אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בעניין התנגדות לקיום צוואה

פס"ד בעניין התנגדות לקיום צוואה

תאריך פרסום : 25/10/2017 | גרסת הדפסה

ת"ע
בית משפט לעניני משפחה תל אביב - יפו
35268-12-15,35618-12-15
15/10/2017
בפני השופטת:
ורד שביט פינקלשטיין

- נגד -
תובע:
מירון בר נתן (שקרצי)
עו"ד בעז קראוס ואח'
נתבעים:
1. האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב
2. אריה (ליאון) מורג

עו"ד מלכה צור ואח'
פסק דין
 
 

 בעניין - עזבון המנוח מירון בר נתן ז"ל

 

  1. בפסק דין זה הנני נדרשת להכריע בשאלת תוקפה של צוואת המנוח מירון בר נתן ז"ל ת.ז XXX (להלן: "המנוח"), צוואה בעדים מיום 22.10.12 (להלן: "הצוואה").

 

רקע עובדתי:

 

  1. המנוח הלך לעולמו ביום 18.10.14, בהיותו בן כ - 89 שנים, אלמן.

 

  1. יצוין, כי המנוח היה נשוי למנוחה רחל (שוקי) בר נתן ז"ל ת.ז. XXX (להלן: "אשת המנוח"; "המנוחה"), אשר נפטרה לפניו ביום 29.11.06.

 

  1. לבני הזוג לא נולדו ילדים מעולם.

 

  1. המנוחים עלו לישראל מרומניה בשנות ה-70 של המאה הקודמת והתגוררו בפתח תקווה.

 

  1. יצוין, כי למנוחים היו מספר קרובי משפחה בישראל: אחות המנוח גב' רנה בלומנפלד (להלן: "אחות המנוח"), בעלה ובנה וכן דודים ובני דודים מצד משפחתה של המנוחה.

 

 

 

  1. יצוין, כי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הוא בן דודה של המנוחה (אביו של הנתבע ואמה של המנוחה היו אחים).

 

  1. המנוחה היתה רופאת ילדים, ואילו המנוח עבד במחלקה הכלכלית של עיריית פתח תקווה.

 

  1. עם עלייתם לארץ ובתקופת מגוריהם של המנוחים בפתח תקווה, הכירו המנוחים את אמו של התובע גב' רחל שקרצי (להלן: "אמו של התובע") ואת בני משפחת התובע אשר התגוררו בשכנות לדירתם.

 

  1. יצוין, כי באותה תקופה אמו של התובע החלה לעבוד כעוזרת בית בביתם של המנוחים ובמהלך השנים ועד פטירת המנוח נשמר ביניהם קשר חזק אשר הלך והתהדק עם השנים.

 

  1. כן התקיים קשר מיוחד בין התובע למנוחים כאשר לטענת התובע עם לידתו נקרא בשם המנוח "מירון", וזאת לנוכח מערכת היחסים הקרובה שנרקמה בין אמו של התובע למנוחים. יצוין, כי בשנת 2011 שינה התובע את שם משפחתו מ"שקרצי" לשם משפחתו של המנוח "בר נתן" ואף זאת לטענת הנתבע כאות מחווה למנוח אשר לא היו לו ילדים.

 

  1. לימים, עזבו המנוחים את העיר פתח תקווה ועברו להתגורר בדירת המגורים ברח' XXX בתל אביב.

 

  1. ברבות השנים צברו המנוחים רכוש רב אשר כולל בין היתר דירת מגורים בתל אביב וכן כספים בחשבונות בנק.

 

  1. ביום 12.9.2000 ערכו כל אחד מהמנוחים צוואה הדדית בפני עו"ד אבנר הכט (להלן: "עו"ד הכט") וגב' ענבר יעקובסון. בסעיף 1 לצוואתו הוריש כל אחד מהמנוחים את כל רכושו לבן הזוג שיוותר בחיים. בסעיף 2 לצוואתו קבע כל אחד מהמנוחים כי במקרה ובן הזוג השני ילך לעולמו לפניו או בעת ובעונה אחת ביחד עמו, אזי רכושו יחולק כדלקמן: לדודתה של המנוחה גב' מנינגר חנה – 10,000 $; לבת דודה של המנוחה גב' כהן פרלה – 10,000 $; את יתרת העזבון ציווה כל אחד מהמנוחים באופן הבא: לאחות המנוח ובנה -30%; לנתבע, בן דודה של המנוחה, אשתו ושלושת ילדיהם – 30%; לבת דודה של המנוחה גב' יצחק מינה, בעלה ובנה- 30%, ולתובע – 10%. כן בסעיף 4 לצוואה מינו כל אחד מהמנוחים את עו"ד הכט כמנהל עזבון לצורך ביצוע הצוואה וככל שלא יוכל למלא תפקידו, את בתו גב' גבריאלה הכט (להלן: "הצוואה ההדדית משנת 2000").

 

 

 

  1. יצוין, כי בשנת 2006 לערך חלתה אשת המנוח במחלת הסרטן ממנה נפטרה ביום 29.11.06.

 

  1. יצוין, כי בתקופת מחלתה של אשת המנוח טיפלה בה אמו של התובע במסירות רבה.

 

  1. ביום 13.3.07, כארבעה חודשים לאחר פטירת אשתו המנוחה, ערך המנוח צוואה חדשה בפני עו"ד הכט אשר נחתמה בפניו ובפני בתו עו"ד גבריאלה הכט. בצוואה זו ציווה המנוח את כל רכושו לתובע ולאמו, בחלקים שווים ביניהם, למעט סך של 300,000 ₪ אשר יופקד על ידי אמו של התובע בחשבון בנק נפרד על שמה נושא פירות, אשר ממנו תעביר סך של 2,500 ₪ כל חודש לידי אחות המנוח עד אחרית ימיה ושנותיה או עד שיסתיים הפיקדון (על פירותיו). כן הורה המנוח כי במידה ובעת פטירת אחות המנוח יוותר סכום כלשהו בפיקדון, אזי יעבור סכום זה לידי אמו של התובע ואם לא תהיה בחיים, אזי לידי התובע. בסעיף 6 לצוואה כתב המנוח כך: "ברצוני לציין כי רחל דאגה לי ולאשתי למעלה מ-30 שנה, שירתה אותנו ודאגה לנו במסירות, נאמנות ואהבה. בנה מירון גם הוא התנהג איתנו כבן מסור, אוהב ודואג. לכן מצאתי לנכון לצוות את המנות כפי שפירטתי לעיל ולהביע בזאת את הכרת תודתי לאלה שדאגו לנו מכל הלב" (להלן: "הצוואה משנת 2007").

 

  1. באותו היום (13.3.07) חתם המנוח על מסמך הבעת דעה בפני עוה"ד הכט במסגרתו הורה כי אמו של התובע תשמש לו כאפוטרופוס לגוף ולרכוש במידה ויזדקק לכך וככל שייבצר ממנה לעשות כן, ימונה התובע במקומה. להלן יובאו הדברים בלשונם:

 

"היות ולא אדע אם יגיע יום כאשר מצב בריאותי יאפשר לי לנהל בעצמי חיים תקינים ואם לא אהיה בעתיד זקוק לעזרה ויהיה צורך במנוי אפוטרופוס על גופי ורכושי או רק על רכושי או רק על גופי.

 

לכן, אני מביע בזאת את רצוני והחלטתי השלמה והסופית שהגב' שקרצי רחל ת.ז. XXX מרחוב XXX פתח-תקווה תתמנה כאפוטרופוס שלי ותינתן לה האפשרות להוציא מחשבונותי בבנק את כל הסכומים הדרושים להחזקתי באופן נאות, סדיר וקבוע ולהבטיח לי אותה רמת חיים כפי שנהנתי ממנה עד כה.

 

הנני מציין שהגב' שקרצי דואגת לי ודאגה לי ולאשתי ז"ל למעלה משלושים שנה.

היא אישה נאמנה ומסורה ותמיד הפגינה הבנה, דאגה ואהבה כלפינו.

 

במידה והגב' שקרצי לא תוכל למלא את תפקידה כאפוטרופוס אבקש למנות בתפקיד זה את בנה שקרצי מירון ת.ז. XXX שגם הוא התנהג אתי ועם אשתי כבן מסור, אוהב ודואג".

 

  1. ביום 29.4.07 ניתן צו לקיום צוואת המנוחה משנת 2000 על ידי הרשם לענייני ירושה (תיק יר' 91670).

 

  1. בשנת 2012 הלך לעולמו בנה של אחות המנוח. יצוין, כי בין אחות המנוח לבין אשת הבן ז"ל התנהל מאבק ירושה על עזבונו.

 

  1. ביום 22.10.12 ערך המנוח צוואה חדשה נוטריונית בפני עו"ד הכט. בצוואה זו ציווה המנוח 40% מכלל הכספים שיש לו בחשבונות הבנק לידי אמו של התובע, ואילו את יתרת העזבון ובכלל כך דירת המגורים של המנוח בתל-אביב לידי התובע. בסעיף 3 לצוואה ביקש המנוח מהתובע לדאוג לאחותו ולסדר לה מקום בבית אבות בכפר סבא ולשלם את כל ההוצאות הכרוכות בכך מכספיו ומנכסיו וכן להעביר לידיה סכומי כסף חודשיים שוטפים לכיסוי צרכיה עד לסך 2,500 ₪ לחודש, וזאת עד שתקבל את חלקה מעזבון בנה. בסעיף 4 לצוואה כתב המנוח כך: "ברצוני לציין כי רחל דאגה לי ולאשתי ז"ל למעלה מערב ..ים (כך, במקור – ו' ש' פ') שנה, שירתה אותנו ודאגה לנו במסירות, בנאמנות ובאהבה ובנה מירון התנהג כלפינו כבן אוהב, מסור ודואג. מצאתי לנכון לצוות את המנות כפי שציינתי לעיל ל-רחל ול-מירון ולהביע בזאת אהבתי והכרת תודתי לנ"ל שדאגו לי מכל הלב" (להלן: "הצוואה"; "הצוואה משנת 2012").

