פס"ד בנושא שלילת אבהות

השופט סארי ג'יוסי – אב"ד

ערעור על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט בן ציון ברגר), מיום 9.10.16, ב-תמ"ש 9932-09-14, במסגרתו דחה את תביעת המערער לחיוב המשיבה 2 (להלן: "א") לבצע בדיקה גנטית על מנת לקבוע או לשלול את אבהותו עליה.

השאלה המרכזית הניצבת לפנינו בערעור זה היא – האם עמד המערער בנטל השכנוע להוכיח, כי יש "סיכוי סביר" לנכונות טענותיו בדבר קשרי המשפחה הנטענים (או העדר קשרי משפחה) בהתאם לסע' 28 ו' (א) לחוק מידע גנטי, תשס"א-2000? האם דין שונה חל על תביעה לבירור קשרי משפחה כלפי בגיר לעומת תביעה כזו כלפי קטין?

כבר בפתח פסק-הדין אבהיר, כי המערער והמשיבה 1, יהודים אשר נישאו זל"ז כדמו"י ביום  28.6.2000, כש-א' נולדה קודם לנישואיהם בתאריך 0.0.1997 לאחר הנישואין נולדו בנותיהם מ' ו-ק' .

לאור האמור לעיל, ומאחר והמקרה דנן אינו מעלה חשש לממזרות לפי דין תורה ביחס ל-א', ומאחר ו-א'  איננה קטינה בעת מתן פסק-הדין קמא והיא כשירה על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, הרי שהמסגרת הנורמטיבית לבחינת הסוגיה היא זו הקבועה בסעיף 28 ו' (א) לחוק מידע גנטי, תשס"א-2000, המציב שני תנאים מצטברים לביצוע בדיקה גנטית (בלא הסכמת הנבדק):

האחד – בית המשפט שוכנע כי יש סיכוי סביר לנכונות טענות המבקש בדבר קשרי המשפחה הנטענים;

השני – ניתנה לנבדק הזדמנות להשמיע את התנגדותו למתן הצו.

1. פסק-דינו של בית משפט קמא

• בית משפט קמא סומך את ידיו על נימוקי פסק-דין קודם (28.3.12) שניתן בעניינם של הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בתמ"ש 19740-03-11 (להלן: "פסק-הדין הקודם") על ידי כב' השופטת א' אלון, בשבתה אז כשופטת בית משפט לענייני משפחה.

• בפסק-הדין הקודם, אשר ניתן גם בעניינה של א' (כך סבר בית משפט קמא), נדחתה תביעתו של המערער לשלילת אבהותו, כאשר "העוגן" המרכזי בפסק-הדין, היה העדפת זכותה של כל אחת מהקטינות, כי יישמר סיפור חייה הביוגרפי, שורשיה וראשית הווייתה על פני האינטרסים של המערער.

וכך נקבע בפסק-הדין הקודם: "זכותה כי אביה המוכר, הידוע, הפסיכולוגי, המשפטי והרשום מזה למעלה מעשור, ימשיך להיות שכזה והיא לא תהפוך ל'שתוקית'. במובן זה, אני קובעת, כי בדיקה לזהות קשרי משפחה עלולה לפגוע, שלא לצורך, בזכותה של הקטינה להישרדות ולהתפתחות פיזית ורגשית, במיוחד כשלא הוכח כל צורך ממשי בביצוע הבדיקה" (עמ' 9 לפסק-הדין הקודם).

• בפסק-הדין נשוא ערעור זה, הוסיף בית משפט קמא על נימוקי פסק-הדין הקודם את אלה:

האחד – מאז לידתה של א', לא התכחש המערער לאבהותו.

השני – טענות המערער, כי בתקופת התעברותה של המשיבה 1, ריצה עונש מאסר, היתה ידועה לו לאורך שנים, ואין במצב עובדתי זה משום טענה חדשה שהמערער לא היה מודע לה בזמן אמת.

השלישי – המערער בחר למסד את מערכת היחסים עם המשיבה 1, ונישא לה כדמו"י, ובכך עיגן את אבהותו ביתר שאת ל-א'.

הרביעי – המערער הגיש תביעה להעברת המשמורת על א' ועל בת נוספת של הצדדים ק'. גם בכתב התביעה, לא העלה המערער כל טענה נגד אבהותו על א'. 

החמישי – מאז לידתה ועד בגרותה, גדלה א' בידיעה שהמערער הינו אביה הביולוגי. ידיעה זו עיצבה את אישיותה והיא חלק ממנה. הנזק שייגרם ל-א' עולה על זכותו של המערער לבירור "האמת" 19 שנים אחרי לידתה של א'. 

2. תמצית טענות המערער

• המערער משיג על קביעות בית משפט קמא ועותר לבטל את פסק-הדין, וליתן צו המאשר או שולל את אבהותו על א', וזאת בין באמצעות בדיקה גנטית ובין באמצעות ראיות והוכחות אחרות.

• היועמ"ש לא התנגד לביצוע הבדיקה הגנטית לצורך בירור אבהותו של המערער.

• בית משפט קמא לא פסק בהתאם להוראות חוק מידע גנטי.

• פסק-הדין נשוא הערעור סותר החלטת ביניים קודמת שנתן אותו מותב, מיום 22.5.16.

• בית משפט קמא הסתמך על פסק-הדין בתמ"ש 19740-03-11, אשר אינו רלבנטי ל-א'.

• בית משפט קמא ביקש לקבל תסקיר סעד לבחון את טובתה של א', אולם תסקיר זה לא הוכן ולא הוגש לבית משפט קמא.

• בית משפט קמא לא איפשר למערער לברר כדבעי את שאלת אבהותו על סמך ראיות נסיבתיות, דרך דיונית שגם א' לא התנגדה לה.

• בית משפט קמא ביסס את קביעותיו על כך שהמערער ידע את המצב העובדתי לאשורו בזמן אמת. אולם, נוכח העובדה שהמערער היה תחת השפעת חומרים נרקוטיים, הרי שלא היה מודע בזמן אמת למצב העובדתי.

