אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק ע"א 3097/02

פסק-דין בתיק ע"א 3097/02

תאריך פרסום : 08/08/2005 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון
3097-02 ערעור שכנגד
02/06/2004
בפני השופט:
1. דליה דורנר
2. אליעזר ריבלין
3. אילה פרוקצ'יה


- נגד -
התובע:
1. שביט מלמד
2. נורית מלמד
3. אלי מלמד

עו"ד יונתן דייויס
הנתבע:
קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים
עו"ד עמיר אלמוג
עו"ד צלי אולשן
פסק-דין

השופט א' ריבלין:

העובדות ועיקרי טענות הצדדים

1.        המערער 1, הוא המשיב 1 בערעור שכנגד (להלן: מלמד), יליד שנת 1977, סובל מפיגור שכלי ומהפרעות תפקודיות והתנהגותיות, שבגינם הוא מקבל גימלאות מאת המוסד לביטוח לאומי. נוסף לכך הוא קיבל, במרוצת השנים, הטבות מן הקיבוץ שבו התגורר בצוותא עם הוריו - הם המערערים 2 ו-3 (המשיבים 2 ו-3 בערעור שכנגד). לטענת המערערים, הוסבה נכותו של מלמד במהלך לידתו, כתוצאה מהתנהגות רשלנית של הצוות הרפואי שליווה את הלידה. את נזקיו הם תבעו, בבית המשפט המחוזי בירושלים, מבית החולים שבו נולד - מרכז רפואי סורוקה בעיר באר שבע (להלן: בית החולים) ומהמשיבה (היא המערערת בערעור שכנגד) - קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל (להלן: קופת החולים), שבבעלותה מצוי בית החולים. השניים כפרו בטענות, ובית המשפט קמא (כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור) הורה על פיצול הדיון על מנת לפסוק תחילה בשאלת אחריותם לנכותו של מלמד.

2.        לאחר שמיעת ראיות הצדדים, הודיע בית המשפט כי הוא מתקשה להכריע בשאלת האחריות, והציע לבעלי הדין הסדר שלפיו תשא קופת החולים במחצית מדמי הנזק שייקבע למלמד. בעלי הדין נענו להצעה, ולהסכמתם ניתן תוקף של פסק דין חלקי. במסגרת ההסדר נמחקה התביעה נגד בית החולים, וקופת החולים נותרה נתבעת יחידה. נוסף לכך, נשמרה לצדדים האפשרות לטעון לעניין השיעור הצריך בניכוי של גימלאות הביטוח הלאומי שאושרו למלמד. כידוע, כלל זה של ניכוי הגימלאות מסכום הפיצויים נועד למנוע מצב שבו יזכה הניזוק לפיצוי יתר ואילו המזיק - שעשוי להיחשף לתביעת השבה מצד המוסד לביטוח לאומי בגין הגימלאות שנדרש המוסד לשלם לניזוק, ישא בתשלום יתר - הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי.

           בית המשפט אמד את שומת הנזק, ובהתאם להסדר האמור פסק למערערים, בתשלומים עתיים, את מחציתה, לאחר ניכוי מלוא גימלאות הביטוח הלאומי. כן חייב בית המשפט את קופת החולים בהשבת מקצת מן ההטבה שקיבל מלמד מן הקיבוץ.

3.        בערעור שלפנינו משיגים המערערים מזה וקופת החולים מזה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערערים מלינים על מיעוט הפיצויים ועל פסיקתם בדרך של תשלומים עתיים, חלף תשלום חד-פעמי. קופת החולים, מצדה, סבורה כי בית המשפט קמא הפריז בדמי הנזק. נוסף לכך, עותרים המערערים כנגד החלטת בית המשפט להורות על ניכוי מלוא תגמולי הביטוח הלאומי מסכום הפיצויים. הם סבורים, לעניין זה, כי המוסד לביטוח לאומי זכאי לדרוש אך מחצית מהגימלאות שמקבל מלמד, בהתאם לשיעור הנזק היחסי שהושת על קופת החולים. ניכוי מלוא הגימלאות יביא, לכן, כך הם טוענים, להתעשרותה שלא כדין של קופת החולים, ויגרע מסכום הפיצויים הראוי. קופת החולים סבורה, לעומת זאת, כי מרגע שנתחייבה לשאת בנזקיו של מלמד - אפילו מקצתם - קמה למוסד לביטוח לאומי זכות לתבוע את הגימלאות במלואן, ועל כן, לדעתה, התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא בעניין זה היא ראויה. כן היא עותרת כנגד החלטת בית המשפט לחייבה בהשבת מקצת מן ההטבות שקיבל מלמד מן הקיבוץ.

           לאחר עיון בכתובים ושמיעת טענות בעלי הדין, באנו לכלל מסקנה כי אין עילה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה המבררת בנוגע לקביעת הנזק ולפסיקתם  בדרך של תשלום עתי, ולא ראינו גם מקום להידרש לראיות הנוספות שביקשו המערערים להביא בעניין זה. כן לא ראינו להתערב בהחלטת בית המשפט בעניין השבת ההטבות שקיבל מלמד מן הקיבוץ. עם זאת, יש ליתן את הדעת למחלוקת האחרת שבין הצדדים - בדבר שיעור גימלאות הביטוח הלאומי הצריכות בניכוי מסכום הפיצויים. 

המסגרת הנורמטיבית - ניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי

4.        זכותו של המוסד לביטוח לאומי לקבל שיפוי על גימלאות ששילם ועל גימלאות שעתיד הוא לשלם לנפגעים במעשה הנזיקין נקבעה לראשונה בהוראת סעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953. הוראה זו הומרה, כלשונה, בהוראת סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, ומאוחר יותר בהוראת סעיף 328(א) בנוסח החוק מתשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), שם היא מעוגנת כיום. ההוראה הזו מקנה למוסד את הזכות לחזור "לצד שלישי החייב לשלם פיצויים לנפגע", וזו לשונה:

328. (א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה...   

