|
|
תאריך פרסום : 02/09/2019
|  גרסת הדפסה
ת"ע
בית משפט לעניני משפחה תל אביב - יפו
|
29215-02-18,29221-02-18,29242-02-18,29205-02-18
18/08/2019
|
בפני השופט:
ארז שני
|
| - נגד - |
תובעים:
1. ש. מ.
2. י. מ. (מ.)
3. א.ד.
עו"ד אריאל אדלר
|
נתבעת:
ק. ט.
עו"ד חדוה וייס ועו"ד דורון טרובוביץ
|
| פסק דין |
מונחת לפני תובענה לקיום צוואתו של המנוח ד.מ. ז"ל, שהוגשה על-ידי התובעים, צוואה בעדים מיום 26/3/2017, וכתב ההתנגדות לה, אותו הגישה הנתבעת, אשר מבקשת לקיים את צוואת המנוח מיום 22/1/2010, גם היא צוואה בעדים.
רקע עובדתי
- המנוח ד. מ. ז"ל (להלן: "המנוח"), הלך לבית עולמו ביום 20/6/2017, בהיותו כבן 69 שנים, אלמן ולו שלושה ילדים.
- רעייתו של המנוח הלכה לבית עולמה עוד ביום 10/11/1999, ללא שהותירה צוואה אחריה, וניתן אחריה צו ירושה. ילדי המנוח ורעייתו חתמו על תצהיר הסתלקות מעיזבונה של המנוחה לטובת האב המנוח ביום 24/11/1999.
- למנוח 3 ילדים, שניים מהם וכן בת זוגו של המנוח הם התובעים את קיום צוואתו האחרונה של המנוח (להלן: "התובעים"), וכן בת נוספת היא הבכורה מילדיו של המנוח, המתנגדת לקיום צוואת המנוח ומבקשת לקיים צוואה קודמת אותה ערך המנוח (להלן: "הנתבעת").
- המנוח ערך צוואה ביום 26/3/2017 (להלן: "צוואת 2017" או "צוואתו האחרונה"), בה הוריש את רכושו לשניים מילדיו (45% לכל אחד) ולבת זוגתו (10%), הם התובעים.
- המנוח ערך שתי צוואות קודמות:
- צוואה מיום 19/1/2010, צוואה בעדים, בה הוריש את כלל רכושו לשניים מילדיו (45% לכל אחד) ולבת זוגו (10%), (להלן: "הצוואה הראשונה").
- צוואה מיום 22/1/2010, אף היא צוואה בעדים, בה הוריש את כלל רכושו לשלושת ילדיו בחלקים שווים (להלן: "הצוואה השנייה").
- ביום 17/9/2017 הגישו התובעים בקשה לקיום צוואת המנוח מיום 26/3/2018 לרשם לענייני ירושה, היא צוואתו האחרונה של המנוח (ת"ע 29215-02-18).
- ביום 7/1/2018 הגישה הנתבעת התנגדותה לצוואה זו, מטעמי השפעה בלתי הוגנת על המנוח מצד התובעים ואי קיום רצונו של המנוח (ת"ע 29242-02-18).
- ביום 3/7/2017 הגישה הנתבעת בקשה לקיום צוואת המנוח מיום 22/1/2010 לרשם לענייני ירושה (ת"ע 29205-02-18).
- ביום 7/12/2017 הגישו התובעים התנגדותם לצוואה זו, מטעמי קיומה של צוואה מאוחרת וקיום רצונו של המנוח (ת"ע 29221-02-18).
- ביום 13/2/2018 הועברו כלל התובענות לבית המשפט לענייני משפחה מתוקף סעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965. ב"כ האפוטרופוס הכללי בחר שלא להתערב בהליכים.
- הליך נוסף בעניין הצדדים הוגש ביום 7/10/2018 (ת"ע 12372-10-18), ובו בקשתה של הנתבעת למינוי מנהל עיזבון זמני על כלל נכסי עיזבון המנוח.
- לאור התנגדותם של התובעים לבקשת הנתבעת, שעה שאינה נמנית בין היורשים לצוואת המנוח, ובכלל לצורך במינויו של מנהל עיזבון, קיימתי דיון בפני ביום 30/1/2019, וכך אמרתי בין השאר בהחלטתי:
"ברור לי בשניים:
- ראשית, שהקשר אשר היה בין המבקשת לבין המנוח הוא כזה שבלתי סביר לחלוטין למנות אך ורק את באי כוחה כמנהלי העיזבון ואין היגיון בדבר.
- שנית, קיומם של שתי דירות, חנות, מונית ומספר למונית ועוד כספים או זכויות נזילות כמפורט בבקשה מצדיק מינוי מנהל עיזבון, שתפקידו לפרוע חובות שוטפים, לשמר את הקיים, לעסוק בפירעון חובות שהצטברו ולכנוס את נכסי העיזבון ככל שניתן, הא ותו לא.
אין זה משנה כלל האם מי מהנכסים הנקובים בבקשה אינם קיימים וגם דבר קיומם או אי קיומם הוא למנהל העיזבון ליתן דעתו.
תפקידו של מנהל העיזבון אינו לספק אינפורמציה אשר נועדה לשפר את המתווה הראייתי של מי מהצדדים. סבור אני לאור היקף הנכסים, כי בפריסתם כאמור ראוי למנות מנהל עיזבון זמני ושעה שבדעתי למנות את שני באי כוח הצדדים יחדיו, גם נחה דעתי שהאינטרסים של מי מהצדדים לא ייפגע.
כאשר מסביר לי עורך הדין אדלר בטוב תבונתו כי מנהל עיזבון הוא עניין שעלות כספית כרוכה בצדו הוא בוודאי צודק. אלא שעניין זה ניתן ל"ריפוי" באמצעות פסיקת ההוצאות בהליך העיקרי.
סוף דבר ובכפוף להוראותיי לעיל – אני ממנה את עורכי הדין חדוה וייס ואריאל אדלר יחדיו כמנהלים זמניים לעיזבון המנוח".
- ביום 3/4/2019, לאחר קיומם של דיוני ההוכחות ומתן הוראתי להגשת סיכומים, הניחו בפני התובעים בקשה לביטול מינויים של מנהלי העיזבון, לחילופין השהיית פעולתם של מנהלי העיזבון.
- באותו יום, הניחה בפני ב"כ הנתבעת, היא אחת ממנהלי העיזבון, בקשה למתן צווים לגופים השונים הקשורים לעיזבון המנוח, לרבות לבנקים וחברות ביטוח, אגב מתן פסיקתאות.
- ב"כ התובעים, הוא מנהל העיזבון השני הודיעני כי הבקשה לא הוגשה בשמו, שכן הגיש בקשה לביטול מינויים של מנהלי העיזבון וכן כי הסתיים שלב ההוכחות בתיקי הצדדים.
- לאחר שעיינתי בתגובות מנהלי העיזבון, החלטתי כי הבקשה תידון רק לאחר מתן פסק הדין בתובענות הצדדים.
- ביום 25/3/2019, לאחר סיום הליך ההוכחות, ניתנה החלטתי להגשת סיכומים על ידי הצדדים.
- לאחר בקשות ארכה מטעם הנתבעת למועד הגשת הסיכומים, ולאחר שסירבתי לארכה נוספת, הוגשו אלו ביום 25/6/2019.
- עוד באותו יום הונחה בפני בקשת התובעים למחיקת סיכומי הנתבעת בגין "הגנבת מסמכים לתיק", שלא צורפו או היו מצויים בידי התובעים.
- הנתבעת טענה כי גילתה רק לראשונה ביום 19/6/2019 את דבר היותה מוטבה בביטוח החיים של אביה המנוח ולא יכולה היתה להגיש מסמכים אלו קודם לכן.
- לאחר תגובתה זו, ניתנה החלטתי בעניין זה במיום 30/6/2019, וכך:
"לא יעלה על הדעת שלסיכומים יוכנסו מסמכים מבלי שניתנה רשות להגשת הראייה גם מפני שגניבה שכזו לא מאפשרת חקירה הן מצד הצד שכנגד ולא על ידי בית המשפט.
המשיבה לא יכולה להחליט בינה לבינה כי אפשר להגיש את המסמכים
תוך שלילת זכותם של המבקשים לדיון הוגן.
המסמכים יוצאו.
המשיבה תגיש סיכומייה בהתאם להחלטתי מיום 25/3/2019 בתוך 7
ימים.
המשיבה תישא בהוצאות הבקשה בסך 3,500 ש"ח."
- גם החלטתי זו לא מנעה מהנתבעת להגיש באותו יום, במסגרת בקשה מס' 18 בקשה להוספת ראייה חדשה.
לא התרתי הגשת הראייה מן הטעמים המפורטים בהחלטתי מיום 30/6/2019.
- סיכומים (מתוקנים) מטעם הנתבעת הוגשו לתיק ביום 4/7/2019, סיכומי התובעים הוגשו ביום 10/7/2019 וסיכומי תשובה הוגשו ביום 18/7/2019.
- למען השלמת התמונה יצויין כי בשנת 2014 התנהל הליך נוסף בין הצדדים בעניין קיום צוואת סבם המנוח, בו הגישה הנתבעת בקשה לקיום צוואתו ואלו הנתבעים הגישו התנגדותם לקיום הצוואה. בסופו של ההליך ניתן על ידי תוקף לצוואת הסב המנוח.
טענות הצדדים
טענות הנתבעת (המתנגדת)
- הסכסוך בין הצדדים מקורו ביחסי משפחה מורכבים על רקע מותה של אמם המנוחה של ילדי המנוח בגיל צעיר וירושת סבם, אשר גרמה לקרע וקנאה.
- התובעים השפיעו על המנוח השפעה בלתי הוגנת עוד בעריכת צוואתו הראשונה מיום 19/1/2010 (בה אינה יורשת דבר) בשל העובדה כי לא צויינו כמוטבים בצוואת סבם המנוח, ששיקפה את רצונו.
- לאחר שערך את צוואתו השנייה מיום 22/1/2010, לא שינה את צוואתו משך 7 שנים, אלא רק סמוך למותו, כאשר היה נתון לחסדיהם של ילדיו ובת זוגו ולהשפעה בלתי הוגנת מצידם.
- המנוח ערך את צוואתו האחרונה מיום 26/3/2017, אשר הוגשה לקיום ולה היא מתנגדת, חודשיים ועשרים וארבעה ימים בטרם פטירתו, תחת השפעה בלתי הוגנת ולחץ של מי מילדיו, כשהוא חסר שיקול דעת, חולה, תלותי, דכאוני ומבודד.
- התובעת טענה כי הנתבע בעצמו העיד כי אלמלא נישולם של האחים מירושת סבם לא היה נוצר הסכסוך ביניהם. זוהי הודאתו מפורשת וחד משמעית בדבר השפעה בלתי הוגנת.
- אין ספק כי המנוח חתם על הצוואה מחמת אונס ו/או איום ו/או השפעה בלתי הוגנת ו/או תחבולה ו/או ניצול מצוקתו הנפשית ו/או מצבו המנטלי והגופני הירוד, ועל פי סעיף 30 לחוק הירושה דין צוואה זו להתבטל.
- בשל השפעה בלתי הוגנת מצד התובעים על המנוח, יש להעביר את נטל השכנוע באמיתות הצוואה והעדר השפעה בלתי הוגנת למבקשי צו הקיום, הם התובעים.
- צוואתו האחרונה של אביה המנוח אינה משקפת את רצונו שכן לא סביר כי לאחר חתימתה על תצהיר הסתלקות מירושת אמה המנוחה, אביה ינשלה, ולו לפחות מירושת אמה שהיוותה 50% מכלל העיזבון שהותיר אחריו המנוח. לטענתה, ישנה פגיעה באינטרס ההסתמכות שלה על כי למעשה בטחה באביה המנוח וזה גם היה התנאי להסתלקותה מירושת אמה.
- אביה המנוח הבטיח לה כי בבוא העת יוריש הוא את כלל רכושו לשלושת ילדיו בחלקים שווים ולא סביר כי היה זה רצונו לנשל את בתו הבכורה אותה אהב אהבת נפש. בנוסף, הותיר המנוח את הנתבעת כמוטבה בביטוח החיים בחברת מגדל ואם היתה כוונתו לנשלה מכלל רכושו, הרי שהיה דואג לנשלה מביטוח החיים, ומשלא עשה כן , יש להניח כי זה היה אכן רצונו האמיתי.
- לאורך השנים שקדמו למות אביה, אחיה דאגו להרחיקה מאביה והיא היתה נתונה לאיומים מתמידים בל תיצור קשר עם אביה, אחרת יבולע לה. אחותה ובת זוגו של המנוח הגישו אין ספור תלונות במשטרת ישראל תוך איומים להרוס את הקריירה המקצועית של בעלה וזאת בשל ניסיונותיה ליצור קשר עם אביהם המנוח, שכן כל רצונם היה בניתוק מוחלט בינה לבין אביה. ואכן הוגשו תלונות שכאלו על ידי האחות ובת הזוג.
- המנוח טופל לאורך שנים בטיפול תקופתי פסיכיאטרי ואף אושפז בבית חולים ...., אלו השפיעו על כושר שיפוטו, זכרונו וחוסר הריכוז ממנו סבל, וגרמו לכך שהמנוח סבל מחוסר יציבות וניתן היה להשפיע עליו בנקל, בייחוד בחודשים האחרונים לחייו, בהם גם היה חולה פיזית ונזקק לעזרת ילדיו ובת זוגו.