• בית משפט קמא קבע, כי יגרם ל-א' נזק ויותר מכך שנזקה גדול מזה של המערער, מבלי שהוגשה על כך חוות-דעת מומחה.

3. טענות האם-משיבה 1

• המערער הגיש את התביעה 17 שנים לאחר לידתה של א', ולאחר שהגיש תביעה להסדרי ראיה עם בנותיו בהן גם א, והגיש תביעה למשמורת על א' והבת ק', ולאחר שהגיש תביעה לבדיקת אבהות ביחס לבת מ' בלבד.

• ביצוע הבדיקה עלול לערער את עולם המציאות של א' ולגרום לה לחוסר וודאות ולסבל נפשי מתמשך.

• המערער הגיש את התביעה כחלק ממסע הנקמה שלו נגדה (נגד האם).

• תסקיר הסעד, מיום 3.4.13, אשר הוגש לבית משפט קמא במסגרת התביעה לשלילת אבהות על הבת מ', התייחס לנזק הצפוי לכל בנותיו של המערער מביצוע הבדיקה, ושם נכתב כי המערער הינו הדמות ההורית היחידה עמו היו בקשר במהלך השנים ומבחינתן הוא אביהן.

• המערער נרשם כאביה של א' במרשם, והוא מעולם לא טען ש-א' איננה בתו.

• א' רואה במערער כאביה הביולוגי משך כל חייה וחייה סובבים סביב עובדה זו.

• גם האחיות של א' רואות במערער כאביהן הביולוגי מיום היוולדן, וכל ידיעה שונה תגרום גם להן נזק.

• מאז לידתה ועד בגרותה, גדלה א' בידיעה שהמערער הוא אביה הביולוגי. ידיעה זו עיצבה את אישיותה והיא חלק ממנה.

• מאחר ו-א' בגרה, הרי שאין צורך בתסקיר.

• המערער לא הציג אף ראיה השוללת את העובדה שהוא אביה של א'. ההפך הוא הנכון. כל הנסיבות מצביעות על כך שהוא עצמו ידע והאמין, כי א' היא בתו.

4. טענות המשיבה 2 – א'

• מיום היוולדה ועד היום, א' סמוכה ובטוחה, כי המערער הוא אביה הביולוגי, הגנטי והפסיכולוגי.

• התוצאות שינבעו מביצוע בדיקה גנטית עלולות לגרום ל-א' נזק כבד, לפגיעה עמוקה בחייה, לנזק בלתי הפיך לרבות נזק נפשי, לשגרת חייה בפרט ולחייה בכלל.

• לאור העובדה, כי מאז הוגשה התביעה, א' בגרה, התייתר הצורך בהכנת תסקיר.

• אין מקום להבחין בין קטין לבין בגיר לעניין הנזק הצפוי להיגרם כתוצאה מביצוע הבדיקה.

• המערער לא הציג ולו בדל של ראיה לטענה כי הוא אינו אביה של א', וגם אם יש באמתחתו היום (בערעור) ראיות חדשות, הרי שערכאת הערעור אינה המקום לכך.

• המערער לא העלה כל טענה חדשה ו/או ראיה חדשה, ולמעשה חזר על כל הטענות שטען ביחס לבת מ'.

• המערער הגיש תביעה למשמורת א' ובמסגרתה טען, כי א' היא בתו; המערער לא טען במסגרת התביעה למשמורת כי הוא אינו האב.

• ביצוע הבדיקה הגנטית יערער את כל עולמה של א' וישמוט את הקרקע תחת רגליה.

• מאחר ובלאו-הכי אין קשר בין המערער ובין א', הרי שאין לבדיקה כל השפעה על יחסי ההורות.

• א' מעדיפה את המצב הנוכחי, על פני הוודאות המוחלטת, שבה לא נדע לעולם מי האב.

5. טענות המשיבה 3 – ב"כ היועמ"ש

• המערער רשום במשרד הפנים כאביה של א' הרישום במרשם הוא ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום.

• לקביעת אבהות יש השלכות רבות, הן בין הצדדים לבין עצמם והן כלפי צד שלישי.

• לשם מחיקת אב רשום, ולאור חזקת נכונות המרשם, יש צורך בראיות נחרצות דהיינו בדיקת רקמות.

• המשיבה 3 אינה מתנגדת להותרת הרישום על כנו או לביצוע בדיקה גנטית (זאת בהעדר חשש ממזרות) אולם היא מתנגדת לבירור סוגיית האבהות בכל דרך שאינה עריכת בדיקה גנטית.

• המערער לא טען, כי בלתי אפשרי שהוא אביה של א', ובוודאי שלא הובאו ראיות לכך שלא ייתכן שהוא אביה של א'.

• המערער ראה את א' במשך שנים כבתו, רשם אותה במרשם כבתו, ואף תבע עליה משמורת.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ולאחר ששמענו את טיעוניהם בדיון מיום 15.5.17, ולאור הנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, נחה דעתי, כי דין הערעור להידחות הן מטעמים דיוניים והן מטעמים מהותיים לגופו של הערעור, הקשורים וכרוכים אלה באלה.

• הטעמים הדיוניים

6. תחולת תורת המניעות וההשתק השיפוטי

• ביום 10.3.11, הגיש המערער לבית משפט קמא סדרה של תובענות כנגד המשיבה 1 (כולן באותו יום): האחת, תביעה להסדרי ראיה (תמ"ש 19809-03-11); השנייה, תביעה לשינוי משמורת (תמ"ש 19775-03-11); השלישית, תביעה לשלילת אבהותו על הבת מ' (תמ"ש 19740-03-11).

• עיון בכתבי התביעה להסדרי ראיה ולשינוי משמורת של הבנות א' ו-ק' מגלה, כי המערער הגישן בתוקף היותו "אבי הבנות" (ק' ו-א') וכאשר הוא מגדיר עצמו "כאביהן". בסופה של התביעה, בפרק הסעדים, עתר המערער לשינוי המשמורת, באופן ש"משמורת הקטינות א' ו-ק' תועבר לאב".

