פס"ד בעניין הסדר "בן ממשיך" והורשת זכויות במשק חקלאי

עניינו של פסק דין זה הכרעה בתביעה לסעד הצהרתי ולפיו מלוא הזכויות בנחלה מס' 60 בישוב xxxx –  שייכות לתובע. 

א.      רקע עובדתי

1. התובע והנתבעות 1 ו-2 הם ילדיו של נ' ז"ל (להלן: "האב" או "המנוח"). המנוח הלך לעולמו ביום 27.1.12, מבלי שהותיר אחריו צוואה ואחר עזבונו נתן צו ירושה על פי דין לפיו יורשיו הינם התובע והנתבעות 1 ו- 2 בחלקים שווים ביניהם (ר' צו הירושה – נספח 9 לכתב ההגנה המתוקן של הנתבעות 1 ו-2) .

2. אמם של התובע והנתבעות 1 ו- 2, אשת המנוח – ח' (להלן: "האם" או "המנוחה"), הלכה לעולמה קודם לפטירת המנוח ביום 4.3.11.
3. הנתבעת 3, רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות"), מנהלת על פי דין את קרקעות המדינה ובהן את נחלה מס' 60 המצויה בישוב xxx – (להלן: "הנחלה" או "המשק").

4. הנתבעת מס' 4, הסוכנות היהודית לא"י (להלן: "הסוכנות היהודית") הינה גורם מיישב שפעל ליישוב יישובים חקלאיים במדינת ישראל ובכלל זאת בישוב xxxx.

5. הנתבעת 5,  xxx (להלן: "האגודה"), הינה אגודה שיתופית שהתפרקה ובעבר היו מאוגדים בה בעלי נחלות מהיישוב xxx.  

6. "החברה להתיישבות יהודים בא"י, פיק"א" (להלן: "פיק"א"), הינה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל, אשר הוקמה על ידי הברון אדמונד דה רוטשילד ופעלה טרם הקמת המדינה, בין היתר, לרכישת מקרקעין והקמת יישובים חקלאיים עליהם, בהם היישוב xxx. לימים יתרת קרקעותיה של פיק"א הועברו לקרן הקיימת לישראל, אשר על ניהול קרקעותיה הופקדה הרשות.  

7. המנוח רשום בספרי הרשות כחוכר הנחלה (ר' אישור זכויות מטעם הרשות – נספח א' לכתב הגנת הרשות).

8. המנוח רכש את הזכויות בנחלה מאת ה"ה פ' להם היה הסכם חכירה ישיר עם פיק"א מתחילת שנות ה-50' של המאה הקודמת, לתקופת חכירה שראשיתה ביום 1.10.1951 וסיומה ביום 30.9.2000 (להלן: "הסכם החכירה") (ר' הסכם החכירה – נספח ב' לכתב הגנת הרשות; ר' ייפוי כוח בלתי חוזר ע"ש ה"ה פ' לטובת פיק"א מיום 20.8.1952 – נספח 3 לכתב ההגנה המתוקן של הנתבעות 1 ו-2; ר' הסכם המכר בין ה"ה פ' למנוח מיום 31.3.1977 – נספח 4 לכתב ההגנה המתוקן של הנתבעות 1 ו-2).  

9. אין חולק שהמנוח רכש את הזכויות בנחלה מה"ה פ' כבר בשנת 1958 אז הוא התיישב בנחלה יחד עם בני משפחתו, אך מסיבה כלשהי שאינה בידיעת בעלי הדין הסכם מכר בכתב בין המנוח לבין ה"ה פ' נערך רק ביום 31.3.1977 ודווח בסמוך לכך לרשויות המס (ר' סעיף 9 לכתב התביעה המתוקן; ר' סעיף 125 לכתב ההגנה המתוקן של הנתבעות 1 ו-2). אין גם חולק שתקופת החכירה על פי הסכם החכירה טרם הוארכה.

10. ביום 2.10.1962 נחתמו בו זמנית 3 חוזי חכירה תלת צדדים ביחס למקרקעין עליהם נמצא היישוב xxxx , בין הסוכנות היהודית, לבין הרשות ולבין האגודה, לתקופת חכירה  של 3 עד 4 שנים, לפי העניין (להלן: "הסכמי המשבצת"). אין חולק שחוזים אלה לא חודשו, לעמדת הרשות עקב התפרקות האגודה (ר' הסכמי המשבצת – נספח ג' לכתב הגנת הרשות). 

11. ביום 10.6.1986 נחתם בין המנוח לבין הרשות הסכם לבניית יחידת דיור שנייה בנחלה עבור התובע (להלן: "ההסכם לבניית יח"ד שניה") (ר' הסכם – נספח ד' לכתב הגנת הרשות).

12. כל הצדדים מתגוררים ביחד עם בני משפחתם בxxxx, התובע בנחלה והנתבעות מס' 1 ו– 2 בנכסים אחרים אשר אינם חלק מעיזבון המנוח.

ב.      טענות הצדדים

13. טענות התובע: התובע מחזיק בנחלה, נוהג בה מנהג בעלים ומעבד אותה משך עשרות שנים. התובע קבע בנחלה את מרכז חייו שלו ושל משפחתו, בנה בנחלה את ביתו עוד בחיי ההורים, בידיעתם, בהסכמתם ובעידודם לאורך עשרות שנים. לאור זאת עונה התובע על הגדרת "בן ממשיך" כפי משמעותה בפסיקת בתי המשפט ובסעיף 1 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג – 1973 (להלן: "תקנות האגודות השיתופיות").

14. לטענת התובע, בהסתמך על היותו "בן ממשיך" בנחלה, התובע השקיע את כל חייו בנחלה, בכלל זאת השקיע מכספו ומזמנו בנחלה, בנה בה את ביתו את וחייו שלו ושל משפחתו והוא נהנה מכל הזכויות הנלוות למעמדו כ"בן ממשיך", לרבות הזכות לבנות את ביתו בנחלה, לעבד אותה ולהתקבל כחבר באגודה. עוד טען התובע שבניית ביתו בנחלה אושרה על ידי "...כל הגורמים בשל היותו בן ממשיך ובעקבות כך", ולאחר שהמנוח חתם על כל המסמכים שנדרשו (ר' סעיף 45 לכתב התביעה המתוקן). לטענת התובע, עובדת היותו "בן ממשיך" בנחלה, היתה ידועה לכל, בני משפחה, חברים ואנשי xxxx ואין חולק שאף אחד מההורים לא פעל בחייו לשנות זאת ולא הוגשה מצד ההורים ז"ל בחייהם כל דרישה או תביעה כנגד התובע בעניין זה.

15. לעמדת התובע, על הנחלה חלים נוהלי הרשות ושכל הנתבעים ראו בנחלה, נחלה חקלאית עליה חלים הנהלים, ההוראות וההסכמים המוחלים על נחלות במושבים שבהם חלים הסכמי המשבצת "המשולשים" (רשות; סוכנות יהודית; אגודה) והם כולם התנהגו והתנהלו בהתאם.

לטענת התובע, ככזו, הנחלה מהווה יחידה משקית אחת שאינה ניתנת לפיצול ולחלוקה בין בני המשפחה,  "חוקי הירושה הרגילים..." כלשונו, אינם חלים עליה והיא אינה חלק מעיזבונו של אדם (ר' סעיף 51 לכתב התביעה המתוקן). משכך, טוען התובע שהנחלה נמסרת לבן הממשיך ובלבד ובתנאי שיגור בנחלה ויעבד אותה, וכזה הוא התובע. 

