הוגשה לקיום צוואת המנוחה הגב' מ.ש ז"ל, אשר הלכה לעולמה ביום –2013 (להלן: "המנוחה").
עובדות כללי
- למנוחה, הגב' מ. ש. ז"ל, נולדו בחייה ארבעה ילדים:
(א) א.א.
(ב) ב.ב.
(ג) ג.ג.
(ד) ד.ד.
- המנוחה התאלמנה בשנת 1987.
- ביום 17.11.1987 ערכה המנוחה צוואה בעדים בפני עו"ד יונתן סגל ובפני הגב' יהודית סגל אשר בה הורתה המנוחה כדלקמן:
"צ ו ו א ה
הואיל ואין אדם יודע את עיתו וקץ כל בשר נעלם מכל חי,
על כן אני החתומה מטה -- בעלת ת.ז. --
מרח' ---, בהיותי בת למעלה משמונה
עשרה שנה, בדעה צלולה ומיושבת בהכרה מלאה ובריאה
לחלוטין ברוחי, מצווה בזה מרצוני הטוב והחופשי כדלקמן:
- זאת היא צוואתי האחרונה וכל צוואה אחרת הקודמת לה
אם נעשתה על ידי, אם בכתב ועם בע"פ בטלה ומבוטלת בזה.
- הנני מצווה את כל רכושי מכל סוג שהוא ואת כל זכויותי
בדירה בת 5 חדרים הנמצאת בקומה א' בבית ברח' --, הפונה
לכיוונים מזרח, צפון, דרום שהוקמה
על חלקה -- בגוש --- (להלן: "הדירה").
- הנני מצווה את רכושי מכל סוג ואת כל זכויותי בדירה
לבתי א.א ת.ז. -- מרח' -- .
- אני מצהירה כי זו צוואתי וכי באתי על החתום בפני
שני עדים היום 17 לחודש נובמבר 1987.
מ.ש "
- א. לאחר פטירתה של המנוחה ביום 15.3.2013 הוגשה הצוואה לקיום ע"י ביתה הגב'
א. בת.ע. 53112-06-13 (להלן: "התובעת" ו/או "א.").
ב. הוגשה התנגדות ע"י שלושת ילדיה האחרים של המנוחה ה"ה ב. (להלן: "ב" או "המתנגדת 1"), ג. (להלן: "ג."), וד. (להלן: "ד." או "המתנגדת 3"); (להלן ביחד: "המתנגדים").
טענות המתנגדים
- בכתב ההתנגדות טוענים המתנגדים כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך הצוואה. לטענתם המנוחה היתה מאושפזת לעיתים תכופות בבתי חולים פסיכיאטריים וזאת משנת 1980, כך שלמעשה הייתה חסרת יכולת וחסרת כשירות לצוות.
- המתנגדים טענו כי התובעת, הגב' ש. ש. ובעלה השתלטו בחיי המנוחה על כספה ונפשה, ובמעשה מרמה הגישו צוואה לקיום הגם שהחתימה אינה חתימת המנוחה.
- המתנגדים טענו כי בשנים האחרונות לחיי המנוחה מנעה מהם התובעת לשוחח עם אימם המנוחה, אולם הם הצליחו לעשות כן מבלי שהתובעת חשה בכך. כמו גם הם ביקרו אותה, לטענתם, במהלך אשפוזה בבתי החולים.
- לטענת המתנגדים הצוואה אשר הוגשה לקיום פסולה מכל היבט שהוא:
א. ראשית נאמר כי, המנוחה הייתה חולה במחלת נפש קשה, סבלה מדיכאון וסכיזופרניה ואף ניסתה לשים קץ לחייה לא אחת, כך שהמנוחה היתה חסרת כשירות לצוות.
ב. נטען כי התובעת ובעלה בודדו את המנוחה, הסתירו אותה מעיני המתנגדים ופעלו לדחות ביקוריהם אצלה. לטענת המתנגדים המנוחה חתמה על הצוואה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת של התובעת ובני משפחתה ותוך מעורבותם בעריכתה, שאחרת לא היתה כל סיבה למנוחה להדיר שלושה מילדיה מקבלת חלק בעזבונה.
ג. כמו כן נטען שהמנוחה לא ידעה לקרוא ולכתוב בשפה העברית אלא אך באידיש ובפולנית ובנסיבות אלו לא ידעה היא מה כתוב בצוואה תוך גם שלא צוין כי זו תורגמה לה.
ד. עוד טענו המתנגדים כי נראה שחתימת המנוחה על גבי הצוואה מזויפת שכן היא שונה מחתימותיה על גבי ההסכמים עליהם חתמה ב-1.7.1987 וב-25.8.1987.
ה. נטען גם כי הצוואה נחתמה כתוצאה מתרמית של התובעת ובעלה, שכן המנוחה לא יכולה הייתה להבין מהות ומשמעות הוראות הצוואה.
ו. נטען כי חתימות העדים על גבי הצוואה זויפו אף הן.
ז. עוד צוין כי רישום מספר החלקה בו מצוי הנכס המופיע בצוואה שגוי – ואף זה מעיד על זיוף הצוואה.
- נוכח כל אלו טענו המתנגדים כי יש לדחות הבקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 17.11.1987.
טענות התובעת
- מנגד לטענות המתנגדים באה בפני גרסת התובעת ועדיה אשר ציינו כי אין כל אמת בדברי המתנגדים וטענותיהם.
- א. לטענת התובעת אין חולק כי הצוואה נערכה כ-26 שנים טרם פטירתה של המנוחה.
ב. מפרטת התובעת כי המנוחה הייתה צלולה וכשירה בעת עריכת הצוואה ואף שנים אחורה, כמו כן הייתה היא עצמאית בכל אותה תקופה.
- א. התובעת מציינת בכתב התגובה שלה להתנגדות ובתצהיר העדות הראשית מטעמה
כי היא הייתה האדם הקרוב ביותר למנוחה במשך עשרות שנים הייתה שם עבורה, עזרה לה כל השנים, והמנוחה התגוררה עימה בחיק משפחתה הגרעינית לאורך שנים הרבה ומשנת 1986.
ב. טוענת התובעת כי המתנגדים לא שמרו על קשר קרוב עם המנוחה, ובנה ג. היה למעשה מנותק ממנה מאז 1986, כך שהמנוחה לא ראתה אותו, את בנה במשך כ-27 שנים ולא זכתה להכיר את ילדיו - נכדיה.
