פס"ד בעניין הוראות מוטבים בקופות גמל/פנסיה ועוד מול הוראות חוק הירושה וצוואה

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב - יפו (כב' השופטת שפרה גליק), מיום 7.3.16 (ת"ע 44974-06-14, תמ"ש 5435-09-13).

2. המבקש - באמצעות עו"ד אברהם אלויה, מנהל העיזבון - הוא עזבון המנוחה ר' פ' ז"ל (להלן, בהתאמה: עו"ד אלויה או מנהל העיזבון; העיזבון), כאשר המנוחה (להלן: המנוחה) היא אמם של המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים או הבנים), שנפטרה ביום 27.11.11.

לפי הוראת צוואתה האחרונה של המנוחה - מיום 13.12.07, אשר תוקנה בחודש אוקטובר 2010 (להלן: הצוואה) - הבנים אינם זוכים אלא לסכום סימבולי בלבד מכלל העיזבון - הנאמד בסכום של כ-10 מיליון ₪, וייתכן שאף עולה עד כדי 12 מיליון ₪.

בית משפט קמא קבע כי כספי קופות גמל וקרנות השתלמות (להלן, בהתאמה: הכספים, הקופות) - סך העולה על 6 מיליון ₪ - שנצברו למנוחה כ"עמיתה" בקופות אצל המשיבים 3 ו-4 (להלן, בהתאמה: הראל ו-מגדל; וביחד - חברות הביטוח) - אינם נכללים בגדר העיזבון, והמשיבים זכאים לכספים אלה כנהנים/מוטבים - לפי הוראת סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), הקובע: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון".

על קביעה זו - ועל כלל פסק דינו של בית משפט קמא - הוגש הערעור מטעם עיזבון המנוחה.

רקע עובדתי

3. על מנת לעמוד על רצונה של המנוחה בדבר חלוקת רכושה לאחר מותה, מהראוי להרחיב בדבר נסיבות חייה בכלל - ויחסיה עם המשיבים, ילדיה היחידים, בפרט.

חיי המנוחה, ילידת שנת 1925, היו חיים לא קלים - ובהתאם גם יחסיה עם ילדיה.

בשנות ה-30' עזבה המנוחה, עם הוריה, את אוסטריה - ארץ לידתה - ועלתה ארצה, ואף נאלצה לעזוב את לימודיה.

בגיל 22 נולד בנה הראשון - המשיב 1 (ד'), יליד 1947 או בסמוך לכך - לאחר שנשאה ליעקב פ' (להלן: האב; הבעל; הבעל לשעבר), שהיה מבוגר ממנה ב-17 שנים. בגיל 28 נולד למנוחה בנה השני - המשיב 2 (ר'), יליד 1953 או בסמוך לכך.

מעבר לכך, נאלצה המנוחה (וכמוה בעלה) להתמודד עם תנאי המחיה הקשים בארץ באותן שנים, הזיכרונות מהאנטישמיות אותה חוותה באירופה ואובדן קרובי משפחתה בשואה.

4. בשנת 1962 עזבה המנוחה את בעלה ומשפחתה ועברה לגור עם גבר (נשוי) אחר. אירוע זה היווה "טראומה" למשפחה. לאחר זמן מה, שבה המנוחה לביתה - אך כעבור זמן קצר, בשנת 1964, התגרשה מבעלה. עם זאת, שנים לאחר מכן הייתה המנוחה בקשר רציף עם בעלה לשעבר.

בשנים לאחר חזרת המנוחה לביתה נאלצו הבנים לעזור בפרנסת המשפחה ולבסוף הועברו לפנימיות.

5. עוד בשנת 1967 החלו הבנים להתרחק - גיאוגרפית - מהמנוחה. תחילה, עבר הבן הבכור, ד', לאירופה, לשם עבודה, ואחר כך - בשנת 1971 - עבר לאוסטרליה, לאחר שהכיר את זוגתו. בשנת 1980 עבר גם הבן הצעיר, ר', לאוסטרליה - בעקבות אחיו - ובשנת 1988 התחתן שם.

6. בשנת 1989, ובעקבות מספר ביקורים קודמים, נסעו המנוחה ובעלה לשעבר לאוסטרליה ונשארו בה לאורך תשעת חודשי ההיריון (הראשון) של אשתו של ר'. על פרטי אותו ביקור, במהלכו מת האב ממחלה, ביום 27.12.89 - ובעיקר התנהגותם של הבנים אותו זמן - חלוקים הצדדים.

לגרסת המנוחה - כפי שבאה לידי ביטוי במסמכים בכתב שהשאירה אחריה - התנהגו הבנים אל האב, כמו גם אליה, במהלך הביקור באופן בלתי ראוי - הן טרם אשפוזו של האב בבית חולים והן במהלכו. גם במהלך ימי השבעה, המשיכו הבנים בהתנהגותם זו - השאירו את המנוחה בגפה, ואף לא דאגו להוצאות ההלוויה ולסידור המצבה (משהאב נקבר באוסטרליה).

התנהגות זו הוכחשה מכל וכל ע"י המשיבים, למעט הודאתם כי לא דאגו להוצאות ההלוויה - תוך שהם מציינים כי לא היו מודעים לכעסה של המנוחה עליהם בעניין זה, כעס שלגישתם "אינו מוצדק" בנסיבות בהן נפטר האב וכשהמנוחה קיבלה (כמעט) את כלל עיזבונו - לפי צוואת האב, אשר נחתמה כשנה קודם לכן, ביום 22.11.88. לגישתם, בביקורים האחרונים נהנה האב עד מאוד מהשהות עם ילדיו ונכדיו הצעירים, מהבן ד' - ומשכך הוא, ועמו המנוחה - אשתו לשעבר, החליטו להשתקע באוסטרליה.

7. כאמור, ביום 27.12.89 נפטר האב, וימים ספורים לאחר מכן, ביום 3.1.90, נולדה בתו הבכורה של ר'. ואולם, כבר ביום 9.1.90 שבה המנוחה ארצה, לאחר שראתה את הנכדה פעם אחת בלבד וכשהיא מסרבת לבקשת ילדיה להישאר עמם זמן נוסף.

8. משך מספר שנים נוספות עוד המשיכה המנוחה לבקר את ילדיה בארץ מגוריהם, וזאת עד לסוף שנת 1993. במקביל ולאחר מכן, ביקרו הבנים ובני משפחותיהם בארץ - אף זאת מספר פעמים לאורך השנים, ועד ממש בסמוך למותה של המנוחה.

9. על מצב היחסים בין המנוחה לבניה, אותן שנים ארוכות, ניתן ללמוד בראש ובראשונה ממסמכים רבים, שאת חלקם כתבה המנוחה עצמה.

ביום 23.2.03 חתמה המנוחה על צוואה (להלן: צוואת 2003) - המחליפה צוואה קודמת (שהעתק ממנה לא הוצג בהליך זה) - לפיה זוכה כל אחד מהבנים ל-10,000 דולר אוסטרלי בלבד, כשנכתב במפורש בהמשך לכך כי "זולת מנה כספית זו אינני מצווה להם דבר וזאת מהסיבות המפורטות במכתב אישי שאני משאירה להם..." (שם, סעיף 6(א)). יוער כי בצוואת 2003 נכתב מפורשות "צוואתי זו חלה על כל רכושי מכל מין וסוג שהוא בין במקרקעין ובין במיטלטלין, במזומנים, בזכויות, בניירות ערך למיניהם ובכל צורה אחרת, בין שהוא קיים היום ואני יודעת על קיומו ובין שאינו קיים כיום או שאינני יודעת על קיומו והוא יהיה שייך לי בעתיד, בין בישראל ובין מחוצה לה (להלן: "עיזבוני")."

(שם, סעיף 3) [ההדגשה כאן אינה במקור]

מלבד סכום זה - וסך נוסף של 10,000 דולר ארה"ב שצווה לעקיבא פ., שהיה מיודד עם המנוחה על רקע עבודתו כיועץ השקעות בבנק בו ניהלה המנוחה את כספיה (להלן: עקיבא) - ייעדה המנוחה את עיקר רכושה לרכישת אמבולנס, שיישא את שמה ואת שם בעלה המנוח, ולטובת ציבור חולי הלב המטופלים בבתי חולים.

10. לצוואת 2003 צורף מכתב אישי של המנוחה לבנים (להלן: המכתב) - שנחתם באותו יום. וזו לשונו של המכתב:

"ד' ור',

אני כותבת לכם מכתב זה בצער ובכאב גדול מאוד. - לצערי הרב התנהגתם אלי ולאבא הקדוש בצורה מאוד מכוערת כל כך ומאוד פגעתם באבא ובי. בשביל זה אני משאירה לכם מעט מאוד מהירושה שלי. אתם [התעניינתם] רק בענייני הרכוש שלי ולא במצב הבריאותי והרגשי שלי. אנחנו באנו לסידני להיות לצדכם והיה לכם הזדמנות להתנהג כמו שבנים צריכים להתנהג, ולא עשיתם את זה. אפילו הכסף של הלוויה של אבא
לא שילמתם.

- [חיפשו] אותי בארץ בשביל זה. בושה [ו]חרפה. תהיו בריאים." [ההדגשות כאן במקור]

11. אף רישומים שנערכו ע"י בית האבות בו התגוררה המנוחה (להלן: בית האבות), החל מחודש מאי 2005, מעידים על הריחוק בין המנוחה לבין הבנים.

כך, ב"מעקב סוציאלי שוטף" מתואר ביקור, בין מספר ימים, שערך בנה ד' במקום - לאחר 9 שנים שלא ראה את אמו (!) - בסמוך למועד קליטתה בבית האבות. וכך נרשם כי "גב' פ' כעסה עליו איפה הוא היה 9 שנים... ד' רצה את המפתח לדירה שלה כדי שיוכל לישון שם, אבל היא לא מוכנה לתת לו להיכנס לדירה. כמו כן ביקשה... שלא ימסרו לבן שום דיווח עליה בלי הסכמתה".

ברישום למחרת אותו יום נכתב כי "[המנוחה] דיברה על ש-30 שנה הבנים שלה נמצאים באוסטרליה והיא הייתה בארץ לבד עם בעלה ואחרי מותו לבד לגמרי והתמודדה לבד עם החיים הקשים והם לא היו לצדה. לדבריה, אם 30 שנה הסתדרה לבד, תוכל להסתדר גם הלאה לבד". בסמוך לכך נכתב "נראה לנו שהבן ד', למרות שחוזר ומצהיר שלא רוצה ממנה שום דבר ובא רק כדי לראות ולדאוג שטוב לה - בכל זאת מעוניין רק ברכושה [של המנוחה] ולא מוכן לקבל את רצונה שלא יהיה שותף ברכוש" [ההדגשות - כאן ובהמשך, למעט אם נאמר מפורשות אחרת - אינן במקור]. דברים דומים נכתבו בהמשך אותו דו"ח מעקב וכן ב"הערכה פסיכוסוציאלית" שנערכה למנוחה זמן קצר לאחר מכן.

