אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בעניין יחסי ממון בין בני הזוג

פס"ד בעניין יחסי ממון בין בני הזוג

תאריך פרסום : 08/05/2022 | גרסת הדפסה
עמ"ש
בית המשפט המחוזי חיפה כבית-משפט לערעורים אזרחיים
5420-10-21
18/04/2022
בפני השופטים:
1. סארי ג'יוסי [אב"ד]
2. עפאה אטיאס
3. ניצן סילמן


- נגד -
המערערת:
פלונית
עו"ד י. בן חיים
המשיב:
פלוני
עו"ד ד. שוורץ ואח'
פסק דין

 

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת ליאת דהן חיון) בתיק תמ"ש 46079-03-16 מיום 27.6.2021.

 

 

השופט ס. ג'יוסי [אב"ד]

 

בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת ל. דהן חיון) ב-תמ"ש 46279-03-16, מיום 27.06.2021, במסגרתו אוחדו כלל תביעותיהם של הצדדים, ונקבע כך:

 

  • ב-תמ"ש 46279-03-16, נדחתה תביעתהּ של המערערת למתן סעד הצהרתי לעניין הזכויות בדירת הירושה.

     

  • ב-תמ"ש 16224-12-15 נקבע, כי איזון זכויות הצדדים יבוצע בהתאם לחלופה השנייה בחוות-דעתו השנייה והרביעית של האקטואר זולת לעניין קיזוז מחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשא האיש, עד ליום מתן פס"ד. סכום זה לא יקוזז מתשלומי האיזון המגיעים לאישה. עוד נקבע, כי הפיצוי בגין פערי ההשתכרות ישולם בהתאם לקבוע בחוות-דעתו של האקטואר ובהתאם לחלוקת התשלומים כקבוע בחוות-הדעת.

     

    עוד ובנוסף נקבע, כי פירוק השיתוף בדירת המגורים, ביישוב ג', יבוצע באמצעות מכירת הנכס בשוק החופשי, וכל צד יהא זכאי למחצית התמורה לאחר קיזוז יתרת המשכנתא והוצאות המכירה.

     

  • ב-תמ"ש 65035-12-15 ו-תמ"ש 16194-12-15 נדחתה תביעת האישה לפסיקת מזונות אישה, ונקבע, כי תשלומי המזונות ששולמו לא יושבו ולא יקוזזו מסכומי האיזון כקבוע בחוות-דעת האקטואר.

     

    הנסיבות הצריכות לעניין

     

    1. המערערת והמשיב נישאו זל"ז בשנת 1992 , נפרדו האחד מן השני ביום 31.12.2014, ובמועד מתן פסק-דינו של בית משפט קמא טרם התגרשו. מנישואין אלה נולדו שלושה ילדים: כ' יליד 1993, ל', 1996, מ', ילידת 2001.

       

    2. מועד הקרע נקבע ליום 31.12.2014.

       

    3. בין הצדדים התנהלו בבית משפט קמא תשעה הליכים שונים: במסגרת תביעותיה של המערערת היא עתרה לפסק-דין הצהרתי הקובע זכאותה להירשם כבעלת מחצית מן הזכויות בדירה, אותה ירש המשיב במהלך החיים המשותפים (להלן: "דירת הירושה"), וכן לחייבו במזונות קטינים ובמזונות אישה.

       

      המשיב לעומת זאת, עתר לאיזון-משאבים ובכלל זה לפירוק-שיתוף בדירת המגורים המשותפת ב-ג' (להלן: "דירת המגורים"), לקביעת מזונות קטינה ודחיית מזונות אישה.

       

    4. ביום 07.02.2016, נפסקו דמי-מזונות זמניים עבור שני הילדים, שהיו במועד האמור קטינים, וכן מזונות אישה.

       

      במסגרת החלטה זו, נאמדו, בין היתר, החזרי הלוואות הצדדים ששולמו באמצעות המשיב בסך כולל של 6,561 ₪ לחודש, וכן הלוואת המשכנתה וביטוח חיים בסך של 3,246 ₪. שכרו של המשיב נאמד בסך של 20,900 ₪ ושכרה של המערערת בסך של 4,380 ₪.

       

    5. בהתאם להחלטה חויב האיש בדמי מזונות בסך של 2,000 ₪ עבור הקטינה, 650 ₪ עבור הבן החייל ובמלוא הוצאות החינוך והבריאות. עוד חויב האיש לשאת בהחזר החודשי בגין הלוואת המשכנתה חלף חיוב במזונות אישה. יוער שההחלטה לא הטילה חובה אופרטיבית על האיש לשאת בתשלומים החודשיים בעבור ההלוואות, ברם אין חולק בין הצדדים, וכפי שיבואר בהמשך, שהאיש עשה ועושה כן, עד ליום זה.

       

    6. מזונות הבת נקבעו בפסק-דין בהסכמה, ולפיו מסיום כיתה י"ב או תחילת השירות הצבאי, לפי המאוחר מבין השניים, יישא המשיב במזונות הבת החיילת בסך של 650 ₪.

       

    7. על-פי חוות-דעת שמאי בית משפט קמא, נאמד שווי דירת-המגורים כפנויה וחופשית מכל חוב ושעבוד, בסך של 1,240,000 ₪, שעה שצוין שעל הדירה רובצת משכנתה.

       

      לבית משפט קמא, אף הוגשו ארבע חוות-דעת שמאיות.

       

      טענות הצדדים בפני בית משפט קמא

       

    8. לטענת המערערת, הם רכשו את דירת-המגורים ב-ג', בין היתר, באמצעות עזרה מאחותה של האשה בסך של 100,000 ₪. כמו-כן נטען, כי במהלך השנים נפטר קרוב משפחה, אשר הוריש לה סך של 26,000 ₪ ואלה הופקדו בחשבונם המשותף של הצדדים, באמצעותו התנהלו במהלך שנות נישואיהם.

       

      דירת הירושה, אותה קיבל המשיב לאחר מות סבתו, בשנת 2010, כך נטען, משותפת, וזאת, בין היתר, לאור העובדה שדמי השכירות בסך של 1,000 ₪ בחודש, הופקדו לחשבונם המשותף של הצדדים, והם עשו שימוש בכספים אלו למטרות של התא-המשפחתי, וכן העניקו רשות לבן הבכור להתגורר בה לאחר שיפוץ הדירה על-ידם. בנוסף, כך נטען, הושכרה הדירה לצדדים שלישיים, והמערערת הייתה חתומה על הסכמים אלו.

       

      מנגד, הכחיש המשיב, כוונת שיתוף. על האמור, כך נטען, מצביעה העובדה שהמערערת ניסתה לשכנעו למכור את הדירה לכיסוי החובות, והוא סירב לעשות כן. לגרסתו, סבתו ז"ל אפשרה לו עוד בחייה להשכיר את דירת הירושה וליהנות מפירות דמי-השכירות, אשר הועברו לידיו במזומן, ושימשו אותו לצרכיו הפרטיים.

       

      המשיב אף טען, כי הסכם-השכירות שצירפה המערערת מזויף, וכי המערערת פעלה להוסיף את שמה להסכם בכתב-יד שונה ובגוון דיו שונה.

       

    9. לעניין פירוק השיתוף ואיזון-המשאבים, טענה המערערת בפני בית משפט קמא, כי יש להטיל את מלוא חובות הצדדים, אשר להערכתה הסתכמו בסך של כ - 250,000 ₪, לחובת המשיב משלושה נימוקים עיקריים; האחד, כי הוא התחייב לעשות כן עת שוחחו הצדדים יחד; השני, שסכומים אלו נלקחו לצורך מימון בנות-הזוג שהיו לאיש בזמן נישואיהם; והשלישי, הואיל וההלוואות נפרעו ברובן, זולת הלוואה אחת שיתרתה לסילוק היא כ- 45,000 ₪ .

       

      ביחס לאיזון זכויות הצדדים, בהתאם לחוות-דעת האקטואר, עתרה המערערת לאיזון הזכויות על דרך ההיוון, בהפחתת תשלומי החובות. בעניין פערי ההשתכרות, נטען, כי יש להורות על תשלום עיתי חודשי בסך של 8,000 ₪. עוד עתרה המערערת לחלוקה בלתי-שוויונית של זכויות הצדדים בדירת-המגורים הואיל וחלוקת הרכוש צריכה להביא לשוויון תוצאתי, שעה שהיכולת הכלכלית של הצדדים שונה והפער ביניהם הינו משמעותי.

       

      מנגד טען המשיב, כי מדובר בחובות משותפים שנוצרו בשל התנהלותה הפזרנית של המערערת, אשר חרף הכנסתו הגבוהה לא הגדילה את הכנסתה וגרמה לכך שהוצאות הצדדים היו הרבה מעבר ליכולתם הכלכלית. מבלי לפגוע באמור, כך נטען, לא הוכיחה המערערת את הטענה, ולפיה החובות שנוצרו קשורים "במימון בנות הזוג שלו", וזאת למרות שכלל הנתונים עמדו לפניה עת ניהלו הצדדים חשבון משותף.

       

      עוד נטען בפני בית משפט קמא, כי אליבא דפסיקת בתי המשפט, אין לכפות עליו היוון זכויות כאשר אינו מסכים לכך, וממילא אין הוא יכול לעמוד בתשלום הסכום באופן מהוון. יש לדחות את טענות המערערת, כך נטען, לחלוקה בלתי-שוויונית הואיל ופערי ההשתכרות מאוזנים במסגרת חוות-הדעת וממילא אין בהם לכשעצמם להקים עילה לביצוע איזון בלתי שוויוני.

       

    10. עוד ובנוסף טענה המערערת בפני בית משפט קמא, כי היא התייתמה מהוריה בגיל 12 והכירה את המשיב בגיל 16 בפנימייה בה התחנכו. הצדדים התחתנו בגיל 22, כך נטען, ולפיכך נוצרו יחסי תלות הקשורים בכך שהמשיב התפתח, הן מן הפן המקצועי בעבודתו במשטרת-ישראל ומשמש כמפקד תחנה בכיר בדרגת ניצב-משנה, והן מן הפן האקדמי, בעוד שהיא אפשרה את היעדרותו הממושכת, עבדה בעבודות מזדמנות, לא רכשה השכלה או מקצוע והייתה אמונה על ניהול משק הבית.

       

      לדבריה הקרע ביחסים, נוצר בעקבות פרסומים בתקשורת אודות מערכת יחסים שניהל המשיב עם פקודה, ואף התוודה בפניה על כך. בעקבות כך, אליבא דמערערת, עזב המשיב את הבית ועבר להתגורר בדירת הירושה, תוך שהצדדים הגיעו להסכמות, לפיהן יישא המשיב במלוא החובות וההלוואות וישלם לידיה סך של 2,000 ₪ מידי חודש. לטענת המערערת, המשיב משתכר 24,000 ₪ בחודש בעוד היא משתכרת סך של 4,400 ₪, ובניגוד אליו, נושאת בהוצאות אחזקת מדור בסך של 10,500 ₪.

       

      מנגד טען המשיב, כי המערערת מחזיקה את דירת-המגורים המשותפת של הצדדים במשך 5 שנים, בעוד הוא מתגורר בדירה שאינה ראויה למגורים. המערערת, כך נטען, אינה עושה כל מאמץ על-מנת להגדיל את הכנסתה.

       

      לטענת המשיב, אין מקום לפסוק למערערת גם פערי השתכרות וגם מזונות אישה, ויש בסכום הפיצוי בגין פערי ההשתכרות כדי לסייע לה לשקם את עצמה ולרכוש השכלה.

       

      פסק-הדין של בית משפט קמא

       

    11. ביום 27.06.2021, ניתן פסק-דינו של בית משפט קמא (להלן: "פסק-הדין"). נדחתה תביעת המערערת לסעד הצהרתי בעניין דירת הירושה, ונקבע כי הואיל והגם שאין חולק שהמשיב ירש דירה מסבתו במהלך חיי הנישואין של הצדדים, לא הוכיחה המערערת כוונת שיתוף בנכס זה, ולפיכך אין הדירה מהווה חלק מן הנכסים המשותפים.

       

      בית משפט קמא סקר בפסק-דינו את ההלכות הרלוונטיות, וקבע, כי בעניינם של הצדדים לא הצליחה המערערת לעמוד בנטל המוטל עליה על-מנת להוכיח שהתנהלותו של המשיב מצביעה על כוונתו לשתף אותה בדירת הירושה. הגם שהמערערת, כך נטען, עשתה שימוש בכספים שהתקבלו מהשכרת הדירה וזאת לצרכיהם המשותפים של הצדדים, אין בכך כדי להוכיח כוונת שיתוף.

       

      עוד נקבע לעניין זה, כי אין במגורי הצדדים טרם הנישואין כדי ללמד על שיתוף בנכסים, בפרט כאשר במועד בו התגוררו הצדדים בדירת הירושה, לצדדים ניתנה זכות שימוש בלבד, וכי אף העובדה שילדי הצדדים התגוררו בנכס, אין בה כדי להעיד, שהמדובר בנכס משותף. המשיב, כך נקבע, אישר את מגורי בנם המשותף של הצדדים בדירת הירושה, לבקשת הבן, וכאשר נפרדו הצדדים, ביקש ממנו שיחזור להתגורר בדירת הצדדים ב-ג'.

       

      בית משפט קמא אף דחה את הטענה, לפיה כספי השכירות, בתקופה בה הושכרה דירת הירושה לצדדים שלישיים, הופקדו בחשבונם המשותף של הצדדים, שעה שטענה זו לא הוכחה ולו בראשית ראייה. בנוסף הודגש, כי על אף שקיימות מחלוקות בדבר האותנטיות של הסכם השכירות, אף לא אחד מן הצדדים עתר למינוי מומחה לבחינת כתבי יד לבירור המחלוקת, ובשים-לב לעדויות שנשמעו, דחה בית משפט קמא את טענת המערערת.