- א. התובעת מציינת עוד כי כתוצאה מפטירת אבי הצדדים להליך, הוא בעלה של
המנוחה, ירשו הצדדים להליך, ילדי המנוחים חלק בדירת ההורים שברחוב --- (להלן: "דירת ההורים") ומכוח היותם יורשים כדין.
ב. בחודש יולי 1987, חודשים אחדים לפני עריכת הצוואה המדוברת, חתמו המנוחה
וילדיה (הם הצדדים להליך זה) על הסכם למכירת דירת ההורים לצד ג', כמו כן נערך הסכם בין הצדדים לחלוקת תמורת המכר.
ג. לטענת התובעת הסכמים אלו, שנערכו בפני עו"ד מלמדים על כך שהמנוחה הייתה
כשירה אותה עת, ידעה לקרוא עברית והבינה מטרת ההסכם שנערך.
ד. לטענת התובעת, כל טענות המתנגדים הן טענות סרק אשר אין בהן אמת ויותר מכל,
נוכח העובדה שחלפו 26 שנים ממועד עריכת הצוואה ועד פטירת המנוחה והעובדה שהמנוחה לא שינתה הוראותיה – מלמד הדבר כי הצוואה משקפת רצונה האחרון האמיתי של המנוחה.
נוכח זאת עותרת התובעת לקיים הצוואה ולחייב המתנגדים בהוצאות.
המצב המשפטי
- א. השאיפה לכבד ולקיים את רצון המת הוא כלל מנחה בדיני הירושה בכלל ובצוואות
בפרט (כתובות סט, ב; גיטין יד, ב). מצאנו התייחסות לעקרון חשוב זה כבר בספר בראשית עת יעקב משיב לאביו, המבקש ממנו לקבור אותו במערת המכפלה, "אנכי אעשה כדבריך" (מדרש הגדול, בראשית, מ"ז) ובאופן מפורש יותר, על הפסוק שנאמר לאחר קבורתו של יעקב: "ויעשו בניו לו כן כאשר ציוום". מציין המדרש: "מכאן אמרו מצווה לקיים דברי המת" (מדרש הגדול, בראשית, נ, יב).
ב. בהלכה הפסוקה נקבע גם כי עיקרון זה נגזר מזכותו של אדם לעשות בקניינו ככל שירצה, ואת חיותו הוא שואב מהפסיקה, ומאז שנת התשנ"ב-1992 גם מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ראה לענין זה דברי כב' השופט מלץ בע"א 724/87 כלפה נ' גולד, [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 30.12.1993).
"כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה מצידו את שאלת 'כבוד המת', השלוב בעיקרון הכללי של 'כבוד האדם', אשר היה לעיקרון-על במשפטנו עם קבלת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסיקת בית-משפט זה לכל אורכה, לפני קבלת חוק היסוד ולאחריה, שזורה כחוט השני העמדה, שלפיה בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר".
ג. העיקרון בדבר כיבוד רצון המת הוא עקרון מנחה גם בהוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). ראה סע' 27 לחוק הירושה בדבר החופש לצוות, וכן ראה הוראת סע' 28(ב) לחוק הירושה המדגיש את אופייה האישי של הצוואה ("הוראת צוואה התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה") ולפיכך, הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה (סעיף 30 לחוק הירושה).
- בהליך זה המונח בפני בית המשפט נדרש בית המשפט להכריע מה היה רצון המנוחה
את אשר יעשה בעיזבונה ועל סמך הנתונים אשר הובאו בפניו עת התובעת מניחה בפני בית המשפט הצוואה לקיום ואילו טענת המתנגדים הינה כי צוואה זו דינה להתבטל.
- א . בהליך של התנגדות לקיום צוואה, יש להבהיר תחילה על מי מוטל נטל הבאת הראיות
והשכנוע.
ב. צוואת המנוחה עומדת על פניה בכל דרישות הצורניות של צוואה בעדים, על פי סעיף 20 לחוק הירושה. הצוואה נערכה בכתב, יש בה תאריך, יש בה הצהרה של המצווה, יש בה חתימה של המצווה וכן חתימה של שני עדים.
ג. הלכה היא כי צוואה שלא נפל בה פגם פורמאלי/צורני היא בחזקת כשרה, והנטל להוכחת הטענה שצוואה זו דינה להיפסל – מוטל כל כולו על הטוען לכך.
משכך, בהליך זה שבפנינו על המתנגדים לעמוד בנטל השכנוע להוכחת טענותיהם ולפתחם מוטל נטל השכנוע להוכיח שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה ו/או שחתמה על הצוואה תחת השפעה בלתי הוגנת ו/או שהתובעת ו/או מי מטעמה היו מעורבים בעשיית הצוואה – בהתאם לעילות המנויות בחוק.
כשרות המנוחה
- א. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 בסעיפים 1 ו-2 שבו,
קובע:
"1. כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו.
- כל אדם כשר לפעולות משפטיות , זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט"
אי לכך, כל אדם כשר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו כדין (ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל[פורסם בנבו] (פס"ד מיום 29.4.1981 ).
- עניינה של טענה בדבר העדר כשרות המצווה עוסקת במצבו הנפשי והגופני של
המצווה בעת עריכת הצוואה. דהיינו, נקודת הזמן המסוימת הרלוונטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה היא 'שעת עשייתה של הצוואה' (ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק ואח', [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 28.8.1994). על כן, צוואה שנעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה תהא תקפה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו. דהיינו, גם אם יוברר שלפני עריכת הצוואה או אחריה היו תקופות בהם דעתו של המנוח לא היתה צלולה, הרי שאם בית המשפט ימצא כי המצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה של צוואה במועד עריכתה – הרי זו תקוים.
ממצווה 'היודע להבחין בטיבה של צוואה' נדרשת מודעות לעובדה שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו, מי הם הזוכים על פי הצוואה, את מי הוא מבקש להדיר מן הירושה וכן מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. על המצווה להתייחס למציאות הסובבת אותו ולגבש רצון חופשי (ראה לעניין זה: ע"א 851/79 בעניין בנדל, לעיל; ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 20.2.1995) ; שוחט, גולדברג, פלומין, דיני ירושה ועיזבון, בעמ' 98).
לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד; כמות ההוכחה אינה עניין של מה בכך (ע"א 851/79 בעניין בנדל לעיל).
