אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בתביעה לאיזון משאבים בזכויות פנסיה בלבד

פס"ד בתביעה לאיזון משאבים בזכויות פנסיה בלבד

תאריך פרסום : 04/09/2019 | גרסת הדפסה

תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה חיפה
15594-04-15
31/07/2019
בפני השופטת:
הילה גורביץ שינפלד

- נגד -
התובעת:
ש.א
עו"ד חלי רופא
הנתבע:
ד.י.א
עו"ד רחל בש
פסק דין

 

תביעה לאיזון משאבים בזכויות "הזכויות הסוציאליות ביטוחיות פנסיוניות שצברו הצדדים מהלך שנות הנישואין ועד למועד הגירושין". התביעה הוגשה 14 שנים לאחר שנחתם ואושר הסכם ממון בין הצדדים, בטענה כי זכויות הפנסיה לא אוזנו בהסכם הממון וכי התובעת לא ויתרה עליהן.

 

הצדדים והעובדות הרלוונטיות:

 

  1. הצדדים, בני זוג לשעבר, נישאו כדמו"י ביום 30.06.1977 והתגרשו ביום 16.12.2002.

 

  1. במהלך שנת 1999 החליטו הצדדים להיפרד והחלו לנהל מו"מ לצורך הסכם כולל.

 

  1. במועד זה שולמה לנתבע גִמלת פנסיה חודשית מצה"ל.

 

  1. לאחר הליך גישור, ביום 27.01.2000 נחתם בין הצדדים הסכם ותוספת להסכם (להלן במאוחד: "ההסכם הראשון"). במסגרת הסכם זה הוסכם כי חלקה של התובעת מכלל נכסי המשפחה - לא כולל גִמלת הפנסיה של הנתבע מצה"ל - הוא בסך של 1,000,000 ₪. הוסכם כי סכום זה משולם על-ידי רכישת דירה ויתרת התשלומים כפי שמפורטים בהסכם.

 

כן הוסכם כי במקרה בו הנתבע יבקש להתגרש, תהא התובעת זכאית לסכום השווה לשיעור של 60% מ-60 תשלומי גִמלת הנתבע, באם יבקש הנתבע להתגרש לפני הגיעו לגיל 67, או 48 תשלומים אם לפני גיל 62, או 36 תשלומים באם לפני גיל 67.

 

בתוספת להסכם הוסכם כי הנתבע ימשיך וישלם סך של 500 ₪ לחודש לתובעת עבור אירוח ילדי הצדדים או שימוש בכלי הרכב של האישה - וכן ישלם את ביטוחי המשפחה.

 

  1. הצדדים רכשו דירה על פי תנאי ההסכם הראשון והגישו אותו לאישור.

 

  1. במעמד הדיון שהתקיים ביום 17.4.2000 לא אושר ההסכם. הסיבה אינה מפורטת בפרוטוקול אך שני הצדדים טוענים כי הדבר נבע מהלשון המסורבלת של הוראת סעיף 13 להסכם הראשון ובו ניתנו ההוראות בעניין תשלומי הגִמלה במקרה של גירושין.

 

  1. הצדדים המשיכו את הליכי ההִדברות וביום 21.09.2000 חתמו על הסכם ממון. הסכם זה אוּשר וניתן לו תוקף של פסק דין ביום 07.12.2000. (להלן: "הסכם הממון").

 

            בהסכם זה הוסכם כי חלקה של התובעת בנכסי המשפחה הוא 800,000 ₪ והיא זכאית לתשלום נוסף של 300,000 ₪ - "תשלום מענק".

 

            בסעיף 13 להסכם הממון נכללה תְניית ויתור מצד התובעת בכל הנוגע לכתובה, מזונות, פנסיית שארים מצה"ל בעת היות הצדדים נשואים.

 

  1. למעלה מ-14 שנים לאחר מכן הגישה התובעת תביעתה דנן לאיזון משאבים בזכויות פנסיה, פוליסות ביטוח וזכויות סוציאליות.

 

טענות הצדדים:

 

  1. בכתב התביעה נטען כי לתובעת נודע, מפרסומים בעיתונות, כי היא זכאית למחצית הזכויות הפנסיוניות שצבר הנתבע. נטען כי עובר לחתימה על הסכם הממון, ניהלו הצדדים גישור ובסופו הופנו על-ידי המגשרת לעו"ד XX לצורך עריכת הסכם הממון על פי ההסכמות - ובשום שלב לא הוסבר לתובעת כי היא זכאית לחלק מזכויות פנסיה שנצברו על שם הנתבע מיום הנישואין ועד למועד הקרע, למעט במקרה של פטירתו בעודם נשואים. נטען כי הסכם הממון לא איזן את זכויות הפנסיה שצבר הנתבע בתקופת החיים המשותפים.

התובעת הפנתה לסעיף 8 בהסכם הממון שם הוסכם כי חלקהּ באיזון המשאבים הוא בסך של 800,000 ₪ "לא כולל זכויות פנסיה המתקבלת על-ידי הבעל מצה"ל כל עוד הוא חי" וטענה כי הסך הנוסף בסך של 300,000 ₪, ששולם לה 300,000 ₪ "על חשבון המענק" הוא עבור דמי אירוח של ילדי הצדדים שהיו בגירים במועד החתימה על הסכם הממון.

 

עוד הפנתה התובעת לכך שבהסכם הראשון הוסכם כי חלקה של התובעת הוא בסך של 1,000,000 ₪. נטען כי בית המשפט לא אישר את ההסכם הראשון ועל כן, חלקה באיזון המשאבים "פוצל" בהסכם הממון לאור הערות בית המשפט בדיון שהתקיים ביום 17.04.2000 ובמסגרתו לא אישר בית המשפט את ההסכם הראשון.

 

אשר לסעיף 13 בהסכם הממון שעניינו וויתור, נטען כי סעיף הוויתור בהסכם הממון הוא כללי, לאקוני וגורף ולכן אינו מהווה ויתור על זכויות פנסיה שצבר הנתבע בתקופת החיים המשותפים.

 

בית המשפט התבקש להצהיר כי התובעת זכאית למחצית הזכויות הסוציאליות מפוליסות ביטוח וזכויות פנסיוניות שצברו הצדדים בתקופת הנישואין, ולהורות על מינוי מומחה שיישום את הזכויות ויחווה דעתו בדבר אופן חלוקתם בין הצדדים – וחלוקתם בהתאם.

 

  1. בכתב ההגנה המתוקן נטען כי התביעה היא תביעת סרק, קנטרנית ומניפולטיבית. הנתבע טען כי הזכויות שצברו הצדדים היו הבסיס להסדר איזון המשאבים על פי הסכמות הצדדים וכי התביעה היא נִסיון לעקוף הסכמות אלו. נטען כי התובעת יוצרת יש מאין הואיל ועובר לחתימה על הסכם הממון נדונו כלל זכויות הצדדים והייתה להם ידיעה אודות היקפם, זכותם ומהותם.

 

נטען כי למועד החתימה על הסכם הממון קדם גישור ארוך שהתקיים תקופה של מספר חודשים ופגישות מרובות עם עורך-הדין שייצג את שני הצדדים לצורך עריכת ההסכם. נטען גם כי לאחר שבית המשפט לא אישר את ההסכם הראשון בדיון מיום 17.4.2000, המשיכו הצדדים וניהלו משא ומתן במשך 8 חודשים נוספים עד לחתימה על הסכם הממון.

 

הנתבע הוסיף וטען כי התובעת היא אישה משכילה שהייתה מודעת היטב לזכויות והייתה פעילה במו"מ אשר במסגרתו הוסכם כי כל צד יישאר הבעלים של הזכויות שנצברו על שמו, ונוסף על כך קיבלה התובעת סכום גלובלי, כמענק, לפיצוי עבור חלקה בזכויות הנתבע. לתמיכה בטענותיו, הפנה הנתבע לטיוטת ההסכם שצורפה לכתב ההגנה ואשר נחתמה על-ידי התובעת עצמה. בטיוטה זו נכללו המילים "קרנות הפנסיה ואו כל זכות אחרת שרכש הבעל על שמו בחיי המשפחה המשותפים". נוסף על כך, הפנה הנתבע לחישוב המורכב שהוסכם בהסכם הראשון ולכך שהמילה "פנסיה" נכללה הן בטיוטות הסכם והן ברשימת עקרונות / הסכמות שבכתב-ידה של התובעת.