       

      לסיכומה של סוגיה זו, קבע בית משפט קמא, כי נוכח העובדה, שדירת הירושה מהווה נכס חיצוני, אשר אינו דירת מגורים בה התגוררו הצדדים, ובשים-לב לכך שהמערערת לא הציגה דבר-מה נוסף ממנו ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בנוגע לדירת הירושה, שעה שאף לא הושקעו כספים משותפים להשבחתה, לא נעשה שימוש בפירות הנכס לטובת התא-המשפחתי, ולא נעשה כל שימוש בדירת הירושה כבטוחה או חלף אשראי לטובת התא-המשפחתי, יש לדחות את תביעת המערערת ביחס לדירה זו.

       

    12. מחלוקת נוספת ובה הכריע בית משפט קמא עסקה בשאלה האם החובות וההלוואות שנצברו בתקופת החיים המשותפים הם חובות משותפים או שמא הם חלים על המשיב לבדו נוכח היותם חובות אישיים, אשר נוצרו בשל התנהלותו של המשיב? בית משפט קמא קבע, כי המערערת לא הצליחה להוכיח שהחובות שנצברו משך החיים המשותפים קשורים בהתנהלות המשיב "ולמימון בנות הזוג של האיש" כלשונהּ, או שהכספים שניטלו היו לצרכיו האישיים ולא לטובת משק הבית המשותף.

       

      הצדדים, כך נקבע, ניהלו חשבון משותף, בו עשתה שימוש גם המערערת, וטענותיה לעניין השימוש בכספים נטענו בעלמא תוך שהיא מבססת אותן על סיפור הבגידה של המשיב. הגם שאין מחלוקת בין הצדדים בשאלת בגידת המשיב, כך נקבע, היא "אינה מלמדת בהכרח שהכספים ניטלו לצרכים אישיים ולא נעשה בהם שימוש לטובת משק הבית המשותף. כמו כן, וגם באם היה ממש בטענות האישה, ואין כך פני הדברים, הרי שהיה עליה להוכיח בנוסף את גובה הסכומים הנטענים, ובמילים אחרות כי מלוא חובות הצדדים קשורים במלואם להתנהלות האיש". עוד נקבע, כי מחוות-דעת האקטואר עולה שחובות הצדדים נצברו במרוצת השנים ולא בפרק זמן ספציפי, וכי מכך למדים שהצדדים נטלו הלוואות אלה נטלו לכיסוי התחייבויות משותפות והוצאות הבית המשותף.

       

      עוד ובנוסף בית משפט קמא לא מצא לחייב את המשיב בתשלום מלוא החובות בעקבות ההסכמה הזמנית אליה הגיעו הצדדים הואיל ועל אף שהמשיב ממשיך לשאת בתשלומים החודשיים עבור ההלוואות והמשכנתה, אין באמור כדי להוכיח שהתחייבות המשיב הייתה לכיסוי מלא של חובות אלה, אלא שמדובר היה בהסכמות זמניות אליהן הגיעו הצדדים ערב הפרידה, ועד אשר יגיעו להסכמות סופיות.

       

      על יסוד האמור, קבע בית משפט קמא, שכלל החובות, הם חובות משותפים של הצדדים, ועליהם לשאת בהם בחלקים שווים, וכי התשלומים בהם נשא המשיב הם ברי-איזון.

       

    13. באשר לשאלת איזון זכויות בהתאם לחוות-דעת האקטואר, ובשים-לב לארבע חוות הדעת השונות שהוגשו בעניין זה לבית משפט קמא, שעה שבחוות-הדעת הראשונה לא נכללו חובות הצדדים, אך נאמד רכיב פערי השתכרות; בחוות-הדעת השנייה פירט האקטואר את חובות הצדדים, בנוסף לסכומי האיזון ושיקלל גם את תשלומי המשכנתה בהם נשא המשיב, בסך של 44,290 ₪; בחוות-הדעת השלישית צורפה התייחסות לגורמי הסיכון; וחוות-הדעת הרביעית עסקה בתוספת לה זכאי המשיב עבור היעדר קביעות שקיבלו עובדי משטרת-ישראל, אימץ בית משפט קמא את חוות-הדעת השנייה בתוספת הקבועה בחוות-הדעת הרביעית, זולת לעניין הפחתת מחצית מתשלומי המשכנתה בהם נשא המשיב חלף תשלום מזונות אישה.

       

      עוד קבע בית משפט קמא, כי המשיב פיתח את הקריירה המקצועית שלו, במאמץ משותף עם המערערת, וכך למשל, היה פנוי להשתתף בהשתלמויות בתנאי פנימייה במשך חודשים, שעה שהמערערת הייתה אמונה על גידול הילדים. לצד זאת אימץ בית משפט קמא את חוות-דעתו של האקטואר לעניין פערי ההשתכרות, הואיל והם משקפים, כך נקבע, את השיקולים הראויים בהם יש להתחשב בעת פסיקת רכיב הפרשי השתכרות: הפרשי ההשתכרות, מספר שנות הנישואין, שיעור הפיצוי השנתי ואפשרות ההתפתחות המקצועית של האישה.

       

      בית משפט קמא קבע, שיש לאמץ את המלצות האקטואר גם לעניין אופן ביצוע התשלום עבור פערי ההשתכרות, קרי שסכום הפיצוי ישולם ב-48 תשלומים חודשיים, וכי תשלום סכומי האיזון ייערך בהתאם לחלופה השנייה, בחוות-הדעת השנייה של האקטואר, בהפחתת תשלומי המשכנתה. עוד נקבע, כי יש לאמץ גם את חוות-הדעת הרביעית, לגביה אין מחלוקת.

       

    14. עוד נקבע, כי הגם שסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") מאפשר לקבוע איזון בלתי-שוויוני של נכסי בני-זוג, בעניינם של הצדדים אין מקום לעשות כן הואיל והמערערת פוצתה על הפרשי ההשתכרות, זאת גם בשים-לב לגילהּ, לעובדה שאינה אם לקטינים ולסכומי האיזון שנפסקו, כאשר היא יכולה לשקם את חייה, לרכוש השכלה, ובהתאמה, גם את היקף הכנסותיה.

       

      עוד קבע בית משפט קמא בפסקה 95 (ג) לפסק-הדין, כי "לא מצאתי לקבל את טענת האישה ולפיה נוכח התנהלות האיש, ובכלל זה הפרשייה הקשורה במשבר האמון המדובר "בנסיבות מיוחדות". אין חולק שהאיש אכן בגד באמון האישה, ואף ננקט כנגדו הליך משמעתי בשל כך, ובגידה זו, לכאורה, הביאה לסיום מערכת היחסים בין הצדדים. עם זאת, אינני מוצאת כי התנהלותו זו של האיש, ועל אף שאין חולק אודות הפגיעה שנגרמה לאישה בעקבותיה, מביאה לכדי אותו נסיבות מיוחדות בהם על בית המשפט לסטות מדרך המלך ולעשות שימוש בחריג לכלל", וכי "גם במקרה בו הייתה בגידה מצד מי מבני הזוג, ואף אם זו גרמה לפירוד בין הצדדים, אין בכך בכדי לפגוע בשיתוף ביניהם או בכדי להקנות זכות יתר לצד שכנגד, תוך שאין בחלוקה בלתי שוויונית בכדי "הענשה למפרע"".

       

    15. בית משפט קמא הורה על פירוק השיתוף בדירת המגורים באמצעות מכירתהּ בשוק החופשי, וכן דחה את תביעת המערערת למזונות אשה הואיל ואי-פסיקת מזונות, כך נקבע, לא תביא אותה לחסרון-כיס או למצב כלכלי קשה בו לא תוכל לכלכל עצמה, שעה שלמערערת קיימת תשתית כלכלית איתנה, שתבטיח, כי תוכל לשקם עצמה, למצוא דיור חלופי ואף לכלכל את עצמה בכבוד.

       

    16. עוד ובנוסף נקבע, כי אין להורות על השבת התשלומים בהם נשא המשיב עבור המשכנתה, חלף מזונות אישה, וקבע בפסקה 108(ב) לפסק-דינו, כי "לא ניתן להתעלם מן העובדה שעד למועד בו יבוצע איזון המשאבים והאישה תקבל את חלקה ברכוש המשותף, עיקר הכנסתה מתקבל מעבודתה ומעזרת בני משפחתה", וכי יש לראות במזונות ששולמו כמעין "מזונות משקמים "מצאתי לפסוק לזכות האישה אישה מזונות בעבור התקופה בה נאלצה לרדת ברמת החיים לה הורגלה ולשקם את חייה ועובדה זו מקבלת משנה תוקף נוכח תקופת הנישואין הארוכה כמו גם פערי השכר המשמעותיים בין הצדדים ולכך יש להוסיף את העובדה שהמדובר "במזונות שנאכלו".

       

       

       

       

      טענות הצדים בערעור

       

    17. המערערת מיאנה להשלים עם תוצאת פסק-הדין, וערעורהּ מונח בפנינו. לטענתה, המתווה שנקבע בפסק-דינו של בית משפט קמא חילק באופן שווה את נכסי הצדדים, והתעלם מפערי השתכרות משמעותיים ביניהם, ומן העובדה, שהמערערת פיתחה במשך שנות נישואיהם הרבות, תלות כלכלית ורגשית במשיב, שעה שהלה פיתח קריירה משמעותית במשטרת-ישראל, רכש שני תארים, בעוד המערערת הייתה אמונה על משק הבית ולא יכלה לעשות כן. המערערת, כך נטען, נותרה עם הכנסה מינימלית ומבלי יכולת לכלכל עצמה בכבוד.

       

      נטען, כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו מיום 18.10.2018, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת לקבל את פירוט כרטיסי האשראי של המשיב בתיק המזונות הואיל ומדובר בחדירה לפרטיות. קבלת התדפיסים המבוקשים, כך נטען, הכרחית על-מנת להגיע להכרעה נכונה בסוגיות שבמחלוקת.

       

      עוד נטען, כי אחותה של המערערת הלוותה לצדדים סך של 100,000 ₪ לרכישת דירת המגורים שלהם, וכי המשיב הצהיר שיחזיר סכום זה, כאשר יתאפשר לו לעשות כן. גם כספים, כך נטען, שקיבלה המערערת בירושה, בסך של כ-26,000 ₪, הועברו לחשבונם המשותף של הצדדים.

       

      עוד ובנוסף נטען, כי החל מפרידתם של הצדדים, נשא המבקש בכל התחייבויותיהם, לרבות תשלומי המשכנתה ובנוסף העביר למערערת סך של 2,000 ₪, כפי שהוסכם על-ידי הצדדים. מן התשתית הראייתית, כך נטען, עולה, כי המשיב משתכר סך חודשי של כ-24,000 ₪ בעוד המערערת משתכרת כ-4,000 ₪, וכי צרכי המערערת גבוהים משמעותית מצרכי המבקש, ולפיכך היה על בית משפט קמא לפסוק לה מזונות.

       

      לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא, עת קבע, כי אין להתחשב בדירת הירושה כנכס בר-איזון הואיל ואליבא דמערערת תוצאה זו מתעלמת מכך שהיא העבירה סכומים משלה לחשבון המשותף, כי הסכומים שהתקבלו מהשכרת הדירה שימשו להוצאות של התא-המשפחתי, וכי דירה זו שימשה את בני הבית של הצדדים במהלך השנים. הצדדים חתמו יחד על הסכמי שכירות, כך נטען, וטענות המשיב, כי מדובר בזיוף לא הוכחו.

       

      עוד טענה המערערת, כי שגה בית משפט קמא גם באופן בו התחשב בפערי ההשתכרות, וכי היה עליו להגיע לשוויון מהותי ולא תוצאתי על-ידי שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, כאשר הצדדים עומדים בכל הקריטריונים שנקבעו בפסיקה.

       

    18. מנגד טען המשיב, כי צדק בית משפט קמא עת קבע, כי דירת הירושה היא נכס חיצוני, וכי המערערת לא עמדה בנטל המוגבר על-מנת להוכיח, כי למבקש הייתה כוונת שיתוף בדירה זו.

       

      נטען, כי בית משפט קמא פסק למערערת פיצוי בסכומי עתק בגין פערי ההשתכרות, וכי לא ברור מהיכן "עזות המצח" של המערערת לדרוש פיצוי נוסף בדמות חלוקה בלתי-שוויונית של דירת המגורים של הצדדים.

       

      עוד נטען, כי יש לדחות את טענות המערערת בעניין מזונות אישה הואיל וקביעות בית משפט קמא גם בסוגיה זו התקבלו על סמך התשתית הראייתית שהונחה בפניו. טענות המערערת, כך אליבא דמשיב, אשר עוסקות במזונות הזמניים בלבד, אינן רלוונטיות עוד הואיל ובפסק-הדין אוזנו ושוקללו כל הרכיבים הצריכים לעניין. אם לא די באמור, כך לטענת המשיב, הרי שבית משפט קמא אף זיכה את המערערת בסכום כספי משמעותי על-ידי ביטול חיוב המערערת בהשבת מחצית מתשלומי המשכנתה בהם נשא המשיב לבדו, במשך שנים ארוכות, חלף מזונות אישה.

       

      עוד ובנוסף נטען, כי לא היה מקום להורות על גילוי פירוט כרטיסי האשראי לאחר מועד הקרע הואיל ואין לאופן בו מנהל המשיב את חייו כל נפקות לענייננו, וכי אין לראות בהסכמות הזמניות, כמו גם בהחלטות הזמניות שהתקבלו על-ידי בית משפט קמא, כהסכם מחייב, לרבות בעניין תשלום החובות שהסכים המשיב לקחת על עצמו באופן זמני.

       

      לטענת המשיב, אין מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא הן באשר לחובות המשותפים של הצדדים, והן באשר לאיזון המשאבים, לרבות בכל הנוגע לפערי ההשתכרות, מקל וחומר שעה שהמערערת לא הצביעה על נתון כלשהו, אשר מצדיק סטייה מן התחשיב אותו ערך האקטואר.