           מקום שקמה למוסד לביטוח לאומי זכות השבה כאמור כלפי המזיק, יש להפחית מן הפיצויים שהניזוק זכאי להם מאת המזיק את הגימלאות שנדרש המוסד לשלם לניזוק. בידי הניזוק הזכות לדרוש מאת המזיק את יתרת הפיצוי, לאחר הפחתת הגימלאות. כלל זה של ניכוי אינו מפורש בחוק, אך הוכר בפסיקה, והוא נועד להגשים שתי מטרות: האחת, מניעת מצב שבו יזכה הניזוק, שנזקו הופחת בסכום הגימלאות שקיבל ושעתיד הוא לקבל, בפיצוי יתר - מהמוסד לביטוח לאומי ומן המזיק גם יחד; האחרת, מניעת מצב שבו יישא המזיק בחבות יתר - הן לניזוק, במסגרת תביעת הפיצויים, והן למוסד לביטוח לאומי, במסגרת תביעת ההשבה (ראו ע"א 61/55 מגן צ'טווד נ' גרוסברג, פ"ד י 190; ע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 242, 251; ע"א 675/82 סלמן-אסדי נ' כהן, פ"ד לח(4) 449, 462; ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649, 659; וראו לאחרונה רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, 356).  

           ראוי לציין, כי זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי שוב אינה קמה מקום שהמזיק הוא מעבידו של הניזוק (ראו הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). טעמה של ההבחנה הזו בין מעביד לבין מזיק אחר נעוץ בעובדה שהמעביד הוא שנושא בתשלום דמי הביטוח הלאומי, כך שעול הגימלאות המשתלמות לעובדו שנפגע על-ידי המוסד מוטל, בעקיפין, לפתחו (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8, 16; כן ראו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (כרך ב', מהדורה חמישית, תשס"ג) 1478). עם זאת, מאחר שאין לעצם תשלום דמי הביטוח על-ידי המעביד השפעה על היחסים שבינו לבין הניזוק, נותר כאן הכלל בדבר ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי על כנו, ואף פורש בחוק  - בהוראת סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין.

5.        עילת ההשבה של המוסד לביטוח לאומי נגזרת, כך שנינו, מעקרונות התחלוף (הסוברוגציה) (ראו, בין היתר, עניין מגן צ'טווד הנ"ל, בעמ' 64; ע"א 295/69 שושון נ' החברה לעבודות חוץ ונמלים, פ"ד כג(2) 357, 359; ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724; עניין עמר הנ"ל, בעמ' 358-357). זכותו של המוסד כלפי המזיק היא, מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו, והיא עוברת אל המוסד מכוח הדין, כדי סכום הגימלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל בשל מעשה הנזיקין. במקביל, היא ממשיכה להתקיים בידי הניזוק, אלא שנשללת ממנו האפשרות לאכפה. לפיכך, אם משלם המזיק לניזוק את מלוא הנזק שהסב, בלא להפחית את הגימלאות, אין הוא יוצא ידי חובתו כלפי המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, המוסד לביטוח לאומי רשאי, במקרה כזה, מכוח הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, לזקוף את סכום הפיצויים ששילם המזיק לניזוק על חשבון הגימלאות המגיעות לניזוק (ראו א' ברק, "פיצויים" בתוך י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שנייה, תשל"ז) 661-642).

           הנה כי כן, המוסד עומד בנעלי הניזוק ואוכף את זכותו של הניזוק כלפי המזיק; ובהיעדר עילה לחייב את המזיק בתשלום פיצויים לניזוק, נופלת גם עילת ההשבה של המוסד. המוסד נדרש, אפוא, להוכיח, בגדרי תביעת ההשבה שלו, גם את זכותו של הניזוק כלפי המזיק. עם זאת, מימושה של זכות ההשבה אינו תלוי ברצונו של הניזוק, והמוסד רשאי להפעילה אף אם הניזוק עצמו אינו עומד לתבוע פיצויים מן המזיק. תוצאה נוספת שנובעת מעקרון התחלוף היא שזכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. המוסד לא יוכל, לפיכך, להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. באופן דומה, טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק, כגון טענת התיישנות, תעמודנה לו גם נגד המוסד (עניין סהר חברה לביטוח בע"מ הנ"ל, בעמ' 749; ברק בחיבורו הנ"ל, בעמ' 651).

           הגבלה נוספת על זכות השיפוי של המוסד מוטלת בהוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, שמכוחה זכאי הניזוק, במקרים מסוימים, לקבל לידיו, לאחר ניכוי הגימלאות, לפחות 25% מסכום הפיצויים. מקום שעולה ערך הגימלאות על 75% מדמי הנזק, באה זכות זו של הניזוק על חשבון זכותו של המוסד, שאינו זוכה עוד בהשבה מלאה.

6.       ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי נעשה מתוך סך הפיצוי הנפסק לחובת המזיק, ואינו מוגבל לפרטי הנזק שבגינם מקבל הניזוק את הפיצוי (ראו עניין סהר חברה לביטוח בע"מ הנ"ל, בעמ' 750). קודם שבית המשפט נדרש לשאלת הניכוי, שומה עליו לקבוע את סכום הפיצויים המגיעים לניזוק על-פי הדין, וזאת בלא להתחשב בעצם מתן ההטבה על-ידי המוסד או בערכה. על כן, מקום שקיימת רשלנות תורמת מצד הניזוק (ועילת התביעה אינה נסמכת על חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975), יש לנכות מסכום הפיצויים הכולל, קודם להפחתת הגימלאות, את שיעור הנזק שנגרם באשם התורם. מן היתרה המתקבלת יש להפחית את מלוא הגימלאות שמשלם המוסד ושעתיד הוא לשלם לניזוק בשל מעשה הנזיקין. 