16. הנתבעות 1 ו-2 ביקשו לפעול אצל הרשות לפיצול הנחלה, אך סורבו והלכה למעשה מאז שנות ה- 90' של המאה הקודמת ובמשך למעלה מ- 20 שנה, השלימו עם העובדה שהתובע הוא הבן הממשיך הגר בנחלה ליד הוריו, מעבד את הנחלה, תומך בהוריו כלכלית ומצפה לכך שלאחר פטירת שני ההורים יועברו כל הזכויות בנחלה על שמו. נוכח האמור עתר התובע לכך שבית המשט יצהיר שמלוא הזכויות בנחלה שייכות לו, להורות לרשות לרשום בספריה את זכויות התובע בנחלה בהתאם לנהליה ולהורות לסוכנות היהודית ולאגודה לחתום, ככל שיידרש, על כל המסמכים לצורך "...מחיקת זכויותיו של המנוח בנחלה ורישומן על שמו של התובע" (ר' סעיף 54 לכתב התביעה המתוקן).

17. טענות הנתבעות 1 ו- 2: הזכויות בנחלה יונקות מהסכם חכירה ישיר שמעולם לא בוטל, זכויות עצמאיות קנייניות, ברות הורשה. הסכם החכירה אינו מקים זכות ל"בן ממשיך", לא היום ולא בתקופה הרלוונטית ולא נתן לברוא זכות יש מאין.

18. גם אם נניח הנחה היפותטית כי היתה היתכנות או מנגנון לזכות "בן ממשיך", הרי שהיא לא השתכללה בחיי המנוח ולא ניתן לשכלל זכות זאת לאחר פטירתו של בעל הזכות ובהיעדר צוואה המורה זאת. תקנות האגודות השיתופיות אינן יוצרות את זכויותיו של ה"בן הממשיך" ואינן יוצרות העברתן מן המתיישב אל ה"בן הממשיך". העברת זכויות בהיבט הקנייני מחייבת מתן התחייבות בלתי חוזרת ומפורשת של מעניק הזכות, אישור הסוכנות היהודית והרשות, הצדדים להסכם המשבצת המשולש, ואלה אינם מתקיימים בענייננו.

19. "בן ממשיך" מתקיים רק מקום בו קיים הסכם משולש ורק באגודה שהיא מושב עובדים על פי סעיף 3א' לתקנות האגודות השיתופיות, ואלה לא מתקיימים בענייננו. xxxx היא xxxx ומועצה מקומית אשר כוננה בשנת 1948, כל יישוביה אוחדו תחתיה בשנת 1953 ביניהם מושב xxxx אשר התפרק ממסגרתו וחדל להיות מושב. בהסכם החכירה אין מעמד ל"בן ממשיך", גם לא מכוח מנהג, המנוח לא הותיר אחריו צוואה והדרך היחידה היא להוריש את המשק ולחלק תמורתו בין היורשים על פי דין. גם האישור לבניית בית שני בנחלה אין בכוחו להוות מינוי ל"בן ממשיך" או תחליף לו.
20. לטענת הנתבעות 1 ו- 2 התובע השתלט על נכסי הנחלה יחד עם משפחתו מיום פטירת המנוח ועוד קודם לכן, תוך ניצול מצבו הבריאותי המדרדר של המנוח, ללא רשות ובניגוד לכל דין. התובע מתעשר על חשבון היורשות על פי דין, הוא מתגורר בבית בנחלה בחינם, רשות חינם שאינה עומדת לו עוד, יחד עם משפחתו - והוא משכיר את נכסי הנחלה ומשלשל את הכסף לכיסו ללא רשות.

21. לטענתן, המשק היה בטיפולו וניהולו של המנוח והתובע עבד אצלו תמורת שכר. באשר לבנייה הנטענת, לדבריהן הנחלה נקנתה עם בית מקורי בנוי (להלן: "היחידה הישנה") וכי בשנת 1977 בנה המנוח מכספו בית שני בנחלה, על קומת עמודים והוא היה הבית העיקרי והראשי אשר שימש את מגורי המשפחה. למנוח לא היתה כל כוונה להעביר את הנחלה על שמו של התובע, היפוכו של דבר, הוא ביקש לפצל אותה לטובת נתבעת 1 ומגוריו של התובע בקומת המגורים התחתונה יחד עם משפחתו בנחלה היתה אמורה להיות פתרון זמני בלבד, אולם התובע בחר משיקולי נוחות ובחירה להמשיך ולהתגורר מגורי חינם בנחלה. נוכח כל האמור, עתרו הנתבעות 1 ו- 2 לדחיית התביעה.

22. עמדת הרשות: המנוח בספרי הרשות כחוכר הנחלה. המנוח רכש את הזכויות בנחלה מה"ה פ', להם היה הסכם חכירה ישיר עם פיק"א. תקופת החכירה שנקבעה בהסכם החכירה הסתיימה ביום 30.9.2000.

23. בשנת 1962 נחתמו 3 חוזי משבצת ביחס למקרקעין עליהם נמצא היישוב xxx. מדובר בחוזי משבצת תלת צדדים בין הסוכנות היהודית, הרשות והאגודה. חוזים אלו לא חודשו עקב התפרקות האגודה.

24. אין בספרי הרשות כל רישום אודות מינוי "בן ממשיך" בנחלה ולמיטב הידיעה אין גם בספרי הסוכנות היהודית רישום לגבי "בן ממשיך" בנחלה. ביום 10.6.1986 נחתם בין המנוח לבין הרשות הסכם לבניית יחידת דיור שנייה בנחלה עבור התובע, כאשר לעמדת הרשות אין לגזור מההסכם הכרה של הרשות בתובע כ"בן ממשיך" בנחלה. 

25. מעבר לאמור, טענה הרשות שההליך עוסק בסכסוך משפחתי אשר אינו מעניינה של הרשות. לרשות אין כל עמדה באשר לזהות בעל הזכויות בנחלה והיא תכבד כל החלטה שתצא מפי בית המשפט.

לצד זאת בקשה הרשות להדגיש שהעברת הזכויות בנחלה ו/או רישומן, צריכה להתבצע לגבי הנחלה בשלמות לאור עמדת הרשות שאין לפצל נחלות חקלאיות בין מספר יורשים ו/או בעליהם, ועל פי נהליה והחלטות מועצת מקרקעי ישראל.

26. עמדת הסוכנות היהודית: הזכויות בנחלה היו רשומות בעבור ע"ש ההורים המנוחים, הורי התובע והנתבעות 1 ו- 2. לסוכנות היהודית אין כל זכויות במקרקעין הקשורים להליך זה מזה שנים רבות ואין באפשרות הסוכנות היהודית ליתן כל סעד ביחס למקרקעין אלו. הסוכנות היהודית אינה מטפלת במשקים ב- xxxx.

27. מדובר בסכסוך משפחתי בין התובע לבין הנתבעות 1 ו- 2 והסוכנות היהודית אינה נוהגת להתערב בסכסוכים מעין אלו. הסוכנות היהודית עתרה למחיקת התביעה כנגדה באין לה כל מעמד במקרקעין, מחמת היעדר עילה והיעדר יריבות.

ג.       השתלשלות ההליך

28. כתב התביעה המקורי הוגש ביום 29.6.14 ולאחר הגשת כתבי הגנה התקיים ביום 13.11.14 דיון ק"מ ראשון במעמד כל בעלי הדין. בדיון הנ"ל שבו הצדדים על עמדותיהם העקרוניות והבהירו אותן לאחר שאותרו בידיהם מסמכים נוספים. מפאת החשיבות שמצאתי בדברי ב"כ הרשות וב"כ הסוכנות היהודית, אשר לא נטלו חלק בהמשך בירור ההליך, מצאתי להביא הבהרותיהם להלן. ב"כ הרשות הבהיר שהרשות אינה מכירה בזכות של "בן ממשיך" בנחלה וכי מדובר במצב בו לא קיימת אגודה, אין חוזה משבצת ביחס למקרקעי הנחלה והזכויות מוסדרות בהסכם חכירה ישיר, שאמנם תוקפו הסתיים אולם ככל שיטפלו בחידושו, יערך חוזה חכירה ישיר בהתאם לנהלים והתנאים המקובלים ברשות, ולא חוזה משבצת המתייחס לזכויות מסוג "בר רשות". 

