אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק עתמ 262/04

פסק-דין בתיק עתמ 262/04

תאריך פרסום : 02/10/2007 | גרסת הדפסה
עת"מ
בית המשפט המחוזי באר שבע
262-04
24/03/2005
בפני השופט:
ניל הנדל

- נגד -
התובע:
פז חברת נפט בע"מ
עו"ד ע. בלוזר
הנתבע:
1. ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה - מחוז דרום
2. הועדה המקומית לתכנון ובניה - שמעונים
3. המועצה האיזורית מרחבים
4. מבואות אופקים בע"מ
5. גן הצפון בע"מ

עו"ד מ. פורת
עו"ד א. ברקאי
עו"ד ש. זינגר
פסק-דין

1.         העותרת מסתייגת מהחלטת ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה - מחוז דרום (ערר-שמ 6072/03, בראשותו של עו"ד א. ברוכין) לפיה נדחה עררה של העותרת על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה - שמעונים (משיבה 2), אשר העניקה היתר להקמת תחנת תדלוק באזור התעשייה מרחבים. משיבות 4 ו-5 הינן בעלות זכויות החכירה על שטח התחנה ומפעיליה. העותרת היא בעלת זכויות בתחנת תדלוק פז באופקים, הנמצאת בקרבת מקום.

הנימוק העיקרי של העותרת הוא שההיתר האמור סותר את הוראת סעיף 9.5 א' לתמ"א 18 (להלן: "סעיף 9.5 א'"). באחרון נקבע:

"בתחנות תדלוק יהיו צינורות האוורור של המכלים התת קרקעיים ו/או המשאבות במרחק אוירי של -

1)           40 מטרים לפחות מהבניין הקרוב ביותר שנועד לשימוש למגורים, מלונאות או שימוש דומה כולו או מקצתו, בין שהוא קיים ובין שהקמתו אושרה בתכנית.

2)           80 מטרים לפחות ממוסד שהוא בית חולים, מעון לקשישים, מוסד חינוך או נוער וכיוצא באלה בין שהמוסד קיים ובין שהקמתו אושרה בתוכנית כאמור".

טוענת העותרת שחל איסור על הקמת תחנת הדלק הואיל והמרחק בין תחנת הדלק למגרש הסמוך נופל משמונים מטר. על המדד אין מחלוקת. להשלמת טיעוניה מפנה העותרת להוראות סעיף 13 (ג)(1) בתוכנית הרלוונטית (173/03/7) לפיה: "תורשה הקמת בנייני ציבור לשרות אוכלוסיה באזור המועצה האיזורית מרחבים" על המגרש הסמוך (להלן: "סעיף 13(ג)(1)").

2.         שני הנימוקים הנדרשים להכרעת ועדת הערר ולעתירה זו הינם טענת השיהוי ופרשנות הסעיף ביחס לנסיבות המקרה. אתייחס לשני הנימוקים על פי סדרם.

            הערר נשוא העתירה הוגש בשלהי שנת 2003 - בעשרים ושמונה בדצמבר. ההחלטה בדבר מתן ההיתר ניתנה כארבעה-עשר חודשים קודם לכן. ועדת הערר קבעה כי היה שיהוי רב בהגשת הערר והעותרת יכלה, בשקידה ראויה וסבירה, להגיש את הערר הרבה לפני המועד בו הוגש. אמנם העותרת טוענת שהיא למדה על היתר הבניה רק כשבועיים לפני שהגישה את הערר. ברם, צודק בא כוח משיבים 5-3 כי התשתית העובדתית תומכת במסקנה שחלפו חודשים רבים מאז שהעותרת ידעה, או היתה צריכה לדעת, על מתן ההיתר. בפני ועדת הערר צורף תצלום שמעיד על שלבי הבניה במקום, לרבות שלט שהוצב שם. מסקנת ועדת הערר מקפלת בתוכה קביעה עובדתית המבוססת על חומר שהונח בפניה לרבות תצהיר ודברי המצהיר בפניה (ראה גם עמ' 6 לפרוטוקול הדיון קמא). אין זו דרכו של בית המשפט המנהלי להתערב בכגון דא, ובפרט כאשר הממצא נסמך על חומר שהוגש בפני הגורם המברר.