12. ביום 24.7.07 חתמה המנוחה על צוואה חדשה (להלן: צוואת יולי 2007) - המחליפה צוואות קודמות, לרבות צוואת 2003. לפי צוואה זו, הופחת הסך לו זוכים כל אחד מהבנים ל-100 (מאה) דולר אוסטרלי בלבד - כשנכתב במפורש בהמשך לכך כי "זולת מנה כספית זו אינני מצווה להם, מתוך הבנה צלולה ובכוונת מכוון, דבר וחצי דבר וזאת מחמת יחסם המביש אלי, התנכרותם אלי וכן מהסיבות המפורטות במכתב אישי שאני משאירה להם..." (שם, סעיף 6(א)). יוער כי גם בצוואה זו הוגדר באופן רחב ביותר עיזבון המנוחה - כפי שנעשה בצוואת 2003 (שם, סעיף 3).

במקביל לחתימת צוואה זו הוסרטה בווידיאו שיחת המנוחה עם עו"ד אלויה - בהסכמה המתועדת בתצהיר - "בה נתבקשתי להבהיר על שום מה החלטתי שלא להוריש לשני בני את רכושי, זולת סך זניח ופעוט של 100 דולר אוסטרלי לכל אחד מהם כאמור בסעיף 6 לצוואתי".

יובהר כי גם בצוואה זו ציוותה המנוחה סך של 10,000 דולר ארה"ב לעקיבא ואת עיקר רכושה לרכישת אמבולנס ולטובת ציבור חולי הלב.

13. להכנת צוואת יולי 2007 - וכפי שיובהר, הדברים יפים לנוסח הצוואה האחרונה של המנוחה גם כן - התייחס עו"ד אלויה בהרחבה בתצהיר שהוגש לבית משפט קמא כך:

"המנוחה נתנה דעתה לשאלה האם לכלול בצוואתה כל אחד מפרטי רכושה ונכסיה
באופן פרטני ונועצה עמי ביחס להיבט המשפטי הרלוונטי לעניין. משהובהר לה על ידי
כי אין צוואה נדרשת, עפ"י הדין הישראלי, לפרט באופן פרטני אחד לאחד את רכושו
של המצווה ודיין הוראותיו הכלליות בנדון ובלבד שאלה מדברות בעד עצמן,
ומשנחה דעתה כי הוראת סעיף [6(א)] בצוואתה משקפת את עמדתה ולפיכך שמה מבטחה בכך שבניה המשיבים 1-2 יזוכו אך ורק בסך הזניח והסמלי שצווה להם, ולא בכל סכום אחר נוסף כלשהו, נחתמה על ידה צוואתה במתכונת הקיימת."

עם זאת, בהמשך תצהירו של עו"ד אלויה נכתב גם:

"יודגש ויצוין כי לקראת הכנת צוואתה של המנוחה מיום 24/7/07 הוצע לה על ידי לכלול בה הוראה פרטנית מפורשת בה ייאמר כי בניה המשיבים 1-2 אינם ולא יחשבו כנהנים/מוטבים בקופות הנ"ל או מי מהן, זאת נוכח הוראות החוק שהובהרו לה על ידי, ברם המנוחה שהייתה דעתנית בגישתה (...) עמדה על כך שאין הצדקה לכך
הן בשל חששה שהתייחסות כפולה לנושא, במסמכי ההצטרפות [לקופות] ובצוואה, תאפשר פרשנות כלשהי מכוחה יהיו בניה המשיבים 1-2 זכאים לסכומים נשוא הקופות או מי מהן, והן מאחר שהייתה בטוחה כי הוראת סעיף [6(א)] בצוואתה (לרבות המכתב שנשלח בכתב ידה הנספח לה) ברורה לחלוטין ועולה ממנה כי כל מה שצווה על ידה לבניה המשיבים 1-2 הינו הסכום הסמלי שצוין בה בלבד ולפיכך בניה הנ"ל לא יחשבו כזכאים לכספי הקופות או מי מהן, ומטעם זה העניין גם לא קיבל ביטוי בצוואותיה
לרבות בצוואתה האחרונה מיום 13/12/07."

יודגש כי כשנחקר עו"ד אלויה בעניין זה בחקירתו הנגדית בבית משפט קמא, עמד העד על שנכתב במדויק בתצהירו וחזר על כי המנוחה, שהייתה "אישה דעתנית" ויש שדחתה את העצות שנתן לה, התייחסה להצעתו כאמור כך:

"היא אמרה לי "אלויה תקשיב, אני יודעת טוב מאוד על מה שאני מדברת", שאלתי למה, היא אמרה שכתבה פעם ב-3 הקופות שהיא לא מעוניינת להגדיר את בניה כמוטבים, אמרתי תפנו לצוואה, בצוואה אני יודעת מה חותמת ואומרת, זה מה שהיא אמרה והיא ידעה מה יש לה."

14. ביום 13.12.07 חתמה המנוחה על צוואתה האחרונה - המחליפה גם את צוואת יולי 2007 - ללא הבדל בהוראות שצוינו לעיל, בקשר עם חלוקת העיזבון ומטרותיו (למעט הגדלת הסכום שציוותה לעקיבא ל-20,000 דולר ארה"ב) וכ"תעתיק מושלם" לאותה צוואה.

בצוואה אחרונה זו עצמה הובהר כי מטרתה להיחתם בסמוך לבדיקה רפואית בעניין כשירות המנוחה לצוות, ומחמת "החשש שמא לאחר הסתלקותי יחפצו מי מקרובי ו/או אחרים לתקוף את צוואתי". ואכן צוואה זו נחתמה יום לאחר בדיקה רפואית שערך למנוחה רופא גריאטר, אשר בסיכומה נכתב:

"גב' פ' מודעת באופן מלא למשמעותה של צוואה ולתוכן צוואתה. שוחחתי עמה על תוכן צוואתה והנימוקים אשר הביאו להחלטתה לחלק את עיזבונה כמפורט בצוואה. גב' פ' מודעת באופן מלא לזהות יורשיה על פי הצוואה, לעובדה שהיא מנשלת את שני בניה מרכושה באופן כמעט מלא (מורישה להם סכום זניח וסמלי בלבד), וכן לכך שרצונה להשאיר את מרב עיזבונה לתועלת הציבור..."

להשלמת התמונה יצוין כי בצוואה זו הוספו הוראות - חריגות - בעניין שכ"ט מנהל העיזבון, והאפשרות להגדילו מעבר למגבלות הדין הנוכחי ועד לשיעור של 7.5% משווי העיזבון ויותר.

15. נוסף לצוואה חתמה המנוחה באותו יום על תצהיר - שכבר אוזכר לעיל - בו פירטה את התנהגות הבנים כלפיה וכלפי בעלה לשעבר (טרם פטירתו) במהלך ביקורם האחרון באוסטרליה, כמו גם כלפיה במהלך ביקורים מאוחרים יותר. באופן כללי התלוננה המנוחה כי במשך "עשרות שנים" לא שמרו הבנים על קשר עמה, מעבר לרמה מינימלית, ואף ביחס לאב (בעלה לשעבר) - במשך חייו "נהגו כלפיו שלא כהלכה וביזו אותו", ומטעם זה נישל אותם גם הוא מעיזבונו (למעט סכום סמלי) - בצוואתו משלהי שנת 1988. את תצהירה זה סיימה המנוחה בדברים הבאים:

"10. מסיבות אלה השארתי מכתב כתוב בכתב ידי... במכתב נמנעתי מלציין את הנסיבות (שבחלקן בלבד פורטו בתצהירי זה) בגינן החלטתי לנשלם מצוואתי, מפני שלא רציתי להחמיר את תוכנו שהינו בלאו הכי חמור בעיני ומדבר בעד עצמו... אציין למען הסר ספק כי צוואתי מיום 24.7.07 נתבקשה... גם מפני שביקשתי להקטין את מנתם בירושה
של בני הנ"ל לסך מינימלי וסמלי בלבד שככזה אף יביא את תחושתי הקשה על התנהגותם כלפי.

11. תצהירי זה ניתן בשל העובדה שהנסיבות בגינן החלטתי לנשל את בני מצוואתי (שבחלקו בלבד פורטו בו) לא פורטו על ידי עובדתית לא במכתב שהושאר על ידי לבני... לא בצוואתי ולא בשום מקום אחר, ולמען הסר ספק. התנהגותם של בני כלפי וכלפי בעלי המנוח... לא תסולח. אני מניחה כי בעתיד כאשר ייוודע להם כי נושלו על ידי מצוואתי יאבקו על נכסיי ובעשותם כן יאלצו להציג את דבריי הנ"ל כבלתי נכונים, ואולם האמור בתצהירי זה הינו אמת לאמיתה וכל האמת."

יוער כי צוואה זו תוקנה בחודש אוקטובר 2010, בכך שנמחקה ממנה ההוראה לפיה ציוותה המנוחה סך כספי לעקיבא - לבקשתו הוא - אך יודגש כי בכל הקשור לשאר הוראות הצוואה, ובכללן המנה שקבעה המנוחה לבנים, לא נעשה כל שינוי.

16. ביום 16.12.09 חתמה המנוחה על תצהיר נוסף, בעקבות ביקור נוסף - זאת, ללא הודעה מראש - של הבן ד'. בתצהיר זה ציינה המנוחה כי הבן שב וביקש מבית האבות פרטים על מצבה - על אף הוראתה כי לא יימסר לו מידע כאמור. בהקשר זה נכתב כי "במהלך הביקורים הנ"ל לא מסרתי לבני פרטים כלשהם עלי, על מצבי הרפואי או על רכושי. השיחות התנהלו בעניינים זניחים כאשר בני היה פעיל בשיחות ואני אך ורק הקשבתי לדבריו". בהמשך לכך נכתבו גם הדברים הבאים:

"במהלך אחד הביקורים הנ"ל פנה אלי בני ד' וביקש שאעביר אליו את כל רכושי
ללא יוצא מן הכלל והוא כבר יעביר את מחציתו לאחיו ר'. לא הגבתי ולא אמרתי דבר. נוכח שתיקתי כעס וציין בפני כי הוא מכיר עורכי דין בישראל וידע איך לפעול כדי לקבל את הרכוש, וכן הוסיף וציין כי לא יוותר ו-"אוציא לך את הנשמה" (ממש במילים אלה). השיחה הייתה מאיימת ובלתי נעימה וכאמור לא הגבתי לתוכנה."

