ערכה צוואה בשנת 2010 כאשר באותה תקופה לא היתה לכאורה כל בעיה קוגניטיבית מעלה תמיהות ותהיות אודות הצורך להעביר את הדירה ללא תמורה פעם נוספת בחיי האם. כשנשאלה הבת על כך, ענתה תשובות סתמיות ולא ענייניות, כדלקמן:

"ש.       אם יש לך צוואה שמורישים לך בה את הבית, מדוע עשית גם העברה במתנה?

ת.          שאימא שלי הייתה בבית חולים זה היה אחרי שעוה"ד החתים אותה על ייפוי כוח נוטריוני. ישבנו ודיברנו ואז פתאום אימא שלי שאלה אותי אם אני מרוצה מהדירה ב---, אמרתי לה שכן. אז היא אמרה לי שהיא רוצה להעביר לי את הדירה בטאבו.

לשאלת בית המשפט

ש.         ככה פתאום?

ת.         כן, בתחילת נובמבר 2012. אני אמרתי לה "לא עכשיו כשאת במצב כזה". כשהיא השתחררה  מתל- השומר היא אמרה לי מס' פעמים "למה את לא מטפלת בהעברת הדירה, כמה זמן עד שאת עושה משהו".

ש.        היא ידעה שיש צוואה של האבא שמגיע חלק לאדון?

ת.         באוגוסט 2013 שהייתה את ההעברה של הדירה, שבאתי לבן דרור, הוא ראה את הצוואה של אבא שלי ואז הוא הסביר לי שיש צוואה של אבא שלי והוא הסביר לי את כל העניין הזה. הלכתי ואמרתי לאימא שלי את הכל.

המשך החקירה

ש.        מה הוא הסביר לך?

ת.         שאבא שלי כתב צוואה של יורש אחר יורש. הסברתי לאימא את הכל.

ש.        באוגוסט 2013 הסברת לך?

ת.         כן, שהיה את נושא העברת הדירה.

ש.        כמה זמן עבר מאז שהתחלת את ההליך אצל עו"ד בן דרור, ושהסברת לאימא וחתמתם?

ת.         בסביבות שבוע, אולי שבוע וחצי.

לשאלת בית המשפט

ש.        ההסבר ניתן לאימא שלך על ידך ולא על ידי עוה"ד?

ת.         אני הסברתי לה כי רציתי להיות בטוחה, רציתי להיות בסדר, רציתי להזכיר לה שיש צוואה גם של אבא שלי.

ש.        היא לא זכרה את הצוואה של אבא?

ת.         היא זכרה, אני מניחה שכן. היא ידעה מה כתוב.

ש.        אבל את אומרת שהיית צריכה להזכיר לה מה כתוב.

ת.         אני רציתי להיות בסדר.

ש.        אני לא מבינה את התהליך שהיה. את אומרת שב – 2012 בשיחה שהייתה בבית האבות היא אמרה באופן פתאומי שהיא רוצה להעביר לך את הדירה נכון?

ת.         זה היה בבית החולים ב – 11/2012. לא באופן פתאומי, זה היה אחרי שהיא חתמה על ייפוי כוח בבנק.

ש.        את אומרת שבמועד הזה שעלתה האפשרות שהיא תעביר לך את הדירה היא לא דיברה על הצוואה של אבא.

ת.         לא באותו מועד.

ש.        בפעם הראשונה שהיא דיברה על הצוואה של אבא, זה אחרי שנפגשת עם עו"ד בן דרור ולאחר מכן עדכנת את אימא שלך לגבי פרטי הצוואה של אבא.

ת.         נכון.

ש.        בעצם, מנובמבר – 2012 עד אוגוסט 2013 פחות או יותר בסמוך לחתימה שאז עדכנת אותה לגבי הצוואה של אבא.

ת.         היא ידעה שיש צוואה, ברור.

ש.        אז למה היית צריכה לעדכן אותה אם היא ידעה?

ת.         אני באתי ואמרתי לה "אימא את יודעת שאבא עשה צוואה וזה יורש אחר יורש" רציתי להיות בטוחה שהיא יודעת את זה. היא ידעה את זה. באתי ביוזמתי ואמרתי לה. אני רציתי להיות שקטה. היא אמרה לי טוב מאוד, תעבירי הכל. גם את חשבון הבנק שלה היא רצתה שאני אעביר ולא רציתי. היא ידעה איזה נוכל הוא. אני זוכרת היא אמרה לי "טוב מאוד מיד להעביר את הדירה.

ש.        למה צריך מיד להעביר את הדירה?

ת.         כי היא ידעה שהוא יכול גם לקבל.

ש.        יכול להיות שהנושא של העברת זכויות באמצעות תצהיר מתנה היה ייעוץ משפטי שקיבלת כי הסבירו לך שבאמצעות הצוואה לא ניתן יהיה לגרוע ממנו לקבל את החלק של אבא?

ת.         שבאתי לבן דרור אמרתי לו שאימא רוצה להעביר לי את הדירה בטאבו

ש.        בטאבו או בצוואה?