צא ולמד: בכתבי התביעה טען המערער, כי הוא אביה של הבת א'.

• כאמור לעיל, ביום הגשת התביעה לשינוי המשמורת, הגיש המערער לבית משפט קמא, תביעה לשלילת אבהותו על הבת הצעירה, מ'.

עיון בכתב התביעה לשלילת אבהות שהגיש המערער מגלה, כי לא זו בלבד שהתביעה לשלילת אבהות לא הוגשה ביחס ל-א' ול-ק', אלא שהמערער באופן פוזיטיבי טען, כי רק מ' איננה בתו, וכאמור לעיל, בד-בבד הגיש את התביעות להסדרי ראיה ולשינוי המשמורת במסגרתן טען שהוא אביהן של א' ו-ק'. 

• המערער השתית את כתב התביעה לשלילת אבהות (על הבת מ'), על טענות עובדתיות זהות לאלה שטען בכתבי התביעה להעברת משמורת והסדרי הראייה:
  • בכתב התביעה לשלילת אבהות, טען המערער, כי הוא אינו אביה של מ', הן משום שהמשיבה 1 התרועעה עם גברים רבים בבית ועסקה בזנות והן משום שבעת התעברותה, ריצה המערער עונש מאסר.
  • בדומה לכך, בכתב התביעה לשינוי המשמורת, טען המערער, כי שתי בנותיו (א' ו-ק') נחשפות להתרועעות המשיבה 1 עם גברים, ועל כן יש לנתק אותן מהמשיבה 1 אשר מסבה להן נזק. בתביעה לשינוי המשמורת טען המערער, כי בד-בבד הוא מגיש תביעה לשלילת אבהות על הבת מ', וזאת משום שהמשיבה 1 הרתה עם הבת מ', בעת שריצה עונש מאסר ומשכך הוא איננו אביה.

• והנה, בכתב התביעה לשלילת אבהותו על א', טוען המערער לפתע טענות הפוכות לחלוטין. וכך טען המערער:

"במהלך השנים התעוררו בלבו של התובע ספקות באשר לאבהותו ביחס לקטינות א' ו-מ'. ספקות אלו מושתתים, בין השאר, על חשדותיו של התובע כי האם התרועעה עם מספר גברים נוספים בתקופות הרלבנטיות להתעברותה וכן, על עובדת היותו כלוא בבית הסוהר עובר ללידתה של הקטינה א' ושהותו במוסד גמילה עובר ללידתה של הקטינה מ." (סע' 5 לכתב התביעה בתמ"ש 9932-09-14).

• הנה כי כן, טענות המערער בהליכים בבית משפט קמא "סותרות חזיתית" האחת את רעותה. לאור טענותיו הסותרות של המערער, יש לבחון את תחולתה של "תורת ההשתק".

• "תורת ההשתק" (Estoppel), נקלטה במשפט הישראלי מן המשפט האנגלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922; וכיום היא מעוגנת בעקרון תום הלב, המוצא ביטוי בסעיף 39 לחוק החוזים [חלק כללי], תשל"ג-1973, החל על כל פעולה משפטית מכוח סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל (ראה ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו (6) 295; ע"א 5925/15 אחים סבירסקי, שותפות רשומה נ' מנהל מיסוי מקרקעין אזור תל אביב (פורסם במאגרים המשפטיים), 25.12.16 [אתר נבו], סע' 22 לפסה"ד).

• "תורת ההשתק" עשויה לחול בשני מישורים:

המישור האחד, השתק כללי החל בין בעלי הדין, ומשמעו השתקת מי שמבקש להכחיש את נכונותו של מצג עובדתי שהציג כלפי צד אחר, בהתדיינות אחרת מולו (ברמ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים), 4.5.15 [פורסם בנבו]; והמישור השני, הוא מניעות שיפוטית   (Judicial Estoppel) החלה ביחסים שבין בעל הדין לבין בית המשפט.

• תנאי לתחולתה של תורת ההשתק הכללית במישור היחסים שבין בעלי-הדין, הוא שהמצג מכוון לכך שהצד שכנגד יפעל על פיו ושהצד השני ישנה מצבו לרעה.

בנסיבות המקרה דנן, סבורני, כי מצגי המערער אך אשרו וחזקו את שהיה ידוע כל השנים, לפיו המערער הוא אביה של א', ו-א' הסתמכה על מצגים אלה.

גם אם נקפיד עם א' ונקבע שבעטים של מצגים אלה לא שינתה את מצבה לרעה, עדיין מושתק אביה המערער מלהגיש תביעתו ולהתכחש לאבהותו משום תחולתו של כלל "ההשתק השיפוטי" במקרה דנן.

• כלל "ההשתק השיפוטי" קובע, כי בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו ולטעון היפוכם של דברים בהליך אחר, אפילו נגד יריב אחר, וזאת ללא תלות בשאלה אם יריבו הסתמך על הטענה שנטענה בהליך הראשון (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד מח (4) 133).

• על טענות עובדתיות סותרות ועל תורת ההשתק השיפוטי כתב השופט א' רובינשטיין בפרשת פי גלילות:

"והריהי איפוא כאותו אדם הבא לשכור דירה ברחוב הירקון בתל-אביב ושואל את המשכיר, היש בדירה משב רוח בקיץ מהים? והמשכיר אומר בוודאי, הנה הבית והנה הים, ואז שואל השוכר, היש טחב בחורף מהים? והמשכיר משיב: חלילה, איפה הבית ואיפה הים? כך, אוחזת המערערת בחבל בשני קצותיו כאמור, וטוענת דבר והיפוכו במקומות שונים. אם נרצה, לפנינו השתק שיפוטי ככל משפטו וחוקתו".                 

ראה ע"א 8301/04 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' פי גלילות מסופי נפט וצינורות בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים), 28.10.07 [אתר נבו].