בעקבות כך, ביקשה המנוחה כי "לא ימונו בני או מי מהם כאפוטרופוסים עלי, בשום נסיבות שהן. בקשתי זו עולה בקנה אחד עם עמדתי זה מכבר שאף קיבלה ביטוי בצוואתי, זאת מאחר שאינני מעוניינת בשום פנים ואופן שבני או מי מהם ימונו כאחראים על גופי ו/או על רכושי ויהיו מודעים לרכושי, בשום נסיבות שהן." [ההדגשה הראשונה במקור]

17. ביום 26.8.10 חתמה המנוחה על שני תצהירים - האחד המבקש לקבוע את עו"ד אלויה כמיופה כוח ובעל זכות חתימה בכל חשבונות הבנק שלה, והשני המבקש לקבוע - לימים יבואו - את עו"ד אלויה כאפוטרופוס יחיד על גוף ו/או רכוש. יודגש כי בתצהיר אחרון זה ציינה המנוחה באופן מפורש כי "היה ועו"ד אלויה לא יוכל מסיבה כלשהי לקבל על עצמו תפקיד זה, ימונה כאפוטרופסי מי שיומלץ על ידו לתפקיד זה" - דהיינו: תוך הדרה מכוונת של שני בניה מלשמש כאפוטרופוסים עליה, ולו באופן חלופי לעו"ד אלויה.

18. ביום 4.11.10 - לאחר ביקור של בנה השני (רון) - חתמה המנוחה על תצהיר חדש, בו תיארה כי סירבה גם לבקשת בן זה לקבל לרשותו מפתח דירתה וכתבה - "בהקשר זה גם ציינתי בפניו קצרות כי נכסי ככל שקיימים לא יצוו לבני המשפחה אלא למטרות שקבעתי ולהן בלבד".

באותו מועד אף העלתה על הכתב את רצונה לפיו "אני מבקשת שאם יקרה לי משהו ואני לא אהיה בעולם להודיע רק לעורך דין אלויה אברהם ולא... לילדים שלי."

19. ראיות נוספות בכתב להלך רוחה של המנוחה, מסמכים בכתב של בית האבות מהמחצית השניה של שנת 2011 - הם חודשי חייה האחרונים של המנוחה.

המסמך הראשון הוגש על ידי בית האבות, ביום 24.8.11, במסגרת הליך שהתנהל בבית משפט לענייני משפחה למינוי עו"ד אלויה כאפוטרופוס על המנוחה - לאור התדרדרות מצבה הרפואי. וכך נכתב שם:

"ככל הידוע לנו, הקשר עם הבנים עדיין רופף ביותר. גב' פ' נוטרת כעסים על בניה ודרשה מאתנו (המנהלת והעו"ס) מיום כניסתה אלינו, שלא לשתף אותם במאום מהקורות אותה. בניה ביקרו כאן כל אחד לחוד, ולפני כל ביקור וכן בתום הביקור הזכירה לנו גב' פ' את בקשתה שלא לדווח ולשתף את בניה בקורות אותה וכן לא לשוחח עם בניה
שלא בנוכחותה. למיטב ידיעתנו, הקשר עם הבנים הוא בעיקר טלפוני, כאשר הם אלו המתקשרים וגם זאת מס' פעמים מועט בשנה... גב' פ' נמצאת שנים רבות בקשר עם
עו"ד אלויה המשמש מיופה כוחה ומטפל בענייניה. בעבר ציינה בפנינו פעמים רבות
כי במידה ויקרה לה משהו שלא ניידע את בניה אלא נפנה לעו"ד אלויה. לאור בקשתה של גב' פ' בעבר, אנו ממליצים למנות את עו"ד אלויה... לאפוטרופוס על גוף ורכוש לגב' פ'."

ובמסמך שני, "טופס מעקב סוציאלי", מיום 20.9.11, נכתב כי:

"לגב' פ' יש עו"ד אלויה המטפל בענייניה מזה שנים רבות והוא מיועד להתמנות כאפוטרופוס... שני בניה המתגוררים באוסטרליה הגיעו לבקרה השנה. [עם הבנים]
אין לה רצון להיות בקשר והיא מסרבת לאפשר לנו לדווח להם על מצבה. אפילו התנגדה במפורש שנודיע להם על פטירתה בבוא העת."

20. מעבר למסמכים הנ"ל העיד באופן דומה גם עקיבא בתצהירו - ממנו לא חזר בעדותו:

 "נושא עקרוני ביותר עבור המנוחה שקיבל ביטוי בהתנהגותה באופן אובססיבי חוזר ונשנה היה רצונה שלא להוריש לשני בניה את רכושה ועיזבונה, למעט סכום סמלי זניח... הייתי ער לעמדתה זו שקיבלה ביטוי בשיחות עמה כל פעם מחדש..."

21. למול ראיות אלה, העידו המשיבים את אחד משכניה של המנוחה - עו"ד במקצועו (להלן: השכן).

 אף השכן העיד כי המנוחה "כעסה מאוד" על ילדיה וכי בינה לבין ילדיה היה "קרע" מאז פטירת האב, קרע בשלו "לא רצתה להשאיר לילדים שלה כלום". עם זאת, לפי עדותו, לאחר ביקור של ר' ומשפחתו בארץ - במועד שלא ידע לנקוב בו, לרבות האם היה מאוחר לתיקון צוואת המנוחה בחודש אוקטובר 2010 - "היא שינתה את החלטתה והיא רוצה להשאיר לילדים שלה את הכל, את כל הרכוש".

22. מעבר לכך, עדות לריחוק בין המנוחה לבנים מצויה אף תצהיר הבנים עצמם.

אכן - בתצהירם הכחישו הבנים, כאמור לעיל, כי התנהגו שלא כשורה כלפי המנוחה או כלפי אב, ופירטו אודות העזרה שעזרו למנוחה בעת ביקוריהם בארץ (לאחר שנת 1990 ועד סמוך למותה של המנוחה) ואף "שיערו" כי המנוחה ביקשה לקבוע אותם כמוטבים בקופות, בהתאם ל"מצוותו של אביה" - סבם של המשיבים - שעמד שנים רבות קודם לכן, כשהבנים היו צעירים, אחרי רישום מחצית הזכויות בדירת המגורים ששימשה את המנוחה על שמם.

עם זאת, לכל אורך התצהיר מודים הבנים עצמם כי יחסיהם עם האם לא היו קרובים, בלשון המעטה - הגם שנטען שהדבר לא היה ב"אשמת" הבנים. וכך נכתב, בין היתר:

"כמובן שגם לאחר פטירת אבינו המנוח המשכנו כמיטב היכולת אני ואחי להיות בקשר עם אמנו המנוחה וזה לא היה קל כי לאור אופייה הקשה היא לא עזרה ולא שיתפה פעולה... לאורך השנים, עשינו מאמצים לשמור על קשר טלפוני עם אמנו. נכון שלצערנו זה לא היה הדדי."

"לאורך השנים עשינו מאמצים על מנת לשמור על קשר עמה ולדאוג לה, למרות שהיא הסתגרה ולא ביקשה את עזרתנו... אנו לא טוענים שהיחסים עם אמא היו אידיאליים
כמו שהיינו רוצים, ההפך הוא הנכון והלוואי והיא הייתה נוחה יותר והיינו זוכים עמה ליחסים הרבה יותר נעימים וקלים, הרבה יותר קרובים וחמים..."

עוד הגדירו הבנים בתצהירם את המנוחה, אמם, במילים הבאות: "אדם קשה יחסית, אדם שלא נוטה להתערות מבחינה חברתית... חשדנית מאוד ובעלת אורח חיים מסוגר", "אדם מאוד חריג וההתנהגות שלה לא הייתה מקובלת", "אדם הרבה יותר נוקשה, הרבה פחות חם...", "אמא הייתה אדם מאוד קשה וגם מאוד לא צפוי", ועוד תיאורים כיוצא בכך.

המסמכים הקשורים בקופות בחברות הביטוח

23. לעיל, עמדנו על רצונה של המנוחה שלא להוריש לבניה מרכושה - בעיקר כפי שנקבע בצוואותיה והתיעוד הנוסף. להלן, נתמקד במסכת הראיות בקשר לכספים מושא ערעור זה - כספים המצויים בקופות שונות בחברות ביטוח שונות, שהוראת סעיף 147 לחוק הירושה מתייחסת אליהם.

ודוק: לצוואת המנוחה לא הוגשה כל התנגדות, לרבות מצד מי מהמשיבים, ומשכך הוצא צו קיום צוואה עוד ביום 15.5.12 (לרבות לטובת הבנים כנהנים) ובסמוך מונה עו"ד אלויה כמנהל עיזבון. כך גם אין חולק על כשירותה ותקפותה של הצוואה, ובכלל זה על כושרה של המנוחה לצוות כראות עיניה. להשלמת התמונה יצוין כי לבקשת המשיבים הוצא, ביום 14.5.14, צו ירושה למנוחה ה"מתייחס לנכסים שאינם מוזכרים בצוואתה [של המנוחה]" (להלן: צו הירושה) - אותו ביקש מנהל העיזבון לבטל בהליך בבית משפט קמא.

24. תחילה יש להפנות לטפסיי מינוי נהנים המתייחסים לקופות שהיו למנוחה בבנק לאומי - ולימים, לפי הוראת המחוקק, הועברו להראל.

בשתי הקופות הראשונות, שנפתחו בשנים 1971 ו-1972 פורטו הבנים כמוטבים. בקופה השלישית, שנפתחה בשנת 1980 - השנה בה עבר גם הבן הצעיר לאוסטרליה, בעקבות אחיו - לא נרשם דבר במקום הרלוונטי בטופס.

ביום 22.1.89 חתמה המנוחה על מסמכי "הוראת מינוי נהנים" ביחס לאותן שלוש קופות.

באותו מועד - חלף פירוט שמות מוטבים - קבעה המנוחה, מיוזמתה שלה, כי הנהנים יהיו "בהתאם לצוואה" (כשנטען כי באותו מועד הייתה למנוחה צוואה, בה הדירה את הבנים מעיזבונה). יצוין כי מסמך זה נחתם בסמוך לאחר חתימת בעלה (לשעבר) של המנוחה על צוואתו, בה בחר שלא להוריש כמעט דבר למי מהבנים, כמצוין לעיל, ולחזרת המנוחה מביקור אצל הבנים.

בשנת 2009 הועברו הקופות מבנק לאומי להראל, והמנוחה נדרשה לחתום על מסמכים לשם כך. במסמכים אלה, תחת הכותרת "פרטי מוטבים/נהנים", סימנה המנוחה - חלף פירוט שמות מוטבים במסגרת טבלה - את האפשרות "יורשים על פי דין ייחשבו כנהנים לעניין זה".

עוד יצוין כי מתחת לטבלה שם נכתב כי "במקרה של אי מילוי פרטי נהנים, הכספים יועברו ליורשיו של העמית על פי דין או על פי צו קיום צוואה".

25. בשנת 2012 - לאחר פטירת המנוחה והוצאת צו קיום לצוואתה - עמד עו"ד אלויה, כמנהל העיזבון, בקשר עם הראל, בבקשה לקבל את כספי הקופות שבאותה חברה (כעת, תחת השם "הראל עצמה תעוז").