ת.         אני מתבלבלת. תנו לי לדבר.

ש.        יכול להיות שקיבלת ייעוץ משפטי שאומר שרק באמצעות העברת הדירה במתנה יהיה אולי להתגבר על הצוואה של אבא?

ת.         לא, זה לא היה ככה. באתי לבן דרור עם הנסח של הדירה ובאותו נסח הייתה מאוזכרת הצוואה של אבא. אז הוא אמר לי שהוא לא יודע אם אפשר להעביר. שאלתי למה, הוא חשב ואמר שאין בעיה. את הכל אמרתי לאימא שלי.

ש.        מה אמרת לה?

ת.         שאבא עשה צוואה. היא ידעה מזה והיא אמרה לי בסדר אני רוצה להעביר את הדירה אלי.

ש.        אבל אם היא עשתה צוואה למה היא הייתה צריכה עוד פעם להעביר לך?

ת.         היא רצתה להיות בטוחה שהדירה עוברת אלי. היא חששה ממנו.

ש.        למה?

ת.         כי היא ידעה מה הוא עשה לדודה שלי שהוא רושש אותה. את הבקשה למתן הוראות יש בבית המשפט? את רשימת הנכסים שהוא רכש.  היא הייתה רוצה להיות בטוחה שהדירה עוברת אלי כי היא מכירה את הבן שלה.

ש.        אם בן אדם עושה צוואה הוא סמוך ובטוח שזה יעבור.

ת.         אולי היא פחדה שהוא יזייף משהו. היא רצתה לעביר לי את הדירה נקודה.

ש.        הסמיכות זמנים בין העובדה שהלכת לעו"ד בן דרור ויידעת את אימא על הצוואה של אבא לבין ההעברה?

ת.         אני לא הסתרתי מאימא כלום, אמרתי לה מה שבן דרור אמר לי. אני אמרתי לה שעו"ד בן דרור אמר לי שאם עכשיו את לא מעבירה לי את הדירה אז אחרי 120 שנה הוא יקבל 1/4 מהדירה. אז אימא שלי אמרה לי טוב מאוד שאנחנו מעבירים. אבל היא רצתה גם לפני כן להעביר את הדירה. היא העבירה לי את הדירה בגלל שהיא רצתה ולא בגלל שהיא רצתה לגרוע ממנו 1/4 דירה (עמ' 21, ש' 26- עמ' 23, ש' 33).

 

  1. פירטתי ברחבה את עדותה של הבת בעניין זה, ולא בכדי. ניתן לראות כי הבת לא נתנה כל הסביר מניח את הדעת מדוע היה צריך לבצע פעולה נוספת של העברה ללא תמורה אם הצוואה של האם משנת 2010 מעבירה לה לשיטתה ולדבריה את כל הזכויות בדירה. תשובתה של הבת בעניין זה כי "הוא יכול היה לזייף חתימה ולהעביר את הדירה בטאבו, כמו שהוא עבד על דודה שלי" (עמ' 34, ש' 5-6) מלמדת כי כל מטרת העברת הזכויות בדירה ללא תמורה לידי הבת נועדה להבטיח "בכל מחיר" כי הבן לא יקבל את חלקו על פי צוואת האב. כן ניכרת שוב מעורבת הבת בכל צעד ושעל של עסקת המתנה, החל מפניה לעו"ד בן דרור לצורך קבלת ייעוץ משפטי לנוכח צוואת האב וכן בהזמנת ד"ר גורביץ על מנת לקבלת חוות דעת רפואית מתאימה, ועוד.

 

  1. שמינית, לא ניתן להתעלם מכך שהבת ניסתה להסתיר את עצם פעולת העברת הזכויות בדירה במתנה ולא גילתה עובדה זו לפקידת הסעד קודם לעריכת התסקיר מיום 5.5.14 אלא הדבר עלה לראשונה רק במהלך הדיון ביום 3.9.14 (לאחר הגשת התסקיר). כמו כן, הבת ניסתה להסתיר את מצבה הבריאותי האמיתי של האם ואף הסתירה את המסמך הרפואי מיום 5.6.13 (עמ' 19 לפרוט', ש' 1-5) חרף העובדה כי היא לדבריה לקחה את האם לבדיקה זו. בפועל, הבת הגישה את שלוש חוות הדעת הרפואיות מטעם ד"ר גורביץ אשר תומכות בגרסתה בלבד. הכמנת מידע מהותי מפני בית המשפט מלמדת כי היה לבת מה להסתיר ויש בכך כדי להעלות חששות כי פעלה שלא כדין במטרה להשפיע על אמה לערוך מסמך משפטי אשר ינשל את הבן מחלקו בדירה על פי צוואת האב. כך מתוך עדותה:

 

"ש.       אני מפנה אותך למסמך רפואי מיום 5/6/2013...

....

המשך החקירה

ש.         למה אין לי את המסמך הזה?

ת.          לא לך אין, לעוה"ד שלי אין. יש עוד הרבה מסמך רפואיים שאין. אין לי אותו כאן אלא בבית.