עתים, עשוי המזיק הנתבע להיות אחראי אך למקצת מן הנזקים שבגינו זוכה הניזוק לגימלאות מאת המוסד לביטוח לאומי. ייתכן שיתרת הנזקים, שלא הוסבו על-ידי הנתבע, לא הוסבו כלל במעשה עוולה; ייתכן שהורתם בנכות מולדת; ייתכן שהוסבו במעשה נזיקין אחר על-ידי מזיק אחר. בכל המקרים האלה יבואו בחשבון הניכוי רק מקצת מן הגימלאות - אלה המשקפות את שיעור הנזק היחסי, מתוך הנזק הכולל, שהסב המזיק לנפגע - ולא מלואם, שאחרת יוותר בידי הניזוק פיצוי חסר. תוצאה זו נגזרת גם מעקרון התחלוף: כשם שזכותו של הניזוק כלפי המזיק מוגבלת לנזקים שגרם המזיק, כך גם מוגבלת זכות ההשבה של המוסד, בהיותה זכות שבתחלוף, לגימלאות המבטאות את שיעור הנזק היחסי שהוסב לניזוק על-ידי המזיק. 

           כלל זה של ניכוי חלקי מצא לו ביטוי בפסיקה קודמת. בפרשה אחת, אירעו לנפגע שתי תאונות עבודה, והוסבה לו נכות בכל אחת מהן. נפסק כי יש לנכות מן הפיצויים המגיעים לו בגין התאונה השנייה רק את גימלאות הביטוח הלאומי המשתלמות בגין אותה תאונה (ראו רע"א 2512/94 זר נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(5) 657). בעניין אחר סבלה התובעת מנכות שדרגתה נמוכה מכדי להקנות לה זכאות לגימלאות. נכותה הוחמרה לאחר שנפגעה בתאונת דרכים (להלן: התאונה), ואושרה לה קיצבת נכות כללית. נקבע, במסגרת תביעת הפיצויים כנגד המשתמש ברכב, הוא המזיק, כי יש לנכות מדמי הנזק רק את אותו חלק מקיצבת הנכות המשקף את שיעור הנזק היחסי שהוסב לתובעת בתאונה. זאת, חרף העובדה שאלמלא התאונה, לא הייתה חוצה דרגת נכותה הכוללת את הסף המקנה לה גימלאות לפי חוק הביטוח הלאומי, ולא היתה מוענקת לה קיצבת נכות כלשהי (עניין עמר הנ"ל).

           ומן המסגרת הנורמטיבית אל המקרה שלפנינו.

7.        כאמור, שאלת אחריותה של קופת החולים לנכותו של מלמד לא הוכרעה לגופה. חלף זאת, נפסקה לחובת קופת החולים, בדרך הפשרה, מחצית מדמי הנזק. במסגרת ההסדר הזה לא נקבע שיעור גימלאות הביטוח הלאומי הצריך בניכוי, ובעלי הדין אינם רואים עין בעין בעניין זה. המערערים סבורים, כי קופת החולים נחשפה לתביעת השבה של אך מחצית מן הגימלאות שאושרו למלמד - כדי שיעור הפיצוי שנפסק לחובתה - ולא מלואם. קופת החולים, מצדה, סבורה כי המוסד רכש זכות השבה מלאה. אלה טוענים כי החלטת בית המשפט המחוזי להורות על ניכוי מלוא ההטבה הביאה לפיצוי חסר, וזו טוענת כי ניכוי מחצית מן הגימלאות יביא לחבות יתר ולהתעשרותם של המערערים שלא כדין.

           דומה, כי ביסוד טענותיהם של בעלי הדין עומדת ההנחה שפסק דינה של הערכאה המבררת הכריע לא רק במחלוקת ביניהם, כי אם גם בזכות ההשבה של המוסד לביטוח לאומי. הם סבורים, לפיכך, כי יש לשום את שיעור הגימלאות הצריך בניכוי על-פי שיעור ההשבה שזכאי המוסד לדרוש מידי קופת החולים - שיעור שלגביו אין, כאמור, תמימות דעים ביניהם. הנחה זו יש להדוף בשתיים. ראשית, בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלת זכותו של הניזוק כלפי המזיק לגוף העניין, אלא פסק את דינו בדרך הפשרה, ואין כל ספק שאין בכוחו של פסק הדין הזה לכבול את המוסד לביטוח לאומי במעשה-בית-דין ולקבוע את שיעור הגימלאות שהוא זכאי לקבל מידי קופת החולים. ממילא, אפוא, אין שיעור ההשבה הזה, שטרם הועמד לבירור, יכול לשמש אמת מידה בוררת לקביעת שיעור הגימלאות הצריך בניכוי. שנית, גם במקרה הרגיל, שבו מוכרעת זכותו של הניזוק כלפי המזיק לגופה, אין שומת הניכוי מן הפיצויים נקבעת על-פי סכום ההטבה שעשוי המוסד לתבוע מן המזיק, כי אם על-פי הסכום שהמוסד שילם ושעתיד הוא לשלם לידי הניזוק בשל מעשה הנזיקין, וזאת בהתאם לעקרון בדבר פיצוי הניזוק כמידת נזקו, חלף פיצוי חסר או פיצוי יתר. הגיונו של הכלל זה יפה גם כאשר שיעור אחריותו של המזיק נקבע בדרך הפשרה, כמו במקרה שלפנינו. נעמוד עתה על דברינו אלה ביתר הרחבה, אך נציין, עוד קודם, כי המוסד לביטוח לאומי לא הגיש תביעת השבה נגד קופת החולים, ואין חולק שעילת תביעתו נתיישנה בינתיים. כפי שנראה בהמשך הדברים, אין לעובדה זו כל נפקות בענייננו, ולשם הנוחות נניח שעילת התביעה של המוסד עודנה עומדת. 

תחולת כלל ההשתק מחמת מעשה-בית-דין על תביעת ההשבה של המוסד

8.        כלל ההשתק מחמת מעשה-בית-דין (Res Judicata) מונע מבעלי הדין וחליפיהם, וכן ממי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם  אחד מבעלי הדין, לשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגוף העניין בפסק דין תקף וסופי שניתן על-ידי בית משפט מוסמך. יסודו של כלל המניעות הזה בעקרון סופיות הדיון, וטעמו העיקרי - למנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית המשפט באותו עניין. בד בבד, יש בו כדי לסייע במניעת מקרים של מתן הכרעות סותרות על-ידי המערכת השיפוטית (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א); מ' בן-יאיר "הרחבת תחולתו של  מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך" ספר יצחק כהן(בעריכת מ' אלון, תשמ"ט) 310-302).