• על תכלית תורת ההשתק השיפוטי כתבתי בפרשה אחרת (הפ (חי') 43549-12-14 רויאל בנייני יוקרה 2010 בע"מ נ' עו"ד יהודה ימין הנאמן (פורסם במאגרים המשפטיים), 25.10.16 [אתר נבו]):

"תכלית ההשתק השיפוטי מבוססת על שני אדנים מרכזיים. הראשון עוסק בהגנה על טוהר ההליך השיפוטי שנפגע כתוצאה מהעלאת טענות סותרות שעשויות לגרום לבית המשפט להגיע להכרעות סותרות, שבוודאי אחת מהן שגויה. האדן השני, עוסק בניסיון למנוע שימוש לרעה בהליך השיפוטי (ראה עוד: יששכר רוזן צבי ההליך האזרחי, בעמ' 255 (התשע"ה – 2015) (להלן: "ההליך האזרחי"))".

• הקושי הטמון בתחולת תורת ההשתק השיפוטי במקרה דנן הוא שהמערער לא זכה בדין בהליך האחר (המכונה בפסיקה: "כלל ההצלחה הקודמת"). במילים נוספות: התביעה לשינוי המשמורת והתביעה לשלילת אבהותו על הבת מ' – נדחו על ידי הערכאות השיפוטיות השונות.

• השאלה האם הצלחתו של בעל דין בהליך הקודם היא תנאי להחלת השתק שיפוטי, נותרה במחלוקת בפסיקה הישראלית.

• ישנה מגמה בפסיקה של בית המשפט העליון להרחיב את תחולת תורת "ההשתק השיפוטי" גם למקרים בהם בעל-הדין לא זכה בטענתו הראשונה (ע"א 9056/12 קינג נ' פקיד השומה ירושלים, אתר נבו, מיום 4.8.14, פסקה 11).

בפרשת הפניקס נקבע, כי די בכך שצמחה לבעל הדין "טובת הנאה" על מנת להחיל את כלל "ההשתק השיפוטי". וכך נקבע בפרשת הפניקס:

"מכל מקום, ומבלי להידרש ליתרונותיה של גישה זו או אחרת, נראה שהיום הכול יסכימו כי בעל דין שטען טענה או נקט עמדה בפני בית משפט, וכתוצאה מכך צמחה לו 'הנאה' כלשהי – במובן הפשוט של המילה – בפסק הדין, אף אם טענתו לא התקבלה, אינו רשאי לטעון, בשל כללי ההשתק השיפוטי, טענה מנוגדת לאותה טענה או עמדה בה נקט במסגרת הליך קודם" (רע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים המשפטיים), 6.10.14 [אתר נבו].

• האם צמחה לו למערער "טובת הנאה" כלשהי, הגם שלא זכה בדינו בסדרת התביעות הראשונה?

כאשר המערער העלה את טענותיו בסדרת ההליכים הראשונה, הוא בוודאי הביא בחשבון את האפשרות שטענותיו תתקבלנה. עצם העלאת הטענה, מהווה ניצול לרעה של ההליך השיפוטי, שכן המערער הציב במודע "מכשול" בפני בית המשפט על מנת שתצמח לו טובת הנאה. ראה לעניין זה ברמ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים), 4.5.15 [פורסם בנבו].

• למערער צמחה "טובת הנאה" בסדרת ההליכים הראשונה, הגם שלא זכה בדין. המערער תלה את כל יהבו בהצלחת התביעה לשלילת אבהותו על הבת מ', ולשם ההצלחה בתביעה זו, עשה שימוש בשתי הבנות, א' ו-ק', על מנת להבליט ולייחד את אבהותו על שתיהן, בהבדל מהבת מ', ובכך לשוות לאותה תביעה ראשונה בעניינה של מ' אמינות וכנות.    

• חריג לכלל יחול כאשר בעל הדין יוכיח שטענתו המקורית נטענה עקב טעות תמת לב או כתוצאה מתרמית או הונאה. במקרים כגון אלה, יימנע בית המשפט מלהחיל את כלל ההשתק השיפוטי (ראה ברמ 8689/14 לעיל).

ב"כ המערער נשאל במהלך דיון מיום 15.5.17, לפשר הטענות הסותרות והשיב כי "האב היה נתון להשפעה נרקוטית ולהמלצות עורך דין שטענו שזה יטיב עימו. אדם מתפכח".

בכל הכבוד, לא זו בלבד שטענות המערער לא הוכחו, אלא שלא ניתן להלום הסבר זה עם שתי עובדות ברורות:

האחת, המערער בחר להגיש קודם תביעה לשלילת אבהותו על הבת מ. המערער יכול היה להגיש את התביעה גם ביחס לא', אך בחר שלא לעשות כן. נשאלת אם כן השאלה, אם בעת הגשת התביעה על הבת מ', המערער לא היה תחת השפעה נרקוטית, מדוע לא הגיש אז את התביעה?

השנייה, אותה "השפעה נרקוטית" הנטענת היום על ידי המערער, לא נטענה, ולו אף ברמז, בתביעה לשלילת אבהותו על הבת מ' וממילא מדובר בטענה שהוכחתה כרוכה בהצגת תיעוד רפואי ובהמשך גם חוות דעת, כאשר המינימום הנדרש-הצגת תיעוד רפואי, המקים ולו ראשית ראיה בדבר היות המערער נתון להשפעות נרקוטיות, מתי ובאיזה היקף ועוד, כלל לא הוצגו.     

מתיק המוצגים שהגיש המערער, בלט חסרונה של סדרת התביעות הראשונה שהגיש המערער בשנת 2011. אומנם, תקנה 437 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מחייבת את המערער לצרף לתיק המוצגים את המסמכים שהוא מתכוון להסתמך עליהם בשעת הדיון, ולכאורה לא היתה על המערער החובה לצרף את סדרת התביעות הראשונה. יחד עם זאת, לנוכח חשיבות המסמכים להכרעה בערעור, הרי שהעדרם מעיד שוב על התנהלות חסרת תום-לב של המערער, ולמצער, כי הכיר בהשלכות שיש לאלה וראה בהן כמי שפוגמות בתביעתו ובערעורו.