- המנוח היה מאושפז מיום 23/5/2017 ועד ליום 20/6/2017 מועד פטירתו.
- לנוכח עריכת הצוואה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, אי ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו וחוסר הבנתו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו, יש להורות על ביטולה לאור סעיף 26 לחוק הירושה.
- צוואתו האחרונה של המנוח נערכה במעורבות התובע 1, דרך צד ג' שהוא חברו הטוב של התובע משך שנים ובפני עו"ד המכיר גם הוא את התובע משך שנים רבות, אשר היה (התובע) מעורב באופן אקטיבי וממניעים זרים ופסולים בעריכת הצוואה.
- בהתקיים הנסיבות המתוארות בסעיף 35 לחוק הירושה, קמה חזקה חלוטה כי ננקטה פעולה אסורה כלפי המצווה אשר הביאה לפגם ברצונו החופשי, ויש להורות על בטלותה של הצוואה גם מן הטעם הזה.
טענות התובעים (מבקשי הקיום)
- צוואת המנוח הינה צוואה מודפסת, בפני עדים אשר אין בה, וגם לא נטען כך, כל פגם צורני שהוא, ומכאן כי נטל ההוכחה מוטל על כתפיה של הנתבעת.
- למעלה מעשור קודם לפטירת המנוח, הנתבעת היתה בסכסוך מר עם אביה המנוח וניתקה עמו ועם יתר המשפחה כל קשר, היא, בעלה וגם בנותייה - נכדותיו של המנוח. כל ניסיון להידברות מצד התובעים וחידוש הקשר, נדחה על ידה.
- הסכסוך בין המנוח לבין הנתבעת ובעלה נסב סביב התנהלותם באשר לירושת סבם של הצדדים, סכסוך שהיה מר וקשה וכלל האשמות קשות מצד המנוח על הטרדות מצד בעלה של הנתבעת, תלונות במשטרה, אלימות, מכתבי התראה וכדומה. מכאן כי לצוואה יש טעם מבורר.
- מצווה היא לקיים את רצונו של המת, תוך שיש להימנע מהמרת שיקול דעתו בשיקול בית המשפט.
- טענת הנתבעת כי הסתלקותה מעיזבון אמה המנוחה היתה על תנאי לקבלת חלקה בעיזבון אביה המנוח, טענה חסרת ביסוס ואף מנוגדת לסעיף 6 לחוק הירושה, שכן הסתלקות ילדי המנוח מעיזבון אמם המנוחה היתה ללא כל תנאי.
- הצוואה משקפת את רצונו הברור של המנוח, שכן הנתבעת התנתקה מאביה משך שנים והורידה את שיבתו ביגון שאולה, ניתוק שנוצר עקב התנהלותה של הנתבעת אשר בחרה להדוף כל ניסיון הדברות.
- המנוח, במועד עריכת צוואתו האחרונה ואף לאחריה, עבד כ..... ותפקד לכל דבר, ולא כפי טענת הנתבעת על כי היה חולה ותלותי, שאין לה ידיעה ממשית אודות מצבו שכן כלל לא היתה עימו בקשר.
- בצוואתו האחרונה של המנוח אין כל פגם צורני או אחר והנטל לסתור את תוקפה של הצוואה מוטל כולו לפתחה של הנתבעת, נטל כבד ביותר.
- העובדה כי צוואת המנוח נערכה כשלושה חודשים לפני פטירת המנוח אין בה כדי לפגוע בתוקפה.
- גם אם המנוח קיווה כל השנים כי הנתבעת תתעשת ותחזור בה מהתנהלותה, זכותו היתה בערוב ימיו להדירה מעיזבונו כגמול על מעשיה.
- הטענה אודות השפעה בלתי הוגנת מוכחשות וחסרות יסוד, שכן המנוח היה עצמאי, וקיים קשרים חברתיים ענפים, לא היה מבודד כלל והנתק היחיד שהיה לו היה עם הנתבעת עצמה ובני משפחתה. טענות הנתבעת לעניין זה הן בגדר השערות וניחושים.
- המנוח סבל מדיכאון קל מעת לעת והדבר אינו מעלה ומוריד לאור היותו צלול לחלוטין בעת עריכת הצוואה ולאחריה. אשפוזי המנוח היו קשורים להיותו מטופל בדיאליזה שכן סבל מדלקת ראות/מים בריאות אך לא היתה כל בעיה של צלילות.
- התובעים הם אלו שניסו למתן את תחושותיו הקשות של המנוח ולהרגיע את רגשות הכעס שחש המנוח כלפי הנתבעת והשנאה כלפי בעלה, גם מתוך רצון לשמור על בריאותו.
- המנוח ביקש להזהיר את הנתבעת כי "תשלם" על התנהגותה, בין היתר במסמך הכתוב בכתב ידו והנתבעת אישרה זאת בחקירתה. מכאן כי צוואת המנוח משקפת באופן טבעי את דבר הקרע החריף והכעס העמוק של המנוח על הנתבעת ובעלה, כפי ששב והצהיר פעם אחר פעם.
- התנגדות הנתבעת לצוואתו האחרונה של המנוח, מבוססת על טענת השפעה בלתי הוגנת – הא ותו לא, שכן אינה טוענת להיעדר כשרותו של המנוח (כך העידה), וטענתה בדבר מעורבות התובע 1 בעריכת הצוואה, עלתה לראשונה בסיכומייה, דבר המהווה הרחבת חזית, ואין לה כל יסוד, שכן שיקול דעתו העצמאי של עורך הצוואה והקשר בינו לבין המנוח עת עריכת הצוואה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירוע העבר לבין פעולתו של עורך הצוואה, ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה.
- מנסיבות אלו, יש לדחות את התנגדות הנתבעת ולקיים את צוואת 26/3/2017 ואת רצונו הברור של המנוח.
בסיכומי התשובה, הוסיפה הנתבעת:
- הטענה בדבר מעורבות צד ג' בעריכת הצוואה עלתה לראשונה רק בסיכומים שכן רק לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית ועדותו של עורך הצוואה התבררה למעשה התמונה האמיתית בדבר נסיבות עריכת הצוואה ואין המדובר בהרחבת חזית.
- הבקשה לקיום צוואתו השנייה של המנוח, אותה הגישה, לא "נמשכה" על ידה שכן לא היו בידיה כל המסמכים הרפואיים, הגם שלטענתה מצב המנוח הלך והחמיר עם השנים, וממילא הוגשה על ידי התובעים התנגדות לקיום צוואה זו, ואם כל צוואות המנוח יפסלו, התוצאה תהא בכל מקרה על פי צו ירושה בהעדר צוואה.
דיון והכרעה
- בפתח דבריי אומר את שכבר אמרתי בהחלטתי מיום 24/10/2018 כי באופן כללי בית המשפט לא יאפשר "דייג" של עילות שמא תימצא עילה להתנגדות לאחר שזו הוגשה, ועל אף שחלקן של הטענות נטענו לראשונה בסיכומי הנתבעת, מצאתי לדון בכולן, שכן הלכה היא כי לעולם יעדיף בית המשפט לרדת לחקר האמת ולבירורן של העובדות, חרף פגמים ומחדלים דיוניים, שבגינם ניתן לפצות את הצד שכנגד בהוצאות.
- למעשה, הטענות הנטענות על ידי הנתבעת, בגינן יש להורות על ביטול צוואתו האחרונה של המנוח מיום 26/3/2017, הן כמפורט:
- אי כשרות המנוח לערוך את צוואתו במועד עריכת הצוואה (סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה").
- צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית מצד התובעים על המנוח (סעיף 30 (א) לחוק הירושה).
- נטילת חלק בעריכת צוואת המנוח על-ידי התובע 1 (סעיף 35 לחוק הירושה).
- אי כיבוד רצונו של המנוח.
כשרות המנוח לערוך צוואה
- סעיפים 1 ו - 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 קובעים כי
"כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט".
- הוראות אלו מתיישבות עם סעיף 26 לחוק הירושה, בדבר הכשרות לרשת, הקובע:
"צוואה שנעשתה על ידי קטין או מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
- כאמור, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללת ממנו כדין.
בע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3) 101 {(פמ"מ – 29/4/1981) (ראה: "עניין "בנדל"), מבהיר בית-המשפט העליון עניין זה כדלקמן:
"הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו...... חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב".
- מהותה של הטענה בדבר אי כשרות המצווה לפי סעיף 26 היא, במצבו הנפשי, המנטלי
והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה. "שעת עשייתה של הצוואה", זוהי נקודת הזמן המסויימת הרלוונטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה. עוד בנוגע למהותה של הכשרות לפעולות משפטיות נפסק כך :
"... כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון".
(ראה: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, מח(3) 705 {פמ"מ – 28/8/1994}{ראה: עניין "קרן ליב"י"}).
- צוואה תהא תקפה ותקויים, אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו. גם אם סבל המצווה מרגעים, או אף מתקופות שבהם התערפלה דעתו קודם לעשיית הצוואה ולאחריה, הרי שאם ימצא בית-המשפט כי המצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה של צוואה במועד עשייתה, תקויים הצוואה .
- בהתייחס לפירוש המונח "ידע להבחין בטיבה של צוואה", סוכמו הכללים על-פי שלושה מרכיבים עיקריים:
מודעות לעובדה שהוא עורך צוואה.
מודעות להיקף רכושו וליורשיו על פי הצוואה.
מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.
- בפסיקה נקבע, כי על המצווה להיות בדעה צלולה, להתייחס למציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש ומחשבות שווא ולגבש רצון חופשי. (עניין "קרן ליב"י", לעיל).
- עוד בעניין זה, כדבריו של הנשיא ברק (כתוארו אז) בעניין "בנדל":
"לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו... המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה."
- לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד, רמת ההוכחה הנדרשת מן המתנגד אינה עניין של מה בכך. להוכחת הטענה ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד, בחוות-דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה, בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה וכן בעדויות אחרות. (ראה: ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן{פמ"מ – 6/1/1997}). יחד עם זאת, בית-המשפט יכול להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה ולהעדיפו על פני חוות-הדעת הרפואית.
- כאמור, הנתבעת לא טענתה בהתנגדותה לצוואה כי המנוח לא היה כשיר מבחינה רפואית לערוך את צוואתו ואף במהלך דיון בפני לבקשתה למתן צו לגילוי מסמכים, נטען על ידי באת כוחה כי הנתבעת אינה טוענת כנגד כשירותו הרפואית של המנוח.
- לטענת הנתבעת, כפי שהועלתה לראשונה בסיכומים אותם הגישה, המנוח היה מוכר למערכת הפסיכיאטרית כבר מהיותו בן 24 ואובחן כחולה מאניה דיפרסיה ומהפרעה דו קוטבית, המנוח טופל שנים רבות בבית החולים ..... וכך עד ליום מותו, טיפול שכלל נטילת כדורים פסיכיאטרים. אלו השפיעו על כושר שיפוטו, זכרונו וחוסר הריכוז ממנו סבל, כך שלא יתכן כי היה כשיר לשנות את צוואתו במועד בו עשה כן.
- מצבו הנפשי והפיזי של המנוח, כך טענה הנתבעת, איפשר לתובעים "לבצע את מזימתם הזדונית" והיא נישולה מצוואת אביה המנוח, ללא מודעותו של המנוח לתוצאתה. בהקשר זה, מבססת הנתבעת את טענתה זו על מסמכים רפואיים מן השנים 2015 – 2017 מהם עולה כי המנוח "לאחר שבץ מוחי, קשיי שינה, דיכאון, קשיי ריכוז, מרגיש ירידה בזיכרון, הפרעות בדיבור" ועוד ועוד.
- בסיכומי התשובה הוסיפה הנתבעת כי לא הוכח כי המנוח הוא שנהג ב.... בתקופה האחרונה שעובר למותו שכן יכול היה הוא להשכירה לאדם אחר, חתימתו על טופס הרדמה לפני ניתוח אינה מעידה בהכרח על כשירותו הרפואית של המנוח, ובכלל בעת הגשת התנגדותה לצוואת המנוח לא היו מצויים בידיה כל המסמכים הרפואיים.
- לבסוף בהקשר זה טענה הנתבעת, כי לאור סעיף 26 לחוק הירושה, מאחר והמנוח ערך צוואתו כשלא ידע להבחין בטיבה, לא היה מודע להיקף רכושו ויורשיו וכן לתוצאות עשייתה של צוואה זו, יש להורות על ביטולה.
- התובעים טענו כי הנתבעת לא העלתה עילת התנגדות בדבר חוסר כשירות המנוח לערוך צוואה אך הרבתה לטעון כי מצבו הרפואי לא איפשר לו לערוך צוואה, ואף טענה כי תעתור למינוי מומחה רפואי, אך נמנעה מעשות כן.
- התובעים טענו כי המנוח סבל מדיכאון קל ואין הדבר לכשעצמו מעלה או מוריד, שכן המנוח היה צלול לחלוטין בעת עריכת הצוואה ולאחריה, הוא עבד כ.... גם לאחר מועד עריכת הצוואה ואשפוזיו היו קשורים לטיפולי דיאליזה אותם עבר.
