בפני תביעה של התובעת, בעלתדירה ברחוב חומה ומגדל בחולון (להלן:"
אינה") כנגד הנתבעת 1 (להלן: "
אולגה") והנתבע 2 (להלן: "
ארקדי") אשר שכרו ממנה את הדירה, וכנגד הנתבעת 3 (להלן: "
אירנה") והנתבע 4 (להלן: "
גנאדי") שהיו ערבים להסכם השכירות של אולגה וארקדי.
עובדות שאינן במחלוקת
2 הסכמי שכירות זהים נחתמו ביום 11.8.03 הן בין אינה ואולגה והן בין אינה וארקדי. על פי הסכמים אלה תקופת השכירות היא ל-12 חודשים החל מ-11.8.03 וכל אחד מהשניים התחייב לשלם לאינה 235$ בשקלים כל חודש.
בתוך הסכמי השכירות התחייבו השוכרים (סעיף 13) שאם ירצו להפסיק את קשר השכירות ולעזוב את המושכר לפני תום תקופת השכירות יהיו חייבים בתשלום דמי השכירות עד סוף התקופה או להמציא דייר אחר במקומם לשביעות רצון המשכיר ובהסכמתו.
בהתאם לסעיף 12 להסכמי השכירות, שני השוכרים הפקידו כל אחד שטר בטחון על סך 5,000 ש"ח; ארקדי הפקיד שטר בחתימת גנאדי ואולגה הפקידה שטח בחתימת אירנה. השטר נועד בין השאר להבטיח תשלום דמי השכירות במועד פינוי המושכר בהתאם לחוזה.
טענות הצדדים
אינה טוענת כי לאחר כחצי שנה עזבו אולגה וארקדי את הדירה ללא סיבה או התראה בניגוד להסכמתה (כך בכתב התביעה) ולפיכך, היא תובעת מהם סכום של 12,690 ש"ח שהם דמי השכירות לשישה חודשים.
במהלך הדיון בפני נטענו טענות מטענות שונות ועל אף שהגרסאות שנמסרו היו משתנות ומבולבלות התמונה העולה מהן הינה כדלקמן:
בתחילה חיו אולגה וארקדי ביחד בדירה תוך הסכמה אך לאחר זמן קצר אולגה הביאה את בנה שיתגורר עמם. דבר זה לא היה מקובל על ארקדי וגם לא על אינה, אך אולגה בשלה, והבן המשיך להתגורר בדירה. משכך, החליט ארקדי לעזוב את הדירה ואינה הודתה באוזני למעשה, כי היא מבינה את ארקדי אך היא תובעת אותו היא משום שהוא לא עזר לה להוציא את הבן מהדירה, למשל על ידי הגשת תלונה במשטרה על מעשים מסוימים שביצע הבן ועל כך שאולגה הכניסה אותו לדירה שלא על דעתו.
אולגה מצידה טענה שהיא הייתה מעוניינת להישאר בדירה עד סוף תקופת השכירות ואף הציעה לשלם את מלוא השכירות (גם את חלקו של ארקדי) אך לטענתה אינה אמרה לה שהיא עצמה מעוניינת לעבור לגור בדירה לאור בעיות משפחתיות שיש לה. גרסה זו מקבלת חיזוק מהודאתה של אינה כי לאור הודעתה של אולגה שהיא עוזבת, הכניסה ריהוט משלה לאיחסון בדירה.
אינה טוענת שאולגה רצתה להכניס שותף נוסף לדירה להמשך תקופת השכירות ואינה הסכימה רק בתנאי אולגה שתוציא את בנה, דבר שאולגה לא הסכימה לו.
במהלך המשפט אמרה אינה, שכחודש לאחר שאולגה וארקדי עזבו את הדירה, אימה עברה לגור בדירה והיא משלמת את המשכנתא בגין הדירה, ולמעשה את השכירות, בשיעור כזה או אחר.
הערבה אירנה טענה בכתב הגנתה שהיא אינה חבה על פי הערבות שחתמה לאור העובדה שאולגה הגיעה לכל מיני הסכמות עם אינה, להם לא הייתה שותפה ומכאן שערבותה פקעה.
