פס"ד בבקשת תובעים לפסק דין הצהרתי אשר יקבע כי הוריהם הם בבחינת שניים השותפים בכל זכות או חיוב שנוצרו להם במהלך שנות נישואיהם

 

בפניי תובענה, אשר הוגשה ביום 10/7/2017 למתן פסק דין הצהרתי, שמטרתו להכריז כי המנוחה צ. ס. ז"ל ובעלה, הוא הנתבע, אשר נישאו בשנת 1971 הם בבחינת שניים השותפים בכל זכות או חיוב שנוצרו להם במהלך שנות נישואיהם ועד ליום בו הלכה המנוחה לבית עולמה, ביום 29 בינואר 2015, מתוקף הלכת השיתוף, כנובע מכך עולה השאלה, והאם יכולים יורשיה להיכנס בנעליה ולתבוע הכרה בזכויותייה על פי חזקת השיתוף בנכסים, הנטענת לקום בינה לבין בעלה, הוא אביהם של היורשים.

 

העובדות הצריכות לעניין

המנוחה צ. ס. ז"ל אשר הלכה לבית עולמה ביום 29/1/2015 (להלן: "המנוחה") נישאה כדמו"י למר י. ס. (להלן: "הנתבע" וביחד "בני הזוג"), בשנת 1971.

 

מנישואים אלו נולדו לבני הזוג 3 ילדים, שניים מהם הינם התובעים (להלן: "התובעים").

 

במהלך שנות נישואיי בני הזוג התגוררו הם, בין היתר, בדירה ברחוב ...... (להלן: "......" או "דירת בני הזוג"), בבניין בן שלוש קומות (להלן: "הבניין"), בו קומת הקרקע שימשה לצרכי מסחר כגון מסעדה ופאב, בקומה הראשונה התגוררו הוריו של הנתבע והקומה השנייה בבניין שימשה את בני הזוג, עם שלושת ילדיהם ובתקופה מאוחרת יותר לבדם.

 

בני הזוג התגוררו בדירה לערך כ – 16 שנים, במצטבר.

 

ככל הנראה, בשל מחלוקות כאלו או אחרות בין הנתבע להוריו, אלו האחרונים הגישו כנגד הנתבע תובענה הדורשת את סילוקו מהדירה בה התגוררו בני הזוג, בשנת 1994 לערך.

 

לאחר עזיבת בני הזוג את דירת ..... בשנת 1996 לערך, התגוררו הם בדירות שכורות, עד אשר שבו הם בשנית, בשנת 2008 לערך, להתגורר בדירת ......

 

לאחר נישואי בני הזוג, רכשו הם דירה ב..... (להלן: "דירת ......"), במסגרת של "זוגות צעירים", אשר נרשמה על שם שניהם בחלקים שווים.

 

בשנת 1999 הלכו הורי הנתבע לבית עולמם (להלן: "הורי הנתבע"), ובצוואתם הורישו את עיזבונם לנכדתם, אחייניתו של הנתבע (להלן: "היורשת").

 

במסגרת תיקי התנגדות לצוואות הורי הנתבע המנוחים, אותם ניהל הנתבע מול היורשת, הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר נחתם ביום 17/10/2001 (להלן: "הסכם הפשרה"), וקיבל תוקף של פסק דין ביום 18/10/2001, על פיו רכש הנתבע את זכויותיו של הבניין, למעט את דירת בני הזוג, תמורת סכום של 336,096 ₪, שיועבר ליורשת.

 

דירת בני הזוג (היא דירת .....), כנובע מהסכם הפשרה וכפי שהוגדרה בו – "זכויות המנוחים (הורי הנתבע) בדירה קומה ב' של הבניין", הועברה לנתבע ללא תמורה.

 

במהלך שנת 2014 חלתה המנוחה במחלת הסרטן.

 

ביום 14/1/2015, כשבועיים לפני פטירתה, ערכה המנוחה צוואה בפני עו"ד ..... ובפני שני עדים (להלן: "צוואת המנוחה"), בה הורישה היא את כל רכושה לשלושת ילדיה, הם התובעים ואחותם.

 

ביום 29/1/2015 הלכה המנוחה לבית עולמה.

 

ביום 8/8/2016 הגישו התובעים לרשם הירושה בקשה לקיום צוואת המנוחה (ת"ע 25955-05-17).

 

ביום 12/12/2016 הגיש הנתבע התנגדות לצוואת המנוחה (ת"ע 26007-05-17), ומשכך, הועבר התיק לבית המשפט לענייני משפחה ביום 14/5/2017 מתוקפו של סעיף 67א (א) 1 לחוק הירושה.

 

הבקשה למתן צו קיום לצוואת המנוחה וההתנגדות לה, נקבעו לשמיעת הוכחות.

 

כאמור, תובענה זו הוגשה ביום 10/7/2017 ויחד עמה הוגשה בקשה שכותרתה "בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני", במסגרתו ימנע מהנתבע לבצע פעולות חד צדדיות במקרקעין אשר שייכים גם לעיזבונה של המנוחה אך רשומים רק על שמו, תוך קיפוח היורשים, הם התובעים ורמיסת רצונה האמיתי של המנוחה לדאוג לשלושת ילדייה, הם התובעים ואחותם.

 

עוד באותו יום ניתנה החלטתה של כבוד הרשמת וניתן צו מניעה זמני עד לקיומו של דיון במעמד הצדדים. בהמשך, ולאחר שהנתבע הודיע על הסכמתו לצו המניעה (מבלי להודות בטענות), בוטל הדיון.

 

ביום 5/11/2017 משלא הוגש כתב הגנה במועד הקבוע, לאחר שנתבקשה ארכה (שחלפה), נתבקש מתן פסק דין בהיעדר הגנה.

 

ביום 8/11/2017 במסגרת קדם בתובענה, ניתן פסק דין על פי המבוקש בתובענה, ולא רק בשל העדר כתב הגנה, אלא מטעמים גופא, יחד עם מתן היתר להגיש פסיקתאות.

וכך מפסק דיני זה:

 

"למותר לציין כי עסקינן בתובענה שהיא בסיסית וכמעט מובנת מאליה.

על פני עשרות בשנים ועוד בטרם נחקק חוק יחסי ממון בין בני זוג כבר שררה חזקת השיתוף שמקורה עוד במשפט הבריטי. לאמור, קיימת חזקה שבדין ולגבי מי שנישא אחרי שנת 1974 גם חזקה שבחוק, כי בני זוג הם שותפים לכל נכס וחוב אשר נצבר במהלך חייהם המשותפים והרוצה לטעון אחרת – עליו הראיה".

 

יצויין כי במסגרת פסק הדין, שעה שהודיעוני ב"כ של התובעים כי תובעת מס' 3 (אחות התובעים ובתם השלישית של בני הזוג), הינה "נתבעת פורמלית" הורתי על מחיקתה שכן אין אדם יכול לכפות על חברו לתבוע.

 

ביום 6/12/2017 הונחה בפני בקשה לביטולו של  פסק הדין מיום 8/11/2017, ובמקביל אליה הוגש ערעור על פסק הדין.

 

בבקשה נטען כי פסק הדין ניתן בניגוד לסעיף 39 לחוק הירושה, שכן טרם ניתן צו ירושה ו/או צו קיום לצוואת המנוחה וטרם ידועה זהותם של  יורשי המנוחה.

 

לאור טענות הנתבע באשר לסעדים המתפשטים גם לזכויות צדדי ג' שאינם חלק מן העיזבון ולאור טענות להפרדה רכושית בין בני הזוג, שלאחר כשמונה שנות נישואין נפרדו הם ולא שבו לחיות יחדיו, הורתי על ביטולו של פסק הדין ועל ביטולן של הפסיקתאות שנחתמו וכן על קיומו של קדם נוסף בתובענה.

 

במסגרת התובענות לקיום צוואת המנוחה (ת"ע 25955-05-17) וההתנגדות לה (ת"ע 26007-05-17), הודיעוני הצדדים ביום 22/3/2018 כי הגיעו להסכמות ביניהם כי הנתבע הסיר התנגדותו מבלי להודות בטענות.

 

באותו יום, במסגרת פסק דיני, ניתן צו לקיום צוואת המנוחה מיום 14/1/2015.

 

משהצדדים לא הגיעו להסכמות ביניהם באשר לתובענה זו, התקיים קדם ביום 13/5/2018, הוגש כתב הגנה והתיק נקבע להוכחות.

 

טענות הצדדים

טענות התובעים

התובעים טענו כי המנוחה והנתבע נישאו זל"ז בשנת 1971, חיו יחדיו כנשואים עד מועד פטירת המנוחה בשנת 2015, משך כ – 44 שנים, ומקום מושבה האחרון של המנוחה היה בבית המגורים ברחוב ......

 

התובעים טענו כי משעה שהנתבע חזר בו מהתנגדותו לקיום צוואת המנוחה מיום 14/1/2015 ולאמור בה, הרי שלמנוחה מחצית מהזכויות בנכס מקרקעין ברחוב ......, מחצית מזכויות בבית המגורים ברחוב ...... וכן מחצית הזכויות מכל חשבון בנק אשר היה קיים לנתבע, וזאת מכוח הלכת השיתוף בין המנוחה לנתבע.

 

התובעים טענו כי הנתבע ניסה "למלט" עצמו מחזקת השיתוף, בטענות חסרות שחר וחסרות תום לב כמו גם שהנישואין בין בני הזוג היו כביכול פורמליים בלבד וללא תוכן מעשי, ושחיי הזוגיות השתרעו רק על פני 8-10 שנים לכל היותר.

 

התובעים טענו כי חרף הצהרת הנתבע על התערערות היחסים בינו למנוחה עוד כשילדיהם היו קטנים, בחרו בני הזוג שלא לפרק את הנישואים, חיו יחדיו תחת קורת גג אחת עד ליום פטירתה וכפי הנטען על ידו, הוא ובתו (אחות התובעים) היו היחידים, כביכול אשר סעדו את המנוחה בסמוך לפטירתה.

 

התובעים טענו כי מערכת היחסים בין המנוחה לנתבע לא היתה הכי טובה משך שנים, עד כדי כי הנתבע התעלם מצרכיה של המנוחה, אך יחד עם זאת בני הזוג שנישאו בשנת 1971 בחרו להמשיך לחיות זה עם זו, לעבוד יחדיו בעסק המשפחתי, לגור יחדיו, לא כל שכן לישון במיטה אחת בכל דירה אליה עברו, עד לשובם בשנית לביתם ברחוב .... בשנת 2008 לערך, שאז פוצלו חדרי השינה.

