פס"ד בשלוש תביעות אגב פירוד בני זוג- שיתוף ספציפי

האיש

  מ.נ.

פתח דבר

1. בפני שלוש תביעות אגב פירוד בני זוג: הראשונה: תביעת אם האיש (להלן – "החמות") כנגד כלתה לשעבר (להלן – "האישה"), בה עותרת החמות לסילוק ידה של האישה מבית מגורים, המורכב משתי קומות, הרביעית והחמישית, בצדו המזרחי של בנין הנמצא בחלקה מס' XX בגוש XX הידוע בשם XX, ברחוב XX, בשכונת XX שבירושלים (להלן – "הדירה") (תמ"ש 15836-11-17); השנייה, תביעת החמות כנגד האישה, לתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש האחרונה בדירה (תמ"ש 15867-11-17); השלישית תביעת האישה, כנגד בעלה לשעבר (להלן – "האיש"), הוא בנה של החמות, בה עותרת האישה להצהרה בדבר זכויותיה המשותפות לאיש  בדירה, בדירה אחרת שבשכונת XXX בירושלים (להלן – "דירת הגבעה"), וכן בארבעה כלי רכב (להלן – "כלי הרכב") (תלה"מ 64662-11-17).

1. האיש והאישה (להלן - "בני הזוג") נישאו  זה לזו  בנישואין שרעיים ביום XX והתגרשו ביום XX. משך נישואיהם התגוררו בני הזוג תחת קורת גג משותפת, האיש עבד לפרנסתו, והאישה הקדישה זמנה לבית ולילדים. הדירה שימשה לבני הזוג כבית מגוריהם במהלך למעלה מעשר השנים האחרונות לתקופת חייהם המשותפים. הזכויות בדירה רשומות על שם הגב' XX, אשר אינה מי מבעלי הדין דנן.

טענות הצדדים

1. החמות טוענת לבעלות בלעדית בזכויות בדירה, וזאת מכוח הסכם לרכישת הדירה, שנערך בשנת 2008. לגרסת החמות, רכשה היא את הדירה ממר XX (להלן – "המוכר"), על מנת שתשמש למגורי בני הזוג, ועקב כך התגוררו אלו בדירה ברשותה, מבלי שנדרשו לשלם לה דבר, וממילא אף לא שילמו דבר. עם פרידת בני הזוג, ומכוח בעלותה בדירה, דרשה החמות מהאישה שתסלק ידה מהדירה (האיש עזב את הדירה זה מכבר).

1. לטענת החמות, משנתנה לבני הזוג רשות מגורים ללא תמורה בדירה, זכאית היא בכל עת לבטלה, וכך עשתה. משלא נענתה האישה לדרישת החמות לפנות את הדירה, עותרת החמות לחייב את האישה לשלם לה דמי שימוש ראויים מיום ביטול הרשות הנטענת ואילך.

1. האישה מכחישה את גרסת החמות באשר לבעלותה על הזכויות בדירה מכל וכל. לגרסתה הדירה נרכשה על ידי בני הזוג, ולא על ידי החמות, אשר לה אין כל זכות בדירה. הסכם המכר נערך, למראית עין, בין החמות לבין מוכר הדירה, אך עסקת המכר האמיתית נערכה בין המוכר לבין בני הזוג. האישה טוענת, כי מנהג ידוע הוא בחברה המוסלמית שהבעל עובד ומפרנס והאישה אמונה על חינוך הילדים. משכך לא הייתה לה כל מעורבות בהתנהלותו הכלכלית של האיש, בעסקיו ובנכסים אותם צבר. היא אף לא התערבה בהליכים הפורמאליים של כריתת חוזה המכר.

1. מקום בו לחמות אין כל זכות בדירה, והאישה לא התגוררה בדירה מכח רשות החמות, אלא מכח זכויות הבעלות של בני הזוג, אין כל משמעות לביטול הרשות על ידי החמות, וממילא אין היא זכאית לדרוש את סילוק ידה של האישה מהדירה, או לקבל בגין שימוש האישה בדירה שכר כלשהו.

1. מוסיפה וטוענת האישה, כי היא זכאית למחצית מהרכוש אותו צבר האיש מאז הנישואין, הוא כאמור הדירה, דירת הגבעה וכלי הרכב. בסיכומיה הרחיבה האישה את חזית המחלוקת וטענה לזכות בנכסים אחרים אותם צבר לטענתה האיש, לרבות זכויות סוציאליות. כן עתרה בסיכומיה לאיזון משאבים, ואף לאיזון משאבים שלא מחצה על מחצה, מפאת הברחת נכסים על ידי האיש. ראו: הסיפא לסיכומי האישה.

1. האיש דוחה את טענות האישה, שכן לטענתו הדירה מעולם לא הייתה בבעלותו או בבעלות בני הזוג, אלא בבעלות אמו, החמות. באשר לדירת הגבעה טוען האיש, כי זו מעולם לא נרכשה על ידי בני הזוג, או על ידו, אך הוא מודה, כי משך תקופה קצרה חלק מהבעלות בדירת הגבעה נרשם על שמו. רישום זה בוצע משיקולים כלכליים ומשפחתיים, כאשר מעולם לא הייתה לו זכות בדירת הגבעה.