           התורה של מעשה בית-דין נשענת, כידוע, על שני ענפים עיקריים: כלל השתק העילה וכלל השתק הפלוגתא. הכלל האחד מורה כי אין לחזור ולהיזקק לתביעה שהוכרעה לגוף העניין, אם זו מבוססת על אותה עילה שעמדה ביסוד ההליך הקודם. הכלל האחר - השתק הפלוגתא - פועל כאשר במשפט הראשון הוכרעה שאלה עובדתית שהועמדה במחלוקת על-ידי בעלי הדין ושההכרעה בה היתה חיונית לתוצאה הסופית. במקרה כזה, קם מחסום דיוני המונע מבעלי הדין להתכחש לממצא עובדתי או למסקנה משפטית שנקבעו בנוגע לאותה שאלה.

           תביעת הפיצויים של הניזוק כנגד המזיק אינה יכולה, בשום מקרה, להקים בפני המוסד השתק עילה, שכן הזכות לתבוע את הגימלאות נשללת מידי הניזוק ועוברת אל  המוסד עם קרות מעשה הנזיקין (זלצמן, בספרה הנ"ל, בעמ' 484-477; ברק, בחיבורו הנ"ל). אשר לכלל האחר, קיים ספק באשר לכוחו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי להקים השתק פלוגתא, אף בפני בעלי הדין עצמם, וזאת בשל שהוא ניתן בדרך הפשרה (לעניין כוחו של פסק דין בהסכמה ליצור מעשה-בית-דין, ראו זלצמן, בספרה הנ"ל, בעמ' 342-330; א' הרנון "הפלוגתה הפסוקה (Collateral Estoppel) כמעשה בית דין" הפרקליט כג (תשכ"ז) 344). מכל מקום, ברור שהוא אינו יכול לכבול את המוסד לביטוח לאומי במעשה-בית-דין, שהרי המוסד לא היה צד להליך, והוא גם אינו קרוב מן הבחינה המשפטית למי מבעלי הדין.

9.        בתחילת התפתחותו, נתון היה כוחו המחייב של כלל ההשתק מחמת מעשה-בית-דין בהליך גברא אך לצדדים להתדיינות או לחליפיהם. תורת "הקרבה המשפטית" (privity) הרחיבה את גבולותיו גם לעבר מי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מבעלי הדין (זלצמן, בספרה הנ"ל, בעמ' 369-367). 

           מושג "הקרבה המשפטית" גודר בתוכו מצבים שבהם ראוי, מטעמים של צדק ושל מדיניות משפטית, לקשור במעשה-בית-דין גם מי שלא השתתף בהליך, וזאת מחמת הזיקה - "קרבת העניין" - בין עניינו שלו לבין עניינו של אחד מבעלי הדין. שאלת התקיימותם של יחסי "קרבה משפטית" נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה, בהתאם לטעמים העומדים ביסוד העקרון בדבר מעשה-בית-דין. ודוק, אין ב"קרבת עניין" גרידא כדי לשלול מבעל העניין הזר את זכותו ליומו בבית המשפט, אלא נדרשים רכיבים נסיבתיים נוספים הקושרים אותו להתדיינות עצמה ומבטיחים כי עניינו שלו בהליך יוצג הלכה למעשה על-ידי בעל הדין שעימו יש לו "קרבת עניין". רכיבים אלה אינם מצויים במקרה שלפנינו. 

10.      בענייננו, יידרש המוסד - אם יבקש לתבוע השבה מידי קופת החולים - להוכיח את אחריותה של קופת החולים כלפי מלמד. שאלה זו עמדה במוקד ההתדיינות שבין המערערים לבין קופת החולים, ואין כל ספק כי בכך בא על סיפוקו התנאי הבסיסי - בדבר "קרבת העניין" - להתקיימותם של יחסי "קרבה משפטית" בין המוסד לביטוח לאומי לבין המערערים. אין לומר, עם זאת, כי נתמלא גם התנאי הנוסף, לאמור שעניינו של המוסד יוצג במסגרת אותה התדיינות על-ידי המערערים. מסקנה זו נובעת ממאפייניו המיוחדים של פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע את שיעור הפיצוי בדרך הפשרה, ובלא שהכריע בשאלת אחריותה של קופת החולים לנכותו של מלמד לגופה. ההסדר הזה, אף שבא מפי בית המשפט, משקף חלוקת סיכון בין בעלי הדין שבצידה האחד, חששה של קופת החולים לשאת בחבות מלאה, ובצידה האחר, חששם של המערערים לצאת וידם על ראשם. ברור, אפוא, שהוא נתגבש אך ורק על סמך השיקולים הצריכים בעיניהם, ואין הוא משקף בהכרח את השיקולים הצריכים בעיני המוסד. כיוון שכך, אין בכוחו לחייב את המוסד או להכריע בזכותו.

           התוצאה היא שהמוסד אינו בבחינת מי שעומד ביחסי "קרבה משפטית" עם המערערים, ותביעת ההשבה שלו אינה קשורה במעשה בית דין לפסק דינה של הערכאה הדיונית.

11.      לכאורה - ואיני נדרש להכריע בכך כאן - גם כאשר מתבררת שאלת אחריותו של המזיק כלפי הניזוק ומוכרעת לגוף העניין, ספק אם ניתן לראות את הניזוק, מראש, כמי שמייצג, במסגרת תביעת הפיצויים שלו כנגד המזיק, את עניינו של המוסד כנגד המזיק. ראשית, על אף העניין המשותף של המוסד ושל הניזוק בנוגע לשאלת אחריותו של המזיק, אין לומר כי האינטרס הכספי של השניים הוא זהה. המוסד זכאי לדרוש את השבת הגימלאות ששילם לניזוק ושעתיד הוא לשלם לו, ואילו הניזוק, לעומתו, זכאי, בכפיפות להוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי (שכאמור, מייחדת לניזוק לפחות 25% מדמי הנזק), ליתרת הפיצויים לאחר הפחתת הגימלאות. שנית, אפשר שיווצר ניגוד עניינים בין המוסד לבין הניזוק. ניגוד עניינים שכזה אפשרי, למשל, כאשר המזיק הוא קרובו או ידידו של הניזוק (ראו זלצמן, בספרה הנ"ל, בעמ' 480), אך הוא עשוי להיווצר גם בלא היכרות מוקדמת בין השניים. טלו, לדוגמה, מקרה שבו מבטיח המזיק לניזוק פיצוי העולה על ההפרש שבין ערך הגימלאות לבין שומת הנזק, וזאת בתמורה לכך שהניזוק יפעל לכך שתביעתו תוכרע לטובת המזיק. מצב שכזה עשוי להיות כדאי למזיק ולניזוק גם יחד: לניזוק, משום שמובטח לו פיצוי העולה על הפיצוי שיכול היה לקבל לו זכה בדין; ולמזיק, משום שישא בחבות מופחתת אם תביעת ההשבה של המוסד נגדו תידחה מכוח עקרון השתק הפלוגתא. 