       

      עוד טען המשיב, כי בנסיבות העניין שבפנינו, המערערת לא הציגה כל נימוק בעטיו יש לסטות מחלוקה שוויונית של דירת המגורים, וכי בקשתה לערוך חלוקה מעין זו מהווה הלכה למעשה "כפל פיצוי". האיזון אותו ערך בית משפט קמא, כך אליבא דמשיב, כלל את כל הרכיבים הנדרשים, תחושת הצדק היא שהנחתה את בית משפט קמא כאשר התוצאה אליה הגיע מאשפרת למערערת לשקם את חייה.

       

    19. במסגרת הדיון שנערך בפנינו ביום 12.01.2022, חזרו הצדדים על הטיעונים בכתב, המערערת הדגישה, כי על אף שפסק-הדין מנומק, הוא החטיא את המטרה, שעה שהמערערת נמצאת עם המשיב מגיל 16, לא פיתחה קריירה, וראתה בו את כל עולמה. המערערת, כך נטען, חצתה את גיל החמישים, מרוויחה 4,000 ₪ לחודש בעוד המשיב מרוויח סך חודשי העולה על -20,000 ₪ לחודש. לדידה, הותרת תוצאת פסק-הדין על כנה לא תאפשר לה לרכוש דירה ולקבל משכנתה מן הבנק.

       

      פסק-דינו של בית משפט קמא, כך נטען, מנוגד לתחושת הצדק, שעה שהותיר אישה אחרי 30 שנות נישואין, יתומה מהורים, עם הכנסה מינימלית וללא פנסיה. עוד נטען, כי הצדדים לא יכולים היו לרכוש את דירתם לולא 100,000 ₪ שהועברו על-ידי אחותה של המערערת, וכי יחסי הכוחות הם בלתי-שוויוניים.

       

      לטענת המערערת, היה מקום, נוכח הפערים בין הצדדים למצוא שיטה שונה לאיזון המשאבים מזו שהוצגה על-ידי האקטואר, ולקחת בחשבון במסגרת פסק-הדין את המצב הכלכלי של הצדדים ואת העדר השוויון ביניהם, שעה שהמשיב נותר עם שכר גבוה, זכויות פנסיה ודירה וחצי, בעוד המערערת נותרה כמעט חסרת-כל.

       

      עוד נטען, כי סך החובות שנקבעו על-ידי האקטואר כוללים גם את סך המשכנתה, שהוא חוב בר-איזון, ולא היה מקום שחוב זה ייכלל בחוות-הדעת של האקטואר. בין הצדדים, כך נטען, היה הסכם, לפיו על המשיב לשלם למערערת 2,000 ₪ ולשלם את כל החובות, וכעת הוא מבקש לבטל את ההסכם האמור.

       

      מנגד טען המשיב, כי אין מקום להתערב בתחשיב כושר ההשתכרות, שערך האקטואר, וכי בית משפט קמא בחר בתחשיב המיטיב עם המערערת ואף פטר אותה מהשבה של תשלומי משכנתה למערער במשך 6 שנים. בית משפט קמא, כך נטען, איזן את כלל הזכויות ונתן בעניינם של הצדדים פסק-דין מנומק, שאין כל מקום להתערב בו.

       

      עוד נטען, כי בזמן חייהם המשותפים של הצדדים, לא השתמש המשיב בכספים המשותפים להוצאות אישיות שלו, ולא הוכח, כי השתמש בהם למערכת היחסים שלו עם אישה נוספת. לעניין דירת הירושה, כך נטען, קבע בית משפט קמא ממצאים עובדתיים, ואין כל מקום לשתף את המערערת בדירה זו בשל העובדה, כי היא העבירה 26,000 ₪ שקיבלה בירושה. הסכום של 100,000 ₪, כך נטען, ניתן במתנה על-ידי אחותה של המערערת לשני הצדדים.

       

      עוד ובנוסף נטען, כי "קו פרשת המים במשבר יחסים הוא לא הבגידה, הייתה מערכת מורכבת שנים קודם לכן. לכן המערערת יוצאת עם קופה, אישה צעירה יחסית שמקבלת עוד סכום של 170,000 ₪ ויש לה עוד מקורות הכנסה כפי שהעידה...".

       

       

      דיון והכרעה

       

    20. לאחר שנתתי דעתי לפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בפני בית משפט קמא, לכל התיעוד הרלוונטי, לפסק-דינו של בית משפט קמא, לטיעוני הצדדים בערעור ותיקי המוצגים, לרבות טיעוניהם בעל-פה של באי-כוח הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו ביום 12.01.2021, מסקנתי היא שדין הערעור להתקבל חלקית, וכך אציע לחבריי.

       

    21. איש ואישה היו נשואים למעלה מ-22 שנים.

       

      במהלך תקופת חיים זו, השקיעה האישה את כל מרצהּ ויהבהּ בטיפוח הבית, ובגידול שלושת ילדיהם המשותפים של הצדדים, בעוד האיש התקדם במעלה הדרגות ב-------, יצא לקורסים, ולמד שני תארים.

       

      במקביל, מעבירה האישה כל פרוטה שהיא מקבלת לטובת משק הבית המשותף, בין אם מדובר במתנה מאחותה כדי שבני-הזוג יוכלו לרכוש דירת מגורים, ובין אם מדובר בירושה מקרובי משפחה. עם סיום נישואיהם, מגלה האישה, כי האיש לא עשה כן.

       

      כפועל-יוצא מן האמור, המציאות הנכוחה היא אחת - האיש עובד בתפקיד בכיר ב-------------------, בעל שני תארים, שכרו נאמד בסך של כ-24,000 ₪, ומלבד דירת המגורים של הצדדים, אשר נרכשה בעזרת אחותהּ של האישה, קיים ברשותו נכס נוסף, בעוד האישה עובדת במשרה חלקית, השתכרותהּ נאמדת בסך של כ- 4,500 ₪, וכל רכושהּ מסתכם באותה דירת-מגורים, אשר לעיל כאמור נרכשה בסיוע אחותהּ.

       

    22. בית משפט קמא קבע בסעיף 95 לפסק-דינו, כהאי לישנא:

       

      "לאחר בחינת טענות הצדדים והעובדות בעניינו, סבורני שהאיזון הנכון והצריך הינו בקבלת חוות דעת האקטואר, אגב הפחתת החזר תשלומי המשכנתא בהם נשא האיש כפי שיפורט, ותשלום פיצוי בגין פערי שכר, ומשכך, אין מקום לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק וזאת מכמה טעמים;

       

      • אכן, כטענת האישה, בין הצדדים פערי השתכרות מהותיים ברם לא מצאתי שיש בהם בכדי טעמים מיוחדים ולו מהטעם שאלה מצאו מקומן באיזון שנערך ואושר בחוות דעת האקטואר כאמור לעיל. מכאן, שעה שהאישה פוצתה בגין פערים אלה, אין מקום להרחיב ולעשות גם שימוש בסעיף אגב ביצוע חלוקה בלתי שוויונית....

         

        • לעניין תחושת הצדק ומתן אפשרות לאישה לשקם את חייה, וזאת לאור שנות הנישואין המרובות, מוצאת אני שנעשה איזון הן בפסיקת פערי השתכרות, הן במתן זכות מגורים בלעדית לאישה בנכס המגורים המשותף של הצדדים ללא ששילמה דמי שימוש או נשאה בתשלומי משכנתא וסכום זה אף לא יקוזזו מסך החובות (כפי שיפרוט בהמשך) והן בסכומים העתידיים אותם תקבל האישה באיזון הזכויות על פי חוות דעת האקטואר. סבורני שהאישה, בשים לב לגילה, לעובדה שאינה אם לקטינים ולסכומי האיזון שנפסקו, יכולה לשקם את חייה, לרכוש השכלה, להגדיל את היקף הכנסתה, ובהתאמה, גם את היקף הכנסותיה.

           

        • לא מצאתי לקבל את טענת האישה ולפיה נוכח התנהלות האיש, ובכלל זה הפרשייה הקשורה במשבר האמון המדובר "בנסיבות מיוחדות". אין חולק שהאיש אכן בגד באמון האישה, ואף ננקט כנגדו הליך משמעתי בשל כך, ובגידה זו, לכאורה, הביאה לסיום מערכת היחסים בין הצדדים. עם זאת, אינני מוצאת כי התנהלותו זו של האיש, ועל אף שאין חולק אודות הפגיעה שנגרמה לאישה בעקבותיה, מביאה לכדי אותן נסיבות מיוחדות בהם על בית המשפט לסטות מדרך המלך ולעשות שימוש בחריג לכלל". (ההדגשות אינן במקור).

           

           

          אין בידי לקבל את מסקנותיו האמורות של בית משפט קמא הואיל וסבור אני, כי הותרת תוצאת פסק-הדין על כנה, פוגעת בזכותם של בני-זוג לחלוקה שוויונית מהותית של נכסים משותפים שנצברו במשך שנות נישואיהם, וכי בענייננו, היא אף עלולה ליתן גושפנקה לטענת המשיב, כי הנכסים שנצברו לידיו במהלך נישואיהם של הצדדים שייכים לו, וכי הנכסים שנצברו לידיה של המערערת בתקופה זו, שייכים גם הם לו, בבחינת "מה ששלי – שלי, ומה ששלך –גם שלי".

           

    23. כלל ידוע הוא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, והיא אינה נכנסת בנעלי הערכאה המבררת בבחינת המערכת הראייתית שנפרשה בפניה. לא כך הם פני הדברים באותם מקרים, בהם בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או כשהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (ר' בספרם של ט' חבקין וח' בן-נון הערעור האזרחי מהדורה שלישית עמודים 475-474).

       

      לעניין זה אפנה גם דבריו של כב' השופט ד. מינץ ב-ע"א 8191/16 דיאליט נ' אברהם הרר (17.06.2019):

       

      "כאמור, הלכה נושנה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת, מפני שבידה של הערכאה הדיונית האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים, ולבחון כל ראיה וחוות-דעת לעומק. התערבות ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל פגם בהכרעתה של הערכאה הראשונה היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1026 (מהדורה שתים עשרה, 2015); ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר [פורסם בנבו] (10.3.2014); ע"א 3894/03 דויטש נ' ישראפלאורס בע"מ [פורסם בנבו] (23.8.2012))".

       

      חלקן הארי של השגותיה של המערערת נטוע בקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק-הדין, עת עותרת היא להתערבות ערכאת הערעור בקביעות אלו, וזאת אין בידי לעשות, וממילא בעניין שבפנינו, לא מצאתי, כי נפל פגם היורד לשורשו של עניין מלבד בסוגיה האמורה – אופן חלוקת הנכסים שצברו הצדדים במהלך שנות נישואיהם, ושיעורו של כל אחד מן הצדדים בנכסים אלו.

      בענייננו, כאמור כבר לעיל, מסקנת בית משפט קמא, בפסקה 95 לפסק-דינו שגויה משפטית. שיקול-דעת מוטעה זה , עלול לפגוע בעקרונות הבסיסיים ביותר של דיני המשפחה, וברי, כי בעניין דנן נפתח בפנינו השער להתערב בהכרעת בית משפט קמא בסוגיה זו.

       

      יפים לענייננו דבריו של כב' השופט י. אלרון ב- ע"פ 229/19 מדינת ישראל נ' פלוני (30.12.2019):

       

      "יחד עם זאת, אחד החריגים הידועים לכלל אי-התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית, הוא כאשר ממצאים אלו מתבססים על שיקולים שבהגיון או מסקנות משפטיות שגויות, להבדיל מהערכת מהימנות ברורה וחד משמעית של העדים (ראה, בין היתר: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 19 (8.9.2011))".

       

    24. סעיף 5 לחוק יחסי ממון, קובע כך:

       

      "(א)עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

       

      1. נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

         

      2. גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

         

      3. נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם....

         

        (ג)בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות".

         

        ובהמשך קובע סעיף 8 כהאי לישנא:

         

        "ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

         

        1. לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

           

        2. לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

           

        3. לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;

           

        4. לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע".

           

          היינו, בעת חקיקת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון הסמיך המחוקק את בתי המשפט לפעול בניגוד לברירת המחדל, באופן המאפשר להפחית מחלקו של בן-זוג באיזון, אל מתחת למחצית, אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

          בית המשפט העליון, בפסיקה עקבית וארוכת-שנים, פיתח אבני-בוחן ראויים לבחינת הנסיבות לשימוש בסמכות זו, בהתאם לתכלית המצויה בבסיס הוראת החוק – שוויון ואוטונומיה לכל אחד מבני-הזוג.

          אפנה בעניין זה לדבריו של כב' המשנה לנשיאה, השופט נ. הנדל ב-בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (07.01.2014), פסקה 2:

           

          "סעיף 8 ניצב ככביש עוקף שמאפשר לסטות מן המסלול הראשי בסעיף 5 לחוק. הוא מציג סמכות שבשיקול דעת ליצור חלוקת רכוש בין בני זוג אשר מתחשבת בשיקולים שונים של צדק ומדיניות שעד כה לא באו לידי ביטוי (ראו עמדתו של ש' ליפשיץ בנוגע לסמכות האקוויטבילית של בית המשפט במאמרו "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 חוק יחסי ממון" חוקים א 227, 300 (2009)(להלן: ליפשיץ)). שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף נועד לשימוש במקרים מיוחדים בהם ההסדר הכללי בחוק עשוי להוביל לתוצאות שאינן רצויות ולאי צדק ברור (רוזן-צבי, 352). כבר נאמר על-ידי בית משפט זה כי סעיף 8 מאפשר לערכאות השיפוטיות גמישות רבה לערוך איזון נכסים הוגן על פי שיקולים כלכליים ואחרים (עניין יעקובי, 614). ויודגש – איזון הוגן, אף שאינו שווה. הסעיף משמש פתח להעניק יותר מאשר שווי מחצית הרכוש לצד הנזקק תוך התחשבות בשיקולים כלכליים ואחרים (שם, שם). ברירת החלוקה הלא חציונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה למנוע תוצאה בלתי שוויונית ושאינה צודקת ולאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש" (בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, [פורסם בנבו] חוות דעתו של השופט י' עמית (26.10.11)). הוצגה הגישה לפיה הסדר החלוקה צריך להתמקד לאו דווקא בחלוקה שווה בשווה; אלא חלוקה שתקנה לכל אחד מבני הזוג שוויון הזדמנויות בחיים שלאחר הפירוד, כך שכל אחד כשלעצמו יוכל לבנות את עתידו (ש' שוחט "הלכת השיתוף - מחלוקה שווה לשוויוניות בחלוקה" ספר שמגר ג 731, 739 (תשס"ג)). תכליתו של סעיף 8 הינה לאפשר לבית המשפט לסטות מההסדר בסעיף 5 כדי לקיים את העקרונות המנחים שעומדים ביסודו של ההסדר – שוויון ואוטונומיה – גם במקרים המיוחדים. נדמה כי שיקולי מדיניות תומכים בחלוקה מחצה על מחצה של נכסי בני הזוג, לא רק כדי לשקף את השוויון, אלא גם על מנת לקדם אותו..."