1. לעניין כלי הרכב טוען האיש, כי למעט רכב מסוג יונדאי - אשר בבעלותו ונרכש באמצעות הלוואה בסכום מלוא עלות הרכישה, ומשועבד לבנק לאומי לשם הבטחת החזר ההלוואה - שלושת כלי הרכב האחרים, כולם משאיות, אינם בבעלותו ומעולם אף לא היו בבעלותו. יחד עם זאת מפרט האיש, כי אחת המשאיות הללו הייתה בעבר הרחוק בבעלות אביו, ואילו משאית אחרת בבעלות חברת השכרה בשם "XXX". אבי האיש אכן שכר בעבר משאית זו מאת חברת ההשכרה, אך השכירות הסתיימה והמשאית הוחזרה לבעליה לפני חודשים רבים.

1. האיש אינו חולק על זכויות בני הזוג להתחלק שווה בשווה בנכסים שנצברו עד מועד פרידתם, ברם, לטענתו לצדדים לא היה כל רכוש, ואין להם אלא חובות. לפיכך מבקש האיש, כי האישה תישא אף היא בחבות שנצברו. בסיכומיו אף עותר האיש לחייב את האישה לחלוק עמו את המטלטלין שנותרו בדירה, וכן להעביר לו מחצית מהסכום שקיבלה בשל מכר ציפוריו, לגביהם ארחיב בהמשך הדברים.

דיון והכרעה

1. דין תביעות החמות לסילוק יד ודמי שימוש ראויים להידחות, ואילו דין תביעת האישה להתקבל בחלקה. אקדים ואומר, כי שוכנעתי שהדירה מעולם לא הייתה בבעלות החמות, אלא בבעלות בני הזוג, ומשכך לא זכאית החמות לדרוש את סילוק ידה של האישה, או לקבל דמי שימוש ראויים בגין הדירה. מקום בו הזכויות בדירה משותפות לבני הזוג, זכאית האישה להצהרה, כי אלו פני הדברים. יחד עם זאת, כפי שיובהר להלן, לא עלה בידי האישה להוכיח שיתוף ביתר הנכסים שפורטו בתביעתה.

1. כבר בפתח הדברים אדחה את טענות האישה לאיזון משאבים, בין מחצה על מחצה ובין בחלקים לא שווים. האישה כלל לא ביקשה סעדים אלו בכתב התביעה, לא ביקשה לתקן את תביעתה, ולמעשה העלתה טענתה זו אך בסיכומיה. למותר לציין, כי האיש התנגד להרחבת החזית. אלו אף פני הדברים באשר לטענות האיש, כי על האישה לשאת במחצית החובות שצברו כנטען הצדדים, לזכות לקבל מאת האישה סכום כסף זה או אחר, בגין מכר הציפורים, ולחלוקת המטלטלין בדירה. האיש כלל לא הגיש תביעה, ואף לא הציג מצג שלם אודות נכסיו וזכויותיו. בנסיבות אלו לא ניתן לדון בטענתו, כי חובותיו עולים על נכסיו ולהסיק, שעל האישה לשלם לו דבר מה.

1. מלבד העובדה שמי מהצדדים לא הגיש תביעה לחלוקת המטלטלין שנותרו כנטען בדירה, הרי שאין להידרש לטענת האיש בעניין זה ולו מן הטעם שבני הזוג לא טרחו כלל לפרט את המטלטלין האמורים (בשולי עניין זה יאמר, כי גרסת האיש באשר לבעלותו המטלטלין סותרת במידת מה את גרסת החמות, אמו, אשר העידה, כי המטלטלין נרכשו על ידה ועל ידי בעלה, והם בבעלותם. ראו: סעיפים 1, 6 לתצהיר החמות).

תביעות החמות

1. הדין הוא, כי בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. ראו: סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. הוראת הדין האמורה פורשה בפסיקה באופן שאין הכרח, כי התובע יהא הבעלים הרשום של המקרקעין ודי אם יוכיח שהוא זכאי להחזיק בהם. ראו: ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433 (1977); ע"א (ת"א) 15654-03-17 אבו טאלב נ' עירית ת"א (2018). יוצא אפוא, כי מקום בו עותרת החמות לסילוק יד, בראש ובראשונה עליה להוכיח בעלותה או זכותה להחזיק בדירה.

1. החמות מבססת טענתה לבעלות בדירה על הסכם מכר שנערך בשנת 2008, בינה לבין המוכר. מהראיות אותן הציגה עולה כאמור, כי אותו מוכר אינו ומעולם לא היה בעל הזכויות הרשום בדירה, והוא פעל מתוקף ייפויי כוח בלתי חוזר שהעניקה לו רוכשת קודמת של הדירה, הגב' XX. הגב' XX רכשה כנטען את הזכויות בדירה מהבעלים הרשום המפורטת לעיל, וזאת באמצעות מר XX, אשר פעל מכח ייפוי כוח שניתן לו. אין בפנינו איפוא מצב עניינים בו נדרשת האישה לסתור את הרישום, אלא על החמות הנטל להוכיח את טענתה, כי היא אכן הבעלים של הזכות בדירה, ולמצער בעלת הזכות להחזיק בה.