 

התובעים טענו כי על אף שהמנוחה עבדה עשרות שנים בעסקים המשפחתיים יחד עם הנתבע (במטבח ובניקיון) והפעילה עמו את העסקים הללו, מעולם לא הוצאה לה משכורת ולא תלוש משכורת, ותמיד היו העסקים רשומים על שם הנתבע.

 

התובעים טענו כי על אף שהמנוחה בסוף ימיה הרגישה בודדה ועזובה, אין בכך כדי להוות אינדיקצייה כי התקיימה הפרדה רכושית בין בני הזוג או לסתור את העובדה כי המנוחה היתה סמוכה כל חייה על שולחנו של הנתבע, לטוב ולרע, שנשא בעול כלכלת המשפחה מראשית נישואי בני הזוג, כלל חשבונות הבית שולמו על ידו מחשבונו, לרבות תרופות שהמנוחה היתה זקוקה להן, בעוד שמנוחה עבדה בעסקים המשפחתיים וטיפלה בבני המשפחה.

 

התובעים טענו כי פתיחת חשבון בנק נפרד למנוחה על ידה נועד לשם העברת קצבת הנכות מביטוח לאומי, וגרסת הנתבע לפיה בני הזוג ניהלו את חשבונותיהם בנפרד כשכל צד שומר את הכנסותיו לעצמו, גרסה שקרית ונטולת אחיזה במציאות.

 

התובעים טענו כי גם אם גרסת הנתבע באשר לעובדה כי החיים ההרמוניים נסתיימו פרק זמן קצר לאחר הנישואין, הרי שדווקא העובדה כי הצדדים בחרו להמשיך לגור יחדיו ולעבור 4 דירות, לעבוד 30 שנים יחדיו, מחזקת את כוונת השיתוף ושותפות הגורל שחשו.

 

התובעים טענו כי דירתם המשותפת של בני הזוג ברחוב ..... נרשמה על שם שניהם בחלקים שווים, חרף העובדה כי מימונה הגיע מהוריו של הנתבע ומלקיחת משכנתא, ואלמלא היות תנאי לזכייה במכרז של זוגות צעירים, קרוב לוודאי שלא היו נרשמות מחצית מן הזכויות בה על שם המנוחה.

 

התובעים טענו כי הלכה פסוקה, לפיה בני הזוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, וכך הדבר כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת, וזאת מתוקף חזקת השיתוף. משעה שבני הזוג היו נשואים זה לזו במשך 44 שנים, חיו תחת קורת גג אחת ועבדו יחדיו בעסקים משפחתיים, ברירת המחדל היא כי הם מעוניינים לחלק ביניהם את רכושם בחלקים שווים וזהו למעשה הסכם מכללא בין בני הזוג הנלמד מנסיבות חיי הנישואין.

 

לטענת התובעים, בני הזוג בחרו להישאר נשואים זה לזו, חרף עליות ומורדות ביחסיהם שהתעצמו בשנים האחרונות לחייה של המנוחה שהפסיקה לעבוד בעסקים המשפחתיים עקב אילוצים רפואיים, ודי בהוכחת החיים המשותפים כדי להעביר את הנטל על הנתבע לסתור קיומו של שיתוף נכסים כאמור ועל הנתבע להרים נטל כבד כי לא חלה חזקת השיתוף במקרה זה, דבר אשר לא עלה בידיו.

 

התובעים טענו כי המנוחה לא וויתרה על זכותה לשיתוף בנכסים. הגם שלא נקטה המנוחה בהליכים משפטיים לשם הכרה בזכויותייה מפאת רצונה להמשיך בחיי הנישואין, היתה היא מגיעה לעסק המשפחתי, מוציאה כספים מקופת העסק, פעולה המעידה על כך שהמנוחה ראתה בהכנסות הנתבע כהכנסות משותפות של התא המשפחתי ואף עמדה בחיי הנישואין על קבלת חלקה.

 

בנוסף לכך טענו התובעים כי המנוחה קיבלה כספי פיצויים כתוצאה מתאונת דרכים אותה עברה, אותם נתנה לנתבע לצורך מימון עלויות הבנייה של הבית ...., אך לא הוכנסה על ידי הנתבע כבעלת מחצית הזכויות בנכס בשל יחסיו עם אביו המנוח.

 

התובעים טענו כי טענותיו החלופיות של הנתבע כגון ניהולו של הבניין ב.... על ידי אפוטרופוס, שהוא אינו בעל כל זכויות בו, שהוא בעל מלוא הזכויות בו, שיש לו רק הערת אזהרה בו, שמדובר בנכס אותו ירש ולמנוחה אין בו זכויות לשיתוף - אינן נכונות ואין כל ספק כי לנתבע קיימות זכויות להירשם כבעליו של בניין זה במלואו, לאחר שרכש מיורשת הוריו המנוחים (היא אחייניתו) זכויות אלו בכסף עוד בתקופת הנישואין בין בני הזוג.

 

עוד טענו התובעים כי גם את הקומה השנייה בבניין ב.... לא קיבל הנתבע במתנה מהוריו (כפי טענתו), אלא סחט מהם (לאור מערכת יחסים עכורה עם הוריו) את הזכויות בטענה כי השקיע מכספו לבניית הבית בכללותו.

 

לבסוף בהקשר זה טענו התובעים כי הנתבע הודה כי רכש את זכויותיו מאת הנכדה (היא שירשה את מלוא הזכויות בבניין בהתאם לצוואת הוריו), בתמורה למאות אלפי שקלים מכספים משותפים לו ולמנוחה, הוא היחיד הגובה דמי שכירות מהבניין ובכלל נוהג בו כמנהג בעלים.

 

התובעים טענו כי בני הזוג עברו להתגורר בבניין החל משנות ה-80 המוקדמות, ולכל הפחות עד לשנת 1994 (מועד הפינוי של תביעת הורי הנתבע ז"ל), התגוררו הם בדירה בקומה השנייה של הבניין, מעל מגורי הורי הנתבע, בהמשך, בני הזוג חזרו לנכס בתחילת שנות ה-2000, לאחר שהנתבע רכש את הזכויות מבת אחותו. אלו, מצדיקים החלת השיתוף בין בני הזוג כל נכס זה בבניין.

 

לבסוף טענו התובעים כי יש לקבוע כי למנוחה זכויות למחצית הכספים המצויים בכל חשבונות הבנק הרשומים על שם הנתבע, עד ליום פטירתה של המנוחה, מכוחה של הלכת השיתוף.

 

טענות הנתבע

ראשית, טען הנתבע כי התביעה הוגשה בניגוד לתקנה 258ז' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, שכן כותרתה של התביעה היא "היקף עיזבון המנוחה" ואליה שורבבה תביעה נוספת של החלת חזקת השיתוף על המנוחה והנתבע וכן תובענה להצהרת בעלות בנכס מקרקעין, בניגוד לתקנה המחייבת פתיחת תיק ותשלום אגרה בנפרד בגין כל עילת תביעה.

 

הנתבע טען כי בני הזוג התגוררו כ-17 שנים לאחר נישואיהם בדירה ב...., אשר נרכשה על ידם מחברת "עמידר" והקיימת עד היום, ולצורך רכישתה נלקחה משכנתא. בסוף שנות ה-80 עברו הנתבע והמנוחה להתגורר בבית הוריו של הנתבע ברחוב ...., מעל קומת ההורים וגרו שם מספר שנים. בהמשך, טען הנתבע כי בני הזוג נדרשו לפנות הדירה ב.... ומאז התגלגלו הם

כ – 15 שנים בדירות שכורות, ורק לאחר מות הוריו וכמה שנים לאחר שהבניין עמד ריק ונוהלו הליכי ירושה, חזרו הנתבע והמנוחה להתגורר בבניין ב.... בדירות נפרדות, וכפי שטענו התובעים בעצמם מדובר בדירת חדר וחצי.

 

הנתבע טען כי הדירה בה התגוררו בני הזוג הכי הרבה שנים ואף גידלו בה את ילדיהם, היתה הדירה ב.... שנרכשה על ידם בסמוך לאחר נישואיהם, והיא המוגדרת בהתאם לפסיקה כ"הקן המשפחתי", ולא הדירה ב.... שאינה מהווה ככזו ואין לה כל קשר למונח "דירת המגורים" בהקשר לחזקת השיתוף.

 

הנתבע טען כי לאחר שהוא והמנוחה התגוררו בדירה ב... מעט שנים, תבעו הוריו את פינויים באמצעות צו פינוי, שהיה רק כנגדו ולא כנגד המנוחה, מאחר שלא היו לה שום זכויות בדירה.

 

הנתבע טען כי חיי הנישואין שלו עם המנוחה היו פורמאליים בלבד, למעט בעשור הראשון לנישואין, שכן, לשיטתו, לא היתה התאמה ביניהם, ובשל ויכוחים, מריבות, ומחלוקות כספיות.

 

הנתבע טען כי אין מקום להחיל את חזקת השיתוף על בני הזוג, שכן המנוחה מעולם לא הגישה תביעה או פתחה בהליך כלשהו כנגד הנתבע ולא טענה או חשבה שיש לה זכויות בבית ב....,

מכאן שהמנוחה ויתרה על זכותה לתבוע על פי חזקת השיתוף והתובעים אינם יכולים לתבוע מה שהמנוחה לא רצתה לתבוע מעולם.

 

הנתבע טען כי אף התובעים טענו בתיק ההתנגדות לצוואת המנוחה, אותה הגיש הנתבע, שיש לדחות את ההתנגדות שכן מעולם לא היו חיים משותפים בין המנוחה לנתבע, היעדר נוכחות הנתבע בארוחות משפחתיות, יציאת הנתבע עם נשים אחרות, העובדה כי הנתבע לא ביקר את המנוחה בבית החולים ועוד, ואילו בתובענה זו הביאו הם גרסה הפוכה, רוויות שקרים וניסו לטשטש את העובדה שלא היתה שום זוגיות בין המנוחה לנתבע וכן כי לתובעים לא היה קשר עם הנתבע מעולם.

 

הנתבע טען שהמנוחה לא רצתה לפרק את הנישואין ולא הפריעה לו לחיות את חייו וזו הסיבה שהם נשארו רשומים כנשואים, אך למעשה חיו בנפרד כשכל אחד חי את חייו, בחדרים נפרדים ובהמשך, כשחזרו להתגורר בדירה ב...., אף הפרידו את יחידות הדיור.