בתשובותיה הבהירה הראל כי הכספים יחולקו "בהתאם לתקנון הקופה, הוראות הדין וההסדר החוקתי כפי שיהיו במועד המשיכה" - והפנתה למסמכים משנת 2009 שאוזכרו לעיל. כך, בתשובתה האחרונה של הראל לעו"ד אלויה - מיום 31.12.12 - נכתב כי "ביום 29 למרץ 2009 במסגרת ייעוץ בנקאי שקיבלה המנוחה... קבעה המנוחה כי הנהנים בכספים הצבורים בחשבונות הנ"ל יהיו יורשיה על פי דין או על פי צו קיום צוואה (להלן: "הוראת הנהנים"). ויודגש, המדובר בהוראת הנהנים האחרונה שניתנה בקשר עם החשבונות הנ"ל".

26. משכך יש להפנות להוראות תקנון הקופות בחברה - החל מהוראת סעיף 15, המתייחס לחלוקת הכספים לאחר מות העמית:

"15.1 נתן עמית לחברה המנהלת או לקופה הוראות בכתב ושהתקבלו אצלה לפני פטירתו שבהן ציין את מי שיקבל לאחר פטירתו את הסכומים המהווים את חלקו בנכסי הקופה (להלן - "הוראת נהנים"), תבצע החברה המנהלת את הוראת הנהנים...

עמית שהוראת הנהנים שלו ניתנה בצוואה ותאריך הצוואה מאוחר לתאריך מתן הוראת הנהנים לחברה המנהלת או לקופה - והדבר הובא לידיעת החברה המנהלת לפני ביצוע הוראת הנהנים שבידיה - תשלם החברה המנהלת לנהנים הרשומים בצוואה זו,
לאחר שימציאו לחברה המנהלת את צו קיום הצוואה...

15.2 לא ניתנה הוראת נהנים או לא ניתן לבצע את הוראת הנהנים, תשלם החברה המנהלת את הסכומים העומדים לזכותו של העמית בקופה בהתאם לאמור בסעיפים קטנים (3)
או (4) או (5) להלן, כפי שיהיה המקרה.

15.3 למי שנתמנה על ידי בית משפט מוסמך להיות מנהל העיזבון של העמית שנפטר.

15.4 לא נתמנה מנהל עיזבון כאמור בסעיף קטן (3) או לא ניתנה לחברה המנהלת או לקופה הודעה על מינוי כזה, יהיו זכאים לקבל מהחברה המנהלת את הסכומים העומדים לזכותו בקופה, אותם היורשים המנויים בצו ירושה של העמית שנפטר... (להלן - "היורשים
על פי הדין").

15.5 עמית שנפטר וציווה את הסכומים המהווים את חלקו בנכסי הקופה או שציווה
את כל נכסיו (להלן - "היורשים על פי צוואה") ולא נתמנה מנהל עיזבון כאמור
בסעיף קטן (3) לעיל, יהיו היורשים על פי הצוואה זכאים לקבל מהחברה המנהלת
את הסכומים העומדים לזכותם בקופה...

16. אין בהוראות סעיף [15.2] לעיל, משום הכללת הסכומים העומדים לזכותו של הנפטר בקופה לעיזבונו."

27. מכאן נעבור למספר חשבונות אשר פתחה המנוחה בשלהי שנת 1996 ב"קהל השתלמות", דאז בבנק לאומי ולימים במגדל.

גם במסמכי ההצטרפות לקופות אלו, תחת הכותרת "הוראות בדבר מוטבים", בחרה המנוחה שלא לפרט שמות מוטבים - ורשמה כי אלו יהיו "כפי צו ירושה". עוד יצוין כי מתחת לטבלה בקופות אלה נכתב כי "אם לא צוינו מוטבים תשולם יתרת חשבוני ליורשיי החוקיים."

28. גם עם מגדל עמד מנהל העיזבון בקשר בשנת 2012.

ביום 10.7.12, השיבה מגדל לעו"ד אלויה כי "המנוחה לא מינתה מוטבים בחשבונות". במכתב מאוחר יותר אזכרה מגדל את הוראת סעיף 147 לחוק הירושה וכי "בהמשך לאמור לעיל, הרי שבהתאם להוראות ההסדר התחיקתי החל על קופות גמל, זכויות עמיתים ומי שזכאי לקבל כספים לאחר פטירתם נקבעות עפ"י תקנון הקרן...".

29. משכך, יצוטטו גם ההוראות הרלוונטיות בתקנון הקופות במגדל:

"12. במות עמית תחולנה הוראות אלה:

סכומים שעמדו לזכות העמית, כולל סכומי ביטוח, אם יהיו, ישולמו כדלקמן:

א. נתן העמית לחברה המנהלת הוראות בכתב שבהן ציין את מי שיקבל(ו) לאחר פטירתו את הסכומים שעמדו לזכותו (להלן - "הוראות בדבר מוטבים"), תבצע החברה המנהלת את ההוראות בדבר מוטבים...

עמית שההוראות בדבר המוטבים שלו ניתנו בצוואה ותאריך הצוואה מאוחר לתאריך
מתן ההוראות בדבר המוטבים לחברה המנהלת - והדבר הובא לידיעת החברה המנהלת לפני ביצוע ההוראות בדבר המוטבים שבידי החברה המנהלת - תשלם החברה המנהלת למוטבים הרשומים בצוואה זו...

ב. 1. לא נתן עמית הוראות בדבר מוטבים... תשלם החברה המנהלת את הסכומים
שעמדו לזכות העמית בהתאם לאמור בס"ק ב (2) או (3) או (4) מפסקה זו להלן, כפי שיהיה המקרה.

2. למי שנתמנה על ידי בית משפט מוסמך להיות מנהל העיזבון של העמית שנפטר.
3. לא נתמנה מנהל עיזבון, או לא ניתנה לחברה המנהלת הודעה על מינוי כזה, יהיו זכאים לקבל מהחברה המנהלת את הסכומים שעמדו לזכות העמית אותם יורשים הרשומים
   בצו הירושה של העמית שנפטר... (להלן - "היורשים על פי דין")...
4. ציווה העמית את הסכומים שעמדו לזכותו או שציווה את כל נכסיו (להלן - "היורשים על פי צוואה") ולא נתמנה מנהל עזבון, יהיו היורשים על פי צוואה זכאים לקבל מהחברה המנהלת את הסכומים שעמדו לזכותו..."

30. בהשלמה להוראות התקנונים שלעיל, בדבר מתן הוראת נהנים/מוטבים בצוואה - סעיף 15.1, החלופה השניה, בתקנון הקופות בהראל; סעיף 12(א), החלופה השניה, בתקנון הקופות במגדל - יש לאזכר את הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), שפרשנותה תידון בהמשך, לפיה:

"בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה - רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו."

פסק דין קמא

31. פסק דינו של בית משפט קמא מתחיל בציון הרקע העובדתי של הסכסוך - אך זאת בקצרה, ותוך אזכור חלק קטן מהראיות שפורטו לעיל. מנגד, בחר בית המשפט לאזכר את אופן התנהלות הדיון שנערך בפניו - "הדיונים היו לא אחת סוערים והתקשיתי להשתלט על הדיון" - תוך שהוא מבקר את שני הצדדים, אך בעיקר את עו"ד אלויה - מנהל העיזבון.

גם בתחילת פרק הדיון שב בית משפט קמא לתאר את "סיפור המעשה" - תוך שהוא מאזכר אך ורק את הוראת צוואת המנוחה, ומנגד נותן דגש על העדויות שנשמעו בפניו - עדות מי מהבנים ועדות השכן (לפיה שינתה המנוחה את בחירתה בסוף ימיה, וביקשה להשאיר את רכושה לילדיה).

יוער כי גם כאן הזכיר בית המשפט החלטות שנתן במהלך הדיון כנגד מנהל העיזבון, מחמת "התנצחות בלתי פוסקת בין מנהל העיזבון, לבין בניה של המנוחה, ללא כל טעם ותכלית". כן אוזכרו - ובהרחבה יחסית - "דבריו המביכים" של השכן כנגד עו"ד אלויה והאשמות שונות שהטיח כנגדו אותו עד.

בהמשך לכך, התמקד בית משפט קמא בכספי המנוחה שבקופות אצל חברות הביטוח - תוך שהוא מפנה לחלק מהוראות אותם מסמכים שפורטו לעיל.

מסקנת בית המשפט הייתה כי הכספים הם "לבר עיזבוניים" - בהתאם להוראת סעיף 147 לחוק הירושה. בהקשר זה יצוין כי בית משפט קמא אף סמך מסקנתו על ציטוטים מתוך כתבי הטענות של מנהל העיזבון, מהם למד כי גם האחרון מסכים עם הכפפת הכספים להוראת החוק האמורה. ועוד יוער כי גם בסיום פסק הדין שב בית המשפט לבקר את מנהל העיזבון, "כי לטעמי חרג מנהל העיזבון מתפקידו...", תוך ציון הטענות האישיות הקשות שהטיחו בו המשיבים.

32. משכך, פסק בית משפט קמא כי "על פי הדין" וגם "עפ"י הצדק" זכאים הבנים לכספים - שאינם נכללים בעיזבון המנוחה.

טענות הצדדים בערעור

33. בעיקרי הטיעון מטעם העיזבון נטען, בעיקר, כי בית משפט קמא לא בחן כראוי את מסכת הראיות שנפרשה בפניו, בעניין רצונה של המנוחה - ואף שגה בזיהוי העדים שבפניו, ברלוונטיות הדברים עליהם העידו ובביסוס פסק דינו על "הרחבת חזית" אסורה.

בהקשר זה נטען כי המחלוקת במקרה כאן היא "סוגיה משפטית מובהקת" וכי ערכאת הערעור יכולה להתערב בנסיבות העניין "בהסקת מסקנות שבעובדה". מכאן פורט הרקע העובדתי - במסמכים בכתב ובעדויות - המצביע כי המנוחה חפצה שלא לצוות למשיבים גם מהכספים שבקופות. כן צוין כי המשיבים הודו כי ידעו כי תחילה נרשמו כמוטבים בחלק מהקופות, וכי לימים שינתה המנוחה מרישום זה. לטענת העיזבון, יש בכך "הודאת בעל דין" היוצרת השתק ומניעות כנגד טענות המשיבים כיום לזכאות באותם כספים.

עוד הודגש בטיעוני העיזבון, כי לפי הדין יש להתחקות אחר אומד דעתו של המצווה - המנוחה - ובנסיבות כפי שתוארו, בהן המנוחה ביטאה רצונה פעמים רבות להדיר את המשיבים מכלל נכסיה, יש לראות בכספים שבקופות כנכללים בעיזבון (אף אם לא נמנו מפורשות בצוואה). זאת, אף לפי המסמכים הקשורים בקופות - ובניגוד לפרשנות שניתנה להם ע"י בית משפט קמא, ובפרט לסעיף 16 לתקנון הקופות בהראל (שהמשיבים לא הביאו נציג מטעם אותה חברה להסבירו, במסגרת הימנעותם מלהביא ראיות נדרשות להוכחת טענותיהם). בנוסף, נטען כי במקרה זה לא מתקיימות תכליות סעיף 147 לחוק הירושה - הן שיקולים סוציאליים והן שיקולים הקשורים בעידוד חיסכון ("צוואת האיש העני"). עוד נטען בדבר שגיאותיו של בית משפט קמא בפרשנות הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים.