29. ב"כ הסוכנות היהודית הוסיף וציין שמהמסמכים אשר אותרו עלה שהסוכנות היהודית נתנה בשעתו הסכמתה להעברת הזכויות בנחלה מה"ה פ' למנוח ושקיים גם חוזה מתיישב בין הסוכנות היהודית לבין המנוח המסדיר הלוואות ותשלומים אחרים ביחסים שבין המנוח לבין הסוכנות היהודית וכן מכתב האגודה לסוכנות היהודית משנת 1958 המאשר העברת הזכויות בנחלה מה"ה פ' למנוח. כן הפנה ב"כ הסוכנות היהודית למסמך מיום 24.7.1978 של הועדה הבינ-משרדית הממליץ לאשר הקמת בית שני בנחלה ל"בן ממשיך". לצד זאת הובהר, שלעמדת הסוכנות היהודית לא מונה "בן ממשיך בנחלה" ולא קיים רישום כזה בספריה.

עוד הובהר שאין הדבר מהווה עמדה מצד הסוכנות היהודית באשר לשאלה ביחס לעצם קיומו של מוסד "בן ממשיך" במושב xxxx, מה שטעון הכרעת בית המשפט וכי לא ידוע האם הוכרו "בנים ממשיכים" במשקים אחרים במושב זה.  בדיון זה נתן לבקשת ב"כ הסוכנות היהודית והרשות פטור מהתייצבות ליתר הדיונים.

30. בעקבות דיון ק"מ הנ"ל הוגשו לתיק בית המשפט הודעות נפרדות מטעם הסוכנות היהודית והרשות וצורפו כלל המסמכים המצויים בידי בעלי הדין הנ"ל ביחס לנחלה שבמחלוקת. לתיק הוגשו גם כתבי טענות מתוקנים מצד התובע והנתבעות 1 ו- 2, ולאחר שלא נעניתי לבקשה לסילוק על הסף של התביעה מטעם הנתבעות 1 ו- 2, הוגשו תצהירי עדות ראשית, הצדדים ועדיהם נחקרו, הוגשו סיכומים בכתב - ומכאן הכרעתי.

ד.      דיון והכרעה

מהות הזכויות בנחלה

31. אין חולק שהמנוח רכש את הזכויות בנחלה מה"ה פ' על פי הסכם שהועלה על הכתב ביום 31.3.1977. בהסכם זה העבירו ה"ה פ'  למנוח את מלוא זכויותיהם בנחלה על פי הסכם  החכירה שנחתם בינם לבין פיק"א.

32. בחינת לשון הסכם החכירה מעלה שלה"ה פ' הוענקו זכויות אשר כונו כ"זכויות חכירה" בנחלה, כאשר תוכנן מבטא את הזכות להחזיק ולהשתמש בנחלה לתקופה של 49 שנים, למטרה של עיבוד, ניצול חקלאי ומגורים כנגד תשלום דמי חכירה שנתיים לפיק"א. כן נקבעו בהסכם החכירה תנאים המסדירים את אופן ודרך עבירות הזכויות על פי הסכם החכירה, במקרה של גירושין או פטירת המתיישב (ר' סעיפים 2- 4 ו- 18 לחוזה החכירה).

33. במועד חתימת הסכם החכירה ע"י ה"ה פ', בתחילת שנות ה- 50' של המאה הקודמת, טרם נכנס לתוקפו חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). אולם הוראותיו של חוק המקרקעין חולשות בכל זאת על זכויות המנוח בנחלה, שכן בהתאם לסעיפים 161 ו- 166(ב), לחוק המקרקעין, זכות במקרקעין שחוק המקרקעין דן בה יחול עליה חוק המקרקעין, אף אם נוצרה לפני תחילתו - וחוק המקרקעין הכיר בזכות חכירה לדורות, כזכות במקרקעין (ר' גם סעיף 3 לחוק המקרקעין). האבחנה בין זכות חכירה לדורות הרשומה בפנקסי המקרקעין לבין זכות הניתנת לרישום בלבד, אינה מעלה ואינה מורידה לצורך ההכרעה במחלוקת המונחת לפני.
34. מכאן, שטיבן ומהותן של זכויות החכירה בנחלה שלפני, לרבות עבירותן, נגזרות מהוראות חוק המקרקעין ומההוראות החוזיות המסדירות את מערכת היחסים בין בעלי הקרקע דאז (פיק"א) לבין החוכר (ה"ה פ'), ובהמשך המנוח, כמי שבא בנעלי החוכרים המקוריים, הכל כמפורט בהסכם החכירה.

35. בחינת כתבי הטענות מעלה שלא היתה מחלוקת בין בעלי הדין שהסכם החכירה מעולם לא בוטל. וכך למשל טען התובע בכתב תביעתו המתוקן:

" 42. המקור המשפטי והחוזי הראשון בענייננו לעניין אופן העברת הזכויות בנחלה הינו – חוזה החכירה המקורי אשר נחתם בין פיק"א לבין בעל המשק הקודם ה"ה פ' בשנת 1951.

...

47. החוזה שבין פיק"א וה"ה פ' (ממנו רכש האב ה"ה xxxx והאם xxxx זכויותיהם) שהגיע לכדי סיום פורמלי בשנת 2000 נבלע עוד קודם לכן אל תוך מצב משפטי שבו פיק"א העבירה זכויותיה לקק"ל ובהמשך לרמ"י.

...

50. בשנת 1975 פונה המינהל לנ' ומודיע לו על החלטתו להחליף את חוזה החכירה עם פיק"א שחל על משקו בחוזה חדש עם המינהל. ...מסיבה כלשהי אשר אינה ידועה לא נמחק ההסכם עם פיק"א ולא נחתם הסכם חדש בין המנוח למינהל כפי שהוצע ע"י ממ"י בנחלה זו".

(ר' גם על דרך ההשוואה סעיף 62 סיפא לסיכומי התובע).

36. עיון בתיק הרשות אשר הוגש כראיה לתיק בית המשפט ביום 26.11.14, מעלה שהרשות והמנוח התנהלו במשך עשרות שנים על יסוד הוראות הסכם החכירה ותוך הפניה מפורשת אליו, ובכלל זאת נשלחו למנוח דרישות לתשלום דמי חכירה שנתיים וננקטו כנגד המנוח הליכי גבייה מכוחו של הסכם החכירה לאורך השנים. גם ההסכם לבניית יח"ד שנייה בנחלה מיום 10.6.1986, בין המנוח לבין הרשות, מגדיר וקובע את מעמד המנוח בנחלה כבעל זכות חכירה מכוח הסכם החכירה המקורי עם ה"ה פ', בזו הלשון:

"הואיל והחוכר מחזיק בנחלה הידועה כחלקה: xxx גוש: xxx במושב xxx (להלן – הנחלה) מכוח חוזה חכירה שנחתם ביום 20.8.52 בינו לבין המינהל או קרן קיימת לישראל (להלן – חוזה החכירה) ".

          אפנה גם לאישור הזכויות העדכני אשר הוצג על ידי הרשות ביחס לזכויות בנחלה, לפיו המנוח רשום כחוכר הנחלה (ר' נספח א' לכתב הגנת הרשות).