ש.         מדוע שהועברו אלי 3 חוות דעת בעניין מצבה של אימך הוסתרה חוות דעת זו?

ת.          ד"ר מרינה היא רופאה מטעם קופת חולים מכבי, וזה מסמך אחד מתוך הרבה מסמכים.

ש.         האם את יכולה להציג את המסמך?

ת.          כן, אין לי בעיה. גם עו"ד אונגר לטין יכולה להציג. גם לא הוכח בזה שהייתה ירידה קוגניטיבית, היא הייתה קצת מצוברחת זה הכל.

ש.         בעוד שאמרת לנו שרק במרץ אפריל – 2014 הייתה לה ירידה קוגניטיבית ...

ת.          בערך, אולי בפברואר או מרץ. בתקופה הזו

ש.         ואני מראה לך שכבר ביום 5/6/2013 בדו"ח מדובר על אי שקט, לא ישנה טוב, מתעוררת מוקדם וצורחת, מצב רוחה ירוד, ובבית האבות התרשמו מירידה קוגניטיבית – מה את אומרת על זה? האם את שנה לפני המועד שבו דיברתי, את מגיעה לאימך ולא אבחנת בזה?

ת.          אני זו שהבחנתי שביוני 2013 אין לה מצב רוח, ולקחתי אותה לפסיכיאטר כי הרגשתי שהיא הייתה בלי מצב רוח טוב ולקחתי אותה לפסיכיאטר. היא קיבלה כדורים, טופלה  וזה עבר לה. זה לא ירידה קוגניטיבית זה רק מצב רוח. כשהיא העבירה לי את הדירה לפני כן ואחרי זה היא דיברה לעניין. אני רוצה לחזור ביוני 2013 היא הייתה רק בלי מצב רוח טוב אז בתור בת מסורה לקחתי אותה לפסיכיאטר אבל זה לא ירידה קוגניטיבית

ש.         ביקשתי שתתייחסי לכך שבבית האבות שביוני 2013 ולפני הייתה לאימך ירידה קוגניטיבית?

ת.          הייתה התרשמות ודיווח, אבל זה עדיין לא פסיכיאטר מומחה שאמר את זה. אני מכירה את המסמך הזה בע"פ, בית האבות כתב שיש התרשמות אבל עדיין זה לא קביעה שיש ירידה קוגניטיבית. זה רק התרשמות. היא דיברה לעניין אבל הייתה בלי מצב רוח טוב.      

ש.         מדוע היו צריכים בבית האבות להגיד משהוא שלטענתך לא נכון?

ת.          היא הייתה בלי מצב רוח טוב, בכתה אבל דיברה לעניין. אני זוכרת שהיא לא שמעה טוב את הפסיכיאטר כי היא הייתה בלי מכשיר שמיעה" (עמ' 18, ש' 13- עמ' 19, ש' 13).

 

  1. תשיעית, העובדה שהבת העידה כי היא סבורה שהבן צריך להסתפק ב-1/4 מהחסכונות של האם בלבד מלמדת כי לבת יש עמדה שיפוטית ונחרצת אודות כיצד ראוי להתחלק בירושת ההורים ולא מן הנמנע שעניין זה עמד לנגד עיניה עובר לעריכת מסמכי המתנה ומעלה חשש אודות הפעלת השפעה בלתי הוגנת על האם במטרה לנשל את הבן מחלקו על פי צוואת האב ולגרום לכך שהבת תקבל את מלוא הזכויות בדירה בעסקה משפטית שנועדה להבטיח זאת. כך מתוך עדותה:

 

"לשאלת בית המשפט

ש.         אבל מי מחליט אחרת, הרי יש צוואה והוא מוריש למי שהוא רצה להוריש.

ת.          אני רק משערת. אבא שלי עשה צוואה וצריך לקיים אותה. מתחלקים חצי חצי אחרי שאימא שלי תלך לעולמה. אבל קודם כל זה עובר לאימא שלי ואימא שלי יכולה לעשות מה שהיא רוצה. שהוא יסתפק ב – 1/4 של החסכונות, שיתבייש לו. 5 שנים הוא תובע אותי.

ש.         מה זה יסתפק 1/4 מהחסכונות?

ת.          אמרתי את זה בציניות.

ש.         אני רוצה לדעת למה התכוונת.

ת.          אמרתי את זה מתוך כעס. הבן אדם 5 שנים תובע אותי במשפטים. הרס לי את החיים. סגרתי עסק של גן ילדים.

ש.         אני רוצה להבין למה התכוונת?

ת.         הוא הרס לי את החיים. היה לי גן ילדים, סגרתי אותו. אני לא עובדת מעל שנתיים בגללו בגלל כל המשפטים האלה, סיוט. נהפכתי לעצובה ודיכאונית. זהו.

ש.        איך הוא יקבל 1/4 מהחסכונות?

ת.         לפי הצוואה יש לו סכום מסוים ואחרי 120 של אימא הוא צריך לקבל מזה 1/4

ש.        אבל היא עשתה צוואה שהכל מגיע אלייך, אז איך הוא יקבל 1/4?