            נדמה כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים בנדון הינה משפטית. על פי דין, עד איזה מועד היה על העותרת להגיש את הערר? נראה שהצדדים אוחזים בקצוות. העותרת מפנה לסעיף 152 לחוק התכנון והבניה (להלן: "סעיף 152") אשר קובע: "הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית... רשאי לערור לפני ועדת הערר תוך שלושים יום מיום שהומצאה לו ההחלטה". טוענת העותרת שההחלטה לא הומצאה לה אלא לאחר המועד בו הגישה את הערר. ובכל מקרה, מכתבו של בא כוח הועדה המקומית - ממנו למדה לראשונה שהבניה נעשית על סמך היתר בניה - הגיע לידיה רק כעשרה ימים לפני מועד הגשת הערר. מנגד טוענות משיבות 5-3 שהמועד הקובע הינו שלושים יום מהתאריך בו הומצאה החלטת הועדה לגורם כלשהוא, ובהנחה שהעותרת לא קיבלה את ההחלטה עד למועד מאוחר יותר כי אז היה עליה להגיש בפני ועדת הערר בקשה להארכת מועד. מחלוקת זו מצביעה על מחלוקת בסיסית יותר. יש למזג שני נתונים משפטיים. הראשון - לא חלה חובה על נותן ההחלטה להמציאה לעותרת. זאת משום שהעותרת לא היתה צד בהליך הראשון. אף ניתן לומר שסעיף 152 לא חל שכן עניינו "הרואה עצמו נפגע מההחלטה לסרב לתת היתר או לדחות התנגדות". העותרת לא הגישה התנגדות, והיא רואה עצמה נפגעת מהחלטה להעניק היתר ולא לסרב לתיתו. הנתון השני הינו שאין לשלול את זכותה של העותרת להתנגד למתן ההיתר, שכן היא נפגעת מכך מצד האינטרס הכלכלי שלה, ודי בכך (ראה עע"ם 8193/02 ראובן נ' פז חברת נפט בע"מ). נולד צורך לקבוע מועד אחרון להגשת הערר. יש היגיון בטענת משיבות 5-3שלא ניתן להשאיר את העניין בגדר "צ'ק-פתוח". מאידך יש היגיון בטענת העותרת שאין לחייב אותה להגיש בקשה להארכת מועד על פי התאריך בו ההחלטה הומצאה לגורמים אחרים, כאשר אלו לקחו חלק בהליך הראשון והיא לא. הזכות להגיש ערר מחייבת יציקת סדרי דין. זכות זו, במובן מסוים, הינה פרי הפסיקה. על כן החלל בסדרי הדין בחיקוק הכתוב אינו צריך ליצור הבדלי מועדים כה דרמטיים בין מי שמשתתף בהליך הראשון ובין מי שלא משתתף בו. אין בכך לשלול מתן פתרון על ידי המחוקק, אך על בית משפט להתייחס למצוי. לדעתי הגישה המוצעת משתלבת עם שתי מגמות של הפסיקה. אחת בתחום המנהלי והאחרת בתחום האזרחי. בתחום המנהלי קיימת גישה שהכירה בקביעת זכויות דיוניות בכדי לאפשר שמירה על זכויות מהותיות. לדוגמא, בעניין הועדה לתכנון ובניה רמת השרון נ' וכט ואח' (בר"ם 2340/02) קבעה כב' השופטת בייניש שלועדת ערר סמכות להאריך את המועד בנסיבות מסוימות וזאת במסגרת "סמכותה הטבועה של ועדת ערר" - בין היתר, "לאור חשיבותו של מוסד הערעור". כפי שקבע כב' הנשיא ברק, סמכות טבועה תעניק לועדת ערר את הכוח ליצור "כלים במישור הפרוצדורה שמטרתם להגן על יכולתו של בית המשפט להבטיח אי ניצול הליכים לרעה ומניעת אי צדק העלול לנבוע מקביעת מועדים לעשיית פעולה כלשהיא" (ראה דנ"א 7325/95 קראוס נ' ידיעות אחרונות ואח'). בתחום האזרחי הפסיקה הכירה בשנים האחרונות בכך שבדיקת השאלה אם הומצא לצד מסמך בית דין, לא תמיד תיבחן רק במישור הפורמלי אלא גם במישור הידיעה בפועל. לא - האם הומצא לצד פסק דין כדין, אלא - האם בפועל ידע הצד על פסק הדין. בעניין סרביאן הביעה כב' השופטת פרוקצ'יה את העמדה שהגישה האמורה קמה במסגרת "החובה הכללית לפעול בהליך הדיוני בתום לב" (ראה רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן). עוד יש להפנות להחלטת כב' השופטת בייניש כי העדפת "כלל הידיעה" או "כלל ההמצאה" מוצדקת, במיוחד "כאשר נידונים הליכים מנהליים, שבהם יש חשיבות להקפיד על תקופות קצרות כדי למנוע שיהוי..." (בר"ע 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית). אמנם הנושא המשפטי שונה מענייננו אבל יש לכיוון הכללי רלוונטיות להכרעה כאן. מגמות אלו עשויות איפוא לתמוך בזוית הראייה המוצעת כפתרון לענייננו. עמדת ועדת הערר בדבר בדיקת המועד בו היתה יכולה העוררת להגיש את הערר, בשקידה ראויה וסבירה, הינה פתרון נאה לסוגייה שהתעוררה.

