אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק עפ 71128/07

פסק-דין בתיק עפ 71128/07

תאריך פרסום : 22/11/2007 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט המחוזי תל אביב
71128-07
05/09/2007
בפני השופט:
1. ס' רוטלוי ס.נ - אב"ד
2. ע' סלומון צ'רניאק
3. י' שיצר


- נגד -
התובע:
סואלחי איאד
עו"ד בן-נון איתי
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד טובבין
פסק-דין

השופטת ע' סלומון-צ'רניאק

ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בת"א מיום 13.3.07 (ת.פ. 4183/06 כב' השופטת חיותה כוחן) לפיה הורשע המערער בעבירות איומים ותקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות ותקיפה בנסיבות מחמירות של גרושתו, לאחר שמיעת ראיות. כן הורשע על פי הודאתו בעבירה של הפרת הוראה חוקית.

הערעור מכוון כלפי ההרשעה בעבירות שיוחסו למערער בכתב האישום, אשר לפי עובדותיו תקף את המתלוננת ב-16.6.06 בסופרמרקט בו עבדה ביפו, בכך שהמערער נכנס לחדר ההלבשה בו שהתה באותה עת, משך אותה בחולצתה החוצה ובהמשך אחז בראשה, דחף אותו והטיחו בכיור מספר פעמים, כאשר עובר למעשה זה הוא התקשר אליה ממספר חסוי ואיים עליה כדלקמן: "תוך 5 דקות תצאי מהעבודה, אם לא תצאי מהעבודה אני אכנס לעבודה ואעשה לך פאדיחות, חכי חכי", ולאחר מכן נכנס לסופרמרקט, שם עבדה כאמור, צעק עליה "תצאי תצאי" ורדף אחריה בתוך הסופר. עובדים במקום סייעו בהוצאתו החוצה, אך הוא שב ונכנס לחדר ההלבשה שם תקף את המתלוננת כמפורט דלעיל.

העבירות האחרות בהן הורשע המערער, של איום ותקיפה בנסיבות מחמירות ארעו יום לפני כן, ב-15.6.06, המערער הגיע סמוך לביתה של המתלוננת ביפו ומסר לה את ילדתם המשותפת, ובהמשך נסע במהירות ברכבו, עצר בחריקה ליד גינה בה נמצאה המתלוננת, וכשזו סירבה להיענות לדרישתו כי היא וילדיה ייכנסו לרכב, איים עליה שאם לא תיכנס לרכב יעשה לה "פדיחות" ברחוב, אחז בה ודחף אותה בכח לרכב, וכשהיא ניסתה להתנגד והמערער המשיך לדחוף אותה לתוך הרכב היא קיבלה מכה בראשה, ואז גם איים עליה במילים "כמו ששרפתי לאחיך את האוטו, אני אשרוף גם אותך...שלחתי בחורים שישרפו את האוטו של אח שלך וגם אני אשלח אותם שישרפו אותך אם תצאי מהבית או תחזרי לעבוד".

יודגש כי בעת שהמערער עשה את המעשים בהם הורשע, הוא הפר, כפי הודאתו בבימ"ש קמא, את מעצר הבית שהוטל עליו בצו בית משפט השלום ברמלה, אשר אסר עליו, בין השאר, ליצור קשר עם המתלוננת.

במהלך עדותה בבית משפט קמא, חזרה בה המתלוננת מהתלונה שהגישה כנגד המערער במשטרה (ת/5) על המעשים שפורטו לעיל, והוכרזה עדה עוינת. בסופו של יום העדיף בית משפט קמא את הדברים שמסרה בת/5 על פני עדותה במשפט, כפי סמכותו הקבועה בסעיף 10(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, אמרות להן נמצא, לטעמו, חיזוק כנדרש בסעיף 10(א)(ד) לפקודה, ממצא אותו תוקף המערער בפנינו.

ב"כ המערער מפנה למזכר שערך השוטר סופר (ת/4), לפיו הוא שוחח עם מספר עובדים בסופרמרקט "עם מוחמד ועם ג'ומעה ועובדים נוספים וכולם טענו כי לא ראו דבר, וכי היה מדובר באירוע ביום שישי בשעות העומס" אך לא דק פורתא בפרשו את המזכר ללא בסיס ויצק בו תוכן עובדתי שאין בו, אף נוגד לו, בטענו בהודעת הערעור, כי מדובר "במזכר פוזיטיבי על פיו עדים העידו בפני השוטר כי נכחו ודבר מהמתואר על ידי המתלוננת לא ארע". לא רק שאין ממש בטענה זו, אדרבא, אל נוכח עמדת המתלוננת במשפט, אי הבאת עדים אלה להעיד מטעם המערער להגנתו תמכה בגירסת המתלוננת במשטרה וחיזקה את משקל הודעתה ת/5.

באותה מידה, גם הימנעות המערער להביא את אחיותיה  של המתלוננת להעיד להגנתו כי התלונה עליו היתה תלונת שווא שנולדה על פי עצתן כביכול, גם היא מחזקת בנסיבות את גירסת המתלוננת במשטרה משהמערער לא נתן טעם ונימוק במשפט לאי הבאתם לעדות. כך גם לגבי חברתה של המתלוננת, ניבין.