- א. בענייננו כאמור, מוטל נטל השכנוע על המתנגדים להוכיח כי המנוחה לא ידעה
להבחין בטיבה של צוואה במשמעות מונח זה כמפורט לעיל;
נטל זה ניתן להרים באמצעות הצגת עדות רפואית כלשהי וראה ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 30.04.2000).
ב. לאחר איסוף החומר הרפואי בעניינה של המנוחה מונה פרופ' פניג שמואל ליתן חוות דעתו בדבר כשרות המנוחה לערוך הצוואה במועד בו נערכה.
- בחוות הדעת אשר ניתנה לאחר בחינת מלוא המסמכים ,התיעוד הרפואי וסקירת ההיסטוריה הרפואית של המנוחה קבע המומחה כך:
"... החל מגיל 30 לערך יש דיווח על משברים דיכאוניים אפיזודיים שחלפו עם טיפול אמבולטורי.
רק בשנת 1981 נזקקת לאשפוזים. אושפזה מספר פעמים בפרדסיה, בית החולים הקרוי כיום "לב השרון".
במהלך אשפוזים אלה אובחנה כפסיכוזה אפקטיבית כלומר מצבים פסיכוטיים המתבטאים גם בשינוי במצב הרוח: בקלסיפיקציה של היום הייתי מאבחן אותה כנראה כהפרעה ביפולרית עם מצבים פסיכוטיים משום שבחלק מהאפיזודות היו גם מצבים מניים מעורבים. איננו שומעים על סימפטומים המציינים מצבים מנים טיפוסיים של בזבוז כספים, פעילות יתר או גרנדיוזיות אך מספר פעמים צויין כי בקבלתה האפקט (מצב הרוח הנצפה) היה מני. האבחנה הפורמלית איננה חשובה לצרכים של חוות דעת זו. בבית החולים אברבנאל, שם אושפזה לראשונה ב 1989 מצוין כי האבחנה שניתנה לה בעבר הייתה של סכיזופרניה. לא ברור לי מהיכן נלקח מידע זה מכיוון שבמידע שעמד בפני מבית החולים פרדסיה לא הופיעה אבחנה של סכיזופרניה וזו מופיעה לראשונה רק באשפוזים באברבנאל.
האשפוזים בלב השרון, למעט האשפוז הראשון היו כנראה בגלל הפסקת הטיפול התרופתי. מצויין באשפוזים אלה כי תחת טיפול תרופתי מצבה משתפר, היא נכנסת לרמיסיה (כלומר הסימפטומים החולניים נעלמים והיא חוזרת למצבה הקודם, ש.פ) והיא משתחררת לביתה ולמעקב במרפאה הקהילתית שבנתניה.
כנראה שהמנוחה לא הפנימה את היותה חולה ואת הצורך לקחת תרופות באופן סדיר והפסקת התרופות הביאה לחזרה של ההפרעה.
בין האשפוז האחרון שהסתיים בינואר 1987 לבין המעקב הראשון באוגוסט 1989 אין תיעוד על טיפולים ומעקבים. באמצע תקופה זו נערכה הצוואה נשוא חוות דעת זו.
מהאשפוז הראשון שלה באברבנאל אנו למדים שהייתה כנראה במהלך התקופ הזו ברמיסיה. בתקופה זו עברה להתגורר אצל בתה בח., כנראה שהסתכסכה עם בתה הצעירה עמה התגוררה בנ...
מסקנות
המנוחה סבלה סביב השנים הרלבנטיות לעריכת הצוואה מהפרעה פסיכוטית-אפקטיבית שהתאפיינה בהפוגות והחמרות.
בהחמרות הגיעה בדרך כלל לאשפוזים ובהפוגות תפקדה בצורה טובה.
אין תיעוד ספציפי לגבי התאריך הרלבנטי המתייחס לעריכת הצוואה אולם לפי התיעוד הרפואי במהלך כל התקופה מינואר 1987 ועד יולי 1989 הייתה ברמיסה.
אין תיעוד על ליקוי קוגניטיבי.
אין תיעוד על מחשבות שווא המתייחסות ליורשיה הטבעיים.
אין עדות להערכתי המקצועית שבתאריך שבו ערכה את הצוואה לא הייתה כשירה לעריכת צוואה." ( הדגשה בקו תחתון לא במקור – מ.ד.)
- כזכור, הצוואה הנדונה נערכה ביום 17.11.1987 , בהתייחס למועדים הרלבנטיים ניתן לראות
כי:
א. בשנת 1981 אושפזה המנוחה בבית חולים פרדסיה. האבחנה – פסיכוזה שלאחר גיל המעבר. צוין כי המנוחה הייתה במצב של חרדה, מחשבות שווא דלוזיונליות.
ב. ב- 1984 שוב התאשפזה המנוחה.
ג. מיוני 1985 עד אוקטובר 1985 היתה המנוחה מאושפזת בהסכמתה , וזאת לאחר שעשתה ניסיון אובדני שנכשל. המנוחה קיבלה טיפול אנטי פסיכוטי ונוגד דיכאון.
ד. 1.8.1986 – 31.8.1986 המנוחה הפסיקה נטילת תרופות וסבלה ממחשבות שווא. בשחרור צוין כי נמצאת ברמיסיה טובה ומתפקדת בצורה טובה.
ה. ב 21.10.1986 -12.1.1987 שוב מתאשפזת המנוחה וזאת עקב התדרדרות במצבה הנפשי עם אפקט מניפורמי וחרדתי מחשבות שווא של יחס ורדיפה, וכגון טענות שאנשים מסתכלים ומדברים עליה, שהיא אשמה בדברים שקורים בעולם, שיפוט מציאות לא תקין.
אחרי שבוע במסגרת סגורה הועברה המנוחה למסגרת פתוחה, יצאה לחופשות ומצוין כי היא "נכנסה לרמיסיה שבה מתפקדת בצורה טובה".
ו. ביום 17.11.1987, נערכה הצוואה הנדונה ; כ-10 חודשים קודם לצוואה וכ-10 חודשים לאחריה אין תיעוד רפואי הנוגע למצב הנפשי של המנוחה ואין כל תיעוד לרגרסיה במצבה.
ז. באוגוסט 1988 עוברת המנוחה לגור עם בתה בדירה בח..
ח. באוגוסט 1989 יש דיווח לקופת חולים שהמנוחה לא אוכלת ולא שותה ולא נוטלת תרופות ושוב מתאשפזת בבי"ח פסיכיאטרי לימים שבין 20.8.1989 – 9.9.1990 .