הכרעה
לאחר שבחנתי את המסמכים בתיק ואת העדויות שנשמעו בפני, אני מגיעה לכלל מסקנה, כי אינה התייחסה לכל אחד משני השוכרים כישות נפרדת, זאת הן לאור ההסכמים הנפרדים שחתמה עמם והן לאור התנהגותה כלפיהם.
ארקדי לא היה רשאי לעזוב את הדירה באופן חד צדדי, למרות שאולגה שותפתו הכניסה את בנה ובכך הפרה את הסכם השכירות עליו חתמה עם אינה, אלא היה עליו לנסות ולפתור את סכסוכו עם שותפתו ולא לגלגל את כל האחריות לפתחה של בעלת הבית. למשל, יכול היה, כדברי אינה, לערב את המשטרה בכך שהוכנס לדירתו, בניגוד להסכמתו ובניגוד להסכם השכירות, דייר נוסף. עם זאת, לאור הסכמתה של אינה לעזיבתו, אמנם בחצי פה ותחת מחאה על כך שאינו מסייע לה להתמודד עם ההפרה של שותפתו, אך בכל זאת הסכמה, ולאור העובדה שלטעמי אינה לא פעלה כבעלת נכס סבירה כנגד אדם שנכנס לנכס בניגוד להרשאתה ובניגוד מפורש להוראות סעיף 10 להסכם השכירות, אני מוצאת שעל ארקדי לשלם רק 10% משכר הדירה שנדרש ולא שולם, כפי שאפרט בהמשך. בהתאם, אחראי הערב גנאדי, לפי סעיף 12 לחוזה, לתשלום השכירות, ולכן החבות לסכום שיפסק להלן תחול על ארקדי וגנאדי, ביחד ולחוד.
באשר לתביעה נגד אולגה ואירנה אני מגיעה לכלל מסקנה, שאולגה אכן הפרה את ההסכם בינה לבין אינה, אלא שאינה הסכימה באופן חלקי, בדרך התנהגות, להפרה זו או ויתרה עליה. בנוסף, הוכח בפני כי נזקיה של אינה צומצמו עקב כניסתה של אימה לדירה ותשלום שכירות על ידה, באופן שלמעשה סבלה חסרון כיס רק לגבי כחודש, בו עמדה הדירה ריקה. קיים גם הפסד של סכום נוסף, שהוא הפער בין סכום המשכנתא שאימה של אינה משלמת כל חודש, לבין דמי השכירות שאינה היתה אמורה לקבל מאולגה וארקדי (להלן - הפער) , אלא ששיעורו לא הוכח.
לאור העובדה שמצאתי כי אולגה הייתה אחראית בהתנהגותה לכך שארקדי עזב את הדירה מוקדם, אני רואה אותה אחראית להפסד 90% משכר הדירה באותו חודש בו הדירה עמדה ריקה ול-90% מהפער. אני דוחה את טענתה של הערבה אירנה כי לאור ההסכמות השונות שאליהן הגיעו אינה ואולגה, היא פטורה מערבותה לחוב של אולגה, שכן ההסכמות הללו, אשר היה בהן כדי להיטיב עם אולגה ולצמצם את חבותה לפי הסכם השכירות, אינן מגדילות את התחייבותה של אירנה, ולהיפך. משכך, אני קובעת כי לפי סעיף 12 להסכם השכירות, אירנה אחראית אף היא לתשלום שכר הדירה כפי שאקבע להלן.
לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעות 1 ו-3 לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, סכום של 1904 ש"ח שהם 90% מ-2,115 ש"ח (שכר הדירה עבור החודש שבו עמדה הדירה ריקה עד כניסתה של אימה של אינה לדירה) ואת הנתבעים 2 ו-4 לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, סכום של 212 ש"ח, שהם 10% משכר הדירה האמור. כל הסכומים האמורים מאחר שהפער לא הוכח ולא כומת, אינני יכולה לפסוק סכום נוסף בגינו. סכומים אלה צמודים למדד ונושאים ריבית כחוק מיום הגשת התביעה (15.2.04) ועד התשלום המלא בפועל.
כן אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת, בשעורים של 90% (הנתבעות 1 ו-3) ו-10% (הנתבעים 2 ו-4) הוצאות משפט בסך כולל של 750 ש"ח, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
פסה"ד ישלח לצדדים בדואר.
רשות ערעור תוך 15 יום לבית המשפט המחוזי.