במצב שנוצר, היינו, חזרתה של המתלוננת מהודעתה במשטרה, אנו סבורים שאי הבאתם לעדות של עובדי הסופרמרקט, אחיות המתלוננת או חברתה ניבין, עומדת לרועץ למערער דווקא.

בין כה וכה, נמצאו לגירסת המתלוננת במשטרה חיזוקים למכביר, כפי שציין ומנה בימ"ש קמא בהכרעת דינו.

צדק בימ"ש קמא בכך שהעניק להודעת המתלוננת משקל מלא, שאכן מדובר בהודעה סדורה והגיונית, וזאת בניגוד לעדות המתלוננת במשפט שהיו בה סתירות ואי דיוקים. הודעת המתלוננת ת/5 משדרת אמינות, ולא נראה על פניה שזו הומצאה בעקבות שטיפת מוח כביכול, שנעשתה למתלוננת על ידי אחיותיה.

כידוע, ככל שהמשקל הפנימי של אמרה הטעונה חיזוק גדול יותר תידרש תוספת ראייתית קטנה יותר ובעניינינו, ראיית החיזוק אינה חייבת להתייחס לשאלה השנוייה במחלוקת דווקא או לאישום בעבירה עצמה אלא די בראייה המגבירה את אמינותה של האמרה על ידי אשור פרט רלבנטי לעבירה באמרה (ראו ע"פ 691/92 אהרון נ' מדינת ישראל פד"י נ(3) 675).

אמת ניתנת להאמר, שדבריה של המתלוננת במשפט, במסגרת החקירה החוזרת לאמור:

"ש: שהתקשרו אלייך מהמשטרה וביקשו ממך לדבר עם האחיות שלך, האם דיברת איתן? ת: כן, אבל הן לא הסכימו להעיד. ש: על מה יש להן להעיד? ת: הן היו באירוע, הן הזמינו את המשטרה, אבל הן לא רצו לבוא להעיד" (עמ' 11 לפרוטוקול בימ"ש קמא), מאשרת למעשה את העובדה שהאחיות נכחו באירוע המתואר בהודעתה של המתלוננת במשטרה, וקשה להבין את תשובותיה בדרך אחרת.

נראה כי מסקנת בימ"ש קמא, שהמתלוננת חזרה בה מתלונתה עקב פחד מהמערער, נתמכת לטעמנו מעצם העובדה שהמערער הודה במשפט שהפר צו של בית משפט, אשר אסר עליו להתקרב אליה או ליצור עמה קשר עקיף או ישיר. ממילא, כאמור, צדק בימ"ש קמא בקביעתו שעדותה של המתלוננת במשפט לא היתה מהימנה בשל סתירות וחוסר היגיון. בימ"ש קמא אף התרשם ישירות מהמתלוננת בעומדה על דוכן העדים ואין לנו עילה להתערב בהתרשמות זו בנסיבות שפורטו, ולפיה העדות במשפט היתה עדות מגמתית ונועדה לסייע למערער להחלץ מאימת הדין.

נוסיף, כי במשטרה ובבית המשפט הכחיש המערער כי פגש את המתלוננת באירוע מיום 15.6.06, אך המתלוננת אישרה בחקירתה הנגדית את העובדה הזו כדלקמן: "יום לפני כן הוא (המערער, ע.צ.) הביא אותה, אבל ביום שהוא היה בסופר הוא לא הביא אותה. ביום לפני האירוע הוא הביא את הילדה ואני הבאתי את הילד ונפגשנו בגן הציבורי" (עמ' 11 לפרוטוקול בימ"ש קמא). דברים אלה, המנוגדים לגירסת המערער, אותם ציינה המתלוננת בעודה עדה עוינת, אכן תומכים במסקנת בימ"ש קמא שעדות המתלוננת במשפט היתה מגמתית ונועדה לתמוך בעניינו של המערער.

עוד נוסיף, שלגירסת המתלוננת בהודעה במשטרה סיפק המערער עצמו חיזוק משמעותי באומרו - כמשיח לפי תומו - "אני זוכר משפט אחד שהיא שאלה אותי ולא הבנתי. היא שאלה אותי אם אני שרפתי את הרכבים שלהם, עניתי בצחוק "כן" ולא ידעתי מזה בכלל. בסוף נודע לי שבאמת נשרפו להם רכבים" (עמ' 21 לפרוטוקול בימ"ש קמא).

השאלה מדוע המתלוננת לא פנתה לבית החולים לאחר התקיפה לא הובררה די צרכה. מכל מקום, גם אם לא הלכה לבית החולים אין בכך כדי לתמוך, בנסיבות שפורטו לעיל, בגירסת המערער, שמעשי התקיפה לא ארעו, והרשעה בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית אינה מצריכה המצאת אישור רפואי, שכן על פי הפסיקה די בפגיעה גופנית שגורמת לכאב בלבד כדי שהפגיעה תהיה בגדר חבלה גופנית (עיין י. קדמי, "על הדין בפלילים - חוק העונשין, חלק שלישי עמ' 1522-1523).

אנו בדעה שבימ"ש קמא ניתח נכון את חומר הראיות שהיה בפניו, ממצאיו ומסקנותיו מעוגנים בו, ולפיכך אנו דוחות את הערעור.

ניתנה היום כ"ב באלול, תשס"ז (5 בספטמבר 2007) במעמד הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