• לאור התפתחות תורת ההשתק השיפוטי בפסיקה, ולאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, סבורני כי יש להחיל השתק שיפוטי על המערער, באופן שלא יתאפשר לו להעלות היום טענה, כי הוא כביכול איננו אביה של א', כאשר טענה זו סותרת לחלוטין טענה קודמת של המערער בסדרת התביעות הראשונה, שלא לדבר על רישומה של א' במרשם בסמוך ללידתה כבתו, והתנהלותו כאביה במהלך כל השנים, ועל כך ארחיב בהמשך.

7. מניעות מכוח "ההכרה באבהותו"

• המערער הודה באבהותו כלפי א' מיום היוולדה, וזאת עשה לא בדרך של שתיקה או הימנעות, כי אם הכיר באבהותו באופן אקטיבי, הן בהתנהגות ביחסי אב-ובת, והן בהליכים משפטיים עת הגיש תביעה למשמורת על א'.

• לאור העובדה, כי המערער הכיר באבהותו על א' במשך למעלה מ- 17 שנים, הרי שמנוע הוא לטעון היום, כי הוא איננו אביה.

בעמ"ש (חי') 29328-06-14 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים המשפטיים) 9.12.14 [אתר נבו]  עלתה השאלה האם יש צורך ממשי בעריכת בדיקת אבהות הגובר על הפגיעה העלולה להיגרם כתוצאה מהבדיקה? חברי השופט ח' שרעבי קבע לעניין "השתק שיפוטי", בהאי-לישנא:

"בנסיבות אלה יש לומר כי הודה באבהותו כלפי הקטינות באופן עקבי ומתמשך. לכן, מכוח המניעות וההשתק השיפוטי הוא מנוע מלטעון, בהעדר סיבה ממשית או הוכחה משכנעת, לשלילת אבהותו".

ראה גם עמ"ש (חי') 16682-05-13 מ. ע. נ' ע. ש. (לא פורסם), בדומה למקרה דנן, גם שם טען האב, בין היתר, כי בעת ההתעברות שהה במעצר, ומשכך הוא אינו אבי אחת הבנות. בית המשפט המחוזי בחיפה (חוות דעתה של כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר) דחה את ערעור האב, בין היתר, בשל תחולת השתק שיפוטי.

ערעור האב לבית המשפט העליון נדחה (בע"מ 8268/13 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים המשפטיים) 13.2.14 [אתר נבו].

8. התיישנות ושיהוי

• המערער הגיש את התביעה לשלילת אבהותו על א'. בחלוף 17 שנים לידתה (התביעה הוגשה ביום 3.9.14). המערער מבסס את תביעתו על העובדה שבעת התעברותה של המשיבה 1 עם א', ריצה המערער עונש מאסר בפועל. להוכחת טענתו, צירף המערער את אישור השב"ס, ממנו עולה לכאורה, כי בעת התעברות המשיבה 1 עם א', שהה המערער בין כותלי בית הכלא.

• לא יכול להיות חולק, כי עובדת ריצוי עונש המאסר וההיתכנות שהבת א' איננה בתו של המערער, אילו היה בה ממש, היתה אמורה להיות בידיעתו של המערער מאז נודע לו על הריונה של המשיבה 1 ולכל המאוחר עם לידת א'.

וכך טען המערער בכתב התביעה: "במהלך השנים התעוררו בלבו של התובע ספקות באשר לאבהותו ביחס לקטינות א' ו-מ' ספקות אלו מושתתים, בין השאר, על חשדותיו של התובע כי האם התרועעה עם מספר גברים נוספים בתקופות הרבלנטיות להתעברותה וכן, על עובדת היותו כלוא בבית הסוהר עובר ללידתה של הקטינה א' ושהותו במוסד גמילה עובר ללידתה של הקטינה מ'" (סע' 5 לכתב התביעה).

• המשיבה 1 טענה בעיקרי הטיעון, כי המערער "נזכר באיחור של כ-17 שנים לטעון כי גם בתו א'... אינה בתו הביולוגית!!!" (סע' 3 לעיקרי הטיעון שהגישה המשיבה 1).

• במקרה דנן לא חלה התיישנות על עילת התביעה משום שבנסיבות בהן מדובר בהצהרה על סטטוס, כמו במקרה דנא, אין להציב בפני תובע את מחסום ההתיישנות (ראה ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ, פ"ד מה (5) 365, 369).

• יחד עם זאת, לעיתים יש מקום לדחות תובענה בגין השתהות בהגשתה אף בתוך תקופת ההתיישנות. בית משפט קמא התייחס לכך בפסק-הדין בקובעו, כי:

"התובע ידע אז כמו גם היום שבאותה תקופה שהה בכלא וגם היה בתקופת גמילה ולכן, אין במצב עובדתי זה משום טענה חדשה שהתובע לא היה מודע לה בזמן אמת...".

"...לפיכך, אינני מוצא הצדקה כיום להעלות טענות לשלילת אבהות כאשר ניתן היה להעלותן עת נולדה הקטינה ואף עובר לנישואי התובעת והנתבעת 1".

• קבלת טענת שיהוי, חוסמת את דרכו של תובע להוכיח את זכותו לסעד משפטי, ובכך למעשה פוגעת בזכויותיו הדיוניות שהן זכויות יסוד. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי, התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות.

• מהם התנאים להחלת שיהוי?

"שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי...

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח המשיב את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של המשיב...".

ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, נז (5) 433, 446.

• תמים דעים אנוכי עם קביעותיו של בית משפט קמא באשר לשיהוי הניכר שחל בהגשת התביעה לשלילת אבהות. משום כך מצאתי להתעכב על סוגיה זו ולנתח לעומק את "דוקטרינת השיהוי" לשם יישומה במקרה דנן.

• בענייננו, הגיש המערער את התביעה 17 שנים לאחר הולדת א' ו- 3.5 שנים לאחר שהגיש את התביעה לשלילת אבהות על הבת מ'.