1. המוכר לא זומן לעדות על ידי מי מהצדדים, וגרסת בעלות החמות על הזכויות בדירה נסמכת למעשה אך על עדותה, עדות האיש ואותו הסכם מכר. האישה עצמה אינה טוענת, כי היא יודעת את נסיבות כריתת הסכם המכר מידיעה אישית, ומדוע זה בחר האיש, אשר היה אמון על ענייניהם הכלכליים של בני הזוג, כמקובל לטענתה בחברה הערבית, לערוך את הסכם מכר הדירה על שם החמות ולא על שמו.

1. אכן על האישה הנטל להוכיח את טענתה, לפיה הסכם מכר הדירה נערך למראית עין, באופן בו לכאורה החמות היא הרוכשת, בעוד שבפועל הרוכש הוא האיש. ראו: ע"א 3642/11 כהן נ' גטאס (2014). סבורני, כי האישה עמדה בנטל המוטל עליה, וזאת אף בהתחשב בכך שעל האיש והחמות דווקא הנטל להביא ראיות באשר לנסיבות כריתת עסקת המכר ומקורות מימון הרכישה, בהיותם בעלי הגישה הטובה יותר, ודומה שאף הייחודית, אל הראיות. ראו: רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 903 (2003); ד"נ 28/84 זיידאן נ' ע'דיר ואח', פ"ד מה(4) 661, 674 (1988); ע"א 73/86 שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג(4) 343, 348 (1989); דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועמ"ש, פ"ד נה(5) 439, 456 (2001); ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 83 (2001); י' קדמי, "על הראיות", מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע – 2009, חלק רביעי בעמ' 1709-1710.

1. גרסת האיש והחמות, לפיה החמות היא זו שרכשה את הדירה ממקורותיה, אינה אמינה בעיני כלל ועיקר, והנני מעדיף את גרסת האישה, כי רכישת הדירה מומנה ממקורות האיש, אשר צברם במהלך החיים המשותפים. קשה להלום, כי החמות אכן רכשה את הדירה ממקורותיה הכספיים, ושילמה בגינה סך 200,000 דולר ארה"ב, כעולה מהסכם המכר, מקום בו העידה וכך אף העיד האיש, שהחמות מעולם לא עבדה לפרנסתה, אם כי לטענתה סייעה לבעלה, אבי האיש, בעבודתו - אך יחד עם זאת העידה, כי היא עקרת בית. ראו עדות האיש והחמות: בעמ' 25, 50 - 52 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.18.

1. בעת חקירתו הנגדית העלה האיש גרסה חדשה, לפיה החמות זכתה לירושה מאת אביה המנוח, ומכאן היה בידיה לממן את רכישת הדירה. יחד עם זאת העיד האיש, כי למעשה אינו יודע מה בדיוק קיבלה החמות מעיזבון אביה. גרסה חדשה זו נסתרה בעדות החמות עצמה, אשר העידה שקיבלה מעיזבון אביה המנוח "גרושים" "רק עשרים אלף שקל". ראו עדות האיש והחמות: בעמ' 25, 50 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.18.

1. החמות לא נתנה למעשה כל גרסה כיצד מימנה את רכישת הדירה. יחד עם זאת החמות העידה, כי "הבעל שלי נתן לי את כל הזכויות שלו ברכוש שלו וכל הרכוש של בעלי זה על שמי". ראו עדות החמות: בעמ' 50 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.18. ככל שכוונת החמות בעדותה זו הייתה, שמפאת העברת רכוש בעלה אליה היו בידיה מקורות למימון רכישת הדירה הרי, שהיא לא טענה זאת מפורשות. החמות אף לא מצאה לנכון לזמן לעדות את בעלה, אבי האיש, שהיה נוכח בבית המשפט למצער בעיקר העיקרים של ההליך. החמות נימקה מחדלה להציג ראיות לאופן מימון רכישת הדירה בכך ש"אף אחד לא ביקש" ממנה להציג ראיות. ראו: עמ' 52 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.18.

1. ככל שאכן הועבר רכוש אבי האיש על שם החמות הרי, שלטעמי יש בכך כדי לתמוך במסקנה, כי הסכם המכר נערך למראית עין, כאילו החמות היא שרכשה את הדירה, ולא בני הזוג. זאת מפאת חובות אליהם נקלע אבי האיש, ואולי אף האיש עצמו, במסגרת עסקיו. ראו: עדות האיש בעמ' 13 – 14, 31 ועדות מר XX, גיסו לשעבר של האיש ומנהל החשבונות של העסק בו עובדים האיש ואביו (להלן – "הגיס") בעמ' 41 – 42 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.18.

1. לאמור יש להוסיף את עדות האישה, האמינה בעיני, כי בני הזוג הם שחיפשו דירה יחדיו, נפגשו עם מתווך, והאיש הוא זה אשר שילם עבור רכישת הדירה מכסף אותו חסך משך למעלה מ 14 שנים. בני הזוג התגוררו בדירה ונהגו בה מנהג בעלים משך כארבע עשרה שנים, לרבות שיפוצה וריהוטה על פי טעמם. האישה אף העידה, כי האיש והמוכר הם שסיכמו ביניהם את עסקת המכר, עת ישבו השניים במרפסת בעוד היא ואשת המוכר ישבו יחדיו בסלון. ראו עדות האישה: בעמ' 63 – 64, 66 – 67 לפרוטוקול הדיון מיום 20.11.18. יוער, כי האיש והחמות לא הכחישו כלל את הטענה בדבר מנהג הבעלים בו נהגו בני הזוג בדירה.