 

הנתבע טען כי הצדדים לא יצאו לחופשות במשך עשרות בשנים, לא היה למי מהם קשר עם משפחות המוצא של השני ולא נחגגו מעולם אירועים משפחתיים יחדיו.

 

הנתבע טען כי לצדדים לא היה מעולם חשבון משותף וכן כי מעולם לא היתה ברשותו כספת.

 

הנתבע טען כי סעד את המנוחה בימיה האחרונים, קנה לה תרופות, הביא לה מטפלת וזאת מתוך חמלה, ולא כפי טענת התובעים בשל זוגיות טובה וחיים של שיתוף.

 

הנתבע טען כי המנוחה עבדה כמטפלת בילדים ותמיד שמרה את הכנסותייה לעצמה ולא שיתפה אותו ברווחיה. גם כשעבדה המנוחה עם הנתבע ב...., שילם לה הנתבע את שכרה במזומן ומעולם לא עירב את המנוחה או ביקש ממנה לשאת עמו בחובות אותם צבר עם השנים.

 

באשר לגביית תשלום שכר הדירה מדירת בני הזוג ב...., הנתבע טען כי היתה הסכמה בינו לבין המנוחה לכך שהוא אשר יגבה את שכר הדירה, וחלקה של המנוחה בתשלום זה יממן את הוצאות הבית ב...., עובדה המעידה כי המנוחה לא היתה "סמוכה על שולחנו" ואת שאר הוצאותיה מימנה המנוחה מעבודתה בעצמה. 

 

עוד טען הנתבע כי הבניין ב..... הוא בניין בן שלוש קומות, בו ישנן כמה דירות ועסק, ויש לרשום אותו כבניין משותף. לאור העובדה כי בני הזוג התגוררו בקומה האחרונה של הבניין, והשאר המצוי בו מהווה נכס שהיה שייך להורי הנתבע והועבר בירושה, אין לראות במנוחה כבעלת זכויות בו.

 

עוד בהקשר לבניין טען הנתבע כי הוריו הורישו בצוואתם את הזכויות בו לנכדתם, ולאחר שהוגשה על ידו התנגדות, נחתם ביניהם הסכם פשרה, בו בתמורה להסתלקותה מן העיזבון לטובתו, שילם הוא לה סכום זניח, הסכם שאושר על ידי בית המשפט וכיום מהווה פסק דין חלוט. כך או אחרת הוסיף הוא כי אף בהסכם עצמו נכתב והוסכם כי הדירה בקומה השנייה בבניין, היא הדירה בה התגוררו בני הזוג, אינה מהווה חלק מעיזבון הוריו המנוחים ואינה כלולה בזכויות הירושה בבניין, שכן זו ניתנה לו במתנה בהסכמת הוריו, שכן נבנתה על ידו עוד בטרם נישואי בני הזוג ולכן למנוחה אין בה כל חלק.

 

הנתבע טען כי כתיבת צוואה אינה מהווה תחליף לתביעה על פי חזקת השיתוף או הבעת דעה על רצון לתבוע, והעובדה שאדם מצווה לאדם דבר מה בצוואתו, אין בה כדי להוות ראייה לכך שמה שהוא מוריש, שייך לו.

 

הנתבע טען כי לא נטען ולא הוכח על ידי התובעים כי הוא הבטיח אי פעם למנוחה שיש לה או שיהיו לה זכויות בבניין ב.... או שהמנוחה הסתמכה על כך, ולכן לא הוכחה גם כל כוונת שיתוף ספציפית בנכס זה, ואף לא נמצא "דבר מה נוסף" התומך בכך. גם כספי הפיצויים אותם קיבלה המנוחה וניתנו על ידה לצורך בניית הבניין ב...., טען הנתבע כי אין בהם כדי לסייע שכן במסגרת אותה תביעה לסילוק ידם מן הדירה, ניתן על ידי המנוחה תצהיר שקרי.

 

לסיכום טען הנתבע כי לתובעים אין עמו כל קשר וכל רצונם הוא לחמוד את כספו.

 

בסיכומי התשובה אותם הגישו התובעים טענו הם כי קיימות ראיות רבות על רצונה של המנוחה לשיתוף במהלך החיים המשותפים, בין היתר, הצהרת הנתבע כי המנוחה נהגה לקחת כסף מן הקופה במזנון ב...., מריבות שנסובו סביב רצונה ליתן כספים לאחיה ומימון דירת עמידר לאמה, הצהרת המנוחה במסגרת הליך הפינוי כנגד הנתבע, כי הנתבע לא הכניסה כבעלת מחצית הזכויות בנכס ב.... בשל היחסים המשפחתיים עם אביו, וכן עריכת צוואתה מחזקת את העובדה כי לא ויתרה על השיתוף בנכסי הצדדים וחלקה בהם.

 

עוד טענו התובעים כי טענת הנתבע, לפיה המנוחה לא היתה חלק מההליכים המשפטיים בינו לבין הוריו ולא היה לה כל חלק בבניית הבית שנבנה כביכול בטרם הנישואין, הוכחה כטענה שאינה אוחזת מים, שכן הנתבע עצמו שלח את המנוחה לדרוש חלק מהבית ב.... על בסיס כספי הפיצויים שקיבלה, ובני הזוג היו נשואים בעת שהחלה בנייתו, וגם אם מדובר בקומבינה או פרוצדורה כטענת הנתבע, הרי שהנתבע עצמו הציג למנוחה מצג של כוונת שיתוף בנכס האמור ואין לו להלין אלא על עצמו, ואם לא כך הדבר, הרי ששומה עליו כי היה מנהל את ההליכים עד תום בתיק ההתנגדות לצוואת המנוחה, אך משבחר הוא לחזור בו מהתנגדותו הרי שקיים השתק שיפוטי בעניין.

 

דיון והכרעה

האם יש מקום להכיר בזכותה של המנוחה צ.... ס.... ז"ל, היא אמם של התובעים ורעייתו של הנתבע, למחצית זכויותיו של הנתבע מכוחה של הלכת השיתוף?

 

האם זכאים יורשייה של המנוחה לתבוע בשמה את זכויותייה במקומה?

 

מענה חיובי לשאלות אלו יוביל למסקנה כי זכאים התובעים למחצית הזכויות בנכסים אלו מתוקף צוואתה של המנוחה מיום 14/1/2019.

 

אקדים ואומר כי הגעתי למסקנה כי יש להשיב בחיוב על שאלות אלו, ומכאן שדינה של התובענה למתן פסק דין הצהרתי להתקבל.

 

האם חלה חזקת השיתוף בין המנוחה לנתבע?

כאמור, בני הזוג נישאו זל"ז בשנת 1971, משכך אין חולק כי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 אינו חל עליהם וכי היחסים הרכושיים ביניהם מוסדרים על-פי הלכת השיתוף בנכסים.

 

בפסיקה נקבע כי "באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין שלהם ומהתנהגותם הכללית בעניינים הכספיים והחומריים שלהם, חזקה על זוג נשוי הגרים יחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה". (ראה: תמ"ש (ת"א) 12122/97 ב. י. נ' ב. י. {פמ"מ – 25/9/2003}).

 

הלכת השיתוף קובעת חזקה לפיה, בהיעדר הסכם הקובע אחרת, בין בני זוג החיים יחדיו ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף בחלקים שווים, יהא רישומו של הרכוש אשר יהא, וכל עוד אין ראיות בדבר גיבוש כוונה אחרת המתגלה מן הנסיבות. (וראה: בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, מח(2) 221 {פמ"מ – 7/2/1994}).

 

מטרתה של הלכת השיתוף היא צדק חברתי המבוסס על שוויון בין המינים והיא איננה מעוגנת בהשקעה הכספית המשותפת. היא נובעת מההשקפה כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה. תרומתו של כל אחד מבני הזוג איננה בהכרח תרומה כספית ממקורות חיצוניים להכנסות ולרווחים הנצברים בקופה המשותפת, אלא יכול שתבוא לידי ביטוי בעבודות בית, גידולם של הילדים וחינוכם וטיפוחו של הבית המשותף, כך שבן הזוג השני יוכל לעבוד מחוץ לבית בלי שעול טרדותיו יהיה עליו (ראה: ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, נ(4) 250 {פמ"מ – 9/1/1997}).

 

עם תחילת פיתוחה של הלכת השיתוף על-ידי בית המשפט, הוטל על בן הזוג הטוען לשיתוף להצביע על נישואים הרמוניים, ולהוכיח כי הנכסים נרכשו ב"מאמץ משותף". בחלוף הזמן,  צומצמה דרישה זו עד להוכחת מינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ללא קרע או פירוד ממשי ודי להראות אורח חיים תקין. (ראה: ע"א 819/94 לוי נ' לוי, נ(1) 300 {פמ"מ – 31/7/1996}).

 

כאמור, "עבר משקל הכובד מדרישה לחיי שלום, אל הדרישה למאמץ משותף תוך חיים משותפים תחת קורת גג אחת, אפילו אם לא שררה הרמונייה מלאה בין בני הזוג".

(ראה: ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, לו(2) 645 {פמ"מ – 22/4/1982}).

 

ההלכה המשפטית  קובעת כי יש לבדוק כל מקרה ונסיבותיו שלו. הבדיקה נעשית באופן דו שלבי, כאשר תחילה יש לבדוק אם קמה חזקה ראייתית של שיתוף, ודי לכך ב"מאמץ המשותף" וחיים המשותפים תחת קורת גג אחת. חזקה זו נסתרת רק אם מוכחת כוונה שלא להקים אותה, ונטל השכנוע, נטל כבד למדי, מוטל על זה המבקש לשלול את השיתוף, באמצעות ראיות הסותרות את החזקה, ומכאן כי מדובר בחזקה שאינה חלוטה. (ראה: רע"א 964/92 אורון נ' אורון, מז(3) 758 {פמ"מ – 28/7/1993}).

 

אבחן כעת את התשתית הראייתית כפי שהונחה לפני ואבדוק עד כמה תומכת היא ברכיבים המקיימים את חזקת השיתוף -  "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף".

 

"אורח חיים תקין"

כאמור, בני הזוג (הנתבע והמנוחה) נישאו בשנת 1971 וחיו יחדיו תחת קורת גג אחת למעלה מארבעים שנה, עד לפטירתה של המנוחה ביום 14/1/2015.