           

          וכן לדבריו של כב' המשנה לנשיאה, השופט (כתוארו אז) א. רובינשטיין ב-בע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני (14.04.2015) (להלן: "עניין פלונית"), פסקה טו:

           

          "המחוקק הותיר לשיקול דעתם של בתי המשפט ובתי הדין פיתוח כללים מתאימים באשר לנסיבות הספציפיות לשימוש בסמכות זו, ואין מדובר ברשימה סגורה (ראו למשל אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב) (להלן רוזן-צבי); בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (2014), פסקה 2 לחוות דעתו של השופט הנדל; בע"מ 4047/14 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2014) פסקה ו'; תמ"ש (שלום י-ם) 20964/02 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (2009) (להלן עניין פלונית 2009)). נסיבות מיוחדות, כאמור, התפתחו בחלוף הזמן והותאמו למצבי המשפחה החדשים שאותם הביאה בכנפיה "רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמאלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים. [...] ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה" (חוות דעתי בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004), עמ' 672-671; בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (2012) פסקה 15). ואכן התפתחו מצבי משפחה, שכפי שנאמר בהקשר אחר בטאון "מערכות יחסים שלא שערום אבותינו" (בג"ץ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים, פ"ד סב(1) 235 (2006) (להלן עניין פלוני 2006)). האפשרות של אחד מבני הזוג, כאן המשיב-הבעל, להיות "נפקד נוכח" בביתו תוך שהאשה משלימה עם מצב עגמומי זה, אם ברצונה לשיטת המשיב, ואם שלא מרצונה לשיטתה. מצב זה כינה השופט ויצמן "שיתופיות מוחלשת" והמינוח מקובל עלי, ולדידי ניתן להשתמש גם בביטוי "שיתופיות לשיעורין". מצב כזה מן הסתם אינו שכיח מאוד, אך אין – גם על פי השכל הישר – להתעלם מקיומו ומקיום מצבים דומים לו של יחסים "מן הצד", יחסי פילגשות וכדומה. לפיכך, על דרך הכלל, ותהא עמדתנו הערכית כלפי יחסים כאלה כאשר תהא, יש מקום לתת לכך ביטוי גם באופן החלוקה, מקום שבעלי הדין מנהלים מערכת לא שויונית, בשונה מן המצב ה"רגיל", בו אמורים שני הצדדים להירתם יחדיו לקיום התא המשפחתי, כנדרש לצורך חלוקת מחצה על מחצה לפי סעיף 5 לחוק, כאמת המידה המרכזית להפעלת סמכותו של בית המשפט בגדרי יחסי ממון...." (ההדגשות אינן במקור).

           

    25. בענייננו, וכמפורט לעיל הגיע בית משפט קמא למסקנה, לפיה אין לעשות שימוש בהוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון משלושה טעמים. אין בידי לקבל אף לא אחד מטעמים אלו, ואנמק.

      הטעם הראשון בעטיו סבר בית משפט קמא, כי אין מקום לעשות שימוש בהוראת חוק זו הייתה, כי "אכן, כטענת האישה, בין הצדדים פערי השתכרות מהותיים ברם לא מצאתי שיש בהם בכדי טעמים מיוחדים ולו מהטעם שאלה מצאו מקומן באיזון שנערך ואושר בחוות דעת האקטואר כאמור לעיל. מכאן, שעה שהאישה פוצתה בגין פערים אלה, אין מקום להרחיב ולעשות גם שימוש בסעיף אגב ביצוע חלוקה בלתי שוויונית", אלא מאי?

      מעיון מעמיק בחוות-דעת האקטואר, רו"ח ירון ואקנין (להלן: "האקטואר"), כמו גם מעדותו בפני בית משפט קמא עולה, כי אליבא דדעתו, יש להעמיד את תקופת החישוב לעניין פערי ההשתכרות למשך 48 חודשים, וכי תחשיב על-פי האמור מזכה את המערערת בסך של כ-150,000 ₪.

      אפנה לעדותו של האקטואר, מיום 30.01.2019, עמ' 43 לפרוט', שו' 2-17:

       

      "ש.אמרנו שבית המשפט יערוך את האיזון הנכון על פערי ההשתכרות, וזאת לפי החלטת בית המשפט. אתה כתבת בחווה"ד בהתאם לשאלות הבהרה שלנו, מדוע לקחת את אותם 8,700 וכפלת ב 48 חודשים בלבד – מפנה לחווה"ד הראשונה עמוד 8 תחת הפרק מוניטין אישי של הבעל (מקריא) – אתה א ומר בנסיבות המקרה אתה חושב שצריך לחשב לפי 48 חודשים, אבל לא מן הנמנע שאפשר יהיה לעשות תחשיב אחר, נכון?

      ת.מוניתי לעשות את חווה"ד ואני עושה את הדברים לפי מיטב שיקול הדעת בנסיבות המקרה. צריך להבין שיש גבולות גזרה באשר לפערי שכר. כבר פסלו במחוזי שנתנה פיצוי עד הפנסיה, אנחנו לא רוצים להגיע לשם. בנסיבות המקרה הנוכחי ובהתחשב בכל הנתונים שסובבים את בני הזוג הללו, זה נכון וראוי וצריך תמיד לראות גם הקורלציה בין התקופה של הפיצוי לבין הסכום החד פעמי המהוון, אני חושב שפיצוי מחצית מ 300,000 ומשהו ₪ הוא ראוי במקרה הנוכחי.

      ש.מתי הבעל אמור לצאת לפנסיה?

      ת.ב------ יוצאים בגיל 50.

      ש.אתה בא ו אומר שאישה שנשואה לבעלה מגיל מוקדם, לא פיתחה קריירה, הבעל פיתח קריירה, גידלה את הילדים, והיא תסתפק ב 150,000 ₪ והוא ימשיך להרוויח כפי שאמרת?

      ת.אתה מזלזל בפיצוי, ב 150,000 ₪ אדם יכול ללכת ללמוד ולהתפתח ועוד יש לו את השכר שלו".

       

      יחד עם זאת, בסעיף 6 לחוות-דעתו של האקטואר, צוין, כי "....יש מקום לשיקול דעת באשר למשך התקופה שבגינה על הצד בעל השכר הגבוה לפצות את הצד השני....חשוב לומר, כי מדובר בבני זוג שנישאו כאשר שניהם היו מצויים בתחילת דרכם התעסוקתית, ובעוד הבעל התקדם במעלה תפקידיו ודרגותיו בשירות ה---- האישה לא פיתחה קריירה של ממש....".

      ראשית יודגש, כי אימוץ המסקנה לפיה סך של כ-150,000 ₪ מפצים את המערערת על פערי ההשתכרות, מביאה לתוצאה אבסורדית, ללא-ספק, לפיה המערערת מפוצה בסך חודשי של כ-570 ₪ בלבד, במשך כל שנות נישואי הצדדים, שעה שיוזכר, כי הייתה זו המערערת שטיפחה את הבית וטיפלה בילדיהם המשותפים של הצדדים, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה – במשך 22 שנים. דומני, כי אין צורך להכביר מלים בדבר העובדה, כי לו היו הצדדים שוכרים את שירותיו של צד שלישי לביצוע כלל המטלות האמורות, שכרו החודשי לא היה מסתכם ב-570 ₪.

      שנית, המתווה שנקבע על-ידי האקטואר ואומץ על-ידי בית משפט קמא, בכל הנוגע לתקופת האיזון ולשיעוריו, נסמך על פסקי-דין של ערכאות דיוניות, אשר שקלו את כלל הנסיבות המתאימות למקרה הקונקרטי שנדון בפניהם. אין מדובר בהלכה משפטית מקיפה, אשר מחייבת או מנחה בתי משפט לפעול על-פיה הואיל וברי, כי בסוגיות כגון דא, על ההכרעה להיעשות בראי המקרה הקונקרטי.

      יתרה מכך, עולה מפסק-דינו של כב' השופט נ. שילה ב-תמ"ש 47769-01-12 פלונית נ' אלמוני (26.08.2014) (להלן: "עניין אלמוני"), אשר על דבריו, ביסס המומחה את חוות-דעתו, כי ההכרעה בשאלה במשך כמה שנים ישולם הסכום שיצמצם את פערי ההכנסות בין הצדדים, תהיה תלויה, בין היתר, בפערי בהכנסות, בשאלה האם הצד "החלש" קיבל במסגרת האיזון הרכושי הכולל, סכומי כסף משמעותיים או רכוש, אשר יאפשרו לו קיום סביר, וכן ביכולתו של אותו צד להשתכר לאחר הגירושין באופן משמעותי.

      עוד ובנוסף נקבע בעניין אלמוני, כי על אף שיש לקבוע ככלל צמצום אחוז אחד מהפער לכל שנת נישואים, יש לערוך "ספירה מוגדלת של שנים שבהם אחד מבני הזוג הקדיש עצמו לגידול הילדים באופן שפגע באופן משמעותי בקריירה שלו, עד לגבול עליון של 40 אחוזים מהפער".

      אפנה לפסקה 18 בעניין אלמוני:

       

      "לצד הגישה הקניינית הממוקדת בחישוב התוספת לכושר ההשתכרות, מציג פרופסור ליפשיץ גישה שונה המכונה על ידו "גישת צמצום פערי הכנסות". גישה זו מתמקדת פחות בחישוב המדויק של התוספת או ההפסד שנצברו במהלך הנישואים ויותר על ההנחה, כי במהלך הנישואים נוצרה "קהילה משפחתית", שבמסגרתה החליטו הצדדים על אופן התפתחות הקריירה המקצועית של כל אחד מהם. החלטות אלו התבססו על הסתמכות הדדית במכלול המשאבים המשותפים, לרבות כושר ההשתכרות של בן הזוג. על פי גישה זו, על בית המשפט לתת ביטוי להיבטים הנמשכים של הקהילה המשפחתית גם לאחר הגירושין, וזאת על ידי מתן "הגנה" לתקופה מסוימת לאחר גירושין, להסתמכותו של אחד מבני הזוג על כושר ההשתכרות של בן זוגו. בשיטה זו בוחנים את הפערים בהשתכרויותיהם של בני הזוג ומפצים את בן הזוג בעל ההשתכרות הנמוכה, גם אם לא ניתן להוכיח שכושר השתכרותו של בן הזוג בעל ההשתכרות הגבוהה צמח במהלך הנישואין".

       

      ובהמשך, פסקה 19:

       

      "על פי גישה זו, שמקורה הפורמאלי הנו דווקא בדיני המזונות (alimony) ושאומצה לאחרונה על ידי ה- American Law Institution (להלן ה- "ALI"),כמפורט בספר Am.Law Inst. Principles of the Law of Family Dissolution: Analysis and Recommendations (published by LexisNexix 2002), על בית המשפט לשאוף לצמצם את פערי ההכנסות בין בני הזוג לתקופה מסוימת לאחר הגירושים. כך למשל, על פי ההמלצות של ה- ALI, על כל מדינה לקבוע נוסחה לחישוב סכום כסף שמטרתו צמצום פערי ההשתכרות. על הנוסחה לקחת בחשבון את משך שנות הנישואים, פרקי זמן שבהם אחד מן הצדדים הקדיש את עצמו באופן בלעדי לגידול הילדים ומשתנים נוספים. ה- ALI ממליץ לקבוע כלל של צמצום אחוז אחד מהפער לכל שנת נישואים (עם ספירה מוגדלת של שנים שבהם אחד מבני הזוג הקדיש עצמו לגידול הילדים באופן שפגע באופן משמעותי בקריירה שלו, עד לגבול עליון של 40 אחוזים מהפער). בחלק מהמדינות בארה"ב, הפיצוי משולם עד לנישואי בן הזוג הביתי מחדש וזאת בדומה לתשלום ה"אלימוני", שנפסק עם הנישואין מחדש".

       

      ענייננו, מובחן מן הנסיבות המתוארות בעניין אלמוני, ודומני, כי אין צורך להכביר מילים על השוני המשמעותי בין המקרים.

      ראשית, האישה, בעניין אלמוני הייתה בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה, בעוד שבענייננו המערערת לא רכשה כל השכלה אקדמאית.

      שנית, בעניין אלמוני, עוד לפני נישואיו, במהלך לימודי העתודה, האיש קיבל את הכשרתו כהנדסאי אלקטרוניקה, בעוד בענייננו המשיב רכש את כלל השכלתו במהלך שנות הנישואין.

      ושלישית, וזה העיקר, במובחן מעניינם של הצדדים שבפנינו, אפנה לפסקה 21 בעניין אלמוני: "במקרה דנן, על פי חוות דעת המומחה, אף אם ינוכה מס עבור תשלום חלקה של האישה במניות, היא תקבל סך של יותר משלושה מיליון ₪ כתוצאה מהאיזון הרכושי (עמ' 22 לחות דעת המומחה). אף אם סך של כ - 1.25 מיליון ₪ ישולם באמצעות העברת זכויות האיש בדירה ע"ש האישה, תקבל האישה לידיה, במשך שבע שנים, סך של כ - 1.75 מיליון ₪" (ההדגשה אינה במקור), ואידך זיל גמור.