ת.         אני לא יודעת, אני מבולבלת, אני רוצה לשתות מים.

ש.        למה את מחליטה במה הוא יסתפק ובמה לא?

ת.         כי אני כועסת עליו.

ש.        אבל זו לא החלטה שלך.

ת.         נכון, ברור.

ש.        אז למה אמרת את זה?

ת.         שהוא יכול להתבייש לו שמהמשפט הוא רוצה 1/4 מהדירה אחרי שהוא לא בא לבקר את אימא שלי ואחרי שאימא שלי החליטה מרצונה ומיוזמתה, אני לא חשבתי בכלל להעביר את הדירה בטאבו, איזה עניין היה לי. הוא רושש את דודה שלי.

ש.        הדבר הזה לא הוכח.

ת.         אני יודעת את זה.

המשך החקירה

ש.        לא הבנתי, האם צריך לקיים את רצונו של אביך? אבא שלך רצה שאחרי 120 שלו החלק שלו יתחלק בינך לבין אחיך.

ת.         ממה שנשאר.

ש.        אז צריך לקיים את רצונו?

ת.         אני מדברת על הכספים שנשארים בבנק. שאני אמרתי 1/4 התכוונתי 1/4 מהחסכונות.

לשאלת בית המשפט

ש.        אבל אם אימא העבירה אליך הכל אז איך הוא יסתפק 1/4 מהחסכונות?

ת.          הכל לי.  אני אולי טעיתי, חשבתי שהוא מקבל 1/4 (עמ' 26, ש' 31- עמ' 27, ש' 31).

 

ודוק, חרף האמור בסיפת הדברים נראה כי הבת לא טעתה כלל ועיקר שכן לשיטתה ובשים לב לעסקת המתנה, אזי הבן יוכל לקבל לכל יותר 1/4 מהכספים שהותיר אחריו האב המנוח (שהרי לגביהם לא נערכה עסקת מתנה) ולכן, מתוך דבריה של הבת עצמה נראה כי עסקת המתנה נועדה כמהלך מתוכנן ומחושב מראש במטרה להבטיח כי כל הזכויות בדירה יועברו לידיה ללא חשש בעסקה משפטית שניתן להכשירה אל מול הוראת סעיף 42 (ב) לחוק הירושה.  

 

  1. עשירית, לא ניתן להתעלם מהתנהלות הבת במסגרת ההליכים שהתקיימו בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בתביעה שהגישה בעניין מינוי אפוטרופוס על הדודה על מנת להגיש תביעה כנגד הבן. במסגרת הליכים אלו (מתוך המסמכים שהונחו לפני) הודתה הבת בחקירתה כי לא ציינה במסגרת הבקשה למינוי אפוטרופוס את מלוא העובדות לאשורן, קרי כי לדודה יש חמישה אחיינים וכי כי היא אינה קרובת המשפחה היחידה. כן עולה כי הבת ביקשה להגיש כנגד הבן תביעה כספית בשם הדודה להשבת כספים שלטענתה ניטלו ממנה שלא כדין הגם שבין הבן לדודה נחתם הסכם פשרה בעניין כספים אלו לסילוק המחלוקות ביניהם. כשנשאלה הבת על כך ענתה תשובות מתחמקות:

 

"ש.       אני שואל לגבי הגב' ל' ר' ז"ל. זו דודה שלך ושל נ'?

ת.          כן

ש.         את מונית כאפוטרופוס עליה?

ת.          כן

ש.         את מאשרת שהאפוטרופסות שלך הופסקה?

ת.          לא. אני רוצה להסביר. אני מוניתי להיות אפוטרופוס שלה ממרץ 2014 עד כמה שאני זוכרת. ב- 04/2017 היה דיון בבית משפט בפני כב' הש' גרינוולד שמינתה אפוטרופוס לרכוש את ז' ס'. אני הגעתי אליה והיא אמרה לי שהיא מונתה רק לבדוק האם יש צורך להגיש תביעות נגד נ'. היא אמרה לי שהיא לא מנהלת את חשבונות הבנק ושאני אמשיך. עובדה, עד היום שהיא נפטרה אני הייתי אפוטרופוס על חשבונות הבנק שלה. גם אם הש' קבעה אפוטרופוס  חיצוני אני ובן זוגי היינו אפו' על הרכוש.

ש.         ז' ס' היא אפו' לרכוש בכלל או רק על הגשת תביעה נגד נ'?

ת.          היא אמרה לי שהיא בודקת את העניין הזה האם להגיש תביעה או לא נגד נ' ושאנחנו נמשיך לנהל את חשבון הבנק. אני יכולה להציג חשבונות בנק שאני והבן זוג שלי המשכנו לנהל את החשבון.

ש.         את המשכת להיות אפוטרופוסית מכוח בית משפט?

ת.          ס' אמרה לי להמשיך אז לכן המשכתי. לא הבנתי למה, מצד אחד השופטת אמרה שיש אפוטרופוס חדש ומצד שני ז' אמרה לנו שאנחנו נמשיך.

ש.         מה הבקשה שהגשת לבית המשפט בעניין נ' בתיק אפוטרופסות של ל'?