 

התובעים טענו כי מערכת היחסים בין המנוחה לנתבע לא היתה הכי טובה משך שנים, אך עם זאת בני הזוג עבדו יחדיו והתגוררו זה עם זו תחת קורת גג אחת ואף לנו יחדיו בכל דירה אליה עברו, למעט במקום מגוריהם האחרון בטרם פטירת המנוחה. אלו, טענו התובעים מחזקת את כוונת השיתוף ושותפות הגורל שחשו, הגם העדרם של חיי הזוגיות ההרמוניים, נישואים פורמאליים בשל מחלוקות רבות, למעט בעשור הראשון לחיי הנישואין, כפי טענת הנתבע.

 

בהקשר זה אף הוסיף הנתבע כי בני הזוג לא יצאו לחופשות משותפות, לא היה למי מהם קשר עם משפחות המוצא של השני, לא נחגגו אירועים משפחתיים יחדיו, והסיבה בגינה לא נפרדו הם היתה בשל רצון המנוחה שלא לפרק את הנישואין, אך למעשה חיו בנפרד כשכל אחד מהם חי את חייו בחדרים נפרדים.

 

מבדיקת התשתית הראייתית שהובאה בפני, סבור אני כי המנוחה והנתבע חיו יחדיו משך 44 שנים, מיום נישואיהם ועד לפטירתה של המנוחה, וזאת באורח חיים תקין, גם אם לא בהרמונייה מלאה, ואף יותר מהמינימום של חיים משותפים כנדרש לצורך כך, ואסביר.

 

העיד התובע 1, לפרוטוקול הדיון מיום 20/1/2019, בעמ' 16, וכך:

"ש.      בית המשפט: שני אנשים שחיים באותה דירה, אך בחדרים נפרדים. זה היה המצב בין ההורים?

ת.         היו הרבה ויכוחים, הכל היה סביב הכסף.

ש.        בית המשפט: הם ישנו באותו חדר?

ת.         עד גיל 23 הם ישנו באותו חדר, ישנתי איתם תחת קורת גג אחת. לאחר מכן התחתנתי, יצאתי מן הבית, העיפו אותנו מהבניין.

ש.        בית המשפט: מתי הם הפרידו את חדר השינה שלהם?

ת.         כשהם חזרו ל...., בשנים האחרונות.

ש.        בית המשפט: כמה שנים זה היה, בערך?

ת.         אני חושב (מהרהר) בסביבות 5-6 שנים אחרונות כשהם עברו לבניין".

 

ובעמ' 17:

"ש.      אתה כותב בתצהירך "כמעט גדלנו ללא אבא, הם חיו באגפים נפרדים בבית ב..., היחסים לא היו טובים, היו לו בנות זוג אחרות", אתה עומד מאחורי זה?

ת.         זה לא לאורך כל השנים. ההורים שלי חיו יחד קרוב ל- 44 שנה ובשנים האחרונות כן.

ש.        מה בשנים האחרונות?

ת.         ב- 6 שנים האחרונות, כשהם חזרו ל...., עד אז הם חיו ביחד.

ש.        היו לו בנות זוג אחרות, או היה נאמן לאמא שלך?

ת.         אני לא ראיתי אותו עם בנות זוג אחרות. זה שהוא דיבר עם אחרות בפאבים שניהל וצחק ועשה? זה החיים שלו, כן. אני לא יועץ נישואין.

ש.        למה אמא שלך אמרה לרופא שניתקת איתה קשר כי היא לא מתגרשת מאבא?

ת.         אני ריחמתי על אמא שלי. יש אנשים, גברים שהם מאוד, מאוד חזקים על ה,

ש.        בית המשפט: מה אמא אמרה כשהצעת לה להתגרש?

ת.         היא אמרה לי "תעזוב אותך, זה לא ברמות האלה שצריך לעשות את זה. נכון, לפעמים אבא מדבר ככה וכועס, אבל הכל בסדר, אין מה לדאוג"......

 

ובעמ' 18:

"ש.      באתם לאמא לביקורים ואבא לא היה נוכח אף פעם. אתה עומד מאחורי זה?

ת.         זה לא שחור על גבי לבן. כשהיינו מגיעים לאמא, זה היה בשעות הבוקר. אני ואחי לא עובדים בעבודות שאנו כל הזמן בתוך העבודה והיה לנו הרבה זמן לעצמנו. רוב הזמן אמא היתה בבית בשנים האחרונות, היינו מגיעים אליה ואבא היה מסתובב עם האוטו, לחפש עוד עסקים ודברים וזו הסיבה שלא היה בבית. זה לא ישן או חי בבית. לא לצייר את זה שהוא לא היה בבית. אין יום אחד שהוא לא היה בבית".

 

ומעדותו של התובע 2 לאותו פרוטוקול דיון, בעמ' 24:

"ש.      בית המשפט: אמא שלך, לידיעתך, רצתה לפתוח תיק גירושין?

ת.         אמא שלי לא רצתה אף פעם לפתוח תיק גירושין. היא כל הזמן אמרה שהחיים לא מאה אחוז, אבל זה החיים הפרימיטיביים של פעם.

ש.        אמא שלך אף פעם לא אמרה לך שלוקחת עורך דין, שהיא רוצה להתגרש ותתבע מה שמגיע לה?

ת.         אני לא שמעתי דבר כזה. יכול להיות שהיא עשתה משהו, אין לי מושג. לא שמעתי".

 

ובעמ' 26:

"ש.      הוריך גרו ב...., ביחידות דיור נפרדות, נכון?

ת.         הנכס ב.... הוא גוש חלקה אחד שאבא שלי חילק ליחידות כדי להביא פרנסה הביתה.

ש.        כשההורים שלך נכנסו לגור, זה היה ביחידות דיור נפרדות, נכון?

ת.         לא בדיוק. עד שהוא התחיל להשכיר הכל היה פתוח וכשהוא התחיל להשכיר אז הדלת הימנית נסגרה, אבל לא הדלת של ההורים. הדלת של ההורים תמיד היתה פתוחה".

 

ובעמ' 27:

"ש.      בסעיף 34 לתצהירך אתה כותב "חרף היחסים העכורים הם המשיכו לחיות יחד". מתי החלו היחסים העכורים בין ההורים?

ת.         כשאמא שלי פחות יכולה היתה לתת את כוחה כדי לממן את הבית ולעבוד ב...., אז חייה השתנו.

ש.        ומתי זה היה? אתה זוכר?

ת.         שנה בדיוק אני לא יודע, אבל נגיד סדר גודל, אם היינו 11 שנים ב...., אז זה אחרי שנולד לאחותי הבן ואחרי שאני ואחי עזבנו אז אבא שלי רצתה שהיא תחזור לעבוד, היא לא יכולה היתה לחזור לעבוד.

ש.        בן כמה הבן של אחותך?

ת.         הוא בן 13.

ש.        כשהם נכנסו לגור ביחידות נפרדות, התפלאת שהם לא הולכים לאותו חדר?

ת.         לא. לא היינו הרבה מעורבים בתוך חיי הזוגיות של ההורים שלי. 

ש.        אתה טוען שבאת לארוחות אצל אמא שלך ולא ראית את אבא שלך אף פעם.

ת.         לא כך טענתי. בבקרים כשהייתי מגיע הוא לא היה נמצא. אני הייתי מגיע לשבתות והיינו יושבים בחצר ואוכלים עם הנכדים, גם בימיה האחרונים של אמא שלי, כשאני סעדתי אותה.

ש.        אקריא לך מה שאתה כותב בסעיף 8 לתצהיר: "היא היתה מזמינה אותנו ואת ילדיי להגיע אליה הביתה לארוחות שבישלה ובכל הפעמים האלה לא ראיתי את אבי ...", כשאתה כותב שלא ראית את אבא אף פעם, זה שקר?

ת.         אבא שלי היה נוכח בכל הארוחות שהייתי. ארוחות בוקר לא היו, גם צהריים לפעמים לא היה".

 

ובעמ' 28:

"ש.      "הם חיו באגפים נפרדים ...:"?

ת.         אגפים נפרדים היו רק ביום שחולקו הנכסים.     

ש.        אתה יודע איך הם חיו בדירה השכורה ב....?

ת.         הם גרו וישנו באותו חדר, עד שיצאו משם. עד שעברו ל.....

ש.        אז ההפרדה היא רק מ...........?

ת.         כן. רק ...... ב........... ישנו באותו חדר".

 

ומעדותה של אחות התובעים, הגברת ג...... ס...... לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/2019, בעמ' 30:

"ש.      אחר כך עברו לדירה ב.......... את גרת ב......?

ת.         כן.

ש.        איך היה סידור החדרים שם?

ת.         יש חדר שלי וחדר של כולם ביחד, של ההורים שלי".

 

ובעמ' 31:

"ש.      אמא שלך עבדה איתו ב...., כשהפעילו שם את המזנון, נכון?

ת.         כן.

ש.        היא עבדה בעסקים המשפטים בפאבים ב.... למשל?

ת.         כן. היא היתה איתו.

ש.        אמרת היתה איתו, אבל עבדה שם בעצם?

ת.         כן.

ש.        כשהם עבדו ב.... הם נסעו וחזרו יחד באוטו?

ת.         כן, ברור.

ש.        ההכנסות שנכנסו מ...., לקח אותם אבא??

ת.         זה היה שלו.

ש.        היא קיבלה תלוש?

ת.         לא יודעת".

 

 

ומעדותו של הנתבע לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/2019, בעמ' 41:

"ש.      בית המשפט: כמה זמן נמשכו הנישואין הלא פורמאליים?

ת.         40 שנה, בערך.

ש.        במסגרת הנישואין הלא פורמאליים האלה שלפי מה שאתה אומר הסתיימו כשקנית את הדירה ב..., אז עברתם לגור יחד ב...?

ת.         כן.

ש.        מי שאתה לא בקשר איתו, אתה מכניס יחד לחדר השינה?

ת.         היא כך רצתה, כל אחד חיי את החיים שלו.

ש.        אתה ביקשת להתגרש?

ת.         הרבה פעמים. ניסיתי בצורה חברותית והיא לא הסכימה.

ש.        וגרתם ביחד, באותו חדר?

ת.         לא באותו חדר, כל אחד במקום שלו.

ש.        זה לא מה ששמענו מש..... וג.....

ת.         כל אחד היה ישן לבד, אין לי איתה שום דבר חוץ מהכמה שנים הראשונות.