בקבלתה לאשפוז מצוין כי שבוע לפני קבלתה היא עשתה ניסיון אובדני, לא אכלה ולא שתתה והייתה רגזנית מאד כלפי משפחתה. תיארה פחדים מפני כלבים שרוצים לאכול אותה כי גנבה תפוחים בעת אשפוזה בפרדסיה.
עוד צוין כי "החולה מוכרת כחולת נפש מזה 13 שנם במוסדות שונים. לאחרונה, מזה שנתיים ברמיסיה טובה והייתה במעקב במסגרת אמבולטורית".
- א. המומחה עומת עם תוצאות ומסקנות חוות הדעת שלו ובהתייחס להיסטוריה
הרפואית המורכבת של המנוחה.
המומחה נחקר ארוכות ע"י ב"כ המתנגדים והשיב ברורות:
"ראיתי את זה, ויש לי את כל החומר.. כאן במקרה הזה המנוחה היו לה פחדים שיהיה משהו לבני המשפחה או לנכדים, בעיקר דאגה לנכדים, זה לא מחשבות שווא כלפי המשפחה מחשבות פרנואידיות שיכולות לגרום לצוואה מהסוג הזה להערכתי להיות לא כשירה או לא מסוגלת לערוך צוואה. אם הייתה למשל אחת עם מחשבות השווא שלה טוענת שבני משפחה גונבים אותה או עושים קנוניה מאחורי גבה, לכן ממחשבות השווא מנשלת אותם מהירושה ונותנים למישהו אחר, במקרה הזה יש ספקות לגבי כשירות הצוואה. מדובר שהיא במצב פסיכוטי לא הוכח בשום מקום בתקופה של חוות הדעת נובמבר 87' היא הייתה פסיכוטי. גם לפי הממצא שהציג עו"ד גפן אם אפילו היה לה את המחשבות האלה בזמן עריכת המחשבה, כמומחה אני לא חושב שזה פוסל אותה מלהיות כשירה לעריכת חוות דעת."
עמ' 100 ש' 17-24 לפרוטוקול.
למרות השאלות הנוקבות שהופנו למומחה החרה זה אחר דעתו והמשיך להחזיק בה תוך קביעה והתייחסות לכך שאכן סבלה המנוחה מאפיזודות של מצבים פסיכוטיים וחרדות, אולם לאחר טיפול היתה המנוחה מגיעה לרמיסיה ואפילו רמיסיה ארוכה.
עוד מפנה המומחה לכך שהפסיכוזה של המנוחה אינה מתייחסת ליורשיה או לעזבונה.
ב. המומחה מבהיר במפורש כי נראה שזיכרונה של המנוחה לא נפגע:
"ש. אחת כזאת שחתמה על צוואה יודעת שחתמה?
ת. בהחלט. אם ישאלו אותה שנה או שנתיים אחרי לא יודע אם היא תדע. עברתי על התיעוד והבדיקות שהיו לה באברבאנל יש בדיקה אחת ספציפית שבה מצוין שהזיכרון שלה לטווח ארוך וקצר תקין לחלוטין.
ש. אז אחת כזאת הייתה יודעת שנה שנתיים אחרי שהיא חתמה?
ת. לדעתי כן. היה משהו באברבאנל שהתעורר שהיא פחדה שחתמה."- ראה עמ' 103 לפרוטוקול ש' 16-22.
משכך הוא, ולו ביקשה המנוחה לחזור בה מהצוואה אשר ערכה – יכולה היתה היא לעשות כן.
ג. המומחה ציין גם כי אם היה נדרש ליתן חוות דעת לעניין כשירותה של המנוחה לעשות צוואה בזמן אמת:
"הייתי עושה לה עוד שאלות נוספות. היתרון של בדיקה בזמן אמת. אני רוצה לבדוק את כל המרכיבים של הצוואה. דרך אגב אחד המצבים האלה גם מהחומר של אברבאנל היא נבדקה שם, אם היא נמצאת במצב הזה כן. פנקסנות כפולה במצבים האלה היא ידעה והתמצאה בזמן במקום ובסיטואציה כמו שרואים בהרבה מצבים פסיכוטיים"- ראה עמ' 100 לפרוטוקול משורה 31.
- א. כאמור, הצוואה נערכה באמצעות בפני עו"ד יונתן סגל אשר היה גם עד לצוואה
והובא לעדות בפני בית המשפט.
ב. בעדותו אישר עורך הדין כי נוכח חלוף הזמן הרב מאז עריכת הצוואה, אין לו זיכרון ישיר של עריכתה זו ואין לו גם תרשומת שערך בזמן אמת אבל הוא ציין כי הוא פועל בד"כ בצורה מסוימת אותה ביקש הוא לתאר לבית המשפט. (ראה עמ' 74,75 לפרוטוקול בית המשפט).
ג. עורך הדין ציין כי אם היה מתרשם שמדובר במקרה חריג, או שהיו סימנים מיוחדים שיש לציין היה הוא עורך תרשומת, אולם לא מצא כזו בהתייחס למנוחה.
עורך הדין נשאל גם מדוע לא ציין במפורש את העובדה שהמנוחה הדירה חלק מילדיה – והשיב כי לטעמו הוספת פרטים לא רלוונטיים בצוואה עלולה לגרום לסבוך בהבנת הצוואה ובאפשרות להתנגד לה וע"כ אין הוא נוהג לציין כך בצוואות.
ראה עמ' 78 ש' 8-16 לפרוטוקול.
ד. התרשמתי מעדות עורך הדין כי לו היה מתרשם כי קיים המנוחה אינה מסוגלת לערוך הצוואה או כי אינה מבינה האמור בה – לא היה עורך עבורה הצוואה האמורה ולא היה מחתים אותה עליה.
- עדות עורך הדין עורך הצוואה מחזקת עדות המומחה שנערכה פוסט מורטם, ומחזקת עדות התובעת והעדים האחרים מטעמה לפיהם עת היתה המנוחה ברמיסיה מההפרעה הנפשית ממנה סבלה, היתה היא פעילה ושותפה בחייהם.
- דומה שהחיזוק המשמעותי ביותר אשר מקבלת חוות דעת המומחה היא דווקא חיזוק הבא מצידם של המתנגדים עצמם.
