אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק בר"ע 3029/05

פסק-דין בתיק בר"ע 3029/05

תאריך פרסום : 31/08/2006 | גרסת הדפסה
בר"ע
בית המשפט המחוזי בתל אביב
3029-05
28/06/2006
בפני השופט:
הנשיא אורי גורן

- נגד -
התובע:
1. מחמוד עבדול קאדר אחמד חאג' יחיא
2. מוחמד עבדול קאדר אחמד חאג' יחיא
3. עבדול רחמן עבדול קאדר אחמד חאג' יחיא
4. יורשי המנוח זוהיר עבדול קאדר אחמד חאג' יחיא
5. סמייה עבד אלקאדר אחמד חאג' יחיא
6. סומייה עבד אלקאדר אחמד חאג' יחיא
7. נזמייה עבד אלקאדר אחמד אדריס

עו"ד ישי שריד
עו"ד רביב לוי
הנתבע:
1. נעמאן עבדול קאדר אחמד חאג' יחיא
2. אחמד עבדול קאדר אחמד חאג' יחיא (משיב פורמאלי)
3. עזבון המנוחה וצפיה עבדול כרים עבד חאג' יחיא ז"ל (משיב פורמאלי)
4. רשות הפיתוח - באמצעות מינהל מקרקעי ישראל מחוז מרכז (משיבה פורמאלית)
5. עבד אלקאדר אדריס נעימה (משיב פורמאלי)

עו"ד מוהנד ג'בארה
עו"ד נעמה פרס
פסק-דין

תחילתו של הליך זה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא (כב' השופט דוד גדול) מיום 16.10.05 בתמ"ש 12790/04 (להלן - ההחלטה). בגדרה של אותה החלטה נתקבלה למעשה תובענה שהגיש המשיב כנגד המערערים והמשיבים הפורמליים שבכאן, לפירוק שיתוף במקרקעין המצויים בתחום העיר טייבה, בדרך של חלוקה-בעין - חלוקה השונה מן האופן שבו רשומות זכויות הצדדים בלשכת רישום המקרקעין. כל זאת, על-יסוד קבלת טענתו של המשיב בדבר הסכם חלוקה שנכרת בעל-פה ובהתנהגות בין שותפים במקרקעין שהינם בני משפחתו, לרבות הוא עצמו. במסגרת ההחלטה ניתן צו לפירוק השיתוף במקרקעין בדרך האמורה, תוך מינויו של ב"כ המשיב ככונס לצורך ביצוע הוראות בית המשפט בכל הקשור בהליכי הפירוק אשר ניתנו באותה החלטה. מכאן בקשת הרשות לערער.

בדיון בבקשת הרשות לערער שהתקיים בפניי ביום 10.4.06 הוריתי על מתן רשות כאמור, וכפועל יוצא מכך גם על הפיכתו של ההליך לערעור מן המניין בפני דן יחיד. בהסכמת הצדדים במהלך אותו דיון, ניתן עתה פסק-דין בערעור על-יסוד עיקרי הטיעון שהגישו, בלא צורך בטיעון נוסף.

העובדות, ההליכים והטענות

1.         הצדדים, למעט המשיבה הפורמלית 3 (היא רשות הפיתוח), קשורים בקשרי משפחה. שבעה מביניהם הרלוונטיים לצורך הליך זה, ובכללם המשיב, מהווים בעלים במשותף של מקרקעין הרשומים בלשכת רישום המקרקעין בנתניה כחלקה 28 בגוש 7836 וחלקה 26 בגוש 7832 באזור הישוב טייבה (להלן בהתאמה - חלקה 28 ו-חלקה 26; ושתיהן יחד להלן - המקרקעין).