12.      הנימוקים האמורים נותנים, אפוא, טעם טוב שלא לקשור את המוסד לביטוח לאומי לתוצאות ההתדיינות שבין הניזוק לבין המזיק, גם כאשר התביעה מוכרעת לגופה. שאלה אחרת היא אם אין לאפשר למוסד ליהנות מאותה הכרעה ולהסתמך עליה כדי להשתיק את יריבו המזיק, שכבר היה לו יומו בבית המשפט. לכאורה, עומד בדרכו של המוסד כלל ההדדיות, שלפיו, "אין אדם נהנה מהכרעה שנפלה במשפט, אלא אם כן היה קשור בה, לו ניתן פסק הדין נגדו" (דברי הנשיא (אז השופט) זוסמן בע"א 143/51 ראש העיר רמת גן נ' חברת פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י 1804, 1812). על-פי הכלל הזה, אין ראובן יכול להסתמך על ממצא שהוכרע לטובתו כדי להשתיק את יריבו, שמעון, אלא אם היה בידי שמעון להשתיק את ראובן לו הוכרע הממצא לטובתו הוא. על כן, אם המוסד לביטוח לאומי אינו קשור לממצאים שנקבעו בהליך שבין הניזוק למזיק, מחמת היותו זר להליך, הרי שלפי כלל ההדדיות, הוא גם אינו יכול להסתמך על הממצא כדי להשתיק את המזיק.

           על כלל ההדדיות, שיסודו בטעמים של הגינות ושוויון בין בעלי הדין, נמתחה ביקורת חריפה בספרות (ראו לעניין זה את סקירתה של המלומדה נ' זלצמן, בספרה הנ"ל, בעמ' 561-525), שבמרכזה הטענה שהחלה דווקנית של הכלל תאפשר למי שהיה לו יומו בבית המשפט לשוב ולהתדיין בשאלות שכבר הוכרעו ותסכל את המטרות העומדות ביסודו של העקרון בדבר מעשה-בית-דין. ואכן, עם השנים, נקבעו לכלל ההדדיות חריגים (ראו ע"א 49/63 צוקר נ' ליבוביץ, פ"ד יח(1) 337; ע"א 7/64 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד יח(3) 341; ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576), ויש אף הסוברים שראוי להתנתק ממנו לגמרי, ולהחליפו בעקרון גמיש, הבוחן לגוף העניין האם ניתנה לבעל הדין שכלפיו נטענת טענת ההשתק הזדמנות הוגנת ומלאה להתדיין. מכל מקום, השאלה, אם ראוי לסטות מן הכלל הזה גם כאן, ולאפשר למוסד להסתמך על ממצאים שנקבעו בהליך שבין המזיק לניזוק, טומנת בחובה שיקולים כבדי משקל, וראוי להותירה בצריך עיון.

13.      יוער, כי חשיבותה המעשית של שאלת תחולתו של הכלל בדבר מעשה בית-דין על תביעת ההשבה של המוסד לביטוח לאומי אינה כה רבה עוד. בשנים האחרונות מבכר המוסד, משיקולים מעשיים, להתפשר עם המזיקים מחוץ לכתלי בית המשפט, וממעט בהגשת תביעות השבה. וגם כאשר היא מובאת בפני בית המשפט, מתבררת תביעת המוסד בדרך כלל בצוותא עם תביעת הניזוק. בהקשר זה יצוין כי גם המחוקק פרש, בהוראת סעיף 330(ד) לחוק הביטוח הלאומי, את רצונו בדיון מאוחד בתביעות.

           זאת ועוד. אחד הטעמים שעומדים ביסוד העקרון בדבר מעשה-בית-דין הוא, כאמור, הרצון למנוע מקרים של מתן הכרעות סותרות על-ידי בית המשפט. השיקול הזה מאבד ממשקלו בכל הנוגע לתביעות ההשבה של המוסד, וזאת מאחר שזכות השיפוי של המוסד תלויה, מכוח עקרון התחלוף, בהוכחת זכותו של הניזוק כלפי המזיק. ההכרעה בתביעת ההשבה צפויה לפיכך להתיישב, ברגיל, עם ההכרעה שניתנה לגוף העניין בתביעת הפיצויים של הניזוק. כך, המוסד יתקשה להוכיח את זכותו להשבה מקום שהניזוק עצמו לא הצליח להוכיח את אחריותו של המזיק כלפיו. לעומת זאת, מאחר שמוטלת על הניזוק חובה, מכוח הוראת סעיף 328(ב) לחוק הביטוח הלאומי, "להושיט כל עזרה ולנקוט כל פעולה סבירה כדי לסייע למוסד במימוש זכותו...", שאחרת "רשאי המוסד לשלול ממנו את הזכות לגמלה, כולה או מקצתה", ייקל על המוסד, ככלל, להוכיח את זכותו כלפי המזיק, מקום בו זכה הניזוק בדין (והשוו, לעניין זה, להוראת סעיף 9 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964, שמטעמים של עידוד ההתנדבות בקרב הציבור, מאפשרת למיטיב, אך לא למזיק, להסתמך כראיה על קביעות שיפוטיות שניתנו ביחס לאחריותו של המזיק כלפי הניזוק).