 

נטען גם כי גם אם נכונה טענת התובעת, הרי שמדובר בטעות בכדאיוּת העִסקה.

 

נוסף על כך נטען כי התובעת אינה מבקשת לבטל את ההסכם אלא לשנותו, והיה עליה לעשות כן על דרך של תביעה לביטול הסכם ככול שנפל פגם בכריתתו. הנתבע טען גם כי התביעה הוגשה בשיהוי או כי התיישנה או כי קיים מעשה בי-דין - וגם כי התובעת ויתרה על טענותיה בוויתור מפורש ופוזיטיבי.

 

בית המשפט התבקש לדחות התביעה.

 

  1. התובעת הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה, ובמסגרתו חזרה על טענותיה וטענה כי דווקא המסמכים שצירף הנתבע לכתב הגנתנו מחזקים את טענותיה כי השיח בין הצדדים התייחס לזכויות פנסיה לאחר פטירת הנתבע - ולא כלל דיון בנוגע לזכויות הצבורות עד מועד הקרע שנפסק ביום 31.12.2000.

 

  1. בהתאם להחלטות שניתנו, מוּנה מומחה מטעם בית המשפט, רו"ח נתן שטרנפלד, על-מנת לשום את זכויותיהם הפנסיוניות של הצדדים עד למועד הקרע. לאחר חקירת המומחה הוגשה חוות דעת מעודכנת נושאת תאריך 19.06.2018. על פי חוות הדעת, במועד הקרע – אשר נקבע ביום 31.12.2000 לצורך איזון זכויות הפנסיה, בערכים נומינליים - היה על הנתבע להעביר לתובעת, סך של 447,073 ₪.

 

  1. לאחר שהוגשה חוות הדעת התעוררה שוב סוגיית מועד הקרע. ברקע החלטתי מיום 09.12.2016 קבעתי כי ככול שמי מהצדדים משיג על הטענה כי מועד הקרע הוא מועד הפרדת חשבנות הצדדים (31.12.2000) עליו להגיש בקשה מפורטת. הצדדים לא הגישו דבר וביום 17.04.2017 ציינתי כי לאור זאת, ועל פי אותה החלטה מיום 09.12.2016, מועד הקרע נקבע כיום 31.12.2000. דא עקא, כי התברר שקודם למועד הקרע שנקבע - עברה התובעת להתגורר בדירה שנרכשה עבורה על פי תנאי מההסכם הראשון וגם משכה לכיסה את כל הכספים שצברה על שמה בקרן מבטחים, וכספים אלו לא שימשו את משק הבית המשותף - וזאת בניגוד לטענת התובעת כי עד סגירת החשבון המשותף, התנהלו הצדדים כיחידה כלכלית אחת. לאור זאת עתר הנתבע כי יקבע מועד קרע מוקדם יותר.

 

  1. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. התובעת הגישה תצהירה ת/1. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית ותצהיר משלים נ/5 ו-נ/6 בהתאמה - והצדדים נחקרו על תצהיריהם.

 

            נוסף לצדדים ולמומחה זומן על-ידי הנתבע לעדות מר ר' ע', עד אשר בידיעתו היו הנותנים הנוגעים לצבירת זכויות על שם התובעת מעבודתה במשרד החינוך ומעבודתה בבית ספר XXX.

 

  1. בראש סיכומיה חזרה התובעת מהטענה בדבר אי-ידיעתה כי הצדדים היו זכאים לאיזון משאבים בכל הזכויות סוציאליות ופנסיוניות. עיקר טענתה הייתה כי הצדדים ניהלו מו"מ "מבלי ששניהם ידעו את היקפם האמתי של זכויותיהם". בהמשך חזרה וטענה כי לא ידעה שעמדה לה זכות לקבל חלק מהזכויות הצבורות של הנתבע עד למועד הקרע, וכי חוסר ידיעת הצדדים אודות היקף הזכויות מהווה פגם בגמירות דעת הצדדים. אשר להוראת הוויתור שבהסכם, נטען כי אינה חלה על זכויות פנסיה צבורות שכן מדובר בוויתור כללי, לאקוני וגורף ולא בוויתור מפורש. נטען כי הנטל להוכיח כי התובעת ויתרה מוטל על הנתבע אשר מבקש להסתמך על הוויתור. בהתייחס למועד הקובע נטען כי המדובר בהרחבת חזית ובאם יש לבחון את התנהלות התובעת במועד שקדם למועד הקבוע שנפסק - יש לעשות כן גם ביחס להתנהלות הנתבע.

 

 

  1. הנתבע בסיכומיו טען כי בפועל בוצע איזון משאבים מלא. נטען כי מועד הקרע לגביו יש לערוך חישוב הוא 01.05.2000, כי יש להפחית מחוות דעת המומחה את זכויות התובעת שנצברו במבטחים ואת פיצויי הפיטורין שקיבל הנתבע מעבודתו ב-"ס. י. ל." שכן לא היה זכאי לסכום זה במועד הקרע. נטען גם שיש להפחית סך של 210,000 ₪ ששילם הנתבע ללימודי הבן בחו"ל. נטען כי התובעת ידעה כי היא זכאית למחצית הזכויות הצבורות והדבר נשקל בעת המו"מ שקדם להסכם הממון. הנתבע הצביע על כך שהתובעת, בתביעתה, העלימה מבית המשפט את הנספח מכוחו שולם לה סך נוסף של 300,000 ₪, לא הפקידה משכורתה לכלכלת הבית והם פרודים משנת 1997. עוד נטען כי לא ניתן להפריד את תְניוֹת ההסכם ולבטלו באופן חלקי; הנתבע הצביע על כך שהתובעת לא זימנה לעדות את עורך-הדין שערך את ההסכם, כי טעותה היא טעות שבכדאיות העסקה וכי התביעה התיישנה או הוגשה בשיהוי שיש בו להביא לדחייתה. עוד נטען כי התובעת נהגה בחוסר תום לב שיש גם בו להביא לדחיית התביעה.

 

דיון והכרעה:

 

המתווה הנורמטיבי:

 

  1. המתווה הנורמטיבי לדיון בתובענה בסיסו בחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). סעיף 3 (א) לחוק יחסי ממון קובע כי בהעדר הסכם ממון יחול על הצדדים הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון. וזו לשון ההוראה שם:

 

"3.          (א)     לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2."

 

  1. משמעות הדבר הוא כי במקרה כאן חלות על הצדדים הוראות הסכם הממון ויש לבחון האם הסכם הממון החריג או שאינו חל על איזון משאבי הצדדים בכל הנוגע ל-"זכויות הסוציאליות ביטוחיות פנסיוניות", שהן הזכויות שנתבעו.

 

 

  1. בסעיף 13 להסכם הממון נקבעה הוראת ויתור. הוראת הוויתור אינה מאזכרת במפורש את הפנסיה החודשית המשולמת לנתבע או זכויות שצברה התובעת. הוסכם שם כי:

 

"עם החתימה על הסכם זה ואישורו על-ידי בית המשפט, האישה מוותרת על זכויותיה בכתובה וכמו כן, היא מוותרת על מזונותיה לעבר, בכל הנסיבות שיווצרו בעתיד, למעט זכותה על הגמלה (פנסיה צבאית) במקרה של מות הבעל בהיותם עדין נשואים זה לזו".

 

  1. עולה כי נוסח הוראת הוויתור אינה מאזכרת במפורש את זכויות הפנסיה שצברו הצדדים (להבדיל מהחלק הנוגע לקִצבת שארים) – משמעות הדברים היא כי נוסח הוראות הוויתור לכאורה אינו חוסם דרכה של התובעת מלתבוע זכותה לאיזון המשאבים בזכויות הפנסיה שנצברו על שם הצדדים. דע עקא, השתכנעתי שחרף העובדה כי ההוראה אינה כוללת ויתור מפורש, הנתבע הוכיח כי הצדדים איזנו בהסכם הממון גם את הזכויות הנתבעות – וזאת גם אם לא ידעו באופן מדויק את שווין ומשמעותן.

