אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק עפ"ג 13897-07-11

פסק-דין בתיק עפ"ג 13897-07-11

תאריך פרסום : 11/02/2013 | גרסת הדפסה
עפ"ג
בית המשפט המחוזי באר שבע
13897-07-11,15029-07-11
25/04/2012
בפני השופט:
1. כב' הנשיא י. אלון אב"ד
2. ח. סלוטקי
3. י. צלקובניק


- נגד -
התובע:
מ.י. המחלקה לחקירת שוטרים
עו"ד צורי סבן
הנתבע:
1. עידן כהן
2. אדם סרוסי

עו"ד נתנאל לגמי
פסק-דין

השופט י. צלקובניק:

המשיב 1 (המערער בערעור שכנגד) והמשיב 2, הורשעו ביום 20.1.2010 בבית המשפט קמא (כב' השופט ד' מגד), לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו- 382(א) לחוק העונשין, תשל"ז -1977.

ביום 26.5.2011 (בפני מותבו של כב' השופט אור אדם, לאחר שהשופט מגד מונה, לכהן כשופט בבית המשפט המחוזי), נגזר על משיב 1 עונש של 6 חודשי מאסר מותנים למשך שלוש שנים, קנס בסך של 1000 ש"ח ופיצוי למתלונן בסך של 5000 ש"ח.

הרשעתו של המשיב 2 בוטלה, והוטלו עליו 200 שעות של"צ, פיצוי למתלונן בסך של 3000 ש"ח, פיקוח שירות מבחן למשך שנה, וחתימה על התחייבות בסך של 2500, שלא לעבור עבירת אלימות במשך שנה.

המדינה מערערת (במסגרת עפ"ג 13897-07-11) על קולת העונש שהוטל על משיב 1, ועל ההימנעות מהרשעתו של המשיב 2, ומבקשת להטיל על שני המשיבים מאסר ממשי, בנוסף לקנס ופיצויים.

מנגד, מערער משיב 1 על הרשעתו, (במסגרת ע"פ 15029-07-11), ומבקש להורות על ביטול עונש המאסר המותנה שהוטל עליו.

הדיון בשני הערעורים אוחד.

על פי הנסיבות שנקבעו בהכרעת הדין, ביום 20.9.2007, בשעה 21:00, עברו שני המשיבים (ילידי 1988 ו- 1987, בהתאמה), לבושי בגדים אזרחיים, ברכב ליד אתר בניה באשדוד - לטענתם נסעו לבית הכנסת לאמירת "סליחות" -  והבחינו במקום בשומר האתר, יוסף אבו סבית, הוא המתלונן, (יליד 1965). לטענת המשיבים חשדו במתלונן כי הוא שוהה בלתי חוקי, ולפיכך פנה המשיב 1, ששירת באותם ימים, כשוטר משמר הגבול, אל המתלונן, הזדהה בפניו כשוטר, וביקשו להציג תעודה מזהה. המתלונן, העובד בחברת שמירה מזה 18 שנים, אמר למשיבים כי התעודה נמצאת בקרוואן, באתר הבניה, מרחק של 100 מ' מהמקום, והשלושה החלו להתקדם לעבר הקרוואן, כאשר המשיב 2 הולך מעט מאחור. המתלונן מסר בעדותו כי לפתע תקף אותו משיב 1, והמשיב 2 הצטרף אליו. נקבע כי שני המשיבים , "היכו אותו ללא סיבה, באפו, בבטנו ובמקומות נוספים בגופו ולא חדלו גם כאשר נפל על הרצפה". המתלונן ניסה להזעיק את אחיו באמצעות מכשיר מירס, ואחד המשיבים "חטף את המכשיר מידו". עקב הכאתו נגרמו למתלונן שבר באף, שטפי דם ונפיחות בפניו וברגלו, והוא נזקק אותו לילה, לקבלת טיפול רפואי בבית חולים.

המשיבים טענו בעדויותיהם כי פעלו מתוך הגנה עצמית, וניסו להשתלט על המתלונן לאחר שהמתלונן הוא שתקפם ראשונה, ואולם גרסתם נמצאה בלתי אמינה, ונדחתה על ידי בית המשפט, שהעדיף על פניהן את עדותו של המתלונן שנמצאה "מהימנה ומשכנעת".

מתסקירו של המשיב 1 (מיום 30.12.2010), עולה, כי מדובר במי ש" מתקשה בויסות רגשי", והעבירה קשורה לכך שהינו בעל סף תסכול נמוך, ופגיעה בדימוי העצמי, " נראה, כי בין היתר, ניסה להעלות דימויו העצמי בעיני נאשם 2 אשר הינו חבר ילדות".  המשיב 1 הכחיש את ביצוע העבירה בפני שירות המבחן, ולא נטל אחריות למעשה. בנסיבות אלה נמנע שירות המבחן מכל המלצה טיפולית. צוין, כי המשיב 1 עובד כיום בצורה תקינה, כחשמלאי ומתקין, במוסך של חברת רכב באשדוד.

בית המשפט קמא ציין כי נוכח עמדת שירות המבחן, אי נטילת אחריות, ומעמדו של המשיב 1 כשוטר, לא ניתן להימנע מהרשעה. עם זאת, נוכח העבר התקין, והשלכות ההרשעה, לא הוטל על המשיב 1 מאסר ממשי.