ש.        אז אחרי שאתה עובר איתה ל...., אתם עוברים יחד ל.... ואחר כך ל.....?

ת.         כן.

ש.        ואחר כך היא נלחמת איתך מלחמות נגד ההורים שלך?

ת.         כן, יש לה אינטרס להמשיך לגור איתי, לא לחזור ל...... "תשאיר אותי פה, ככה".

ש.        ואחר כך חזרתם ל.....?

ת.         כן, הולכים ובאים, לפי התנאים".

 

התובע 1 צירף לתצהירו מיום 11/7/2018 (בנפרד ממנו), תמונות המתעדות אירועים משפחתיים בהם נראו המנוחה והנתבע יחדיו מוקפים בבני המשפחה, במקומות שונים, לרבות דירתם והעסק אשר ניהלו ובו עבדו, מתקופות שונות, כאשר התמונה האחרונה היא משנת 2011.

 

אומנם באלו אין כדי ל"העיד" אודות קיומו של אורח חיים תקין בתוך ביתם של בני הזוג, אך יש בהן הרבה כדי ללמוד על טיב היחסים ביניהם, ומכאן שטענות התובעים בדבר החיים המשפחתיים לא נסתרה, ואדגיש, העובדה כי זוג רב תדיר ובוחר ללון שנים ארוכות בחדרים נפרדים, כותב כך את סיפור חייו ואין בכך לסתור את השיתוף הנקרא עליהם.

 

עוד אומר כי, הצהרתו של הנתבע על כך שהיה נשוי למנוחה במרבית שנות הנישואין, כהגדרתו "נישואין פורמאליים", אינה נראית סבירה בעיני.

יכול היה, אם חפץ, להתגרש "לא בצורה חברותית" כדבריו, ולא להתחשב ברצון המנוחה, ו"להכניסה יחד לחדר השינה", לכנותה "שקרנית", באה רק להפריע" ועוד ועוד (ראה פרוטוקול הדיון מיום 21/1/2019), קל וחומר שלעת מחלתה, "חמל עליה כאחת השכנות" (סעיף 39 לתצהירו מיום 11/11/2018).

 

הנתבע, גם אם חי הוא חיי נוחות כרצונו וללא מתן דין וחשבון, יכול היה לבחור בדרך אחרת. ואולם, באין מועד קרע, וקרע מובהק, נותר השיתוף בעינו.

 

המסקנה המתבקשת עד כאן היא, כי המנוחה והנתבע קיימו משך חיי נישואיהם אורח חיים תקין.

 

אזכיר כי משעה שאין הצורך לתור אחר אורח חיים הרמוני במשמעותו הרגילה, והמבחן לקיומו של "אורח חיים תקין" הוא אובייקטיבי – "חיים תחת קורת גג אחת והיעדר קרע או פירוד של ממש" – ויצויין כי טענה זו לא נטענה, די בכך כדי להוביל למסקנה כי באשר לרכיב זה, קיימו המנוחה והנתבע אורח חיים תקין, בוודאי תקין ומספק לשיטתם.

 

גם אם בחר הנתבע להמשיך בקשר, למרות חוסר שביעות רצונו, יש משמעות להחלטתו זו, לאמור – שיתוף.

 

אוסיף, כי גם טענות הנתבע באשר לריבים ומחלוקות בין בני הזוג, אין באלו כדי לסתור את החזקה. (ראה: ע"א 529/76 סבירסקי נ' סבירסקי, לא(2) 233 {פמ"מ – 31/1/1977}).

 

ה"מאמץ המשותף"

התובעים טענו כי המנוחה עבדה עשרות בשנים בעסקים המשפחתיים ללא שקיבלה היא מעולם שכר, במקביל טיפלה היא בבני המשפחה והיתה סמוכה על שולחנו של הנתבע, שנשא בעול כלכלת המשפחה מראשית נישואי בני הזוג.

 

מאידך טען הנתבע כי המנוחה עבדה בטיפול בילדים ושמרה את הכנסותייה לעצמה ללא ששיתפה אותו ברווחייה, וגם כשעבדה היא עמו בעסק ב....., שילם לה את שכרה במזומן.

 

עוד טען הוא כי המנוחה לא היתה סמוכה על שולחנו, שכן היתה ביניהם הסכמה שחלקה בתשלום שכר הדירה ב..... יגבה על ידו וישמש למימון הוצאות הדירה ב..... ואת הוצאותייה מימנה המנוחה מעבודתה.

 

הפסיקה קבעה כי ה"מאמץ המשותף" הנדרש "שכל אחד מבני הזוג מילא את תפקידו במסגרת התא המשפחתי ותרם את תרומתו, ואין הכוונה לדרישת תרומה כספית סובסטאנטיבית או למאמצים עסקיים, אלא די בכך שהאישה מנהלת את משק ביתה ותורמת את חלקה לקיום המשפחה, לרבות חינוך הילדים", כדי להקים את החזקה. (ראה: ע"א 724/83 בר נתן נ' בר נתן, לט(3) 551 {פמ"מ – 23/9/1985}).

 

מהראיות והעדויות כפי שהובאו בפני, שוכנעתי כי, מעבר לתרומתה של המנוחה לניהול משק הבית וגידולם של ילדי הצדדים, המנוחה אף תרמה את חלקה לפרנסת הבית, שעה שעבדה יחד עם הנתבע בעסק ב....., ואין נפקא מינה אם גדולה תרומתה של המנוחה, אם צנועה לצורך ראיית שיתוף. (ראה: ע"א 135/68 בראלי נ' מנהל מס עזבון, כג(1) 393 {פמ"מ – 12/3/1969}).

 

אין בידי לקבל את טענת הנתבע על כי המנוחה לא רק שלא עזרה ל"עסק", אלא רק הפריעה ולקחה כספים.

 

בני הזוג חיו יחדיו, תחת קורת גג אחת, החל מיום נישואיהם בשנת 1971, תחילה בדירה ב....., בהמשך בדירה ב..... ובין לבין בדירות שכורות, עד שלבסוף חזרו הם להתגורר בדירה ב...., וזאת עד ליום פטירת המנוחה.

 

במהלך השנים נולדו לבני הזוג שלושה ילדים, אותם גידלו הם במשותף באותן דירות בהן התגוררו, או בחלקן, כאשר שניהם נושאים במאמץ המשפחתי במשותף, מסגרת חיים משותפת בת למעלה מ – 44 שנים.

 

לצורך כך, אין זה משנה באם מדובר בדירות שכורות או בדירות אשר היו מצויות בבעלותם, אין זה משנה באם התגוררו הם בחדרים נפרדים לסירוגין. לצורך הקביעה בדבר החלת הלכת השיתוף על בני הזוג, די לי בכך שהתגוררו תחת קורת גג אחת, ניהלו משק בית משותף, כל אחד ותרומתו שלו וללא הפרדה כלכלית ביניהם.

 

גם אם כטענת הנתבע, תשלום שכר הדירה בעבור חלקה של המנוחה בדירה ב.... הוא ש"מימן" את הוצאות הדירה בה התגוררה המנוחה, הרי שמדובר ב"אותו כיס" ואין זה משנה איך הוגדר מימון זה בשמו.

 

גם גרסתו של הנתבע באשר לעובדה כי גבה מן המנוחה תשלום בעבור מגוריה בדירת ....., אינה נראית בעיני סבירה, שעה שזכאית היתה המנוחה (בגין זכויותייה הרשומות) לחלק יחסי מתשלום שמי השכירות שנגבו מהדירה ב.....

 

אם מימנה המנוחה את הוצאותייה שלה מהכנסתה בטיפול בילדים (כטענת הנתבע), הרי שמדובר בהכנסה שאינה גבוהה וסביר להניח כי הכוונה ל"כסף כיס" לענייניה האישיים שלה ולא להוצאות ניהול הבית ואחזקתו.

 

לסיכום, סבור אני כי אכן ניתן לקבוע כי בני הזוג שניהם קיימו מאמץ משותף, כל אחד בהתאם ליכולתו ומצבו, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית, ויש בכל הנאמר כדי להקים את חזקת השיתוף בין בני הזוג.

 

"... כאשר כל אחד מבני הזוג מילא את חלקו במסגרת חלוקת התפקידים במשפחה, דהיינו: השתתף במאמץ, יש בכך לא רק עדות על קיומם של חיים משותפים, אלא גם מילוי התנאי של אורח חיים תקין, המאמץ המשותף הופך איפוא בעצמו לתוכן הנדרש של רכיב אורח החיים התקין...".

(ראה: רוזן צבי, "חזקת שיתוף הנכסים בין בני-זוג: בין "אורח – חיים תקין" ל"מאמץ המשותף", עיוני משפט, כרך ז', תשל"ט – תש"מ, בעמ' 490).

 

בהינתן האמור, ומשקבעתי כי מתקיימים התנאים המוקדמים לחזקת השיתוף בין המנוחה לנתבע, אבדוק כעת האם נסתרה חזקה זו על ידי הנתבע, ובפרט באשר ל"נכסים" מסויימים להם טוענים התובעים זכויות בעלות, ומכאן כי נטל הראייה עובר אל הנתבע.

 

הפסיקה קבעה כי כדי לסתור את חזקת השיתוף ולהוציא מתחולתה נכסים מסויימים, נדרשות ראיות כבדות משקל, והנטל הוא על הטוען לאי התקיימותה. (ראה: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, מט(3) 529 {פמ"מ – 13/8/1995} {להלן: "עניין יעקובי"}).

 

הנתבע טען:

 המנוחה מעולם לא סברה כי יש לה זכויות בעלות בבניין המצוי ב....... ולא הגישה כל תביעה כנגדו.

 

כספי הפיצויים אותם קיבלה המנוחה ואשר ניתנו על ידה לנתבע לצורך בניית הדירה ב....., אין בהם כדי להחיל כל כוונה של שיתוף בין בני הזוג.

 

לצדדים לא היה מעולם חשבון בנק משותף, שניהם ניהלו חשבונות נפרדים, המנוחה שמרה את הכנסותייה לעצמה ולא שיתפה אותו ברווחייה, ואת שכרה שילם לה הוא בכספי מזומן.

 

מעדותו של התובע 1 לפרוטוקול הדיון מיום 20/1/2019, בעמ' 19 עלה כך:

"ש.      לאבא שלך ולאמא שלך היה חשבון משותף?

ת.         אבא שלי תמיד היו לו חשבונות של עצמו ולא היה להם חשבון משותף. אבא שלי דאג לכל התשלומים, גם לנו כשהיינו צעירים, לאוכל. הוא שילם הכל בבית".