ת.          הוא הונה את הדודה שהייתה במצב מאוד קשה, הוציא ממנה הרבה מאוד כספים, צרפתי ראיות כמובן.

ש.         את מאשרת שלאחר הפרשה ההיא היה הסכם פשרה בין נ' לבין הדודה?

ת.          הסכם שהוצא בכפיה ובאיומים ולא מתוך רצון חופשי של הדודה, מתוך חוסר ברירה.

ש.         האם את נכחת בהסכם?

ת.         לא.      

ש.        האם ת' בן זוגך היה בהסכם?

ת.         לא זוכרת, זה היה לפני המון שנים. אני לא הייתי.

ש.        ולא היו עוד אנשים?

ת.         לא יודעת, לא הייתי ואני לא יודעת.

ש.        את מונית לאחר מכן כאפוטרופסית של ל'?

ת.         כן ב- 2014

ש.        ואת "שמרת" על הנכסים שלה?

ת.         ניהלנו לה את חשבון הבנק, בוודאי. אבל למה מרכאות? אנחנו הוצאנו הרבה מהכספים שלנו כדי לממן את דודה ושילמנו לה

ש.        אני אומר לך שיש לך שיטה שאת חוברת, נדבקת לאנשים מבוגרים כדי לקבל את כל כספם ועל הדרך

...

ש.        ועל הדרך מאשימה את נ', מכפישה אותו, מעלילה עליו עלילות כדי בסופו של דבר לזכות בכספים ובנוסף את גם מסיתה, עושה כל שביכולתך כנגד נ'.

ת.         הכל שקרים. מה שטענתי הכל עם הוכחות.

ש.        כלומר, אנחנו יודעים שהיית אפוטרופוסית של ל', עכשיו של אימא שלך...

ת.         לגוף של אימא שלי.

ש.        ועושה באופן שיטתי בכל המקרים פעולות משפטיות שונות כגון אצל אימא שלך, כל ההליך של העברה ללא תמורה, צוואה. אצל ל' נקטת בהליכים משפטיים לפני מס' שנים, התמנית כאפוטרופוסית. עכשיו כאפו' נקטת הליכים וכל זה כדי לזכות בכפים לא לך

ת.          כל מה שנעשה זה לא בחלל ריק. חשוב להבין את מה שקדם לזה, את כל המעללים שלו עם הדודה" (עמ' 28, ש' 11-עמ' 29, ש' 26).

 

  1. ולבסוף, לא ניתן להתעלם מהאמור בתמליל השיחה בין הבן לבין דודתם של הצדדים גב' ש' ממנו עולה כי ביסוד הגשת התביעה בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה על ידי הבת עומדים מניעים זרים וכי ככל שהבן יסיר את התביעה שלו בבית משפט זה, תסכים הבת למחוק את התביעה שלה בבית המשפט לענייני משפחה. יצוין, כי הבת לא ביקשה להזמין לחקירה את גב' ש' ועניין זה נזקף לחובתה. כך מתוך השיחה:

 

"נ':                   למה היא עשתה את זה? למה היא הגישה תביעה נגדי עכשיו?

צ':                    עוד פעם, אני כבר נהייתי חולה מזה. אתה צודק אבל מה יש לי מזה? אמרתי לה ממך הוא לא לקח אגורה, אז הוא, היא אומרת מכסף שעתיד להיות לי.

נ':                    ככה ל' אמרה?

צ':                    כן.

נ':                    והיא תמחק את התביעה? היא תמחק את, היא תמחק את התביעה אה אה שעכשיו היא הגישה בערב החג אם אני אמחק את התביעה שהגשתי נגד הירושה של אבא כאילו?

צ':                    כן, כן.

נ':                    היא מבטיחה לך שהיא תמחק את זה?

צ':                    כן, מאה אחוז (עמ' 1, ש' 22- עמ' 2, ש' 6).

 

ללמדך, כי הבת ביקשה לנקוט בהליכים שונים בבתי משפט אחרים בין היתר כאמצעי לחץ על הבן במטרה למנוע ממנו מלעמוד על זכויותיו לקבלת חלקו על פי צואת האב כשכל האמצעים כשרים מבחינתה על מנת להבטיח כי מלוא הזכויות בדירה יוותרו בידיה.

 