1. האישה אף העידה, שמצבם הכלכלי היה טוב והאיש היה מפרנס היטב את התא המשפחתי, מעבודתו יחד עם אביו בתחום הובלת הדגנים, משך שנים רבות. באשר למשך וסוג עיסוקו של האיש אין מחלוקת בין הצדדים.

1. תמיכה נוספת במסקנתי ניתן למצוא בהתנהלות האיש והחמות בהליך שהתנהל בבית משפט השלום בירושלים בת.א. XXX, אשר במסגרתו הוגשה תביעה כנגד האיש ואחרים, בהיותם בעלים של דירות בבניין המגורים, בו נמצאת הדירה. בכתב התביעה שם נטען, כי האיש (ואחרים) רכשו דירות בבניין בו נמצאת הדירה. מייפוי כח והסכם שכר טרחה שהוצגו בהליך הנוכחי עולה, שהאיש שכר שירותי עורך דין לשם ייצוגו בהליך האמור. אותו הליך הסתיים בפשרה, שתוכנה אינו משליך על ההליך שבפני, אך ראוי לציין, כי בהסכם הפשרה, אשר אושר על ידי בית המשפט, צוין, כי הנתבעים שם, לרבות האיש, הם שרכשו את הדירות בבניין. החמות לא הוזכרה כלל באותו הסכם פשרה. כל משך ההליך האמור לא טען האיש, כי הזכויות בדירה אינן זכויותיו, אלא זכויות החמות.

1. משנשאל בחקירתו כיצד זה טוען הוא, כי הדירה שייכת לחמות, בעוד שבהליך המשפטי שהתנהל בעניין הבית, הציג עצמו כבעל הזכויות בדירה השיב, שאמו ביקשה ממנו שיטפל בעניין. כשנשאל מדוע חתם על אותו הסכם פשרה ממנו עולה, כי הוא זה שרכש את הזכויות בדירה השיב שאינו יודע על מה חתם, שכן אינו קורא עברית. עדותו זו אינה מתיישבת עם עדותו האחרת, לפיה הוא זה שמתנהל אל מול המוסדות הבנקאים לצרכי העסק בו הוא עובד עם אביו. לשם התנהלות עסקית זו הוא דווקא חותם על מסמכים בנקאיים, וכלל הנראה מבין את תוכנם. ראו: עמ' 20 – 21 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.18.

1. החמות אמנם הסבירה, כי ההליך האמור נוהל כנגד בנה מתוקף ייפויי כוח אותו מסרה לו, אך ייפוי כח מעין זה לא הוצג, וקיומו של ייפוי כח כאמור אף אינו עולה מתוכן כתבי הבי דין שכן הוצגו. אף טענת החמות, לפיה נתנה את אותו ייפוי כח בשל קשייה הרפואיים נוכח הראומטיזם ברגליים בו היא לוקה לטענתה, אשר בעטיו נמנע ממנה להגיע אל בית המשפט, לא נתמכה בראיה כלשהי. משנשאלה כיצד עולה בקנה אחד טענתה ללקות רפואית המונעת ממנה להתייצב לבית המשפט עם התייצבותה לכל הדיונים בהליך שבפני השיבה, כי: "אני אבוא להגן על הבית שלי". ראו: עמ' 51 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.18.

1. לעומת זאת המסקנה, לפיה הדירה נרכשה על ידי האיש ומכספו אך מסתברת. אין חולק, כי משך תקופה קצרה עבד האיש כעוזר מכונאי, ולאחר מכן, עם הגיעו לגיל 19 שנים, ועד היום עובד האיש עם אביו בעסק הובלות. בעוד האיש טוען, כי שימש ועודנו משמש כעובד שכיר אצל אביו, ומשתכר כ - 7,500 ₪ לחודש, טוענת האישה שהוא שותף בעסק אביו במשך שנים רבות. עדות האיש הייתה בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים, ואינה אמינה בעיני כלל ועיקר.

1. קשה להלום את טענת האיש, כי סך הכנסתו החודשית מעבודתו אצל אביו הוא 7,500 ₪. הראיות באשר לרמת החיים הגבוהה אותה הוא קיים ומקיים, אינן עולות בקנה אחד עם גרסתו באשר להכנסה חודשית כאמור, והסברו הסתמי, כי אביו הוא שממן את הוצאותיו לא הוכח. האיש כאמור בחר שלא לזמן לעדות את אביו. כך למשל, טען האיש שאביו מימן את נישואיו השניים של האיש, נשא בשכר לימוד עבור לימודיהם של ילדי האיש במוסדות לימוד פרטיים, רכש רכב עבור בתו של האיש, וממן לאיש את השימוש ברכבו, ולמעשה מממן האב את צרכי האיש ובני ביתו כמעט באופן מלא, וזאת היות והאיש מרוויח פרוטות בעבודתו. ראו: עמ' 11 – 13 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.18. לשאלות ב"כ האישה כיצד נתן האיש לאישה שיקים בסכום של 24,000 ₪  השיב, "לא זוכר". ראו: עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.18.