• נשאלת השאלה, מדוע המערער לא הגיש את התביעה מיד לכשנודע לו על ההיריון ומתוך כותלי בית האסורים? מדוע המתין 17 שנים עד להגשת התביעה?

אם טוען המערער שאין היתכנות פיזית-ביולוגית שהוא אביה של א' (מעין טענת "אליבי"), מדוע המתין כל כך הרבה שנים עם הגשת התביעה כשהדעת נותנת, כי עמידה על העובדות והנתונים הרלוונטיים מתאפשרת בנקל בסמוך לאותם מועדים, תחת בירורם כיום, מרחק שנים רבות ?

• המערער מודה, כי "במהלך השנים התעוררו בלבו של התובע ספקות באשר לאבהותו ביחס לקטינות א' ו-מ'".

במילים נוספות: המערער טוען, הלכה למעשה, כי אותו "ספק" שהיווה את הבסיס לתביעה לשלילת האבהות לגבי הבת מ', הוא גם "הספק" אשר מהווה בסיס ואשר הניע אותו להגיש תביעתו לשלילת האבהות על הבת א' נשאלת אם כן השאלה, מדוע כאשר המערער בחר להגיש את התביעה לשלילת אבהות על הבת מ', בשנת 2011, לא הגישה  גם ביחס ל-א'? 

• כזכור, לאורך שנים טען המערער, כי הוא אביה של א' ואף הגיש תביעת לשינוי המשמורת כך שזו תעבור אליו; רק לאחר שכל תביעותיו נדחו, ובצר לו, בחר להגיש את התביעה לשלילת אבהות על א'.

• לאורך 17 שנים, מאז לידתה של א' ועד למועד הגשת התביעה לשלילת אבהות, נטע המערער בליבה של א' את הידיעה והבטחון, כי הוא אביה והיא בתו. לא זו אף זו – בשנת 2000, שלוש שנים לאחר הולדתה של א', נישאו המערער והמשיבה 1.

לא יעלה על הדעת, שהיום, במלאות 20 שנה ל-א', נזעזע את עולמה וניטע אצלה את הספק באשר לזהות אביה, רק משום שהמערער, באבחת קולמוס, לאחר 17 שנים, החליט שיש לו ספקות לגבי אבהותו. 

• לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי המערער השתהה, שיהוי ניכר, בהגשת תביעתו לשלילת אבהותו על א' בנסיבות המפורטות לעיל, הגשת התובענה על ידי המערער עולה כדי חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליך השיפוטי, המצדיקה, כשלעצמה, לדחותה, כפי שגם קבע בית משפט קמא.

• הטעמים המהותיים

9. המסגרת הדיונית לעריכת בדיקת אבהות

• סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965 קובע, כי "הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2".

הוכחת הורות ביולוגית, על פי המרשם, נתפסת כעניין עובדתי הניתן להוכחה באמצעים ראייתיים אובייקטיביים, ובכלל זה בדרך של בדיקה מדעית. נוכח זאת, פרטי ההורות – האבהות והאמהות כאחד – נמנים על אותם פרטים שרישומם במרשם מהווה ראייה לכאורה לאמיתותם, משהם ניתנים לבחינה אובייקטיבית באמצעים מוכרים (ראה בג"ץ 6483/05 מוחמד קעדאן נ' משרד הפנים (9.8.10) [אתר נבו], סע' 11 לפסה"ד).

• המסגרת הנורמטיבית לבחינת התנאים לבדיקת אבהות קבועה בחוק מידע גנטי, תשס"א-2000; ובנסיבות המקרה הספציפי, בסעיף 28 ו' (א) לחוק הנ"ל שזו לשונו:

"28 ו . (א) על אף האמור בסעיף 28ב, רשאי בית המשפט לצוות על עריכת בדיקה, למעט בדיקה לפי סעיף 28ד, גם בלא הסכמת הנבדק, אם נוכח כי התקיימו התנאים לעריכתה לפי סעיף 28א, 28ד או 28ה, ובלבד שהתקיימו כל אלה:

(1) בית המשפט שוכנע כי יש סיכוי סביר לנכונות טענות המבקש בדבר קשרי המשפחה הנטענים;

(2) ניתנה לנבדק הזדמנות להשמיע את התנגדותו למתן הצו".

• סעיף 28 ו' לחוק הנ"ל מנוסח באופן פוזיטיבי, היינו – הבדיקה הגנטית נועדה להוכחת האבהות להבדיל משלילת אבהות. נשאלת אם כן השאלה, האם סעיף 28 ו' לחוק מאפשר למערער להגיש תובענה לשלילת אבהותו?

• לאור תכליתו של החוק, ולאור דברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח הכנסת תשס"ח מס' 203 מיום 29.1.08 בעמ' 161), הנני סבור, כי "הבדיקה", כלשון החוק, היא גם בדיקה להוכחת אבהות וגם בדיקה לשלילת אבהות (ראה ע"מ 1260/07 ג.ק. נ' י.ע. (פורסם במאגרים המשפטיים), 6.10.08 [אתר נבו], סע' 20 לפסה"ד).

הנה כי כן, על המערער היה לשכנע את בית משפט קמא, כי יש סיכוי סביר לנכונות טענותיו בדבר "העדר קשרי המשפחה".

• לאחר עיון בטענות הצדדים שוכנעתי, כי פסק דינו של בית משפט קמא, והטעמים שהביא לביסוסו, בדין יסודם, הגם שבית משפט קמא לא ראה להתייחס במפורש למסגרת הנורמטיבית ולניתוח סעיף 28 ו' לחוק. יחד עם זאת, על נימוקי בית משפט קמא אוסיף גם נימוקים משלי ובהתייחס לסע' 28 ו' לחוק.

10. העדר "סיכוי סביר" להעדר קשר משפחתי

• המערער לא הוכיח סיכוי סביר, לנכונות טענותיו בדבר העדר קשרי משפחה.
• להלן סקירה, בחלקה חוזרת, של הראיות החיצוניות-נסיבתיות אשר יש בהן כדי לפגום בגרסת המערער, והן כולן עולות בקנה אחד עם אבהותו על א':

• המערער הגיש תביעה לשלילת אבהות על הבת מ' בלבד, ובמסגרתה טען, כי הוא אביה של א'.