- עוד טענו התובעים, כי הנתבעת ביססה טענתה גם על מסמכים רפואיים משנת 2000, על מנת לטעון כי המנוח סבל מדיכאון קל אך היא עצמה סותרת את כוונתה שעה שעתרה היא לקיים את צוואתו השנייה של המנוח משנת 2000. גם כשהמסמכים הרפואיים מצויים בידייה כיום, לא מצאה היא לנכון לעתור למחיקת בקשתה לקיום צוואתו השנייה של המנוח.
- כך או אחרת טענו התובעים, כי הנתבעת לא היתה בקשר עם המנוח בשנים האחרונות לחייו, ומכאן שאינה מעודכנת במצבו הרפואי של המנוח.
- התובעים צירפו מסמכים רפואיים (כשהאחרון מיום 8/5/2017) ודברים אותם כתב המנוח וכן טופס עליו חתם המנוח בעצמו להסכמתו להרדמה לפני ניתוח, מאלו עולה צלילותו של המנוח ומצבו הרגשי התקין.
- כאמור, בעניין שבפני, אין חולק כי נטל הראיה והשכנוע להוכחת הטענה כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, מוטל כולו על הנתבעת. (ראה: ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, מט(1) 318 {פמ"מ – 20/2/1995} {להלן: "ע"א מרום").
מודעות המנוח לכך שעורך צוואתו
- תחילה אבחן את "חלקו" של עורך הצוואה, עורך הדין ..... (להלן: "עו"ד ....") בהקשר ליכולתו של המנוח להבחין בטיבה של הצוואה, על סמך אותם מרכיבים עיקריים כפי שנקבעו בפסיקה (עניין "בנדל", לעיל).
- עורך הצוואה ערך למנוח את צוואתו האחרונה ביום 26/3/2017. לא נטען בפני כי בצוואה זו, צוואה מודפסת ובפני עדים, פגם צורני כלשהוא המביא לבטלותה.
- עו"ד .... שערך את צוואתו האחרונה של המנוח תיאר בתצהירו מיום 5/3/2019 את האירועים שקדמו לעריכת הצוואה ואת אופיים של הקשרים בינו לבין המנוח בטרם עריכת הצוואה.
- בתצהירו מיום 5/3/2019 הוסיף עו"ד ... כי נפגש עם המנוח למשך כעשרים דקות בפגישה ב"ארבע עיניים" על מנת לוודא את רצונו של המנוח, עבר עימו על הצוואה, ושאל שאלות כלליות כפי שנוהג במקרים שכאלו.
עוד הוסיף הוא, כי לאחר שהקריא למנוח את צוואתו, אף שאל את המנוח אם חפץ לשנות דבר מה, ותשובת המנוח היתה "...מה שכתוב זה בדיוק מה שהוא רוצה".
- בעדותו לפרוטוקול הדיון מיום 25/3/2019, בעמ' 30 העיד כך:
"ש. זו לא היתה השאלה. האם לא יכולת ליצור קשר ישיר עם המנוח ולא דרך מר ....? הרי למנוח קיימת הזכות המלאה לומר מה שהוא רוצה וממנו אתה יכול לדעת כל דבר ועניין.
ת. לא הייתי מחתים אותו אם לא הייתי מקריא לו את כל תוכן הצוואה עם התיקונים והכל ובלי זה הוא לא היה חותם. אז יש לי אותו, אם זו הצוואה שהוא רוצה אם לאו ואם זה לא היה אז הייתי מכניס תיקונים. היתה לי איתו פגישה לגמרי לבד, בבוקר. זו היתה פגישה ראשונה איתו ולא עם אף אחד. אמרתי שאני לא רוצה שאף אחד יהיה פה, כדי שלא יהיה חשש להשפעה".
- לבסוף ציין עו"ד ..... כי היה לו ברור כי המנוח היה צלול לחלוטין וכי הצוואה משקפת את רצונו האישי והברור של המנוח.
מודעות להיקף רכושו וליורשיו על-פי הצוואה
- המנוח בצוואתו לא פירט את הנכסים הקונקרטיים אשר היו מצויים ברשותו, אך כפי העולה מסעיף 3 לצוואתו: "את כלל רכושי מכל סוג שהוא ובמלואו, לרבות כל רכוש, כספים, חסכונות, ניירות ערך, נכסי דלא ניידי, נכסי דניידי, מיטלטלין, ביטוחים, קרנות, קופות, תשלומים המגיעים לי ושיגיעו לי, וכל רכוש נוסף מכל סוג אחר....". הוראה זו דומה להוראתו בנכסיו בצוואותיו הקודמות, אף כי היא מפורטת יותר, "כטוב קולמוסו" של המנסח. ויאמר כי ניסוח צוואה אינו דורש פירוט רכוש.
- המנוח ידע מיהם יורשיו על-פי הצוואה, הם שניים מילדיו ובת זוגתו בשנים האחרונות. יצויין כי יורשיו אלו צויינו כיורשים גם בצוואתו הראשונה אותה ערך המנוח בשנת 2010, ומסיבות כאלו או אחרות, ערך המנוח צוואה נוספת, היא צוואתו השנייה אותה ערך 3 ימים בלבד לאחר צוואתו הראשונה, בה הוריש את רכושו לשלושת ילדיו (חלקה של הנתבעת בא תחת חלקה של בת זוגו).
- העיד עו"ד .... כי שאל את המנוח באשר ליחסיו עם בתו הנוספת, היא הנתבעת, וכך בעמ' 30:
"ש. בסעיף 11 אתה אומר ששאלת את המנוח בנוגע ליחסיו עם בתו הנוספת שהוא לא ציווה לה דבר בצוואתו. איך ידעת שיש לו עוד בת?
ת. שאלתי האם יש לו עוד יורשים על-פי החוק או על-פי צוואות קודמות ונמסר לי שכן, שיש בת, .... אם אני לא טועה וזהו. קיבלתי את זה, הקראתי לו, החתמתי אותו לפני העדים וזהו. זה דברים שאני עושה לעתים קרובות. אני עובד מהבית בגלל המצב הרפואי שלי וזה דבר רגיל שנכנסים שכנים".
- גם בתצהירו הוסיף כי שאל את המנוח אודות יחסיו עם בתו הנוספת, לה לא ציווה דבר בצוואתו. לדבריו, תשובת המנוח היתה: "כי יש לו בטן מלאה גם עליה וגם על בעלה – חתנו".
- גם באשר לבת זוגו של המנוח העיד עו"ד.... בתצהירו כי המנוח שאל אותו בטרם הוקראה לו הצוואה: ".... בפנים?" ולאחר שקרא את צוואתו: "זה בדיוק מה שרציתי".
- מהאמור לעיל עולה כי המנוח היה מודע ליורשיו, תוך שמסיבות כאלו או אחרות, שלא קשה להבינן בעיני המוריש, בחר הוא שלא להוריש מעיזבונו כל חלק לנתבעת, היא בתו הנוספת.
מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו
- גם כאן, נראה כי המנוח היתה מודע לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו, או למצער, כפי עדותו של עו"ד ....., סבר המנוח כי כך צריך להיות לאור תחושתו כלפי הנתבעת ובעלה.
- מתרשם אני כי עו"ד .... (ובסבירות), לא מצא ללחוץ על המנוח בשאלות נוספות אודות בתו הנוספת, שעה שתשובת המנוח היתה נחרצת והיא שבעצם אישררה את הסיבה העיקרית לשינוי צוואתו הקודמת של המנוח, בטרם החתים את המנוח על צוואתו, וזאת כפי שנמסר לו בטרם הגעת המנוח לעריכת הצוואה.
- עוד אומר כי, עצם חזרתו של עו"ד ...., הן בתצהירו והן בעדותו על כך כי למנוח היה חשוב הוספתה של בת זוגו לצוואה, הרי שבהתאם לצוואותיו הקודמות, היא זו שהיתה כמוטבת בטרם הוספה הנתבעת בצוואתו השנייה של המנוח. בצוואתו זו, מבחינת המנוח, הכנסתה של בת זוגו כמוטבת, פירושה אי הורשת כל חלק מעיזבונו לנתבעת. דבר זה אף מקבל חיזוק בכך שלגבי שני המוטבים השניים, היה כנראה ברור למנוח כי אלו נשארו כמוטבים בצוואתו זו.
- לאחר שבחנתי את כל אלו, אומר כי הנתבעת לא הצליחה לקעקע את עדותו של עו"ד .... בהקשר לבחינת כשירותו ומצבו הרפואי של המנוח לערוך את צוואתו, עת ערך אותה ביום 26/3/2017.
- לא מצאתי כי עו"ד .... פעל שלא כדין בהקשר לחובתו לבחון כי המנוח ידע להבחין בטיבה של צוואה, מיהם יורשיו ומהן השלכות עשיית צוואתו על יורשיו, כפי שמתחייב ולא מצאתי כל פגם במהימנות או באמינות גרסתו, שעה שמדובר בעד אובייקטיבי אשר אינו בעל אינטרס בתוצאת ההליך.
- אבחן כעת את מצבו הרפואי של המנוח בתקופה הסמוכה לעריכת צוואתו, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שצורף לתיק.
- ביום 28/6/2018 הניחה בפני הנתבעת בקשה למתן צווים לקבלת מסמכים רפואיים הנוגעים לעניינו של המנוח, שכן למיטב ידיעתה של הנתבעת, המנוח טופל רפואית גם בחודשים האחרונים בטרם מותו, לרבות המוסדות לחולי נפש. מאלו, סברה הנתבעת כי עולה חשש כבד כי ניתן היה להשפיע על המנוח גם בשל מצבו הרפואי.
- מכלל אסופת המסמכים הרפואיים שצורפו על ידי הצדדים, כל אחד לפי נוחותו, חלקם עוד משנת 1990, למעלה מעשרים שנים בטרם עריכת צוואותיו הראשונות וכ – 27 שנים בטרם צוואתו האחרונה (ולא מצאתי מה טעם צורפו הם), עולה מאלו הרלוונטיים לשנותיו האחרונות של המנוח כך:
- 12/1/2014 – טיפול תרופתי בהמלצת פסיכיאטר, בעקבותיו כאבי ראש.
- 10/5/2015 – היו הפרעות בדיבור לאור הפסקת חלק מהתרופות.
- 26/5/2016 – היה מטופל במרפאות החוץ ב..... עקב התדרדרות במצבו
הכללי התדרדר מצבו הנפשי, זקוק לתמיכה.
- 11/8/2016 – ביצוע דיאליזה עקב אי ספיקת כליות, מתלונן על בעיית זיכרון
באשר לביצוע פעולות מסויימות. ערני, משתף פעולה...התמצאות
די טובה בזמן מקום ומצב.
- 16/8/2016 – פינוי בעקבות נפילה וחבלה בראש. בהכרה מלאה.....מתמצא בזמן
ובמרחב, מגיב ומתקשר באופן מלא...
- 21/8/2016 – פנייה עצמית לאחר חבלה בעקבות תאונת עבודה, מצב כללי טוב.
- 7/9/2016 – פנייה בעקבות שיחה עם רופא דיאליזה. מרגיש טוב.
- 20/9/2016 - בדיקת סי. טי. לאחר נפילה וחבלה, ממנה עולה – חשיבה וזיכרון
בנורמה, קושי על רקע מתח נפשי ועייפות. מרגיש כבר בשיפור
במצב.
- 22/12/2016 – "סיכום אשפוז בעקבות ביצוע היפוך קצב".
- 30/1/2017 – סחרחורות ונפילות לעיתים בעקבות טיפול דיאליזה ולאחר שבץ
מוחי. ערני, משתף פעולה.
- 2/3/2017 – סיבת ההפנייה – נגע בקצה האף.
- 18/4/2017 – חתימת המנוח על גבי טופס הסכמה להרדמה לפני ניתוח.
- 20/4/2017 – פנייה למיון בעקבות סחרחורת ונפילה. מבדיקה - החולה בהכרה
ומשתף פעולה.
- 21/4/2017 – הגיע למיון על רקע נפילה וחבלה. הגיע לבדו.
- 24/4/2017 – 26/4/2017 – "ריכוז נתונים למטופל" – תלונה עיקרית ישנוני, לא
משתף פעולה, רקע סוציאלי – צלול תפקודי.
- 4/5/2017 – החולה במצב כללי טוב, ללא כאבים, הורדת גבס.
- 6/5/2017 - ניסיון אובדני על ידי בליעת כדורים. לאחר בדיקה ללא סימני
דיכאון מגורי וטיפול פסיכיאטרי בקהילה.
- 8/5/2017 – (ביקור חוזר) חולשה וסחרחורת, הגיע עם בת זוגו, צויין כי בהכרה
מלאה, מצב רגשי תקין ועצמאי, מתמצא ומשתף פעולה. שוחרר
באותו יום.
- 20/6/2017 – "סיכום פטירה" – התקבל עקב אי ספיקה נשימתית כתוצאה מאי
ספיקת כליות תחת דיאליזה.
