אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק עפ 7097/05

פסק-דין בתיק עפ 7097/05

תאריך פרסום : 06/09/2007 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט המחוזי באר שבע
7097-05
28/09/2005
בפני השופט:
1. כב' הנשיא י.פלפל - אב"ד
2. נ. הנדל
3. א.ואגו


- נגד -
התובע:
זריהן ירון
עו"ד אייל רחמים
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד חנה מגד
פסק-דין

  השופט נ. הנדל:

1.         לאחר שמיעת ראיות הורשע המערער בביצוע עבירות של גרם מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב, הפקרה אחרי פגיעה והשמדת ראיה. הוא נידון למאסר בפועל לתקופה של שלושים חודש, מאסר מותנה של תשעה חודשים למשך שלוש שנים לבל יעבור אחת מהעבירות בהן הורשע ופסילה מלהחזיק או מלקבל רשיון נהיגה לתקופה של שבע שנים. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין.

            על פי האמור בכתב האישום והנקבע בהכרעת הדין, ביום שישי אחד, בשעה 12:45, נהג המערער ברכב באשקלון. בהגיעו בסמוך לתחנת אוטובוס הבחין באוטובוס שעצר על מנת להעלות ולהוריד נוסעים. המערער המשיך בנסיעתו בלי להאט את מהירותו, עבר את האוטובוס ואף האיץ מהירותו ופגע בילדה בת שמונה, אשר יצאה מבין שני כלי רכב חונים, וחצתה את הכביש. כתוצאה מהתאונה נפטרה הילדה. המערער עצר בנתיב הימני כעבור כמאה חמישים מטר, הסתכל לאחור ונמלט מהמקום ישירות לבסיס צבאי בו שירת כחייל. הוא נשאר בבסיס למשך השבת. ביום ראשון נפגשו המערער ואביו במוסך סמוך למחסום ארז, המערער השאיר שם את הרכב במטרה לתקן נזק שנגרם כתוצאה מהתאונה. המשטרה הגיעה למוסך באותו יום, אך עד אז כבר תוקן הנזק. בצהרי יום ראשון הסגיר המערער את עצמו למשטרת ישראל, וזאת לאחר שהמשטרה איתרה את הרכב במוסך, כאמור, ואף התקשרה לאחיו של המערער, הרשום כבעל הרכב.

הסניגור סבור שלא היה מקום להרשיע את מרשו באף אחת מהעבירות בה הורשע. הסתייגותו הינה בעיקר מהמסקנות המשפטיות שהסיק בית משפט קמא מהממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו. לגישת הסניגור התנהגות המערער היתה לא מוסרית, אך לא מגיעה לדרגה של אחריות בפלילים.

2.         הבוחן המשטרתי, שחקר את התאונה והעיד מטעם התביעה, הביע דעתו כי התאונה היתה בלתי נמנעת. בית משפט קמא ציין שלא ניתן לקבוע כממצא עובדתי את מהירות נסיעתו של המערער, וקבע "שהתאונה התרחשה במקום זירה שסימני אזהרה לנהג היו צריכים להיות בה ולא היו, לא מעבר חציה, לא תמרורים, לא סימן שיש גן ילדים באיזור ואף לא תחנת אוטובוס או מפרץ חניה לצורך כך". אין סימנים שיכולים להצביע על מקום האימפקט המדויק. בית משפט קמא אף הוסיף שלו התרחשה התאונה במרחק של עשרות מטרים מהאוטובוס, היה מקום לזכות  את המערער מהעבירה של גרימת התאונה. חרף האמור הרשיע בית משפט קמא את המערער, זאת משום שקבע כממצא שהתאונה התרחשה מספר מטרים לאחר שחלף על פני האוטובוס העומד. בהכרעת דינו הדגיש בית משפט קמא כי נהג מן הישוב חייב לצפות את הסיכונים בדרך כאשר הוא עובר ליד אוטובוס עומד, ועל כן היה על המערער לנהוג בזהירות כפולה ומכופלת.