37. למרות שתקופת החכירה הסתיימה, הרשות לא חלקה על כך שניתן יהיה להאריך את תקופת החכירה בהתאם לנוהלי הרשות ובהתאם לחוזים המקובלים והנהוגים ברשות כיום, והכל בשים לב גם לכך שהסכם החכירה עצמו מסדיר אפשרות הארכת תקופת החכירה לתקופה נוספת של 35 שנים (ר' דברי ב"כ הרשות בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 13.11.14; ר' סעיף 30 להסכם החכירה).

38. לפני אפוא "זכות חכירה" כהגדרתה בחוק המקרקעין, זכות הניתנת לרישום בפנקסי המקרקעין ועבירה בתנאי הסכם החכירה אליהם אתייחס בהמשך פסק דיני, שעמדה בתוקף בכל מועד רלוונטי מאז רכישת זכויות החכירה ע"י המנוח מה"ה פ' בשנת 1958 ועד לפטירת המנוח בשנת 2012.

אין הסדר "בן ממשיך" בנחלה

39. לטענת התובע, לצד המקור המשפטי בדמות הסכם החכירה החל על זכויות המנוח בנחלה, קיים "הסדר מוסדי" כלשונו, יציר מערכת היחסים שבין הרשות, הסוכנות היהודית והאגודה, בדבר מעמד "בן ממשיך" בנחלה, מעמד שהתובע עונה להגדרתו ומכוחו יש לקבוע שהוא בעל מלוא הזכויות בנחלה לאחר פטירת המנוח.

40. מוסד "הבן הממשיך" הוסבר בפסיקת בית המשפט העליון והספרות המשפטית כך (ר' מאמרה של פרופ' ס' אוטולנגי "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים", עיוני משפט ט תשמ"ד 469, בעמ' 489):

""הבן הממשיך" הינו הבן שבונה את ביתו בחלקה א', ליד בית ההורים, מעבד איתם את המשק, ומצפה לכך שעם מותם, בבוא היום, יהיה הוא בעל המשק במקומם"

          אלא שלא די בכך בלבד בכדי להקנות זכויות בנחלה ולשם הקמת זכות של "בן ממשיך" קיים צורך במקור משפטי חיצוני (ר' ע"א 2836/90 אריה בצר נ'  נחמה צילביץ פ"ג מו (5) 184); ר' גם עמ"ש  10806-01-11 מ.ז. נ' 1. א.ש. 2. א.ש.פ מיום 26.3.12 (פורסם בנבו).

יצירת זכות "הבן הממשיך" והעברתן של הזכויות מן המתיישב אל ה"בן הממשיך", נוצרת על פי ההסדרים החוזיים שבין ההורים לבנם המועברים לאישור הגורמים המיישבים (ר' תמ"ש (טב) 34371-08-11 א.א. נ' ש.א. מיום 27.8.12 (פורסם בנבו).

41. ההוראות הרלוונטיות לעניין עבירות זכויות החכירה בנחלה שלפני, מצויות בסעיף 18 להסכם החכירה, כאשר ס"ק ג) מסדיר את המשך החכירה לאחר פטירת ההורים המנוחים ונקבע בו כי:

"ג). במקרה של פטירתו של אח מהשניים המהווים את המנוח "המתיישב" בהסכם זה, תעבורנה כל הזכויות והחובות של המתיישב לפי הסכם זה לנשאר בחיים וזה בתנאי שהנשאר בחיים השתתף בפועל במשך תקופת ההסכם הנוכחי, עד תאריך פטירתו של הנפטר, בעבוד הנחלה והחזקתה ובתנאי שמלא במלואן את כל הוראות ההסכם הנוכחי.

במקרה והאחרון משני היחידים המהווים את המנוח "המתיישב" השאיר צוואה אשר לפיה הוא צווה את כל זכויותיו למי שהוא מבני ביתו או קרוביו, הרי אם האיש שצוין בצוואה ימצא מתאים להתיישבות, לפי שיקול דעתה המוחלט של פיק"א, תסכים פיק"א להמשכת החכירה עם מי שהנחלה צוותה לזכותו , בתנאי שזה האחרון יחתום על כל המסמכים הדרושים, במשרד ספרי האחוזה או מחוצה לו, להמשכת החכירה לזכותו ויקבל עליו את כל התחייבויות עבור עודף תקופת החכירה ובתנאי שלא יהיו עיכובים משפטיים או אחרים  לסדור כזה; אחרת תהיה פיק"א רשאית לבטל את החכירה לפי שיקול דעתה המוחלט מבלי לשלם כל פיצויים שהם למי שהוא.  

במקרה פטירת שני היחידים המהווים את המונח "המתיישב" או במקרה שהם יהיו בלתי מוכשרים לנהל את הנחלה מסבת מחלה או מסבות אחרות, תשתדל פיק"א ותהיה לה הרשות והסמכות המלאה, לבוא לידי הסכם עם כל או איזה מהיורשים או הקרובים של המתיישב או עם מי מהם בדבר המשכת החכירה ע"י אחד מהם, ובמקרה שפיק"א לפי שיקול דעתה המוחלט לא תמצא, כי מי שהוא מהיורשים או הקרובים של המתיישב, מתאים לקבל עליו את עבודה והחזקתה של הנחלה, תהיה פיק"א רשאית לבטל את החכירה ולמסור את הנחלה והחזקתה, ובכלל זה את זכויות החכירה בנחלה וכל אשר עליה, לכל מי שפיק"א תמצא לנכון, מבלי שפיק"א תצטרך לשלם איזה פיצויים שהם ליורשי או קרובי המתיישב עם מי מהם.

במקרה של בטול החכירה מחמת פטירת המתיישב או אי כשורו לנהל את הנחלה מסבת מחלה או מסבות אחרות כנ"ל או במקרה שהמשכת החכירה לא תהיה לאיש המצוין בצוואה כדלעיל, או ליורש או לקרוב של המתיישב כדלעיל, ופיק"א תבטל את החכירה ותמסור את זכויות החכירה לאחר כנ"ל, הרי תשתדל פיק"א שמקבל החכירה החש ישלם, כפי החלטת פיק"א, פצויים למתיישב, (ומונח זה כולל אני שני היחידים המהווים את המנוח "המתיישב" או כל אחד מהם שישאר בחיים) או יורשים (אם נפטרו שני היחידים המהווים את המונח "המתיישב"), או לאותם היורשים בלבד שפיק"א תמצא לנכון, לפי שיקול דעתה המוחלט, כי יהנו מהשקעת הוריהם או מורישיהם. אף האסור בזה לא יחשב באיזו מדה שהיא כמחייב את פיק"א לדרוש או לקבל איזה פיצויים כנ"ל או לשלמם ופיק"א אינה מקבלת עליה בנידון זה כל התחייבות או אחריות שהיא".

42. הסכם החכירה אינו נוקט אפוא בלשון "בן ממשיך", אינו מדבר על "יורש" או "בן משפחה" שנבחר על ידי ההורים עוד בחייהם שלא בדרך של צוואה, לקבל לידיו את הזכויות בנחלה לאחר פטירה - ולא נקבע בו מנגנון של התחייבות בלתי חוזרת עוד בחיי ההורים כמקובל וכנהוג בהסדרי "בן ממשיך". אמנם הסכם החכירה משקף ומגלם את המדיניות הקרקעית של הגורמים המיישבים בדבר אי פיצול נחלה והמשך החכירה על ידי מי שנמצא מתאים להמשיך לעבד ולהחזיק את הנחלה, אולם לא נתן לקרוא לתוך הוראות הסכם החכירה דברים שכלל לא נאמרו בו ולייצר זכויות, אשר לא הוקנו מכוחו, בין במפורש ובין במשתמע. נוכח האמור, אין בהסכם החכירה הסדר להעברת זכויות "בן ממשיך" בנחלה ובהיעדר הסדר חוזי כזה, לא נתן לקבוע שלתובע או לכל אדם אחר לצורך העניין, מעמד של "בן ממשיך" בנחלה.