שומת הגימלאות הצריכה בניכוי

14.      עם קרות מעשה הנזיקין שמחולל את תשלום הגימלאות על-ידי המוסד לביטוח לאומי, נשללת מן הניזוק זכותו לתבוע את הגימלאות מהמזיק, ושוב אין זכות זו יכולה להיות מופעלת אלא על-ידי המוסד. עקרון זה של תחלוף מוגשם הלכה למעשה על-ידי הפחתת הגימלאות מסכום הפיצויים שזכאי הניזוק לקבל מידי המזיק והקניית הזכות לתבוע את השבתם בידי המוסד לביטוח לאומי; וכל עוד נשמרת הזהות בין שומת הגימלאות העומדת לניכוי לבין סכום הפיצויים שמקבל המוסד מידי המזיק במסגרת תביעת השיפוי, מושבת על כנה הסימטריה הראויה ביחסים שבין המוסד לביטוח לאומי, המזיק והניזוק: הניזוק זוכה לפיצוי מלא על נזקו - מקצתו הוא מקבל מידי המזיק ומקצתו מידי המוסד - אך לא לפיצוי יתר; המזיק נושא במלוא הנזק שהסב - מקצתו הוא משלם למוסד ומקצתו לניזוק - אך אינו נושא בתשלום יתר; ונטל תשלום תגמולי הביטוח הלאומי עובר, עם מימושה של זכות ההשבה המוקנית למוסד, מכתפיו של ציבור משלמי דמי הביטוח הלאומי לפתחו של המזיק.

           כאמור, לעיתים קרובות, על מנת לחסוך בהוצאות התדיינות, מבכר המוסד להתפשר עם המזיקים ולהסתפק בשיפוי חלקי בלבד, ואז לא ניתן לקיים עוד את הסימטריה האמורה. שהרי ניכוי מלוא הגימלאות יביא לחבות מופחתת, וניכוי חלקי יביא לפיצוי יתר. במקרים אלה, וגם במקרים שבהם ברור שהמוסד אינו עומד לתבוע השבה מאת המזיק, בשל, למשל, שעילתו התיישנה, תיקבע שומת הגימלאות הצריכה בניכוי על פי העקרון שלפיו אין לזכות את הנפגע אלא כמידת נזקו, אף שבכך יוצא המזיק נשכר: "הפיצויים להם זכאי הניזוק כלפי המזיק" - כך פסק בית משפט זה - "מופחתים בגימלאות שהמוסד לביטוח לאומי משלם לניזוק, ולא בסכומים אשר המזיק משלם למוסד. ייתכן שהמוסד יחליט לוותר למזיק ולא לתבוע ממנו דבר. ייתכן שהמוסד יתפשר עם המזיק. ייתכן שלמוסד אין זכות כלפי המזיק, שהוא גם מעבידו של הניזוק. כל אלה אינם מעניינו של הניזוק אשר נזקו שופה על-ידי המוסד, ועל כן נזקו הופחת" (דברי הנשיא (אז השופט) ברק בעניין כליף הנ"ל, בעמ' 252; וראו קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 1483). 

15.      א-סימטריה דומה עשויה להיווצר גם כאשר תביעת הפיצויים של הניזוק כנגד המזיק מוכרעת בדרך הפשרה, והמזיק מתחייב רק במקצת מן הנזק שבגינו משתלמות לניזוק הגימלאות. זה מצב הדברים בענייננו. מקרה כזה מעורר, לכאורה, קושי שאינו מתעורר במקרה שבו מתפשר המוסד עצמו עם המזיק. במקרה אחרון זה, מעמידה הפחתת מלוא הגימלאות את המזיק במצב של חבות מופחתת, אך רווחו אינו בא על חשבון זכותו של הניזוק, שמקבל את מלוא נזקו. לעומת זאת, במסגרת הפשרה עם הניזוק, מתחייב המזיק אך במקצת מן הנזק שבגינו משתלמות הגימלאות, אך הוא עשוי לחוב במלוא שומת ההטבה, אם יצליח המוסד להוכיח את זכותו של הניזוק במסגרת תביעת ההשבה. מהי, אפוא, דרך הניכוי הראויה במקרה הזה?

           אין כל ספק, שניכוי מלוא הגימלאות יגרע מסכום הפיצויים המוסכם, ויותיר את הניזוק בחסרון כיס. אכן, מנקודת מבטו של הניזוק, אין כל הבדל בין מצב שבו נקבע שיעור הנזק היחסי בדרך הפשרה לבין מצב שבו הוא נקבע לאחר בירור שאלת אחריותו של המזיק לגוף העניין. על דרך הניכוי הראויה במקרה האחרון, שבו נמצא המזיק אחראי רק למקצת מן הנזק, כבר עמדנו בראשית דברינו. והתוצאה: על מנת שלא להותיר בידי הניזוק פיצוי חסר, לא במקרה האחד ולא במקרה האחר, יש להביא בחשבון הניכוי אך מקצת מן הגימלאות - כדי שיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק - ולא את מלואם.

           דרך זו, של ניכוי מקצת מן הגימלאות, גם אינה מקפחת את המזיק, והקושי המתעורר בעניינו הוא למראית עין בלבד. עמדנו על כך שהתדיינות שנסתיימה בדרך הפשרה, בלא שהמוסד השתתף בה, אינה יכולה במילא לקשור במעשה-בית-דין את תביעת ההשבה של המוסד בגין הגימלאות ששילם ושעתיד הוא לשלם לניזוק. על כן, ייתכן שהמוסד יזכה בדין, ואז יידרש המזיק להשיב למוסד את מלוא הגימלאות; ייתכן גם שהתביעה תיהדף, והמוסד לא יזכה בהשבה כלל. אפשרות נוספת היא שהמוסד והמזיק יגיעו להסדר פשרה שבמסגרתו יתחייב המזיק לשלם מקצת מן הגימלאות. אכן, סכום הגימלאות המסוים שבו עשוי המזיק לשאת, אם בכלל, אינו ידוע במועד שבו מתגבשת הפשרה עם הניזוק, אך תוחלתו הצפויה ניתנת לחישוב. התוחלת הזו משקפת את הסיכון שראה המזיק לנגד עיניו במועד גיבוש הסדר הפשרה, לאמור - את הערכתו ביחס לסיכויי הצלחתה של תביעת ההשבה של המוסד נגדו. ראוי אפוא שהיא תשמש לקביעת שומת הגימלאות הצריכה בניכוי.