 

השתכנעתי גם כי הצדדים הסכימו כי כל צד יישאר עם זכויותיו הפנסיוניות, ועל בסיס זאת חלק מהתחייבויות שנטל על עצמו הנתבע בהסכם הממון התבססו על רקע העובדה כי הנתבע, בעת החתימה על ההסכם, כבר קיבל פנסיה חודשית מצה"ל. מסקנה זו נובעת מהִגיון כלכלי.

 

בנסיבות אלו אין נפקא מינה האם התובעת הייתה מודעת לכך שבאפשרותה לאזן זכויות אלו בתשלום לזכותה או שהצדדים איזנו אותן על דרך של הסכמת הנתבע לשאת בהוצאות נוספות ותשלומים אחרים שאין חלה עליו חובה לשלמם – כך או כך התובעת ויתרה על היתרה שלא שולמה והסכימה כי כל צד יישאר עם זכויותיו.

 

  1. מהראיות שהוגשו הוכח כי העובדה שהנתבע זכאי לפנסיה חודשית נכללה בשיקולים עובר לחתימת הסכם הממון והייתה לכך השפעה משמעותית על הוראות הסכם הממון. משמעות הדברים היא כי הנתבע עמד בנטל להוכיח כי הוראות הסכם הממון שהעניקו לתובעת זכויות שונות יחד עם התנהגות הצדדים, מעידים על כי התובעת ויתרה על איזון זכויות צבורות בדרך של איזון משאבים מלא ונפרד והוסכם כי מעבר להוראות הסכם ממון, כל צד יישאר הבעלים של הזכויות שנצברו על שמו. ואפרט:
  • הסכם הממון נחתם לאחר גישור ארוך, שני הצדדים היו מיוצגים על ידי עו"ד ז' עובר לחתימת הסכם הממון והוחלפו ביניהם מספר טיוטות. שאלת זכויות הפנסיה "הייתה מונחת על השולחן" והצדדים, יחד עם עו"ד ז', תרו אחר פתרון לאזנם – ראו עדות הנתבע בעמוד 29 שורות 22-26. לא נתתי אמון כלל וכלל בגרסת התובעת כי לא ידעה על זכותה זו או כי הדברים לא עלו במהלך המו"מ עובר לחתימת הסכם הממון. טענה זו נסתרת חזיתית מהמסמכים שהוגשו, חלקם בכתב ידה של התובעת. יתרה מכך, התובעת שינתה בעניין זה גרסתה מספר פעמים.

 

  • בתצהירה של התובעת ת/1 הצהירה התובעת כי לא ידעה אודות זכותה לאיזון זכויות שנצברו ולכן גם זכויות אלו לא היו חלק מהמו"מ עובר לחתימת הסכם הממון ולא היו נשוא הוראת הוויתור.

 

עם זאת, בעדותה בחקירתה הנגדית העידה התובעת בעמוד 9 שורות 26-29, כי במסגרת הגישור אמדו הצדדים את כל הנכסים כולל הפנסיה ולמעט המקרקעין. בהמשך העידה התובעת כי לא תרה ולא חיפשה אחר מסמכים - עמוד 10 שורות 6-7 ושוב בשורות 16-22, שם העידה כי "חתמנו על אמון" ללא שהתובעת בדקה או תרה אחר נתונים. עדותה זו דינה כהודאה על וויתור ולמצער הודאה כי כלל הזכויות אוזנו במסגרת הסכם הממון. יתר על כן, בהמשך, בשורות 23-26 העידה התובעת כי ויתרה על הפנסיה והעדיפה מטעמיה לא לבדוק את הנתונים.

 

  • יתר על כן, כאשר עומתה התובעת בשאלה אילו זכויות / כספים לא ידעה שמגיעים לה וכיום היא יודעת עליהם - העידה כי ידעה על הפנסיה וויתרה על בדיקה מקצועית. וכך העידה שם:

 

"ש. לא ביקשת מסמכים?

ת. אם נתתי אמון לא ביקשתי.

ש. בפרוטוקול מ-9.12 את אומרת כך (מצטטת). איזה כספים את עכשיו יודעת שיש?

ת. הגיע הדו"ח של האקטואר.

ש: איזה כספים לא ידעת שיש ועכשיו את יודעת?

ת. היו לנו חסכונות של הילדים, ביטוחי חיים, היו כספים. ידעתי הכל במעורפל. אני לא ניהלתי את הכספים, טיפחתי את הילדים ואת הבית, ד' היה אחראי על הכסף והוא לא היה בבית רוב הזמן.

ש. איזה כספים לא ידעת שיש והיום את יודעת שהיה?

ת. ב-2014 קראתי מאמר שפרסמה עו"ד אורית רייכמן על פנסיה צבאית והחוק החדש, וחשבתי שאת הפנסיה הצבאית לא היה איזון כספים שהלכתי מהבית ולא עשינו את זה בצורה מקצועית ועל הכסף הזה דברתי, לא קיבלתי את חלקי".

ש. הכספים שלא ידעת הם הגמלה הצבאית?

ת. כן.

ש. לא ידעת שהוא מקבל גמלה צבאית?

ת. נאמר לי שהוא היוון את הכסף. לא ידעתי עד עכשיו מה זה אומר.

ש. למה לא בדקת?

ת. לא הייתה לי גישה לניירת, לא הייתה צרכיה, הוא אמר שהוא מטפל, ככה זה נשאר.

ש. יכולת לבדוק והחלטת לוותר?

ת. לא. הוא הרבה פעמים לא הסכים כשביקשתי וכשהתעניינתי הוא אמר שאני לא מבינה בזה והיו מילות גנאי קשות ולא בדקתי.

ש. את לפני 4 משפטים אמרת שנתת אמון וויתרת.

ת. לא אמרתי שוויתרתי אמרתי שנתתי אמון ולא בקשתי."

 

ראו גם עדותה בעמוד 15 שורות 6-16 וגם בעמוד 17 שורות 25 ואילך.

 

משמעות עדותה זו של התובעת היא כי התובעת ידעה על זכותה בעניין הפנסיה אך ויתרה והסכימה בפועל לאיזון הזכויות כפי שהוסכם בהסכם הממון על כל רכיביו. ראו גם הודאתה בעמוד 18 שורות 31 ואילך, שם הודתה התובעת כי הנתבע התחייב לשלם תואר ראשון לשני ילדיהם המשותפים בשל העובדה כי במועד המו"מ והחתימה על הסכם הממון, קיבל הנתבע גִמלת פנסיה חודשית מצה"ל.

 

ראו גם תשובתה המתחמקת בעמוד 22 שורות 10-11 במענה לשאלה האם הייתה לה דרישה כספית שלא נענתה בעת ניהול המו"מ – השיבה "אני לא זוכרת".

 

  • חשוב להדגיש בהקשר זה כי על אף שהתובעת ביקשה להציג עצמה כצד חלש שהוּלך שולל, התרשמתי כי המצב הוא הפוך. התרשמתי מתובעת אשר יודעת לעמוד על זכויותיה, משכילה ומבינה בניהול כספים. לראייה, בין הצדדים היו סכסוכים כלכליים עוד משנת 1995 ובעקבות סכסוכים אלו – ולפי דרישת התובעת עצמה, הפרידו הצדדים חשבונותיהם מאז שנת 1995. במסגרת זו הפקיד כל צד לחשבון המשותף כספים לכלכלת הבית. ראו עדות התובעת בעמוד 12 שורות 1-17. עדותה שם של התובעת פתלתלה. התובעת בתחילה מנסה לחמוק ממתן תשובות ולהסתיר את העובדה כי לא הפקידה כל משכורתה לחשבון המשותף – אך לאחר שעומתה עם מספרי חשבונות וסברה שב"כ הנתבע מחזיקה את דפי חשבון הבנק, הודתה בכך . ראו עמוד 13 שורות 22 ואילך וגם עמוד 23 שורות 1-11 .

 

התנהלות זו כשלעצמה מעידה על כך שאין המדובר בצד חלש אשר זקוק להגנה כפי שביקשה התובעת להציג עצמה בעדותה.