  1. אשר על כן, בשים לב למצבה הבריאותי של האם במועד עריכת מסמכי המתנה ולתלות של האם בבתה ולכך שהבת היתה מעורבות באופן אינטנסיבי ביותר בכל הנוגע להוצאת עסקת המתנה מהכוח אל הפועל ובשים לב ליריבות המרה בין הבת לבן בין היתר על רקע הסכסוך בין הבן לדודה ולנוכח עמדתה השיפוטית והנחרצת של הבת אודות כיצד ראוי לחלק את רכושם של ההורים לאחר אריכות ימיהם, מצאתי כי הבת ניצלה את התלות המקיפה של האם בה על מנת להפיק לעצמה יתרון בלתי הוגן בדמות ביצוע עסקת העברת זכויות בדירה שירשה האם בצוואת האב בתנה לידיה על מנת להתגבר על הוראת סעיף 42 (ב) לחוק הירושה ולהבטיח בכל מחיר כי מלוא הזכויות בדירה זו יוותרו בידיה. התנהלות זו מתחזקת ביתר שאת לנוכח קיומה של צוואת האם (אשר לא הוצגה ובצדק לתיק בית המשפט) אשר לשיטת הבת עצמה מעבירה לה את כל רכושה ומשלא ניתן כל הסבר מניח את העת מדוע היה צריך לבצע מהלך משפטי נוסף על מנת להעביר זכויות שעתידות לעבור בצוואה. בנסיבות אלו, מצאתי כי יש להורות על ביטול העברת הזכויות בדירה שקיבלה האם בצוואת האב ואשר הועברו במתנה לידי הבת.

 

  1. כאן המקום להבהיר כי אין לי ספק שמדובר בבת שאוהבת את אמה ואם שאוהבת את בתה. עם זאת, במקרה דנן, שוכנעתי כי היריבות הקשה בין הבת לבן והרגשות השליליים החזקים ביניהם גרמו לבת להשפיע על האם לבצע עסקה משפטית שתוכל להתגבר על צוואת האב. כן אציין כי לא מצאתי כי הסכמת הבת לרשום הערת אזהרה על הדירה ואיסור עשיית דיספוזיציה לטובת האם יש בה כדי לרפא התנהלות זו במישור היחסים מול הבן. שוכנעתי כי ביסוד עסקת המתנה עמד הרצון לנשל את הבן מזכויותיו על פי צוואת האב וזאת באופן מכוון ויזום של הבת תוך ניצול היתרון הפסיכולוגי הנעוץ בתלות ובאמון שרחשה לה האם. מנגד, אין כל ראיה לכך שהאם לא רצתה להעביר לידי הבת את זכויותיה שלה בדירה. מעבר לכך, לנוכח הסכמת הבת בכתב שעודנה שרירה וקיימת להעמיד זכויות אלו לידי האם במידת הצורך, ממילא דיון זה מתייתר שכן בעת הצורך ניתן יהיה לפעול בהתאם להסכמות אלו.

 

בטלות העברת הזכויות בשל הוראת המנוח:

 

  1. גם אם טענת קיומה של השפעה בלתי הוגנת של הבת על האם לא היתה מתקבלת, שוכנעתי כי בנסיבות דנן יש להורות על ביטול העברת מחצית הזכויות בדירה במתנה לידי הבת מאחר שעסקה זו נערכה בחוסר תום לב ומתוך רצון לפגוע בבן, הוא היורש השני על פי הצוואה, ואפרט.

 

  1. כאמור, בהתאם לאמור בסעיף 42 (ב) לחוק הירושה, עולה כי האם היתה רשאית לעשות בחלקה בירושה כבתוך שלה וכי ההגבלה היחידה המוטלת עליה היא איסור להעביר את אותו חלק בה זכתה למישהו אחר בצוואה בלבד. עם זאת, על פי סעיף 53 לחוק הירושה: "הוראות סעיפים 41 עד 52 פרט לסעיף 42 (ד) חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות". כפועל יוצא, יכול המצווה לקבוע בצוואתו תנאי לפיו הוא אוסר על מכירה או העברת הדירה על ידי האם במשמע או מכללא (ר' ע"א 1182/90 לעיל).

 

  1. במקרה דנן, המנוח לא ערך פסקת הגבלה בצוואתו, חרף טענת התובע כאילו ניתן לקרוא זאת בסעיף 5 לצוואתו. טענת הבן כי מינויה של האם כמנהלת עזבון על פי הצוואה נועדה אך ורק על מנת לבצע את הוראת המנוח כלשונן ובכך להגביל את כוחה מלבצע פעולות בנכסי העזבון, היא פרשנות מרחיקת לכת שאינה נתמכת בלשון הצוואה. עם זאת, לא ניתן להתעלם ממכלול הנסיבות העומדות ביסוד החתימה על מסמכי על העברת הזכויות בדירה ללא תמורה לידי הבת ומהמסקנה לפיה מטרת העברת הזכויות במתנה לידי הבת נועדה כל כולה על מנת לנשל את הבן מזכויותיו הפוטנציאליות בצוואת האב. בנסיבות אלו, יש לבחון תוקפה של המתנה בראי השיקולים העומדים ביסוד סעף 42 (ב) לחוק הירושה והאם יש מקום להכשיר את עסקת המתנה מקום שנועדה להכשיל זכותו הפוטנציאלי של היורש השני לקבל חלקו בצוואת האב.

 

  1. בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו (4) נטמנו הזרעים הראשונים לתחולת עקרון תום הלב בגדרי סעיף 42 (ב) לחוק הירושה. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט חשין לאמור:

 

"יורש ראשון הוא איפוא בעלים לכל דבר.. אכן, יורש ראשון יודע שהמצווה ביקש כי הנכסים יגיעו, כעקרון, לידיו של יורש שני, אך ידיעה זו – כשהיא לעצמה – אין בה כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו; יכול ורשאי הוא לכלות את נכסי העיזבון – כולם או חלקם – ומבחינה משפטית גרידא עושה הוא על דרך זה כדין. כך מבחינה משפטית – לא כך מבחינה מוסרית" (עמ' 337).