1. כאשר ב"כ האישה עימת את איש עם 19 שיקים, כולם בכתב ידו, ונושאים חתימתו בסכומים של אלפי שקלים כל אחד, השיב האיש: "בגלל שלאבא שלי היה לו הגבלה בחשבון אז לא נתנו לו פנקס שיקים. אז אני ואבא שלי חותמים". ראו: עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.18. למותר לציין, כי טענתו זו נטענה בעלמא, ללא שטרח להציג ולו ראשית ראיה לביסוסה.

1. מעדויות החמות והאיש אף עולה, כי השניים אינם דקים פורתא ביחס למקורות המימון של האיש. כך בעוד האיש טען לכל אורך חקירתו הנגדית שאביו מממן את צרכיו, החמות טענה, שכל רכוש המשפחה שייך לה, לרבות בתים רבים ומכוניות, והיא זו המסייעת לילדיה. בהמשך הוסיפה שברשותה אף מסמכים המעידים, כי העסק המשפחתי שייך לה, אך אלו לא הוצגו. ראו: עמ' 51 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.18.

1. מעדויות בני הזוג עולה, כי היו ברשות האיש תוכים בשווי עשרות אלפי שקלים. ראו: עמ' 33-34 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.18 ועמ' 75 לפרוטוקול הדיון מיום 20.11.18. הכיצד זה בידי אדם דל אמצעים כנטען לרכוש ציפורי מחמד בעלות כה ניכרת ? לאיש הפתרונים.

1. האיש אף נהג לתת לאחותו, XX (להלן - "האחות"), מידי חודש בחודשו המחאות בסכום של 6,000 ₪ כל אחת. אכן, לטענת האיש תמורת המחאות אלה קיבל מהגיס תשלום במזומן. ברם, גם טענה זו נטענה בעלמא ללא שהוצג לה כל ביסוס ראייתי, למעט עדותם של האיש, הגיס והאחות, אשר דומה שלשלושתם אינטרס.

1. לדברים האמורים לעיל יש להוסיף את עדות האישה, האמינה בעיני, לפיה האיש פרנס את משפחתו בכבוד, הורי האישה מעולם לא נאלצו לתמוך במשפחה, וכל הכספים שהיו ברשות בני הזוג לשעבר במשך 22 שנים, מקורם בהכנסת האיש. ראו: עמ' 63 – 64 לפרוטוקול הדיון מיום 20.11.18.

1. מכל המקובץ עולה, כי החמות לא הוכיחה טענתה בדבר בעלותה בדירה, והוכח, כי הדירה נרכשה על ידי האיש, ממקורותיו. די באמור כדי לדחות את תביעות החמות.

תביעת האישה

1. עסקינן בבני זוג שנישאו לאחר שנת 1974, ולפיכך הדין החל עליהם הוא, כי כלל הנכסים שצבר מי מהם בתקופת נישואיהם ברי איזון, למעט נכסים שהתקבלו כתוצאה ממתנה, ירושה או פיצוי בגין נזק גוף או מוות. ראו: סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973. ודוק, חוק זה מחיל על בני הזוג את עיקרון השיתוף האובליגטורי הדחוי, שמשמעותו הפרדה בין נכסי בני הזוג במהלך הנישואין, ואיזונם האובליגטורי עם פקיעת הנישואין. ראו: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו (6) 175 (2002) (להלן - "פרשת אבו רומי").

1. נקודת המוצא היא איפוא, שנכס אותו רכש מי מבני הזוג, במהלך החיים המשותפים, שייך אך לרוכש, כאשר שוויו של אותו נכס יובא בחשבון בעת איזון המשאבים, עם פקיעת הנישואין. הפרדה רכושית זו, במהלך החיים המשותפים, חלה בין אם עסקינן בנכס שנרכש ממקורות ברי איזון ובין אם בפנינו נכס שנרכש ממקורותיו "החיצוניים" של הרוכש, אשר אינם ברי איזון. ודוק, אין באמור כדי לגרוע מזכותם של בני זוג ליצור שותפות בבעלותם בנכס מכח הוראות "הדין הכללי", קרי - דיני החוזים, הקניין וכיוב'. ראו: פרשת אבו רומי.

1. הדין הנוהג הוא, כי הדרישות הראייתיות החלות על הוכחת שיתוף בבית מגורים מקלות מאלו החלות על שיתוף נטען בנכס עסקי. אבחנה זו בין הדרישות הראייתיות החלות באשר לדירת המגורים אל מול נכס עסקי יפה, הן כאשר הדין החל על הצדדים הוא "הלכת השיתוף" והן אם איזון המשאבים. ראו: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685 (1994); בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, 670 (2004); פרשת אבו רומי; בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (2012) (להלן – "עניין אלמונית"); בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני (2016) ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת הישוב (2011) (להלן – "עניין בן גיאת").