 

ומעדותה של הגברת ג..... ס....., לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/2019, בעמ' 31:

"ש.      אלך לסוף, לחודשים האחרונים לאחר גילוי המחלה של אמך. מה היה הטיפול של אביך באמך, בתקופת המחלה שלה? הוא קנה לה תרופות?

ת.         קנה לה תרופות, הביא לה מטפלת, הכסף יצא ממנו. אני זו שהלכתי לקנות והכסף היה ממנו.

ש.        מהחשבון שלו?

ת.         כן.

ש.        לא מהחשבון של אמא?

ת.         לא. היו להם חשבונות נפרדים.

ש.        החשבון של אמא נכנס רק הביטוח הלאומי, או עוד הכנסות?

ת.         נכנס רק הביטוח הלאומי ומה שהוא נתן לה. אני לפעמים, הוא לפעמים".

 

ומעדותו של הנתבע לפרוטוקול אותו דיון, בעמ' 43:

"ש.      יכול להיות שצ.... עבדה איתך שנה?

ת.         צ.... באה רק להפריע, לא יותר ולא פחות. באה לקחת כסף לאחיה הנרקומן, זה מה שהיא היתה יודעת לעשות.

ש.        היא היתה איתך שם יום-יום?

ת.         לא כל יום.

ש.        כמעט כל יום?

ת.         כן.

ש.        את הכסף מאיפה היא לקחה, מהקופה של המזנון?

ת.         מזומן, ממני כשהיא עבדה ונתתי לה. כולם קיבלו במזומן, חוץ ממנו (מצביע על התובע) שקיבל בתלוש".

 

כעולה מן הראיות שהובאו בפני עולה כי אכן בני הזוג ניהלו חשבונות נפרדים, אולם אין בכך כדי ללמד על כוונת הפרדה רכושית ביניהם.

 

במהלך שנות חייהם המשותפות אכן עלה, ולא נסתר, על כי הנתבע אכן מימן את מרביתם של ההוצאות המשפחתיות. בנסיבות אלו, לא עלה הצורך למנוחה לנהל את הוצאות משק הבית באמצעות חשבון משותף עם הנתבע, שעה שאלו מומנו על ידי הנתבע, הן ישירות והן במתן כספים למנוחה לצורך כך.

 

הגם שחשבונות הבנק נשמרו בנפרד, הנה הכספים שהוצאו מן החשבונות הללו שימשו לצורכיהם המשותפים של בני הזוג כגון תשלומי חשבונות והוצאות הבית, סביר שאף בתקופה מוקדמת יותר גם את הוצאות ילדיהם. עינינו הרואות, כי על אף הפרדת חשבונות הבנק קיימו בני הזוג, במידה מסוימת, כעין קופה רעיונית משותפת.

 

עוד, הצדדים ניהלו עסק במשותף, כל אחד כפי תרומתו, ואין משנה העובדה בבעלות מי היה העסק. יחדיו עשו הם לביתם מהכנסותיו של עסק זה לניהולו וקיומו של משק הבית.

 

בפסיקה כבר נאמר כי ניהול חשבונות בנק בנפרד אינו סותר בהכרח את חזקת השיתוף, וכך:

"הגם שחשבונות הבנק נשמרו בנפרד, הנה הכספים שהוצאו מן החשבונות הללו שימשו לצורכיהם המשותפים של בני הזוג וילדיהם, כגון תשלומי חשבונות והוצאות הבית. עינינו הרואות, כי על-אף הפרדת חשבונות הבנק קיימו בני הזוג, במידה מסוימת, אף ביחס לכספים שברשותם וככל שהדבר נוגע להוצאות המשפחתיות, כעין קופה רעיונית משותפת".

 

(ראה: ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, מט(2), 233 {פמ"מ – 7/5/1995}).

 

למען הסר ספק, ולמען יהיו הדברים ברורים, אסיר מן הדיון את עניינה של דירת בני הזוג ב...., שהיא, כטענתו של הנתבע, המהווה את "גולת הכותרת" לעניין השיתוף, שעה שדירה זו רשומה על שם בני הזוג בחלקים שווים בזכויותייה, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים שבפני להחלתה של חזקת השיתוף על נכס זה.

 

יחד עם זאת ובטרם אמשיך, לא אוכל שלא להתייחס לעדותו של הנתבע בעניין זה.

וכך בעמ' 40 לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/2019:

"ש.      בסעיף 5 לתצהיר שלך שהגשת, רשמת שהרכוש היחיד שהיה לך ו.... יחד היה הדירה ב.... ובסעיף 6 לתצהיר אתה כותב שהיא נרכשה בעיקר מכספי הוריך. אתה בטוח שהיא נרכשה בעיקר מכספי הוריך?

ת.         כן.

ש.        זה נכון שרכשתם אותה במסגרת זוגות צעירים?

ת.         כן.

ש.        ומי שהיה הבעלים של הדירה היתה לפני זה "עמידר"?

ת.         עמידר.

ש.        אם קניתם אותה בעצמכם מעמידר, אז זה אתם קניתם ולא ההורים שלך שילמו.

ת.         אנו כביכול קנינו, מי ששילם זה האבא.

ש.        המשכנתא על שמכם?

ת.         כן, אבא שלי שילם את המשכנתא כמו שאני שילמתי על הילדים שלי. זה ככה, אותו הדבר. אבא שלי שילם, לא אני.

ש.        אם ההורים שלך שילמו, למה לרשום את הדירה על צ....?

ת.         כי במסגרת זוגות צעירים, רק לזוג שזכה".

 

אם אלך יד ביד עם השקפתו של הנתבע באשר לכך שהמנוחה לא השקיעה דבר ולא טענה לשיתוף בדבר, ומכאן שאין להחיל על בני הזוג את הלכת השיתוף, כאן אומר כי מתקשה אני.

 

דירת ...., חרף מימונה על ידי אביו של הנתבע באמצעות כספי משכנתא אותם שילם האב לצורך רכישתה, נרשמה על שמם של בני הזוג בשווה, רק כי נדרש כך בשל תנאי רכישתה לזוגות צעירים, עדין מהווה בראיית הנתבע כרכוש משותף וכדירת המגורים, עליה יש להחיל את חזקת השיתוף?

 

והרי אלמלא תנאי זה לרישומה, מי יודע האם וכיצד היו נרשמות זכויות הבעלות בדירה זו.

 

לאורך כל שנות חייהם המשותפות לא נערך הסכם כלשהו בין בני הזוג, לא לגבי דירת .... (המהווה את דירת המגורים, כטענתו), שהרי אם נרכשה שלא מכספי המנוחה, הרי מה לה לטעון כי יש לה בה זכויות כלשהן?

 

וכך היה גם באשר לדירה או לנכסי הבניין ב....., עליו ארחיב בהמשך, אך הפוך מכך.

 

אם סבר הנתבע כי אין משמעות לנישואיו עם המנוחה ואלו מהווים רק מעמד פורמאלי, מדוע לא טרח הוא לעגן הדברים בכתובים? חידה היא.

 

גם אם אקל עם הנתבע ואסבור כי מדובר בתקופה אחרת מזו בה אנו מצויים כיום, בה הסכמים מסוג "הסכמי ממון" ודומיו הם עניין שבשגרה ואז לא היה נהוג כך (לא נטען בפני כך), אומר כי לאורך שנים רבות היה מוקף הנתבע בעורכי דין ומעורב בהליכים משפטיים, כדי שידע, שאם אין לו כל כוונה לשתף את המנוחה, שנשארה לצידו משך כל השנים רק מטעמי נוחות ולא מטעמים אחרים (לשיטתו), וכך יש להתייחס אליה מבחינת זכויות משותפות לרכושו ול"נכסיו" שלו, כי כך הוא הדין.

 

כך או אחרת, המדובר בדירת מגורים, אשר שימשה את בני הזוג וגם את ילדיהם, משך שנים לא מעטות והיא מהווה נכס משפחתי מובהק.

ראה: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, מח(3) 685 {פמ"מ – 4/8/1994}).

 

עוד ייאמר, כי גובה השקעתו של כל אחד מבני הזוג בבנייתו של בית המגורים, לא הוא הגורם הקובע לעניין קיום חזקת השיתוף.

 

"חזקת השיתוף איננה מעוגנת בעיקרה בהשקעה הכספית המשותפת, שהרי ברוב המכריע של המקרים אין המדובר בהשקעת כספים על- ידי שני בני הזוג. חזקת השיתוף קמה על יסוד החיים המשותפים של בני הזוג עם עליותיהם וירידותיהם הטבעיות ."

(ראה: ע"א 26/89 ארגוב נ' ארגוב, מד(1) 793 {פמ"מ – 22/10/1989}). 

 

מהתשתית הראייתית שהונחה בפני ניתן להסיק כי הנתבע לא הרים את נטל השכנוע לסתור את חזקת השיתוף בינו למנוחה, נטל המוגבר שהוטל על שכמו.

 

חזקת השיתוף בין בני זוג, חלה במקרים מסויימים, והדבר תלוי בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה,  גם על "נכסים חיצוניים", היינו נכסים שבאו אל מי מהצדדים ללא פרי מאמץ משותף ולא במהלך הנישואין, אלא מלפניהם או מחוץ להם, אשר נרכשו על ידי אחד מן הצדדים בטרם נישואיהם. שותפות זו בנכסים, נלמדת מעצם קיומם של החיים המשותפים, אפילו רשום הנכס רק על שם אחד מן הצדדים. (ראה למשל: בג"צ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, נד(5) 401 {פמ"מ – 26/11/2000}).

 

באשר ל"נכס" המצוי ברחוב ......:

 

בסעיף העתירות לתביעתם, טענו התובעים כי יש להצהיר כי מחצית מן הנכס הידוע כדירת המגורים ב....., שייך למנוחה.

 

נבהיר תחילה כי מדובר בנכס בין שלוש קומות, כאשר דאז הקומה הראשונה שימשה ל"מסחר", הקומה השנייה שימשה את הוריו של הנתבע ובקומה השלישית התגוררו בני הזוג עם ילדיהם.

 

אין מחלוקת בין הצדדים כי בני הזוג התגוררו בדירה ב.... החל מאמצע שנות השמונים (כל צד טוען לשנה אחרת), ועד לפינויים בהליך משפטי בשנת 1994 לערך. בהמשך שבו בני הזוג להתגורר בדירה זו, או בחלק אחר בנכס במהלך שנת 2008, לאחר שבוצעו בו התאמות ושינויים כאלו או אחרים.