 

  • ראיה נוספת הוא מוצג נ/3 (נספח ב לתצהיר נ/5). מדובר במסמך שכותרתו "עקרונות להסכם". המסמך בכתב ידו של הנתבע ועליו הוסיפה התובעת הערות בכתב ידה. ראו עדותה בעמוד 14 שורות 2-13. בין היתר נכתב שם "...יחולק כל החיסכון והנכסים המשפחתיים...(1) "קופות גמל ופנסיה ישארו אישיים". וגם "סכום לגבי פנסיה צבאית אם וכאשר".

 

כאשר עומתה התובעת עם מוצג נ/3 ונשאלה שאלה ישירה האם הנתבע עמד על כך שכל צד יישאר בעלים של זכויות צבורות, השיבה "אין לי תשובה כן או לא". ראו עמוד 15 שורות 19-23. תשובה זו היא תשובה מתחמקת אשר מחזקת את גרסת הנתבע כי זו הייתה הדרישה בבסיס המו"מ והוראות הסכם הממון.

 

  • עוד ראייה היא טיוטת הסכם הממון הראשונה שנערכה. התובעת עצמה חתמה על טיוטה זו והטיוטה החתומה צורפה כנספח ג לתצהיר נ/5. בסעיף 8 לאותה טיוטה הוסכם כי:

 

"הצדדים מסכימים כי שווי חלקה של התובעת בנכסי המשפחה הינו 1,000,000 שקל צמוד למדד הכללי מיום חתימת חוזה זה. הדירה אשר הבעל ירכוש עבור האישה תהיה בשווי של 200,000 $ לפחות כאמור בסעיף 5 לעיל ובנוסף לסכום הנ"ל ישלם הבעל לאישה את היתרה עד ל-1,000,000 ₪ צמוד מדד מיום חתימת ההסכם כחלקה בנכסי המשפחה (מיטלטלין המשפחה, זכויות בפוליסות ביטוח ו/או קרנות פנסיה ו/או כל זכות אחרת שרכש הבעל על שמו בחיי המשפחה המשותפים).

 

 

האמור מלמד כי הצדדים כללו את שווי זכויות הפנסיה הצבורות והעריכו, בהסכמה, את שווי חלקה של התובעת בסך כולל של 1,000,000 ₪. התובעת עצמה כאמור חתמה על הסכם זה. בחקירתה, כאשר עומתה התובעת עם הדברים, שוב חזרה על טענתה כי לא ראתה מסמכים ובד בד אישרה כי לא עמדה על דרישה למסמכים. ראו עמוד 16 שורות 1-6.

 

עדותה בהמשך שורות 13-17 כי חלקה בבית הוערך בסך של 800,000 ₪ והיתרה בסך של 200,000 ₪ היא בגין מיטלטלין וכלי-הרכב שחלק בו היה 45,000 ₪ - אין בה היגיון כלכלי, לא נתמכה בכל ראייה ונסתרת מהמסמכים הנוספים שהוגשו.

 

עוד אוסיף כי בהמשך חקירתה, עומתה התובעת גם עם העובדה כי מההסכם הראשון הושמטה המילה "פנסיה" מסעיף 8 אך הוּסף סעיף 13 שעניינו תשלומי גִמלה לתובעת באם יבקש הבעל להתגרש. זו ראייה נוספת לכך שעניין הפנסיה נשקל ונכלל במכלול השיקולים.

 

  • ראייה נוספת הן ההערות שהוכנסו להסכם הראשון לאחר שלא אושר. הערות אלו נכתבו בכתב ידה של התובעת. נספח ז/1 לתצהיר נ/5. שם נכתב כי במְקום סעיף 13 להסכם הראשון, הסעיף שעניינו תשלומי פנסיה במקרה של גירושין - ישולם לתובעת סך של 100,000 ₪. ראו עדותה בעמוד 20 שורות 1-23.

 

  • ניסיונה של התובעת להציג עצמה כבובה (עמוד 20 שורות 22-23) אינו תואם את התרשמותי. תשובותיה בנקודות הסותרות את גרסתה היו מתחמקות.

 

עיון בהסכם הראשון שעליו הערות בכתב יד מחזק את גרסת הנתבע כי תוספת "תשלום המענק" בסך של 100,000 ₪ נוסף על 200,000 ₪ שנכללו בהסכם הראשון, היא בתמורה לזכויות בגִמלת פנסיה של הנתבע במְקום סעיף 13 של ההסכם הראשון. ברי כי הצדדים הביאו בחשבון גם את גם את גִמלת הפנסיה מצה"ל. ככול שהסכום שהוסכם לטענת התובעת נמוך מהמחצית המגיעה לה (ואיני סבורה שזה המצב לאור כלל הוראות הסכם הממון) עדיין אין בכך לאפשר הגשת תביעתה כאן.

 

 

השינויים בכתב ידה של התובעת בנספח ז/1 לתצהיר נ/5 נערכו על ידי התובעת במרוכז בנספח ז/2 לתצהיר נ/5 וכן בנספח ז/3 לתצהיר נ/5. בנספח ז/3 כתובה בכתב ידה של התובעת התחייבות הנתבע לשלם 300,000 ₪ נוסף על הסך המוסכם בסך של 800,000 ₪ והמילה "פנסיה" וכן נכתב בכתב ידה, כי "מעבר לסכומים האלה לא יועברו סכומים נוספים".

 

  • בתקופה שבין ההסכם הראשון ובין הסכם הממון, פדתה התובעת, מימשה ומשכה לכיסה כל הזכויות והכספים אשר נצברו על שמה בקרן מבטחים - וכספים אלו שימשו אותה בלבד. ראו בהקשר זה עדות המומחה בעמוד 16 שורות 12-16.

 

  • עדות הנתבע הייתה עקבית ומהימנה עלי. הנתבע העיד כי במו"מ דנו הצדדים גם בעניין הפנסיה החודשית ששולמה לו כבר באותה עת, כי המו"מ היה "בדקויות" ודנו בכל סוגיה וסוגיה. הכל היה על השולחן. ראו עמוד 22 שורות 6-32, עמוד 29 שורות 22-26 ועוד.

 

  • זאת ועוד, בהתאם לתקנה 148 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, "עדותו והודעתו של בעל דין שנרשמו בקדם-משפט והחלטות השופט בקדם-משפט דינן כדין עדות...". לפיכך אפנה ראשית לעדות התובעת בקדם המשפט שהתקיים ביום 09.12.2015 שם, בעמוד 2 שורות 16-21, העלתה התובעת שלוש גרסאות סותרות: בתחילה טענה כי ויתרה מאחר ורצתה להתגרש; בהמשך כי טענה כי לא ידעה שיש כספים; לאחר מכן טענה כי ויתרה על הכספים מתוך לחץ. בהמשך, בהתייחס לתשלום בסך של 300,000 ₪ ששולם לתובעת על פי הסכם הממון, מעבר למחצית בזכויות המשפחתיות - טענה בעמוד 2 שורות 22-26 כי התשלום בסך של 300,000 ₪ נועד להשתיק אותה מלדרוש את המגיע לה ולאפשר לה לארח את ילדיהם הבגירים של הצדדים. בשורות 27-31 לפרוטוקול הנ"ל אישרה התובעת כי על פי הסכם הממון שולמו לה שני הסכומים בסך של 800,000 ₪ ובסך של 300,000 ₪ ושני הסכומים יחדיו שולמו בגין חלקה, ולמרות זאת טענה כי "אף פעם לא עלה הנושא הזה של הפנסיה". ברור כי המדובר בטענות הסותרות עובדתית זו את זו ולכן לא יכולות לעמוד.

 

  • נוסף על כך, התובעת לא הביאה לעדות את עו"ד ז'. חזקה היא כי הימנעות צד מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראייה על-מנת לפעול לחובתו. ראו ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג פד"י מז (2) 606, 614, ע"א 465/88 הבנק למימון נ' מתתיהו פד"י מה(4) 651, 658 ועוד.

 

אמנם הנטל להוכיח את הוויתור הוא על הנתבע וניתן לזקוף הימנעות הבאת עו"ד ז' לחובתו – אלא שלאור הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, משהתביעה היא תביעת התובעת ולא זומנו עדים נוספים או הוצגו ראיות שיש בהן לתמוך בגרסתה - יש לזקוף הימנעות זו לחובתה.