- הנתבעת בעדותה לפרוטוקול הדיון מיום 24/3/2019 נשאלה שאלות רבות באשר למצבו הרפואי של אביה המנוח, על בסיס אותם מסמכים רפואיים אותם צירפה היא. וכך, החל בעמ' 11:
"ש. המסמכים שציינתי כעת מוכיחים, לטענתך, שאביך לא יכול היה לכתוב צוואה?
ת. כן. אבי כתב את הצוואה שלו, שינה אותה יותר נכון, רק בסוף ימיו, כשהוא כבר לא היה במצב גופני כמו שצריך.
ש. לבית המשפט: השאלה היתה כיצד יודעים זאת מן המסמך. השאלה היא מה בניירות אומר שאביך היה בלתי כשיר לשנות צוואתו בזמן ששינה אותה?
ת. מבחינה פסיכיאטרית.
ש. לבית המשפט: איפה במסמכים כתוב שמבחינה פסיכיאטרית הוא לא היה מסוגל לשנות את הצוואה?
ת. (מעיינת בנספחים המוגשים לעדה כעת על-ידי עו"ד וייס)
ש. אני מפנה אותך לנספח ט', מסמך משנת 1990.
ת. אני קוראת את נספח ט': "סובל מהפרעה דכאונית, סבר ממשבר, משבר דכאוני, טופל".
ש. לבית המשפט: למה את מסיקה שמי שדכאוני לא יכול לצוות? זה ידע אישי? למה נשללת הזכות לצוות ממי שמדוכא? נדבר על פלוני שרוצה לקפוץ מהגג, מותר לו להותיר צוואה?
ת. מותר, השאלה האם הוא יודע מה הוא כותב. השאלה אם כל מה שהוא עשה בסוף ימיו זה רצונו כשמשך 10 שנים שהוא לא עשה שום דבר.
ש. לבית המשפט: כשאת אומרת שהוא לא היה כשיר פסיכיאטרית, את מסתמכת על העבר הדכאוני שלו?
ת. גם.
ש. לבית המשפט: מה עוד?
ת. עבר דכאוני ומצב רפואי.
ש. לבית המשפט: מה לגבי המצב הרפואי?
ת. הוא היה תלותי ויש מסמכים שמראים שהוא לא זוכר דברים, לא יודע איפה הוא נמצא.
ש. לבית המשפט: מתי זה ביחס לצוואה?
ת. (מעיינת ארוכות) בשנת 2016, רשום פה "עובד 4 שעות ביום ללא פעילות גופנית, מטופל תרופתית ללא הטבה, לחוץ ממצבו, ירידה בזכרון, שוכח מילים".
ש. לבית המשפט: אנשים מתבגרים, אבל למה זה שולל ממנו את הכושר לצוות, לדעתך?
ת. כי אני טוענת שאבא שלי לא היה משנה את הצוואה שלו בצורה כזאת.
ש. לבית המשפט: תיק עזבונות לא מתעסק באמונות פנימיות של אדם ואת רשאית לחשוב, אך אנו שואלים אילו ראיות יש לך ולא הערכות.
ת. הראיות רשומות ומצורפות למסמכים הרפואיים.
............................
ש. זה נכון שהיום, לאחר שהוגשו הראיות, את יודעת שאבא שלך עבד ואני מדגיש, כ..... גם בחודש אפריל, לאחר עריכת הצוואה?
ת. הוא עבד כמה שעות ביום.
ש. כ....?
ת. כ......
ש. ועדיין את עומדת מאחורי הצהרתך שהוא לא יכול היה לעשות פעולות בגפו?
ת. בחודשים האחרונים. אני מדברת על החודשים האחרונים.
ש. חודש אפריל נחשב לחודשים האחרונים לפני פטירתו? זה חודשיים לפני מותו.
ת. נחשב, כן.
ש. אז היום את מאשרת לי שידוע לך שאבא עבד כ..... גם בחודשים האחרונים לחייו?
ת. לא זוכרת בדיוק.
ש. אבל לפני רגע אמרת שכמה שעות ביום.
ת. עוד הפעם, אנו מסתמכים על דברים שהיו כתובים. אני לא יודעת באמת, כי הרי על מסמכים רפואיים אני מתבססת.
ש. איפה כתוב במסמך רפואי שהוא לא היה מסוגל לבצע פעולות בגפו?
ת. (מעיינת) באפריל 2017 יש מסמך אשפוז וכתוב "לא משתף פעולה, לא עונה לשאלות, רק מגיב לפתיחת עיניים",
ש. לבית המשפט: אבל זה באשפוז. השאלה היא מה היה המצב לפני ואחרי האשפוז?
ת. אנו מדברים על זה שזה חודשיים לפני. בחודש מאי 2017 רשום שהיה לו ניסיון אובדני על-ידי בליעת כדורי שינה, ישנוני.
ש. לבית המשפט: זו אפיזודה דכאונית שהיתה לשיטתך?
ת. מדובר על טיפול כרוני בכדורי דיכאון, זה לא משהו שקרה לו רק בחודשיים האחרונים.
ש. לבית המשפט: לאדם דכאוני מותר לצוות?
ת. כן.
ש. לבית המשפט: אם אדם מבין ויודע, גם אם הוא סכיזופרן, הוא רשאי לצוות.
ת. או.קי.
..................................................
ש. את ביקשת וקיבלת, בניגוד לעמדתי, צו למסמכים רפואיים וזאת בלי הגבלה של שנים ועובדה, צירפת משנת 1990. אני מציג לך את נספח 12 לתצהיר של .... – דוח חדר מיום מיום 08.05.2017, תקריאי מה כתוב בבדיקה הגופנית.
ת. (מעיינת) "מתמצא, משתף פעולה".
ש. למה לא צירפת את המסמך הזה לתצהירך?
ת. יש לי פה מסמך גם מאותו תאריך, לא באותו יום – ממאי 2017 ורשום "המנוח לא יכול לטפל בעצמו ואינו מסוגל להסדיר את אופן הטיפול".
ש. ואת זה צירפת?
ת. כן.
ש. זה מה- 06 למאי, יומיים לפני המסמך שהצגתי לך. אני מחדד את השאלה – אם הנחת בפני בית-המשפט את המסמך מה- 06 למאי, איך העזת לא לצרף גם את המסמך מה- 8 במאי?
לבית המשפט: אחדד יותר – אם מדובר על אפיזודה ב- 6 במאי ומצבו השתפר תוך יומיים שזה הגיוני, זה כמעט כמו "אני לא רוצה שתראו משהו". יש לך תשובה לכך?
ת. לא".
- כעולה מן הממצאים הרפואיים וגם מעדותה של הנתבעת, כפי שמבוססת בעיקרה על המסמכים הרפואיים וגם מסברתה שלה, שהרי בשל הנתק מאביה לא היתה בעלת ידיעה ממשית אודות מצבו הרפואי, המנוח סבל שנים רבות ממצב נפשי, לסירוגין, שהתעצם ו"נרגע" בהתאם לנסיבות חייו ואף כלל ניסיון אובדני. מצבו זה טופל באמצעות טיפול פסיכיאטרי.
- מעבר לכך, המנוח סבל ממחלות שונות כגון סוכרת, אי ספיקת כליות, מחלות לב, וירידה בלחץ דם אשר גרמה לסחרחורות ונפילות מעת לעת, חלקן הצריכו קבלת טיפול רפואי. על רקע כל אלו מרביתו של התיעוד הרפואי, בפרט בשנים האחרונות.
- בפסיקה נקבע כי אדם הסובל מבעיה נפשית, ואף אם הגיע עד כדי ניסיון אובדני, לא נשללת זכותו לערוך צוואה כרצונו (ראה: עניין "קרן לבי", לעיל). שלילת הכושר לצוות אינה עניין של מה בכך. הנטל לסתור חזקת כשרות בסיסית זו של אדם לאחר מותו, הינו נטל כבד עד מאוד, ולא די בהעלאת ספקות גרידא כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשרות לצוות (ראה: ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד, מח(1) 022 {פמ"מ – 30/12/1993}).
- דיכאון מתאר עצב או אבל, אך דיכאון אינו טעם לפסילת צוואתו של מנוח.
כעולה מעדותה של הנתבעת, אף היא סבורה כך.
- טענה הנתבעת, כי טופס חתימתו של המנוח על הרדמה לפני ניתוח אינו מעיד בהכרח על כשירותו של המנוח, שכן בבתי חולים רבים לא תמיד מקפידים לבדוק כשירות חולה לחתום על טפסי הסכמה מסוג שכזה.
- דעתי אינה כדעתה. מקרים רבים מובאים בפני בתי המשפט לענייני משפחה, מהם עולה בבירור הן באשר לאוכלוסייה הבוגרת והן לאוכלוסייה הצעירה, כי כאשר עולה הספק בדבר כשרותו של אדם להבין את טיב הפעולות המבוצעות בו, בתי החולים אינם לוקחים סיכון.
אדם החותם על פרוצדורה רפואית, פעולתו זו מעידה על כשירותו, או לפחות כי רופאיו סברו כי הוא כשיר מנטלית לחתום על הסכמה בהבינו את הפעולה וסיכוניה.
- אומר כי אין לי כל סיבה להניח שאותם רופאים הסכימו לבצע את אותה פעולה רפואית, לאדם שאינו כשיר רפואית ומבין את מהותה של אותה פעולה, בעיקר כאשר לא היה מדובר בפעולה אשר היתה מחוייבת, אותו רגע, להצלת חייו. מה עוד ששלושה ימים לאחר מכן כבר הגיע המנוח למיון בית החולים על רקע נפילה, ביקור שצויין בו כי המנוח הגיע לבדו.
- סבורני כי הכשירות בחתימה על הסכמה מדעת לפעולה כירורגית כלשהי, עולה על דרגת הכשירות הנדרשת לעריכת צוואה.
- בעדותה של הנתבעת אין כדי להקים ממצא בדבר אי כשירות המנוח לערוך את צוואתו או כזה אשר מנע ממנו להבין את טיבה של צוואתו. מאידך, גרסתו של עורך הצוואה, עו"ד .... כפי שהובאה, כי המנוח היה עצמאי וצלול בדעתו לעת עריכת הצוואה, לא נסתרה על ידי הנתבעת, לא בעדותה ולא כפי שעלה מהמסמכים הרפואיים.
- לא מצאתי לא טעם ולא סיבה לסבור כי יש להעלות ספקות בנוגע לאי כשרות המנוח לעת עריכת הצוואה, ושוכנעתי כי צוואתו האחרונה של המנוח נעשתה בזמן שהמנוח היה בכשרות רפואית לערוך את צוואתו זו במועד בו היא נערכה.
השפעה בלתי הוגנת ונטל השכנוע
- הנתבעת טענה כי צוואתו האחרונה של המנוח נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של מי מילדיו עליו, כשהוא חולה, תלותי, חסר שיקול דעת ומתקשה להבין מה קורה סביבו. חוסר ביטחון ויציבות מהם סבל המנוח גרמו לכך שניתן היה להשפיע עליו בנקל, ובלבד שלא יהא לבד במצבו, בייחוד בחודשי חייו האחרונים, בהם היה גם חולה פיזית, אושפז ונזקק לעזרת ילדיו ובת זוגו, בהם היה תלוי בסיוע יומיומי.
- צוואת המנוח מיום 26/3/2017 היא צוואה בעדים, והיא עומדת בכל הדרישות הצורניות של צוואה על-פי סעיף 20 לחוק הירושה. הצוואה נכתבה בכתב, יש בה תאריך, יש בה הצהרה של המצווה, יש בה חתימה של המצווה וכן חתימתם של שני עדים.
- הלכה היא, כי צוואה שלא נפל בה פגם פורמלי ו/או צורני, בחזקת כשרה היא והנטל להוכחת הטענה שצוואה זו דינה להיפסל מחמת שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, או שחתם עליה תחת השפעה בלתי הוגנת, או שהתובע היה מעורב בעשיית הצוואה, מוטל כל כולו על הטוען לכך. (ראה: ע"מ (ת"א) 1242/04 פלוני נ' פלונית {פמ"מ – 23/5/2005}).
- הנתבעת טענה כי הפסיקה הכירה בארבעה אלמנטים מצטברים כדי לקבוע פסלות צוואה בשל השפעה בלתי הוגנת (מפנה בסיכומייה לע"א 4902/91), ולפיהם, יש להעביר את נטל השכנוע באמיתות הצוואה והיעדר השפעה בלתי הוגנת למבקש צו הקיום, התובעים בכאן.
- אומר כי החזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה, תוך שלילת קיומן של אותן נסיבות שהקימו את החזקה, או תוך שלילת קיומה של "אי ההגינות" שבהשפעה חרף קיומן של אותן נסיבות. יחד עם זאת, נטל השכנוע, בסופו של דבר, מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד. הוא זה שצריך לשכנע את בית-המשפט שהמצווה עשה את צוואתו לא מתוך רצון חופשי, אלא על ידי השפעה בלתי הוגנת והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום בהבאת ראיותיו לסתור, נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה. (ראה: ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, נה(3) 837 {פמ"מ – 30/4/2001} {להלן: "עניין בוסקילה"}).