1. הדין הנוהג הוא איפוא, כי על אף שאין די בהיות דירה משום דירת המגורים של בני הזוג כדי ללמד על כוונת שיתוף בה, הסותרת את אופן רישומה, הדרישה הראייתית לשם הוכחת כוונת שיתוף היא קיומו של "דבר מה נוסף". טיבו של אותו "דבר מה נוסף" תלוי נסיבות ואי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. פרשנות אותו "דבר מה נוסף" יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. ראו: בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (2007). אותו "דבר מה נוסף" יכול שיהא בדמות השתתפות בהחזר הלוואה שנלקחה לשם רכישת הנכס. ראו: בע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני (2013). בדמות השתתפות בשיפוץ הדירה ובהרחבתה ומערכת היחסים הכלכלית ההדדית ששררה בין שני בני הזוג בכל מקרה ומקרה. ראו: 10734/06 פלוני נ' פלונית (2007). אף שיקולי ההגינות הכרוכים בהתנהגות הצדדים ביחס לנכס יכול ויעידו על קיומו של "דבר מה נוסף" ראו: עניין אלמונית. נפסק, כי מצגים נמשכים מצד הבעלים הרשום המעידים על שיתוף שמתבטאים ב"גילויים אובייקטיביים חיצוניים" יגברו על כוונות סובייקטיביות כמוסות. ראו: ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 614 (2005). מגורי בני הזוג ובני ביתם בדירה גדולה שנוצרה כתוצאה מאיחוד של שתי דירות (אחת רשומה על שם הצדדים והאחרת על שם הבעל בלבד) מעידה על כוונת שיתוף ספציפית בדירה שנרשמה על שם הבעל בלבד. ראו: עניין בן גיאת. אם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה. ראו: עניין אלמונית. כן נקבע כי דבר מה נוסף, ייבחן בראי מספר שנות הנישואין, מועד רכישת הדירה ביחס לנישואין, מספר השנים בו התגוררו הצדדים בנכס וייעוד הנכס - למגורים או מטרה אחרת. ראו: עניין אלמונית; עמ"ש (ת"א) 43761-03-14 פלוני נ' אלמונית (2015).

1. בספרות המשפטית ובפסיקה נודעה האבחנה בין נכסים שנרכשו ממקורותיו "החיצוניים" של הרוכש, כדוגמת מקורות שהיו לו קודם לחיים המשותפים, או שקיבל לידיו במהלך החיים המשותפים כתוצאה ממתנות, ירושות וכיוב' נכסים שאינם ברי איזון, לבין נכסים שנרכשו באמצעות מקורות "המאמץ המשותף" הם למעשה סכומי כסף ברי איזון, אותם צבר מי מבני הזוג במהלך החיים המשותפים. דומני, כי דירת מגורים הנרכשת באמצעות מקורות שנוצרו "במאמץ משותף", אף אם הזכויות בה נרשמו על שמו של אחד מבני הזוג בלבד הרי, שככלל יש לראותה ככזו המתקיים בה אותו "דבר מה נוסף" המלמד על כוונת השיתוף בה. שהרי, הדירה עצמה היא נכס בר איזון, ומקום שבפנינו דירת מגורים שהיא עצמה נכס בר איזון סבורני, כי קצרה הדרך אל המסקנה שבפנינו דירת מגורים בה הזכויות משותפות לשני בני הזוג. מסקנה זו יפה ביתר שאת מקום בו בפנינו בני זוג ביניהם פערים כלכליים משמעותיים, ובפרט מקום בו אחד מהם היה במהלך החיים המשותפים בן הזוג "הביתי", ואילו האחר הוא שפרנס את המשפחה, ואף דאג לרשום את הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, ובפרט את הזכויות בדירת המגורים, על שמו. השוו: ש' ליפשיץ, השיתוף הזוגי, נבו הוצאה לאור בע"מ, התשע"ו – 2016 בעמ' 171 – 200.

השיתוף בדירה

1. אפתח בעניין הדירה. משדחיתי את גרסת החמות וקבעתי, כטענת האישה, כי הדירה נרכשה על ידי בני הזוג, או על ידי האיש, ובהעדר כל טענה מאת האיש לבעלותו הבלעדית בדירה, ניתן למעשה לקבל את תביעת האישה, ולקבוע שהדירה משותפת לבני הזוג. למעלה מן הצורך אבחן את הדברים אף תוך הנחה, כי האיש מכחיש את זכויות האישה בדירה וטוען לזכויות בלעדיות בה. טענה, שכאמור האיש כלל לא העלה, שכן לגרסתו אין לו אישית כל זכות בדירה.

1. בין בני הזוג שוררים פערי כוחות ראייתיים גדולים. כך, האיש שבידיו המידע הרלוונטי לעניין הדירה, נמנע מלחשוף בפני בית המשפט את מלוא העובדות אודות רכישתה ומקורות מימון הרכישה. מנגד, לא עלה בידי האישה לספק מסמכים אודות הרכישה. כך שאפילו לא ידעה על שם מי רשומות הזכויות בדירה, לא נכחה במעמד חתימת הסכם המכר, ולמעשה כל שידעה הוא מפי האיש. ראו: עמ' 67 – 70 לפרוטוקול הדיון מיום 20.11.18.

1. מעדות האישה וסיכומיה עולה תמונה ברורה, כי האישה נתנה באיש אמון מוחלט, ומשכך ודומה שאף מטעמי מסורת, לא עסקה מעולם בענייני הכספים בבית. ראו: עמ' 63 – 64 לפרוטוקול הדיון מיום 20.11.18. האיש הוא איפוא הצד החזק כלכלית, ואילו האישה הצד החלש, אשר אף מטבע הדברים נחלש עוד יותר משך שנות הנישואין הרבות, בהן האיש טיפח את עסקיו, ואילו האישה טיפחה את משק הבית. עיסוק האישה אינו בבחינת "מטבע עובר לסוחר" ולא מצמיח כושר השתכרות לאחר תום החיים המשותפים.