• המערער הגיש תביעה לשינוי משמורת על א', כך שתעבור למשמורתו החוקית, כאשר הוא טוען, כי א' היא בתו.

• כשלוש שנים לאחר הולדתה של א', בתאריך 00.00.2000, המערער והמשיבה 1, נישאו זל"ז כדמו"י. קובע בית משפט קמא ובצדק רב, כי "בכך למעשה עיגן את אבהותו ביתר שאת לנתבעת 2".

• חרף טענותיו הקשות של המערער כנגד המשיבה 1, המערער והמשיבה 1 היו נשואים זל"ז משך 12 שנים.

• התנהלותו של המערער בהליכים המשפטיים ובראשם הטענות הסותרות בהליכים, כבישת הטענות משך 14 או 17 שנים, השיהוי הניכר בהעלאת הטענות, אף הן מצביעות על הלך הנפש של המערער ועל ידיעתו הסובייקטיבית, כי א' היא בתו.

• המערער הסתפק בצירוף אישור השב"ס בדבר תקופת כליאתו בתקופת ההתעברות של המשיבה 1 עם א', מי לידינו יתקע, כי במהלך תקופת המאסר, המערער לא התייחד עם המשיבה 1 בתוך כותלי הכלא או שיצא לחופשה מהכלא? כך לדוגמה, נמנע המערער, וסיבותיו עמו, מלהציג בפני בית משפט קמא את דו"ח הביקורים בכלא ו/או דו"ח יציאות לחופשה מהכלא. כפי שציינתי קודם, אילו התביעה היתה מוגשת בסמוך ללידת א', ולמצער במהלך שנותיה הראשונות, ייתכן והיה מתאפשר וביתר קלות לברר עובדות אלה. אלא שהמערער בחר להגיש תביעתו בחלוף שנים רבות, והסתפק בהגשת אותו אישור שמשקלו זניח אם לא אפסי.

11. החשש לפגיעה בטובתה של א' מעצם מתן הצו לעריכת בדיקה גנטית

• בדיקה גנטית איננה בבחינת "ברירת המחדל" או "פתרון קסם" כל אימת שאחד מבני המשפחה טוען לקשר/העדר קשר משפחתי; במקרה דנן, על המערער לצלוח שתי משוכות, כאשר המעבר למשוכה השנייה מותנה בצליחת המשוכה הראשונה; המשוכה הראשונה, הוכחת סיכוי סביר להעדר קשר משפחתי; המשוכה השנייה, רק אם הצליח להניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית ברמת הוכחה של סיכוי סביר, יינתן צו לבדיקת אבהות.

• הרציונל'ה העומד בבסיס מדרג זה הוא מתן הגנה על פרטיותו של הצד הפאסיבי להליך, על יציבותו הנפשית, על בטחונו ועל היציבות המשפחתית, מפני הפגיעה העלולה להיגרם מעצם מתן צו לבדיקה גנטית. ולכן, באותם מקרים, כמו במקרה דנן, בהם לא הוכח, ולו אף סיכוי קלוש (אף לא סביר) להעדר קשר משפחתי, יש לדחות את התביעה.

• ההחלטה אם להורות על בדיקה גנטית לשלילת אבהות, מעמידה משני עברי המתרס אינטרסים ושיקולים כבדי משקל ובהם: מצד אחד, זכות התובע לגילוי וחשיפת האמת, היינו - זכותו לדעת מיהם ילדיו; ומצד שני, שמירה על טובת אותו ילד - צאצא ושמירה על יציבות וודאות בחייו, שלומו הנפשי, ושמירה על זהותו וייחוסו המשפחתי, בהתאם למציאות לתוכה נולד ובמסגרתה גדל משך שנים.

• נכון למועד כתיבת פסק-הדין קמא, א' היתה כבר בגירה (הגם שבעת הגשת התביעה היתה קטינה). יחד עם זאת, הנני סבור, כי כאשר עוסקים אנו ביחסי הורים-ילדים, ובהקשר הספציפי של סטטוס, קשרי משפחה וייחוס משפחתי, אחריותם וחובותיהם של הורים כלפי ילדיהם איננה פוסקת וחדלה להתקיים לאחר שהילד הגיע לגיל 18 שנים ובגר.

• למתן הצו לבדיקת אבהות, תהיינה השלכות מרחיקות-לכת על "ילד" באשר הוא ילד, בין אם הוא "ילד קטין" ובין אם הוא "ילד בגיר". יש לשאול, האם הפגיעה הפוטנציאלית בילד בן 18 פחות יום, שונה מפגיעה בילד בן 18 שנים, 19 או יותר? התשובה לכך בשלילה!

העלאת טענה של אב, כי ילדו איננו מזרעו, עלולה לפגוע בילד בגיר באותה מידה, וייתכן אף יותר, מהפגיעה בילד קטין.

לאור האמור לעיל, הנני סבור, כי גם במקרה שבו הילד הוא בגיר, עדין יש לבחון את הפגיעה העלולה להיגרם לו מבירור תביעת שלילת אבהות והפנית הצדדים לבדיקה גנטית, ולתת לאלה בנסיבות המתאימות, עדיפות על פני אינטרסים של המעוניין בבירור התובענה. ויודגש: הפגיעה תהא מעצם מתן צו לביצוע הבדיקה, המהווה  מעין גושפנקא או הכרה בטענות אותו הורה המעוניין בבדיקה, כאשר אותו הורה אינו מוכיח סיכוי סביר לאותו קשר משפחתי לו הוא טוען או להעדר קשר משפחתי.