א. כאמור, הצוואה בה עסקינן נערכה ע"י המנוחה ביום 17.11.1987 ; הוברר כי ביום 1.7.1987 (כארבעה חודשים וחצי טרם עריכת הצוואה) נחתם הסכם למכר דירת ההורים. על ההסכם חתמו כמוכרים – המנוחה, התובעת והמתנגדים. ההסכם נערך ע"י עו"ד צבי קצף. ובהמשך להסכם זה הועברו הזכויות בדירת ההורים לצד ג' (ראה נספח א' לכתב ההתנגדות).
ב. עוד לציין כי ביום 1.7.1987 נחתם הסכם אשר הצדדים לו היו המנוחה וילדיה (התובעת והמתנגדים) ובו הסכימו הצדדים באשר לאופן חלוקת תמורת הדירה (ראה נספח ב' להתנגדות).
עוד קבעו הצדדים בסע' 4 להסכם זה כי :
"מוסכם ומוצהר בזאת ע"י ש. ש. כי היא מתחייבת להחזיק את האם מ.ש בביתה וכי לא תדרוש כי יתר אחיה ואחיותיה יחזיקו באם מ. ש. כל ימי חיי האם".
לציין ולהזכיר במפורש כי גם האם , המנוחה חתומה על ההסכם וידעה על התחייבות
זו של התובעת ועל דרישת המתנגדים לעניין זה.
ג. לציין גם כי אין מחלוקת שהגב' ש. ש. היא התובעת, עמדה בהתחייבותה זו ,
המנוחה גרה בדירה עימה ועם בני משפחתה והם ליוו אותה כל ימי חייה.
- א. כאמור, ההסכמים האמורים לעיל נערכו בתחילת יולי 1987, המתנגדים עצמם היו
צד להסכמים אלו; הם לא טענו כי המנוחה אינה כשירה להתחייב- הם פעלו עפ"י ההסכמים האמורים והעבירו זכויות וכספים. עוד לציין כי מתנגדת 1, הגב' ב.ב עבדה אצל עו"ד צבי קצף אשר אצלו נחתמו ההסכמים והיא אישרה כי מדובר בעו"ד הגון (ראה עמ' 9 לפרוטוקול ש' 21-22).
ב. יתר על אלו, המתנגדים יכולים היו לזמן את עו"ד צבי קצף, על מנת לחזק ו/או לאמת גרסתם בדבר מצב המנוחה אותה עת , אולם הם לא עשו זאת וחזקה מכך היא כי לו היתה העדות מובאת בפני בית המשפט היה הדבר פועל לרעתם.
ג. המתנגדת הופנתה בחקירתה ונשאלה האם היתה לאם בעיה לחתום על ההסכמים האמורים ו/או האם עורך הדין הפנה לבעיה שכזו בשל מצב האם ו/או האם הפנתה היא לבעיה בשל מצב האם והיא השיבה כי לא היתה התייחסות לכך; ראה עמ' 9 שורות 28-32 לפרוטוקול.
מעורבות בעריכת הצוואה
- א. סעיף 35 לחוק הירושה קובע כדלקמן:
"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד
לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".
בפסק דין בע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 4.1.2000) מנתח בית המשפט את ההלכה הנוגעת לסעיף 35 לחוק הירושה וקובע :
"...החוק יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על-פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם 'לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר', אין תוקף להוראה המזכה אותו - אפילו הייתה זו הוראת אמת".
ב. התוצאה של סעיף 35 לחוק הירושה קשה היא, שכן לשון הסעיף שוללת כל
שיקול דעת שיפוטי למתן תוקף לצוואה ואם אירע מי מהמקרים המנויים בסעיף.
ג. מלשון הסעיף עולה כי מצוינות בו שלוש עילות בטלות של הוראה המזכה אדם או
בן זוגו בצוואה וזאת אם ההוראה בצוואה –
(א) מזכה את עורכה
(ב) מזכה את מי שהיה עד לעשייתה
(ג) מזכה את מי שלקח "באופן אחר חלק בעריכתה".
ד. שתי העילות הראשונות קשיחות יחסית – כך שפורשו באופן דווקני כמתייחסות לפסלות הוראות צוואה המזכה את מי שהיה שותף לכתיבת הצוואה או מי שהיה שותף לעריכתה או אם הנהנה עפ"י הצוואה היה עד לעריכתה (ראה: ע"א 6496/98 בוטו לעיל).
לעומת זאת בהתייחס לעילה השלישית "לקח באופן אחר חלק בעריכתה, "הרי זו מנוסחת באופן המאפשר לכלול בגדרה מגוון של מצבים ולא לכבול את בית-המשפט ברשימה סגורה של מעשים פסולים.
בע"א 576/72 שפיר נ. שפיר [פורסם בנבו](פס"ד מיום 27.6.2083) פירש כב' הש' קיסטר את המונח "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" ככזה הכולל אך ורק את ניסוח הצוואה ואת עצם כתיבתה לדבריו" פעולת עריכת הצוואה אינה מתחילה לפני שעורך-דין או אדם אחר המנסח אותה נכנס לפעולה".
כב' הש' חיים כהן קבע באותו עניין כי אין לפסול צוואה במקרה שבו הנהנה אפילו יזם עשיית הצוואה ולקח את המצווה אל עורך-הדין.
לפרקים נקטה הפסיקה בפועל בפרשנות מרחיבה יותר. ראה לדוגמא דברי כב' הש' א. ברק (כתוארו אז) בע"א 433/77 הררי נ. הררי [פורסם בנבו](פס"ד מיום 20.12.1979) כי באופן כללי הוא מסכים לגישה המצמצמת, אך עם זאת לדידו, נטילת חלק בעריכת הצוואה אינה מתחילה רק בשלב שבו הצוואה מועלית על הכתב אלא מדובר ב"ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מטבעו, אין הוא סובל מסמרות קבועים".
גישה זו, שבוטאה שם בדעת רוב כנגד דעתו החולקת של כב' השופט ח. כהן, מכונה על-ידי פרופ' ש. שילה המנוח כגישת "הצמצום היחסי" זאת לעומת גישת הצמצום הרבתי ששררה בתחילה (ראה, פרופ' ש. שילה ;פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 כרך א') .
בע"א 5869/03 נילי חרמון נ' בנימין גולוב [פורסם בנבו](פס"ד מיום 24.10.2004) נקבע כי המבחן, בסופו של דבר, הינו מבחן השכל הישר , כך שהמבחן האם הנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה אם לאו , צריך שייעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה.