אין חולק, כי הבעלות המשותפת במקרקעין הוקנתה במתנה בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת על-ידי אבי המשפחה לבניו, המערערים 1-4, המשיב, והמשיב הפורמלי 1 ולרעייתו ז"ל, שהמשיב 2 הוא עזבונה (להלן ביחד - הבעלים המשותפים) - וזאת בחלקים שווים ובלתי מסויימים במקרקעין. בהתאם לכך גם נרשמו הזכויות בשנת 1978 בלשכת רישום המקרקעין באופן הבא: הזכויות בחלקה 28 (ששטחה 38,127 מ"ר) רשומות על-שם הבעלים המשותפים, באופן שלזכות כל אחד מהם נרשמו 1/7 חלקים בלתי מסוימים בחלקה (שווי-ערך לכ-5,447 מ"ר); ואילו הזכויות בחלקה 26 (ששטחה 17,530 מ"ר), נחלקות על-פי הרישום בלשכת רישום המקרקעין בין רשות הפיתוח (המחזיקה ב-1/3 חלקים בלתי מסוימים בחלקה), לבין הבעלים המשותפים, אשר לזכות כל אחד מהם רשומים 2/21 חלקים (שווי-ערך לכ-1670 מ"ר).

2.         שתי החלקות הנ"ל - שאינן סמוכות אלא מצויות במרחק פיזי האחת מן השנייה - הינן חלקות קרקע חקלאיות, בלתי בנויות ובלתי סימטריות. לטענת המשיב, אשר כפי שיבואר בהמשך נתמכה בחוות-דעת מומחה מטעמו ולא נסתרה בראיות שהובאו בפני בית-משפט קמא, יכולת הניצול החקלאי של שתי החלקות איננה הומוגנית, שכן חלקה 28 כוללת מקטע של אדמת סלעים טרשית המקשה על פוריות הקרקע, בעוד שחלקה 26 הינה כולה קרקע פורייה ומניבה.

3.         על אף הרישום השיוויוני של הזכויות במקרקעין בין הבעלים המשותפים, בשלב זה של ההליך אין עוד למעשה מחלוקת בין הצדדים כי בפועל, כבר למן מועד הרישום בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת ובמשך למעלה מעשרים שנה, בהסכמה בעל-פה ובהתנהגות הקצו ביניהם הבעלים המשותפים את המקרקעין בעין, באופן בלתי שוויוני, כך שכל אחד מהם קיבל לרשותו חלק מסוים מהמקרקעין, שאינו תואם את אחוזי הבעלות הרשומים לזכותו בלשכת רישום המקרקעין. כמו כן אין מחלוקת בכך, כי המשיב - אשר בניגוד ליתר הבעלים המשותפים עיקר עיסוקו אינו בתחום החקלאות - הסכים לקבל לחזקתו ולשימושו הייחודי את חטיבת הקרקע הסלעית והטרשית שבחלקה 28. כפועל יוצא מהסכמה זו, הוקצתה לכל אחד מהמערערים 1 - 4, והמשיבים הפורמליים 1 - 2, חלקה בגודל של בין ששה לשבעה דונמים, בעוד שהמשיב קיבל חלקה בגודל של כשלושה-עשר דונמים, אשר על-פי טענתו (שנתמכה כאמור בחוות-דעת מומחה), ברובה אינה ניתנת לעיבוד חקלאי. בחלקה 26, לעומת זאת, הוקצו שטחים למערערים 1 ו-4 בלבד (כאשר רשות הפיתוח, המחזיקה כאמור בזכויות לגבי 1/3 מהחלקה, פתחה נגדם בהליכים במסגרת ת.א. 620/93 בבית משפט השלום בכפר-סבא).

4.         על-יסוד פרקטיקה זו שהתקיימה בפועל במקרקעין במשך שנים ארוכות, ומשהתגלעה בשנת 2000 מחלוקת בין האחים לאחר מות אמם, הגיש המשיב בשנת 2004 תובענה לבית המשפט לענייני משפחה, ובה עתר לפירוק שיתוף במקרקעין בהתאם ל"הסכם החלוקה" שנכרת, לטענתו, בעל-פה ובהתנהגות בין הבעלים המשותפים כבר בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת, וקוים על-ידם במשך למעלה מעשרים וחמש שנים. במילים אחרות, המשיב עתר לפירוק השיתוף במקרקעין ולחלוקת המקרקעין בעין בין הבעלים המשותפים, בהתאם לאופן בו הוקצו המקרקעין בפועל ביניהם בהסכמה - אופן אשר, כמבואר לעיל, אינו תואם את הרישום בטאבו.