 

  • לסיכום חלק זה, גם אם נכונה גרסת התובעת כי עובר לעריכת הסכם הממון לא ידעו הצדדים כי הם זכאים לאזן את זכויות הפנסיה הצבורות – בפועל איזנו הצדדים את הזכויות על פי המידע שהיה בידם. הצדדים הסכימו כי כל צד יישאר עם זכויותיו הצבורות, התובעת פדתה את זכויותיה לכיסה, הצדדים לקחו זאת בחשבון על דרך כך שהנתבע נטל התחייבויות שלא היה חייב ליטול על עצמו – כגון תשלום דמי שכירות עד מעבר האישה לדירה שנרכשה עבורה ותשלומים עבור כלי הרכב של האישה (על פי ההסכם הראשון) וגם ביטוחים, "מענק" בסך של 300,000 ₪, לימודי תואר ראשון עבור ילדי הצדדים ומגוריהם עמו. ראו עדות הנתבע בעמוד 21 שורות 1-2. לאור זאת אין המדובר בהסכם שותק כטענת התובעת או בטעות הפוגעת ברצון – אלא, אולי, בטעות בכדאיוּת העסקה.

 

  1. משמעות הדבר הוא כי עובר לחתימה על הסכם הממון בחרו הצדדים, משיקוליהם, לאזן את כלל זכויותיהם והביאו בחשבון את העובדה כי הנתבע זכאי לפנסיה וכל צד נשאר עם זכויותיו. התובעת הסכימה מרצון וללא כפיה או פגם ברצון ליטול תמורת חלוקה זו, זכויות יתר – "תשלום מענק", תשלום שכר דירה, ביטוחים, תשלומים לילדי הצדדים תשלום 2/3 התחייבויות לבנק (למצער 40,000 ₪ כפי עדותו בעמוד 23 שורה 19). מדובר בוויתור מרצון. לתובעת הייתה ההזדמנות לבחן את שווי הזכויות והיא בחרה שלא לעשות כן ולוותר על כך בשל תנאי הסכם הממון כפי שהוסכמו באותה עת.

 

            אזכיר כי הצדדים היו מיוצגים וממועד החתימה על ההסכם הראשון ועד ליום הגשת התביעה חלפו כ- 15 שנים במהלכן לא העלתה התובעת כל דרישה או תביעה. בהתנהגותה מהלך כל השנים, יצרה התובעת מצג ממשי של ויתור או מחילה על זכותה בגמלת הפנסיה על דרך של איזון משאבים אקטוארי – להבדיל מאיזון על דרך של קבלת זכויות-יתר בהסכם הממון. ראו לעניין הסכמה פוזיטיבית של ויתור אף ללא הוראת ויתור מפורשת עמ"ש (ת"א) 39641-05-10 פלונית נ' פלוני, מיום 02.04.2012. הערעור על פסק הדין נדחה בע"מ 3610/12 פלונית נ' פלוני, מיום 10.06.2012.    

  1. עוד בהקשר זה אציין - הפניית התובעת להוראות סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 אינה רלוונטית הואיל ועניינו של סעיף זה בביטול חוזה.

 

במקרה כאן התובעת - ניתן לומר בחוסר תום לב - אינה מבקשת ביטול הסכם הממון, ואינה מבקשת להשיב את שקיבלה ביתר על פי הוראות הסכם הממון, בהסתמך על העובדה כי הנתבע זכאי לתשלומי פנסיה. התובעת אפילו לא הצהירה כי היא מוכנה להשיב – כהוראת סעיף 21 לחוק החוזים, התשל"ג-1973 את שקיבלה ביתר על בסיס העובדה כי שולם לה כנגד הפנסיה. האמור עולה בכדי חוסר תום לב אשר, בהצטרף לטעמים נוספים, יכול ויביא לדחיית התביעה.

 

האם התביעה התיישנה?

 

  1. למעלה מן הדרוש מצאתי גם לדון בטענות הנתבע כי התביעה התיישנה או הוגשה בשיהוי שיש בו להביא לדחייתה.

 

  1. בהתייחס למועד איזון המשאבים ותחולתו על אלו נכסים, קובעת הוראת סעיף 5 לחוק יחסי ממון כי הזכות לאיזון מתגבשת בפקיעת הנישואין או בהתקיים התנאים בהוראת סעיף 5א:

 

"5.(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט – (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; (2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות; (3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

(ב)...

(ג)          בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות."

 

5א(א) הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן:

(1)          חלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים האלה:

(א)         הליך להתרת נישואין;

(ב)         תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג

(2)          קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה... "

 

  1. הנתבע טוען כי בכל מקרה התביעה התיישנה. מצאתי טענה זו כנכונה ביחס לכל סכום פנסיה שמועד תשלומו למי מהצדדים הוא למעלה מ-7 שנים שקדמו להגשת התביעה – היינו שולם לפני 12.4.2008 (כולל). ואפרט:

 

  1. הוראת סעיף 2 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), מחילה על תביעת התובעת את הוראות חוק ההתיישנות שכן היא קובעת כי:

 

"תביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה.."       

 

אשר למניין תקופת ההתיישנות קובעת הוראת סעיף 5 כי "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: תקופת ההתיישנות) היא בשאינו במקרקעין שבע שנים" והוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות ממשיכה ומפרטת כי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל ביום בו נולדה עילת התביעה.

 

  1. בד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (london) Israel British Bank, פד"י מד(2) 265, 271 נפסק:

 

"עילת התובענה" היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע) (ראה ע"א 242/66[1]; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988 121). ה"יום שבו נולדה עילת התובענה" הוא איפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב (הנתבע) (ראה ע"א 331/74 [2]. מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית-משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק-דין (ראה ע"א 115/52 [3], בעמ' 575). בחיוב, שהצדדים קבעו בו מועד קבוע לקיומו (ביום פלוני, בחודש אלמוני, בשנה פלמונית), מתגבשת עילת התביעה בהגיע אותו מועד, ומיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות להימנות".

ראו גם ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' פד"י נז(5) 166 שם נאמר, כי מבחן עילת התביעה הוא השאלה האם התקיימו כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש עילתו של תובע מכוח הדין המהותי - וקיימת עילה קונקרטית מכוחה יכול תובע לפנות לבית המשפט ולעתור לסעד (שם בעמ' 175).

 

  1. לעניין עילת התביעה, משמדובר בבני זוג נשואים שחל עליהם חוק יחסי ממון, הולדתה של הזכות לאיזון משאבים היא במועד הקרע – וזהו המועד ממנו יש לבחון את מניין התקופה להתיישנות. מועד הקרע הוא חלק מעילת התביעה.

 

במקרה כאן אין מחלוקת בין הצדדים כי מועד הקרע לגביו יש לערוך את איזון המשאבים - הוא מוקדם למועד הגירושין. בעניין זה אני מקבלת את טענות הנתבע כי מועד הקרע הוא לכל המאוחר ביום 01.05.2000.

 

  1. כפי שפרטתי לעיל בין הצדדים נחתם הסכם ראשון נושא תאריך 27.01.2000. במסגרת ההסכם הראשון הוסכם כי על חשבון חלקה של התובעת בנכסים לאיזון משאבים רכש הנתבע דירה על שם התובעת תמורת סך של 700,000 ₪. הוסכם כי החזקה בדירה תימסר בידי התובעת עד ליום 01.05.2000. נוסף על כך הוסכם כי ממועד מסירת החזקה – תיעשה הפרדה כלכלית בין הצדדים. ראו סעיפים 4-6 להסכם הראשון, נספח ה לתצהיר נ/5. הצדדים קיימו את ההסכם הראשון בפועל: הדירה נרכשה והחזקה בה נמסרה לתובעת לכל המאוחר ביום 01.05.2000. ראו הודאת התובעת בעדותה בעמוד 23 שורות 1-11 יחד עם הימנעותה שם מלהשיב לשאלה בעניין הפרדת החשבונות.

 

נוסף על כך, ולאור ההסכמה על הפרדה רכושית, התברר כי עוד קודם ליום 31.12.2000, התובעת פדתה, מימשה ומשכה לכיסה כל הזכויות והכספים שנצברו על שמה בקרן מבטחים וכספים אלו שימשו אותה בלבד.