"השכל הישר מורנו גם כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הינה בהיקבצם יחד ב"מבט על אל מכלול יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול."
בסופו של יום עולה אפוא, כי הבחינה אם לקח הנהנה חלק בעריכת הצוואה - צריך שתיעשה באשר לכל מקרה ונסיבותיו, ובהתחשב במידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה וראה:
ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל [פורסם בנבו](פס"ד מיום 24.10.2004); ע"א 148/96 בקשי נ' סלמן [פורסם בנבו](פס"ד מיום 16.3.1999).
- א. במקרה זה שבפנינו, טענו המתנגדים כי הנתונים הכוללים מלמדים שהתובעת ובני
משפחתה היו מעורבים בעריכת הצוואה וידעו מה יהיה תכנה.
עוד ציינו המתנגדים כי אין ספק שמי ששכר את שרותיו של עו"ד יונתן סגל, עורך הצוואה, ושילם לו הם הנהנים עצמם שכן כספה של המנוחה היה אצלם.
ב. התובעת נשאלה לענין זה והשיבה כי המנוחה סיפרה בבית שהיא מתכוונת לעשות צוואה ולתת לה את רכושה כ"אות הוקרה". ראה עמ' 92 ש' 15 לפרוטוקול.
היא מציינת גם שהאם המנוחה הבהירה כי בכוונתה לעשות כן נוכח התרחקות ילדיה
האחרים ממנה והתנכרותם לה.
לא שמעתי כי התובעת ליוותה את המנוחה לעוה"ד עורך הצוואה ו/או שהתה עם המנוחה אצל עורך הדין בעת עריכת הצוואה.
ג. גם עו"ד סגל עורך הצוואה נחקר לעניין זה והשיב :
"ש. אתה זוכר מי היה איתה כשעשתה צוואה.
ת. למיטב זכרוני, היא באה לבד.
ש. את זה אתה זוכר.
ת. אני אומר למיטב זכרוני.
ש. אתה זוכר או שאתה מעריך. אמרת שאין לך זכרון מה נאמר, אז איך את זה אתה זוכר.
ת. אנשים באים, עושים צוואות, אני יודע מי בא מה בא. לא זוכר.
ש. אתה זוכר מי שילם על הצוואה.
ת. לא זוכר. באמת שלא זוכר.... אני נוהג לעשות צוואות, הרבה צוואות אני עושה.."- ראה עמ' 79 ש' 1-9 לפרוטוקול.
וכן ראה :
"ש. אתה לא זוכר, אבל יכול להיות שי. הביא אותה אליך לעשות את הצוואה.
ת לא זוכר. לא שלא זוכר, כי אם אדם מלווה עם מישהו, אני שואל מי אתה, מה אתה, אם הוא בן משפחה. אני לא מקבל אותו שישב לידי, אני יודע ומכיר את החוק.
ש. אתה זוכר אם שילמה לך מזומן, שיק, ויזה.
ת. באמת באמת שלא זוכר." – עמ' 80 ש' 16-19 לפרוטוקול.
- א. עפ"י עדותו, ערך עו"ד סגל צוואות רבות. הנחה היא כי הוא מכיר הוראות הדין
ותשובותיו בענין מעידות כך.
ב. המתנגדים לא הצליחו להראות או להוכיח מעורבות אסורה של התובעת ו/או בני
משפחתה בעריכת הצוואה.
ג. גם בעלה של התובעת , מר י. , נשאל לענין זה והשיב כי הכיר את עו"ד סגל
אך לאחר שראה את שמו בצוואת המנוחה (ראה עמ' 61 ש' 22-25 לפרוטוקול).
עוד ציין העד כי המנוחה היא אשר שילמה עבור הצוואה (ראה עמ' 62 ש' 18-20 לפרוטוקול).
יוזכר כי גם אחותה של המנוחה , אשר היתה קרובה אליה מאוד, הגב' א. העידה כי אחותה המנוחה סיפרה לה על הצוואה שערכה לטובת בתה התובעת (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 5-19)
ד. המתנגדים לא הצליחו להראות מעורבות בעריכת הצוואה.
השפעה בלתי הוגנת
- סעיף 30 (א) לחוק הירושה קובע כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית- בטלה".
השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות שעל פי מושגים של
מוסר אישי וחברתי יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה.
בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 4.9.1996) קבעה כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) כי על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים: מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים. כל אלה יש בהם, לדבריה, כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה של המצווה או על חשש מפני קיומו של מצב שכזה.
כב' השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם בנבו] (פס"ד מיום
22.6.1998) מסכם את אבני הבוחן שיש בהן לדעתו לסייע לבית המשפט להכריע האם התקיימה השפעה בלתי הוגנת, ואלו הם:
א. תלות ועצמאות – האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר באותה תקופה מכל אחת משתי הבחינות האמורות תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה ולהיפך; הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית.
ב. תלות וסיוע – מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו: אם היה זה הנהנה אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה.
ג. קשרי המצווה עם אחרים – ככל שיתברר, כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה ללא קשר לגורם או לסיבה שהביאו לבידודו.
ד. נסיבות עריכת הצוואה – אם היה הנהנה מעורב בעריכת הצוואה, בנסיבות בהן המעורבות לא עלתה כדי זו הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק הירושה יהיה במעורבות זו כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת או לפחות יהיה בכך שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.
- א. נפסק לא אחת כי לא תוכנה של הצוואה הוא שקובע את קיומה של אי ההגינות
שהשפעה, אלא הליכי עריכתה.
באין השתתפות בהליכי עריכת הצוואה, אין להסיק השפעה אפשרית ממה שכתוב בצוואה עצמה, אפילו הוגדל בה חלקו של הנהנה (ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 6.1.1991 ).
ב. אשר לשימוש במבחנים הללו, כמו גם במבחנים נוספים שנגזרים או מתחייבים
מנסיבותיו של המקרה הנדון, קובע כב' השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום לעיל, כי הוא ייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. שכן, לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה.
- א. אכן המנוחה גרה עם התובעת ובני משפחתה, אולם ראינו כי בהסכם מיום 1.7.1987
היה זה תנאי אותו דרשו גם המתנגדים.
ב. המתנגדים אישרו בחקירתם כי התובעת ובני משפחתה טיפלו במנוחה וכי הם לא
יכולים היו לטפל באם.