 

  1. יצוין, כי בין השנים 2009-2013 היתה למנוח בת זוג גב' מיכאלה רומברג (להלן: "גב' רומברג").

 

  1. בשלב מסוים חלה המנוח כאשר בשנה האחרונה לחייו הדרדרה בריאותו עקב מחלת הסרטן בה לקה. יצוין, כי ב-10 החודשים האחרונים של חייו נזקק המנוח למטפלת סיעודית.

 

  1. כאמור, ביום 18.10.14 הלך המנוח לעולמו.

 

  1. לשם השלמת התמונה יצוין, כי ביום 30.7.15 הלכה לעולמה גם אחות המנוח. אחות המנוחה הותירה אחריה צוואה בעדים מיום 24.8.12 בה הורישה את כל רכושה למנוח ואם ילך לעולמו לפניה או אחריה, אזי הורתה כי חלקו יעבור "ליורשיו על פי דין".

 

  1. ביום 15.8.16 הגיש התובע (כאן) בקשה לקיום צוואת אחות המנוח בפני הרשם לענייני ירושה. בקשה זו הועברה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה ועודנה תלויה ועומדת וטרם הוכרזו זהות יורשיה.

 

פירוט ההליך המשפטי:

 

  1. תחילתו של ההליך המשפטי ביום 4.11.14 עת הגיש התובע תובענה לקיום הצוואה בפני הרשם לענייני ירושה; ביום 16.12.14 הגיש הנתבע כתב התנגדות לקיום הצוואה.

 

  1. ביום 24.11.15, עוד במסגרת ההליכים בפני הרשם לענייני ירושה, הודיע האפוט' הכללי על התערבותו בהליכים לנוכח קיומה של הצוואה משנת 2000, במסגרתה זוכה אחות המנוח ב- 30% מיתרת העזבון ובהעדר ידיעה על זהות יורשיה על פי דין.

 

  1. לאחר שהועברו התיקים לבית משפט זה, הגיש ב"כ התובע ביום 13.1.16, בקשה דחופה לזימון עו"ד הכט למתן עדות מוקדמת, וזאת בשל גילו המבוגר ומצב בריאותו הרופף. לאחר קבלת עמדת הנתבע והאפוט' הכללי, נעתרתי למבוקש.

 

  1. ביום 22.2.16 נחקר עו"ד הכט בעדות מוקדמת.

 

  1. ביום 20.7.16 התקיימה ישיבת קדם משפט במהלכה גובשה הסכמה בנוגע לשתי הפלוגתאות בהליך: האחת, עילת ההשפעה הבלתי הוגנת בהתאם לסעיף 30 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה"); והשנייה, פגיעה בעקרון ההסתמכות של אשת המנוח לאור צוואת המנוח משנת 2012 אשר מבטלת את צוואתה משנת 2000.

 

כן בישיבה זו הבהיר האפוט' הכללי כי התערבותו בהליך תעמוד בעינה כל עוד לא יינתן צו לקיום אחת משתי הצוואות מהשנים 2007 ו-2012, שכן על פי הצוואה משנת 2000 זוכה אחות המנוח בחלק מהעזבון וככל שצוואות אלו תבוטלנה יהיה צורך להתחקות אחר יורשיה על פי דין.

 

  1. בתום ישיבת קדם המשפט הנ"ל קבעתי את התיקים לשמיעת הוכחות לימים 8.12.16 ו-12.12.16.

 

  1. במהלך דיוני ההוכחות נחקרו בעלי הדין והעדים מטעמם, באופן הבא: בדיון ביום 8.12.16 נחקר הנתבע; גב' רומברג; גב' שרה מורג אשתו של הנתבע (להלן: "אשת הנתבע"); וגב' עדי (מורג) דגן בתו של הנתבע (להלן: "בתו של הנתבע") – אשר הובאו לעדות מטעם הנתבע. בתום הדיון החלה מסכת שמיעת העדים מטעם התובע ונחקרה גב' באטה גולדנברג מכרה של המנוחים (להלן: "גב' גולדנברג"). בדיון ביום 12.12.16 נחקרה גב' איזבל סיון חברה ושכנה של המנוחים (להלן: "גב' סיון"); וגב' בלה אלוני שכנה של המנוחים (להלן: "גב' אלוני") וכן נחקר התובע עצמו.

 

  1. לאחר הגשת סיכומי הצדדים, לרבות סיכומי תשובה, ניתנת כעת הכרעתי.

 

עילות המתנגד לפסלות הצוואה:

 

  1. כאמור, בהתאם להסכמת הצדדים בישיבת הדיון מיום 20.7.16 הוגדרו עילות ההתנגדות לקיום הצוואה, כדלקמן:

 

  • השפעה בלתי הוגנת של התובע על המנוח לערוך צוואה לפי סעיף 30 לחוק הירושה;

 

  • פגיעה בעקרון ההסתמכות של אשת המנוח לאור צוואת המנוח משנת 2012 אשר מבטלת את צוואה משנת 2000.

 

  1. נפנה לבחינת עילות אלו, אחת לאחת.

 

השפעה בלתי הוגנת:

 

  1. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות שעל פי מושגים של מוסר אישי וחברתי יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה. בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ (3) 338 קבעה כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) כי על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים: מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים. כל אלה יש בהם, לדבריה, כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה של המצווה או על חשש מפני קיומו של מצב שכזה. השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813 (להלן: "פרשת מרום") מסכם את אבני בוחן שיש בהן לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואלו הם:

 

א.        תלות ועצמאות – זהו מבחן של מידה המבוסס על שני מושגים הפוכים כאשר השאלה           שבית המשפט צריך לתת עליה תשובה במסגרתו היא, האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר באותה תקופה מכל אחת משתי הבחינות האמורות תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה ולהיפך. הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית. ייתכן שעצמאותו מבחינה שכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי חוסר העצמאות/התלות הפיזית לא גרע כלל מעצמאותו;

 

ב.        תלות וסיוע – מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו: אם היה זה הנהנה אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה. בהקשר זה יש לבחון, אם מבחינה עובדתית הסתייע המצווה גם באחרים. הדעת נותנת, שכאשר אנשים אחרים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם היא מטבע הדברים קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להיות פתח להשפעה בלתי הוגנת;

 

ג.         קשרי המצווה עם אחרים – מבחן משנה זה מסייע לבית המשפט לאמוד את מידת התלות של המצווה בנהנה. ככל שיתברר, כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה ללא קשר לגורם או לסיבה שהביאו לבידודו. עצם הבידוד של המצווה מן העולם יש בו כדי להגביר את תלותו בנהנה;

 

ד.        נסיבות עריכת הצוואה – היה הנהנה מעורב בעשיית הצוואה, בנסיבות בהן המעורבות לא עלתה כדי זו הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק הירושה יהיה במעורבות זו כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת או למצער שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.

 

אשר לשימוש במבחנים הללו, כמו גם במבחנים נוספים שנגזרים או מתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון, קובע השופט מצא כי הוא ייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. הוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. כן נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו. כן נקבע כי בהתקיים המאפיינים של המבחנים הנ"ל במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

 

  1. על רקע האמור לעיל, נדרש לבחינת נסיבות המקרה דנן.

 

שאלת נטלי ההוכחה:

 

  1. בענייננו, מדובר בצוואה בעדים אשר לא נפל בה כל פגם פורמלי. לפיכך, חזקה על הצוואה שצוואת אמת היא ועל הנתבע מוטל נטל השכנוע בדבר התקיימותן של עילות פסלות הצוואה כמפורט לעיל. כמו כן, על הנתבע מוטל נטל הבאת הראיות להוכחת טענותיו.

 

  1. עם זאת, בסעיף 26 לכתב התנגדותו (ובהמשך בסעיף 60 לסיכומיו) העלה הנתבע טענה לפיה מאחר שבין המנוח לתובע ואמו התקיים דפוס יחסים מיוחד, אזי קמה החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת אשר בעטיה מועבר נטל השכנוע אל מבקש קיום הצוואה, קרי התובע.