אינני חולק על מסקנת בית משפט קמא בדבר האחריות המוטלת על נהג בנסיבות העניין, אך הפער קיים בין קביעה זו לבין קביעה של אחריות לתאונה. פער זה הינו הקשר הסיבתי בין רשלנות לבין גרימה. אף כאשר נהג מפר בצורה בוטה את תקנות התעבורה, יש להוכיח שמחדליו הם אלה שגרמו לתאונה. בהעדר חוליה זו - אשר יש להוכיחה מעל לכל ספק סביר במשפט פלילי - השרשרת אינה שלמה.

טרם יובהר יישום נקודה זו על המקרה דנא, נכון יהיה להתייחס לטענות הצדדים ברובד העובדתי. התביעה הצביעה על עדים שמסרו כי המערער נהג במהירות אותה העריכו כארבעים-חמישים קמ"ש. דא עקא, הערכה זו מטבעה אינה מדויקת ולא ניתן להישען עליה בפלילים. הרי עסקינן בהערכה מספרית. הסניגור מלין על כך שבית משפט קבע שהתאונה התרחשה מספר מטרים לאחר שרכב המערער חלף על פני האוטובוס, ומבקש לקבוע, בהתאם למה שמסר אחד העדים, שהתאונה התרחשה עשרות מטרים מהמקום בו עמד האוטובוס. התשובה לכך מצויה בפי המערער עצמו. הוא אשר מסר בצורה ברורה שהתאונה התרחשה מספר מטרים לאחר שחלף על פני האוטובוס. עדות זו מסר לא רק בבית המשפט אלא אף במהלך החקירה המשטרתית. אמנם, יתכן מצב בו בית המשפט שולל גרסה עובדתית של נאשם, למשל כאשר אין היא מתיישבת עם התשתית הראייתית שהונחה, אך מיותר לציין שבית משפט רשאי לקבל גרסת נאשם כאשר היא אפשרית ונטענה מפיו בצורה ברורה. מכאן יש לחזור לאמור לעיל בדבר רשלנות המערער.

טרם יורשע נאשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, חובה לשאול האם הוכח שרשלנותו הינה הגורם לתוצאה הקטלנית. נדמה שהצבת שאלה זו מעוררת קושי במקרה זה. הלכה היא שהמתקרב לתחנה בה עומד אוטובוס ונוסעים עולים ויורדים ממנו, חייב להעלות את מידת זהירותו. עליו להאיט את מהירות נסיעתו ובמידת הצורך, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך, אף לעצור את רכבו, זאת לפי תקנה 52(12) לתקנות התעבורה. המבחן הינו שילוב של חובה כללית והתאמת הנהיגה למצב בשטח. בענייננו לא נקבע באיזו מהירות נסיעה אפשר היה למנוע את התאונה. ודוק: אינני קובע שהתביעה היתה מנועה מלדרוש את הרשעת המערער מפני שהבוחן, אשר העיד מטעמה, הגיע למסקנה שהתאונה היתה בלתי נמנעת. אך היה על התביעה לבקש מהבוחן לנמק את מסקנתו, ולהבהיר לבית משפט ולסניגוריה מה הטעם שהתביעה עומדת על הרשעת המערער.

בענייננו התביעה הלכה רק חצי דרך. הבוחן קבע שהתאונה היתה בלתי נמנעת בנסיעה במהירות של חמישים קמ"ש. התביעה רשאית היתה לטעון שהיה על המערער לנהוג במהירות נמוכה יותר. ברם, לא הוצגה לבוחן שאלה האם ניתן היה למנוע את התאונה בנסיעה במהירות של שלושים קמ"ש, למשל. קושי נוסף הינו שגם אם נקבל את דברי המערער שהתאונה התרחשה במרחק של מספר מטרים מהאוטובוס, הרי לא ברור אם מדובר בשלושה, חמישה או עשרה מטרים. יתרה מזו, צודק הסניגור באומרו שאם בית משפט קובע כממצא, על סמך דברי המערער, שהתאונה התרחשה מספר מטרים מהאוטובוס, הרי אפילו שהמערער העיד כי האיץ את מהירותו - עד כמה יכול היה להגביר את מהירותו, במרחק כה קטן? הווה אומר, העדויות, לרבות דברי המערער, מצביעות על כך שהמערער נהג במהירות בלתי סבירה בנסיבות העניין, אך לא ניתן לכמת במדויק מהירות זו. אם נוסיף לכך שגובהה של המנוחה היה מתחת לגובה כלי רכב, ולכן קשה היה לראותה עד שנכנסה לכביש, ניתן יהיה להגיע למסקנה שקיים חסר בנתוני השטח הדרושים בכדי לקבוע מסקנה בדבר הנסיבות בהן יכול היה המערער למנוע את התאונה. לא ניתן היה לדרוש ממנו, בנסיבות העניין, לעצור ולהמתין רק בגלל האפשרות שילד יצא מתוך השטח של כלי הרכב החונים. על כן יש לבחון את השאלה באילו נסיבות היתה התאונה נמנעת. הואיל וסוגיה זו נותרת תלויה בלא מענה, הספק הסביר פועל לטובת המערער בהליך המתנהל על פי כללי הדין של המשפט הפלילי.