- נסיבות המצביעות על השפעה בלתי הוגנת הן בין השאר תלות מקיפה ויסודית של אדם בזולתו, היקף התלות ועומקה, גילו, מצבו הבריאותי ומצבו הנפשי של המצווה, הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה ועוד. הוכחת תלות והשפעה בלתי הוגנת יש בהן כדי לבטל הורשה שניתנה לאדם שבו תלוי המצווה. כל אלה קיבלו משקל נכבד משנבדקה הקמת חזקת השפעה בלתי הוגנת שהעבירה את הנטל להוכיח היעדר השפעה בלתי הוגנת אל המבקש לקיים את הצוואה ולא על מי שמבקש לבטל את הוראות הצוואה. (וראה: ע"א 423/75 בן נון אלבכרי נ' ריכטר ואח', לא(1) 372 {פמ"מ – 14/11/1976}). היינו, תלות עמוקה ומקיפה, היה ותוכח, משנה את נטלי ההוכחה.
- מכאן אעבור לדון בטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת על המנוח מצד התובעים.
- סעיף 30 (א) לחוק הירושה, תשנ"ה-1965 קובע:
"הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה."
- הכלל המשפטי אינו קובע כי יש לפסול כל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע מצד מי שנהנה מן הצוואה, אלא שחוסר ההגינות שבהשפעה הוא הפסול, ולא עצם האפשרות לקיום השפעה, וזאת בהתאם למושגים החברתיים המוסריים והערכיים שלנו.
(ראה: שוחט, גולדברג, ופלומין: "דיני ירושה ועיזבון" הוצאת סדן, מהדורה שישית מורחבת, תשס"ה 2005, עמוד 100 וכן "ע"א מרום", לעיל).
- כידוע, השפעה בלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים רעים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה שערך מנוח, משום שפגימתה הרעה שללה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, באופן שתוכנה לא מהווה ביטוי לרצונו אלא לרצונם של המשפיעים עליו.
- בע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה, מט(2) 441 (פמ"מ – 20/7/1995), בית-המשפט מבחין בין השפעה כשאלה עובדתית, לבין אי הגינות שבהשפעה כשאלה ערכית ונורמטיבית. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות, שעל-פי מושגים של מוסר אישי וחברתי, יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה. מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית-המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה, ושאכן הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב.
אם תרצה, תאמר שהדגש אינו על השפעה אלא על אי הגינות.
- ועוד, בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, נ (3) 338 {פמ"מ – 4/9/1996}) קובעת השופטת בייניש:
"על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים. מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים - כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה בו או על חשש מפני קיומו של מצב כזה".
- הפסיקה הציעה לבחינת הסוגיה של השפעה בלתי הוגנת, ארבעה מבחנים מצטברים, וכך מסכם השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, נב(2) 813, {(פמ"מ – 22/6/1998) (להלן: "דנ"א מרום")}, את אותם מבחנים עיקריים שיש בהם לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת:
"א. תלות ועצמאות - המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של "עצמאות" ו"תלות" שני מושגים הפכיים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית – ועד כמה. לתשובה לשאלה זו יש משקל רב בגיבוש ההכרעה: ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. והוא הדין, כמובן, בהיפוך היוצרות. ככל שהמצווה היה עצמאי פחות, באיזו משתי בחינות אלו, תתחזק הנטייה לחייב את קיום התלות.
ב. תלות וסיוע - מקום שבו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו (פרשת רכטמן הנ"ל [8], בעמ' 772). ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה.... חשיבות מיוחדת נודעת, בעניין זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. לא כן הדבר מקום שבו הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו, וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת.
ג. קשרי המצווה עם אחרים - ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה. אכן, בעצם בידודו של המצווה מן העולם יש כדי להגביר את תלותו בנהנה. מכאן, שלעניין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה, כלום היה זה הנהנה, או התנהגותם של אחרים, או שמא בידודו של המצווה נבע מנסיבות שהיו קשורות במצבו האובייקטיבי....
ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה - סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה – הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו...."
- אשר לשימוש במבחנים הללו, כמו גם במבחנים נוספים שנגזרים או מתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון, קבע כב' השופט א. מצא כי ראוי שהוא ייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה, שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה והוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים, ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. כן נקבע, כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור, ובמקביל רשאי בית-המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו.
- בנסיבות העניין שבפני, לאחר שהנחתי את השיקולים המנחים לבחינת סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת, סבור אני כי במקרה שבכאן, אף לא אחד מן המבחנים המוזכרים מתקיים (וממילא אין נטל הראיה משתנה), ואסביר.
התלות, העצמאות והסיוע
- הדגש במבחן ה"תלות והעצמאות" הוא על עצמאות המצווה בתקופה הרלוונטית, הן מהבחינה השכלית – הכרתית והן מהבחינה הפיזית.
- מהעדויות והתצהירים כפי שהוצגו בפני, מצטיירת תמונה כי המנוח היה עצמאי, בדגש על התקופה שקדמה לעריכת צוואתו, יש לומר כמעט עד יומו האחרון.
- מתיעוד המסמכים הרפואיים שצורפו, עולה כי מרבית ביקוריו הן אצל הרופאים והן כשהגיע למיון בשל נפילות, חבלות או דומה, הגיע לבדו או עם קרוב אחר. בסיכומי הביקור, לרוב צויין כי בהכרה, משתף פעולה וכדומה.
- המנוח, בשל היותו חולה במחלת כליות, נזקק לטיפולי דיאליזה כשלוש פעמים בשבוע. לא נטען, כי המנוח היה מוגבל בהגעתו לטיפולים אלו או שנעזר על ידי מי ממשפחתו בהגעה אל טיפולים אלו, קל וחומר היה תלוי בהם.
- הוצג בפני דף המפרט את נסיעותיו של המנוח בעבודתו כ..... (נספח 9 לסיכומי התובעים), ממנו עולה כי נסיעתו האחרונה של המנוח בוצעה ביום 20/4/2017.
מעדותו של התובע 1 לפרוטוקול הדיון מיום 24/3/2019, בעמ' 22:
"ש. אתה טוען שאבא ז"ל נהג על ה.... עד 20 לאפריל, לפי מה שאתם מצרפים.
ת. כן.
ש. יכול ונהג מטעמו נהג על ה.....?
ת. אבא מעולם לא נותן לאף אחד לנהוג ברכב שלו, זה ידוע".
.................................
ש. יש מסמך נוסף שאתם צירפתם, מיום 20.04.2017 – מועד אשר נחזה להיות היום האחרון שהמנוח עבד על ה.... ואנו רואים – פה ב- 20.04.2017 שהוא מגיע לבית החולים, "לדבריו נפל לאחר סחרחורת" ולא מצוין פה שהוא היה בעבודה, שהוא היה במסגרת נהיגה. הוא פשוט הגיע ב- 20.04.2017 בשעה 10:28 בבוקר לבית החולים וטען שהרגיש סחרחורת ונפל. האם אתה בטוח, שאלתי אותך קודם, שהוא .....? יכול ובגלל המצב הרפואי שלו מישהו אחר נהג מטעמו?
ת. אין מצב כזה בעולם, אף אחד לא נהג וגם אי אפשר בגלל הביטוח. אבא לעולם לא ייתן את האוטו שלו לנהוג עליו, גם לא באוטו הפרטי שלו".
אין בידי לסבור כי נסיעות אלו יכול שבוצעו שלא על ידי המנוח אלא על ידי מי מטעמו, כטענת הנתבעת שעה שלא הובאה כל ראיה המוכיחה כך.
- חלק ניכר מן האסמכתאות הרפואיות שהוצגו בפני, הינו מן התקופה שלאחר מועד עריכת צוואתו, ואלו אכן מוכיחים כי המנוח היה עצמאי בתקופה זו, הן שכלית – הכרתית והן פיזית.
- למעט עזרתו של התובע 1 בהסעה כזו או אחרת (בפני נטענה והוכחה רק הסעתו ביום עריכת הצוואה), לא הוכחה כל עזרה אחרת מצד קרוביו, לא התובעים הם הנהנים או סיוע מכל אחד אחר. טענת טענות בעלמא על כי המנוח היה תלוי בילדיו ובבת זוגו ונזקק לסיוע מצידם, לא הוכחה גם היא על ידי הנתבעת.
- כך או אחרת, סיוע בהסעות לאדם שאינו בקו הבריאות, ובוודאי שסובל ממחלות שונות, יש בה מידת חסידות שיש לעודדה, קל וחומר כאשר באה היא ממשפחתו הקרובה של האדם, שהמצופה כי ילדים יגמלו להוריהם על שעשו להם משך חייהם. בכל מקרה אין בה השפעה שאינה הוגנת.
- לא הוכחה כל אינדיקצייה על תלות מהותית של המנוח במי מסביבתו, בתקופה שלעת עריכת הצוואה, ואשר על כן, אין במבחן זה כדי להעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת של התובעים על המנוח.
קשרי המצווה עם אחרים
- מן העדויות שעלו בפני, עלה כי למנוח היו קשרים עם אנשים נוספים זולת בני משפחתו הקרובים, כמו מר ...., על אף קרבתו של מר .... לתובע 1. מעדותו של התובע 1 עולה כי למנוח אף היו קשרי חברות עם מר .... שנמשכו על פני מספר שנים, קשר שהתהדק עד כדי שהמנוח היה מבקרו כאשר היה מגיע לביקור משפחתו ב......
- מצאתי בתצהירו של מר ..... מיום 26/2/2019, כי הוא והמנוח היו חברים מאז ילדותם ועד לפטירתו של המנוח. כך גם בתצהירה של אחייניתו ..... מיום 26/2/2019 על כך כי משפחתה והיא היו בקשר עם המנוח, ועד היום עם בת זוגו.
- מצאתי מן העדויות וכך גם מתרשם אני כי קשריו של המנוח עם הספר, היו קשרים קצת יותר עמוקים מאלו של לקוח רגיל, ואני מניח כי מדובר בהכרות שהחלה לצורך "שירותי" אך עם השנים התהדקו קשרים אלו לקשר עמוק יותר שאף יצר כר של נוחות למנוח להעביר באמצעותו מסרים לנתבעת. וכך מעדותה של הנתבעת לפרוטוקול הדיון מיום 24/3/2019, בעמ' 8:
"ש. מי היו האנשים שהוא שלח אלייך?
ת. הספר שלי מהמספרה, אח של גברת ...., אנשים כאלה שעם כל הכבוד לכולם הם אנשים מהצד, אנשים זרים שלא אמורים להתערב, אלא אם יש להם איזה עניין".
ובעמ' 9:
"ש. יכול להיות, לדוגמא, שכשאבא שלך ניסה ליצור איתך קשר דרך הספר, דרך אח של ..... ואת הדפת מסיבותייך שלך, לגיטימיות או לא, הדפת את הניסיון לקשר – אז אבא שלך הבין שאת לא רוצה יותר להיות בקשר.
ת. אז זו הדרך ליצור קשר עם הבת? אם אני לא רוצה לדבר אז דרך אנשים זרים שאני אומרת שהם לא צריכים להיות בעניין הפרטי שלי, אז אין דרך ליצור קשר ישיר יותר?"
- עוד קשרים שתוארו בפני היו עם בני משפחתו המורחבת, אשר חלקם אף שמרו על קשר כזה או אחר עם הנתבעת, ואולי אף שימשו לנתבעת כמקור מידע על אביה משך השנים.
- מאידך, טענה הנתבעת כי לאורך השנים שקדמו למות אביה, אחיה דאגו להרחיקה מאביה המנוח והיא היתה נתונה לאיומים מתמידים בל תיצור קשר עם אביה, אחרת תיהרס הקריירה המקצועית של בעלה של התובעת באמצעות תלונות שווא בגין הטרדות שלא היו ולא נבראו. ואכן הוגשו תלונות על ידי האחות ועל ידי בת הזוג.
- תלונות שכאלו לא הובאו בפני. יחד עם זאת מעדותה של הנתבעת לפרוטוקול הדיון מיום 24/3/2019, בעמ' 7, מצאתי כי לא כך היו הם הדברים, וכך:
"ש. למה לא יצרת קשר ישיר עם אביך?
ת. פחדתי. איימו שלא אצור קשר, שאוי ואבוי לי אם אצור קשר עם המשפחה. איומים שקיבלתי דרך אנשים שדיברו איתי ואמרו לי שלא לדבר איתם.
ש. לבית המשפט: ממי קיבלת איום ומתי?
ת. אחותי שלחה מייל בו היא כתבה והצגנו אותו, עם אמירות של "לכו לעזאזל, לא רוצים אתכם".
ש. לבית המשפט: מה האיום בזה?
ת. דיברתי עם חבר טוב של ..... שהוא מאוד מכובד בעיניי ואמרתי לו שאני רוצה לדבר איתו, אז הוא אמר "עזבי, עם .... קשה מאוד לדבר, הוא מאוד עצבני. אני אבדוק איך אפשר לעשות ביניכם איזשהו קשר" והוא לא חזר אלי.
ש. לבית המשפט: שאלתי אותך, בעקבות דברייך כי הושמעו איומים, מי המאיים ומתי. השבת תשובה שניה ולא שמעתי על איום ועל מי המאיים. התואילי לפרט בשנית?
ת. פירטתי לפי מה שהיה. אחותי כתבה לי מכתב ואחותי שלחה לי מיילים.