 

  1. כבר עתה ייאמר כי טענה זו אשר נטענה ב'קול ענות חלושה' בטעות יסודה ואף לגופו של עניין, דינה להידחות, ואסביר;

 

  1. נפסק כי במקרים מסוימים בהם מתקיים דפוס יחסים מיוחד בין המצווה לנהנה, כגון: עו"ד-לקוח, רופא-חולה וכיו"ב, אזי יש בקיומו של דפוס יחסים זה כדי להוות שיקול להקמת חזקה עובדתית בדבר השפעה בלתי הוגנת. בפרשת מרום נקבע, כי תכליתה של החזקה, נועדה להקל על הוכחתה של השפעה בלתי הוגנת בעשיית צוואה נוכח הקושי להוכיחה בכלים ראייתים ישירים. במצבים בהם מתקיים אותו דפוס יחסים מיוחד מתקיימת תכלית זו באופן מובהק ולכן יש הצדק לדרוש מידה פחותה יותר של ראיות לצורך הקמת החזקה (עמ"ש 5509-12-11 א' נ' נ' א' ר' (לא פורסם, 24.10.13) מפי כב' השופט שוחט). כן נקבע כי מקום שמוקמת החזקה בשל קיומם של יחסי אמון מיוחדים, עובר נטל הראיה על שכמו של התובע לצורך סתירתה. בספרו פגמים בצוואות (מהדורה שנייה), תשס"א-2001 מסביר כב' השופט את הרציונל ביסוד הדברים:

"החזקה העובדתית בדבר קיומה של "השפעה בלתי-הוגנת" קיימת גם באותם מקרים בהם מתקיים דפוס יחסים מיוחד בין המצווה לנהנה היוצר מעצם קיומו חשש ליחסי תלות העלולים להביא את המצווה לכתיבת צוואה לטובת הנהנה מחמת השפעה בלתי-הוגנת המופעלת עליו. זוהי כאמור הקטגוריה השניה של השפעה בלתי-הוגנת וגם לגביה, כחזקה עובדתית, יש לעניות דעתנו לאמץ את הכלל של העברת נטל הבאת הראיות לסתור ולא את נטל השכנוע" (עמ' 235).

 

  1. כנלמד, לצורך הקמת החזקה העובדתית בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת יש להניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית מתאימה כאשר בהתקיים דפוס יחסים מיוחד בין המצווה לנהנה היוצר מעצם קיומו חשש ליחסי תלות אזי נדרשת כמות ראיות פחותה לצורך הוכחת החזקה. כן נפסק כי מקום שמוכחת החזקה העובדתית בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, אזי עובר לכל היותר נטל הראיה לשכמו של התובע את קיום הצוואה לסתור חזקה זו, וזאת במאובחן מנטל השכנוע להוכיח את אמיתותה של הצוואה אשר מוטל ונשאר בצוואה תקינה על המתנגד לקיום הצוואה.

 

  1. במקרה דנן, וכפי שיפורט בהרחבה בהמשך, הנתבע לא הצליח לשכנע את בית המשפט בדבר קיומם של סממנים ו/או מאפיינים אשר יש בהם כדי להצביע על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, כך שלא הונחה התשתית הבסיסית ליצירת החזקה. יתרה מכך, גם אם ברבות השנים נוצרו יחסי אמון מיוחדים וקרובים בין אמו של התובע והתובע לבין המנוח לאורם בחר המנוח לשנות את צוואתו משנת 2000, אזי אין בכך די לצורך הקמת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת בין המצווה לנהנים שכן נדרש כי דפוס היחסים ביניהם יהיה מאופיין במערכת יחסים של כפיפות או מרות. ואולם, בענייננו, הנתבע העלה בעצמו טענה לפיה אמו של התובע עבדה לאורך השנים כעוזרת בית בשכר חודשי בביתם של המנוחים (ר' סעיף 33 לסיכומי הנתבע), כך שיחסי הכפיפות התקיימו דווקא במהופך, וזאת בניגוד לרציונל המונח ביסוד קיומה של החזקה. מעבר לכך, מאחר שאנו מצויים בסופו של הליך, לאחר שהונחו לפני בית המשפט כל הראיות ונשמעו מלוא העדויות, ניתן להיווכח מתוך הראיות הכתובות, העדויות וכן דברי המנוח עצמו כי מערכת היחסים בין המנוח לאמו של התובע והתובע היתה מערכת יחסים חמה וקרובה אשר היוותה מבחינתו מערכת יחסים משפחתית לכל דבר ועניין, כאשר המנוח התייחס אל התובע ואמו כבני משפחתו. לפיכך, גם מההיבט הזה לא מדובר במערכת יחסים של כפיפות/מרות אלא יחסי אמון רגילים כמו בין בני משפחה. בנסיבות אלו, הנטל להוכחת טענת ההשפעה בלתי הוגנת מוטל מלכתחילה ואף נותר על כתפי הנתבע בלבד.

 

כללי:

 

  1. בטרם אפנה לגופם של דברים אבקש לציין כי במקרה דנן מצאתי את התנהלותו הדיונית של הנתבע כחסרה ביותר שכן חרף העובדה שהנטל לסתור תקפותה של הצוואה הוטל לפתחו, התשתית הראייתית שהניח הנתבע היתה דלילה ביותר. כך, למשל, הגם שהנתבע טען כי המנוח לא היה עצמאי מבחינה פיזית, לא עתר לקבלת מסמכים רפואיים ו/או סוציאליים על מנת להוכיח את טענתו (ואף לא התמודד עם טענה זו בכל הנוגע לצוואה המוקדמת משנת 2007). כמו כן, הגם שלכל אורך ההליך ואף בסיכומיו העלה הנתבע טענות קשות כלפי אמו של התובע בגין השפעה בלתי הוגנת, השתלטות וניצול חולשתו של המנוח, לא טרח הנתבע לזמנה למתן עדות. כן נמנע הנתבע מלזמן לעדות את גב' גבריאלה הכט, מי שהיתה עדה לצוואה משנת 2007 על מנת לשפוך אור על חוסר ההיגיון כביכול בשינוי הצוואה ההדדית משנת 2000 ועל אומד דעתו של המנוח בעניין זה. בפועל, למעט עדות הנתבע, אשתו ובתו וכן עדותה של גב' רומברג, אותה מצאתי כעדות שאינה נקייה מספקות כפי שיפורט להלן, לא הביא הנתבע כל עדות נוספת ו/או ראיה ממשית על מנת להוכיח את גרסתו אודות קיומה של השפעה בלתי הוגנת ונסמך על העדויות והראיות שהובאו מטעם התובע בלבד. הלכה פסוקה היא כי חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שתהא לטובתו ואם נמנע הנתבע מהבאת ראיה, אשר לפי תכתיב השכל הישר היתה תורמת לגילוי האמת, יש להניח כי ראיה זו היתה פועלת לרעתו (ר', למשל, בע"א 465/88 הבנק למימון נ' סלימה, פ"ד מה (4) 655). בנסיבות אלו, משנטל ההוכחה מוטל על הנתבע ומשהנתבע נמנע להביא ראיות אשר היו עשויות לתרום לגילוי האמת, יש לזקוף התנהלות זו לחובתו.

 

  1. לא זו אף זו, אף למקרא טענותיו של הנתבע בכתב התנגדותו לקיום הצוואה עולה כי מדובר בגרסה בעייתית ביותר. בפועל, טענותיו של הנתבע בכתב ההתנגדות מופנות כנגד הצוואה משנת 2012 בלבד (שכן לדבריו כלל לא ידע על קיומה של הצוואה משנת 2007) ובהתאם לכך, טענותיו בנוגע לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ומידור הנתבע ובני משפחתו התייחסו רק לשנה האחרונה לחייו של המנוח, קרי שנת 2014 (ר' ס' 19 לתצהיר הנתבע בתמיכה לכתב ההתנגדות; וכן סעיף 11 לתצהיר אשת הנתבע). ואולם, בשים לב לכך שהמנוח הותיר אחריו צוואה מוקדמת משנת 2007, אשר אף במסגרתה ציווה את כל רכושו לתובע ולאמו (למעט סך של 300,000 ₪ אשר יועד לאחותו) ומשטענות הנתבע אודות קיומה של השפעה בלתי הוגנת התייחסו רק לשנה האחרונה לחייו של המנוח, אזי למעשה לא קיימת כל גרסה עובדתית כנגד תוקפה של הצוואה משנת 2007. בצדק נשאל הנתבע בחקירתו אודות טענותיו לגבי הצוואה משנת 2007, אולם הנתבע נמנע מלתת תשובה עניינית לכך והפנה לטענותיו בכתב ההתנגדות (אשר כאמור מתייחסות לנסיבות עריכת הצוואה משנת 2012 בלבד). אביא להלן מתוך עדותו:

 

"ש.       אתה יודע שהמנוח ערך צוואה כמעט זהה גם ב- 2007?

ת.         אני לא ידעתי כלום, גם לא על הצוואה של 2000. לא ראיתי את הצוואה.

ש.        אני מבין שאין לך שום סיבה עלי אדמות שלא לכבד את רצון המנוח ב-2007. הרי אין לך טענה לגבי המנוח או חופש דעתו בשנת 2007 נכון?

ת.         לא מבין את השאלה.

ש.        אני מנסה להבין מה אתה רוצה. אני שואל – ניחא צוואת 2012 קרובה למותו. אבל צוואת 2007 שהיא דומה כמעט לגמרי -  לגביה אני מבין שאין לך שום טענה.

ת.         הכל כתוב בתצהיר שלי. בוודאי שיש לי טענה. הרקע לטענה שלי הוא שבמקרה פגשתי את שניהם את שוקי ואת מירון בפתח הבית שלהם כשהם חזרו מעו"ד הכט אחרי שהם חתמו על הצוואה ההדדית של 2000. שוקי סיפרה לי שהם חזרו מעוה"ד ושאני לא אדאג שגם אנחנו מופיעים בצוואה. במילים האלה אני מצטט. אז שנודע לי על הצוואה של 2007 אשר נעשתה שלושה חודשים אחרי ששוקי נפטרה ושראיתי שמדובר בצוואה שונה לחלוטין אז בגלל זה יש לי טענה.