בסיום עיקרי הטיעון פורטו טענות העיזבון כנגד התייחסויותיו הרבות של בית משפט קמא בפסק דינו למנהל העיזבון באופן אישי.

34. מנגד, טענו המשיבים - בניה של המנוחה - כי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, ש"נשען גם על ממצאים ועל מסקנות עובדתיות שערכאת הערעור לא תתערב בהן...". כמו כן, ציינו - כבר בפתח עיקרי הטיעון מטעמם - כי "הביקורת החמורה כשלעצמה שמתח בית משפט קמא על מנהל העיזבון מוצדקת. חסד עשה עמו בית המשפט קמא בכך שלא מיצה במלואה את חומרת התנהלותו השערורייתית...", וכן הוסיפו ביקורת משלהם על מנהל העיזבון - לרבות בדבר "אמינותו" והתנהלותו בעת ניהול ההליך. המשיבים פירטו כי בית משפט קמא קבע כי לא הוכח שהמנוחה ביקשה להורות על שינוי - באמצעות הצוואה - בהוראות המוטבים שניתנו לקופות, וכי מעבר לכך השתכנע - לרבות מעדותו של השכן - כי "בסופו של יום נוחמה בה" המנוחה, ורצונה היה להוריש את רכושה לשני ילדיה. על כן, אין להתערב בפסק דינו הנכון של בית המשפט שדחה את התביעה הן משיקולי דין והן משיקולי צדק.

בטיעוני המשיבים הודגש כי על כספי הקופות חל סעיף 147 לחוק הירושה, כי הכספים אינם חלק מעיזבון המנוחה, וכי המשיבים הם המוטבים של אותם כספים - כאשר המנוחה לא ביקשה לקבוע את המוטבים "לפי צוואה", כפי שעשתה בשנת 1989, ולאחר מכן שינתה קביעתה. כן צוין כי בהתאם להלכה הפסוקה, לצורך תחולת סיפא אותו סעיף חוק נדרשת התניה מפורשת וחד משמעית. עוד נטען כי המנוחה יכולה הייתה בקלות רבה לשנות את הוראותיה לקופות, כמו גם לציין את הקופות במפורש במסגרת צוואתה (כפי שיעץ לה מנהל העיזבון עצמו).

דיון והכרעה

35. עיקר הערעור שבפנינו הוא בשאלה משפטית, בדבר קביעת הנהנים/מוטבים בקופות השונות, פרשנות הוראות סעיף 147 לחוק הירושה וסעיף 36(ב) לחוק החוזים - והחלתן בנסיבות המקרה כאן. עם זאת, בסיס לפרשנות המשפטית הוא קביעת המסד העובדתי הרלוונטי. אכן, ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות הנוגעות לממצאים עובדתיים - אך בהלכה הפסוקה נקבעו גם סייגים לכלל זה. בענייננו, יפים בפרט הדברים שנקבעו ב-ע"א 3561/13 שרגאי נ' פקיד שומה תל אביב 1 (23.10.17):

"היקף התערבותה של ערכאת הערעור במסקנות הערכאה הדיונית יהא רחב יותר, שעה שהדיון בפני הערכאה הדיונית התנהל, בעיקרו של דבר, סביב מסמכים וראיות חפציות אחרות, מבלי לשמוע עדויות, כשאז אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. במצב דברים זה, קיים פתח רחב יותר להתערבות בממצאים ובמסקנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו...)."

וראו כאסמכתאות נוספות: ע"א 5578/16 סוילם נ' סוילם (6.8.17); דנ"א 6727/16 אחים דויטש תעשיות טקסטיל בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים (15.1.17); רע"א 8611/15 בילדקו הנדסה בע"מ נ' יבין (20.4.16); ע"א 7144/14 מכנס נ' מעון רוחמה (3.9.15).

36. לעיל, פורט הרקע העובדתי בעניין יחסיה של המנוחה עם המשיבים - שני בניה. בחנו את מסכת הראיות במלואה - שעיקרה מסמכים בכתב - והגענו למסקנה כי סיכומו של "סיפור המעשה" שונה מכפי שנקבע ע"י בית משפט קמא.

כבר מצעירותה היו חיי המנוחה קשים, ולחיים אלה ילדה (בגיל צעיר) את שני בניה. עוד בצעירותם נפגעו הבנים מהתנהגות המנוחה - שלא יכולה הייתה להעמיד תמיד את טובת משפחתה בראש מעייניה, ואף עזבה (למשך זמן) אותם ואת אביהם.

בהמשך, אף נאלצו הבנים לצאת לעבוד לטובת כלכלת הבית ולימים הועברו לפנימיות. משכך, עזבו הבנים את הוריהם ואת הארץ - תחילה לשם מציאת עבודה באירופה, ולבסוף להקים משפחות משל עצמם באוסטרליה.

בשלהי שנת 1989 ביקרו המנוחה ובעלה לשעבר את הבנים, ביקור במהלכו התאשפז האב ולאחר מכן נפטר. התנהגותם של הבנים - למצער, כפי שנתפסה על ידי המנוחה - בעת אותו ביקור, הייתה בלתי ראויה ופגעה קשות במנוחה. בשל כך, מיהרה המנוחה לשוב ארצה בסמוך לסיום השבעה על האב - ועל אף הולדתה של נכדה.

החל ממספר שנים לאחר מכן, ולמשך למעלה מעשרים השנים האחרונות לחייה, היה קרע של ממש בין המנוחה לבין ילדיה. המנוחה חדלה מלנסוע לבקר את הבנים בארץ מגוריהם והם מיעטו לבקר אותה בישראל. ביקורים אלה התאפיינו בכעסים ומריבות ודומה כי - ולו לגישת המנוחה (לה היה שותף בית האבות) - מטרת ביקורי הבנים הייתה התעניינותם ברכושה של המנוחה, בלבד.

37. בנסיבות אלה, בחרה המנוחה להדיר את הבנים מכלל רכושה ועיזבונה - באמצעות צוואות בהן ניתן להם סכום סימבולי בלבד, שאף הוא הלך ופחת; ותוך שכעסה של האם על התנהגות הבנים, "בצורה מאוד מכוערת...", בא לידי ביטוי בהרחבה בכתובים - בצוואות כמו גם במסמכים נוספים. אותה תקופה הרבתה המנוחה לחתום על תצהירים ומסמכים משפטיים שנועדו לתת תוקף לרצונותיה, שניתנו עוד קודם לכן בעל פה, להרחיק את המשיבים מכל אפשרות לקבל מידע (קל וחומר שליטה כלשהי) על רכושה "ללא יוצא מן הכלל" (ובכלל זה, למשל, דירת מגורים וחשבונות בנק) או על חייה - כגון על דרך של מינוי אפוטרופוס.

מצב זה נמשך עד לפטירת המנוחה בשלהי שנת 2011 - והדבר עולה לא רק מהמסמכים בכתב אלא גם מעדות עקיבא ואף מתצהיר הבנים עצמם.

בתצהירם העידו כי "היחסים עם אמא [לא] היו אידיאליים כמו שהיינו רוצים, ההפך הוא הנכון" וכי המנוחה "לא עזרה ולא שיתפה פעולה" עם רצונם לשמור עמה על קשר - טלפוני. עוד תיארו הבנים בתצהיר את המנוחה, אמם, כ"קשה", "חשדנית", "מסוגרת", "חריגה" וכיוצא באלו.

38. כנגד האמור, עמדה עדות יחידה של שכן המנוחה.

יצוין כי גם השכן העיד כי המנוחה "כעסה מאוד" על ילדיה וכי בינה לבין ילדיה היה "קרע" שנים ארוכות, בשלו "לא רצתה להשאיר לילדים שלה כלום". עם זאת, לפי עדות השכן - בשלב כלשהו - שינתה המנוחה כליל את דעתה בנושא, וביקשה להשאיר לילדיה את כלל רכושה.

בהתייחס לעדותו לא הובהר לאיזו תקופה היא מתייחסת, מהו המועד בו שינתה (לכאורה) המנוחה את דעתה וכיצד הדבר עולה בקנה אחד עם המסמכים בכתב, המעידים על המשך כוונתה של המנוחה להדיר את ילדיה מרכושה. ודוק: המדובר בעדות יחידה, שאין לה תימוכין כלשהם, אף לא בעדות הבנים עצמם (כאמור לעיל), ושראיות נוספות שנטען כי קיימות לתמיכת הנטען בה - לא הוגשו.

לכך, יש להוסיף כי העד התייחס לרצונה של המנוחה ביחס לכלל רכושה, אולם המנוחה לא שינתה את צוואתה - באופן העולה בקנה אחד עם הנטען.

מעבר לכך, לוקה העדות בהיותה מעין "הרחבת חזית" ביחס לנאמר בשיחה (מוקלטת) שהתקיימה בין אותו עד לבין עו"ד אלויה. ועוד יוער כי כלל האמור בעדות הוכחש ע"י עו"ד אלויה, מידיעתו האישית כמי שהיה קרוב למנוחה עשרות בשנים.

משכך, סבורים אנו כי שגה בית משפט קמא בקביעתו בדבר שינוי דעתה של המנוחה, על בסיס אותה עדות יחידה (שבחר לתת בה אמון) - אשר לא היה מקום לקבלה כראיה לשינוי נטען של רצון המנוחה.

סיכומם של דברים כי רצונה של המנוחה - כפי שהתבטא שנים ארוכות, ומצא את ביטוי בראיות בכתב - היה שלא להוריש לבניה, אלא מועט שבמועט, וכך קבעה בצוואותיה השונות - לרבות בצוואתה מחודש דצמבר 2007 (על תיקונה בחודש אוקטובר 2010) - וכאשר בהיעדר כל מחלוקת על כשירותה ותקפותה, הוצא בעניינה צו קיום כבר ביום 15.5.12.

קיום דבר המת - החובה להגשים רצונו של מנוח

39. הכלל הבסיסי, כי יש לקיים את רצונו וצוואתו של אדם. וזו הוראת סעיף 54 לחוק הירושה:

"(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש
שלפיו היא בטלה."

וכך נקבע בהלכה הפסוקה - כבר בפרשת בריל - ע"א 869/75‏ בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה האפוטרופוס הכללי, פ"ד לב(1) 98 (1977), כב' השופט (כתוארו דאז) ח' כהן:

"כללו של דבר: "קו-היסוד" של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דבר המת: כשרצונו של המוריש בדבר מה שייעשה בירושת אחריו, בא לידי ביטוי בצוואה (כמשמעותה בסעיף 18 לחוק) ואין ספק באמיתותה של צוואה זו, כי אז אומדין דעתו של המצווה כדי שיקויים כל מה שהיה בדעתו וברצונו (סעיף 54(א) לחוק), ואין מסכלים רצונו של המת מפאת פגמים שבצורה בלבד. הוא שאמרתי, כי הדברים האמורים בסעיף 54(ב) לחוק, שפירוש הצוואה המקיים דברי המת עדיף תמיד על פירוש שלפיו הם בטלים, אמורים גם לעניין פירוש כל דיני הצוואות שבחוק (ע"א 576/72, [5])."