43. התובע גם אינו יכול להיבנות מהסכמי המשבצת אשר הוצגו על ידי הרשות, לצורך יצירת זכות "בן ממשיך" בנחלה. כלל לא הוכח שהסכמי המשבצת אשר הוצגו חלים על הנחלה שלפני משאין זהות בין המקרקעין הנזכרים בהסכמי המשבצת לבין זיהוי הנחלה על פי רישומי הרשות עצמה. יצויין שפלוגתא זו עמדה לנגד עיני כבר מראשיתם של ההליכים והיא עלתה מפורשות גם בדיון ק"מ מיום 13.11.14 (ר' דברי ב"כ הצדדים בפרוטוקול הדיון בעמ' 6 החל משורה 4):

"עו"ד  פרי: בחוזה שציר, עו"ד טיקיטין כנספח ג' 2, חוזה שנחתם ביום 2.10.1962 בין מנהל מקרקעי ישראל לסוכנות היהודית ו- xxxx, בסעיף 6 נאמר שהחוזה עוסק וגובה תשלום בעבור 16 נחלות. זה אומר שהנחלות באותה אגודה הם תחת המשטר של החוזה הזה.

עו"ד טיקטין: זה לא עוזר לנו. אני אנסה לברר ואודיע לבית המשפט על פי תיקי המנהל האם על פי תשריט או רשימה אשר צורפו לחוזי המשבצת, נספחים ג' עד ג'2, ניתן להסיק שנחלה מספר 60 היתה או לא היתה חלק מחוזה המשבצת."

למרות זאת, לא הוצגה לפני כל ראיה ממנה ניתן היה ללמוד על תחולת הסכמי המשבצת על הנחלה והנטל בעניין זה רבץ על כתפי התובע כמי שמבקש ללמוד מקיומם של הסכמי המשבצת, על הסדר "בן ממשיך" בנחלה שלפני.

44. לכך יש להוסיף, שהסכמי המשבצת התייחסו לתקופת חכירה של 3 עד 4 שנים בלבד, לפי העניין, היינו לכל המאוחר לתקופת חכירה שהסתיימה בשנת 1964, ואלו כלל לא רלוונטיים לעניינו, שכן הסדרים אלו לא עמדו בתוקף בעת רכישת הזכויות בנחלה ע"י המנוח בשנת 1958, לא בעת בניית השני בנחלה לטובת התובע בשנת 1977 או בסמוך לכך וגם לא בעת פטירת המנוח בשנת 2012.

45. בחינת הוראות הסכמי המשבצת גם מעלה שכלל לא קיים בהם הסדר של "בן ממשיך". אין די בעצם קיומו של "הסכם משבצת" כדי להביא למסקנה ולפיה קיים הסדר מסוג "בן ממשיך" ביחס לנחלה שלפני והתובע משתמש בכותרת "הסכם משבצת" בכדי לייבא לתוך הסכם החכירה זכויות שאין להן זכר בלשון ההסדר החוזי הספציפי שלפני. ראוי לזכור בהקשר זה, שההסדר המשפטי של אדמות המושבים בארץ אינו אחיד וזכויותיהם של חברי המושבים משתנות בהתאם להסדר המשפטי החל, ובענייננו הוראות הסכם החכירה הקונקרטי. עמדה על כך פרופ' ס' אוטולנגי במאמרה הנזכר לעיל "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" עיוני משפט ט (תשמ"ג-מ"ד) 469, 471 בו נאמר:

"...במיעוטם של המושבים, בעיקר אלה שהוקמו עוד לפני קום המדינה, הבעלות באדמות היא בעלות פרטית של המתיישבים. במושבים אלה, לחבר יש זכות מלאה לדיספוזיציה באדמותיו, לרבות הורשה בדרך צוואה. אולם במרבית המושבים, לא כן המצב: הבעלות בקרקע היא בידי המדינה, כלומר בידי מינהל מקרקעי ישראל, ומעמדם של המושבים כלפי האדמות הוא, במקרה הטוב ביותר, מעמד של חוכר. אם הסוכנות היא שטיפלה בישוב וחוזה החכירה עם המינהל נעשה איתה, הרי הסוכנות היא החוכרת והמושב הינו חוכר המשנה שלה, כשהוא מצדו מחכיר את האדמות לחבריו בחכירת-משנה נוספת. חוזה החכרה זה, הנערך בעת ובעונה אחת עם כל הצדדים, נקרא 'החוזה המרובע'.

אך יש שהמושב אינו בטיפול הסוכנות. במקרה זה, המושב הוא החוכר הראשון, המחכיר לחבריו בחכירת-משנה. 'חוזה משולש' זה נערך לתקופה של שלוש שנים, עם חידוש אוטומאטי. דא עקא, שעדיין ישנם  מושבים רבים, אשר אפילו זכות חכירה טרם נרשמה על-שמם, וכל מעמדם הינו של בני-רשות של הסוכנות או של המינהל".

          מאחר וההסדרים החוזיים החלים על קרקעות המדינה אינם אחידים, נקודת המוצא לבירור זכויות הצדדים הינה בראש ובראשונה לשון הסכם החכירה, אשר כלל אינו מאזכר הסדר מסוג "בן ממשיך", כך שדין טענות התובע בעניין זה להידחות.

46. מעבר לזאת, הסדר ה"בן הממשיך" בחוזי המשבצת התלת צדדיים, הינו הסדר המתייחס לזכויות "בר רשות" במקרקעין. זכות "בר רשות" הינה זכות אישית, אשר מאפייניה ודרך עבירותה נקבעים בחוזה בין מעניק הזכות לבין מקבלה. בע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מ"ה (1) 477 נקבע בהקשר זה כי:

"אף שביסודה זכות השימוש היא זכות אישית, דבר עבירותה והתנאים לעבירותה ניתנים להסכמה בין מקבל השימוש ומעניק השימוש, ולכן יש לבדוק כל מקרה לגופו".

כן נקבע בע"א 1662/99 חיים ה' חיים, פ"ד נו (6) 295 כי (להלן: "פס"ד חיים"):

"ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופיה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרשיון... אף שרשות השימוש היא זכות אישית, היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל הזכות השימוש. יוצא מכך, כי בר רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו –הכל בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרשיון ..."

          לעומת זאת, במקרה שלפני הוכח שלמנוח היתה משנת 1958 ועד ערב פטירתו זכות חכירה בנחלה הניתנת לרישום בפנקסי המקרקעין, אשר לא ניתן היה לפגוע בה בחוזי משבצת מאוחרים בזמן המקימים בידי המתיישב מעמד של "בר רשות" בלבד במקרקעין, זכות אשר במהותה וטיבה נחותה מזכות החכירה של המנוח.

47. הפניית התובע לתקנות האגדות השיתופיות אף היא אינה רלוונטית. ראשית, בכל הנוגע למעמד של "בן ממשיך", יש להבחין בין הגדרת "הבן הממשיך" הנקבעת לפי דיני האגודות השיתופיות, לבין מהות והיקף זכויותיו והאופן שבו ממנים בר רשות "בן ממשיך", אשר נבחן ונקבע לפי דיני החוזים. כאמור לעיל, בחוזה שלפני לא קיים הסדר של "בן ממשיך".

שנית, אין חולק שבמקרה שלפני חדלה האגודה מלהתקיים ונתן צו פירוק בעניינה עוד ביום 13.5.1964 בעת שהתובע היה כבן  8 שנים בלבד וממילא לא טען שעובר לפירוק האגודה השתכלל מעמדו כ"בן ממשיך" בנחלה  (ר' הפרסום ברשומות בעניין פירוק האגודה – סומן מוצג נ/1).