ש.        יש לך טענה כלשהיא בקשר למגבלותיו של המנוח לערוך צוואה מבחינה השפעה, מעורבות או כל טענה אחרת בנוגע לצוואה מ – 2007?

ת.         שראיתי שהצוואה מ – 2007 שונה לחלוטין מהצוואה של 2000 אז היה לי ברור מה הלך בבית, שזו הייתה תוכנית.

ש.        אבל אתה לא יכול לומר על משהו שראית או שמעת?

ת.         לא" (עמ' 10 לפרוט', ש' 2-20).

 

ברי, כי משלא ניתנה כל גרסה עניינית ומפורטת כנגד תוקפה של הצוואה משנת 2007, ובשים לב לכך שהצוואה משנת 2012 דומה בעיקרה לצוואה משנת 2007, אזי יש בכך כדי להחליש את גרסת הנתבע אודות קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת בכללותה. מעבר לכך, בעצם קיומה של הצוואה הקודמת משנת 2007 אשר אף במסגרתה בחר המנוח לצוות את כל רכושו לתובע ולאמו, למעט סך של 300,000 ₪ אשר יועד לאחותו, יש כדי לחזק את אמיתות הצוואה משנת 2012 ולהחליש טענת הנתבע אודות קיומה של השפעה בלתי הוגנת בנוגע לצוואה זו.  

 

על נסיבות קיומה של השפעה בלתי הוגנת, אם לאו:

 

  1. בתום הליך שמיעת ההוכחות, עולה באופן ברור כי אין בידי הנתבע ראיות ישירות אשר מעידות על קיומה של השפעה בלתי הוגנת (לא כנגד הצוואה משנת 2007 ולא כנגד הצוואה משנת 2012) אלא כל שבנמצא הוא טענות כלליות בלבד. הן הנתבע והן עדיו הודו כי כלל לא ידעו שהמנוח שינה את הצוואה משנת 2000, כך שאין להם ידיעה אישית אודות נסיבות עריכת צוואות משנת 2007 ומשנת 2012. כך העיד הנתבע במענה לשאלה האם ידע שהמנוח ערך צוואה משנת 2007: "אני לא ידעתי כלום, גם לא על הצוואה של שנת 2000. לא ראיתי את הצוואה" (עמ' 10, ש' 2-3). כך גם העידה גב' רומברג במענה לשאלה האם המנוח סיפר לך על הצוואות שהוא עשה ב-2007 וב-2012: "הוא לא סיפר לי כלום, לא ידעתי שהוא שינה את הצוואה מ- 2000" (עמ' 12, ש' 27-28).

 

  1. בנסיבות אלו, משאין בנמצא ראיות ישירות לקיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת, נדרש הנתבע להניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית משמעותית שממנה עולה מסקנה מבוססת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. דא-עקא, בענייננו, לאחר בחינת מכלול הטענות והראיות שהונחו לפני ובשים לב למבחנים שהותוו בפרשת מרום אשר יש בהם כדי לסייע לבית המשפט לעמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, שוכנעתי כי הנתבע לא הצליח להרים את הנטל להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת של התובע ו/או אמו על המנוח. להלן אפרט טעמיי;

 

 

 

 

 

מבחן התלות והעצמאות:

 

  1. לטענת הנתבע, במועד עריכת הצוואה היה המנוח צלול, אולם מבחינה פיזית נזקק לעזרתם של התובע ואמו בניהול כספים, בקניות, בכביסה, במציאת גרביים, בניקיון הבית, בהסעות, בבישולים וכו'. בנסיבות אלו, כך לטענת הנתבע, היווה המנוח "מצע נוח" להשפעה בלתי הוגנת של התובע ואמו לערוך צוואה אשר מזכה אותם בכל עזבונו (סעיף 64 לסיכומים).

 

  1. ייאמר מעתה, לאחר בחינת טענות הנתבע ובשים לב למכלול הראיות והעדויות שהונחו לפני, לא מצאתי כי טענה זו הוכחה כלל ועיקר, ואפרט:

 

  1. אין חולק כי המנוח היה צלול וכשיר מבחינה קוגניטיבית לעת עריכת הצוואה משנת 2012 ובמצב דברים זה שאלת מוגבלותו הפיזית של המנוח היא בעלת משקל נמוך יחסית. כידוע, בפרשת מרום נקבע כי הדגש במבחן זה הוא על העצמאות השכלית-הכרתית של המצווה שכן איתנותו מבחינה שכלית-הכרתית עשויה לחפות על תלותו הפיזית, והדברים ברורים. בנסיבות אלו, היה על הנתבע לבסס את טענתו אודות מוגבלותו הפיזית של המנוח אשר הובילה לתלות ממשית בתובע ובאמו באופן ממשי ומוצק. דא-עקא, בענייננו הנתבע לא הביא ולו ראשית ראיה להוכחת טענה זו. כאמור, הנתבע לא עתר לקבלת מסמכים רפואיים או אחרים אשר יבססו את טענתו אודות תלותו הפיזית של המנוח אלא נסמך על העדויות שנשמעו בהליך בלבד. יתרה מכך, אף מהצהרות עדיו של הנתבע עולה כי רק בשנה האחרונה לחייו (2014 או שלהי 2013), קרי לאחר עריכת הצוואה החל המנוח להיחלש מבחינה רפואית ואף נזקק לטיפולים שונים ולאשפוז. כך, למשל, הצהירה אשתו של הנתבע באופן מפורש כי "בשנה האחרונה לחייו, נחלש המנוח ונזקק לטיפולים שונים ולאשפוז. או אז, הידק מירון שקרצי, בנה של העוזרת רחל שקרצי, את הקשר עם המנוח ואגב כך, דחק את רגלינו יותר ויותר" (סעיף 11 לתצהיר). גם בתו של הנתבע הצהירה כי "בחודשים האחרונים לחייו של המנוח, הוא חש ברע מס' פעמים ואף התאשפז בבית חולים" (סעיף 7 לתצהיר). אולם אף באותה נשימה הצהירה כי "למרות זאת, ארגנו מפגש בין ילדיי, הוריי ובן זוגי לבינו, כיוון שלא נפגשנו זמן רב בשל חוליו. להפתעתי ועל אף מצבו הבריאותי, הגיע ובידיו מתנות לכל אחד מילדי" (בסעיף 7, שם). בחקירתה נשאלה בתו של המנוח האם המנוח קנה את המתנות בעצמו, ולכך השיבה ללא כל היסוס: "הוא קנה בעצמו ואני יודעת כי הוא אמר לי. הוא בא עם מתנה לכל אחד מהילדים. הוא דאג לבחור ולעטוף היבט את המתנות. אני התרגשתי מהמחווה" (עמ' 19, ש' 13-15). ברי כי יש בעדויות אלו מטעם הנתבע כדי לפגום בגרסתו אודות מוגבלותו הפיזית של המנוח ותלותו בתובע ובאמו בעת עריכת הצוואה משנת 2012. כמו כן, הוכח מפי גב' רומברג אשר הובאה לעדות מטעם הנתבע כי רק ב-10 חודשים האחרונים נזקק המנוח למטפלת צמודה (עמ' 15, ש' 17), ואף בכך יש כדי לסתור את הטענה כי בעת עריכת הצוואה משנת 2012 (ולבטח בעת עריכת הצוואה משנת 2007) היה המנוח מוגבל מבחינה פיזית ונזקק לעזרת הזולת. 

 

  1. בנוסף על כך, על מנת לתמוך את טענתו אודות מערכת היחסים הקרובה בין המנוח לבין הנתבע ובני משפחתו הציג הנתבע תצהיר שנחתם על ידי המנוח בפני עו"ד י. קוק מיום 12.12.13 (נ/2) במסגרתו הסתלק המנוח מעזבון בת דודתה של אשתו המנוחה לטובת הנתבע. ואולם, דווקא ראיה זו נזקפת במלוא עוזה לחובת הנתבע שכן בתצהיר זה נכתב כי "המפורט ... הנו פרי רצוני החופשי ולאחר שהמפורט והעולה ממנו הוסברו לי היטב ע"י עו"ד קוק", ללמדך כי למעלה משנה לאחר עריכת הצוואה היה המנוח איתן בדעתו, בלתי תלוי, חתם והבין מסמכים משפטיים ללא כל בעיה.