16.      תוחלת ההשבה הצפויה מתקבלת, אפוא, על-ידי הכפלת שומת הגימלאות המלאה בהסתברות שהמוסד יוכיח את זכותו של הניזוק כלפי המזיק ויזכה בדין. את שיעור ההסתברות הזה יש לקבוע, ככלל, על-פי שיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק במסגרת הסדר הפשרה. שהרי שיעור הנזק הזה משקף, כך ניתן להניח, את הערכתו של המזיק בדבר סיכוייו של הניזוק להוכיח את זכותו כלפיו. המכפלה המתקבלת זהה לשומת הגימלאות החלקית שראינו להפחית על מנת להותיר בידי הניזוק את הפיצוי המשקף את מידת נזקו. את סכום המכפלה הזו יש לנכות מסכום הפיצויים שהושת על המזיק, והיתרה המתקבלת תהא סכום הפיצויים שזכאי הניזוק לקבל לידיו על-פי ההסדר. 

           לתוצאה הזו ניתן גם להגיע בדרך אחרת - זהה מבחינה חשבונית לדרך הקודמת - הנסמכת על אופיה של זכות התחלוף של המוסד. על פי הדרך הזו יש לקבוע תחילה את שומת הנזקים הכוללים שמהם סובל הניזוק. מן הסכום הזה יש להפחית את מלוא הגימלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל, שכן מכוח עקרון התחלוף, נשללת ממנו הזכות לתבעם. את היתרה יש לכפול בשיעור הנזק שבו נתחייב המזיק, והסכום המתקבל זהה לסכום הפיצויים שמצאנו זה עתה.

           לשם המחשת פועלו של כלל הניכוי היחסי, ניעזר בדוגמה הבאה. נניח כי נקבעת לניזוק שומת נזק בסכום של 100,000 ש"ח, וכי ערכן הכולל של גימלאות הביטוח הלאומי שנדרש המוסד לשלם לו הוא 25,000 ש"ח. יתרת הפיצוי שעשוי הניזוק לקבל, לאחר הפחתת הגימלאות, היא, אם כן, 75,000 ש"ח. כעת נניח שהמזיק מתחייב, על דרך הפשרה, לשאת במחצית מדמי הנזק, כך שהניזוק זכאי למחצית מיתרת הפיצוי - 37,500 ש"ח. זו התוצאה המתקבלת על-ידי הפחתת מחצית משומת הנזק - 50,000 ש"ח - במחצית משומת הגימלאות המלאה - 12,500 ש"ח, או, לחלופין, על-ידי הפחתת שומת הנזק המלאה בשומת הגימלאות המלאה, והכפלת היתרה המתקבלת בשיעור הנזק היחסי שבו נתחייב המזיק - ½.

           הנה כי כן, ניכוי שומת הגימלאות על-פי שיעור הנזק היחסי שבו נתחייב המזיק בדרך הפשרה מגשים את אומד דעתם של הניזוק והמזיק גם יחד. הניזוק מקבל את הפיצוי שמובטח לו על-פי הסדר הפשרה, ואילו המזיק נושא בתשלום המשקף את חלוקת הסיכון אותה ראה בעת גיבוש ההסדר. ודוק, דברינו אלה יפים רק בהיעדרה של הסכמה אחרת, מפורשת או מכללא, באשר לסכום הגימלאות שיש לנכות מן הפיצויים, שהרי הצדדים רשאים, במסגרת הסדר הפשרה, לקבוע כרצונם גם את חשבון הניכוי המסוים.

17.      כללו של דבר: את שיעור גימלאות המוסד לביטוח לאומי נשום תמיד על-פי שיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק, בין אם שיעור הנזק הזה נקבע לאחר בירור שאלת אחריותו של המזיק לגופה ובין אם נקבע בדרך הפשרה ובהיעדר הסכמה אחרת בין הצדדים בעניין זה. בהתקיים נזקים שלא נגרמו על-ידי המזיק כי אם על-ידי גורם אחר, עוולתי או בלתי-עוולתי (כגון נכות מולדת), תתקיימנה שתי דרכים לחישוב הפיצוי, שזכאי הניזוק לקבל מאת המזיק. שתיהן זהות מבחינה חשבונית, ושתיהן מביאות, כמובן, לאותה תוצאה. אכן, במקרה בו נתקיים אשם תורם יהיו הגורמים המוצבים בנוסחה שונים, מטעמים שיובהרו, אך הנוסחה תעמוד בעינה.

           על-פי הדרך האחת, יש למצות תחילה מסכום הנזקים הכוללים שמהם סובל הניזוק את שומת הנזק שנגרם במעשה הנזיקין שמבסס את עילת התביעה. אם קיימת רשלנות תורמת מצד הניזוק, יש להפחית מן הסכום הזה את סכום הנזק שמשקף את שיעור הנזק שנגרם באשם התורם (ובהעדר אשם תורם ההפחתה תהא אפס). מן היתרה יש להפחית את סכום הגימלאות המשקף את שיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק, והסכום המתקבל יהא סכום הפיצויים שזכאי הניזוק לקבל לידיו. 

           על-פי הדרך האחרת, יש לקבוע, תחילה, את שומת הנזקים הכוללים שמהם סובל הניזוק, ובכלל זה נזקים שלא הוסבו על-ידי המזיק הנתבע. מן השומה הכוללת הזו יש להפחית את סכום הנזק שמשקף את שיעור הנזק שנגרם באשמו התורם של הניזוק. את הסכום המתקבל יש להפחית במלוא שומת גימלאות הביטוח הלאומי שמקבל הניזוק, בגין הנזקים הכוללים שמהם הוא סובל. פעולה זו, של הפחתת מלוא הגימלאות, נסמכת על העובדה שהניזוק אינו רשאי, בשום מקרה, לתבוע את הגימלאות מן המזיק. זאת, בין אם הן משקפות את הנזקים שהסב המזיק - שאז עוברת הזכות לתבעם, מכוח עקרון התחלוף, לידי המוסד, ובין אם הן משקפות נזקים אחרים - שאז ממילא לא קמה לניזוק עילה לתבעם מן המזיק. את היתרה יש לכפול בשיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק, והמכפלה המתקבלת זהה לסכום הפיצויים שמצאנו לפי הדרך הקודמת. דרכים אלה יפים, כאמור, גם להסדר פשרה, בהיעדר הסכמה אחרת בין הצדדים.