ראה לענין זה כבר בישיבת קדם המשפט בעמ' 1 לפרוטוקול ש' 9-10 מדבריה של הבת ד. –
"אני לא טיפלתי באמא בגלל שגרתי רחוק עם 3 ילדים. היא (שושי – מ.ד.) כן טיפלה
בה.."
ומעמ' 15 סיפא לפרוטוקול:
"ש. למה לא לקחת את אמא אלייך לגור אצלך?
ת. מכיוון שאני הכי צעירה, אבי נפטר בשנת 1978 כשהייתי ב 10 ונותרתי לבד..
ש. למה לא לקחת את אמא אלייך?
ת. כיוון שהייתי צעירה. כאשר בגרתי התחתנתי בשנת 90 אח"כ ילדתי מיד שלושה ילדים . אחותי מבוגרת ממני ב-13 שנים...עבדתי משרה מלאה , היו לי שלושה ילדים לפרנס. הם היו קטנים.."
ג. ראה בעניין זה גם עדותה של הגב' ג.ג , המתנגדת 1, בעמ' 10 משורה 2
לפרוטוקול:
"ת. אני לא יכולתי לטפל באמא בגלל שבמשך כל השנים האלה , רוב השנים האלה הייתי בבתי חולים אם זה אני או הילדים שלי.. אח"כ סעדתי את חמי ואת חמותי ואני עברתי מספיק בחיים מבחינה בריאותית . אני אמרתי שאני לא יכולה.
ש. ואז ביקשת שהיא תטפל באמא?
ת. עשינו הסכם באותו מעמד שש. מטפלת בה ותדאג לה לכל הצרכים כי לי לא היה זמן לזה.."
- המתנגד 2,מר ג. , בנה של המנוחה לא היה בקשר עם המנוחה כ-26 שנים וטרם פטירתה. (ראה מעמ' 6 סיפא לפרוטוקול).
- יוצא מאלו, שהתובעת קיבלה על עצמה לטפל במנוחה והיא טיפלה בה בפועל ב-26 השנים האחרונות לחייה , גם ברגעי שפל שהיו כאמור. המנוחה, כידוע, לא היתה אשה בריאה והמנוחה ובני משפחתה ליוו אותה , סעדו אותה אכלו עימה מתבשיליה וחיו איתה חיים מלאים ושלמים; יעידו על כך תמונות שהגישה התובעת ועדויות העדים מטעמה.
- ראיתי גם כי המנוחה לא בודדה מאחרים ולא היתה מניעה לבוא ולבקר אותה ו/או לשוחח איתה טלפונית.
ראה עדותה של ב. בעמ' 15 ש' 10-13 לפרוטוקול:
"ש. את אומרת שבמשך 27 שנים היית מתקשרת אחת לשבוע לש. אומרת שאת רוצה לבקר את אמא , אומרת לך לא לבוא.
ת. אומרת לי לבוא ואז היו באים אלי. היו באים אלי פעם בשלושה שבועות , חודש עד שאמא נפטרה. היינו בקשר כל הזמן . אני לא ניתקתי קשר עם אמא .."
וראה גם עדותה של אחות המנוחה אשר ציינה כי המנוחה עברה לגור עם בתה ש. , שכן ילדיה האחרים לא רצו שהיא תגור איתם (ראה עמ' 20 לפרוטוקול). וכן ציינה כי היתה באה לבקר את אחותה בכל יום ראשון בשבוע.
ראה גם עדותה של הבת מ. כבר בדיון הראשון שהתקיים (עמ' 1 לפרוטוקול ש' 8) :"הקשר היה מצוין ב2-3 אחרונות עם האמא".
- סוף דבר לענין זה – אין לי כל ספק שהקשר בין המנוחה לבין התובעת ובני משפחתה היה קשר חם וטוב.
א. ראיה נוספת לכך היא עדותו של מר י. , בעלה של התובעת וחתנה של המנוחה, אשר בעת עדותו ועת סיפר הוא על המנוחה ציין הוא את שמה כ"אמא" (ראה עמ' 52 ש' 8 לפרוטוקול ; עמ' 50 ש' 14;עמ' 49 ש' 1-5 ועוד)
מנגד, בנה של המנוחה לא היה עימה בקשר שנים רבות, הוא גם לא התייצב להליך העיקרי ולא העיד בישיבת ההוכחות .
ב. המתנגדת 1 – ב. היתה עסוקה עם משפחתה וילדיה ולא היתה פנויה להיות עם אימה ו/או לטפל בה ובבעיותיה הרפואיות.
ג. המתנגדת 3 – ד. , עברה חוויות אישיות קשות ונוכח מצבה הנפשי של האם המנוחה ובהיותה בת הזקונים, ובמיוחד בהמשך לכך שבאחת מהחופשות מהצבא ראתה את האם במהלך נסיון התאבדות ונראה כי הדבר השפיע מאוד על נפשה של המתנגדת.
ראה לענין זה דברי הבת בעמ' 1 משורה 11 לפרוטוקול:
"בטירונות היא ניסתה לשרוף את עצמה ולהתאבד אני הצלתי אותה (בוכה).
סליחה שאני יושבת, אני רועדת. הנסיון התאבדות היה ב86 כשהתגייסתי לצבא, כיביתי אותה עם שטיח, עברתי טראומה קשה. היא היתה חולה נפשית, עברה את השואה. אני חזקה היום אבל זה לא אומר יש עלי המון עבר קשה.
היא כל הזמן דיברה שהיא רוצה להתאבד ולמות וקשרתי עם חברה את התריס כדי שהיא לא תקפוץ. אני מצטערת שאני בוכה, אני רועדת.
אני היחידה שגרתי איתה בבית ואני יודעת את כל האמת. רצו לקחת אותי למשפחה אומנת ולא רציתי לעזוב אותה. בסוף לא יכלתי יותר.
אני לא דיברתי על זה שנים ועם אף אחד. כל האחים שלי התחתנו ואני התמודדתי לבד. בגיל 18 כשהיא נשרפה קראתי להם מהר שיצילו אותי, חזרתי מטירונות תשושה ונרדמתי וקמתי משינה ללהבות. אף אחד לא היה איתי. נשרפו לי הידיים אז היו לי כוויות."
ובעמ' 51 לפרוטוקול משורה 1:
"פעם שלישית חזרתי בשנת 86 מטירונות, זה ביום 18.10.1986 ואז אמא שלי אני נרדמתי מהטירונות, חזרתי לחמשוש, קמתי בריח של להבות ושריפה, הרגשתי שהבית עומד להישרף רצתי למקלחת וראיתי את החזה של אמא בלהבות, לקחתי שטיח ושמתי אותו סביבה."