 

  1. לאחר מכן, בבע"מ 9085/16 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, 2.3.17) נאמרו הדברים הבאים:

 

"בעניין שחם נדון עניין כוחו של היורש הראשון לעשות בנכסי העיזבון כבתוך שלו. נפסק, כי "במקום שמצוה ציוה ליורש אחר יורש, רשאי הראשון – מבחינה משפטית – 'לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון ..." (עניין שחם, עמ' 337, מפי השופט (כתוארו אז) מ' חשין לרבות הזכות לכלות את נכסי העזבון. ואולם, מבחינה מוסרית, מוטלת על יורש ראשון חובה לשמור על הנכסים במידת האפשר והמתחייב מן הנסיבות, להנאתו של היורש השני:

"רוח כל צוואה כזאת ליורש אחר יורש היא שהראשון ישמור על הנכסים במידת האפשר והמתחייב מן הנסיבות, להנאתו של היורש השני. אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצדה חובה משפטית" (דברי השופט (כתארו אז) מ' לנדוי בע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד לו (1) 749, 755 (1976)).

לטעמי יש להדגיש את שהדגיש השופט לנדוי;  וכשלעצמי – בגדרי תום הלב החופה על המשפט האזרחי הישראלי (סעיפים 12, 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 – יתכן במקרים מסוימים שהדבר יהפוך לחובה משפטית, אם שלא בתום לב עשה היורש הראשון כדי להכשיל את זכאות היורש השני. ... עינינו הרואות כי הדברים תלויי נסיבות, והמאמץ הוא להתחקות אחר כוונת המצוה, ואחרי "מקום גיאומטרי" של צדק".

 

  1. יצוין, כי פרופ' ש. שילה התייחס בהרחבה לסוגיית חובת תום הלב החלה על היורש הראשון בספרו פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, כדלקמן:

 

"... המחוקק קבע באופן פוזיטיבי את זכותו של היורש הראשון בצורה רחבה מאוד וגם חיזק את כוחו בקביעה נגטיבית שלו, מניעת העברה לאחר על-ידי צוואה. משמע שרק העברה בדרך צוואה איננה תופסת ולא עשייה אחרת במה שקיבל. כשמדובר בצוואה, המחוקק אף העדיף את צוואתו של המוריש המקורי על צוואתו של היורש הראשון. זכותו של היורש לקבוע מה שייעשה בחייו בנכס שירש אבל לא לאחר מותו... ואף על-פי כן נדמה שאם כל רצונו של היורש הראשון הוא לפגוע בזכותו של השני, ורק זאת היא מטרתו, ייתכן ואפשר למנוע ממנו את זאת על-ידי הפנייה לכללי העל של חוסר תו-לב ושימוש לרעה בזכות. אותו פסק דין שהזכרנו, רזניק נ' רזניק, בו הכיר בית-המשפט העליון בזכותו לתת מתנה ולסכל את רצון המוריש, שונה ממצב בו כל מאווייו של היורש הראשון הם – לפגוע ביורש השני. ברזניק מטרת המתנה לא היתה פגיעה ביורש השני, אלא מתן מתנה לבתו. תוצאת לוואי של נתינת המתנה היתה פגיעה בשני, ואילו כשהמטרה היחידה של העשייה היא לפגוע בשני, יש, לדעתי, למנוע מהיורש הראשון לעשות כך. בנוסף, יש מקום לטענה שלעיתים קרובות פעולה כזאת היא פעולה שתוגדר גם כנוגדת לתקנת הציבור" (עמ' 378).

 