      על יסוד האמור לעיל, סבורני, כי בענייננו, ונוכח הנסיבות המפורטות בהרחבה לעיל, התחשיב שבוצע במתווה האמור, אינו לוקח בחשבון כדבעי את כלל הנסיבות האמורות, אשר ברי, כי לא הגיעו לפתחו של אקטואר, ולפיכך, היה על בית משפט קמא לשקללן.

      כאמור לעיל, לא זו בלבד שבית משפט קמא לא שיקלל נסיבות אלו, אלא שהוא אף קבע בפסקה 85 לפסק-דינו, כי "מכל האמור מצאתי לאמץ את הצעת האקטואר לעניין אופן ביצוע התשלום בעבור פערי ההשתכרות , קרי שסכום הפיצוי כקבוע בחוות הדעת ישולם ב- 48 תשלומים חודשיים". משמעות קביעה זו, היא שהמשיב יעביר למערערת בתקופה של 4 שנים בלבד סך של כ- 3,560ש"ח לחודש.

       

      היינו, הכנסתו של המשיב במשך 4 שנים אלו תהיה בסך של כ-20,000 ₪, ושל המערערת כ- 8,000 ₪, ועם סיום ארבע שנים אלו, הכנסותיו של המשיב תשובנה להיות בסך של כ – 24,000 ₪, ושל המערערת כ-4,500 ₪, וזאת לאחר שבמשך כ – 22 שנים, השקיעה המערערת את כל מרצהּ ויהבהּ בטיפוח הבית, ובגידול שלושת ילדיהם המשותפים של הצדדים, בעוד המשיב התקדם במעלה הדרגות ב------------, יצא לקורסים, ולמד שני תארים, בעזרת האישה שאיתו.

      דומה, כי אין ולא יכול להיות חולק שהותרת תקופת התחשיב בכל הנוגע לאיזון הזכויות, על 48 חודשים, אינה עושה צדק עם המערערת, וודאי שאינה מביאה לשוויון מהותי בין הצדדים, ויש לעשות כן במסגרת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, שעה שיש לקבוע, כי התחשיב האמור יתבצע על פני תשע שנים – המהוות 40 אחוזים ממספר שנות נישואיהם של הצדדים, היינו מן הפער, כאמור בעניין אלמוני.

    26. הטעם השני, שציין בית משפט קמא היה "לעניין תחושת הצדק ומתן אפשרות לאישה לשקם את חייה, וזאת לאור שנות הנישואין המרובות, מוצאת אני שנעשה איזון הן בפסיקת פערי השתכרות, הן במתן זכות מגורים בלעדית לאישה בנכס המגורים המשותף של הצדדים ללא ששילמה דמי שימוש או נשאה בתשלומי משכנתא וסכום זה אף לא יקוזזו מסך החובות (כפי שיפרוט בהמשך) והן בסכומים העתידיים אותם תקבל האישה באיזון הזכויות על פי חוות דעת האקטואר. סבורני שהאישה, בשים לב לגילה, לעובדה שאינה אם לקטינים ולסכומי האיזון שנפסקו, יכולה לשקם את חייה, לרכוש השכלה, להגדיל את היקף הכנסתה, ובהתאמה, גם את היקף הכנסותיה" (ההדגשה אינה במקור).

      סבורני, כי מסקנה זו שגויה, ואין בידי, כאמור לעיל, לקבל אותה.

      ראשית יודגש, כי סוגית איזון הזכויות על-פי חוות-דעת האקטואר וסוגית פערי ההשתכרות, צוינה כבר בנימוק הראשון של בית משפט קמא, ולא ברור מדוע מצאה סוגיה זו את מקומה פעם נוספת במסגרת הנימוק השני.

      שנית, ברי, כי לא ניתן לקבוע כיום באופן כה נחרץ, אף לא במאזן של הסתברות, כ-30 שנים לאחר נישואי הצדדים, שנים בהן השקיעה האישה את כל מרצהּ ויהבהּ בטיפוח הבית, ובגידול שלושת ילדיהם המשותפים של הצדדים, מבלי לצאת לעבודה ולפתח קריירה משלה, ומבלי לרכוש השכלה, בעוד המשיב נתן את כל כולו, להתקדמותו המקצועית והאינטלקטואלית, כי המערערת "בשים לב לגילה, לעובדה שאינה אם לקטינים ולסכומי האיזון שנפסקו, יכולה לשקם את חייה, לרכוש השכלה, להגדיל את היקף הכנסתה, ובהתאמה, גם את היקף הכנסותיה".

      לעניין זה יוער, כי גם המשיב יוכל להמשיך ברכישת השכלה נוספת ובהגדלת הכנסותיו, עובדה, אשר לא מצאה כל ביטוי במסגרת פסק-דינו של בית משפט קמא, ודברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח האמור בחוות-דעתו של האקטואר, כמפורט לעיל. אוסיף, כי בשונה מהמערערת, שסיכוייה להגדיל את הכנסתה אינם גבוהים, נראה כי סיכויי המשיב להשתלב בעבודה אחרת ומניבה לאחר פרישתו מ-----, הם גבוהים ביותר, וזאת לאור הכשרתו, תאריו האקדמיים, ניסיונו ודרגתו ב-------.

      בנוסף אפנה לסעיף 65 לפסק-דיני ב-עמ"ש 26409-10-18 מ' ש' נ' ק' ש' (25.07.2019), אליו הצטרפו חברי השופטים א. אלון ו-נ. סילמן:

       

      "....כמו גם לעובדה כי המשיבה הינה אישה משכילה בעלת תואר ראשון ב***** אשר עובדת כ****, שהחלה ללמוד לתואר שני תוך כדי ניהול ההליכים בין הצדדים. עם זאת לא ניתן להתעלם מאותה תקופה ארוכה הנמדדת על פני שנים ונמשכה כמחצית תקופת הנישואין במהלכה הקדישה המשיבה את זמנה ואת עצמה לגידול הילדים וניהול משק הבית, מבלי לצאת לעבודה ולפתח קריירה משלה, ובזכות כך התאפשר למערער להתמיד בעבודתו, להגדיל את השתכרותו ולצבור נכסי קריירה. על רקע כל אלה קיימים פערים משמעותיים בין הצדדים הן באשר להשתכרותם והן באשר לזכוית הסוציאליות הצבורות". (ההדגשה אינה במקור).

       

      ובענייננו, מקל וחומר.

    27. הטעם השלישי, בעטיו הגיע בית משפט קמא למסקנתו האמורה, הייתה נטועה במסקנה, לפיה "אין חולק שהאיש אכן בגד באמון האישה, ואף ננקט כנגדו הליך משמעתי בשל כך, ובגידה זו, לכאורה, הביאה לסיום מערכת היחסים בין הצדדים. עם זאת, אינני מוצאת כי התנהלותו זו של האיש, ועל אף שאין חולק אודות הפגיעה שנגרמה לאישה בעקבותיה, מביאה לכדי אותו נסיבות מיוחדות בהם על בית המשפט לסטות מדרך המלך ולעשות שימוש בחריג לכלל...."

      אכן, הלכת בית המשפט העליון קבעה, כי אין נפקות בין עניין האשמה בפירוק הנישואין, לרבות בעטיה של בגידה לבין זכויות קניין שרכש מי מבין הצדדים במהלך שנות הנישואין, וגם בענייננו אין לבלבל בין היוצרות.

      יחד עם זאת, "יש לבחון בכל מקרה את טיב הקשר הזוגי ונסיבותיו, ויש ליתן משקל נכבד לאוטונומית הרצון ולמצער למודוס ההתנהגות בפועל של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם", כדבריו של כב' המשנה לנשיאה בדימוס, השופט א. רובינשטיין, ובענייננו, סבורני, כי מודוס התנהגות זה, מטה אף הוא את הכף אל עבר המסקנה, לפיה יש לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

       

      אפנה לעניין פלונית, פסקה טז:

       

      "בהקשר זה אציין כי בניגוד לטענתה של המבקשת שמינוח השיתופיות המוחלשת, או השיתופיות לשיעורין, מטיל "אשמה" ובענייננו בה, הנה במישור האזרחי – להבדיל מן המציאות הקונקרטית - עובדתית ומן המישור הרגשי הטעון אשר תחושות אשמה והאשמה מצד זה או זה יתכנו בהם – אין מדובר ב"אשמה", ולא רכיב מעין זה הוא כשלעצמו המשפיע על איזון המשאבים. לעומת זאת, במישור העובדתי ברי כי התנהגותם של בני הזוג יש בה כדי להעיד על המועד בו חל הקרע המשפטי ביחסים, ומשכך, עשויה היא לשמש נסיבה מיוחדת הבאה בגדרו של סעיף 8 לחוק, והמאפשרת הפעלת הסמכות המיוחדת לחלוקה שאינה שויונית כליל: מתוך שכך, יש לבחון בכל מקרה את טיב הקשר הזוגי ונסיבותיו, ויש ליתן משקל נכבד לאוטונומית הרצון ולמצער למודוס ההתנהגות בפועל של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם; ונודה כי אין בידי בית המשפט להיות בוחן כליות ולב ולקבוע מה היו שיקולי כל צד, אם סוג של שלמות משפחה למען הילדים, אם נוחות כלכלית, אם שיקולים חברתיים ואם עירוב של אלה או חלקם; ועל כן "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (ראו עניין פלוני 2006; ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6)841 (2004)). בנידון דידן, על רקע הנסיבות המיוחדות של בעלי הדין, דומה כי הוכח שכוונת השיתוף בעניינם הייתה כזו המצדיקה חריגה מחלוקה שויונית, בהיותה מוחלשת או לשיעורין".

       

    28. בנוסף לכל האמור, סבור אני, כי לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי לא זו בלבד שהמערערת הקדישה את כל כולה לתא-המשפחתי, מן ההיבטים הפיזיים והנפשיים, אלא שהיא עשתה כן גם מן ההיבט הכספי.

       

      ודוק, המערערת השתמשה בכספי הירושה שקיבלה לטובת התא-המשפחתי, כמו גם בכספים שהוענקו לה על-ידי אחותה לרכישת דירת-המגורים של הצדדים, בעוד המשיב עשה שימוש בנכס החיצוני עבור עצמו בלבד.

      אפנה לפסקה 49 לפסק-דינו של בית משפט קמא:

       

      "לטענתה בתקופת החיים המשותפים פעלה לשיתוף האיש בנכסים חיצוניים וכך נהגה עת קיבלה בירושה סך של 26,000 ₪ ואלה הופקדו בחשבון המשותף ונעשה בהם שימוש לרכישת דירת המגורים המשותפת, וזאת בנוסף לעזרה בסך 100,000 ₪ אותה העניקה לצדדים אחותה תמי (ראה: עדותה בעמ' 46-47, ש' 28-3 ובהמשך עמ' 51, 1-3). לא מצאתי שיש בטיעון זה בכדי ללמד שהאיש בחר אף הוא לשתף את הנכס החיצוני אותו ירש. אמנם, כמפורט לעיל, עת אחד מבני הזוג משתף ברכושו המשותף אין זה צודק שהדבר לא יעשה גם ביחס לרכושו של הצד השני, ברם, אין בכך בכדי לחייב שכך אכן נעשה ויש לבחון את כלל נסיבות העניין. עובדה זו מקבלת משנה תוקף עת המדובר בזכויות מלאות בדירת מגורים, אל מול שיתוף בסכום מוגבל של 26,000 ₪".

       

      אכן, אין באמור כדי ליתן למערערת בענייננו, זכויות בנכס חיצוני זה, ברם, סבור אני, כי נוכח דבריו של בית משפט עצמו, לפיהם " אמנם, כמפורט לעיל, עת אחד מבני הזוג משתף ברכושו המשותף אין זה צודק שהדבר לא יעשה גם ביחס לרכושו של הצד השני", יש בנסיבות אלו חיזוק נוסף לשימוש שיש לעשות בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

      הלכה למעשה, טוען המשיב בענייננו, כי הנכסים שנצברו לידיו במהלך נישואיהם של הצדדים שייכים לו, וכי הנכסים שנצברו לידיה של המערערת בתקופה זו, שייכים גם הם לו, בבחינת "מה ששלי – שלי, ומה ששלך –גם שלי" – הותרת פסק-הדין על כנו מעניקה גושפנקה להעדר השוויון הברור, וזאת, כאמור לעיל, אין בידי לעשות.

    29. לא נעלם מעיני, כי המשיב נשא במשך תקופה מסויימת בתשלום מלוא חובות הצדדים, לרבות תשלומי המשכנתא, ואף העביר למערערת סך של 2,000 ש"ח מידי חודש, אולם אין בעובדה זו כדי לשנות מן התוצאה אליה הגעתי. דברים אלה אמורים בשים-לב לכך שבמועד עזיבתו של המשיב את הבית, התגוררו עם המערערת בתם הקטינה של הצדדים וכן בנם החייל, והיא זו שטיפלה בהם ונשאה בהוצאותיהם, וכן נוכח הסכמתו המפורשת של המשיב לשאת בתשלומים אלו, למצער עד שיגיעו הצדדים להבנות אחרות. יוער, כי בסופו של יום נקבע, על אף המחלוקת בין הצדדים, כי שניהם ישאו בתשלום החובות.