1. זאת ועוד, לא נעלמו מעיניי מאמצי האיש לטשטש ולהסתיר כל מידע הקשור להכנסתו ועיסוקו. כאמור בדיון בתביעות החמות, עדות האיש הייתה בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים, ואין מנוס מן הקביעה, כי האיש פרנס גם פרנס את בני ביתו, והיה בידו לרכוש את הדירה, ועוד נכסים.

1. מקום בו האיש לא הביא כל ראיה באשר למקור סכומי הכסף ששימשו לרכישת הדירה הרי, שלא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי זו נרכשה "ממקורות חיצוניים", ויש לקבוע שסכומי הכסף ששימשו לשם רכישת הדירה נוצרו במהלך החיים המשותפים והם בבחינת "פירות המאמץ המשותף". די בכך כאמור כדי להוביל למסקנה, כי הדירה היא למצער נכס בר איזון, ובהיותה דירת המגורים של בני הזוג הרי, שהתקיים אותו "דבר מה נוסף" המצביע על שיתוף שני הצדדים בה.

1. מסקנה זו מתחזקת אף נוכח יתר הנסיבות. בני הזוג נישאו בנישואין שרעיים, והיו נשואים במשך למעלה מ - 25 שנה. האישה נישאה לאיש בהיותה בת 19 שנים בלבד, הביאה עמו ילדים לעולם, כשהיא אינה עובדת, והתגוררה עמו תחת קורת גג אחת. בעשותה כן, שמה האישה מבטחה באיש, תוך שהיא מסתמכת על המצג שהוצג לה, באשר לפרנסתה ומדורה לעתיד לבוא. מצב עניינים כגון דא, שכיח בחברות המסורתיות, בהן האישה משמשת כעקרת בית, מגדלת את הילדים, לעיתים אף עוזבת מקום עבודה, או אינה עובדת כלל, בעוד הבעל הוא האמון על פרנסת המשפחה. האישה היא איפוא בן הזוג "החלש" במלוא מובן המילה.

1. מהימנה עלי אף עדות האישה, כי ראתה בדירה את דירת מגוריה וסברה באמת ובתמים, כי זו שייכת לבני הזוג שניהם גם יחד, או כלשונה: "כי אני והוא אותו דבר. יחד". ראו: עמ' 71 לפרוטוקול הדיון מיום 20.11.18. אמונתה זו הייתה אך סבירה נוכח התנהגות האיש והמצגים שהציג, כגרסת האישה (חיפוש דירת מגורים וריהוטה יחדיו, וכל זאת לאחר שנים רבות של נישואין ראשונים, מאז גיל צעיר, והבאה יחדיו לעולם של מספר ילדים. הדירה עצמה אף שימש למגורי בני הזוג ובני ביתם למעלה מעשור שנים). ראו: עמ' 75 – 76 לפרוטוקול הדיון מיום 20.11.18.

1. מהאמור עולה, שעלה בידי האישה להוכיח את טענתה בדבר בעלותה בזכויות בדירה, במשותף עם האיש.

1. בטרם אפנה ליתר חלקי תביעת האישה אומר, כי לכאורה נפל פגם בתביעת האישה בעניין הדירה, שכן החמות, היא זו שפורמאלית כרתה את ההסכם לרכישת הדירה עם מוכרה לא צורפה כנתבעת בתביעה זו. בנסיבות הפרטניות של ההליכים דנן אין בליקוי זה כדי להכשיל את תביעת האישה, שכן שלוש התביעות האמורות נדונו יחדיו, ולחמות ניתנה זכות טיעון מלאה אף בסוגיית הבעלות בדירה. סוגיה, אשר עמדה כאמור בייסוד תביעותיה היא.

יתר חלקי תביעת האישה

1. אפנה כעת ליתר הסעדים להם עתרה האישה, אשר דינם להידחות. באשר לדירת הגבעה יאמר, כי זו אכן נרכשה בשנת 2015, במהלך נישואי בני הזוג, ומשכך לכאורה, אילו הייתה עדיין בבעלות האיש במועד הקובע לאיזון משאבים היה ניתן לראות בה משום נכס בר איזון. ודוק, נכס בר איזון, להבדיל מנכס משותף. שהרי כאמור על הצדדים חל הסדר "איזון המשאבים" הקובע הפרדה רכושית במהלך החיים המשותפים. יש כאמור להבחין בין דירת מגורים לנכס אחר, אשר נצבר במהלך החיים המשותפים, וממילא יש לבחון את התקיימות אותו "דבר מה נוסף" הנדרש לשם הוכחת קיומו של שיתוף ספציפי בנכס זה או אחר על רקע נסיבותיו של כל נכס ונכס.