           ובענייננו: קופת החולים התחייבה, במסגרת ההסדר, לשאת במחצית מדמי הנזק שנקבע למלמד, ובהתאם, תבוא בחשבון הניכוי אך ורק מחצית מן הגימלאות שנדרש המוסד לשלם למלמד. להפחתה זו נגיע בין בדרך הראשונה ובין בדרך השניה - בכל אחת מהן הסכום שינוכה, הלכה למעשה, הוא מחצית מסכום הגימלאות המלא. תוצאה זו נסמכת כאן, כאמור, על אומד דעתם של בעלי הדין; הניזוק זוכה לפיצוי המבטא את שיעור הנזק היחסי שהוטל על קופת החולים לפי ההסדר; ואילו קופת החולים נושאת בפיצוי התואם את תוחלת הסיכון שראתה בעת גיבוש הפשרה עם המערערים - סיכון המשקף את סיכויי הצלחתה של תביעת ההשבה מצד המוסד לביטוח לאומי.

18.      לפני סיום יוער, כי אין לגזור גזירה שווה, כפי שמבקשת קופת החולים, בין המקרה שלפנינו לבין המקרה בו נושא המזיק אך במקצת מן הנזק, וזאת מחמת קיומה של רשלנות תורמת מצד הניזוק. מקרה זה האחרון הוא בגדר חריג לכלל עליו עמדנו.

           על-פי הדין, כאשר קיימת רשלנות תורמת מצד הניזוק, יש לנכות תחילה משומת הנזקים הכוללים את סכום הפיצוי המשקף את שיעור הנזק שנגרם באשם התורם, שהרי אין לחייב את המזיק בנזק שלא הוסב על ידו, ובמקרה הזה - בנזק שנגרם באשמת הניזוק עצמו. הטעם להפחתת סכום הנזק המשקף את שיעור האשם התורם נעוץ, אפוא, בחלוקת החבות בין המזיק לניזוק. מן היתרה המתקבלת יש לנכות את מלוא הגימלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל, שכן מעשה הנזיקין שעומד במוקד תביעת הפיצויים חולל את מלוא הנזק שבגינו משתלמות הגימלאות, ולא רק את מקצתן. הטעם לניכוי מלוא הגימלאות נעוץ, אפוא, ברצון שלא להותיר בידי הניזוק פיצוי יתר (ראו: ע"א 10/88 מלכי נ' אפללו, פ"ד מד(4) 813, 818; כן ראו קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 1602-1598). ההסבר לכך הוא, לדעתנו, שהמוסד אינו זכאי לתבוע מן הניזוק את השבת הגמלאות המשקפות את הנזק שנגרם באשמו.

           לעומת זאת, מצב הדברים בענייננו דומה, באופן עקרוני, למקרים האחרים אותם הזכרנו, שבהם הסב המזיק הנתבע רק מקצת מן הנזק, בעוד שיתרת הנזק הוסבה על-ידי מזיק אחר או שלא הוסבה במעשה עוולה כלל. כפי שציינו, במקרים האלה נביא בחשבון הניכוי רק את שיעור הגימלאות המשקף את הנזק היחסי שהושת על ידי המזיק. הטעם לכך נעוץ בעובדה ששומת הגימלאות המלאה משתלמת, באותם מקרים, לא רק בשל מעשה הנזיקין שבגינו הוגשה תביעת הפיצויים כנגד המזיק, כי אם גם בשל הנזק האחר, שנגרם בנסיבות אחרות, שאינן קשורות למעשה העוולה שגרם הנתבע. ניכוי מלוא הגימלאות יגרע, אפוא, גם מן ההטבות שמקבל הניזוק בלא קשר למעשה הנזיקין ויותירו בחסרון כיס. זו ההבחנה בין המקרה בו נתקיים אשם תורם לבין מקרה כמו בענייננו.

           במקרה שלפנינו, עצם שאלת אחריותה של קופת החולים לנכותו של מלמד לא הוכרעה לגופה. ייתכן שקופת החולים גרמה לנכות כולה, וייתכן שלא גרמה לה כלל, אך אין כל ספק שאף לא מקצת מן הנזק נגרם באשמם של המערערים. מאחר שקופת החולים נתחייבה במחצית מדמי הנזק, הרי שהנזק הנותר הוא בבחינת נזק אחר, שלא הוסב במעשה עוולה. בנסיבות אלה, ראוי שנקבע את אומד דעתם של הצדדים על-פי הנוסחה הכללית. לפיכך, יש להביא בחשבון הניכוי אך ורק את שיעור הגימלאות המשקף את הנזק שנפסק לחובת קופת החולים, כך שבידי המערערים תיוותר שומת  גימלאות חלקית, המשקפת את יתרת הנזק שלא הוטלה על אחריותה.

19.      סוף דבר - אנו מקבלים את הערעור לעניין ניכוי גימלאות ביטוח הלאומי, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, ומורים על ניכוי מחצית מסכום הגימלאות, חלף מלואם. אנו דוחים את שאר חלקי הערעור וכן את הערעור שכנגד. המשיבה (והמערערת בערעור שכנגד) תישא בהוצאות המערערים (והמשיבים בערעור שכנגד) ובשכר טרחת עורך -דין בסכום כולל של 30,000 ש"ח.

                                                                                                ש ו פ ט

השופטת (בדימ') ד' דורנר:

אני מסכימה.

                                                                                      ש ו פ ט ת (בדימ')

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

                                                                                      ש ו פ ט ת

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' ריבלין.

           ניתן היום, י"א בסיוון תשס"ד (2.6.2004).

ש ו פ ט ת (בדימ')                       ש ו פ ט                            ש ו פ ט ת


העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /אמ


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