 

  1. אם לא די בכל האמור לעיל, אזי התובע הציג בפני בית המשפט ראיות ועדויות חיצוניות אודות עצמאותו של המנוח הן הפיזית והן המנטלית בתקופה הרלוונטית למועד עריכת הצוואה: כך, למשל, בעת חקירת העדים מטעם הנתבע הציג התובע סרט וידאו בו צולם המנוח ל"יד ושם" בשנת 2013, קרי למעלה משנה אחרי הצוואה האחרונה בו מתבטא המנוח בצלילות וברהיטות ואף מציג תמונה של התובע תוך שהוא אומר כי התובע הוא כ"בן" עבורו. אמנם, הנתבע העלה בסיכומיו טענות אודות המשקל שיש ליתן לעדות מצולמת זו ולדבריו "לאחר ההוכחות השיג המתנגד את הסרט, צפה בו במלואו ונוכח, כי מבחינת השפה, המנוח לא מסוגל לדבר יותר משלוש מילים ברצף, שוכח פרטים ומתבלבל, בנוסף, המראיינת כל הזמן עוזרת לו בהשלמת משפטים ויש הרבה הפסקות מנוחה" (סעיף 44 לסיכומים), אולם למותר לציין כי הנתבע לא הוכיח טענותיו אלו ואף לא עתר (כמצופה) לצירוף מלוא הראיה לתיק בית המשפט, ומשכך אין לו אלא להלין על עצמו. יתרה מכך, הגם שעדות מצולמת זו לא הוגשה לתיק, היא הוצגה באופן ישיר לנתבע ולעדיו ובמיוחד לגב' רומברג אשר לטענתה היתה נוכחת במועד עריכת הראיון (עמ' 10, ש' 29) וזו אישרה כי התנהלות המנוח במהלך הראיון שיקפה את התנהלותו ואופן דיבורו ואף הוסיפה כי "אז הוא עוד לא היה מאד חולה" (עמ' 11, ש' 2-3). בנוסף, במסגרת ההליך העידו מכריו של המנוח כי נפגשו עמו בבית קפה ושוחחו עמו במהלך השנים האחרונות בחייו (ר' סעיף 4 ל תצהיר גב' סיון; סעיף 16 לתצהיר גב' גולדנברג; סעיף 10 לתצהיר גב' אלוני); גם עו"ד הכט אשר הכיר את המנוח במשך 40 שנים העיד כי במועד עריכת הצוואה הגיע המנוח למשרדו פעמיים (פעם אחת על מנת למסור את פרטי הצוואה ופעם נוספת על מנת לחתום על הצוואה) (עמ' 3 לפרוט' מיום 22.2.16, ש' 16 ו-20-21), ואף בכך יש כדי לאשש את טענת התובע כי במועד עריכת הצוואה משנת 2012 (כל שכן בעת עריכת הצוואה משנת 2007) התובע היה עצמאי הן מבחינה פיזית והן מבחינה קוגניטיבית. כן העיד עו"ד הכט כי מספר חודשים לפני פטירתו נפגש עם המנוח ושוחח עמו וכי המנוח "היה מלא בדעתו כמו תמיד" (שם, בעמ' 4, ש' 13).

 

  1. בנסיבות אלו, לאור כל האמור לעיל עולה כי טענת הנתבע אודות אי עצמאותו הפיזית של המנוח לעת עריכת הצוואה משנת 2012 (כל שכן הצוואה משנת 2007) נסתרה מעדותו ומעדות עדיו וכן מראיות חיצוניות ועדים חיצוניים שהובאו על ידי התובע.

 

מבחן התלות והסיוע:

 

  1. לטענת הנתבע, הוכח כי הקרבה הפיזית של התובע ואמו למנוח אפשרה להם פיקוח יומיומי על כל ענייניו. בפועל, כך לטענת הנתבע, התובע ואמו ידעו כל פרט ופרט בחייו ובסביבתו של המנוח לרבות גובה הפנסיה, ההון שצבר המנוח במהלך השנים, פרטי חשבונות הבנק והאיחוד שביצע בחשבונותיו. קירבה זו אפשרה לתובע ולאמו לטפל בכל ענייניו השוטפים של המנוח באופן הדוק לרבות ענייניו הפיננסים וכפועל יוצא להשפיע על המנוח לערוך צוואה לטובתם (סעיף 64 לסיכומיו).

 

  1. כאמור, בענייננו, לא הוכח כי המנוח היה מוגבל מבחינה פיזית לעת עריכת הצוואה כטענת הנתבע, כך שקיים ספק אם יש מקום להידרש למבחן זה. יתרה מכך, הוכח מהעדויות שפורטו לעיל כי לפחות עד השנה האחרונה לחייו של המנוח (לאחר מועד עריכת הצוואות משנת 2007 ו-2012) התנהל המנוח באופן עצמאי, נפגש עם אנשים וחברים, בילה במסעדות ובבתי קפה וכו' (ר' גם סעיף 4 לתצהיר גב' רומברג). גם בעניינים הכספיים לא הוכח כי המנוח היה תלותי ולמעשה לא הובאה ולו ראשית ראיה לכך (הגם שניתן היה לעשות כן באמצעות הזמנת מסמכים ו/או זימון עדים רלוונטיים). אמנם, בשלב מסוים, נתן המנוח לתובע יפוי כוח בחשבון הבנק שלו, אולם לטענת התובע יפוי הכוח ניתן בשנה וחצי האחרונות לחייו, קרי לאחר מועד הצוואה האחרונה ושנים רבות לאחר מועד עריכת הצוואה משנת 2007 (ר' עמ' 48, ש' 3) ומשלא הוכח אחרת, לא מצאתי לפקפק באמינות הדברים.

 

  1. עם זאת, כפי שעולה מכלל העדויות שנשמעו לפני אין חולק כי התובע ואמו טיפלו במנוח לאורך השנים ודאגו לכל צרכיו, אולם לא הוכח כי טיפול זה חרג מטיפול מסור ודואג. מעבר לכך, לא מצאתי כטענת הנתבע כי התובע ואמו הדקו את הקשר עם המנוח באופן פתאומי לאחר פטירת אשתו המנוחה, אלא נראה כי באופן טבעי הקשר ביניהם התהדק בשל הטיפול המסור של אמו של התובע באשת המנוח בעת מחלתה בשנה האחרונה לחייה כפי שהוכח באמצעות עדויות התובע ועדיו, אשר לא נסתרו (ר' עדות התובע בעמ' 41, ש' 15-18; סעיף 8 לתצהיר גב' גולדנברג ועדותה בעמ' 21, ש' 26-27; סעיף 8 לתצהיר גב' סיון). מכל מקום, גם אם התובע ואמו טיפלו במנוח באופן הדוק ורציף, אזי טיפול זה לא היה בלעדי במנוח. בהתאם לעדות גב' רומברג ושאר העדויות עולה כי ככל שהמנוח נזקק לעזרה, אזי הוא הסתייע גם בגב' רומברג (ולטענתה אף היה לה מקום מרכזי בטיפול במנוח בשנים האחרונות) ואילו ב-10 החודשים האחרונים לחייו הסתייע המנוח גם במטפלת צמודה, אשר נשכרה על ידי גב' רומברג.

 

  1. בנסיבות אלו, לאור האמור לעיל, עולה בבירור כי הנתבע לא הצליח להוכיח כי במועד עריכת הצוואה (ואף בשנת 2007) היה המנוח תלותי ונזקק לסיוע הזולת, אלא לכל היותר בשנה האחרונה לחייו בלבד (למעלה משנה לאחר עריכת הצוואה משנת 2012) ובתקופה זו הסתייע המנוח גם באנשים אחרים לרבות גב' רומברג ואף במטפלת צמודה, כך שאין במבחן זה כדי להעיד על השפעה בלתי הוגנת לעת עריכת הצוואה משנת 2012 (וכן הצוואה המוקדמת משנת 2007).

 

מבחן קשרי המצווה עם האחרים:

 

  1. לטענת הנתבע, הקרבה הפיזית האינטנסיבית של התובע ואמו עם המנוח יצרה מצב שקשרי המנוח עם אחרים היו מועטים. אמנם, התובע ניסה לצייר תמונה שבה המנוח היה מוקף לכאורה בחברים רבים, אולם הוכח כי בפועל המטפלים העיקריים במנוח היו התובע ואמו ואלו אף טענו כי אלמלא הם היה המנוח נדון ל"חיי בדידות". מצב זה שיצרו התובע ואמו, הגביר בהכרח את תלותו של המנוח בהם וגרם לבידודו באופן שאפשר להם להשפיע על המנוח לערוך צוואה המזכה אותם בכל עזבונו (סעיף 64 לסיכומיו).

 

  1. אקדים ואומר, כי טענה זו לא הוכחה ואף נסתרה באופן ברור מעדויות הנתבע ועדיו, כמפורט להלן:

 

  1. כך, העיד הנתבע כי המנוח מעולם לא סירב לפתוח לו את הדלת (עמ' 9, ש' 7-8) וכשנשאל האם היתה פעם שהמנוח סרב לפתוח לו את הדלת, השיב: "לא, בחיים לא" (שם, בעמ' 9, ש' 8). אמנם, מיד לאחר מכן ציין הנתבע כי היתה פעם אחת שניסה לבקר את המנוח ולא הצליח, אך הפעם הזאת היתה לאחר שנת 2013 ולא זכורה לו מה היתה הסיבה: "אם אני זוכר טוב זה קרה פעם אחת ולא זוכר מה הייתה הסיבה. זה היה שהגעתי והוא לא נתן לי להיכנס, אני מתקן עד 2013 זה לא קרה" (עמ' 9, ש' 16-17). מכל מקום, הנתבע הודה כי לא חל שינוי ביחסו של המנוח אליו עד שנת 2013, קרי לאחר מועד הצוואה (עמ' 9, ש' 7-19).

 

  1. גם אשת הנתבע העידה כי עד שנת 2013 המנוח תמיד קיבל אותם יפה "בתחושה של בית" וכי "לא היתה בעיה, צלצלנו והיינו באים" (עמ' 17, ש' 14). לאחר שנשאלה במדויק על התקופה בה "מידרו" את המנוח מפניהם, היא סייגה את תשובתה ואמרה כי התכוונה לתקופה של חצי השנה האחרונה לחייו ואף לא שללה את האפשרות שמידור זה היה ביוזמת המנוח עצמו או המטפלת שלו בשל מצבו הבריאותי (עמ' 18, ש' 6-7).