  1. כאמור, במקרה דנן התרשמתי כי הבת השפיעה על האם באופן בלתי הוגן לערוך הסכם מתנה אשר כל מטרתו להביא לפגיעה בזכויותיו של הבן על פי צוואת האב ובכך למנוע ממנו לקבל את חלקו הפוטנציאלי. בהקשר זה וכמפורט לעיל, הגם שמסקנה זו מניחה כי האם היתה מושפעת בשיקול דעתה לעשות כן, הבת עצמה העידה (מתוך כוונה להכשיר את עסקת המתנה) כי האם היא זו אשר היתה היוזמת והמבצעת של כל העסקה ולדבריה: "אני לא הסתרתי מאימא כלום, אמרתי לה מה שבן דרור אמר לי. אני אמרתי לה שעו"ד בן דרור אמר לי שאם עכשיו את לא מעבירה לי את הדירה אז אחרי 120 שנה הוא יקבל 1/4 מהדירה. אז אימא שלי אמרה לי טוב מאוד שאנחנו מעבירים". יש בכך משום הודאת בעל דין של הבת עצמה לגבי כוונתה של האם לפגוע בזכויותיו של הבן לקבל את חלקו בדירה מכוח צוואת האב. גם אמירותיה של הבת כי האם רצתה להעביר לה את הדירה קודם לכן, אינן יכולות להתקבל שכן לא ניתן להתעלם מכל המפורט לעיל בנוגע לנסיבות החתימה על עסקת המתנה, סמיכות הזמנים בין הייעוץ המשפטי שקיבלה הבת מעו"ד בן דרור (גם אם לשיטתה נעשה עבור האם) והחתימה על עסקת המתנה על מנת להתגבר על הצוואה. התנהלות מכוונת זו מעידה על חוסר תום לב של האם (בהשפעתה של הבת או לדברי בת עצמה באופן עצמאי של האם) שיש בה כדי להביא לביטול העברת הזכויות בדירה מכוח צוואת האב שהועברו לידי הבת ללא תמורה. לכך יש לצרף את העובדה כי אין ולא ניתן כל הסבר או נימוק מדוע היה צריך לערוך את הסכם המתנה לבת שעה שהאם כבר ערכה צוואה בשנת 2010 במסגרתה העבירה את כל רכושה לידיה, ויש בכל האמור לעיל כדי להביא למסקנה כי מטרת העברה היתה כל כולה על מנת לפגוע בזכויות הבן בדירה מכוח צוואת המנוח וליצור מנגנון שיאפשר לעקוף את הוראת סעיף 42 (ב) לחוק הירושה.

 

  1. מעבר לכך, הגם שאיני מקבלת את גרסת התובע לפיה העובדה כי האב המנוח מינה את האם כמבצעת צוואתו וכנאמנה יש בה משום "הוראה אחרת" כמשמעות סעיף 53 לחוק הירושה אשר בכוחה להגביל את כוחה של האם להעביר את הזכויות בדירה לידי הבת, לא ניתן להתעלם מהוראה זו כליל. האב המנוח מינה את האם כמבצעת הצוואה וסמך עליה כי תבצע את צוואתו (ראה גם עדות הבת, בעמ' 26 לפרוט', ש' 5). בע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל העיזבון חיה אופלגר, פ"ד נט (2) 349, השאיר בית המשפט עליון בצריך עיון את השאלה האם מנהל עיזבון הוא נאמן כמשמעותו בחוק הנאמנות (עמ' 365 לפסק הדין). אולם, אין חולק כי מנהל עיזבון חב חובת נאמנות לנהנים על פי הצוואה שעבורם הוא פועל, גם אם הוא לא מוגדר פורמאלית כנאמן; ומשכך פועל כנאמן או כמעין נאמן עבור הזוכים. בנסיבות אלו, אני סבורה כי על האם חלה חובת נאמנות מוגברת לביצוע הוראות הצוואה כלפי הנהנים וחובה להתנהל בתום לב מוגבר כל שכן שלא לעשות פעולות שיש בהן כדי לפגוע באופן מכוון בזכויותיו של מי מהיורשים אם בעצמה ו/או בהשפעת צד אחר, ומשכך גם שיקול זה תומך במסקנה להורות על ביטול העברת מחצית הזכויות בדירה מכוח צוואת האב במתנה לידי הבת בשל הפרת חובת הנאמנות של האם כלפי הבן כיורש ראשון ומשום שפעולתה נעשתה בחוסר תום לב.

 

  1. בסיפת פסק הדין אציין כי בשים לב למערכת היחסים הקרובה והטובה בין האם לבת ומשאין חולק (גם לדעת הבן) כי האם העניקה לבתה זכות מגורים בדירתה ללא תמורה, מן ההכרח לציין כי פסק הדין מתייחס להיבטים של ההשפעה הבלתי הוגנת והתנהלות בחוסר תום לב שמטרתה לעקוף את הוראת סעיף 42 (ב) לחוק הירושה על מנת לנשל את הבן מחלקו בצוואת אביו המנוח, בלבד. כך או כך, כאמור, לנוכח הסכמת הבת בכתב שעודנה שרירה וקיימת להעמיד זכויות אלו לידי האם במידת הצורך, ממילא דיון זה מתייתר שכן בבוא היום ניתן יהיה לפעול בהתאם להסכמות אלו. כן מצאתי כי אין לחייב את הבת בדמי שימוש ראויים כנגד המגורים בדירה גם לאחר ביטול העברת מחצית הזכויות בדירה במתנה לידי הבת שכן זכויות אלו שייכות מבחינה משפטית לאם בלבד וזכותה לכאורה להתיר לבתה להתגורר בדירתה ללא תמורה, כפי שנעשה בפועל.

 

סוף- דבר:

 

  1. אשר על כן, מכל האמור לעיל – אני מורה כדלקמן:

 

  • אני מורה על ביטול העברת מחצית מהזכויות שהועברו לאם בצוואת האב המנוח ואשר הועברו ללא תמורה לבת.

 

  • הנתבעת 1 תשלם הוצאות לתובע בסך של 25,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד החיוב ועד התשלום בפועל.

 

  • ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

 

  1. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

 

 

ניתן היום,  ז' סיוון תשע"ט, 10 יוני 2019, בהעדר הצדדים.

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