ש. לבית המשפט: את אומרת שניתקו אותך מאביך ונשאלת מדוע הסכמת לשתף פעולה עם הנתק הזה ואמרת שקיבלת איומים. נשאלת מי איים ומתי ולא קיבלתי תשובה. היו או לא היו איומים ואם כן, אז מה האיומים? וזה שמישהו אומר למישהו בלשון גסה "אל תתקרב", לא אומר שצריך לציית לו, אך אין המדובר באיומים.
ת. איום מבחינתי, כשאומרים "אל תפני אלינו", אני שולחת מתנה ומחזירים ואומרים לי "אוי ואבוי לך אם תפני אלינו", אז אני לא אמורה לרצות אותם כדי לדעת מה האיום ומה יקרה לי. האמת, פחדתי.
ש. לבית המשפט: מישהו מהם הוא אדם אלים, הורשע בעבירה, פעל באלימות?
ת. לא.
ש. לבית המשפט: מישהו מהם הוא איש העולם התחתון?
ת. לא.
ש. לבית המשפט: האם יהיה נכון להגיד שהחלטת לפחד, לנוחותך?
ת. לא אמרתי על אף אחד שהוא אלים, אבל ברגע שאני מנסה ולא מצליחה ואומרים לי לא לפנות, אז אני אומרת או.קי.
- מכל אלו עולה כי המנוח לא היה מבודד מן העולם ותלותי בבני משפחתו. ההפך הוא הנכון. בידודו היה מן הנתבעת, וגם אם כטענתה לא בעטיה שלה נגרם הנתק, הרי שלאורך עשר שנים יכולה היתה היא לעשות יותר לחידושו של הקשר בדרכים שונות.
- על כל אלו יש להוסיף ולומר, כי אין כל ראיה לכך שהקשר בין המנוח לבין התובעים, הגיע לכדי תלות כלשהי, ואם היתה כזו, הרי שהיתה במידה מזערית בימיו האחרונים, אך לא כזו ששללה את רצונו החופשי של המצווה, או כי התובעים ניצלו הקשר לרעה והשפיעו על רצונו של המצווה.
מבחן נסיבות עריכת הצוואה
- לא מצאתי כטענת הנתבעת, כי בעריכת הצוואה מעורבים צדדי ג', אשר להם מניעים זרים ופסולים, ועל כך ארחיב בהמשך דבריי.
- יש לזכור כי בפסקי דין רבים נקבע, כי פעולת שליחות עבור המצווה, הנוגעת לעריכת הצוואה, כגון התקשרות עם עורך דין בנוגע לעריכתה, או שיחות עם המצווה, אינן נכנסות לגדרו של סעיף 35 לחוק הירושה. (ראה: ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד(1) 19 {פמ"מ – 4/1/2000}{להלן: "עניין "בוטו"}).
- מכאן מגיעים אנו גם לתוכן הצוואה כנסיבה התומכת בכך כי המנוח היה בהכרה
מלאה ובעל רצון מלא בעריכת הצוואה. בצוואתו ביקש המנוח להביע את מורת רוחו על כך שהנתבעת לא חלקה את חלקה בעיזבון סבה עם אחיה כפי שביקש, וכפי שסבר הוא לנכון כי עליה לעשות.
- צוואתו הראשונה של המנוח גם היא הדירה את הנתבעת מעיזבונו, וזאת עוד בשנת 2010, כך שניתן לראות כי שנים רבות מגובשת מחשבתו באשר לכך. יתכן כי צוואתו השנייה ניסתה לפתוח לנתבעת את הפתח לחזור בה ולחלוק את חלקה עם אחיה, ובהמשך ניסה המנוח, או למצער קיווה כי יחודש הקשר בינו לבין בתו, ולכן משך שנים לא חשב או רצה לעשות שינוי בצוואתו.
- מכל אלו עולה בברור כי המנוח כעס על הנתבעת ועל בעלה, כעס שהחל עוד שנים קודם עם ירושת הסב. משך השנים אף התעצם סכסוך זה עד כדי שהגיע למריבות צורמניות ותלונות מצד המנוח על חתנו, ולבסוף נתק ארוך בשנים. ואומר, כי את תחושתו הסובייקטיבית של המצווה יש לכבד, בין אם צדק הוא בתחושותיו, בין אם לאו.
- למעלה מן הצורך אומר כי גם היותה של בת זוגו של המנוח בין יורשיו (בחלק של 10%), אינו בלתי סביר בנסיבות העניין, שעה שכך הופיעו יורשי המנוח בצוואתו הראשונה.
- מכל אלו עולה כי סבירות רבה (גם איזון) היתה לצוואתו של המנוח כפי שנכתבה, או כדברי ב"כ התובעים, "לצוואת המנוח היה טעם מבורר".
במצב דברים זה, תוכן הצוואה משקף רצון, כוונה ומחשבה של אדם, ואין הצוואה נחזית כפסולה מתוך תוכנה.
- על בית המשפט לשים דגש ולבחון האם מתקיימת אי הגינות בהשפעה אשר באה
כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין הנהנה למצווה, שכן, כאמור, לא קיומה של ההשפעה כשלעצמה הוא הפוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן בה, שעיקרו ניצול תלותו וחולשתו של המצווה לטובתו של הנהנה. יסוד אי ההגינות שבהשפעה נלמד מנסיבות הפעלתה ולאו דווקא בשל מטרת המעשה, או בשל התוצאות שאותן מבקש המשפיע להשיג.
- לא תוכנה של הצוואה הוא הקובע את קיומה של השפעה בלתי הוגנת, אלא נסיבות עריכתה והליכי עריכתה. (ראה: שוחט, גולדברג, פלומין, דיני ירושה ועזבון – מהדורה שישית מורחבת, 2006 בעמ' 101).
- לסיכום אומר, הלכה פסוקה היא כי אין די בחשש להשפעה בלתי הוגנת ו/או בחשד למעורבות בצוואה. יש צורך להניח תשתית ראייתית מוצקה לקיומה של השפעה ו/או מעורבות שכזו. מצאתי כי נסיבות עריכת הצוואה ואופן חתימת המנוח על צוואתו, מעידות על היעדרה של השפעה בלתי הוגנת מצד התובעים על המנוח, כמשמעות מונח זה בסעיף 30 לחוק הירושה.
מעורבות ונטילת חלק של התובעים בעריכת הצוואה
- סעיף 35 לחוק הירושה תשכ"ה 1965 (להלן "החוק"), קובע כדלקמן:
"הוראות צוואה, פרט לצוואה בעל פה המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, הוראות צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".
- הוראות הסעיף מכוונות לשלוש חלופות שבהתקיים אחת מהן, ניתן יהיה לקבוע כי קיימת מעורבות בצוואה:
מי שערך אותה, מי שהיה עד לעשייתה ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.
- בפסיקתו של בית המשפט בעניין אנו מוצאים שתי גישות - האחת מצמצמת והאחרת מרחיבה, באשר לאופי הפעילות אשר תוגדר כנטילת חלק בעריכת צוואה. יצוין, כי הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר, כך יטה בית המשפט לראות בה מעורבות הפוסלת את הצוואה. לא כך הדבר אם מעורבותו של הנהנה הינה יותר בגדר עזרה ותמיכה במצווה על מנת שזה יוכל להגשים רצונו בכתיבת צוואה, גם אם תוכנה משרת את הנהנה . הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה (ראה: ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, נט(3) 1 {פמ"מ – 24/10/2004}).
- הפסיקה קבעה כי ביסוד ההוראה שבסעיף 35 לחוק הירושה, מדובר למעשה בחזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, שלפיה מי שנכנס בגדרה גורם לבטלות הוראות הצוואה שנעשתה לטובתו. וכך:
"החוק יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם 'לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר", אין תוקף להוראה המזכה אותו- אפילו היתה זו הוראת אמת".
(ראה: "עניין בוטו", לעיל).
עוד נקבע בפסיקה כי:
" אם המצווה נפגש עם עורך-דין ומוסר לו הוראותיו, ניתן, לרוב, לגרוס, כי הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה, שכן שיקול-דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר, שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירועי העבר לבין פעולתו של עורך הדין, ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה. לא כן כאשר המצווה לא נפגש כלל עם עורך הדין, והנהנה עצמו והוא בלבד מהווה את החוליה, המקשרת בן המצווה לבין עורך הדין. בנסיבות אלה אין לומר תמיד, כי ניתן לראות בפעולתו של עורך הדין משום התחלה חדשה, שיש בה כדי למחוק את רישומי פעלתנותו הקודמת של הנהנה אצל המצווה. על-כן ניתן לגרוס כי במקרה הראשון פעולתו של עורך הדין היא תחילתה של עריכת הצוואה, ואילו במקרה השני עשויה פעולתו של עורך הדין להיות סיומו של תהליך, שראשיתו או המשכו בפעולתו של הנהנה כלפי המצווה. אם פעילות זו יש בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה - כגון שהנהנה הכתיב הצוואה למצווה - יש בכך כדי להביא לביטולה של הצוואה, חרף השתתפותו המאוחרת של עורך הדין (ע"א 433/77 [12] הנזכר). גם בעניין זה אין לקבוע מסמרות, והכול תלוי בנסיבות העניין. אכן, לעתים עשוי המעבר מהשפעה בלתי הוגנת (שאינה מביאה לבטלות על-פי סעיף 35 לחוק הירושה) לנטילת חלק בעריכת הצוואה (המביאה לבטלות על-פי סעיף 35 לחוק הירושה) להיות דק ועדין.
(ראה: "עניין בנדל", לעיל).
- בהמשך התפתחה בפסיקה גישה המפרשת את העילה באופן רחב יותר, ומאפשרת לבית המשפט להכליל מקרים רבים יותר על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, במבחן השכל הישר.
- בבע"מ 7049/15 פלוני נ' פלוני (פמ"מ – 17/12/2015) אשר ניתן על ידי כב' השופט רובינשטיין נפסק, בכל הנוגע לעילת המעורבות:
"...הבסיס לטענה זו מצוי בסעיף 35 לחוק הירושה, הקובע "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". יודגש, כי החוק קובע סנקציה קשה – ביטול הצוואה – בגין מעורבות בעריכת הצוואה על-ידי הזוכים לפיה; זאת בבחינת "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" (בבלי, חולין מ"ד, ע"ב). כדברי הנשיא זוסמן בע"א 707/76 צארום נ' גורן, פ"ד לב(3) 548, 552 (1978) "מטרת סעיף 35 היא להרחיק חשד של רמיה או השפעה לא הוגנת על המצווה מצד אלה המשתתפים בעריכת הצוואה".
- גם טענה זו של הנתבעת באשר למעורבות צד ג' בעריכת צוואת המנוח עלתה לראשונה בסיכומים אותם הגישה, שכן לדבריה כפי שהובאו בסיכומי התשובה, רק לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית ועדותו של עורך הצוואה התבררה למעשה התמונה האמיתית בדבר נסיבות עריכת הצוואה.
- את דעתי בדבר העלאת עילות התנגדות חדשות לבקרים כמסע דייג – כבר אמרתי.
- למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה לעניין מעורבותו של צד ג' בעריכת צוואת המנוח, למרות שעדותו לא הובאה בפני, מסיבות שונות, אך אומר כי דעתי אינה כדעת הנתבעת כאילו חששו התובעים כי עדותו תפעל לרעתם ולכן לא איפשרו את חקירתו. שמורה היתה לנתבעת זכותה המלאה לחקור את העד, אם במועד שהוזמן או במועד אחר, ולו רק שתוכח טענתה זו לעניין מעורבותו.
- לטענת הנתבעת, המנוח הובא במיוחד לעו"ד ...., המתגורר במקום מגוריו של התובע 1 לשם חתימה על צוואה מוכנה, מוכתבת על ידי התובע 1 באמצעות חברו הטוב מר ..... המנוח כלל לא הכיר את עו"ד ..., לאחר שאת שתי צוואותיו הקודמות ערך המנוח אצל עו"ד ..... לטענתה, עו"ד .... הכיר הן את התובע 1 והן את חברו מר...., אשר זה האחרון היה מעורב באופן אקטיבי וממניעים זרים ופסולים בעריכת הצוואה ואף שימש כעד לה.
- מעדותו של עו"ד .... לפרוטוקול הדיון מיום 25/3/2019, באשר לקשריו עם התובע 1 או עם חברו מר ...., בעמ' 29 עולה כך:
"ש. אתה מכיר את מר.....?
ת. אני מכיר אותו באופן כללי מהשכונה, הוא גר ממש לא רחוק ממני, אולי 50 מ' ולפעמים היינו מתפללים בבית הכנסת. לא יחסי חברות, אבל מכירים.
ש. הוא עשה אצלך פעולה משפטית?
ת. היה איזה פעם בתור נציג של משהו, היה צריך אימות חתימה. חוץ מזה לא".
ובעמ' 31:
"ש. כשאתה אומר שקיבלת הוראות, ממי?
ת. הכל היה מ.....
ש. הוא אמר לך מה לכתוב, איך לעשות?
ת. הוא לא אמר לי מה לכתוב, אלא לאחר ששוחח עם המצווה הוא שאל אם זה משקף, אם מה שכתבתי משקף את מה שהמנוח רצה.
ש. ידעת שמר .... חבר של .....?