48. התובע העיד בעצמו וכן הביא תצהירי עדים שונים לעניין הפעלת הנחלה על ידו משך עשרות שנים עוד בחיי האב המנוח, בניית בית בנחלה, הטיפול בהורים והתייחסות המנוחים לתובע כ"בן ממשיך" בנחלה (ר' למשל תצהירהם של ה"ה י', ע', י'', מ'', ור',  שגם העידו לפני). מנגד נשמעו עדויות הנתבעות 1 ו- 2,  ב' – בעלה של הנתבעת 2, לפיהן לא היתה כל כוונה להקנות לתובע את הזכויות בנחלה וכן עדויות להפעלת הנחלה על ידי המנוח, קיומה של יחידת המגורים הישנה כבר בעת רכישת הזכויות על ידי המנוח ובניית יח"ד שניה בנחלה על ידי המנוח דווקא (ר' גם עדויותיהם בפרוטוקול הדיון מיום 7.11.17 ומיום 5.11.17). 

49. אלא שאיני נדרשת לקבוע מסמרות בשלב זה לעניין רצון ההורים המנוחים ביחס להקניית הזכויות בנחלה לתובע וכפועל יוצא גם להכריע ביתר המחלוקות בעניין הבניה בנחלה, הפעלת הנחלה על ידי התובע וציפייתו והסתמכותו לדבריו שיקבל את מלוא הזכויות בנחלה לאחר פטירת הוריו. בהתאם לתוצאה אליה הגעתי נתן יהיה לתת ביטוי לסוגיות אלו בעת בחינת גובה הפיצוי בגין חלקן של הנתבעות 1 ו- 2 בעיזבון המנוח בכל הנוגע לזכויות בנחלה. תוצאה זו נובעת מקביעתי בדבר בהיעדר קיומו של הסדר מסוג "בן ממשיך" בנחלה, מה עוד שלא קיימת התחייבות בלתי חוזרת של מי מבין ההורים המנוחים להקניית הזכויות בנחלה לתובע או כל מסמך בכתב אחר, בדבר הקניית הזכויות בנחלה או איזה מהן לתובע.

50. לראיה גם שלא בוצעה כל פעולה בחיי המנוח להקניית הזכויות בנחלה לתובע, בין בסמוך למועד הסדרת הדיווח על רכישת הזכויות מה"ה פ' בשנת 1977 ועיגון הזכות לבניית יח"ד שנייה בנחלה מול הרשות, ובין בכל מועד רלוונטי אחר עד לפטירת המנוח בשנת 2012. לא שנוי במחלוקת גם שהמנוח לא הותיר אחריו צוואה, חרף העובדה שהסכם החכירה הכיר באפשרות לערוך צוואה כזו והקנה לחוכר אפשרות לצוות את הזכויות בנחלה. במילים אחרות, גם אם הייתי מקבלת גרסת התובע בדבר רצון ההורים המנוחים באשר למה שיעשה בנחלה לאחר פטירתם, אין חולק שרצון זה לא קרם עור וגידים לכדי הקניית הזכויות בנחלה בדרכים המקובלות בדין, היינו מתנה, מכר או צוואה, והתובע גם לא טען לכך.

51. הימנעות ההורים המנוחים מלפעול להעברת הזכויות בנחלה על שם התובע עוד בחייהם או בדרך של עריכת צוואה, עומדת גם בניגוד לפעולות מפורשות אחרות שבוצעו בחייהם. כך למשל חתימת האם המנוחה על העברת זכויותיה בנכס מקרקעין אשר היה שייך לה ב- xxx, בהעברה ללא תמורה לתובע עוד בשנת 1996 (ר' נספח 14 לתצהיר הנתבעות 1 ו- 2). כן עומדת גרסת התובע בסתירה לראיות ולפיהן עתר בתחילת שנת ה- 80' של המאה הקודמת לכך שתוקצה לו נחלה אחרת ביישוב xxx בציינו כי אחותו היא ה"בת הממשיכה" במשק הוריו (ר' תצהיר התמיכה לעתירה בבג"צ xxxx – נספח 25 לתצהיר הנתבעות 1 ו- 2) וגם לבקשת המנוח לפצל את הנחלה לטובת הקצאת מגרש לטובת הנתבעת מס' 1 ובעלה בשנת 1997 (ר' תשובת הרשות מיום 15.4.97 – נספח 13 לתצהיר הנתבעות).

52. לשם השלמת התמונה יצויין בהקשר להליכים המשפטיים בהם נקט התובע לקבלת נחלה אחרת ביישוב xxx, שהתובע מסר גרסאות עובדתיות סותרות אשר מעוררות קושי בפני עצמן ביחס לקביעת מעמדו בנחלה וטענתו כיום למעמד של "בן ממשיך" (ר' סעיפים 179 עד 180 לסיכומי הנתבעות 1 ו- 2). למיותר לציין שעצם השימוש במונח "בן ממשיך" בפי מתיישבים אחרים ביישוב xxxx, מקום בו מדובר בבן המתגורר ועובד במשק החקלאי של הוריו כפי המקרה בענייננו, אינו יכול ליצור זכות יש מאין, כשהחוזה אינו מקים זכות כזו. מאותו טעם איני מוצאת גם לשנות את הקביעה העובדתית בדבר היעדר קיומו של הסדר "בן ממשיך" בנחלה שלפני, על יסוד עדותו של מר א', כמי שפסק בין היתר בעניין היעדר זכאותו של התובע לאיוש נחלות נוספות ביישובי xxx.

53. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שהסוכנות היהודית והרשות אינן מכירות בקיומו של הסדר "בן ממשיך" ביחס לנחלה שלפני, זכות כזו לא דווחה להן וממילא לא נרשמה בספריהן והן גם לא נתנו הסכמתן להענקת או העברת זכות כזו לתובע בנחלה, בין בזמן אמת ובין בהכרה שבדיעבד (ר' מכתבי הסוכנות היהודית והרשות – נספחים 9 עד 12 לתצהירי הנתבעות וזאת בנוסף לאמור בכתבי הטענות).

54. בניגוד לטענות התובע, אין גם בעובדה שניתן למנוח היתר לבניית בית שני בנחלה לטובת התובע, כדי להקים או להקנות לתובע מעמד של "בן ממשיך" בנחלה.

הסכם החכירה קובע בתכליותיו שהוא נועד למגורי המתיישב ובני משפחתו והוא העניק למתיישב היתר לבניית מבנים נוספים לתכליות אלה, כך שעצם הבניה של בית שני בנחלה לטובת התובע, מתיישבת עם הוראות הסכם החכירה ואינה מקימה זכויות חדשות או נוספות שלא נקבעו בהסדריו החוזיים של הסכם החכירה. וכך נרשם בהקשר זה בסעיפים 2 ו- 5 להסכם החכירה:

"2. ....כן מסכם שזכויות החכירה שתנתנה למתיישב, לפי הסכם זה, תקנינה לו את הזכות להשתמש בנחלה לתקופת החכירה אך ורק למטרת זריעה, נטיעה, עיבוד וניצול חקלאי והקמת בית מגורים ושאר בניינים הדרושים לצורכי המשק החקלאי של המתיישב...

...

"5. המתיישב מתחייב:

א) לגור בקביעות עם בני משפחתו בחצר המשק של הנחלה ולא לעזוב את הנחלה או איזה חלק ממנה". 