ובהרחבה בפרשת טלמציו - ע"א 1900/96 טלמציו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 (1999) - הנשיא א' ברק:

"בפרשנותה של הצוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד-דעת המצווה... מחד גיסא, עומדים הרצון והצורך לכבד את רצון המת. צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו. הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם (ראו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). הוא נגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו (ראו ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד [2], בעמ' 28). מכאן הגישה, העוברת כחוט השני בפסיקתו של בית-המשפט העליון, כי יש לקיים את דבר המת (ראו:...). מאידך גיסא, ניצבים אנו בפני המציאות, שבה המצווה אינו עוד בחיים. שוב אין הוא יכול לעשות צוואה או לשנות מהצוואה שעשה. כל שנותר לנו היא הצוואה שאותה עשה. אותה עלינו לפרש. אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך שלא ערך אותה, הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, שלפיה עלינו לכבד את רצון המצווה
כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה (ראה:...).

8. במתח הפנימי שבין ה"גוף" (הטקסט של הצוואה) לבין ה"נשמה" (אומד-דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל"נשמה". הטעם לכך הוא זה: האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים על-פי הצוואה, או של כל אדם אחר (ראו:...). אכן, המצווה רשאי לשנות בכל עת את צוואתו. התחייבות (בחוזה או בצוואה עצמה) שלא לשנותה
   אינה תופסת (סעיף 27 לחוק הירושה). מטרת דין הצוואה בכלל - ודיני פרשנות הצוואה בפרט - הוא להגשים את רצונו ("אומד דעתו") של המצווה."

ובהמשך, למשל, ב-בע"מ 6251/15 הופה נ' קסוטו (7.8.16), כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

"נקודת המוצא לדיוננו היא, כאמור העיקרון הבסיסי המונח ביסוד דיני הירושה, לפיו יש לקיים את דבר המת, בעקבות כלל המשפט העברי "מצוה לקיים דברי המת" (בבלי גיטין י"ד, ע"ב); ראו... עיקרון זה מהווה חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית (ראו...), והוא נגזר מן האוטונומיה של הרצון הפרטי (ראו...). העיקרון לפיו יש לקיים את דבר המת מעניק אפוא למצווה חופש לקבוע את תוכן צוואתו. יש בכך גם רכיב של הגינות מוסרית בסיסית. מרבית המצווים מן הסתם, עשו את הונם בעצמם. פרי עמלם מקנה להם
את הזכות - שבעיני היא גם חוקתית (ראו סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) - לעשות בו כרצונם."

וראו סיכום הדברים אצל שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית, תשע"ו-2016, עמ' 30-27.

40. ולמען הסר ספק, הדברים יפים גם ביחס לצוואה כצוואת המנוחה בענייננו - שעיקרה "הוראות מדירות" - כפי שנקבע באופן מפורש ב-ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88 (1999), כב' השופט (כתוארו דאז) מ' חשין:

"אדם-מן-היישוב המטריח עצמו לכתוב צוואת-עיזבון (להבדילה מצוואת-מוסר) מבקש, מסתמא, כי רכושו יחולק כדברו בצוואה, ופירושו המשפטי של המעשה הוא,
לעתים - אם כי לא תמיד - שהמצווה נתכוון לסטות מהוראות חוק הירושה: להוסיף יורש שאינו יורש על-פי חוק הירושה; לנשל יורש היורש על-פי חוק הירושה; לחסר מיורש היורש על-פי חוק הירושה; להוסיף ליורש היורש על-פי חוק הירושה. הנחת-המוצא היא כי נכיר בכל אחת מהוראות אלו, בקיימנו את המוטל עלינו לכבד את דברי המת. כך, למשל, אם יחליט [הורה] להדיר מירושתו את בנו את יחידו ובה-בעת לזכות בעיזבונו אדם זר למשפחה - נכבד את רצונו ונקיימנו. אמר על כך השופט גולדברג בפרשת קרן לב"י [8] (שם, בעמ' 746): אין עוררין כי צוואה שבה מדיר [הורה] את בנו, משום שלדעתו אין הבן מכבדו כראוי - תקפה, אפילו נחשב הבן בעיני הבריות כבן מסור לעילא. שכן חוק הירושה "מקבל" את המצווה כפי שהוא, על מומיו, מגרעותיו, פגמיו וחולשותיו. אמת המידה האובייקטיבית לא אומצה על-ידי חוק הירושה, ואין בהיקף הסטייה מן הסטנדרט האובייקטיבי טעם מספיק לאכיפתו של סטנדרט זה בצוואה. חוק הירושה מכבד
את צוואתו של בעל ה"גולגולת הדקיקה", כשם שהוא מכבד את בעל "הגולגולת הדקה".

...

אכן, אם יכתוב המוריש בצוואתו כי עיזבונו יחולק על-פי הוראות חוק הירושה,
למעט בן פלוני - בן סורר-ומורה שאותו מבקש הוא להדיר מירושה - נכיר בצוואה
כצוואה כשרה לכל דבר ועניין."

ובהמשך - כאילו הדברים נכתבו ביחס למקרה כאן ממש:

"מצווים אנו לקיים את דברי המת; שהרי המת מת הוא, ורק אנו החיים נוכל לכבדו
בקיום רצונו קודם מותו. [המנוחה] כתבה את צוואתה במרירות ובכעס, אך הביעה
את רצונה באורח ברור וצלול. אל-נא נדחה את בקשתה מאתנו, החיים. נכבד אותה
כפי שהיינו רוצים כי יכבדו אותנו לאחר-מות."

פרשנות הוראת נהנים/מוטבים

41. ומכאן לעיקרם של דברים, ולהוראת סעיף 147 לחוק הירושה - שזו, כאמור, לשונה:

"סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה
שהם מגיעים לעיזבון".

ביחס להוראה זו נפסק ב-רע"א 8622/13 המוסד לביטוח לאומי נ' שחר (7.9.16), כב' השופט נ' הנדל:

"הוראת התשלום בהסדרי גמל וביטוח חיים מתייחסת למצב בו נפטר העמית. לנוכח זאת, מדובר בהסדרים חוזיים בעלי אופי ירושתי. אופי זה מכניס לתמונה את דיני הירושה. אולם, סעיף 147 לחוק הירושה מוציא על פניו את כלל המקרים הללו מתחולתם של דינים אלה... מכוח הסעיף נוצרות למוטב זכויות ממון, הנובעות באופן כזה או אחר ממותו
של המיטיב, אך שמצויות מחוץ לזכויות העיזבון ובמנותק מהן. זכויות אלו מכונות לעתים זכויות מלבר-עיזבון (גד טדסקי "זכויות מלבר לעיזבון" משפטים יא 20, 21 (תשמ"א) (להלן: טדסקי))."

"ובלשון אחר - סעיף 147 לחוק הירושה מבטא את חופש הדיספוזיציה שמעניק המחוקק למוריש... ביחס ליצירת הסדרי גמל וביטוח חיים, מוקנה למוריש חופש רחב ונקודתי. רחב - בהענקת שיקול דעת למוריש; נקודתי - שכן המוטב הוא אדם מוגדר וספציפי שנקבע בחיי המיטיב... יש להעניק עדיפות לחופש החוזים וליכולתו של אדם
לעשות בנכסיו כרצונו באמצעות מערכת של הסדרים חוזים אוטונומיים,
הראויים למסגרת עיונית משל עצמם תוך החרגתם מתחולת דיני הירושה."

אם כך, גם בבסיס הוראת סעיף 147 לחוק הירושה עומד הרצון לקיים את רצון המצווה - העמית - בהתאם ל"חופש הדיספוזיציה" שניתן לו - אך זאת באופן נפרד מדיני הירושה והעיזבון ה"כלליים", ובהתאם לקביעתו בהוראת נהנים/מוטבים "נקודתית". וכעיקר, גם הוראה זו ניתנת להתנאה.

42. להלן, נבחן ביחס לקופות בכל אחת מחברות הביטוח - הראל ומגדל - בנפרד, מי נקבע כנהנה/מוטב לכספים באותה חברה, האם אלו הם המשיבים או שמא העיזבון. כל זאת, מתוך פרשנות ראויה והנסמכת גם על הנסיבות ששררו בין המנוחה למשיבים, כדלעיל.

43. הוראתה (האחרונה והתקפה) של המנוחה ביחס לכספים בקופות בהראל נקבעה בשנת 2009 - עם העברתן הכפויה של הקופות מבנק לאומי להראל - באמצעות סימון החלופה "יורשים על פי דין ייחשבו כנהנים לעניין זה".

לפי פרשנות הראל עצמה, במכתבה מיום 31.12.12, "קבעה המנוחה כי הנהנים בכספים הצבורים בחשבונות הנ"ל יהיו יורשיה על פי דין או על פי צו קיום צוואה (להלן: "הוראת הנהנים")". ויוער כי פרשנות זו תואמת גם את ברירת המחדל כפי שנרשמה במסמכי ההצטרפות - "במקרה של אי מילוי פרטי נהנים, הכספים יועברו ליורשיו של העמית על פי דין או על פי צו קיום צוואה".

מכאן שעלינו להידרש לאומד דעתה של המנוחה, בציינה את אשר ציינה, ודומה שאכן יש במכתבה של הראל כמביא לידי ביטוי את אומד דעתה.

44. כפי שפורט לעיל, קודם הוראותיה של המנוחה להראל, ציינה המנוחה את הילדים כמוטבים. אולם, לאחר מכן, ציינה "בהתאם לצוואה" - ועתה, עם העברת הקופות להראל, סימנה בסימון החלופה ל"יורשים על פי דין".

משבאים אנו לבחון האם אכן כוונתה של המנוחה הייתה לילדיה, דומה כי התשובה שלילית וזאת באופן חד משמעי, כנובע מכלל הנסיבות והמסמכים כפי שפורטו לעיל. בחינת המנוחה, הוראות צוואתה הן החלות - וכך גם ציינה בפני עו"ד אלויה, כי חתמה על הנדרש.

כאמור לעיל, צוואתה של המנוחה מתייחסת באופן רחב ביותר לכלל רכושה של המנוחה:

"צוואתי זו חלה על כל רכושי מכל מין וסוג שהוא בין במקרקעין ובין במיטלטלין, במזומנים, בזכויות, בניירות ערך למיניהם ובכל צורה אחרת, בין שהוא קיים היום
ואני יודעת על קיומו ובין שאינו קיים כיום או שאינני יודעת על קיומו והוא יהיה שייך לי בעתיד, בין בישראל ובין מחוצה לה (להלן: "עיזבוני")."

ונוסיף כי בצוואה נדרש מנהל העיזבון לפעול גם לאיתור נכסים וכספים בחו"ל להם זכאית המנוחה, ובכך להגדיל את היקף העיזבון.