באשר למשיב 2 צוין בגזר הדין, כי התסקיר לגביו מעלה נטילת אחריות והבעת צער. המשיב אף ביקש להיפגש עם המתלונן ולהביע חרטה בפניו. מהתסקיר עולה בנוסף, כי המשיב שוחרר מצה"ל, לאחר שירות של כעשרים חודשים, בשל בעיה בריאותית, וביטא תסכול נוכח שחרורו. הוא טען בפני שירות המבחן, כי "ביצע העבירה...על רקע רצונו לממש יכולותיו "כלוחם" ועל רקע קשייו בתחום הנפרדות ומיקוד שליטה פנימי במצבי קונפליקט". באותם ימים, עסק המשיב 2 בתפקידי אבטחה, ונטען בפני שירות המבחן כי אם יורשע, עלולה ההרשעה לפגוע בקידומו, בסוג עבודה זה. בנסיבות אלה המליץ שירות המבחן להטיל על המשיב של"צ, ולהעמידו במבחן למשך שנה.

עמדת שירות המבחן; טענת המתלונן כי המשיב 1 הוא שהחל באלימות כלפיו, והמשיב רק "נלווה אליו לאלימות לאחר מכן"; העובדה שמשיב 2 לא היה במעמד של שוטר; הפגיעה האפשרית בתעסוקה, היו הנסיבות שעמדו ביסוד החלטת בית המשפט להימנע מהרשעת משיב 2, ולהסתפק בהטלת "של"צ בהיקף משמעותי", בנוסף לפיצוי וההתחייבות כספית.

בערעורה טוענת המדינה, כי בעונש שהוטל על משיב 1 לא ניתן ביטוי מספק לחומרת התנהגותו של המשיב, שניצל לרעה את סמכותו כשוטר מג"ב, ערך "הצגת תכלית" בפני המשיב 2, ועיכב את המתלונן בדרישה כי יציג לו תעודה מזהה, ולאחר מכן חבל עם המשיב 2 בגופו של המתלונן בצורה קשה. באשר למשיב 2, נטען, כי לא היה מקום להימנע מהרשעתו, והאינטרס הציבורי גובר על השיקולים הכרוכים בנסיבותיו האישיות של המשיב 2, נוכח כך שחבר למשיב 1 למעשה אלימות קשה בנסיבותיו, מעשה המצדיק הטלת מאסר ממשי.

המשיב 1 טוען בערעורו כי נוכח מועד ביצוע העבירות, לפני למעלה מארבע שנים, ובעת שהמשיב היה בן 19 שנים, ואף סיים שירות צבאי מלא, (לאחר שהועבר ממג"ב בשל התנהגותו למסגרת צבאית אחרת), ומשהמשיב לא חזר לבצע עבירות, הרי שניתן לומר כי מעורבותו בעבירה הנדונה הינה בבחינת מעשה חריג שאינו מעיד על התנהלות עבריינית. נטען כי הרשעת המשיב 1, עלולה להביא לפגיעה קונקרטית במקום העסקתו הנוכחי, ו"מי יתקע לנו כף שלא יהיה בהרשעתו זו כדי לסכן את עתידו המקצועי", וניתן להסיק מהנאמר בגזר הדין, כי אחד מנימוקי ההרשעה נעוץ גם בשל כך שהמערער בחר לנהל הוכחות, לאחר שטען תחילה לחפותו, ודבר זה אינו אמור לעמוד לו לרועץ.

ב"כ משיב 2 טוען כי יש ליתן משקל לכך שהמשיב 1 הוא שהחל באלימות נגד המתלונן, והמשיב 2 הצטרף למעשה התקיפה רק לאחר מכן, וחלקו בהכאת המתלונן היה קטן יותר, ואף נטען, כי לא ניתן לייחס לו את פציעת המתלונן. המשיב עובד כיום בחברת "אלקטרה", כמנהל מחסן, ומעסיקיו שבעי רצון מתפקודו, והוא אף קודם בעבודתו. הרשעתו עלולה לפגוע בעתידו בחברה. המשיב 2 הביע צער וחרטה על מעשיו; הוא שילם את הפיצוי שהוטל עליו, ואף נשא במרבית תקופת השל"צ (170 שעות). בעניין זה טוען ב"כ המשיב, כי הטלת השל"צ, כשלעצמה, אינה מאפשרת עוד הטלת מאסר כפי שעתרה המדינה.

בנסיבות אלה עותר משיב 2, שלא להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שלא להרשיעו, וממילא שלא להחמיר בעונשו.

אם תישמע דעתי, יש מקום לקבלת ערעורה של המדינה ביחס לשני המשיבים.

רבות נכתב ונאמר, אודות מעשי אלימות והתנהגות נפשעת אחרת, תוך ניצול מעמד וכוחנות, כנגד אדם, באשר הוא אדם, נוכח מוצאו: "יישמע וידעו הכל, כי לא נשקוט ולא ננוח עד אשר ירפא לנגע ויהודי לא יתעלל באדם, לא ביהודי, לא בערבי ולא בכל האדם". (דברי כב' השופט מ. חשין, (כתוארו אז), בבש"פ 2224/94, מ"י נ. בן שטרית ואח', ניתן ביום 22.4.1994). "פגיעה ביהודי משום שהוא יהודי, ופגיעה בערבי משום שהוא ערבי, חותרת תחת התשתית החברתית עליה מבוסס המשטר שלנו. כל אדם זכאי להגנה על גופו, רכושו וחייו, והכל שווים  בעיני החוק ובעיני החברה." (דברי כב' השופט א. ברק, (כתוארו אז), בע"פ 4884/92, מ"י נ. לגמי, ניתן ביום 1.3.1993).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