 

לאחר פטירת הוריו של הנתבע, הורישו הם את עיזבונם ובו בין היתר את הזכויות בנכס זה - לנכדתם, היא אחייניתו של הנתבע, או היורשת.

 

לאחר שניהל הנתבע הליכי התנגדות משפטיים כנגד ה"יורשת", הגיעו הם להסכם פשרה אשר נחתם ביום 17/10/2001, בו התחייבה ה"יורשת", להסתלק מזכויותיה בנכס אשר הורש לה בתמורה להסרת התנגדותו של הנתבע מצוואת הוריו המנוחים.

 

עוד התחייב הנתבע לשלם סך 336,096 ₪ לעיזבון המנוחים (ובעצם ליורשת), תמורת סילוק של כל תביעותיו כנגד עיזבון הוריו המנוחים. אומר כי החזקה שבדין היא גם כי הנכס נרכש ממקורות משותפים, גם אם נמצא אותו דבר מה הדרוש לראיית השיתוף (וראה: "עניין יעקובי").

 

בהסכם זה יוחד סעיף עליו הצהירו והסכימו הצדדים לו, כי "הדירה בקומה ב' של הבניין אינה מהווה חלק מעיזבון המנוחים ולפיכך אינה כלולה בזכויות הירושה בבניין".

 

הסכם זה כאמור קיבל תוקף של פסק דין ביום 18/10/2001 וניתנו אף צווי קיום לצוואות המנוחים, הורי הנתבע.

 

למען הסר כל ספק ולמען לא ייטען אחרת, ה"נכס" הנטען והמדובר, מתייחס לקומה ב', אם תרצה תאמר קומתו האחרונה של הבניין, שעה שמדובר בנכס בו קומת קרקע, קומה ראשונה וקומה שנייה.

 

נכס זה שימש את בני הזוג וילדיהם, עת התגוררו הם בתקופה שעד לפינויים, וכאשר שבו הם להתגורר בו במהלך שנת 2008, גם אם נעשו התאמות כאלו או אחרות, הרי שאתייחס אליו כחד הוא, "דירת .....".

 

בתחילה, כאשר התגוררו בני הזוג עם ילדיהם בדירת ....., הרי שזכויותיהם בדירה לא נרשמו ואף לא נטען כי אלו בבעלותם, אלא רק נטען על ידי הנתבע, כי זו ניתנה לו מהוריו במתנה שעה שהוא זה שבנה את הקומה בנכס.

 

רישום אין.

 

בשנת 1994 לערך, יתכן בשל סכסוך הנתבע עם הוריו, ויתכן כי מסיבות אחרות, פונו בני הזוג מדירתם זו.

 

נזכיר כי, בני הזוג התגוררו בדירה ללא תשלום דמי שכירות להורי הנתבע (לא נטען כך), וללא רישום זכויות להם, משך כשש שנים לערך.

 

כאמור, בהתאם להסכם הפשרה בין הנתבע ליורשת ומתוקפו, הדירה בקומה ב' בבניין לא היתה חלק מעיזבון הוריו המנוחים של הנתבע ולא נכללה בזכויות המנוחים לצורך העברתם בירושה.

 

האם מכאן יכול אני ללמוד אולי כי הנתבע קיבל את זכויותיו אלו בדירה במתנה מהוריו המנוחים?

 

הנתבע העיד (עמ' 34 לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/2019) כי קיבל הדירה במתנה. בהמשך העיד כי הוריו המנוחים הם אלו הרשומים עדין כבעליו של הבניין, שכן טרם הוסדר העניין על ידו בשל עניינים הכרוכים בכך.

 

במסגרת הליך הפינוי, נדרשה המנוחה להיות חלק ממנו, כנראה על פי בקשת הנתבע.

משאין בי הצורך, לא אדון בהליך, בפרוצדורה ובמהותו של הליך זה. 

 

יחד עם זאת, לא אוכל להתעלם מכך כי באותו הליך, ניתנה גם עדותה של המנוחה  בנוסף לתצהיר עליו נחקרה,  ולא כפי טענת הנתבע באשר לאמינות ההליך. וכך מעדותו לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/2019, החל מעמ' 36: 

"ש.      אני מציג לך פרוטוקול מיום 08.03.1994 בבימ"ש השלום בתל-אביב, ת.המ' 175614/93 מתביעת הפינוי. רואים פה חקירה על תצהיר של הגברת .... בתביעת הפינוי. היא מגישה תצהיר מול תביעת הפינוי שהגישו ההורים שלך ואומרת בעמוד 2: "כשהייתי בת 17 קיבלתי כסף עבור פיצויים מתאונת דרכים, את הכסף קיבלו הוריי ... את הכסף הוצאתי לאחר הנישואין שלי, אינני זוכרת מתי ואת הכסף נתתי לבעלי".

ת.         לא דובים ולא יער.

ש.        זו עדות שהיא נותנת לבקשתך, בתביעת הפינוי של ההורים שלך נגדה ונגדך.

.......................................

ת.         לא זוכר דבר כזה.

ש.        בעמוד 3 מול שורה 16 מעידה .... שעלות הבניה של הבניין היתה מעל 100,000 לירות, "מתוך סכום זה שילמנו את הסכום שהיה לי בבנק, מהפיצויים, בערך 20,000 לירות" ובהמשך: "לפי ידיעתי חמי (אביך) לא השקיע בבניין כסף". האם אתה זה שביקשת מ.... להגיש תצהיר בתביעה?

ת.         זה תצהיר שקרי. זו עדות שקרית.

ש.        זו עדות שקרית שידעת זאת כשהיית במשפט?

ת.         (שתיקה) לא היה משפט, איזה בית משפט היה? היא לא היתה בחיים בבית משפט. רק אני הייתי בבית משפט.

ש.        בית המשפט: אז השופטת ברוש זייפה את הפרוטוקול?

ת.         לא. היא לא נתנה בחיים שום עדות, שום דבר.

ש.        בית המשפט: לפי הפרוטוקול, ביום 08.03.1994 היא מופיעה לפני כבוד השופטת ברוש, הסיכוי שהפרוטוקול זויף קלוש,

ת.         לא טענתי שהוא מזויף.

ש.        בית המשפט: אמרת שבחיים היא לא היתה בבית המשפט.

ת.         אף פעם היא לא הלכה איתי לבית משפט. יכול להיות שעשיתי איזו קומבינה שהייתי צריך לעשות.

................................

ש.        וכל מה שהיא אומרת פה,

ת.         הוא שקר וכזב.

ש.        אבל זה שקר שאתה אמרת לה להגיד, נכון?

ת.         נו, אז מה? כסף שהיא קיבלה פיצויים "נבלע" באותו רגע שקיבלה. אח שלה התחתן עם הכסף הזה וגר בדירה אצלה וההורים שלה השתמשו בכסף הזה ונגמר. תביא אישורים שהיא קיבלה ונתנה לי".

 

מעדותה של המנוחה בהליך זה עולה כי, לערך חמישית מעלות בניית הקומה בבניין ב...., אשר לימים שימשה את בני הזוג למגורים, מומנה על ידה מאותם כספי פיצויים אשר שולמו לה בגין תאונת דרכים אותה עברה, באמצעות העברתם לידי הנתבע.

 

סבור אני כי כעולה מדברים אלו, שעה שדירה זו לא נרשמה על שם הנתבע או המנוחה חרף בנייתה על ידי הנתבע ובמימונו שלו ושל המנוחה, לאחר פרוץ הסכסוך עם הוריו ופינויים של בני הזוג מהדירה, לא יכול היה הוא להסדיר זאת, וכך נשארו זכויות הבעלות, גם בדירה זו בידי הוריו המנוחים.

 

משעה שכאשר נקרתה בדרכו ההזדמנות להשבת מה ששלו (לסברתו), והיה זה במסגרת הליכי ההתנגדות לצוואות הוריו, הרי למען לא תיטען כל טענה עתידית, הוחרגה דירה זו בהסכם הפשרה כפי שהוסכם.

 

משעה שהיורשת הסתלקה מכלל הזכויות בבניין ב...., לא עמדה היא על חלק זה או אחר בבניין.

 

כך או אחרת, והגם שדירה זו שימשה את הצדדים לא מעט שנים, יחד עם ילדיהם, למגורים ולניהולו של התא המשפחתי, הרי שניתן להתייחס גם אליה כדירת המגורים של הצדדים, וגם היא בבחינת "גולת הכותרת" באשר לחזקת השיתוף.

 

כששבו בני הזוג לדירה זו בנכס, לערך בשנת 2008, שבו הם כבעלי הזכויות בדירה בקומה ב', אך ללא כל רישום המוסדר ברישומי המקרקעין, וכך עולה מהעתק הרישום מפנקס הזכויות, אותו צירפו התובעים לתביעתם.

 

מכל האמור לעיל ולאור קביעתי כי על בני הזוג חלה הלכת השיתוף, הרי משעה שגם נכס זה הקרוי דירת .... המהווה את קומה ב' בבניין, אשר ניתן לנתבע מתוקפו של הסכם הפשרה מיום 17/10/2001, והגם שניתן הוא עת הנתבע והמנוחה עוד היו נשואים, הרי שגם הוא נכלל במצבת הנכסים המשותפים למנוחה ולנתבע.

 

פרק הזמן בין השנים הרבות שחלף מאז, עת לא עיגן הנתבע את זכויותיו (אם סבר הוא אחרת), יש בו כדי להצמיח חזקת שיתוף הן בנכס ספציפי והן בכלל, בינו לבין המנוחה.

"בהעדר הסכם, או כאשר לא ברור מה הייתה כוונת הצדדים בזמן הרכישה, מייחס להם בית המשפט את הכוונה שהנכס יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים".

(ראה: ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס העזבון, יט  240 {פמ"מ – 30/11/2015}). 

 

באלו יש כדי לחזק עד מאוד את טענת התובעים לשיתוף בין המנוחה לנתבע, ושעה שלא הוכחה כל כוונה ליצירת הפרדה רכושית על ידי הנתבע, אני קובע כי על בני הזוג חלה חזקת השיתוף באשר לרכושם שנצבר משנת 1971 ועד ליום פטירתה של המנוחה בשנת 2015.

 

האם ויתרה המנוחה על זכותה לתבוע לחזקת השיתוף?