1. לגרסת האיש דירת הגבעה מעולם לא הייתה שייכת לו, אלא הייתה שייכת במלואה לגיסו לשעבר, אשר ביקש לרשום חלק מהזכויות באותו הדירה על שם האיש, בכדי להציג מצג שווא כלפי אשת הגיס. על פי עדות הגיס, האיש והאחות, אחות האיש, קיים הראשון מערכת יחסים אינטימית עם האחות, עת היה נשוי לאחרת. ממערכת יחסים זו אף נולד לאחות ולגיס בן. מפאת רצונו של הגיס להסתיר מערכת יחסים זו מאשתו, נרשמו חלק מהזכויות בדירת הגבעה על שם האיש ולא על שם מר סלבי. זאת היות ודירה זו שימשה למגורי האחות והבן המשותף לה ולגיס. ראו: תצהיר האחות; תצהיר הגיס; עמ' 29 – 30, 32, 36 – 41, 43 - 44 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.18.

1. איני מוצא לנכון לקבוע מסמרות בשאלת בעלות האיש בזכויות בדירת הגבעה במועד זה או אחר. גרסת האיש בכללותה אינה אמינה, הוא בחר כאמור לגלות טפח ולהסתיר טפחיים. גרסתו באשר לנסיבות רישום הזכויות בדירת הגבעה על שמו מחזקת את מסקנתי לעיל בדבר היות הסכם המכר שנערך אודות הדירה (דירת בני הזוג להבדיל מדירת הגבעה), וליתר דיוק רישומו על שם החמות, חלף על שם הרוכש האמיתי, הוא האיש, משום הסכם למראית עין. דומה שהאיש ובני משפחתו רושמים את הבעלות בנכסים, ועורכים עסקאות באופן פורמאלי, אשר אינו תואם את הבעלות האמיתית. זאת בהתאם לרצונם או צרכיהם להציג מצג זה או אחר כלפי מאן דהוא.

1. יחד עם האמור אף אם אניח, כי דירת הגבעה, או חלק ממנה, היו בשלב זה או אחר בבעלות האיש, אין בכך כדי ללמד על כך שאלו היו פני הדברים במועד הקובע לאיזון המשאבים. לא כל שכן אין בכך כדי ללמד על שיתוף האישה בזכויות האיש, ככל שהיו לו, בדירה האמורה. כאמור איזון משאבים לחוד ושיתוף ספציפי לחוד, והפיכתו של נכס בר איזון לנכס משותף אינה מתחייבת ותלויה בנסיבותיו של כל נכס ונכס.

1. מעדות האישה עולה, כי היא אינה יודעת למעשה דבר על דירת הגבעה, וכל תביעתה נובעת מאמרתו של פקיד עירייה (אליו פנתה לשם רישום בנה למוסד לימודים), ממנה למדה שלאיש זכויות בדירה האמורה. האישה אינה טוענת למצגים אלו ואחרים שהוצגו לה באשר לאותה דירה, וכאמור לגרסתה לא ידעה כלל על זכויותיו הנטענות של האיש בדירת הגבעה עד לאמירתו של אותו פקיד. ראו: עמ' 73 - 75 לפרוטוקול הדיון מיום 20.11.18; סעיפים 26 – 27 לתצהיר האישה.

1. מסקנתי דומה אף באשר לכלי הרכב. אף אם אניח, בניגוד לגרסת האיש, כי מעולם לא היו לו זכויות באותם כלי רכב (למעט הרכב אותו רכש כטענתו במימון בנקאי), שדווקא לאיש היו או עדיין קיימות זכויות בכלי הרכב הללו – אין בכך כדי להקנות לאישה זכויות קנייניות בכלי הרכב. אף כאן האישה אינה טוענת למצג כלשהו, או הסכמת שיתוף באשר לאותם כלי רכב. אין באמור כמובן כדי לגרוע מהאפשרות שכלי הרכב הם נכסים ברי איזון, אך האישה כאמור לא עתרה לאיזון משאבים, אלא לקביעה שהנכסים נושא תביעתה משותפים. שיתוף זה לא הוכח, ולמעשה לא הובאה כל ראיה על שיתוף בכלי הרכב, או בדירת הגבעה. ראו: סעיף 28 לתצהיר האישה.

1. לשם השלמת הדברים אשוב ואומר, כי אין בפסק דין זה כדי להכריע בטענות הצדדים בעניין איזון משאביהם, או נכסים אחרים, אשר לא התבקש לגביהם סעד בתביעת האישה. לא הוגשה כל תביעה בעניינים אלו, הצדדים התנגדו להרחבת חזית, וממילא לא הובא בפני בית המשפט פירוט שלם ומלא של משאבי הצדדים, ובפרט משאבי האיש, המאפשר לערוך איזון כאמור. אלו אף פני הדברים באשר למטלטלין, אשר אין חולק שהיו בדירה ולציפורי האיש אותם מכרה האישה (כאשר את תמורת מכירתן ניתן לכאורה להביא בחשבון במסגרת איזון המשאבים). כאמור, האישה לא ביקשה כל סעד בעניין זה, ואילו האיש לא הגיש תביעה, וממילא אף לא פירט את המטלטלין אותם הוא מבקש לחלק בין בני הזוג.

1. אשר על כן תביעות החמות לסילוק יד ודמי שימוש ראויים נדחות.

תביעת האישה מתקבלת בחלקה והנני מצהיר, כי הזכויות בדירה משותפות לבני הזוג, בחלקים שווים. יתר חלקי תביעת האישה נדחים.

החמות והאיש יישאו בהוצאות האישה בסך 25,000 ₪.

פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום,  כ"א אדר א' תשע"ט, 26 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.

                        נמרוד פלקס, שופט, סגן נשיא