55. יתר על כן, בין המנוח לבין הרשות נחתם הסכם המעגן זכותו של המנוח ליח"ד שנייה בנחלה, ולא רק שאין בו אמירה בדבר הקניית זכויות לתובע בנחלה או בכל חלק ממנה, נרשם בו היפוכו של דבר, היינו שכל הזכויות בנחלה והבנוי עליה, נותרו בחזקתו של המנוח, בזו הלשון:

"3. החוכר מצהיר כי יחידת הדיור הנוספת תהיה בהחזקתו הבלעדית ותהווה חלק בלתי נפרד מנחלתו וכל הוראות חוזה החכירה החלים על הנחלה יחולו על יחידת הדיור הנוספת, כיחידה אחת.

...

5. אם החוכר יבקש הסכמת המינהל להעביר את זכות החכירה שלו בהתאם לתנאי חוזה החכירה, מוסכם בזה בין הצדדים כי הוא לא יוכל להעביר את זכותו. אלא אם יעביר את שתי יחידות הדיור, כיחידה אחת. "

הסכם זה גם הדגיש והבהיר שהוא "...בא להוסיף ולא לפגוע בכל התחייבות, זכות או הוראה כלשהי אשר בחוזה החכירה", ומשאין בו כל התייחסות לנושא הענקת זכויות ל"בן ממשיך" הרי שהוא אינו יכול להוסיף על ההסדר החוזי בעניין העברת הזכויות בנחלה לאחר פטירה בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 18 ג) להסכם החכירה  (ר' סעיף 7 להסכם).

56. הסכמת האגודה מיום 18.11.1958 להעברת הזכויות מה"ה פ' למנוח שהופנתה לסוכנות היהודית, כמו גם הסכמת הסוכנות היהודית לבניית בית שני בנחלה מיום 24.7.1978, אינן מהוות תחליף להסדר חוזי תקף בדבר "בן ממשיך" שלא קיים במקרה זה. מסמכים אלו יכולים להיות מוסברים גם על רקע מעורבות הסוכנות היהודית בביסוס היישוב xxxx בשנות ה- 60' של המאה קודמת ובמערכת היחסים החוזית בין הסוכנות היהודית לבין המנוח בכל הנוגע להלוואות שניתנו למנוח לצורך הפעילות המשקית על פי הסכם מיום 31.12.1959 (ר' הודעת הסוכנות היהודית על הגשת מסמכים מיום 15.12.14).     

57. נוכח סיווג זכויות המנוח בנחלה כזכויות חכירה ובהיעדר הסדר "בן ממשיך", התובע יכול היה לקבל את מלוא הזכויות בנחלה באחת משתי דרכים: קבלת זכויות בנחלה בהעברה בחיים מהמנוח, בין במתנה ובין במכר, בהתאם להוראות הסכם החכירה או בדרך של הקניית מלוא הזכויות לאחר פטירה מכוח צוואה, ואני קובעת שאף לא אחת מבין הדרכים הללו התקיימה במקרה שלפני. 

הורשת הזכויות בנחלה

58. המנוח לא הותיר אחריו צוואה וניתן בעניינו צו ירושה על פי דין ולפיו עזבונו מתחלק בחלקים שווים בין התובע לבין הנתבעות 1 ו- 2.

59. לא מצאתי בסיס לטענת התובע ולפיה דין הזכויות בנחלה להיות מוחרגות מעיזבונו של המנוח. לפני זכות חכירה הניתנת לרישום בפנקסי המקרקעין וככזו הינה עבירה וסחירה בהתאם להוראות הדין הרלוונטיות ובעניינו חוק המקרקעין, חוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") ותנאי ההסדר החוזי הקונקרטי הגלום בהסכם החכירה אשר העניק את הזכות למנוח. אמנם הוראות הסכם החכירה מגבילות את עבירות הזכויות בנחלה לאחר פטירת בעלי הזכויות, אבל לא ניתן ללמוד מלשונן בוודאי שלא מתכליתן, החרגה של הזכויות בנחלה מעיזבונו של בעל הזכויות, כפי הקיים לעיתים בחוזי המשבצת התלת צדדים הכוללים הסדר של "בן ממשיך".

60. נהפוך הוא, בחינת סעיף 18 ג) להסכם החכירה אשר מפאת חשיבותו תוכנו הובא לעיל, מעלה שהסכם החכירה נוקט ומשתמש באופן מפורש וברור בביטוי "צוואה" וביטוי "יורשים", בדונו בעבירות זכות החכירה בנחלה לאחר פטירת בעלי הזכויות.

נתן גם ללמוד מהסכם החכירה שפיק"א הכירה באפשרות להוריש את הזכויות בנחלה מכוח הסכם החכירה, אולם קביעת זהות היורש הוכפפה לבדיקתה ושיקול דעתה של פיק"א בדבר מסירת זכויות החכירה באופן שיבטיח המשך העיבוד והניצול החקלאי המיטבי של הנחלה ומניעת פיצולה בין היורשים. מכאן נלמד שזכויות החכירה של המנוח הינן זכויות ברות הורשה, חלק מעיזבונו והכל בכפוף למגבלות הסכם החכירה והוראות הדין הרלוונטיות מתחום דיני הירושה והמקרקעין.

61. במקרה שלפני אין ולא היתה מחלוקת בין התובע לבין הנתבעות 1 ו- 2 שהתובע מתאים לקבל על עצמו את עיבודה של הנחלה במובן סעיף 18 ג) להסכם החכירה והתובע גם טען לכך בכתב תביעתו (ר' גם סעיף 46 לסיכומיו). אין גם חולק שהתובע התגורר כל חייו בנחלה, עבד בה ועיבד אותה והקים בה הלכה ולמעשה את מרכז חייו ומרכז חיי בני משפחתו. משכך, ובשים לב שהרשות מצאה שלא לנקוט עמדה בשאלת זהות היורש אשר מתאים לקבל על עצמו את המשך עיבוד הנחלה, אני קובעת ומצהירה שהתובע הוא היורש המתאים לקבל על עצמו את המשך עיבוד הנחלה בהתאם להסכם החכירה.

62. אלא שבניגוד לעמדת התובע, איני סבורה כלל שהסכם החכירה פטר את התובע מתשלום פיצוי לנתבעות 1 ו-2 בגין חלקן בעיזבון המנוח בכל הנוגע לזכויות בנחלה. הסכם החכירה כלל לא עסק בשאלת הפיצוי בין היורשים על פי דין לבין עצמם ביחס לזכויות בנחלה וממילא לא פטר מחובת פיצוי כזו. הסכם החכירה עסק בהסדרת המשך חכירת הנחלה בעקבות פטירת "המתיישב". כפועל יוצא הסכם החכירה דן במערכת היחסים החוזית שבין בעל הזכויות (פיק"א) לבין יורשי "המתיישב", באשר לזהות היורש המתאים להמשיך ולקיים את העיבוד החקלאי של הנחלה.

63. הפניית התובע להוראות סעיף 18 ג) סיפא, בדבר הפטרת פיק"א מחובת תשלום פיצוי ליורשים, אינה רלוונטית למישור היחסים שבין התובע לבין הנתבעות 1 ו- 2 עליו חלות הוראות חוק הירושה. סעיף 18 ג) להסכם החכירה עסק במצב בו פיק"א מוצאת בעקבות פטירת בעלי הזכויות ליטול חזרה לידיה את זכויות החכירה בנחלה ולהעבירן לאחר שאינו נמנה על יורשי המתיישב. במצב דברים זה נקבע בהסכם החכירה שפיק"א היא זו שתהא פטורה מתשלום פיצוי ליורשים, והסכם החכירה כלל לא עסק בשאלת הפיצוי בין היורשים לבין עצמם.