 

  1. בתו של הנתבע העידה כי כמעט שלא היה קשר עם המנוח בחמש השנים האחרונות לחייו "כי היה מאוד קשה להגיע למירון", אבל כשנתבקשה לתאר אירוע אחד שרצתה לבקר את המנוח ולא אפשרו לה, לא היתה לה תשובה:

 

"ש.       תתארי לי אירוע שרצית להגיע למנוח ב-10 שנים האחרונות לחייו ומישהו מנע ממך.

ת.         ההתקשרות היתה דרך ההורים שלי.

ש.        את באופן אישי לא יכולה לתת תיאור שהיית עדה לו.

ת.         אבא שלי יכול להעיד על כך" (עמ' 18, ש' 17-26 לפרוט'). 

 

  1. גם גב' רומברג אשר הובאה כאמור לעדות מטעם הנתבע הצהירה כי לכל אורך תקופת חברותם משנת 2009 ועד בסמוך לפני פטירתו נהגו השניים לשלם עבור בילויים משותפים במסעדות, סרטים, הרצאות ונסיעות לחו"ל מקופה משותפת ובחלקים שווים (ס' 5 לתצהיר), ויש בכך כדי להוות הודאה כי עד לסמוך לפני פטירת המנוח יצאו השניים לבילויים משותפים. כן אישרה גב' רומברג בעדותה כי במועד שבו נערך הראיון ל"יד ושם" בשנת 2013 שהתה עם המנוח יום יום (עמ' 10, ש' 27) וכי התנהלותו של המנוח במהלך הראיון שיקפה את התנהלותו באותה תקופה שכן בתקופה זו "המנוח לא היה מאד חולה" (עמ' 11, ש' 3). כאן המקום לציין כי בשל האופן שבו הסתיימה מערכת היחסים בין גב' רומברג לבין המנוח בכעס גדול מבחינתה (עמ' 14, ש' 12-26) יש כדי להעיב על אמינות עדותה, אולם בדבריה לעיל יש כדי לסתור את טענת הנתבע אודות בדידותו של המנוח בתקופה בה נערכה הצוואה ולהוכיח את ההיפך הגמור.   

 

  1. מעבר לכך וכאמור לעיל, מטעם התובע הובאו עדים אשר העידו כי במועד עריכת הצוואה היה המנוח נתון בקשרי חברות קרובים ובתקשורת שוטפת עם אנשים רבים: עם חבריו וביניהם גב' סיון (תצהיר מיום 26.10.16), גב' גולדנברג (תצהיר מיום 26.1.15), עם שכנתו גב' אלוני (תצהיר מיום 26.1.15) ועם עו"ד הכט (תצהיר מיום 9.6.15). אציין כי לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע בסיכומיו לפיה העדויות מטעם התובע היו עדויות "מתוזמרות, מתואמות ומכוונות" (סעיף 53 לסיכומי הנתבע). טענה זו נטענה בעלמא וממילא לא הוכחה.

 

  1. סיכומו של דבר, בניגוד לטענת הנתבע לפיה בעת עריכת הצוואה היה המנוח מבודד וממודר, הוכח כי המנוח היה מצוי בקשרים חברתיים עם הנתבע ובני משפחתו (עד לתקופה של כחצי שנה לפני פטירתו) חברים, עו"ד ואנשים נוספים לרבות בת זוגו גב' רומברג.

 

 

 

מבחן נסיבות עריכת הצוואה:

 

  1. לטענת התובע, הוכח כי מבחינה פיזית המנוח לא היה מסוגל להוציא אל הפועל את עריכת הצוואה אלמלא מעורבותם של התובע ואמו בהליך. כן לטענת הנתבע לא ניתן כל הסבר כיצד הגיעו לידי עו"ד הכט מספרי תעודת הזהות של התובע ואמו וכן לא ניתן לקבל את טענתו המיתממת כי לא ידע על עריכת הצוואות לטובתו ולטובת אמו. בנסיבות אלו, בשים לב לכך שהתובע הוא יועץ השקעות ואשתו היא עו"ד לענייני משפחה וירושה וכן לאור העובדה כי הצווואות משנת 2007 ו-2012 חורגות באופן בוטה מהצוואות הדדיות של המנוח ואשתו, יש בכך כדי ללמד על מעורבות יתר של התובע ואמו בעריכת הצוואה.

 

  1. נפסק לא אחת כי לא תוכנה של הצוואה הוא שקובע את קיומה של אי ההגינות שהשפעה, אלא הליכי עריכתה. באין השתתפות בהליכי עריכת הצוואה, אין להסיק השפעה אפשרית ממה שכתוב בצוואה עצמה, אפילו הוגדל בה חלקו של הנהנה (ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה (1) 498, 502). לאור האמור, יש לבחון האם הנתבע הצליח להוכיח מעורבות של התובע או מי מטעמו בהליכי עריכת הצוואה.

 

  1. ייאמר מעתה, כי לאחר בחינת מכלול הראיות, לא מצאתי כי הנתבע הצליח להוכיח טענה זו, ואפרט:

 

  1. בענייננו, למעט תמיהות, תהיות וספקולציות (כך, למשל, בנוגע לציון מספרי הזהות של התובע ואמו בצוואות (סעיף 50 לסיכומי הנתבע); הגעת המנוח למשרדו של עו"ד הכט (סעיף 51 לסיכומי הנתבע); מעורבות אשתו של התובע (סעיף 65 לסיכומי הנתבע); ועוד), לא הצליח הנתבע להוכיח כי הליך עריכת הצוואות משנת 2007 ו-2012 היה נגוע במעורבות כלשהי של התובע ו/או מי מטעמו. במקרה דנן, העיד עו"ד הכט אשר ערך את שלושת הצוואות של המנוח ואף את מסמך הבעת דעה משנת 2007 אודות נסיבות עריכת הצוואות. ודוק, עסקינן בעו"ד שהיה חבר קרוב של המנוח במשך 40 שנים (סעיף 2 לתצהירו). גם בחקירתו בבית המשפט שב עו"ד הכט והסביר את מהות קרבתו למנוח: "הכרתי אותו עשרות שנים, ... היינו בביקורים הדדיים, התאספנו לפעמים 7, 8 זוגות. הם הזמינו אותי ואת אשתי שהייתה רופאה כמו אשתו בשבת בצהריים. היינו חיים חברתיים. לא הייתי רק עו"ד שלו" (עמ' 4, ש' 3-5). ברי כי עדותו של עורך הצוואה היא עדות מרכזית ומהותית לבחינת נסיבות עריכת הצוואות משנת 2007 ו-2012 ומשאף הנתבע עצמו לא הביע ספק באמינותו, אין לי אלא ליתן משקל משמעותי לעדותו.

 

  1. לגופו של עניין, עו"ד הכט העיד בצורה ברורה ובהירה כי המנוח פנה אליו ביוזמתו הן בנוגע לעריכת הצוואה משנת 2007 והן בנוגע לעריכת הצוואה משנת 2012. בכל הנוגע לצוואה משנת 2007 העיד עו"ד הכט כי המנוח פנה אליו וביקש ממנו לערוך צוואה חדשה במקום צוואתו משנת 2000, הגיע למשרדו ומסר לו את כל הפרטים ואח"כ קרא את הצוואה ביום אחר, הביע סיפוק מהתוכן וחתם על הצוואה בתאריך שנחתמה בפניו ובפני בתו עו"ד גבריאלה הכט (עמ' 3, ש' 10-22). בכל הנוגע לצוואה משנת 2012 הסביר עו"ד הכט כי צוואה זו נערכה בשל "שינויים קלים" שביקש המנוח לערוך בצוואתו הקודמת משנת 2007 ולדבריו: "הוא רצה לשנות משהו לגבי אחותו. היו שינויים קלים, הוא רצה ככה. הוא דאג לאחותו" (עמ' 5, ש' 9-11). כן הצהיר עו"ד הכט כי אף אחד לא היה מעורב בעריכת שתי הצוואות למעט המנוח עצמו וכי שתי הצוואות נחתמו במשרדו ללא נוכחות אדם זר וללא השפעה בלתי הוגנת (ס' 5 לתצהירו). דברים נכוחים אלו של עו"ד הכט לא נסתרו. יתר על כן, עו"ד הכט הצהיר כי מהיכרותו האישית רבת השנים את המנוח ומהשיחות שערך עמו, ידוע לו שצוואתו האחרונה של המנוח מבטאת את רצונו האמיתי של המנוח וידוע לו כי התובע ואמו היו מאד חשובים למנוח וכי הרגיש שהם בני משפחה עבורו (ס' 3-5 לתצהירו). עדות זו תואמת את העדויות החיצוניות שהובאו מטעם התובע ואף את הדברים שכתב המנוח בסעיפים 6 ו-4 לצוואות (בהתאמה), ויש בה כדי לחזק את אמיתות הדברים. מנגד, הנתבע לא הביא כל ראיה על מנת להוכיח מעורבות כלשהי של התובע ו/או מי מטעמו בהליכי עריכת הצוואה ואף הודה כי אין לו כל ידיעה אודות נסיבות עריכת צוואות אלו.

 

  1. בנסיבות אלו, לאור כל האמור לעיל, המסקנה היא כי הנתבע לא הצליח להוכיח מעורבות של התובע או מי מטעמו בהליך עריכת הצוואות משנת 2007 ומשנת 2012, אלא ההיפך הוא הנכון. הוכח כי שינוי הצוואה משנת 2000 נעשה באופן עצמאי על ידי המנוח וללא כל מעורבות של מאן דהוא למעט המנוח עצמו.