 

לא זו אף זו אלא שבהסכם הממון נקבע בהוראת סעיף 7(ב) כי עד ליום 31.05.2000 שילם הנתבע (בלשון עבר) לתובעת את כל חלקה בנכסי המשפחה בסך של 800,000 ₪ ונותרה לתשלום יתרת מענק בסך של 300,000 ₪ אשר ישולמו על-פי הוראות נספח להסכם ממון (שהקדים תשלומים שנקבעו בסעיף 8 להסכם הממון).

משמעות הדבר היא כי לכל המאוחר מיום 01.05.2000 לא היה שיתוף כלכלי בין הצדדים ומועד הקרע הוא 01.05.2000 ולא כפי שנקבע בהחלטות ביניים.

 

נוסף על כך אבהיר בהקשר זה כי החלטתי כי מועד הקרע נקבע ביום 31.12.2000 ניתנה בהסתמך על טענת התובעת כי עד למועד זה הצדדים התנהלו כחטיבה כלכלית אחת. הטענה התבררה כלא נכונה. ראו מוצג נ/4 הכולל גם את הודעת התובעת שם היא מאשרת כי מועד הקרע היה מוקדם ליום 31.12.2000.

 

לאור כי ההחלטה היא החלטת ביניים שניתנה בטרם נשמעו ראיות, ובתוקף סמכותי לשנות מהחלטות ביניים וחובתי לעשות הכל למען הצדק וגילוי האמת - אין החלטת הביניים הנ"ל מונעת קביעת מועד קרע במועד אחר – כפי שנקבע לעיל.

 

מבלי לגרוע מהאמור, ולעניין אופן חישוב איזון המשאבים, אציין כי אם מועד הקרע היה נותר ביום 31.12.2000 הרי שהיה מקום להורות למומחה לכלול בחישוב איזון המשאבים את כל זכויות התובעת שנפדו על ידה - וזאת כטענת הנתבע. משמועד איזון המשאבים נקבע מוקדם למועד הפדיון, אין צורך ליתן הוראות נוספות בעניין זה, אלא לעניין מועד הקרע.

         

  1. כספים הם מיטלטלין ועל פי ההלכה הפסוקה המועד למניין תקופת ההתיישנות ביחס לאיזון משאבים של כספי גִמלת בן הזוג הוא מועד התשלום בפועל של כל גִמלה וגִמלה.

 

בבע"מ (י-ם) 222/08 ש.א. נ' ש.ד. מיום 2.2.10, פסקה 311 לפסק הדין נפסק כי:

 

"לעניין חישוב תאריך תחילת מירוץ ההתיישנות, המועד הקובע הוא רגע קבלת הפנסיה החודשית בידי בן הזוג הפנסיונר, כאשר מאותו מועד, לכל פנסיה חודשית, יש תקופת התיישנות של 7 שנים, מיום התשלום בפועל, דהיינו: מן היום שבו בן הזוג הפנסיונר קיבל את הפנסיה החודשית."

 

  1. בערעור שהוגש על בע"מ 222/08 הנ"ל, בע"מ 3610/12 פלונית נ' פלוני, מיום 10.06.2012, השאיר בית המשפט העליון, בצריך עיון, את השאלה האם המדובר בזכות המתחדשת מדי חודש בחודשו. לטעמי אנו דנים בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, השווה עם בני זוג עליהם חלה הלכת השיתוף בעניין 32775-04-11 צ.ט. נ' ר.ט. מיום 29.07.2015 וגם עם פש"ר (ת"א) 1809/06 עזבון המנוח שריה עופר נ' הכנ"ר, מיום 09.08.2016 בפסקה 12 לפסה"ד מפי הש' אורנשטיין שם נאמר כי מניין ההתיישנות נמנה מיום פקיעת הנישואין.

 

  1. זה המקום לציין כי לטעמי סעיף 13 לחוק ההתיישנות אינו חל במקרה מיוחד שלפני. ראשית, טענה זו לא נטענה ובהיות הטענה טענה דיונית, יש לראותה כטענה שויתרו עליה, ושנית, מכוח פרשנות תכליתית אין להחיל את סעיף 13 על ההליך כאן. הרציונל של סעיף 13 הוא כי כל עוד בני הזוג נשואים אין להם תמריץ לחלק את זכויותיהם הרכושיות ורבות קיים מחסום רגשי-פסיכולוגי לעשות כן. רציונל זה אינו מתקיים בנסיבות כאן. הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית חלקית מאז 1995 ובהפרדה רכושית מלאה מאז 01.05.2000. קשר הנישואין בפועל הופסק והם נותרו נשואים "על הנייר" בלבד. לכן, שאין זה צודק או נכון, בחלוף כעשור וחצי ממועד הקרע שקדמו לו מספר שנים של פרידה למעשה - להחיל את סעיף 13 לחוק ההתיישנות, שכן הרציונל שבבסיס סעיף 13 אינו רלוונטי לנסיבות כאן. פרשנות תכליתית מחייבת אי-החלתו, פרשנות אחרת, לא רק שתחטא לתכלית החקיקה אלא שתאפשר לצד המסרב להתגרש, להאריך את תקופת ההתיישנות.

 

בהתייחס לרציונל מוסד ההתיישנות, ראו  ע"א 6805/99 תלמוד תורה והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פד"י נז (5) 433 בעמוד 444:

 

"תכלית מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על עניינו של הציבור ( ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ [3], בעמ' 558-559)...עניינו של התובע מחייב כי יינתן לו מרווח זמן מספיק להכין את תביעתו ולהגישה, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכותלי בית-המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה שבה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל, ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל...; האינטרס הציבורי מחייב מצד אחד, כי תינתן לתובע שהות לעשות לפתרון הסכסוך מחוץ למערכת השיפוט. מצד אחר, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי-המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגיטימיים של גורמים שונים, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק."

בנסיבות המקרה המיוחדות שכאן, לאור תכלית מוסד ההתיישנות והעדרו של הרציונל שמונח בבסיס סעיף 13 לחוק ההתיישנות הרי שבפרשנות תכליתית, הסייג שבסעיף 13 לחוק ההתיישנות לא חל התביעה שלפני.

 

  1. משמעות הדבר הוא כי תביעת התובעת, ביחס לתשלומי גִמלה ששולמו ממועד הקרע ועד ליום 12.04.2008, התיישנה. ראו גם דברי ב"כ בדיון מיום 09.12.20015 בעמוד 3 שורה 12, שם הודתה כי מניין תקופת התיישנות הוא כלפי כל תשלום ותשלום ממועד תשלומו (חרף זאת לא תוקנה התביעה).

 

האם תביעת התובעת הוגשה בשיהוי שיש בו להביא לדחיית?

 

  1. אציין כבר כעת כי לאור השיהוי בו נקטה התובעת תביעתה, מצאתי כי יש לדחות תביעתה גם ביחס לתשלומים ששולמו לאחר 12.04.2008.

 

  1. אפנה בהקשר זה לדברי בית המשפט העליון, הש' רובינשטיין בע"א 8184/12 מרכז תורני לאומי ע"ר נ' קפלן, בפסקה כג, מיום 28.10.15 שם:

 

"...טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית, שעה שטרם חלפה תקופת ההתיישנות, תתקבל בנסיבות נדירות בלבד, בהן הוכיח הנתבע כי בעל הדין זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הצד השני את מצבו לרעה, אם במובן הראייתי ואם במובנים אחרים...דבר זה יסודו כמובן בשכל הישר"

 

ראו גם ע"א 6805/99 שאוזכר לעיל בסעיף 33 בעמוד 445 ואילך:

 

טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים...

שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד [11]; D.W. Oughton, J.P. Lowry, R.M. Merkin Limitation of Actions [60], at p. 23).

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע (ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי [12], בעמ' 53; ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' יונגר (להלן – פרשת ליברמן [13]), בעמ' 756-755). הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע (ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ [14]; פרשת ליברמן [13], בעמ' 756; ע"א 167/51 ברסקי נ' סגל [15]; ע"א 118/75 עזבון מחמד שריידי נ' מנסור [16], בעמ' 664; ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' מימון [17], בעמ' 810; ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן [18]; ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים [19]).