מנגד, ונוכח העדויות שבאו בפני נראה כי המנוחה חוותה את קשייה אלו של הבת כניתוק וניכור מצדה.
המתנגד 2 , בנה של המנוחה, ניתק הקשר עם אימו עשרות שנים טרם פטירתה ובפועל בעת התבגרותה מצאה המנוחה את בתה התובעת ובני משפחתה כמקור המשענת העיקרי והיחיד למעשה ומשכך החליטה כנראה להוקיר להם תודה בהותירה להם את עזבונה אשר היקפו אינו גדול.
טענת זיוף
- א. נראה כי טענת ה"זיוף" אשר נטענה במפורש בכתב ההתנגדות נזנחה בהמשך ולא בא
זכרה בסכומי המתנגדים.
ב. במהלך ניהול התיק לא עתרו המתנגדים לקבלת דוגמאות חתימה של המנוחה ו/או למינוי מומחה להשוואת כתב יד. מושכלות יסוד הן כי הדרך להוכחת עניין שבמומחיות בבית המשפט לענייני משפחה הוא באמצעות בקשה למינוי מומחה והמתנגדים לא עשו כן.
- התנהלותם זו של המתנגדים הבאה בנוסף לעדותו של עו"ד סגל המפנה לחתימה ע"ג הצוואה ומציין כי העובדה שיש חתימה הנחזית להיות חתימת המנוחה, מאשרת כי זו היתה אצלו וחתמה , שכן הוא בוודאי לא זייף החתימה (עמ' 80 ש' 6-7 לפרוטוקול)- מלמדת כי התובעים בעצמם לא עומדים על טענה זו שנשמעה.
המנוחה והשפה העברית
- בכתב ההתנגדות טענו המתנגדים גם כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית. בסכומי
המתנגדים לא ראיתי חזרה על טענה זו. כלל נקוט הוא בידי בית-המשפט, לפיו אם אין בעל הדין מעלה בסיכומי טענותיו טענה מסוימת, שהועלתה על-ידו קודם לכן, הרי בכך שלא העלה אותה בשלב סיכומי הטענות הוא נחשב כמי שזנחה.
- מהראיות אשר הונחו בפני בית המשפט נחה דעתי כי היה ביכולתה של המנוחה לקרוא ולכתוב
בעברית.
א. ראשית – ראה חתימתה של המנוחה בשפה העברית .
ב. העדה, הגב' א. , אחותה של המנוחה , הצהירה בתצהיר העדות הראשית מטעמה, בסע' 4 שבו, כי המנוחה ידעה קרוא וכתוב בעברית. הן כתבו מכתבים זה לזו. היא לא נחקרה על טענתה זו.
ג. העד ח. – ציין בתצהיר העדות הראשית מטעמו כי דיבר עם המנוחה רק בעברית ואך לעתים התלוצץ עימה בפולנית.
ד. המנוחה חתמה על הסכמים בשפה העברית הן בהתייחס למכר דירתה והן הסכם בינה ובין ילדיה בדבר חלוקת תמורת הדירה ואשר הצדדים עצמם פעלו על פיהם.
ה. עורך הדין יונתן סגל הצהיר בתצהיר העדות שלו כי המנוחה דיברה איתו בעברית
נוכח זאת, גם טענה זו של המתנגדים נדחית.
סיכום
- סיפור חייה של המנוחה לא היה קל. היא סבלה ממחלת נפש אשר הרימה ראשה לא אחת והטביעה אז את שלוות נפשה של המנוחה . באותם עתים היתה המנוחה מסתגרת, לא אוכלת, לא מתקלחת ואף ניסתה ליטול נפשה בכפה לא אחת.
אחד הניסיונות האמורים נעשה עת הבת מ. היתה ישנה בחדרה לאחר שובה מהטירונות והיא התעוררה למחזה שבו האם המנוחה היתה אחוזה בלהבות והיא נאלצה לכבות אותה באמצעות שטיח. הזעזוע אותו חוותה הבת מהמקרה האמור , בנוסף לתחושת הבת כי אינה חווה הורות כאחרים, טלטלו את נפשה של הבת אשר כל אימת שהיא מדברת על האירועים היא בוכה בכי מר.
המנוחה, שהתאלמנה ונאלצה למכור את דירתה עברה לגור עם בתה התובעת ובני משפחתה ובנתה עימם שגרת חיים. ילדיה האחרים של המנוחה מאשרים כי הם לא היו יכולים ליקח האם לביתם ו/או לטפל בה.
דומה , שלאחר שהמנוחה הבינה ב-1987 ובהמשך למכר הדירה וחלוקת תמורתה כי בתה ש. , התובעת הסכימה ליקח אותה אליה לביתה בנפש חפצה ותוך שילדיה האחרים לא הסכימו לעשות כן ואף וידאו כי התחייבות התובעת לאימה תכתב בהסכם תוך שצוין כי התובעת לא תוכל לחזור בה מהתחייבותה זו, הבינה היא כי מי שעליו יכולה היא לסמוך זו היא התובעת , ציפיה שהוכיחה עצמה במשך עשרות בשנים, בהם יכולה היתה המנוחה לשנות צוואתה אולם היא לא עשתה כן.
אכן, המשמעות של מגורי המנוחה בביתה של התובעת ובני משפחתה היתה גם שהקצבאות שקיבלה המנוחה עברו לידי התובעת ובעלה. אולם אין ספק שלמנוחה היו הוצאות מחיה, תרופות, הם נדרשו להסיע אותה לטיפולים רפואיים, אשפוזים וכיוב' , ואין לי ספק כי לא תאוות הממון הניעה את התובעת לפעול כפי שפעלה אלא הרצון להיות עם ולצד האם המנוחה ולסעוד אותה עד פטירתה.
לאחר שנאמר כל זאת ונבחנו עילות ההתנגדות ולא מצאתי כי הורם הנטל כנדרש בדין – נחה דעתי לדחות ההתנגדות על כל רכיביה.
צוואת המנוחה מיום 17.11.1987 תקוים.
מחייבת המתנגדים בהוצאות ההליך ובשכ"ט עו"ד ע"ס כולל של 20,000 ₪.
ניתן היום, ז' אב תשע"ח, 19 יולי 2018, בהעדר הצדדים.