במסגרת תיק זה אין צורך לקבוע מסמרים או כללים רחבים. הניסיון עשוי ללמד כי בשטח המלאכה של קביעת מועדים אינה בהכרח כה בעייתית. דעתי הינה איפוא שניתן לאמץ את גישת ועדת הערר. לצורך הכרעה זו נאמר שהיה על העותרת להגיש את הערר על ההחלטה, אשר היא טוענת כי נפגעה ממנה, תוך שלושים יום מיום שידעה בפועל על ההחלטה, או מיום שנוצר בסיס לדעת שניתן היתר. יש לנקוט גישה של אימוץ החקיקה היחסית. כוונתי לכך שיש לקבל את התקופה של שלושים יום הואיל וזוהי אמת המידה של המחוקק. יחד עם זאת לא ניתן להתחיל את מירוץ הזמן מיום שההחלטה הומצאה לעותרת. בל נשכח, לא הוכח, ואף לא נטען, שנפל פגם בכך שהועדה המקומית לא הודיעה מיד על תוכן ההחלטה לכל מתחרה פוטנציאלי שעלול היה לראות עצמו נפגע מההחלטה. מכאן, יש לבחון את העיתוי להגשת הערר בדרך בה נקטה ועדת הערר - מתי העותרת ידעה על ההחלטה, או מתי צריכה היתה לדעת עליה על סמך בירור בשקידה סבירה וראויה. זאת על בסיס עובדות שראתה בשטח או ידעה עליהן. לשון אחרת: הא בהא תליא. טענת העותרת שהיא בעלת עניין מחייבת אותה לעמוד בלוח זמנים ככל נפגע. לו היה עולה מהעובדות שהעותרת לא ידעה דבר על החלטת הועדה - ואף לא היתה כל תשתית עובדתית המקימה עילה לבירור בנוגע להחלטת הועדה - עד שבועיים טרם הגשת הערר, כי אז טענת השיהוי לא היתה עומדת לה לרועץ. אך משקבעה ועדת הערר את אשר קבעה, על סמך החומר והטענות שהוצגו בפניה, הרי שהשיהוי בהגשת הערר קיים. בחינת השיהוי תפנה אותנו לנימוק אחר של העותרת - הוא פרשנות סעיף 9.5 א' ביחס לנסיבות המקרה.