אמת כי אין בהגדרה לעיל התייחסות מפורשת לקופות שפתחה המנוחה, ובכללן הקופות בהראל. אולם בעדותו של עו"ד אלויה הובהר כי המנוחה הייתה מודעת לכך, אך עמדה על היעדר הצדקה לפירוט כאמור, משנמנעה מלקבוע את הבנים כמוטבים בהוראות שנתנה לחברות הביטוח.

פרשנות "רחבה" של הצוואה, כמתייחסת גם לכספים המצויים בקופות בהראל, תואמת את נסיבות עריכת הצוואה וקביעת הוראותיה - אליהן יש להידרש בהתאם להוראת סעיף 54(א) לחוק הירושה - ואת ההלכה הפסוקה, כפי שצוטטה לעיל בפרשת טלמציו: "יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל"נשמה". הטעם לכך הוא זה: האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה...".

משכך, בענייננו יש לראות בצוואת המנוחה - אשר ניתן צו לקיומה (ללא התנגדות) בשנת 2012 - כקובעת, מלכתחילה, את הנהנים בקופות בהראל, כמקיימת את רצונה של המנוחה כפי שנקבע בהוראת נהנים/מוטבים במסמכי הראל ולפי פרשנות אותה חברה (ובהתאם להוראת סעיף 15.1, החלופה הראשונה, בתקנון הקופות "הראל עצמה תעוז").

45. נוסיף כי לאותה תוצאה - לפיה יש להעביר את הכספים שבקופות בהראל לעיזבון - ניתן להגיע אף בהתאם להוראות סעיף 15.2 לתקנון אותן קופות, אם נתייחס למקרה כאילו "לא ניתן לבצע את הוראות הנהנים" - כביכול מחמת חוסר יכולת לפרש את אותן הוראות.

במקרה זה, תחול הוראת סעיף 15.3 לתקנון, לפיה תעביר הראל את הכספים "למי שנתמנה על ידי בית משפט מוסמך להיות מנהל העיזבון של העמית שנפטר". יתרה מכך - ואם נראה בהוראה לעיל כהוראה טכנית בלבד - יש להחיל לגוף הדברים את הוראת סעיף 15.5 לתקנון, לפיה "עמית שנפטר... שציווה את כל נכסיו... יהיו היורשים על פי הצוואה זכאים לקבל מהחברה המנהלת את הסכומים העומדים לזכותם".

יובהר כי גם לפי חלופה זו נקבעים הנהנים/מוטבים, מלכתחילה, במסמכי הראל.

46. ומכאן לכספים בקופות במגדל. הוראתה (היחידה) של המנוחה ביחס לכספים בקופות במגדל נקבעה בשנת 1996 - באמצעות סימון החלופה "כפי צו ירושה". לפי פרשנותה של מגדל, במכתבה מיום 10.7.12, "המנוחה לא מינתה מוטבים בחשבונות".

בהתאם לסעיף 12(א) לתקנון הקופות "קהל השתלמות" - על מגדל לקיים הוראת נהנים/מוטבים ("הוראות בדבר מוטבים") שנתן העמית. בהתאם לסעיף 12(ב) לתקנון זה - בהיעדר הוראה כאמור, על מגדל להעביר את הכספים שבקופות לזכות מנהל עיזבון; ל"יורשים הרשומים בצו ירושה"; או ל"היורשים על פי צוואה" - "כפי שיהיה המקרה". ויוער כי בתקנון הקופות במגדל אין כל אזכור להוראה בדבר אי-הכללת כספים שבקופות ב"עיזבון".

לפי הוראת סעיף 12(ב)(2) לתקנון, על מגדל להעביר את הכספים שנצברו אצלה - "למי שנתמנה על ידי בית משפט מוסמך להיות מנהל העיזבון של העמית שנפטר", ולא למשיבים. יתרה מכך - ועל אף מינוי מנהל עיזבון בענייננו - ניתן להחיל לגוף הדברים את הוראת סעיף 12(ב)(4) לתקנון, לפיה "ציווה העמית... ציווה את כל נכסיו... יהיו היורשים על פי צוואה זכאים לקבל מהחברה המנהלת את הסכומים שעמדו לזכותו". כאמור לעיל, הוראות צוואת המנוחה והנסיבות בקשר עם חתימתה ומערכת היחסים בין המנוחה לבין המנוחה מבהירות כי רצונה של המנוחה היה שלא להוריש לבניה את כלל רכושה, ובכלל זה הכספים שבקופות במגדל - אלא לכלול אותם במסגרת עיזבונה.

נוסיף, כי בהתאם לגישתנו לעיל יש לראות את הוראת הנהנים/מוטבים כפי שנקבעה ע"י המנוחה במסמכי מגדל כמתייחסת לצוואה ולזוכים לפיה כ"מינוי מוטבים בחשבונות" - ומכאן שעל מגדל היה לקיים את אותה הוראה, בהתאם לסעיף 12(א) לתקנון קופות "קהל השתלמות" (ובלא צורך להיזקק לחלופות סעיף 12(ב) לתקנון).

אכן, שלא כהתפתחות בכספים בהראל, כאן צוין ע"י המנוחה "כפי צו ירושה", אולם כפרשנות מגדל מדובר באי-מינוי מוטבים, ואזי יש לקיים את ההוראות כפי שפורטו. עם זאת, דומה כי גם כאן, לאור אשר הוכח, ברי כי המנוחה לא התכוונה להעניק לילדיה, אלא הפוך מכך. על כן, הפרשנות הראויה ל"צו ירושה" כאן עניינה למי שיורש את המנוחה. ומעת שקיימת צוואה, הרי שהזוכים לפי הוראותיה הם ה"יורשים".

47. הנה כי כן, בכל המקרים לעיל אין לראות בהעברת הכספים לעיזבון, בפועל, כאילו נעשתה בהתאם להוראת סיפא סעיף 147 לחוק הירושה - שכן אין אנו זקוקים להתנאת הסיפא, אלא קוימו ביחס אליהם ההוראות ה"רגילות" החלות על אותן קופות, כפי שנקבעו בדין ובהסדרים חוזיים בהתאם לו. אכן, הכספים השונים מועברים מקופות חברות הביטוח לעיזבון - אך המדובר בכספים "לבר-עיזבוניים", שלא שינו ממהותם זו.

שינוי הוראת נהנים/מוטבים

48. לאותה תוצאה אופרטיבית - לפיה אין המשיבים זכאים לכספים שבקופות, אלא העיזבון - ניתן להגיע גם בהתאם לפרשנות לפיה הוראות הנהנים/מוטבים שונו באמצעות צוואת המנוחה. כלומר, לפי פרשנות זו ההנחה הינה כי הוראות הנהנים/מוטבים הפנו - מלכתחילה - לא לעיזבון (כפי שקבענו לעיל); אלא לאחרים, כגון המשיבים - היורשים בהיעדר צוואה - והוראות הצוואה "התנו" על הוראות אלו, במובן של הוראת סיפא סעיף 147 לחוק הירושה.

אכן, כפי שמציינים המשיבים, בפסיקה מוקדמת, הידועה כפרשת פישר - ע"א 3807/90 פישר נ' תמר, קופת תגמולים מרכזית, פ"ד מז(5) 104 (1993) - נקבע (בדעת רוב, בלבד) כי שינוי של הוראה כאמור חייב להיות מפורש - הנשיא מ' שמגר:

"במקרה שלפנינו נקבע בכתב ההצטרפות מעיקרו שכספי הקופה ישולמו ליעקב יהושע בנו של המנוח, ואין בצוואה הוראה ברורה ומפורשת בדבר ביטול זכותו הנ"ל של המוטב, כאמור בסעיף 36(ב) לחוק החוזים... המדיניות המשפטית הרצויה צריכה להיות שהתניות וביטולי הוראות לפי סעיפים 147 [לחוק הירושה] ו-36(ב) הנ"ל, מן הנכון שיהיו בנוסח ברור וחד-משמעי, כדי למנוע ספקות, תהיות ואי-הבנות ואף תביעות
בעקבות תשלומי כפל בלתי מוצדקים."

ואולם, קביעה כאמור נעדרת מפסיקות מאוחרות יותר של בית המשפט העליון בעניין זה. וכך ב-בע"מ 8540/15 פלוני נ' פלונית (27.1.16), עליו נסמך העיזבון, נפסק ע"י כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

"הכללת כספי הביטוח בגדרי הצוואה מתיישבת... עם האותות לגילוי אומד דעתו
של המנוח... כפי שעלה מעדויות... כמו כן, הדבר מתיישב עם תוכן הוראות הצוואה "בשים לב לסך עיזבונו של המנוח."

זאת, בנסיבות - בדומה למקרה כאן - בהן "המנוח לא פירש את הכספים הללו בצוואתו".

49. קביעה כי שינוי הוראת הנהנים/מוטבים חייב להיעשות באופן מפורש אף נעדרת מפסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות שעניינה הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים - הדן ישירות באופן ביצוע שינוי כאמור.

ויוזכר כי הוראת סעיף זה קובעת כי:

"בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה - רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו".

וכך נפסק ב-בג"צ 2673/06 שאוה-שוע נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (21.4.09) - כב' השופטת (כתוארה דאז) מ' נאור:

"סעיף 36(ב) לחוק החוזים אכן מתיר "לבעל החוזה, שהוא הנושה ביחסיו עם קופת הקצבה, לבטל את זכותו של מוטב מקורי ולהעמיד במקומו מוטב אחר" (ע"א 233/98
כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים, פ"ד נד (5) 493, פסקה 7 לפסק דינו של השופט
י' אנגלרד (2000) (להלן - פרשת כץ); בקשה לדיון נוסף על פסק הדין נדחתה
(דנ"א 8955/00 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים נ' כץ (מיום 14.8.2001)). עם זאת, בכדי שהשינוי יחייב נדרשים להתקיים התנאים הבאים: הודעה במועד לקרן הפנסיה
על הצוואה (ע"א 3807/90 פישר נ' תמר קופת תגמולים, פ"ד מז(5) 104, 111-109 (1993); שלו, 604-602); היעדר קיומה של "התניה נוגדת" בתקנון קרן הפנסיה השוללת
את תחולתו של סעיף 36(ב) לחוק החוזים (פרשת כץ, פסקאות 11 ו-17); נדרש כי המוטב האחר, אליו מבקש העמית להסב את פנסיית השאירים, נמנה על השאירים
כהגדרתם בתקנון הקרן (פרשת כץ, פסקה 15); וכי ההעברה למוטב האחר לא תפגע בעקרון תום הלב, העשוי להגן על המוטב המקורי מפני שינוי (פרשת כץ, פסקה 18;
עוד על פרשת כץ והתנאים הנזכרים ראו: נילי כהן "חוזה לטובת אדם שלישי" חוזים
כרך ג 170-172(דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003) (להלן - כהן)). בית המשפט הדגיש כי "כל ההגבלות האלה תלויות הן בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה" (פרשת כץ, פסקה 18)."