מכאן מסקנתי שיש מקום לזכות את המערער מחמת הספק מעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין. תחת זאת הייתי מרשיעו בעבירה של נהיגה בנסיעה במהירות בלתי סבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה. מאחר ונושא המהירות עלה במשפט ועמד במרכזו קיבל המערער הזדמנות להתגונן נגד האשמה בעבירה זו. למעשה זוהי התוצאה המתבקשת והצודקת בנסיבות העניין, לאחר שנפל הרכיב של הקשר הסיבתי הנדרש להוכחת אחריות בגרימת התאונה.

3.         טענת המערער נגד הרשעתו בעבירה של פגע-וברח הינה זו: אין מחלוקת שהוא עצר את הרכב, גם אם במרחק של כמאה וחמישים מטר, וכשראה שנכחו במקום אנשים נוספים, עזב. אם כך, טוען הסניגור, הוא עמד על תוצאות התאונה, כלשון סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה. המענה לכך במקרה דנא הינו ברור. הבטה לאחור ממרחק של מאה וחמישים מטר אין די בה, ואפילו ירד מהרכב לשם כך. על נהג אשר פגע באדם לשאת באחריות לתאונה, ואין הוא יכול להמשיך בנסיעתו כאילו התאונה לא קשורה אליו. במישור זה אין אנו עוסקים בקשר סיבתי-משפטי, אלא קשר סיבתי-עובדתי. כלומר, השאלה אינה אם הנהג אחראי מבחינה משפטית לתאונה אלא אם הוא אחראי מבחינה עובדתית. המערער ידע שפגע באדם, הוא העיד שנלחץ ולא עיכל את מה שעשה. כמו כן העיד המערער שראה אנשים במקום, אך האחריות מוטלת עליו לגשת, להזדהות כנהג שפגע באדם, ולא להמלט מהמקום. כפי שקבעה כב' השופטת נאור בעניין ממן נ' מדינת ישראל (רע"פ 1021/04) "ככלל, אין די בעצירה קינטית שכן העיקר הוא במטרת העצירה ולא בעצם העצירה במובנה הטכני. יש לבחון האם הפעולות שלאחר העצירה יש בהן כדי לעמוד על תוצאות התאונה". יתרה מזו, יושם אל לב באיזו עבירה הורשע המערער. המדינה בחרה להאשימו בסעיף 64א(א) לפקודה, סעיף שעונשו המירבי הינו שבע שנות מאסר, ולא לפי חלופה (ב) של אותו סעיף, שעונשו המירבי הינו תשע שנים. המשותף לשתי החלופות הינו שמדובר בנהג המעורב בתאונה שידע, או היה עליו לדעת, כי נפגע אדם. השוני הוא שבחלופה הראשונה הנאשם מואשם בכך שלא עמד על תוצאות התאונה, ואילו בשניה הוא מואשם בכך שלא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש. מבלי לנתח שאלות משפטיות שאינן מתעוררות במקרה זה, הרי לא צריכה להיות מחלוקת שהמערער עבר על חלופה (א) בה הואשם משום שלא עמד על תוצאות התאונה. המסקנה הינה שיש להותיר את ההרשעה בעבירה זו על כנה.