ת. אני יודע שהם מכירים האחד את השני ומתפללים באותו בית כנסת, אבל זה לא מפריע".
ומעדותו של התובע 1 לפרוטוקול הדיון מיום 24/3/2019, בעמ' 24:
"ש. את עורך הדין ... אתה מכיר?
ת. כן.
ש. כמה זמן אתה מכיר אותו?
ת. אני בשכונה שלי בסביבות 13-15 שנה, אז פחות או יותר זו ההיכרות. הוא גר בשכונה שלנו. הוא אדם מבוגר.
ש. עשית אצלו איזו פעולה משפטית?
ת. לא.
ש. היית פעם במשרדו?
ת. הייתי פעם אחת, כשהחתמתי אותו על משהו לבית הכנסת, שהיה צריך חתימה של עורך דין. המשרד שלו בבית שלו, הוא גר בשכונה.
ש. את .... כמה זמן אתה מכיר?
ת. אותו הדבר, בשכונה, 15 שנה בערך.
ש. וכולכם דתיים?
ת. כן.
ש. לאבא היתה איזושהי זיקה לדת?
ת. כן, ברוך השם.
ש. הוא היה דתי?
ת. לא.
ש. איך הצוואה הקודמת שעשה אביך אצל עורך הדין ...., הגיעה לעורך הדין ....?
ת. הוא היה בקשר עם .... לגבי כל הנושא הזה ובכל הנושא הזה אני לא יודע.
ש. ... תיווך בין אביך לבין עורך הדין....?
ת. נכון.
ש. זאת אומרת, ייתכן והוא מסר לו את הצוואה הקודמת של אביך?
ת. כן.
ש. למה אבא לא יכול היה לעשות את זה?
ת. אבא ביקש עזרה ונעזר ב..... אבא לא מכיר את עורך הדין .....
ש. ביקש עזרה במה?
ת. בלערוך צוואה. זה מה שהוא ביקש ממני ואני הפניתי אותו ל.... ומכאן אני לא יודע מה נעשה. הם ניהלו ביניהם את כל הנושא.
ש. כשהוא פנה אליך וביקש שתעזור לו בעריכת צוואה,
ת. שהוא רוצה לערוך צוואה, לא בעריכת דין. אני לא מבין בזה כלום וכך אמרתי לאבא: "אבא, אני לא מבין בזה, תפנה אליו".
- לא מצאתי כי טעם לפגם יש עת את צוואותיו הקודמות ערך המנוח אצל עו"ד ..., ועתה, משחלפו להן מספר שנים, יש הגיון והכרח כי עו"ד .... יעשה שוב את צוואת המנוח כפי שסוברת המתנגדת. שיקוליו של המנוח בבחירת עו"ד חדש אשר יערוך לו צוואתו מחדש שמורים עימו, ואין ליטול מהם מסקנות.
- כפי שכבר אמרתי, עדותו של עו"ד ... מהימנה עלי, שעה שהוא עד אובייקטיבי, אבל גם אם הייתי סבור אחרת, כי שיקולים נוספים מעורבים בצוואתו זו האחרונה של המנוח, הרי שתוכנה ומוטביה הם כפי צוואתו הראשונה אותה ערך המנוח בשנת 2010, כך שמתקשה אני לסבור כי הכרות, קשרים או מעורבות של התובע 1 או חברו מר ... עם עו"ד ...., הם אלו שהביאו את המנוח לערוך את צוואתו כפי שנערכה.
- גם אם מסר מר .... לעו"ד .... "הוראות כאלו או אחרות", אלו הן הוראות המסבירות מה נדרש להוסיף או לשנות מצוואה קודמת של המנוח, שעה שצוואה כזו כבר היתה כתובה ומוכנה.
- העובדה כי הובאה צוואה קודמת, צוואה מוכנה, אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין האי שותפות בעריכתה.
כך או אחרת, וכפי העולה מן העדויות מדובר בהוראות המביעות את רצון המנוח.
- לעיתים, מנהג הוא בקרב חלקנו, כי כדי לחסוך בזמנים, עלויות וכדומה, אנו מנסים לקצר הליכים, ולו כי יתקבל הרושם כי אין המדובר בדבר מסורבל, ואולי יכול אני להניח כי גם זה היה חלק משיקוליו של המנוח.
- אומנם הוכח כי הקשר בין עו"ד ....לבין המנוח נוצר באמצעות חברו של התובע 1, אולם לא מצאתי כי קשרים אלו הם בבחינת כאלו שהשפיעו על תוכנה של הצוואה, ומהימנה עלי גרסתו של עו"ד ...., שקיים קשר ישיר בינו לבין המנוח, שניהם לבדם, שגם לאחר שהכין הצוואה, הקריא אותה למנוח ווידא כי אכן כך רצונו.
- ואומר מפורשות כי, העזרות מנוח ב"עורך דין ידיד" של מי מהזוכים, אין בה לשלול את חופש הרצון, מקצועיות עורך-הדין או להעיד כשלעצמה על השפעה בלתי הוגנת.
- ב"עניין בוסקילה" לא ראה בית המשפט בעובדות שהזוכה ליווה את המנוחה למשרד עורך הדין, ציין בפניו כי מעוניינת להעביר את אליו את כל רכושה, וזאת כאשר המנוחה עצמה מתקשה לבטא בפני עורך הדין את רצונה ובכך שהזוכה אף נכח עת הגיעו העדים לחתום על הצוואה, משום מעורבות פעילה כדי "נטילת חלק". בית המשפט הדגיש כי העובדה שעורך הדין שוחח עם המנוחה ביחידות וניסה להבין ממנה מה רצונה והזוכה יצא מן החדר בעת שנחתמה הצוואה בפני שני העדים, מלמדת כי בשלבים המכריעים של עשיית הצוואה לא היה הנהנה מעורב. דומה המצב גם בעניין שבפניי ואף נסיבות המעורבות בו פחותות בעיני.
- לא מצאתי, ואדגיש, לאור המתואר, כי בכלל פעולות אלו, יש כדי להצביע על מעורבות או נטילת חלק על ידי התובע או מי מטעמו, בצוואתו האחרונה של המנוח.
שאלת סבירותה של הצוואה וכיבוד רצונו של המנוח
- לכאורה, טבעי הוא כי אדם יצווה את נכסיו לשאר בשרו במתכונת ירושה על-פי דין. יחד עם זאת, עצם האפשרות לצוות, מניחה אפשרות לחריגה מהורשה על-פי דין, כאשר הרצון לשנות עשוי להיות מוסבר מנסיבות חיי המצווה והיחסים עם ילדיו במיוחד.
- זאת ועוד, בבוא בית-המשפט לבחון צוואה, אין הוא מחליף את הגיון המצווה ורצונותיו ברצונותיו או בדעותיו שלו.
- ב"דנ"א מרום", מפנה כב' השופט מצא למבחן הגיונה של הצוואה. על-פי מבחן זה, בכדי לקבוע האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, יש לבחון האם הצוואה סבירה על-פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. השופט יוכל לבחון זאת באמצעות הראיות המובאות לפניו:
"מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה (פרשת צוריאנו [38], בעמ' 1075 ופרשת מירסקי [22], בעמ' 159). מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה (פרשת פרל [31], בעמ' 306)".
- הנתבעת העלתה טענות באשר לסבירות צוואתו האחרונה של אביה המנוח ועל כך כי אינה משקפת את רצונו. טענותייה אלו התבססו על כך:
- תנאי לחתימתה על תצהיר ההסתלקות מירושת אמה היה הבטחת אביה כי בבוא העת יוריש הוא את כלל רכושו לשלושת ילדיו בחלקים שווים. כך הצהיר הוא בפניה, בפני בעלה ובפני אחיה.
- לא יעלה על הדעת כי לאחר חתימתה על תצהיר הסתלקות מירושת אמה המנוחה לטובת אביה, ינשלה אביה מירושת אמה המהווה 50% מכלל העיזבון שהותיר אחריו המנוח.
- המנוח אהב את בתו הבכורה אהבת נפש וברור כי לא היה מנשלה מעיזבונו.
- המנוח לא ביטל את היותה של הנתבעת כמוטבת בביטוחי החיים אותם הותיר, ראיה לכך כי לא התכוון לנשלה מעיזבונו.
- הוראות סעיף 6 לחוק הירושה קובעת כך:
"6.(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה.
(ב) מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.
(ג) ...........................................
(ד) הסתלקות על תנאי - בטלה.
(ה) ...........................................
- מהותה של הסתלקות מעיזבון מנוח היא שהמחוקק אינו מכריח את היורש להיות יורש, והיורש יוכל להודיע לבית-המשפט: "אי אפשי בירושה" או במילים אחרות "אני מסתלק מחלקי", שאז רואים אותו לגבי החלק שהסתלק כי לא היה יורש מלכתחילה. לא יתכן שאדם יורש ועושה עסקות בחלקו ובכל זאת רואים אותו שלא ירש מעולם. בהתאם למהות ההסתלקות מוצדקת ומוסברת ההוראה בסעיף 6 (ד) כי הסתלקות על-תנאי - בטלה. (ראה: דנ 43/74 מוניץ נ' דקלו, ל(1) 242 {פמ"מ – 15/10/1975}).
- פעולת ההסתלקות מן העיזבון או מחלק ממנו, היא פעולה חד צדדית, וכל שהיא דורשת, הודעת המסתלק בתצהיר לבית המשפט על הסתלקותו זו (ראה: ע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, מט(2) 120 {פמ"מ – 9/8/1995}).
- אכן מהראיות שצורפו לתצהירי התובע 1, מצאתי את תצהיר הסתלקותה של הנתבעת מחלקה בעיזבון אמה המנוחה לטובת אביה, תצהיר מיום 24/11/1999, אשר הוגש לרשם הירושה וצורף לבקשה למתן צו ירושת עיזבון אמה המנוחה.
- לנוכח האמור ומשעה שהסתלקות על תנאי אסורה לפי סעיף 6(ד) לחוק הירושה, אומר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת באשר לכך שהתנאי להסתלקותה מירושת אמה היה כנגד קבלת חלקה בירושת אביה.
- התובעים טענו כי צוואתו האחרונה של המנוח משקפת את רצונו הברור, שכן הנתבעת התנתקה מאביה משך שנים בעקבות סכסוך מר, ממנו ומכל משפחתו, היא, בעלה ובנותייה, ובחרה להדוף כל ניסיון הדברות.
- מעדותה של הנתבעת עולה כי היא אינה מכחישה אודות הנתק הממושך עם אביה המנוח, וכך מעדותה לפרוטוקול הדיון מיום 24/3/2019, בעמ' 5:
"ש. כמה שנים טרם פטירת אביך לא היית איתו בקשר?
ת. כמעט עשר שנים.
ש. כלומר, בערך משנת 2007?
ת. בערך.
ש. הבנות שלך היו בקשר איתו במהלך השנים האלה?
ת. לא.
ש. נכון שאביך לא הוזמן לחגיגת בת המצווה של...?
ת. לא, הוא הוזמן על ידי.
ש. בת כמה ....היום?
ת. בת 20".
- אין ספק שכאשר מדובר בנתק בין מצווה לאחד מיורשיו על-פי דין, הרי שמעתה השתלשלות הנסיבות אינה מפתיעה כאשר מצווה בוחר שלא להוריש לאותו יורש את חלקו מעיזבונו.
- מרבית הראיות מלמדות על כך שהמנוח והנתבעת אכן היו בנתק שנים רבות, ואף אם כדבריה לא הצליחה לחדש הקשר בשל "איומים" או השפעתם של התובעים על המנוח, לא אוכל להתעלם מדבריה כי "לא היתה מוכנה לקבל את ניסיונותיו של אביה דרך גורמים זרים אלא רק בקשר ישיר מאביה".
- הנתבעת לא טענה לכך כי כועסת היא על אביה המנוח בשל מעשה כזה או אחר שעשה. אם כך, מתקשה אני להבין מה טעם לא כיבדה או פתחה בזרועות פתוחות את רצונו של אביה לחידוש הקשר, והעמידה רצון זה בתנאיה שלה.
- גם כשידעה מבני משפחתה כי אביה חולה, או למצער סברה כי המנוח חולה עד כדי תלותו בבני משפחתו, לא מצאה היא לנכון לחדש את הקשר בערוב ימיו האחרונים או ליתן לו לנוח על משכבו בשלום, שעה שהיה קיים נתק ממושך בשנים.
- לא ניתן להתעלם מן העובדה כי הנתבעת בחרה שלא להיות בקשר עם אביה, ולא משנה מהם טעמיה ולא משנה כעסו של אביה המנוח על כי לא חלקה את עיזבון סבה עם אחיה.
- זכותה של הנתבעת לעשות את אשר היא חפצה עם כספי ירושה אותם קיבלה וזכותה שלה שלא לחלוק אותם עם אחרים.
- כך גם באשר לזכותו של המנוח להחליט מה יעשה עם כספו בחייו, ולמי יחלק את עיזבונו לאחר לכתו מן העולם.