ובהמשך לכך הודגש בפרשת אריאל - ע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (9.8.10) - כב' השופט י' דנציגר:

"בבג"ץ 2673/06 שאוה-שוע נ' בית הדין הארצי לעבודה (21.4.2009) (להלן: עניין
שאוה-שוע), עמדה השופטת מ' נאור על הערכים המוגנים המונחים בבסיסה של הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים, מכוחה מוקנית לחבר הקרן הזכות להחלפת מוטבים,
בקבעה כי הוראת חוק זו עולה בקנה אחד עם עקרון כיבוד רצון המת, המוגשם באמצעות כיבוד הודעתו של המנוח להחלפת מוטבים. וכבר נאמר בהקשר זה, כי כאשר בלב העניין מצוי עקרון הגשמת רצון המת, המהות היא החשובה ולא הצורה, וכי אין זה ראוי לסכל את רצונו של המת מנימוקים פורמאליים [ראו והשוו: סעיף 13 לחוות דעתו של כבוד הנשיא א' ברק בע"א 719/97 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נד(3) 469, 479 (2000) (להלן:
עניין אהרן), שם אמנם נדונה צוואה וביטולה, אך הדברים הנ"ל נאמרו בהקשרו הרחב של עקרון כיבוד רצון המת ולכן נכונים הם, במגבלות מסוימות, גם לגבי כיבוד רצון המת בקשר לנכסים לבר-עיזבוניים (ראו: פרידמן וכהן, בעמוד 167)]."

50. בקשר למועד מתן ההודעה לקופה בדבר שינוי המוטב יצוין כי בפרשת כץ - ע"א 233/98 כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים, פ"ד נד (5) 493 (2000) - שאוזכרה לעיל, הובהר הדין הנוהג ע"י כב' השופט י' אנגלרד כי:

"[ה]אם במקום הודעה בחיים יכולה לבוא הצוואה שקוימה לאחר מות המנוח...
לגופה של השאלה, אעיר כי בבית^-משפט זה נחלקו הדעות. יש הגורסים כי כל הודעה בדבר החלפת מוטב חייבת להינתן בחייו של המנוח. ראה: ע"א 477/79 עזבון בכר שלום נ' בכר [8]; דעת הרוב בפרשת פישר [1], בעמ' 111-109; דעת הרוב בע"א 5027/90 מילשטיין נ' אקוה (להלן - פרשת מילשטיין [9]), בעמ' 568-566; ד' שורץ "שינוי המוטב בקופת-גמל ובביטוח-חיים - דיסהרמוניה בחקיקה ובפסיקה ויישובה" [22],
בעמ' 373-371. ויש הגורסים כי הדרישה להודעה בחיים אינה חלה על החלפת מוטב הבאה מכוחה של צוואה. ראה: ע"א 236/84 מנהל עיזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ [10]; דעת המיעוט בפרשת פישר [1], בעמ' 113; דעת המיעוט בפרשת מילשטיין [9], בעמ' 570-569; שלו בספרה הנ"ל [19], בעמ' 450. לא אכחש כי דעתי נוטה לאלה הגורסים כי במקרה של צוואה, אין צורך כי ההודעה עליה תינתן לקרן בחייו של המנוח."

בהקשר זה יצוין כי בפסיקה אשר ביקשה לקבוע כי ההודעה בדבר החלפת מוטב חייבת להינתן בחייו של המנוח נמנו שני טעמים לכך - מניעת חיובי כפל של חברות הביטוח והליכים משפטיים בהקשר זה, ואינטרסים שונים הקשורים בידיעת והסתמכות מוטב "מקורי". כמו כן, יודגש כי גם בפסיקה זו הובהר כי החלפת המוטב חייבת להיעשות בהתאם להסדר החוזי בין העמית לבין חברת הביטוח.

51. התנאים המפורטים לעיל בפסיקה - למעט אלו שנקבעו בדעת הרוב בפרשת פישר, כאמור לעיל - מתקיימים במקרה כאן, ביחס לקופות בשתי חברות הביטוח.

ההודעות לחברות הביטוח נמסרו בהתאם לתקנון הקופות הרלוונטיות - בהיעדר כל "התניה נוגדת", לטובת מוטב אחר "כשר", וללא כל פגיעה באינטרסים ראויים להגנה של המוטב הקודם (ככל שניתן היה לזהות מוטב כאמור לפי לשון הוראות הנהנים/מוטבים שניתנו). ויוזכר כפי שצוין לעיל כי המשיבים, ילדי המשיבה, היו מודעים היטב הן למחיקתם כמוטבים בחלק מהקופות כבר בשנת 1989 והן לרצונה של המנוחה שלא להוריש להם מרכושה לאחר מותה.

באשר למועד מסירת ההודעות הרי שאלו נמסרו במועד כפי שנקבע בתקנוני הקופות - סעיף 15.1, החלופה השניה, בתקנון בקופות הראל; וסעיף 12(א), החלופה השניה, בתקנון הקופות במגדל - משהדבר נעשה לפני ביצוע הוראות הנהנים/מוטבים, ומשאין חולק כי הכספים שנצברו בקופות הועברו למשיבים רק לאחר פסק דינו של בית משפט קמא. בנסיבות אלה, ברי שלא מתקיים כל טעם שאוזכר בפסיקה מדוע לא להכיר במועד מסירת ההודעות כאמור - בהתאם להסדר החוזי.

52. הנה כי כן, אף בהתאם לפרשנות לפיה, מלכתחילה, לא העיזבון נקבע כנהנה/מוטב לכספים שבקופות - בין בהראל ובין במגדל - הרי שכדין, במובן סעיף 147 לחוק הירושה וסעיף 36(ב) לחוק החוזים - בהתאם לתקנון הקופות - שונו הוראות הנהנים/מוטבים ע"י צוואת המנוחה, המתייחסת באופן הרחב ביותר לכלל רכושה של המנוחה (כמפורט לעיל), תוך מתן הוראות ברורות בהתאם לצוואות.

כך ניתן לראות בהוראות הצוואה, או כהתנאה בהתאם לסיפא שבסעיף 147 לחוק הירושה, דהיינו הוראה כי כספי הקופות יחשבו כחלק מהעיזבון - אך מעבר לכך, גם אם לא נידרש להתנאה בעניין הסיפא של סעיף 147 לחוק הירושה, הרי הוראות הצוואה, הינן כשינוי הוראות ה"מוטבים", תוך שכל האמור מתיישב עם תקנוני הקופות.

ונשוב ונצטט אשר נקבע בפרשת אריאל, ממש בעניין הוראות חוק אלה: "כאשר בלב העניין מצוי עקרון הגשמת רצון המת, המהות היא החשובה ולא הצורה, וכי אין זה ראוי לסכל את רצונו של המת מנימוקים פורמאליים".

סיכומם של דברים

53. 53. בין המנוחה לבין ילדיה, המשיבים, הייתה מערכת יחסים "בעייתית" כבר מילדותם - ומשך למעלה מעשרים השנים האחרונות לחייה של המנוחה היה קרע של ממש בין המנוחה לבין ילדיה. בנסיבות אלה, בחרה המנוחה להדיר את הבנים מרכושה - בהתאם להוראות צוואה, שצו לקיומה ניתן כחצי שנה לאחר פטירתה.

בערעור זה נבחנה שאלת הזכאות לכספים שבקופות בחברות ביטוח - "הראל עצמה תעוז" בהראל ו"קהל השתלמות" במגדל - תוך פרשנות סעיף 147 לחוק הירושה וסעיף 36(ב) לחוק החוזים.

בהתאם לפרשנות המסמכים הקשורים בקופות עצמן, נקבע כי - מלכתחילה - לא נקבעו המשיבים כנהנים/מוטבים לכספים שבקופות, והעיזבון הוא שזכאי לכספים, בהתאם לקביעתה של המנוחה - תוך הפנייה לצוואתה, המתייחסת באופן נרחב ביותר לכלל רכושה של המנוחה, ובהתאם לכלל נסיבות עריכת הצוואה וקביעת הוראותיה. במקרה זה העברת הכספים לעיזבון נעשית בהתאם להוראות חוק חוזה הביטוח, והכספים שומרים על מהותם ככספים "לבר-עיזבוניים".

לחלופין, אף בהתאם לפרשנות לפיה לא העיזבון הוא שנקבע כנהנה/מוטב לכספים שבקופות - הרי שכדין ובהתאם להוראות תקנון הקופות, שונו הוראות הנהנים/מוטבים ע"י המנוחה, במובן הוראות החוק שצוינו לעיל.

בסופו של יום מהמסמכים שנחתמו על-ידי המנוחה עולה ברורות כי המשיבים אינם המוטבים בהתאם להוראות המנוחה ועל כן אינם זכאים לכספי הקופות.

ולחלופי חילופין, יש לראות בהוראות הצוואה כהתנאה על הוראת סיפא סעיף 147 לחוק הירושה.

מכל מקום, בהתאם לכל אחת מהפרשנויות, העיזבון הוא שזכאי לכספים שבקופות בהראל ובמגדל.

54. אשר על כן, אמליץ לחברי כי הערעור יתקבל ופסק דינו של בית משפט קמא יבוטל.

כמו כן, יבוטל צו הירושה שהוצא ביום 14.5.14 (ה"מתייחס לנכסים שאינם מוזכרים בצוואתה [של המנוחה]").

המשיבים יעבירו את הכספים שקיבלו מחברות הביטוח (הראל ומגדל) מהקופות לעיזבון, באמצעות מנהל העיזבון, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת קבלת כל סכום וסכום ועד להעברתו למנהל העיזבון.

ככל שנותרו כספים, כאמור, אצל חברות הביטוח, אלו יעבירו אותם ישירות לעיזבון, באותו אופן.

בנוסף, המשיבים יחזירו לעיזבון את ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו לטובתם בפסק דינו של בית משפט קמא, ככל ששולמו לידיהם - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת קבלתם ועד החזרתם.

בנוסף ישלמו המשיבים לעיזבון שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.

המזכירות תחזיר את הפיקדון על פירותיו למערער.

השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:

אני מסכים ומצטרף לפסק דינו המפורט והמעמיק של חברי האב"ד, אשר בנסיבות העניין, מגשים את רצון וכוונת המנוחה ועולה בקנה אחד אף עם המסמכים שבמחלוקת ופרשנותם.

כך, בין היתר, בנסיבות המפורטות, כוונת המנוחה הייתה, בסמנה את החלופה של יורשים על פי דין, לכלול בכך את היורשים על פי הצוואה, כפי שניתן לפרש זאת גם מהמסמכים והראיות וכפי שהראל עצמה ראתה זאת.

השופטת עינת רביד:

אני מצטרפת לפסק דינו המעמיק של חברי סג"נ שנלר, ולפרשנות הנכונה, שנתן להוראות המנוחה במסמכי קופות הגמל, כך שהיא עולה בקנה אחד עם רצונה הברור, שאותו ביטאה במהלך חייה, גם בסמוך לפתיחת קופות הגמל, לרבות בצוואותיה לאורך שנים.

הוחלט בהתאם לפסק דינו של השופט שנלר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ט בכסלו תשע"ח, 17 בדצמבר 2017.