       

      אפנה בעניין זה לפסקה 67 לפסק-דינו של בית משפט קמא:

       

      "....לטענת האישה, האיש התחייב לפרוע את החובות במלואם, אף בהיעדר החלטה שיפוטית המורה לו לעשות כן, במסגרת הסכמות אליהן הגיעו בנוכחות אחותה תמי. לדבריה, באותו מעמד נבחנו הכנסות הצדדים וצרכיהם והוסכם שהאיש ייקח על עצמו את תשלום מלוא החובות, ובנוסף יעביר לידיה סך של 2,000 ₪ מידי חודש; אכן, ועל כך אין חולק, עד ליום זה האיש ממשיך ומשלם את התשלומים החודשיים בעבור ההלוואות כמו גם נושא בתשלום המשכנתא החודשית הרובצת על הנכס חלף מזונות אישה. ברם, לא מצאתי שהיה בטענות האישה בכדי להוכיח שהתחייבות האיש הייתה לכיסוי מלא של חובות אלה, ומהמסכת העובדתית שהוצגה לפניי התרשמתי שההסכמות אליהן הגיעו הצדדים היו זמניות ונערכו ערב הפרידה, עד אשר יגיעו הצדדים להסכמות סופיות".

       

      יחד עם זאת מצאתי, כי יש לקזז חלק מן התשלומים האמורים מן הסכום הנוסף, בו יחויב המשיב, במסגרת ערעור זה.

    30. על יסוד כל האמור לעיל, סבור אני, כי יש לקבל חלקית את ערעורהּ של המערערת, ולקבוע, כי מתקיימות בעניינם של הצדדים נסיבות מיוחדות המאפשרות שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, באופן שהמשיב יעביר לידיה של המערערת סך של 240,000 ₪, לאחר פירוק הזכויות בדירת-המגורים של הצדדים, בהתאם לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

      יודגש, כי הסכום האמור, מהווה נגזרת של האמור לעיל, לרבות ובעיקר בפסקאות 25 ו- 29 לעיל, וישולם מעבר לסכומים שנקבעו במסגרת פסק-דינו של בית משפט קמא.

      יודגש, כי בחוב המשכנתה יישא כל אחד מן הצדדים בשיעור של מחצית.

    31. אדגיש, כי במובחן מן הדברים שנכתבו על-ידי ב-עמ"ש 61008-06-13 נ' מ' א' נ' י' א' (11.06.2014), ובשים-לב לנסיבות העניין, "פערי-הכוחות" המשמעותיים שבפני, ו"למודוס ההתנהגות בפועל של בני-הזוג", כדבריו של כב' השופט רובינשטיין, קיים הכרח לאזן במשאב הכספי שיתקבל מפירוק השיתוף של דירת-המגורים.

      יודגש, כי אין מדובר בחלוקה בלתי-שוויונית של דירת-המגורים הואיל וברי, כי פירוק השיתוף בה יתבצע על-פי הרישום ובהתאם לדיני הקניין הקבועים בחוק המקרקעין.

      ענייננו בחלוקה הכספים שיתקבלו לאחר פירוק השיתוף בדירה, ועל אלו להתבצע בשיעור האמור בפסקה 30 לעיל.

      ואפנה לפסקה 42 לפסק-דיני האמור:

       

      " האמור לעיל, אינו מונע כמובן שימוש בסעיף 8(2) על דרך חלוקה לא שוויונית של הנכסים בני האיזון כאשר בשל כך ובעריכת התחשבנות וקיזוזים נכונים, ניתן כמובן ליחד לאחד מבני הזוג זכויות מלאות בדירה גם אם אינה נכס בר איזון, וזאת על חשבון זכויות יתר שמגיעות לאותו בן זוג בשאר הנכסים בני האיזון. פעולה זו אינה חותרת תחת אותה מערכת הסכמית שחלה על הדירה, אלא שהיא מהווה את אחת הדרכים למציאת פתרון המגשים את האיזון ופירוק השיתוף יחד".

       

      נוכח התוצאה אליה הגעתי, סבורני, כי על המשיב לשלם למערערת סך של 10,000 ₪ בגין הוצאות שכ"ט עו"ד.

    32. ניתנה לי ההזדמנות לעיין בפסק-דינו של חברי, כב' השופט סילמן, אך גם לאחר שנתתי דעתי לנימוקיו ומסקנותיו, נותרתי בדעתי, לפיה, יש לקבל חלקית את ערעורהּ של המערערת, ולקבוע, כי מתקיימות בעניינם של הצדדים נסיבות מיוחדות המאפשרות שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

    33. לאורכו ולרוחבו של פסק-דיני הדגשתי את הנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו, אשר כפועל-יוצא מהן הכרעתי כפי שהכרעתי, שעה שלקחתי בחשבון, כדבריו של כב' המשנה לנשיאה, השופט (כתוארו אז) א. רובינשטיין, בעניין פלונית "מתוך שכך, יש לבחון בכל מקרה את טיב הקשר הזוגי ונסיבותיו, ויש ליתן משקל נכבד לאוטונומית הרצון ולמצער למודוס ההתנהגות בפועל של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם;...."

      דומני, כי הנסיבות שבפנינו, מתארות באופן מובהק את אותם מקרים שראה המחוקק לנגד עיניו עת חוקק את הוראת סעיף (2) לחוק יחסי ממון.

       

      אפנה לפסקה 29 בעניין אלמוני:

       

      "על האבחנה הנ"ל עמד גם פרופסור ליפשיץ בספרו הנ"ל:

       

      "בחלקים הקודמים הצבעתי על ההבחנה הנדרשת בין שני סוגי מצבים שבהם מתבקשים בתי המשפט לסטות מחלוקה שווה של הרכוש הזוגי: במצב הראשון, הסטייה מהחלוקה השווה של הנכסים "הממשיים" נועדה לתת ביטוי לרווחים ו/או הפסדים לכושר ההשתכרות שנוצר ובמהלך הנישואים ושבאופן מהותי גם אותם היה צריך לחלק. לעומת זאת,המצב השני עוסק במקרים בהם הסטייה אינה קשורה לרווחים או הפסדים שהתפתחו במהלך הנישואים. לשיטתי, סטייה מכלל החלוקה השווה מהסוג השני הינה צעד יוצא דופן החורג מן העקרונות המנחים ברגיל את דיני הרכוש הזוגי, ועל כן יש להפעילו בזהירות ובמתינות. בניגוד לכך, סטייה מכלל החלוקה השווה מהסוג הראשון, הגם שאינה מחויבת בכל מקרה ומקרה, מהווה צעד שגרתי המתבקש מן העקרונות המהותיים של חוק יחסי ממון . יתרה מכך, סטייה מחלוקת מחצה על מחצה המביאה בחשבון פערים בכושר השתכרות אינה פוגעת בזכות קניין כי אם להפך, היא נועדה להביא לידי ביטוי את זכויות הקניין של בן הזוג הביתי בתוספת לכושר ההשתכרות שנצבר במהלך הנישואים ושלא ניתן לחלקו באמצעים הרגילים, שכן תוספת זו נצמחה עקב המאמץ המשותף של שני בני הזוג".

       

      התחשיב שפירטתי בפסקה 25 לעיל, אינו מתבסס כלל ועיקר על "התקופה שאחרי", כשם שציין חברי, כב' השופט סילמן – נהפוך הוא. סבור אני, כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, כי קיים קושי משמעותי באימוץ תחשיבו של בית משפט קמא, לפיו יש להעמיד את תקופת החישוב לעניין פערי ההשתכרות לתקופה של 4 שנים, וזאת לאחר שבמשך כ – 22 שנים, השקיעה המערערת את כל מרצהּ ויהבהּ בטיפוח הבית, ובגידול שלושת ילדיהם המשותפים של הצדדים, בעוד המשיב התקדם במעלה הדרגות ב-------, יצא לקורסים, ולמד שני תארים, בעזרת האישה שאיתו – קביעת תקופה של 10 שנים, אשר מהווים כמחצית מתקופת חייהם המשותפים של הצדדים, משקפת את המציאות הנכוחה באופן ראוי יותר.

      אדגיש, כי לעמדתי אין לענייננו כל נפקות לגילו של המשיב ולעובדה, כי, לכל היותר, מצויים אנו בפרק זמן של 5 שנים שעד הפרישה, בשונה מעמדת חברי כב' השופט סילמן אשר סבור, כי "אין כל הצדקה אפוא לערוך תחשיב של 10 שנים מקום בו הפרשי היכולת יסתיימו עובר לכך". שני טעמים עיקריים למסקנתי זו; האחד, תקופת התחשיב אינה מתחילה מן העת הזו, כי אם ממועד הקרע – 31.12.2014, והשני, הסכום הנוסף בו סבור אני, כי על המשיב לשאת, לא ישולם כתשלום עיתי, כי אם בסכום חד-פעמי לאחר פירוק השיתוף בדירה המשותפת של הצדדים.

      יתרה מכך, גם אם נצעד בשביל בו פסע חברי כב' השופט סילמן, במסגרתו נתן הוא את דעתו, בסעיף 22 לפסק-דינו, לכך ש"המשיב נכון לעת זו כבן 52; גיל פרישה לשוטרים הנו 50 לערך ולכל היותר 57", סבורני כי הותרת פסק-הדין של בית משפט קמא תוביל לתוצאה בלתי-שוויונית, שעה שהמשיב פורש בעתיד הקרוב לגמלאות בתנאים מופלגים ואילו על המערערת "בשים לב לגילה, לעובדה שאינה אם לקטינים ולסכומי האיזון שנפסקו, יכולה לשקם את חייה, לרכוש השכלה, להגדיל את היקף הכנסתה, ובהתאמה, גם את היקף הכנסותיה", כלשונו של בית משפט קמא.

      זאת ועוד, הגם שהשימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון נעשה במבט צופה פני עתיד, לא ניתן לעצום את העיניים ביחס לעבר, כאשר אחד מן הרציונליים המצויים בבסיס הוראת סעיף זה הוא קיום חלוקה צודקת, המביטה קדימה אל עבר השנים שחלפו ממועד הקרע אל עבר השנים הבאות, כשנתוני העבר הם האדנים עליהם יש להישען.

      לא דומה הדוגמה שנתן חברי, השופט סילמן, בפסקה 33 לפסק-דינו, לעניינם של הצדדים בענייננו, שעה שמועד הקרע לא היה "יום לפני יציאת בעל לגמלאות", אלא יותר מעשור לפני מועד זה, ומקל וחומר נכונים הדברים, שעה שכדבריו של חברי השופט סילמן "גיל פרישה לשוטרים הנו 50 לערך ולכל היותר 57", בעוד שגיל הפרישה לחלקה-הארי של אוכלוסיית הגברים במדינת ישראל הוא 67. התעלמות ממועד הקרע, והכרעה על סמך מועד מתן פסק-הדין עלולה לגרום למי מבעלי-דין, בהליכים עתידיים, לעשות כל שלאל ידו על-מנת להאריך את ההליכים המשפטיים, ולנסות להרחיק את ההכרעה ממועד הקרע אל עבר מועד הפרישה הצפוי, ולכך אין בידי להסכים.

      עוד יודגש, כי קיים קושי, לטעמי, בקביעתו של חברי, כב' השופט סילמן, בפסקה 30 לפסק-דינו, לפיה "נקודה בודדת בה הייתי רואה להתערב- השבת מחצית הסכום שהוכנס לחשבון המשותף, שקיבלה האישה ככספי ירושה; מדובר בנכס חיצוני והטענה היא הטמעה; טענה זו בעייתית מקום בו הטמעה מקבילה נשללה" ובהמשך בפסקה 31, לפיה "בין אם מדובר בשיקולי צדק, ובין אם מדובר בקביעה כי בנסיבות הצדדים דנן לא ניתן לקבל טענת הטעמה, הייתי מורה כי על המשיב להחזיר למערערת סך של 13,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה קמא" שעה שסך של 100,000 ₪, אשר קיבלה המערערת מאחותהּ מהווה גם הוא נכס חיצוני, ולפיכך ברי, כי אבחנה בין נכסים חיצוניים אלו היא מוקשית ואינה מתיישבת עם הרציונל המצוי בבסיס ההכרה בנכסים מסוימים כנכסים חיצוניים שהוטמעו.

       

      עוד ובנוסף, מצאתי, כי ענייננו מובחן מפסק-הדין אליהם הפנה חברי השופט סילמן, בפסקה 32 לפסק-דינו.

       

      ראשית ב-עמ"ש (ת"א) 25798-02-21 פלונית נ' פלוני (23.02.2022), נקבע בפסקה 9 לפסק-דינו של כב' השופט נ. שילה כך:

       

      "האישה זכאית למחצית משני נכסי נדל"ן שאחד הוערך בשווי של 4.5 מיליון ₪ ואחר הוערך בשווי של 3 מיליון ₪ שרשומים על שמה ושנרכשו במהלך הנישואין. בנוסף, האישה עתידה לקבל מחצית משווי הההשבחה של החברה שהוערך ע"י המומחה ביותר מ – 4.6 מיליון ₪ (טרם הוכרע ע"י ביהמ"ש קמא גובה הסכום המדוייק). בנסיבות מקרה דנן, שבו האיש סיים את תוארו לפני הנישואין ולא השביח את השכלתו במהלכם, פערי ההכנסה נובעים מהכנסת האיש מחברה שהיא נכס חיצוני, ואף נכסי הנדל"ן שמחציתם רשומים על שם האישה ומקורם בפירות – דיבידנדים – מנכס חיצוני, אין מקום להתערב בקביעתו של ביהמ"ש קמא לפיה אין הצדקה להפעיל את סעיף 8(2) ולפסוק לאישה פיצוי גם בגין רכיב פערי כושר ההשתכרות. יש לקחת בחשבון שהאישה חזרה למעגל העבודה, היא כבר לא מטופלת בילדים קטנים והיא זכאית "לצאת" מהנישואין עם סכום נכבד שחלק משמעותי ממנו נובע מהחברה שהיא כאמור נכס שאינו בר איזון". (ההדגשות אינן במקןר).

       

       

      ב-עמ"ש (מר') 51056-09-20 פלוני נ' פלונית (23.03.2021), על אף שפערי ההשתכרות היו נמוכים משמעותית מן הפערים שבענייננו, שעה שהבעל עבד בשירות בתי-הסוהר והשתכר, סך של כ – 12,000 ₪ נטו, בעוד האישה עבדה כסייעת בגן-ילדים והשתכרה סך של כ – 6,500 ₪, דחה בית המשפט את ערעורו של הבעל, וקבע תשלום בגובה של 132,000 ₪ בגין פערי ההשתכרות. היינו בעוד הבעל השתכר, במקרה שם, פי שניים מן האישה, ונקבע סך של 132,000 ₪, הרי שאם נגזור גזירה שווה לענייננו, הואיל והמשיב משתכר פי ששה מן המערערת, שומה היה לפסוק פי ששה מן הסכום שנקבע שם, ובחישוב פשוט - 792,000 ₪.