3.         העותרת טוענת שגם בהנחה שעקרון השיהוי פועל נגדה אין המחדל מעלה או מוריד, זאת משום שההחלטה למתן היתר הינה בלתי חוקית. לפי גישה זו אי החוקיות גוברת על האיחור, או השיהוי, בהגשת הערר. לביסוס עמדתה של העותרת הופניתי לפסק דין אסולין (בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עיירית קרית גת, פ"ד מב(1), 678). מענה אחד של המשיבות לטענה זו הינו שהאיחור נשוא פסק דין אסולין הינו במועד הפניה לבית משפט ולא במועד הפניה לועדת הערר. המשכו של קו זה הינו שמבחינה פורמלית עסקינן לא בטענת שיהוי אלא בטענה של איחור במועד שנקבע על ידי המחוקק. ברם, לצורך ההכרעה בעתירה זו מוכן אני לבחון את טענת אי החוקיות. האם בפנינו מקרה בו החלטת ועדת הערר פוגעת בעקרון שלטון החוק? בהקשר זה נכון אני להיעזר במבחן השיהוי הנוגע להגשת עתירה בפני בית המשפט המנהלי, בהתאם לנפסק בועדת המקומית לתכנון ובניה חיפה נ' החברה להגנת הטבע (עע"ם 7142/01 פ"ד נו(3), 673). נקבע שמבחן השיהוי עומד על שלוש רגליים - השיהוי האובייקטיבי, השיהוי הסובייקטיבי והפגיעה בשלטון החוק. לשיהוי הסובייקטיבי, דהיינו התנהגות העותרת, התייחסתי לעיל. באשר לשיהוי האובייקטיבי, קרי הפגיעה בצד שכנגד, לא ניתן להתעלם מפעולות הבניה בשטח. ועדת הערר ציינה שתחנת התדלוק כבר הוקמה בפועל. זהו בודאי שיקול ממשי. משיבות 5-3 קיבלו היתר כדין. יש קשר בין השיהוי האובייקטיבי והשיהוי הסובייקטיבי. כפי שטענה באת כוח ועדת הערר בסיכומיה - העותרת היתה מודעת לאפשרות ולכוונות שתוקם תחנת תדלוק, אך נמנעה מלפעול משך תקופה של חודשים רבים. ובכל זאת, טוענת העותרת שלא ניתן לאפשר פגיעה בשלטון החוק. האם אכן החלטת ועדת הערר להשאיר את ההיתר על כנו הולידה פגיעה בחוק שאין להשלים עמה?

            כפי שהובא לעיל, סעיף 9.5 א' קובע מרחק של שמונים מטר בין תחנת תדלוק לבין מוסד שהוא בית חולים, מעון לקשישים, מוסד חינוך וכיוצא באלה. סעיף 13 (ג)(1) בתוכנית מרשה הקמת בנייני ציבור לשירות האוכלוסיה במגרש הסמוך לתחנת הדלק. מכאן טוענת העותרת לפגיעה בשלטון החוק שכן מתן ההיתר להקמת תחנת התדלוק עלול להביא לאי שמירה על המרחק של שמונים מטר. מספר תשובות לטענה. המגרש מצוי במרכז איזור תעשיה. נכון שמגרש זה מיועד לצרכי ציבור אך בפועל הוא מוחזק על ידי בעלי זכויות פרטיים ולא על ידי העירייה. לא הוכרז על כל כוונה להקים במגרש מוסדות ציבור מהסוג שמחייב מרחק של שמונים מטר, דהיינו בית חולים, מעון קשישים, מוסד חינוך וכדומה. על פני הדברים הפגיעה בשלטון החוק הינה תיאורטית. במובן מסוים אין קשר בין האפשרות הנטענת שיפגע שלטון החוק לבין המצב כפי שהוא בשטח. יש לזכור שדרישת המרחק של שמונים מטר מוגבלת רק לסוג מסוים של מוסד ציבורי ולא לכל בניין ציבורי.

באשר לטענת העותרת כי מי לידינו יתקע כף שלא תהיה פגיעה בשלטון החוק בעתיד, אשיבנה כך: יש לצפות על העניין מבחינת ההווה והעתיד. ההיתר אינו יוצר מצב של פגיעה בשלטון החוק בשטח נכון להיום. לגבי העתיד - ההיתר לא בהכרח יביא לפגיעה בשלטון החוק מחר, וחזקה על מוסדות התיכנון שלא יאפשרו פגיעה כזו. ניתן לומר שמשמעות ההיתר לבנות תחנת דלק תמנע בניית מוסד ציבורי דוגמת בית חולים, או תמנע ניצול כל השטח בבניית מוסד כזה, בכדי לשמור על המרחק של שמונים מטר. סעיף 13 (ג)(1) אינו מחייב בניית מוסד דוגמת בית חולים במגרש הגובל אלא רק מאפשר זאת. בניה כזו תמיד תהא כפופה להוראות סעיף 9.5 א'. פרשנות זו הוצעה על ידי ועדת הערר. כפי שקבעה שיש לקרוא את סעיף 9.5 א' כמתן אפשרות להקים מוסדות חינוך ומעון קשישים, אך בהעדר כוונה של הועדה המקומית להקים מוסדות כאלו, רשאית היא לתת היתר להקמת תחנת דלק גם במרחק הקטן משמונים מטר, כן הדגישה ועדת הערר שכל האיזור מלכתחילה היה מיועד לאזור תעשיה.