 

  1. בנסיבות המקרה שלפניי סבורני שהתקיימו נסיבות שמביאות למסקנה שהתובעת השהתה תביעתה באופן שיש בו להביא לדחייתה.

התובעת לא מצאה לנכון לבחון זכויותיה במועד הרלוונטי. טענתה כי נתנה אמון ולא ביקשה מסמכים מאחר ופעלה כבובה ולא נטלה חלק פעיל בגיבוש ההסכמות - לא עשתה עלי רושם מהימן. למעשה התרשמתי הפוך: התרשמתי ממי שידעה היטב להסתיר מידע רלוונטי מבית המשפט, להתחמק ממתן תשובות במקומות בהן השאלה לא הייתה נוחה לה ובמי שבזמן אמִתי אף הפרידה התנהלותה הכלכלית מהנתבע על מנת לשמור על זכויותיה.

כך למשל התובעת ידעה להסביר היטב מדוע היא סברה שמגיע לה מחצית מהזכויות בבית הצדדים למרות שנרכש על-ידי הנתבע טרם הנישואין, ראו עמוד 24 שורות 15-16, וידעה לטעון כי ההפסדים הבורסה הם באחריות הנתבע ועוד.

 

  1. בעת עריכת איזון משאבים, העיקרון המנחה הוא כי איזון המשאבים הוא במכלול ולאחר קביעת שוויָם של כלל נכסי בני הזוג. ראו רמ"ש (חי) 34778-03-16 פלוני נ' פלונית מיום 15.11.2016 שם, בפסקה 8 לפסה"ד כותב השופט ג'יוסי:

 

"יש לזכור כי במסגרת תביעה לאיזון משאבים על בית המשפט להגיע להכרעה המאזנת באופן מלא, סופי וממצה את כלל הזכויות בנות האיזון שצברו הצדדים במהלך החיים המשותפים, מכל מין וסוג שהוא, ולא בגזרה מצומצמת של זכויות מסוג זה או אחר. על אלה נמנים כספים ומשאבים שנצברו במהלך החיים המשותפים והוברחו."

 

            עוד נאמר שם:

 

"אוסיף בהקשר זה, כי לדעתי, בין אם נטען בכתבי הטענות להברחת כספים וזכויות, ובין אם כלל לא נטען הדבר, עדיין פתוחה הדרך לפני הצדדים, ככל שנתגלה לפניהם כי נעשתה הברחת נכסים בני איזון, גם בשלב לאחר הגשת חוות דעת מומחה, ולדרוש בירורם ואיזונם, ולא ניתן לדחות דרישה כזו מטעם בן זוג, משום שלא טען לכך בעבר, או לא הציג ראיות מספיקות לכך בשלב שקדם למינוי המומחה. הדברים אמורים במיוחד באותם מקרים, והם שכיחים, בהם בן זוג אחד מעורב יותר בענייני הכספים והרכוש, והוא זה המחזיק במידע הרלוונטי, וייתכן אף עושה להסתרתו. כך הוא הדבר, כאשר מידע מעין זה מגיע לידי המומחה, והוא מתייחס אליו בחוות דעתו, או דורש מסמכים ומידע מבעלי הדין לשם מיצוי הבירור.

 

נוכח כל האמור לעיל, יש לראות בחוות דעת המומחה כלי לבירור זכויות הצדדים, לרבות הברחת משאבים, גם אם לא טענו לכך מפורשות. הדבר אף מתחייב לנוכח מאפייניה הייחודיים של ההתדיינות בנושאי משפחה והמסגרת הדיונית הגמישה הנוהגת בבתי משפט לענייני משפחה."

 

הדברים נקבעו לאור הוראת סעיף 6 לחוק יחסי ממון הקובעת הוראת סעיף 6 את אופן מימוש הזכות ויישום איזון המשאבים ומורה:

 

"6(א) לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.

(ב)         היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף.

(ג)          באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים...

 

  1. לאור העובדות שהתגלו עם התקדמות ההליך, הגעתי למסקנה כי השיהוי בהגשת התביעה מביא לכך שלא ניתן כיום לערוך איזון משאבים מלא ואמִתי. לא ניתן היום לשום את שווי נכסי כל אחד מבני הזוג - ומשווי זה לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, כפי שמורה סעיף 6 הנ"ל.

 

עובדה זו נובעת מהתנהלותה של התובעת הן במועד הגשת התביעה והן אופן ניהולה.

התובעת נהגה בחוסר תום הלב עת לא גילתה זכויותיה שנפדו, גם ביחס למועד הקרע חרף, מעבר מגוריה כ-8 חודשים קודם ליום 31.12.2000 וההפרדה הכלכלית משנת 1995, וגם ביחס לנספח להסכם הממון שלא צורף לתביעתה. כך גם תביעת התובעת היא עד למועד הגירושין בעוד אין ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי הצדדים התגרשו ביום 16.12.2002, למעלה משנתיים לאחר מועד החתימה על הסכם הממון, ועל אף שההפרדה הכלכלית ביניהם החלה עוד בשנת 1995 ומועד הקרע הוא לכל המאוחר ביום 01.05.2000 – שנתיים וחצי קודם למועד הגירושין.

 

התנהלות זו מלמד על חומרת הנזק שנגרם לנתבע בשל השתהות התובעת בהגשת תביעתה. אין ספק כי השיהוי הסב לנתבע נזק ראייתי. שיהוי זה אף הביא להתארכות ההליכים בשל ניסיונות הנתבע לאתר מסמכים, לשחזר מידע ולהוכיח הגנתו.

 

  1. לא מצאתי כי הוכח שנזק ראייתי זה אוּזן או כי התאפשר לנתבע לתקנו. במסמכים שהועברו למומחה שמוּנה נעדרים מסמכים אשר נוגעים לחובות והתחייבויות הצדדים נכון למועד הקרע, לא נכללו מסמכי פדיון מבטחים ולא ניתן לברר כיום האם היו זכויות נוספות שיש להביאם בחשבון.

נוסף על כך, השיהוי ככול הנראה פגע גם באפשרות הנתבע להוכיח עד כמה מתוך הסך של 300,000 ₪ יש להביא בחשבון לעניין איזון הזכויות הצבורות: מה היה שווי המיטלטלין, שווי כלי הרכב או זכויות אחרות, וכן להוכיח בראיות את סכום ההוצאות הנוספות שנטל על עצמו שיש להשיבם בידו – התשלומים עבור שכר לימוד לילד המשותף, ביטוחים, 2/3 מההתחייבות לבנק ועוד.

 

אוסיף כי מהראיות עלה חד-משמעית כי מתוך הסך של 300,000 ₪ שקיבלה התובעת, נוסף על הסך של 800,000 ₪, למצער סך של 100,000 ₪ שהוּסף בהסכם הממון – מקורו בעובדה כי הנתבע מקבל פנסיה חודשית מצה"ל.

 

  1. כך למשל עלה כי במועד הקרע עמדה לחובת הנתבע יתרת הלוואה לצה"ל בגין היוון הגִמלה בסך של 500,000 ₪. הלוואה זו הוּשבה מדי חודש בחודשו בהפחתה מהגִמלה ששולמה. המומחה העיד כי הביא את הדבר בחשבון בעת החישוב החודשי. ראו עמוד 16 שורות 3-11. משמעות הדבר הוא שבאם יערך כיום איזון משאבים חלקי, הנתבע הוא זה ששילם את ההלוואה לאורך השנים וחלקה של התובעת קוזז רעיונית בלבד. על אחת כמה וכמה הדברים מהותיים בשים לב שההלוואה נלקחה לצורך שיפוץ בית הצדדים, אותו בית שהתובעת קיבלה מחצית משוויו ללא הפחתה – בהסכם הממון. ראו בהקשר זה עדות הנתבע בעמוד 21 שורות 7-17.