            הגנת המערער נגד העבירה של השמדת ראיות בכל הקשור לתיקון הרכב הינה שהוא הסגיר את עצמו. מעשה זה, לדבריו, מלמד על הבעת חרטה ורשאי הוא להינות מההגנה של פטור עקב חרטה. טענה זו אין לה בסיס. סעיף 28 לחוק העונשין שכותרתו "פטור עקב חרטה" קובע מפורשות שהפטור יחול רק לגבי אדם שניסה לעבור עבירה, ומוכיח שמחפץ נפשו בלבד ומתוך חרטה חדל מהשלמת המעשה. במקרה זה אין אנו עסקינן בניסיון אלא בעבירה שהושלמה.

4.         נותר הערעור על גזר הדין. המערער יליד 1981. אין לו הרשעות קודמות בפלילים, וכפי שקבע בית משפט קמא צבר הרשעות בודדות בתעבורה, שאינן משמעותיות. התסקיר שהוזמן מתאר שהמערער הינו תלותי, פאסיבי ונעדר כוחות פנימיים להתמודדות תקינה עם מצבי דחק. בצדק ציין עורך התסקיר שאבחנה זו משקפת את התנהגותו במקרה הנידון. בעקבות תגובתו לתאונה הופנה המערער לבית חולים, שם אובחן כסובל מתסמונת פוסט-טראומטית כתוצאה מהתאונה. הומלץ על טיפול תרופתי אך המערער לא שיתף פעולה.

            לנוכח מסקנתי שהמערער אינו אשם בתאונה ברי שיש מקום להקל בעונשו. התובעת המלומדת הפנתה אותנו לפסק דין ע"פ (באר-שבע) 7130/00 סבח נ' מדינת ישראל. באותו מקרה נידון המערער לעונש מאסר בפועל למשך שלוש שנים. בערעור הוא זוכה מגרימת התאונה, ונידון לעשרים ושניים חודשי מאסר בפועל. קיימים הבדלים ברורים בין שני המקרים. סבח, בעל עבר פלילי, לא הודיע שהוא אחראי לתאונה אלא כחלוף שמונה חודשים, הוא אף הפקיר את הנפגע בשעה 04:00 לפנות בוקר.

            המערער אמנם עבר את העבירה של פגע-וברח אך ראה שבמקום נכחו אנשים. אין בכך לפטור אותו מאחריות, אך העניין רלוונטי במידת מה לעניין העונש. הוא פנה למשטרה יומיים לאחר התאונה, ולא הוכח שאחיו יצר קשר עימו לפני כן. כאמור, אין לו עבר פלילי. הוא סובל מבעיות פסיכולוגיות. מהצד האחר אין להשלים עם התנהגות של פגע-וברח. חובתו של נהג ברכב לעמוד על תוצאות התאונה, כן יש חומרה בכך שהוא שלח את הרכב שהיה מעורב בתאונה לתיקון, על מנת למנוע חשיפת ראיה.

            בסיכום הכולל, סבורני שבנסיבות מקרה זה, מלכתחילה החמיר בית משפט קמא יתר על המידה עם המערער, על אחת כמה וכמה משהוחלט לזכותו מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, אשר משליכה גם על העבירות האחרות. כן הייתי נותן משקל למצב הנפשי השביר של המערער.

5.         הייתי מציע לחברי את התוצאה הבאה: יש לקבל באופן חלקי את ערעור המערער על הכרעת הדין באופן שיזוכה מחמת הספק מעבירה של גרימת מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב, לפי סעיף 304 לחוק העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה. תחת זאת הייתי מרשיע את המערער בעבירה של נהיגה במהירות בלתי סבירה על פי תקנה 51 לתקנות התעבורה, כן הייתי משאיר על כנן את ההרשעה בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה והשמדת ראיה. לעניין גזר הדין הייתי מקבל את הערעור, הייתי גוזר על המערער עונש מאסר בפועל של ארבעה-עשר חודש. כן הייתי מציע לקצר את תקופת הפסילה לחמש שנים. יתר הוראות גזר הדין, לרבות המאסר על תנאי, ישארו על כנם. בהתאם להמלצת שירות המבחן, על הלווי לשלוח עותק של פסק דין זה לשלטונות השב"ס, בכדי לקחת לתשומת לבם את מאפייני אישיותו של המערער.

                                                                                                                        ___

                                                                                    נ. הנדל - שופט


התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