64. בהיעדר כל הוראה אחרת בהסכם החכירה הרלוונטית לשאלת הפיצוי בין היורשים לבין עצמם, יש לפנות להוראות חוק הירושה החל על עיזבון המנוח שנפטר בשנת 2012, ולקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה לעניין חובת פיצוי יתר היורשים, ולפיו:

"(א) משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית - יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון.

(ב) באין הסכמה בין היורשים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי, מה הם הנכסים המהווים את המשק החקלאי, מהו שווי המשק לצורך החישוב בין היורשים ובדבר צורת הפיצוי ליורשים האחרים, זמני סילוקו והבטחתו - יחליט בית המשפט לפי הנסיבות.

(ג)  היו שני יורשים או יותר, ובהם בן-זוגו של המוריש, מוכנים ומסוגלים לקיים את המשק החקלאי - בן-זוגו של המוריש עדיף על יורשים אחרים.

(ד) היה יורש עובד במשק החקלאי בחיי המוריש או שהשקיע בו מהונו ולא קיבל תמורה כפי שאדם אחר היה מקבלה, יובא זאת בחשבון בקביעת הפיצוי האמור."

65. היעדר אזכור של חובת פיצוי בין היורשים לבין עצמם בהסכם החכירה, אינה מהווה הסדר שלילי במערכת היחסים שבין היורשים לבין עצמם. ראשית, מהסכם החכירה עצמו עולה שהוא לא בא להחריג את זכויות החכירה מעיזבון המתיישב, זולת ביחס לבחינת פיק"א את התאמת היורש שנקבע להמשיך את עיבוד הנחלה והעיקרון בדבר אי פיצול הנחלה בין מספר יורשים. נובע מכך שכל זכות עודפת, נותרה ברת הורשה, וכפועל יוצא חל עליה סעיף 114 לחוק הירושה.

שנית, כעולה מפסיקת בתי המשפט, חלק מהסכמי המשבצת התלת צדדיים, בהם היה הסדר של "בן ממשיך", הפנו לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה והחילו אותם גם על זכויות מסוג "בר רשות" שהוחרגו מעיזבון בעל הזכויות. בבחינת קל וחומר, שיש ללמוד מכך על החלת סעיף 114 לחוק הירושה על זכויות חכירה ברות הורשה, כפי המקרה שלפני. דווקא הגבלת העבירות מכוח הסכם החכירה והפגיעה היחסית בזכות החכירה של המנוח, היא הנותנת שיש לפרש את הוראות הסכם החכירה על דרך הצמצום ולא להסיק על קיומו של הסדר שלילי הדוחה את הוראות סעיף 114 לחוק הירושה וחובת הפיצוי כלפי יתר היורשים. 

שלישית, מנגנון הפיצוי הקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה משקף עקרונות של צדק חלוקתי בתוך המסגרת הפנים משפחתית ביחס לנכסי העיזבון של המנוח והוא אינו עומד כלל בסתירה להוראות הסכם החכירה ולהוראות המסדירות את מערכת היחסים בין המתיישב לבין פיק"א.

הגורמים המיישבים, ובהם פיק"א בשעתו, אדישים לשאלת הפיצוי בין היורשים לבין עצמם, והעקרונות המנחים אותם נוגעים אך ורק למדיניות הקרקעית בדבר אי פיצול נחלה והמשך עיבוד הנחלה החקלאית.

66. נוכח הסכמת הנתבעות 1 ו- 2 שהתובע הוא המתאים להמשיך לעבד את הנחלה ולהחזיק בה בהתאם להסכם החכירה, קיימת גם קורלציה בין הוראות הסכם החכירה וסעיף 114 לחוק הירושה, במובן זה שהתובע הוא גם היורש "...המוכן ומסוגל" לקיים את המשק החקלאי, לצד חובת הפיצוי של התובע כלפי יתר היורשים על פי דין של המנוח, ובענייננו הנתבעות 1 ו-2.

ה.      לסיכום

67. אני דוחה תביעת התובע להצהיר שהוא בעל מלוא הזכויות בנחלה. אני קובעת שלא קיים ביחס לנחלה שלפני הסדר מסוג "בן ממשיך", ואף אם היה קיים כזה לא הוכח לפני שהתקיימו התנאים להיווצרותו בהיעדר התחייבות בלתי חוזרת בכתב, בהיעדר הסכמה של הסוכנות היהודית והרשות ובהיעדר אגודה.

68. עוד אני קובעת שזכויות החכירה של המנוח בנחלה הינן זכויות ברות הורשה וחלק מעיזבונו השייך בחלקים שווים לתובע ולנתבעות 1 ו- 2, בהתאם לצו הירושה אשר נתן אחר עזבונו ואלו כפופות להוראות הסכם החכירה בעניין עבירות הזכויות.

69. נוכח הסכמת הנתבעות 1 ו-2, בהיעדר עמדה מצד הרשות ובהתחשב במכלול הנסיבות והתשתית הראייתית אשר הונחה לפני, אני קובעת ומצהירה שהתובע הוא המתאים לקבל על עצמו את המשך העיבוד החקלאי של הנחלה במובן סעיף 18 ג) להסכם החכירה וכי התובע הוא גם היורש "המוכן ומסוגל..." לקיים את הנחלה במובן סעיף 114 לחוק הירושה. עוד אני קובעת שעל התובע מוטלת חובה לשלם פיצוי לנתבעות 1 ו- 2 בהתאם להוראות סעיף 114 לחוק הירושה ובהיעדר הסכמה, בהתאם לקביעת בית המשפט.

70. באשר לשאלת גובה הפיצוי, מצאתי שאין מקום להכריע בה במסגרת ההליך הנוכחי. התובע עתר מלכתחילה לסעדים מוגבלים הנוגעים להצהרה בדבר זכויותיו בנחלה מכוח מעמד של "בן ממשיך" וכפועל יוצא הראיות אשר נשמעו צומצמו בעיקרן למחלוקת הנוגעת לזכויות בנחלה וטיבן. הנתבעות 1 ו- 2 מצידן עתרו לסילוק תביעתו של התובע על הסף אף מבלי לדון בשאלת גובה הפיצוי - ולא הגישו תביעה לחלוקת עיזבון המנוח וקביעת גובה הפיצוי לפי סעיף 114 לחוק הירושה. משכך, אין מקום לדון בשאלה זו במסגרת ההליך הנוכחי וצד המבקש לקבוע את גובה הפיצוי רשאי לנקוט בהליך מתאים. בגדרו של הליך כזה ניתן יהיה לבחון, בין היתר, את המשמעות המשקל שיש לייחס למשך מגוריו של התובע ובני משפחתו בנחלה, הטענות לעניין עיבוד והחזקת הנחלה בפועל על ידי התובע במהלך השנים, לרבות סוגיית הבנייה בנחלה ומקורות מימונה, והיחס ביניהם לבין גובה הפיצוי בו ידרש התובע לפי סעיף 114 לחוק הירושה.

71. לאור התוצאה אליה הגעתי, בהתחשב בהיקף שמיעת הראיות, הישיבות הרבות שנדרשו לבירור טענות הצדדים ועמדת הנתבעות 1 ו- 2 מתחילת הדיונים אשר הסכימו לכך שהתובע יקבל לידיו את הזכויות בנחלה בכפוף לפיצוין לפי סעיף 114 לחוק הירושה, יש מקום לחיוב התובע בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד. בנסיבות העניין אני קובעת שהתובע ישלם לנתבעות 1 ו-2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד ביצוע התשלום בפועל.

72. פסק הדין נתן לפרסום ללא שמות וללא ציון פרטים מזהים.

73. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ולאחר מכן תסגור את התיק.

ניתן היום,  י"ד סיוון תשע"ט, 17 יוני 2019, בהעדר הצדדים.