       

      וב-עמ"ש (מר') 42078-02-19 י.ש. נ' ו.ש. (18.02.2020), דחה בית המשפט את ערעורו של הבעל, וקבע בפסקה 23 לפסק-הדין את הסיבה בעטיה נדחתה הטענה לשימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון:

       

      "נקדים ונאמר כי אכן צדק בית משפט קמא בקובעו כי הטענה לחלוקה שלא בדרך של מחצה על מחצה מכוח סע' 8 (2) לחוק יחסי ממון כלל לא נטענה בכתב תביעתו של המערער ואולם יותר מכך, לא הובאו מטעמו של המערער כל ראיות לסטייה מחלוקה שוויונית.... וממילא אנו למדים כי המערער מקבל את חוות הדעת האקטוארית ככתבה וכלשונה על אופן החלוקה השיוויוני המפורט בה, שהרי הוא מבקש לאשרה כפסק דין. ואם כן, המערער אינו יכול לטעון קר וחם באותו הבל פה, מחד, לעמוד על קבלת חוות דעת האקטואר ככתבה וכלשונה לרבות דרך החלוקה המפורטת בה והסכומים הבאים למשיבה על פי המפורט בה, ומאידך לטעון בערעורו לחלוקה שאינה מחצה על מחצה.

       

      אך יותר מכך, הובהר הבהר היטב בפסיקת בתי המשפט כי דרך המלך באיזון משאבים היא חלוקת הרכוש הנצבר מחצה על מחצה ורק במקרים חריגים ביותר יחרוג בית המשפט מדרך זו ויקבע איזון שונה, ואם כן ברי כי קודם לקביעת איזון שונה על בעל הדין להעמיד תשתית עובדתית וראייתית מוצקה המצדיקה חלוקה שלא בדרך של מחצה על מחצה, אין חולק שבנדון המערער אשר ביקש לאמץ את חוות דעת האקטואר ככתבה וכלשונה, לא העמיד כלל תשתית עובדתית שכזו".

       

      ודומני, כי דברים אלו מדברים בעד עצמם.

    34. לאחר קריאת פסק-דינה של חברתי כב' השופטת ע. אטיאס, מצאתי להבהיר שתי סוגיות.

       

      האחת, הואיל ואין חולק, כי הסכומים שקיבלה המערערת מן האחות ומן הירושה, הוטמעו בנכסים המשותפים של הצדדים, לא ניתן כעת להפרידם באופן שרירותי. כפועל-יוצא, כמפורט בפסקה 28 לעיל, ובשים-לב לדבריו של בית משפט עצמו, לפיהם " אמנם, כמפורט לעיל, עת אחד מבני הזוג משתף ברכושו המשותף אין זה צודק שהדבר לא יעשה גם ביחס לרכושו של הצד השני", יש בנסיבות אלו חיזוק נוסף לשימוש שיש לעשות בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

       

      השנייה, צמצום פערי השתכרות, וקבלת חלק מכספי פנסיה הם "ראשי איזון" שונים, ואין בעובדה, כי המערערת מקבלת את חלקהּ בכספי הפנסיה של המשיב – כפי שהמשיב יקבל את חלקו בכספיה של המערערת, כדי לגרוע מן הזכות לצמצום פערי השתכרות באופן ראוי, אשר משקף נכוחה את המציאות בענייננו.

       

      תמונה 8

      ס. ג'יוסי, שופט

      [אב"ד]

       

       

      השופט נ. סילמן

      1. עיינתי בחוות שדעתו המקיפה של כב' האב"ד. לצערי, דעתי שונה. לו תשמע דעתי, דינו של הערעור להידחות (למעט בנקודה אחת – השבת מחצית הסכומים שהופקדו בחשבון המשותף (כספים חיצוניים).

         

      2. להבנתי, כב' האב"ד קובע כי אין די באיזון הפרשי השכר כפי שחושבו ע"י המומחה, בסך של 190,00 ₪ לערך (ואומצו בפסק הדין קמא). על כן מורה כב' האב"ד כי יש להוסיף חיוב המשיב בתשלום של 240,000 ₪ מתוך חלקו של המשיב בדירת המגורים המשותפת.

         

      3. המקור החוקי לכך, על פי כב' האב"ד הנו סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג- 1973, (יכונה להלן "החוק" או "חוק יחסי ממון") החל על הצדדים; המקור העובדתי לכך עפ"י כב' האב"ד, הנו היקף פערי ההשתכרות, והעובדה כי אלו חושבו לפרק זמן של 4 שנים בלבד (כתשלום עיתי) וראה סעיף 25 לחוות דעת כב' האב"ד, המורה- "שעה שיש לקבוע כי התחשיב האמור יתבצע על פני עשר שנים- כמחצית מתקופת נישואיהם של הצדדים".

         

      4. לדידי, קיים קושי בגישת כב' האב"ד, הן מהפן העקרוני, והן מהפן העובדתי למקרה כאן. בהינתן אלו, לו תשמע דעתי היה מקום לדחות הערעור.

         

      5. אפתח בפן העקרוני.

         

      6. השימוש- עקרונית- סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון אינו בגדר הכלל; הוא החריג לכלל; שימוש בו פוגע בוודאות המשפטית, ביכולת לחזות תוצאות הליך ומשכך להגיע להסכמים, ביכולת מתן ייעוץ ע"י באי כוח, ועוד.

         

      7. על כן השימוש בסעיף 8(2) על פי הפסיקה, ראוי כי יעשה בנסיבות "מיוחדות" המצדיקות זאת, ו"במשורה"; כך על פי הפסיקה; ראה לעניין זה ע"מ (חי') 614/07.

         

      8. מקל וחומר אמורים הדברים, מקום בו עובר לשימוש בסעיף, כבר אוזנו פערי השתכרות ולו לפרק זמן כזה או אחר.

        סעיף 8(2) לחוק מאפשר לבית המשפט- "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג".

         

        אלא שכאן כאמור כבר נעשתה התחשבות בכושר ההשתכרות ולו לתקופת מה; יוצא כי לא רק שהשימוש לא נעשה במשורה, מבחינה עקרונית, אלא בנדיר שבנדיר- לאחר איזון (ולו חלקי) של פערי ההשתכרות.

         

      9. טעם עקרוני נוסף- דרך האיזון- כב' האב"ד הורה על תשלום מתוך חלק המשיב בדירה- סך של 240,000 ₪; לשונו של סעיף 8(2) אינה מאפשרת, לכאורה, קביעת חיוב כספי חד פעמי, אלא קביעה כי האיזון לא יהיה בגדר מחצה על מחצה.

         

      10. ודוק- כב' האב"ד הטעים בחוות דעתו כי מדובר בפירוק שיתוף שאינו משנה את יחס הזכויות בדירה; משכך, לכאורה, חיוב בתשלום כספי קצוב, מעורר קושי לאור לשון סעיף 8(2) לחוק.

         

      11. נקודה נוספת- דרך התחשיב העקרונית- אכן, המומחה צעד בדרכן של ערכאות דיוניות רבות (ואולי מומחים דומים אחרים); מודע אני לכך כי הדבר אינו מחייב.

         

      12. יחד עם זאת קיים טעם בהחלת מדיניות אחידה בהפעלת סעיף 8(2) לחוק; כזכור לעיל- עצם השימוש בסטייה ממחצה על מחצה מקשה על וודאות; מכאן שגם אם מבוצע שימוש ראוי לעשותו על פי מדיניות מותווית שאחרת נשוב לגישה כי היקף השימוש כהיקף כף רגלו של הצ'נסלור ותאבד הוודאות.

         

      13. אמנם, מקרה מקרה ונסיבותיו; יחד עם זאת, בפן העקרוני, קיים יתרון להתוויית מדיניות אחידה במיוחד בנושא סעיף 8(2) לחוק.

         

      14. אם עד כאן עסקתי בסוגיות עקרוניות גרידא, סבורני כי יישום המקרה בפן העובדתי, מחייב התוצאה אליה הגעתי, ואבהיר.

         

      15. ראשית- לא ניתן לקבל הטענה כי פערי ההשתכרות גולמו בתשלום העיתי הנפרש על פני 4 שנים בלבד.

         

      16. בית המשפט קמא הבהיר בפסק דינו כי מעבר לתשלום זה מביא הוא בחשבון כי המערערת פוצתה באי חיוב השבת תשלומי המשכנתא בהם נשא המשיב (להבנתי מעל 2,660 ₪ לחודש) לפרק זמן לא מבוטל; פיצוי נוסף הנו באי פסיקת שכר ראוי בגין השימוש דירה המשותפת מהלך שנים ארוכות (ראה לעניין זה סעיף 95 (ב) לפסק הדין).

         

         

      17. אמנם כב' האב"ד מורה על נשיאה משותפת מכאן ואילך בחיוב המשכנתא (סעיף 30 סיפא לחוות דעתו) אך בכך אין לשנות הוראות הפסק קמא.

         

      18. למעשה, הוספת רכיבי מחצית המשכנתא לעבר, ובוודאי שכר ראוי לפחות לחלק מהתקופה, הייתה מניבה שיעור משמעותי ביותר אשר 'קוזז רעיונית' על חשבון פער בהכנסות הצדדים; הוספת החיוב ללא התחשבות בעבר (ביחס לשני הרכיבים), אינה פשוטה.

         

      19. שנית- ועיקר- בפן העובדתי. להבנתי את עיקר תחשיבו ואולי תחושת הצדק המרכזית, מבסס כב' האב"ד על "התקופה שאחרי".

         

      20. כב' האב"ד מפנה לכך כי לאחר תשלומי האיזון, הנה תשוב משכורתו של המשיב לסך של כ- 24,000 ₪ ואילו שכרה של המערערת ישוב ויפחת לסך של 4,500 ₪. על כן יש להאריך התקופה לפרק זמן של 6 שנים נוספות .

         

      21. דא עקא שמבחינה עובדתית, הנחת המוצא להבנתי שונה.

         

      22. המשיב נכון לעת זו כבן 52; גיל פרישה לשוטרים הנו 50 לערך ולכל היותר 57; נכון לעת זו אבדה הקביעות התעסוקתית (ועל כן המערערת פוצתה בחלק מהפיצוי שקיבל המשיב בגין אובדן הקביעות).

         

      23. האקטואר עצמו מגדיר גיל הפרישה לגיל 57 – בנספחים 191-192 מציין המומחה כי כלל התחשיבים נערכו על בסיס פרישה בגיל 57 לכל היותר, שנת 2027.

         

      24. יוצא כי גם אם קיימים פערי השתכרות, אלו יחולו לכל היותר לפרק הזמן שעד הפרישה (שאז יחלקו הצדדים בגמלה ובזכויות בהתאם לאחוזי צבירה); כלומר נכון להיום, לכל היותר מצויים אנו בפרק זמן של 5 שנים שעד הפרישה; אין כל הצדקה אפוא לערוך תחשיב של 10 שנים מקום בו הפרשי היכולת יסתיימו עובר לכך.

         

      25. מקום בו הפרשי ההשתכרות אמורים לחול עד 2027, מקום בו ניתן פיצוי מה בקיזוז רעיוני, די אפוא בחיוב לתקופה של 4 שנים מעבר לאותו קיזוז רעיוני; חיוב זה מכסה למעשה כמעט מלוא התקופה שנותרה בה יש הפרשי שכר.

         

      26. שתי נקודות לסיום- האחת, היקף התחשיב אינו חריג. כידוע, הפרשי שכר אינם מבטאים רק את ה'שורה התחתונה'; יש לזכור כי חלק מאותו שכר מגולם בכישרונו של מפיק השכר ומתקופת חייו שעובר לנישואין; יש לזכור כי חלק מאותו שכר מגולם גם בעבודה המושקעת; על כן התחשיב אינו פער השכר מחולק בשניים, אלא רק חלק מאותו פער.

         

      27. הנקודה השניה עליה רואה אני להצביע- ככלל, שאלת התנהגות אינה מעלה ואינה מורידה; גם בית המשפט קמא הפנה לפסק דיני בעניין אחר (סעיף 94 לפסק הדין); אציין כי הבאתי שם מפי אחרים "יש הסוברים....").

         

      28. מאז אותו פסק דין ניתנו כמה וכמה פסקי דין ע"י כב' בית המשפט העליון ואלו מחייבים; בע"מ 7272/10 הורה כי ככלל אין מקום לסטות מיחס של מחצה על מחצה בשל התנהגות אף לא אלימות (אלא במקרים המיוחדים המנויים שם); שלא להזכיר דנג"ץ 8537/18 הידוע.

         

      29. לאור טעמים אלו, לו תשמע דעתי, הייתי דוחה הערעור בנושא החלת סעיף 8(2) לחוק.

         

      30. נקודה בודדת בה הייתי רואה להתערב- השבת מחצית הסכום שהוכנס לחשבון המשותף, שקיבלה האישה ככספי ירושה; מדובר בנכס חיצוני והטענה היא הטמעה; טענה זו בעייתית מקום בו הטמעה מקבילה נשללה.

         

      31. בין אם מדובר בשיקולי צדק, ובין אם מדובר בקביעה כי בנסיבות הצדדים דנן לא ניתן לקבל טענת הטעמה, הייתי מורה כי על המשיב להחזיר למערערת סך של 13,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה קמא.