 

שאלת הגיונה של צוואה:

 

  1. טענה מרכזית של הנתבע להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת כביכול של התובע ואמו על המנוח מתייחסת לשינוי המהותי והבוטה, כך טענתו, שחל בין זהות הזוכים וחלקם בעזבון במסגרת הצוואה ההדדית משנת 2000 לבין הצוואות משנת 2007 ו-2012 במסגרתן ציווה את עיקר עזבונו לידי התובע ואמו. לטענת הנתבע, חרף יחסי הקרבה בין המנוחים לבין אמו של התובע והתובע, בחרו המנוחים לצוות בשנת 2000 לתובע בלבד רק 10% מעזבונם, ואילו לנתבע לבני משפחתו 30% מעזבונם. עובדה זו מלמדת, כך לטענת הנתבע כי "יחסים חמים לחוד וירושה לחוד" (סעיף 30 לסיכומיו).

 

  1. ואולם, הן במסגרת הצוואה משנת 2007 והן במסגרת הצוואה משנת 2012 נתן המנוח הסבר ברור ומפורט לסיבה לשינוי זה. כך בסעיף 6 לצוואה משנת 2007 כתב המנוח כי: "ברצוני לציין כי רחל דאגה לי ולאשתי למעלה מ-30 שנה, שירתה אותנו ודאגה לנו במסירות, נאמנות ואהבה. בנה מירון גם הוא התנהג איתנו כבן מסור, אוהב ודואג. לכן מצאתי לנכון לצוות את המנות כפי שפירטתי לעיל ולהביע בזאת את הכרת תודתי לאלה שדאגו לנו מכל הלב"; ואילו בסעיף 4 לצוואה משנת 2012 כתב את הדברים באופן דומה: "ברצוני לציין כי רחל דאגה לי ולאשתי ז"ל למעלה מערב ..ים (כך, במקור. צ"ל מארבעים – ו' ש' פ') שנה, שירתה אותנו ודאגה לנו במסירות, בנאמנות ובאהבה ובנה מירון התנהג כלפינו כבן אוהב, מסור ודואג. מצאתי לנכון לצוואת את המנות כפי שציינתי לעיל ל-רחל ול-מירון ולהביע בזאת אהבתי והכרת תודתי לנ"ל שדאגו לי מכל הלב".

 

  1. כן הוכח כי לאורך כל השנים נשמרו בין המנוחים לבין התובע ואמו יחסים קרובים וחמים אשר הלכו והתהדקו עם השנים, וזאת באמצעות עדים חיצוניים אשר העידו כי המנוחים התייחסו לתובע ולאמו כבני משפחה ולתובע כ"בנם" (ר' תצהירי גב' גולדנברג, גב' סיון, גב' אלוני ועו"ד הכט). כן הוכח כי בעת מחלתה של אשת המנוח בשנה האחרונה לחייה טיפלה בה אמו של התובע במסירות רבה ובאהבה (ר' סעיף 8 לתצהיר גב' גולדנברג ועדותה בעמ' 21, ש' 26-27; סעיף 8 לתצהיר גב' סיון). בנסיבות אלו, עריכת צוואה חדשה על ידי המנוח בשנת 2007 בד בבד עם עריכת מסמך הבעת דעה בה ביקש למנות את אמו של התובע (וככל שייבצר ממנה את התובע) כאפוטרופוסית על גופו ורכושו ככל שיזקק לכך, נותנת למעשה ביטוי לתמורות שחלו בחייו ומבקשת להכיר תודה לאנשים אשר עמדו לצדו גם בזמנים הקשים ועל כן היא הגיונית ומסתברת בנסיבות העניין.

 

  1. בנוסף, אף התובע הוכיח כי היחסים בין המנוחים לבין התובע חרגו מיחסים רגילים וכי המנוחים התייחסו אליו כאל "בנם". לתיק בית המשפט צורפו תמונות רבות לאורך השנים מאירועים שונים ורבים בחייו של התובע, מהם ניתן ללמוד על הקשר החם והקרוב של המנוחים אל התובע (יצוין, כי התמונות הרבות צורפו לכתב התשובה להתנגדות); כמו כן, הוצג ראיון שנערך למנוח בשנת 2013 ל"יד ושם" בו המנוח הציג תמונה של התובע תוך שהוא אומר כי התובע הוא כ"בן" עבורו. בנוסף, הוגש לתיק בית המשפט דו"ח סוציאלי שנערך ביום 2.7.15 ע"י גב' תיקי סתיו, עו"ס בית האבות "המבריא" בכפר סבא בו שהתה אחות המנוח (צורף למכתב ב"כ הנתבע לאפוט' הכללי מיום 15.7.15 בהליך זה) בו נכתבו הדברים הבאים: "בחודש אוקטובר 2014, ביקש האח מירון ז"ל, להעביר באופן פורמלי את הטיפול בגב' בלומנפלד למירון בר נתן עקב גילוי מחלה סופנית. את מירון הציג כנכדו על אף שמבחינה פורמלית אין ביניהם קירבת דם (מירון האח מכיר את מירון הנכד ומשפחתו עוד בטרם נולד כאשר חיו בשנות. בין המשפחות נוצרו קשרים חזקים שנמשכו לאורך שנים עד לעצם היום הזה. מירון הנכד, נקרא על שם מירון האח. לפני מספר שנים מירון הנכד אף שינה את שם משפחתו משקרצי לבר נתן כאות מחווה למירון האחר שלו לא היו ילדים) ...". למותר לציין כי הנתבע לא זימן את העו"ס לחקירה ואף לא הגיש מסמכים נוספים מתיק זה, כך שיש לקבל את הדברים שנאמרו מפי המנוח אודות מערכת היחסים המיוחדת שלו עם התובע כהוויתם. יצוין, כי במסגרת מסמך זה דווח גם על קשר קרוב והדוק בין אחות המנוח לבין התובע ואמו ובין היתר נכתבו הדברים הבאים: "מאז פטירתו של האח, מירון, בעזרת אמו רחל שקרצי, מטפלה ברנה במסירות רבה. בחודש נומבמבר 2014 הועברה גב' בלומנפלד למחלקת תשושים עקב שינוי במצבה הבריאותי. אז התוודעתי לקשר הטוב שהיה לה וקיים עד היום עם מירון ורחל. ניכר היה לראות כי היא סומכת עליהם בכל הקשור בטיפול בה. גב' בלומנפלד שמחה על כך שהם מטפלים בעניינה ומבקרים אותה. היא אף הביעה את הסכמתה לכך שישמשו כמיופה כוח לענייניה הרפואיים, אם תגיע למצב בו לא תוכל לקבל החלטות בשם עצמה ...", ואף בדברים אלו יש כדי לתמוך בקשר הטוב והמסור של התובע ואמו למנוחים לאורך השנים וכפועל יוצא גם לאחותו של המנוח.

 

  1. במאמר מוסגר, אציין כי הגם שהנתבע ניסה לאורך כל הדרך להדגיש כי הקשר בין המנוח לבין התובע ואמו התמצה בקשר של "עוזרת הבית ובנה" בלבד, אזי מעדות הנתבע ועדיו עולה כי לא כך היו פני הדברים ובין המנוחים לבין התובע ואמו היו יחסים קרובים וחמים לאורך כל השנים. להלן מקצת מעדויותיהם: "שאתה נכנס לדירה אתה רואה את היחס, זה היה יחס לבבי ביניהם" (עדות הנתבע, עמ' 9, ש' 26). "שוקי דאגה לה (הכוונה – לאמו של התובע), חינכה אותה, גידלה אותה, שוקי עצמה עשתה בשביל האישה הזו כל מה שהיא יכלה, היא לימדה אותה לעבוד ולבשל את המטעמים שהם היו רגילים. היה ביניהם חום. זה מה שאני יודעת ..." (עדות אשת הנתבע, בעמ' 16, ש' 19-21). "אני יודעת שהם דאגו לו ושמרו עליו ודאגו לחנך אותו. אני זוכרת את מירונאל כתינוק, בהתחלה של הקשר ביניהם בדירה הראשונה, מירונאל היה ילד קטן, מדי פעם הוא היה יורד אליהם, היה לו טוב שם, המקום הי לו מוכר שם ... אני יודעת שהוא היה בא לבקר בביתם והיה קשור אליהם" (עדות אשת הנתבע, בעמ' 16, ש' 26-29); גם העדה מטעם הנתבע, בת הזוג לשעבר של המנוח, העידה כי עד שנת 2014 הקשר שלה עם משפחת התובע היה מצוין וכי התלוותה למנוח לכל האירועים המשפחתיים שלהם, חתונות, ימי הולדת וכו' (עמ' 12, ש' 28-29). לעומת זאת, עולה מתוך עדויות הנתבע ובני משפחתו כי בשנים האחרונות לחייו הם מיעטו להיפגש עם המנוח: כך העיד הנתבע כי בשנת 2013 פגש את הנתבע מספר פעמים. אולם כשנשאל מתי ביקר את המנוח בפעם האחרונה, השיב כי "לא זוכר תאריך" (עמ' 9, ש' 1-2). כן העידה אשת הנתבע כי לאחר פטירת אשת המנוח ביקרו את המנוח "מדי פעם" שכן לדבריה "זו הייתה תקופה עמוסה בחיים שלי ... לא זוכרת בדיוק. שהייתה הזדמנות זה מה שעשינו" (עמ' 17, ש' 1-8). גם בתו של הנתבע העידה כי "ב-5 שנים אחרונות בקושי נפגשנו כי היה מאוד קשה להגיע למירון ..." (עמ' 18, ש' 17-18), ודי בכך כדי להעיד כי ברבות השנים ביקש המנוח להכיר תודה למי שעמדו לצידו באופן שוטף ורציף לאורך כל השנים ובפרט בעיתות מחלה וקושי.