מה היקף הביקורת של בית המשפט המנהלי בכגון דא? בעניין עיריית הרצליה נדרש בית המשפט המנהלי בתל-אביב לשקול טענה של פגיעה בשלטון החוק מול טענת שיהוי. כב' השופט פוגלמן החליט באותו עניין שדי אם פרשנות הועדה המקומית "הינה פרשנות אפשרית של הוראות התוכנית (גם אם בדיעבד ימצא כי אינה נכונה) המבוססת על טעמים ושיקולים עניינים (עת"מ (תל אביב) 1239/03 עיריית הרצליה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון ואחרים). פסיקה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון. נפסק כי ""פרשנות אפשרית" של התוכנית לא הגבילה את השימוש..." (ראה עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון ואח'). אכן, השאלה שעל בית משפט להכריע בה אינה אם הפרשנות של ועדת הערר נכונה. השאלה הניצבת בפני בית המשפט לעניינים מנהליים היא האם פרשנות ועדת הערר היא פרשנות אפשרית. לשון אחרת, האם הפרשנות סבירה ועניינית. ודוק: לא מדובר בפרשנות של סעיף בחוק. לשאלה זו הייתי משיב בחיוב. משכך לא ניתן לומר שהעותרת הצליחה להצביע על כל פגיעה בשלטון החוק - קל וחומר לא פגיעה חמורה וממשית - בהחלטת ועדת הערר להשאיר את ההיתר על כנו.

עולה מן המקובץ ששילוב הכוחות של שתי הטענות - השיהוי מצד העותרת והעדר פגיעה בשלטון החוק במתן ההיתר, בשל הסבירות בהחלטת ועדת הערר, לרבות הדרך בה פירשה את הסעיפים הרלוונטיים - מוביל למסקנה שדין העתירה להידחות.

טענה אחרונה של העותרת של העותרת שדורשת התייחסות, ולו בקצרה, הינה זו: בסיום ההחלטה קבעה ועדת הערר שיש להשית תנאים נוספים למתן ההיתר, והורתה לועדה המקומית להוסיף תנאים כאלה, כגון אישור משרד התחבורה, אישור מהמשרד לאיכות הסביבה וכיוצא בזה. לגישת העותרת החלטת הועדה המקומית שנעדרה כל תנאי שהוא הינה "דבר חריג ובלתי מקובל לחלוטין". במצב האמור היה על ועדת הערר, כך סבורה העותרת, לבחור באחת משתי דרכים: לבטל את החלטת הועדה המקומית או לקבוע תנאים למתן היתר בניה, אך לא היתה רשאית להחזיר את העניין להשלמה בידי הועדה המקומית. נדמה שעניין זה אינו נוגע לעצם מתן ההיתר. כמו כן עולה מהחומר ומתגובות המשיבות שאין בפנינו מצב בו משיבה 4 לא מילאה את התנאים הנדרשים. מכאן, אין זה סביר להתערב בהחלטת ועדת הערר בשלב זה, ובפרט כאשר טענות העותרת בדבר נימוקיה העקרוניים מדוע אין להעניק היתר לא סייעו בעדה.

4.         העתירה נדחית.

העותרת תשא בהוצאות משיבות 5-3 ביחד בסך 20,000 ש"ח, בהוצאות משיבה 1 בסך 10,000 ש"ח ובהוצאות משיבה 2 בסך 5,000 ש"ח. כל הסכומים נכונים להיום.

ניתן היום א' באדר א, תשס"ה (10 בפברואר 2005) בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