         

      32. אפנה גם לפסיקת העת האחרונה של בתי המשפט המחוזיים; כך בעמ"ש (ת"א) 25798-02-21 לא נפסקו נכסי קריירה כלל לאור שהאישה חזרה למעגל העבודה, הילדים גדלו, והאישה קיבלה סכום נכבד מסגרת האיזון; בעמ"ש (מר') 51056-09-20 פערי השתכרות והעובדה כי האישה היתה מטופלת בילד קטין- הביאו לפסיקה בגובה של 130,000 ₪ (צפי לשנים ארוכות עד יציאה לפנסיה); בעמ"ש (מר') 56634-06-20 פער הכנסה שנתי (!!!) של מיליון ₪, מוניטין אישי שהוערך במיליון וחצי ₪, הביא לפסיקה של פיצוי בגובה 250,000 ₪; ובעמ"ש (מר') 42078-02-19 בשל פסיקת פיצוי כתובה- לא סטה בית המשפט המחוזי במרכז מיחס של מחצה על מחצה.

         

         

        כאן, להזכיר, טרם החל הדיון בנושא הכתובה!

         

      33. סעיף 8 (2) אינו יכול להביט לעבר; תפקידו להביט לעתיד; מקום בו קיימת קרבה כדי נגיעה למועד יציאה לגמלאות, משמעות הדבר כי משמעות  'פער ההשתכרות'  הולכת ופוחתת; חלקה של האישה מכל עמלה יתבטא בחלוקת הגמלה ולא בחלוקת פערי השתכרות. טול מצב בו צדדים נשואים 40 שנים ועומדים אנו יום לפני יציאת בעל לגמלאות; אורך הנישואין אינו משפיע על פערי ההשתכרות כלל, שהרי מעת היציאה לגמלה, אין כבר פער בהשתכרות, אלא חלוקת גמלה (ביחס למועד הצבירה המשותף).

         

      34. בנסיבות, הייתי נמנע מלהטיל הוצאות.

         

        תמונה 11

        נ. סילמן, שופט

         

         

         

         

         

         

         

         

         

        השופטת ע. אטיאס

         

        1. עיינתי בחוות הדעת המלומדות של חבריי, ולא אוכל להצטרף באופן מלא לאף אחת מהן.

           

        2. ככל שהדברים אמורים בחוות דעתו של חברי, כב' השופט סילמן, מקובל עליי כי יש להורות למשיב להשיב למערערת את הסך של 13,000 ₪, המהווה את חלקה בירושה, בתוספת ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה קמא. צודק חברי, כב' השופט סילמן, כי משעה שנכס הירושה של המשיב לא הוטמע ברכוש המשותף, מוצדק הדבר שגם הזכויות שקיבלה המערערת מכוח ירושה, לא תיכללנה במסגרת האיזון. לתוצאה זו ניתן להגיע תוך יישום הוראות סעיפים 8(1) או 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973.

           

        3. ואולם, בניגוד לחברי, כב' השופט סילמן, אני סבורה כי דין דומה יש להחיל גם ביחס למתנה בסך של 100,000 ₪ שניתנה לבני הזוג על ידי אחות המערערת כעזרה ברכישת הדירה המשותפת. מתנה זו לא הייתה ניתנת למשיב אלמלא נישואיו למערערת. לפיכך, משעה שנשללה הטמעה של דירת הירושה, מוצדק בנסיבות העניין שלא לכלול גם את חלקו של המשיב (50,000 ₪) בעזרה בסך של 100,000 ₪ שקיבלו בני הזוג מאחות המערערת, במסגרת איזון המשאבים.

           

        4. כפי שציין חברי, האב"ד, כב' השופט ג'יוסי, המערערת השתמשה בכספי הירושה שקיבלה לטובת התא המשפחתי, כמו גם בכספים שהוענקו לה על ידי אחותה לרכישת דירת המגורים של הצדדים, בעוד שהמשיב עשה שימוש בנכס החיצוני (דירת הירושה) עבור עצמו בלבד. לפיכך, אף שמדובר בכספים שהוטמעו על ידי המערערת, קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים החרגתם, כדי שלא ננקוט חלילה במידת "שלי שלי ושלך שלי" כאמור בחוות דעתו של האב"ד.

           

        5. לפיכך, לו תישמע דעתי, יחויב המשיב להשיב למערערת, גם את הסך של 50,000 ₪ (המהווה את חלקו בעזרה שקיבלו בני הזוג מאחות המערערת לצורך רכישת הדירה המשותפת), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה קמא.

           

        6. חבריי חלוקים גם ביחס לתקופה שבגינה נפסק על ידי בית המשפט קמא פיצוי למערערת בגין פערי השתכרות. כב' השופט סילמן מצא כי אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא אשר העמיד את תקופת הפיצוי בגין פערי השתכרות למשך 48 חודשים, בעוד שאב בית הדין ראה להגדיל את תקופת הפיצוי לתקופה של 9 שנים המהווה 40% מתקופת החיים המשותפים, ולקבוע כי אלו ישולמו בתשלום אחד מתמורת מכירת הדירה המשותפת.

           

        7. מקובלת עליי עמדת האב"ד, כב' השופט ג'יוסי, כי הפיצוי שנפסק למשך 4 שנים בלבד (48 חודשים), בהתאם להצעת המומחה מטעם בית המשפט, הינו על הצד הנמוך ואינו משקף נכונה את הנסיבות המיוחדות של התיק שלפנינו. כל זאת, בהתחשב בתקופת החיים הממושכת (למעלה מ- 22 שנים), בכספים שאמורה המערערת לקבל מכוח פסק הדין במסגרת הליכי איזון המשאבים, והעובדה שהמערערת, בניגוד למשיב, לא פיתחה קריירה של ממש או רכשה השכלה, ופוטנציאל השתכרותה נמוך.

           

        8. נכון הוא שהמערערת אינה אם לילדים קטינים, ואולם ההנחה כי בגילה תוכל לרכוש השכלה ולהגדיל באופן משמעותי את פוטנציאל השתכרותה, נראית בעיניי לא ריאלית.

           

        9. יחד עם זאת, הצעתו של האב"ד להעמיד את הפיצוי לתקופה של תשע שנים, נראית לי מרחיקת לכת מידי, חורגת מן הפסיקה הנוהגת, ופוגעת בוודאות המשפטית, עליה עמד חברי, כב' השופט סילמן, בחוות דעתו.

           

        10. לטעמי, עמדתו של כב' האב"ד ג'יוסי, אף אינה לוקחת בצורה מספקת את העובדה שהמערערת צפוייה לקבל את חלקו של המשיב בכספי הפנסיה, לכל המאוחר, בעת הגיעו לגיל 57 שנה, היינו בעוד כ-5 שנים לכל המאוחר, נקודה שאף עליה עמד חברי, כב' השופט סילמן, בחוות דעתו.

           

        11. אם דעתי תישמע, תועמד תקופת הפיצוי בגין פערי ההשתכרות על 5.5שנים (66 חודשים) במקום 48 חודשים.

           

        12. להבנתי, פיצוי זה הולם יותר את נסיבות העניין, ומתחשב בשנים הרבות שבהן השקיעה המערערת את כל מרצהּ בטיפוח הבית, ובגידול שלושת ילדיהם המשותפים של בני הזוג, מבלי לצאת לעבודה ולרכוש השכלה, תוך שהיא מאפשרת למשיב לפתח קריירה ולהתקדם במעלה הדרגות ב-------.

           

        13. בהתייחס לפער בין גישתי לגישת האב"ד, ראוי לשים לב כי בניגוד לגישתי, כב' האב"ד ג'יוסי לא חייב את המשיב להשיב את הכספים שהוטמעו על ידי המערערת בגין עזרת אחותה ברכישת הדירה ואת כספי הירושה שבהם זכתה, בסכום נומינלי כולל של 63,000 ₪ שהינו שווה ערך לכ- 1.2 שנות פיצוי בגין פערי השתכרות.

           

        14. אכן, מעיון בפסיקה עולה כי בתי המשפט נוהגים דרך כלל לקצוב את הפיצוי לתקופה של 48-36 חודשים, ואולם תוספת של 18 חודשים אינה חורגת באופן משמעותי מן הפסיקה הנוהגת, מחד גיסא, ומתחשבת בנתוניו המיוחדים של תיק זה, מאידך גיסא. כל זאת, בשים לב לכך שהמערערת כמעט ולא עבדה בתקופת החיים המשותפים, ופוטנציאל ההשתכרות שלה הוא נמוך, ועל כך תעיד גם השתכרותה הנוכחית. בנסיבות מעין אלו, יש ליתן ביטוי רב יותר להסתמכותה של המערערת על כושר ההשתכרות של המשיב במסגרת הפיצוי בגין פערי השתכרות.

           

        15. כפי שציין כב' השופט שילה בתמ"ש 47769-01-12 פלונית נ' אלמוני (נבו 26.8.2014), השאלה במשך כמה שנים ישולם הפיצוי בגין פערי השתכרות, תהיה תלויה, בין היתר, בגודל הפער בהכנסות, וכן בשאלה אם האישה קיבלה במסגרת האיזון הרכושי הכולל, סכומי כסף משמעותיים או רכוש, אשר יאפשרו לה קיום סביר, וכן ביכולתה להשתכר לאחר הגירושין באופן משמעותי.

           

        16. במקרה שלנו, גם כאשר לוקחים בחשבון את הכספים שצפויה המערערת לקבל ממכירת הדירה המשותפת, כמו גם את הכספים שהיא עתידה לקבל מחלקו של המשיב בפנסיה, לאחר צאתו לגמלאות, הרי שאין בכך ליתן מענה הולם, וזאת בפרט לאור תקופת הביניים הארוכה שבין מועד היווצרות הקרע ועד לתחילת קבלת חלקו של המשיב בפנסיה, לנוכח פוטנציאל ההשתכרות הנמוך של המערערת, פער ההכנסות העצום שבין הצדדים, והעובדה שלאחר מכירת הדירה המשותפת, תצטרך המערערת לדאוג לעצמה לדיור חלופי הולם.

           

        17. אמנם אין בדעתי להתערב בקביעת המומחה ובית המשפט קמא לפיה, יש לקחת בחישוב פערי ההשתכרות, 22% מפער ההכנסות המייצג 22 שנות נישואין, וזאת אף שה- ALI ממליץ לקבוע כלל של צמצום אחוז אחד מהפער לכל שנת נישואים (עם ספירה מוגדלת של שנים שבהם אחד מבני הזוג הקדיש עצמו לגידול הילדים באופן שפגע באופן משמעותי בקריירה שלו, עד לגבול עליון של 40 אחוזים מהפער), כאמור בתמ"ש 47769-01-12 לעיל.

           

          ואולם, לכל הפחות, יש להגדיל את תקופת הפיצוי כדי להגן על הסתמכות המערערת על השתכרותו של המשיב, לנוכח הפער העצום בהשתכרות, ובשל פוטנציאל ההשתכרות הנמוך של המערערת, בין היתר, בהתחשב בגילה, ולנוכח ההזנחה הממושכת של טיפוח הקריירה ורכישת השכלה, לטובת ההתמקדות בגידול הילדים ובטיפוח הבית והמשפחה.

           

        18. חברי, כב' השופט סילמן, הדגיש בחוות דעתו את העובדה שחלק מפערי ההשתכרות הם תולדה של כישרון אישי. ואולם, כפי שציין כב' השופט שילה בתמ"ש 47769-01-12, בשיטת "צמצום פערי ההכנסות", "בוחנים את הפערים בהשתכרויותיהם של בני הזוג ומפצים את בן הזוג בעל ההשתכרות הנמוכה, גם אם לא ניתן להוכיח שכושר השתכרותו של בן הזוג בעל ההשתכרות הגבוהה צמח במהלך הנישואין" (שם, בפסקה 18 לפסק הדין). העמדת הפיצוי על 1% מן הפער לכל שנת נישואין כבר מגלמת עובדה זו.

           

        19. כב' השופט סילמן מזכיר בחוות דעתו גם את תשלומי המשכנתה ששולמו על ידי המשיב לבדו, כמו גם את העובדה שהמערערת לא שילמה שכר ראוי עבור השימוש בבית המשותף מאז הקרע, כנימוק המצדיק אי התערבות בהכרעת בית המשפט קמא. אכן, מדובר בשיקול רלוונטי, המהווה אחד מן השיקולים שבגינם לא צעדתי בדרכו של האב"ד, ואולם אין להתעלם גם מן העובדה שתשלום המשכנתה נעשה חלף מזונות אשה, וכי הבת הקטנה (שכיום היא בת 21) והבן החייל התגוררו בתקופה הנ"ל, כולה או מקצה, עם המערערת.

           

        20. העובדה שהפיצוי בגין כתובה טרם הוסדר אף היא אינה מעלה ואינה מורידה. מדובר בעניין המסור לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, שיכול וייקח בחשבון, בעת הדיון בסוגיית הכתובה, גם את הסכומים שנפסקו במסגרת פסק דין זה, אך אין בכך כדי להשליך על פסק דיננו.

           

        21. סוף דבר, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, לחייב את המשיב להשיב למערערת את הסכומים הנקובים בסעיפים 3-2 לעיל, ולקבוע כי סכום הפיצוי הקבוע בחוות דעת האקטואר, ישולם ב- 66 תשלומים חודשיים תחת 48 תשלומים חודשיים.

           

          תמונה 14

          ע. אטיאס, שופטת

           

           

           

           

           

           

          הוחלט, על-פי דעתו של אב"ד, השופט ס. ג'יוסי, כאמור בפסקה 30 לפסק-דינו, לקבל חלקית את ערעורהּ של המערערת, ולקבוע, כי מתקיימות בעניינם של הצדדים נסיבות מיוחדות המאפשרות שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, באופן שהמשיב יעביר לידיה של המערערת סך של 240,000 ₪, לאחר פירוק הזכויות בדירת-המגורים של הצדדים, בהתאם לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

           

          כל צד ישא בהוצאותיו.

           

          מותר לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

           

          ניתן היום, י"ז ניסן תשפ"ב, 18 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.

           

          תמונה 4

           

          תמונה 3

           

          תמונה 2

          ס. ג'יוסי, שופט [אב"ד]

           

          ע. אטיאס, שופטת

           

          נ. סילמן, שופט


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