 

נגזרת ממענה לשאלה זו שבכותרת היא שתוביל לקביעה באשר לזכותם של התובעים, הם שניים מיורשייה של המנוחה מתוקף צוואתה מיום 14/1/2015, להיכנס בנעליה של המנוחה ולתבוע את זכויותייה מתוקפה של חזקת השיתוף, אם לאו.

 

הלכה פסוקה היא כי יש לאפשר לבן הזוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה זאת בפעם הראשונה שנים רבות לאחר היווצרות השיתוף, ובנסיבות שכאלו אין לומר כי הוא ויתר על זכויותיו מכוח חזקת השיתוף, למרות שלא טען להן בהזדמנויות קודמות. (ראה: ע"א  177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, מד(4) 607 {פמ"מ – 15/11/1990}).

 

מאוחר יותר, נעשתה אבחנה בפסיקה בין זכותו של בן הזוג לזו של יורשיו לאחר פטירתו, ונקבע כי בן הזוג רשאי להוריש את זכויותיו מכוח הלכת השיתוף ליורשיו. אלו מצדם זכאים, בהעדר מניעה אחרת, לפנות לבית המשפט ולבקש הכרה פורמאלית בזכויות שירשו מתוך עזבונו של בן הזוג המנוח.

 

במקרים מסוימים, פתוחות דלתות בית המשפט בפני היורשים, לתבוע את הלכת השיתוף, על אף שבן הזוג עצמו לא גילה בחייו דעתו כי הוא מעוניין במימושה. (ראה: ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין, מח(3) 372 {פמ"מ – 2/6/1994} {להלן: "הלכת יהלום"}). וכך:

           

יחד עם זאת, וגם שהדבר אינו רלוונטי למקרה אשר בפני, סוייגה הלכה זו, ונקבע כי היא לא תחול כל אימת שזכויותיו של צד שלישי עלולות להיפגע, ואז ייאמר לבן הזוג ש"ישן" על זכויותיו, כי רואים בו כמי שוויתר עליהן, ככל שמדובר בעיסקה שנעשתה עם אותו צד שלישי. (ראה: "הלכת יהלום").

           

אבחנה נוספת נעשתה בפסיקה באשר למקרים בהם מוגשת התביעה להחלת חזקת השיתוף על ידי מי מהיורשים, המשליכה על זכותו של יורש להיכנס בנעליו של בן הזוג המנוח ולתבוע זכויות מכוח זכויותיו, וכך:

 

• כאשר האישה נפטרה לפני בעלה, לא ניטה לייחס לה ויתור על הזכות לטעון לשיתוף בנכסים, שכן ייתכן מצב שבו בני הזוג חיו חיים הרמוניים והאישה לא ראתה צורך לטעון לתוספת זכויות מכוח חזקת השיתוף. במצב כזה, שבו במהלך החיים לא עלה כלל הנושא ולא התעורר הצורך, עברה במותה הזכות ליורשיה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים.

 

• כאשר האישה נפטרה לאחר בעלה, הצורך בחלוקת העיזבון עולה עת הגיעה השעה לדון בחלוקה, וניתן לראות בשתיקתה של האישה (בתנאים מסוימים) משום ויתור על מימוש זכויותיה.

 

(ראה: ע"א 4696/90 פישלר נ' שיין {פמ"מ – 26/7/1994}).

 

כאמור, אם היתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים והוא לא עשה כן, כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו.

 

האם עמדה בפני המנוחה הזדמנות בה יכולה היתה לטעון להלכת השיתוף?

 

האם, על אף ההזדמנות שנקרתה בדרכה, ויתרה המנוחה על ההזדמנות לטעון לחזקת השיתוף בנכסים?

 

כפי שהרחבתי עוד קודם בדבריי, בין בני הזוג לא נוצר קרע של ממש בעטיו נסתיימו חייהם בגירושין או בפרידה, ועל אף "חוסר ההרמוניה" (כטענת הנתבע), שבחייהם המשותפים, המשיכו הם לנהל אורח חיים תקין ומשק בית משותף, לטוב ולרע, ובחרו שלא להפריד את מגוריהם, כל זאת על פני כ – 44 שנים. לא מצאתי איפוא רמז להזדמנות לויתור, או קיומו של ויתור, לא במפורש, אפילו לא מכללא.

 

עוד, כפי שעלה מן העדויות והראיות שהוצגו בפני, והדבר לא נסתר, לא נוצר המצב בו נדרשה המנוחה לכלכל עצמה ממקורותייה שלה, והמנהג ששרר בין בני הזוג היה שעלויות אחזקת מדורה והוצאותייה, יש לומר אף בימיה האחרונים באשר לעלויות הטיפול בה, שולמו על ידי הנתבע בעצמו, על כל המשתמע.

 

גם בתקופות קודמות יותר, ראתה המנוחה בכספו ובהכנסתו של הנתבע, כבשלה.

וכך מעדותו לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/2019, בעמ' 43:

"ש.      יכול להיות ש.... עבדה איתך שנה?

ת.         .... באה רק להפריע, לא יותר ולא פחות. באה לקחת כסף לאחיה הנרקומן, זה מה שהיא היתה יודעת לעשות.

ש.        היא היתה איתך שם יום-יום?

ת.         לא כל יום.

ש.        כמעט כל יום?

ת.         כן.

ש.        את הכסף מאיפה היא לקחה, מהקופה של המזנון?

ת.         מזומן, ממני כשהיא עבדה ונתתי לה. כולם קיבלו במזומן, חוץ ממנו (מצביע על התובע) שקיבל בתלוש".

 

מכאן, שגם בחינת אורח חייהם של בני הזוג כפי שהוצגה, מלמדת כי למנוחה לא היתה כל סיבה ממשית ולא עלה בה הצורך להעלות טענה בנוגע לזכויותייה על פי הלכת השיתוף במהלך חייה לצידו של הנתבע, שכן בנסיבות אלו התייחסה היא לאלו במשותף לה ולנתבע.

 

מעבר לכך וכפי שהוכח, בין בני הזוג שררה ההבנה כי הנתבע הוא הצד הדומיננטי בכל הקשור להתנהלותם הכלכלית של בני הזוג. וכאשר התנהלותם של בני הזוג היתה כזו, בה מנע הנתבע מן המנוחה את השיתוף בעניינים אלו (גם לדבריו באשר לחובותיו), הרי שלא היתה למנוחה הזדמנות לטעון לזכויותייה על פי חזקת השיתוף, במהלך חייה.

 

יחד עם זאת, כאשר "נדרשה" היא לעמוד לצידו של הנתבע בהליך פינוייה של המשפחה מהדירה ב...., בשנת 1994 לערך, הביעה המנוחה את רצונה ודרישתה לטעון לשיתוף בזכויותיה, קרי חלקה שלה בנכס בו התגוררו בני הזוג.

 

טען הנתבע כי מדובר בתצהיר שקרי והמנוחה לא היתה בחייה אף פעם בבית המשפט (ראה פרוטוקול הדיון מיום 21/1/2019, בעמ' 36).

 

כך או אחרת, מפרוטוקול הדיון מיום 8/3/1994 בהליך הפינוי, אותו צירפו התובעים לסיכומים אותם הגישו (המסומן כת/1), עלה מעדותה של המנוחה הדברים הבאים:

"כשהייתי בת 17 קיבלתי כסף עבור פיצויים מתאונת דרכים...את הכסף הוצאתי לאחר הנישואים שלי, אינני זוכרת מתי. את הכסף נתתי לבעלי.....נכון שביום 4.8.92 באת עם פקיד בית משפט ביחד עם שוטר לבצע את פסק דין הפינוי...נכון שהגענו להסדר. לא רצתי לבית משפט כי ממה שהבנתי מבעלי שזה ענין משפחתי ולא רציתי בכלל להתערב, חשבתי שאולי זה יסתדר על הצד הטוב. בעלי בתצהירים השונים שנתן לא הכניס אותי כבעלת מחצית הנכס משום היחסים המשפחתיים עם אביו...איני יכולה לרוץ ולא היה לי סבלנות ולכן לא אני זאת שרצתי וטיפלתי. אני רוצה לקבל מה שמגיע לי.....נתתי את כספי הפיצויים שקיבלתי לבעלי לצורך הבניה".

 

ניתן אם כך לראות, כי המנוחה לא רק שהגישה תצהיר בהליך זה, אלא שנחקרה עליו.

ואם לא די גם בכך, מעיון בהמשך פרוטוקול הדיון עולה הליך הפינוי היה כנגד הנתבע ולא כנגדה, על אף שגם הנתבע לא היה רשום כבעל זכויות בנכס זה.

 

המנוחה מפורשות טענה כי מגיע לה חלקה, שעה שהשקיעה בו, למצער בבנייתו מכספיה שלה אותם קיבלה כפיצויים.

 

אשר על כן, ומבדיקת התשתית הראייתית אשר הונחה בפני, לא ניתן לראות את המנוחה כמוותרת על זכויותייה, על אף שלא בהכרח היתה לה ההזדמנות המתאימה לעשות כן.

 

כפועל יוצא מכך, מובן כי גם יורשיה יכולים לתבוע את זכויותייה מכוחה של הלכת השיתוף.

 

סוף דבר

בנסיבות העניין ומן הטעמים כפי שפורטו בפסק הדין, התובענה מתקבלת כמפורט:

 

בין בני הזוג חלה חזקת השיתוף ממועד נישואיהם ועד ליום פטירתה של המנוחה, ולפיכך זכאית היא למחצית הזכויות המשותפות שנצברו במהלך חייהם המשותפים.

 

ליורשים קיימת הזכות לבוא בנעליה של המנוחה ולתבוע את זכויותייה מתוקף חזקת השיתוף.

 

מתוקף האמור, ומשעה שניתן צו קיום לצוואת המנוחה, ניתן פסק דין המצהיר כי התובעים ואחותם זכאים לרשת את זכויותייה בדירת המגורים ב...., בדירת המגורים ב..... ובכספים שנצברו בחשבון הנתבע עד ליום פטירתה.

 

העובדה שהנתבע מיוצג על ידי הסיוע המשפטי, אינה טעם לנשיאה בהוצאות מופחתות ואני מחייבו בתשלום הוצאות בסך 25,000 ₪ לכל אחד מן התובעים בתוספת מע"מ כחוק, סכום אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד למועד התשלום.

 

מתיר אני פרסומו של פסק דין זה, ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתן היום,  א' סיוון תשע"ט, 04 יוני 2019, בהעדר הצדדים.