• טובתה של א', הגם שאיננה קטינה, היא השיקול המרכזי שעל בית המשפט לשקול בהכריעו בשאלת ביצוע בדיקה גנטית לשלילת אבהות. כל שכן הדברים מקום וההורה המעוניין בביצוע הבדיקה תרם באופן אקטיבי, במרוצת השנים ובאופן עקבי ומתמשך, תוך הצגת מצגים שאינם יכולים להשתמע לשני פנים, לפיהם הוא ההורה.

(ראה והשווה לעקרון טובת הילד: עמ"ש 29328-06-14 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים המשפטיים) 9.12.14 [אתר נבו], עמ' 9 לפסה"ד. ראה בע"מ 2685/11 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים המשפטיים) 13.3.12 [אתר נבו], סע' 10 לפסה"ד).

בנסיבות המקרה דנן, האיזון בין האינטרסים השונים מוביל למסקנה ברורה וחד-משמעית, כי יש להעדיף את ההגנה על טובתה של א' על פני האינטרסים של המערער. 

• נחזור ונדגיש: משך 20 שנים ידעה א', כי המערער הוא אביה; המערער היווה עבור א' דמות אב מאז לידתה. מתסקירי הסעד שהוגשו לבית משפט קמא עולה, כי בנותיו של המערער, ובהן גם א', קוראות לו "אבא", רואות בו כאביהן ומכירות בו כאביהן מיום היוולדן.

• ידיעה זו של א' לא באה משמועות ועל ידי צד שלישי, כי אם מאת המערער עצמו, כמקור ראשון. המערער שימש כאב הביולוגי והפסיכולוגי של א', וכך הציג עצמו, גם בכתבי הטענות בבית משפט קמא.

• שווה בנפשך את תחושתה של א' בעצם ההפנייה לבדיקה, את הפגיעה האישית שתיגרם לה, את המצב הכאותי שבו היא תהיה נתונה בימים שלפני ואחרי הבדיקה, ואת היחסים העכורים שיתפתחו לאחר הבדיקה בין א' לבין אביה, על כך שגרר אותה לתוך הקלחת הזו.

• בנסיבות בהן המערער לא הוכיח, ולו אף סיכוי קלוש להעדר קשר משפחתי, אין להיעתר לתביעה לביצוע בדיקה גנטית. יוצא אם כן, כי המערער לא צלח את המשוכה הראשונה, ודין עתירתו לביצוע בדיקה גנטית, להידחות.

12. משזו מסקנתי, לא מצאתי לנכון להרחיב על ההשלכות שיש לתוצאות הבדיקה עצמה, ולפגיעה העלולה להיגרם ל-א' מתוצאות הבדיקה, ובין היתר:

• למעמדו של ילד שמכיר את אמו אך אינו מכיר את אביו ("שתוקי"); ראה בספרם של דר' ב.צ. שרשבסקי ופרופ' קורינלדי דיני משפחה (מהדורה חדשה 2016), עמ' 761.

• ההשפעה על נפש הילד, ו-א' היא בגדר ילדה בגירה, על תודעתו, על התפתחותו הפיזית והרגשית, על זהותו וייחוסו המשפחתי, על זכויותיו על פי הדין האישי ועל פי דיני הקניין. ראה ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני, פ"ד מח (3) 837; ע"א 7955/96 פלוני נ' היועמ"ש, פ"ד נא (1) 160, 176; ראה גם פסק-דיני בתמ"ש 7530/08 י' (קטין) נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים) 19.5.11 [אתר נבו].

• לא רק זאת, אלא שבדיקה כזו עלולה לפגוע בקשרים הפנים משפחתיים ובכלל זה, לפגיעה ביחסים בין הילדים, בינם לבין עצמם.

13. בהערת אגב אציין, כי סע' 28 ו' (א) לחוק מידע גנטי, תשס"א-2000, אינו מציב במפורש את הפגיעה האפשרית שתיגרם בעקבות ממצאי הבדיקה כשיקול מבין השיקולים המנחים. הוראה זו עוסקת בביצוע בדיקה גנטית בלא הסכמת הנבדק, וקובעת, כי בית המשפט יורה על ביצועה בהתקיים  "סיכוי סביר בדבר קשרי המשפחה הנטענים" ולאחר ש-"ניתנה לנבדק הזדמנות להשמיע את התנגדותו"; זאת להבדיל מסע' 28 ה' לחוק המציב כשיקול מרכזי את הפגיעה העלולה להיגרם מממצאי הבדיקה. יחד עם זאת, ייתכן ופגיעה זו תהווה שיקול מבין השיקולים שעל בית המשפט יהא לשקול בטרם הכרעה בתובענה והפנית הצדדים לבדיקה, ככל שזו תועלה במסגרת "התנגדותו" של הנבדק ובגדרי זכותו להישמע בסוגיה זו.

14. סוף דבר:

מכל המקובץ לעיל, וככל שדעתי תתקבל, סבורני כי דין הערעור להידחות. כמו כן, אמליץ                                                

לחבריי לקבוע, לנוכח תוצאות הערעור, כי על המערער לשלם ל-א' (המשיבה 2), ולה בלבד, הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

השופט חננאל שרעבי

אני מסכים.

השופטת עפרה אטיאס

מצטרפת אנוכי לחוות דעתו המקיפה של חברי כב' השופט ג'יוסי ולתוצאה אליה הגיע, ואולם ראיתי להותיר בצ"ע את השאלה אם ניתן להעלות טענת שיהוי בתביעת סטטוס, שאין בה התיישנות. התוצאה אליה הגיע אב בית הדין, עומדת על רגליה גם ללא הנמקה זו.

לפיכך הוחלט לדחות את הערעור כמפורט בסע' 14 לפסק דינו של השופט ס' ג'יוסי – אב"ד. כמו כן, אנו מחייבים את המערער לשלם ל-א' (המשיבה 2), ולה בלבד, הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

העירבון אותו הפקיד המערער יועבר על ידי המזכירות למשיבה 2, באמצעות בא כוחה, על חשבון ההוצאות שהושתו על המערער לטובת אותה משיבה.

מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.

ניתן והודע היום י"ב סיון תשע"ז, 5/6/2017 בהעדר הצדדים.