 

  1. העדר אפשרות לערוך היום איזון מלא וכנדרש על פי הוראת סיעף 6 לחוק יחסי ממון עולה גם מהעובדה כי התובעת עצמה לא יודעת לפרט זכויותיה למועד הרלוונטי. התובעת בחקירתה הנגדית לא ידעה לתת פרטים אודות התשלומים שקיבלה וזכויותיה, מקומות עבודתה במועד הרלוונטי, קרן השתלמות וזכויות סוציאליות שצברה וחובות או התחייבויות. ראו עמוד 24 שורות 1-12:

 

"ש. בתקופה שהיית נשואה עם ד', קיבלת מדי חודש שני תלושי שכר, אחד ממשרד החינוך ואחד מקיבוץ XXX.

ת. לא בכל החודשים.

ש. תפרטי לי מתי.

ת. אני לא זוכרת. אני צריכה לבוא לפה עם נתונים כאלה?

ש. היתה לך קרן השתלמות כשהתגרשת מד'?

ת. הכל נמצא במסמכים. אני לא מסתירה כלום בעניין של הכסף.

ש. נכון שבנוסף לעבודתך כמורה ניהלת חוגים?

ת. בשנתיים האחרונות. בשיעורים עזרתי לכל ילדי המשפחה בחינם. הכנתי אותם לבגרויות.

ש. נכון שכשנפרדתם, ד' שילם את יתרת החובה שהייתה בחשבון הבנק המשותף?

ת. אני לא יודעת מה היה שם. אם יש לך על זה נתון תראי לי ואני אגיד כן. אין לי שום בעיה להגיד כן. ההוצאות שלי היו על הילדים. לא קניתי יהלומים ולא לקחתי לעצמי כלום."

 

  1. לאמור יש להוסיף כי הנתבע שינה מצבו לרעה. הנתבע עשה שימוש בכספי הגִמלה שלו. בעניין זה נפסק בע"א 6805/99 שאוזכר לעיל בסעיף 33 בעמוד 447 כי:

 

התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום-לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר של טענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע לנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם (ע"א 5634/90 הנ"ל [19], בעמ' 852; ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן [21], בעמ' 317; ע"א 69/84 שפר נ' בונה [22], בעמ' 656; ע"א 367/71 טייג נ' ישראלי [23], בעמ' 716-715). יש המדגישים את הקשר בין השיהוי לבין תורת ההשתק מכוח מצג שהוא פן של תורת תום-הלב השזורה בכללי המשפט האזרחי. ההשתק מכוח מצג מונע מאדם להתכחש למצג שהציג בפני אחר מקום שאותו אחר הסתמך עליו בתום-לב ושינה את מצבו לרעה, וכך, אם נמנע תובע לתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות שניתן להבין בהן מכך כי שוב לא יעמוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי, וכך "ההשתק נועד למנוע תוצאות שאינן צודקות, המתחייבות לכאורה על-ידי הדין" (דברי השופטת דורנר בעניין ע"א 4682/92 הנ"ל [2], בעמ' 286; רע"א 4928/92 הנ"ל [11], בעמ' 101-100; פרשת מזאריב [1], בפיסקאות 15-13). במסגרת בחינת תום-הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום-לבו של הנתבע, למשל אם פעל בשקידה סבירה במסגרת משא ומתן שניהל עם התובע לפתרון הסכסוך מחוץ לערכאות, ואם אפשר שהתנהגותו תרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה.

 

  1. על בעל דין העותר לבית משפט מוטלת החובה לנהוג בתום לב באופן ניהול ההליכים ומימוש זכותו. ברע"א 4982/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל מונד, פד"י מז(5) 94 (24.5.1993), עמוד 100 ואילך, נאמר:

 

"ההתכחשות למצגים (וכן להבטחות) שניתנו במשא ומתן לכריתת חוזה או למצגים שנתנו יסוד להנחה כי נותנם לא יעשה שימוש בזכות המוענקת לו על-ידי החוק או החוזה - מהווה פגיעה בחובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים. לפגיעה זו משקל יתר אם (כפי שנדרש בדיני ההשתק) זה שכלפיו נעשה המצג (או מקבל ההבטחה) שינה על-פיהם את מצבו לרעה. דין דומה עשוי לחול גם מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים, המטיל חובת תום הלב בביצוע כל פעולה משפטית, גם כזו אשר אינה נוגעת ליחסים חוזיים, וזאת כאשר המצג (או ההבטחה) לא ניתנו במסגרת משא ומתן לכריתת חוזה או במסגרת קיום של זכות הנובעת מחוזה או שימוש בה. עמד על כך השופט אלון בבג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' [7] בעמ' 10: וכשם שלעניין דיני חוזים ובתחום המשפט המינהלי חלה מאז ומתמיד חובת ההתנהגות בתום-לב, במידה זו או אחרת, מכוח חקיקה שיפוטית בלבד... ועם חקיקתם של סעיפים 39 ו-61(ב) האמורים חזרה חובה זו ובאה לעולם, בהרחבת היריעה, כדבר חקיקתה של הרשות המחוקקת...כך לעניין עקרון המניעות שלפנינו; הורתו ולידתו של עיקרון זה בפסיקתו של בית משפט זה, לאחר מכאן מעוגן הוא בסעיף 7(ב)(4) לחוק בתי המשפט, ועם חקיקתם של סעיפים 39 ו-61(ב) האמורים חזר ובא לעולם כחלק מעקרון ההתנהגות בדרך מקובלת ובתום-לב שבכלל המערכת המשפטית בישראל".

 

  1. אמנם הדברים נאמרו שם בעניין דיני ההשתק, אך ניתן בהחלט להקיש מהם לענייננו ולקבוע כי מעיקרון החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום הלב גם בעת עמידה על זכות וניהול הליכים משפטיים, הרי שבעל דין שלא פעל ונתן ביטוי לזכותו בגִמלת פנסיה ששולמה עוד במועד חתימתה על הסכם הממון, ותשלומה היווה בסיס לדרישה לזכויות יתר בהסכם - תביעתה תידחה בשל שיהוי.

 

באשר לחובת בעל דין לנהוג בתום לב, ראו גם בג"צ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול פסקה 38-39 לפסה"ד (23.6.09). וכן, בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, פסקאות 4-8 לפסה"ד (15.1.2007) והדברים שכתבתי בפסקה 26 בתמ"ש (חד') 4006-07-12 מ.נ. נ' ש.ד. מיום 20.01.2013.

 

  1. יש להוסיף כי אין המדובר בתביעה שהוגשה בחלוף 7 שנים ממועד זכאות התובע לתביעתו. "עילת המסגרת" הולדתה במועד הקרע, היינו לפני כ-18 שנים. אמנם זכות התביעה הכספית מתחדשת מדי חודש בחודשו אלא שלא ניתן להתעלם מכך שהתובעת ישנה על זכויותיה, בזמן אמִתי לא ביקשה לערוך איזון משאבים מלא ומדוקדק וכיום מבקשת כי על סמך מידע חלקי ולא שלם – יבוצע איזון משאבים.

 

            לטעמי לא ניתן לערוך איזון משאבים מבלי שיופחתו מאיזון המשאבים כל אותם תשלומי היתר ששילם הנתבע במסגרת הסכם הממון בשל העובדה כי הנתבע במועד המו"מ והחתימה על הסכם הממון, קיבל תשלומי גמלת פנסיה חודשית.

 

נפסק:

 

  1. התביעה נדחית הן בשל השיהוי בהגשתה וביחס לתשלומי גִמלה ששולמו לנתבע קודם ליום 12.04.2008 גם בשל התיישנות, והן לגופה הואיל ובעת החתימה על הסכם הממון הצדדים הסכימו כי כל צד יוותר הבעלים של הזכויות שנצברו על שמו וערכו איזון משאבים על-פי הוראות הסכם הממון במסגרתן נטל הנתבע התחייבויות נוספות בהן לא היה מחויב.

 

  1. לאור אופן בו ניהלה התובעת את ההליכים אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע את התשלומים ששילם עבור שכר המומחה לפי קבלות, את הוצאות העדים שנפסק לחובתו, הוצאות עבור איתור מסמכים בסך של 5,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 27,000 ₪.

 

מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, תיקוני עריכה והגהה.

המזכירות תמציא לצדדים ותסגור ההליך.

ניתן היום,  כ"ח תמוז תשע"ט, 31 יולי 2019, בהעדר הצדדים.

    

                                                                                חתימה


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