 

  1. לכל האמור לעיל יש לצרף את את עדויות החיצוניות שהובאו מטעם התובע מהם עולה באופן מפורש כי המנוח רצה להוריש את רכושו לתובע ולאמו (ר' עדות גב' גולדנברג, עמ' 21, ש' 9-12; עדות גב' סיון, עמ' 26, ש' 28-30), עדויות אלו לא נסתרו ויש בהן כדי לחזק הן את אמיתות הצוואות משנת 2007 ו-2012 והן את השינוי שחל בין הצוואה משנת 2000 לבין צוואות אלו.

 

  1. לסיכום - מכל הטעמים שפורטו לעיל ובשים לב לכל המבחנים שהותוו בפרשת מרום אשר עשויים לסייע לבית המשפט לעמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת עולה כי הנתבע לא הצליח להרים את הנטל להוכיח כי התובע ואמו השפיעו על המנוח השפעה בלתי הוגנת, ועל כן דינה של טענה זו להידחות.

 

טענת ההסתמכות של אשת המנוח על צוואתה ההדדית משנת 2000:

 

  1. לטענת הנתבע, דין הצוואה משנת 2012, כמו גם הצוואה משנת 2007, להתבטל למצער בכל הנוגע לעזבון המנוחה שכן בשל האופי ה"מעין חוזי" הטמון בצוואות ההדדיות שערכו המנוחים בשנת 2000, יש להתחשב בעובדה כי בחרו לערוך צוואות משותפות ולהביא לידי ביטוי את רצונם להוריש חלק מעיזבונם לנתבע ולבני משפחתו. בנוסף, טוען הנתבע כי הורתן של צוואות אלו בטעות שהטעה המנוח את המנוחה בכך שגרם לה להאמין כי לאחר פטירתה יעבור עזבונה ליורשים המפורטים בצוואתה וכי ככל שהמנוחה היתה יודעת כי בכוונת המנוח להוריש את כל הרכוש המשותף שלהם לתובע ולאמו, לא היתה חותמת כלל על הצוואה ההדדית. כמו כן, טוען הנתבע כי שתי הצוואות האחרונות נוגדות את הוראת הסיפא של סעיף 42 (ב) לחוק הירושה, המונעת מיורש הזוכה בעזבון לגרוע מזכותו של היורש השני בדרך של עשיית צוואה.

 

  1. אקדים ואומר, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובשים לב לפסיקה הנוהגת מצאתי כי דין טענות אלו להידחות, ואפרט:

 

  1. כבר בראשית הדברים אציין כי טענת הנתבע לפיה הצוואה משנת 2000 מקימה הסדר של "יורש אחר יורש" כמשמעות סעיף 42 לחוק הירושה, בטעות יסודה. למקרא סעיפים 1 -2 לצוואה עולה בבירור כי כל אחד מהמנוחים ביקש להוריש את כל עזבונו "ללא יוצא מן הכלל וללא כל שיור" לבן הזוג שיוותר בחיים, ואילו רק במידה שבן הזוג ילך לעולמו לפניו או בעת ובעונה אחת ביחד עם עמו, אזי יחול האמור בסעיף 2, במסגרתו נקבע מנגנון החלוקה ליורשים האחרים. משכך, וכפי שנעשה בפועל, בעת פטירת המנוחה חל סעיף 1 לצוואה ועל פיו נקבע המנוח כיורש בלעדי של המנוחה (ר' גם עדות עו"ד הכט בעמ' 2 לפרוט', ש' 13-15).

 

  1. בכל הנוגע לטענת ההסתמכות על הצוואה ההדדית, השאלה האם אדם רשאי לבטל צוואה הדדית עליה חתם ובאילו תנאים מוסדרת בסעיף 8א לחוק הירושה אשר חוקק במסגרת תיקון מס' 12 בשנת תשס"ה – 2005. הוראות סעיף 8א לחוק הירושה חלות רק על צוואות אשר נחתמו לאחר התיקון, ואילו בענייננו, הצוואה השנייה ההדדית נחתמה בשנת 2000, ומשכך חל עליה הדין שהיה בתוקף לפני התיקון משנת 2005.

 

  1. בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל (פורסם במאגרים, 4.2.07) נדון מקרה דומה לענייננו בו חתם המנוח על צוואה חדשה אשר הוראותיה סתרו את הוראותיה של צוואה הדדית משותפת עליה חתם עם אשתו המנוחה מספר שנים קודם לכן. באותו מקרה, המנוח חתם על הצוואה החדשה לאחר פטירת אשתו ולאחר שהצוואה ההדדית קוימה ביחס לעזבונה. עם זאת, נדחתה הטענה שלאור אינטרס ההסתמכות של אשתו המנוחה של המנוח אין לקיים את צוואתו המאוחרת. נפסק כי עצם ההדדיות של הצוואה – אין בה כדי לשלול מהמצווה את זכותו לחזור בו מהצוואה. בהעדר הוראה בצוואה ההדדית, אשר נעשתה לפני תיקון מספר 12 לחוק הירושה, השוללת מהמצווים את האפשרות לשנות את הצוואה לאחר מותו של מי מהם, אין לקרוא לצוואה הוראה כזו. יפים בעניין זה דבריה של כב' השופטת מ' נאור כדלקמן:

 

"... לדעתי, מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, והכל, כמובן, שאין אינדיקציה פרשנית אחרת ...

...

"בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה (וראו גם ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז (2) 373, 380; ע"א 290/78 וינשרק נ' אדלמן, פ"ד לד (1) 122). בעניין בני זוג שכאלה – ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת – לא ניתן לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה".

 

מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

 

  1. במקרה דנן, אין כל אינדיקציה שיש בה כדי להסיק כי המנוחים ביקשו להגביל את בן הזוג האחר בעריכת צוואה חדשה. יתר על כן, עורך הצוואה אשר ערך את צוואת 2000 וכן את צוואות 2007 ו-2012 העיד כי לשיטתו אין מדובר כלל ב"צוואה הדדית", אלא מדובר בצוואות נפרדות של המנוח והמנוחה כך שכל אחד מהם יכל לשנותה בכל עת. עדות זו היא מרכזית שכן מלמדת כי בעת עריכת הצוואה שאלת ההסתמכות כלל לא היתה על הפרק. כך מתוך עדותו של עורך הצוואה:

 

"לא דיברתי על אפשרות לשנות אבל כן כמו שאני עושה בכל צוואה, הסברתי להם שיש הרבה אנשים שפוחדים שאם הם עושים צוואה אז הם כבר לא בעלי הרכוש. אני אמרתי להם שצוואה זה לא חוזה והם יכולים לשנות אותה בכל יום. אבל כמובן שלא דובר על הדדי או לא הדדי כי אז גם לא היה חוק. אני אומר את זה לכל מי שבא לעשות צוואה" (עמ' 5, ש' 20-22).

 

  1. ודוק, הגם שעורך הצוואה העיד כי לא דיבר עם המנוחים על האפשרות הספציפית לשנות את הצוואה הדדית כ"צוואה הדדית", הוא אישר כי הסביר להם את האפשרות לשנות את הצוואה ככל צוואה אחרת. מהבחינה הזו מאשר עורך הצוואה כי נעשתה התייחסות לצוואות משנת 2012 כצוואות רגילות ונפרדות אשר אינן כרוכות זו בזו, כך שדי בעדות זו כדי לבסס את המסקנה כי הצוואה ההדדית לא שללה מהמנוח את הזכות לחזור מהוראותיה ולערוך צוואה חדשה ובהעדר כל ראיה נוגדת.

 

  1. יתר על כן, במסגרת סעיפים 6 ו- 4 לצוואת משנת 2007 ו-2012 (בהתאמה) מסביר המנוח את רצונו להוריש את מלוא רכושו לתובע ולאמו תוך התייחסות מפורשת גם לאשתו, כך שנראה כי רצונה של אשת המנוח היה מונח לנגד עיניו עת בחר לשנות את הצוואה משנת 2000 וכי חרף זאת ראה עצמו המנוח חופשי לשנותה (לא פעם אחת אלא פעמיים) ולקבוע מה יעשה ברכושו בהתאם לצו מצפונו.

 

סוף דבר:

 

  1. בנסיבות אלו, מכל הטעמים שפורטו לעיל – אני מורה כדלקמן:

 

  • ההתנגדות שהוגשה לקיום צוואת המנוח – נדחית.

 

  • ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוח מיום 22.10.12. ניתן להגיש פסיקתא לחתימתי.

 

  • הנתבע ישלם לתובע הוצאות ההליך בסך 40,000 ₪ בתוך 30 ימים מהיום ואם לא כן – יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית ממועד החיוב ועד התשלום בפועל.

 

  • מאחר שעסקינן בתובענה לפי חוק הירושה, שעילתה אינה סכסוך בתוך המשפחה, ניתן לפרסם את פסק הדין במלואו (ר' סעיף 68 (ה)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984).

 

  1. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

  1. ת"ע 35268-12-15 ות"ע 35618-12-15 – ייסגרו.

 

 

ניתן היום,  כ"ה תשרי תשע"ח, 15 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