- הגם שמדובר בצוואה בה המנוח החליט להדיר את הנתבעת מעיזבונו, אין לראייתי אי סבירות קיצונית, גם לא חוסר סבירות בכלל, שיש בה כדי להעיד על כי ידם של התובעים בכך, ולאור הנתק שנוצר, נחה דעתי כי המנוח שינה צוואתו במודע ולא מצאתי כי מכלול הנסיבות, יש בהן כדי להעיד כי צוואת המנוח בלתי הגיונית או בלתי סבירה בראייתו של המנוח. בל נשכח כי המנוח הוריש את עיזבונו כפי צוואתו האחרונה כבר בצוואתו הראשונה אותה ערך ביום 19/1/2010.
- הטיעון בדבר אי סבירות הצוואה, חותר תחת עקרון "כיבוד רצון המצווה" ועקרון
"החופש לצוות". עיקרון העל של כיבוד רצון המצווה, "כופה" את קבלת רצונו כמו שהוא מבלי לעשות מקצה שיפורים או למתוח ביקורת על סבירות רצונו, שכן גם אם הצוואה לא נראית סבירה בעיני מי מהצדדים, הרי שחזקה שהיא משקפת את רצון המצווה ואין להחליף את רצונו ברצון צד המתנגד לקיום רצונו זה.
- כאשר נדרש בית-המשפט להכריע בסכסוכי ירושה ולבחון תוקפה של צוואה, אין זה
מתפקידו לשפוט מוסרית את המצווה ולהעמיד תחת ביקורתו את שיקול דעתו, עת בחר המצווה להנחיל את רכושו כך או אחרת. בית-המשפט אינו מבקש להתאים את רצון המצווה לאמות המוסר שלו ולתפיסת עולמו או לאינטרס של יורש כזה או אחר.
- תפקידו של בית-המשפט לבחון, האם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי
של המצווה, והאם רצונו היה חופשי ומלא, כשהוא נקי מלחצים ומהשפעות של זה או אחר. הא ותו לא.
- בית-המשפט מצווה לבחון, ככל שהראיות המוצגות בפניו מאפשרות לו לעשות כן, מה
טיבה האמיתי של אותה צוואה, כיצד באה היא לעולם והאם היא תוצר של רצון חופשי ואמיתי של המנוח .
- גם אם כטענת הנתבעת, אביה המנוח הצהיר בפניה ובפני סביבתה, אי מתי, כי רכושו יעבור בסופו של דבר לילדיו בחלקים שווים, מותר לו להתחרט. מדובר על תקופה ארוכה בה הסכסוך לא דמם, נעשו ניסיונות רבים לגישור כולל עמידה בתנאים אותם הציבה הנתבעת (מכתביה של התובעת 2 אל הנתבעת משנת 2009), סכסוך שכלל תלונות במשטרה מצד המנוח כנגד בעלה של הנתבעת, מכתבי התראה בטרם הגשת תביעה על "הוצאת דיבה ולשון הרע" מצד המנוח לבעלה של הנתבעת, כלל מריבות, מכתבים מצד בעלה של הנתבעת לתובעת 2 (שהיו בבחינת "שטיפות מוח" בלשון המעטה) על כי אביה (המנוח) עושק את כספיה המגיעים לה וכי בקרוב יוגשו כנגדו תביעות בסך כולל של יותר משלושה מיליון ש"ח, ועוד ועוד.
- ואם לא די בכל אלו, כתב המנוח לנתבעת מעין "מכתב" (נספח 1 לסיכומי התובעים), וכך מלשונו:
"...כל האנשים ב.... התאספו לנוכח הבלגן שה.... שלך עשה ו... יצאה אליו....תתחילי לפכוח את העיניים את יודעת מה אנשים אומרים עליך. הבת שלך לא אשמה פחות מבעלה אם היא רואה ושומעת כל זה ולא מגיבה. היא שותפה מלאה לעבירה ועל זה אני מבטיח לך שתשלמי בגדול. ועוד פעם את יודעת שאם אבא שלך אומר הוא מתכוון בגדול לעשות לך ותנסו אותי".
- הנתבעת, כאשר הוצג לה מכתב זה, העידה כי לא זוכרת מכתב זה אך זיהתה את כתב ידו של אביה המנוח. בסיכומים אותם הגישה טענה היא כי אין לדעת מן המסמך כי הוא מופנה אליה.
- מקבל אני את גרסתה שעה שאין מען למכתב ואין שולח. יחד עם זאת, לא מצאתי כי אין במכתב זה נסיבה אחת הקושרת אותו לנתבעת, שעה שמתוארות בו נסיבות האירועים כפי שתוארו, בין המנוח לבין הנתבעת ובעלה.
- בכל הכבוד, מערכת יחסים כזו הכוללת תלונות במשטרה, איומים להגשת תביעות מהם כבר ברור כי קיים סכסוך שעוצמתו גבוהה, הוסף לכך נתק ארוך בשנים, ואל תצפה הנתבעת כי אלו ייעלמו מן העולם יחד עם פטירתו של המנוח.
- לאור האמור, יכול ובהחלט יכול כי המנוח שינה את רצונו, ואף, כפי שעולה ממכתבו זה, אף טרח ל"הזהיר" את הנתבעת מבעוד מועד.
- הוראות צוואה אינן מנותקות מן המציאות בה חי המנוח במועד עריכת הצוואה, לפניה ואף לאחריה, והנתבעת לא עמדה בנטל הנדרש להוכיח כי הצוואה אינה משקפת את רצונו, כפי שהיה עת עריכת הצוואה.
- בטרם סיום, אתייחס לשתי סוגיות נוספות.
- האחת, בקשתה של הנתבעת לקיים את צוואתו השנייה של אביה המנוח מיום 22/1/2010, בקשה אשר הונחה לפני יחד עם התנגדותה זו לצוואתו האחרונה מיום 26/3/2017.
- הנתבעת, גם לאחר שקיבלה לידיה מסמכים רפואיים אודות אביה המנוח, חלקם עוד מן השנים 1990 - 2000, מהם עולה כי מצבו הרפואי של המנוח היה כבר אז כזה שלא איפשר לו לערוך צוואה, כפי טענותייה באשר למצבו הרפואי עת ערך צוואתו האחרונה, לא מצאה לנכון למחוק את בקשתה לקיום צוואתו השנייה של המנוח, אותה הגישה.
מעדותה לפרוטוקול הדיון מיום 24/3/2019, בעמ' 11, העידה הנתבעת כך:
"ש. דיברנו על נספח ט' משנת 1990 ואמרת שלדעתך הוא מצביע על כך שלדעתך אביך לא כשיר היה לכתוב צוואה. אם כך, מדוע הגשת בקשה לקיים צוואה של אביך משנת 2010?
ת. כי במהלך כל העשר שנים האחרונות הוא לא שינה את הצוואה.
ש. לא זו השאלה. אם בשנת 1990 את עומדת על דוכן בית-המשפט ואומרת שבשנת 1990 אביך לא היה כשיר לערוך צוואה, אז אם הוא לא היה כשיר בשנת 1990 לערוך צוואה וגם ב- 1993 ולא ב- 2001, איך את מגישה בקשה מאומתת בתצהיר ומבקשת לקיים צוואה שלו משנת 2010?
ת. הצירוף של הנספחים האלה באים להגיד ולהראות על מצב שהוא לא היה חד פעמי או קל, אלא מצב שהיה לאורך שנים והיו עליות וירידות.
ש. לבית המשפט: אם הוא לא כשיר מקדמא דנא, אז הוא לא כשיר גם משנת 2010. נכון?
ת. (שתיקה) (בוהה בבית-המשפט).
ש. לבית המשפט: אם הוא לא כשיר משנת 2010, למה ביקשת לקיים את הצוואה משנת 2010?
ת. כי זו צוואה שמחלקת את הרכוש באופן שווה, כפי שהוא אמר שיעשה.
ש. לבית המשפט: אבל הוא לא כשיר.
ת. (שתיקה)
הערת בית-המשפט:
בהניחי כי עורכת הדין וייס עושה את עבודתה היטב והדברים שאני אומר הם בלשון המעטה, מניח אני שגם בשנת 2010 האופציה של הקריאה לצו ירושה היתה מונחת לפני העדה. אף על פי כן בחרה העדה לקיים את הצוואה משנת 2010 תוך שהיום היא נשענת על טיעונים רפואיים שטרם שנת 2010".
- בסיכומי התשובה הוסיפה הנתבעת כי הסיבות לכך היו ממילא הוגשה על ידי התובעים התנגדות לצוואה זו, היא צוואתו השנייה של המנוח, ואם כל צוואות המנוח יפסלו, התוצאה תהא בכל מקרה על פי צו ירושה בהעדר צוואה.
- מתקשה אני לקבל הסבר זה, ובכל הכבוד סבורני כי התנהלות הנתבעת מעידה על "שיטת מצליח", כשמה כן היא. כך או אחרת, אני דוחה את בקשת הנתבעת לקיום צוואת המנוח מיום 22/1/2010.
- הסוגייה השנייה היא פסיקת הוצאות בהליכים מסוג זה.
ברע"א 5919/14 בכר נ' אגודה שיתופית חקלאית (פמ"מ – 29/1/2015), חזר בית המשפט העליון על ההלכה כי יש לשאוף לפסיקת הוצאות ריאליות בהליכים משפטיים:
"לצד כל האמור יש להזכיר את הכלל הנקוט בשיטת משפטנו לפיו "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס וישא בעצמו אפילו מקצת ההוצאות שנאלץ להוציאן" (ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(3) 806, פסקה 31 והאסמכתאות שם (2008); עניין ביאליק, בפסקה 3; עניין עירית חיפה, בפסקה 57). כמו כן, יש לקחת בחשבון את מטרתה הנוספת של פסיקת הוצאות משפט ריאליות (בכפוף להיותן סבירות, הכרחיות ומידתיות, עניין מחצבות כנרת, בעמוד 615) –הכוונת התנהגות של בעלי הדין: "על בעל הדין לדעת מראש, כי היה ולא יצליח בהליך, בין אם הוא תובע (או מבקש) ובין אם הוא נתבע (או משיב), יהא עליו לשאת בשכר הטרחה שהצד שכנגד נשא בו (בין בפועל ובין לפי הערכה) וכן בהוצאות שהלה הוציא. ידיעה זו, כאשר היא קיימת מראש, בעת קבלת ההחלטה להגיש תובענה והאם וכיצד להתגונן, אמורה להשפיע על תוכנה של ההחלטה, וטוב שכך" (רע"א 9102/11 אור לאור בע"מ נ' קרויזר, [פורסם בנבו] פסקה 4 (23.12.2011); גורן, בעמוד 727). אכן תוצאות ההליך ביחס למבקשים אינן קלות, ואולם היה עליהם לדעת, ולשקול את האפשרות במסגרת החלטתם על הגשת התביעה, כי במידה ויפסידו בהליך המשפטי יאלצו לשאת בהוצאות ניכרות בהן תישא המשיבה כדי לעמוד על זכויותיה".
- ההליכים שבפני הינם דוגמה מובהקת, מדוע יש צורך ואף הכרח לחייב בהוצאות ריאליות (וראה גם תקנות סדר הדין החדשות העתידות בקרוב להיכנס לתוקף). לטעמי וכפי שכבר אמרתי, הנתבעת הגישה ההליכים שלא לצורך, הגישה בקשות שטוב היה אם לא היו מוגשות, כמו גם בקשה ל"מחיקת צו קיום צוואה", לחילופין "דחייתה וסילוקה של הבקשה", בשל איחור בהגשת תצהירי התובעים ללא רשות (בקשה מס' 9). גם לאחר הגשת תצהירי התובעים, בתחילת דיון ההוכחות השני בהליך, עמדה הנתבעת על בקשתה זו, בדווקנות יתרה.
- התנגדויות לצוואות מוגשות לעיתים כאשר מגיש הבקשה ער לחלוטין לכך שטוב היה לו לא היתה מוגשת ההתנגדות מלכתחילה. אל תאמר הנתבעת כי לא ידעה סיכוייו של ההליך בהמשיכה את ניהולו.
סוף דבר
- בנסיבות אלו, מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה, אני מורה כדלקמן:
- התנגדות הנתבעת לצוואת המנוח מיום 26/3/2017 נדחית.
- התנגדות התובעים לצוואת המנוח מיום 22/1/2010 מתקבלת.
- ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוח מיום 26/3/2017 ואני קובע כי צוואה זו היא בת תוקף.
- התובעים רשאים להגיש פסיקתא לחתימתי על-פי תקנה 5 לתקנות הירושה, לקיום צוואת המנוח.
- מינויים של ב"כ הצדדים כמנהלי עיזבון המנוח, כפי החלטתי מיום 30/1/2019 מבוטל.
- לנוכח התוצאה אליה הגעתי, בשקלול התנהלותה של הנתבעת לאורך ההליך, וכפי שנאמר על ידי ב"כ של הנתבעת לפרוטוקול הדיון מיום 25/3/2019 כי להערכתו שוויו של העיזבון הוא בין 6,000,000 – 7,000,000 מיליון ש"ח, מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות שישולמו לידי התובעים בסך של 90,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום המלא בפועל.
- המזכירות תסגור את תיקי הצדדים.
- ניתן היתר לפרסם פסק דין זה ללא פרט מזהה אודות הצדדים.
ניתן היום, י"ז אב תשע"ט, 18 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.
בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
| הודעה |
Disclaimer |
|
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.
האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.
|
חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי
שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
|
|