כתמיכה לתביעתו, הציג השיב בפני הערכאה הראשונה תשריט חלוקה שכותרתו "הצעת חלוקה לפי הסכם בעלים", שנערך על-ידי מודד מוסמך בשנת 1979, אשר מתייחס לחלקה 28 ומקצה בה למשיב שטח ספציפי של 13,313 מ"ר, וליתר אחיו שטחים ספציפיים קטנים בהרבה (להלן - התשריט). תשריט זה, כך טען המשיב, הוזמן בשעתו על-ידו לבקשת כל אחיו, והוא מלמד על גמירות דעת לכריתתו של הסכם פירוק שיתוף סופי בין הבעלים המשותפים. כמו כן הוגשה מטעם המשיב חוות-דעת-מומחה של האגרונום שמאי אלוף (להלן - המומחה), שלפיה יכולת הניצול החקלאית של השטח (בתוך חלקה 28) בו החזיק המשיב בפועל במהלך כל אותן שנים, נמוכה עשרות מונים מיכולת הניצול החקלאית של השטחים הספציפיים אשר הוקצו ליתר הבעלים המשותפים. יצויין, כי אלו האחרונים נמנעו מלהגיש חוות-דעת נגדית, הגם שאין חולק כי ניתנה להם ההזדמנות לעשות כן.

5.         במסגרת הדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא, התקשו הנתבעים לחלוק על עצם קיומה של הסכמה שעל-פיה החזקה והשימוש במקרקעין התנהלו במשך שנים ארוכות שלא בהתאם לרישום בטאבו (הגם שהיו מי שניסו בתחילה לכפור בכך), ומטבע הדברים עיקר המחלוקת שנתגלעה בינם לבין המשיב סבה סביב המשמעות המשפטית של אותה הסכמה.

לשיטת המשיב, המדובר בהסכמה המבטאת את כוונתם של הצדדים ליצור חלוקה סופית של הזכויות במקרקעין (קרי: בהסכם חלוקה); בעוד שלשיטת יתר הבעלים המשותפים, המדובר, לכל היותר, בהסכם שיתוף או הסכם שימוש, אשר אין בכוחו לחתוך את זכויות הקניין במקרקעין. בכל מקרה, הוסיפו האחרונים וטענו, אין בנמצא כל מסמך בכתב בו התחייבו לוותר על זכויותיהם במקרקעין לטובת המשיב, ומכאן שלא נתקיימה דרישת הכתב המהותית לצורך עסקה במקרקעין על-פי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן - חוק המקרקעין).

החלטת בית המשפט קמא

6.         לאחר ששמע את העדויות מטעם הצדדים (אשר פרנסו כ- 135 עמודי פרוטוקול) ובחן את מכלול חומר הראיות שהונח לפניו, קיבל בית המשפט לענייני משפחה את טענת המשיב, ופסק כי בין הצדדים נכרת הסכם חלוקה, ולא אך הסכם שיתוף. נקבע, ראשית, כי על-פי סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, לכל שותף הזכות לתבוע את פירוק השיתוף בכל עת, וכי "דרך המלך" לעניין זה הינה חלוקה בעין. על השאלה, האם נכרת הסכם בין הצדדים לעניין זה - שאם לא כן, לפי מצוות סעיף 38(ב) לחוק המקרקעין ייעשה הפירוק על-פי צו בית-משפט - השיב בית המשפט בחיוב. את מסקנתו זו עיגן בית המשפט הן בהתרשמותו מן העדויות שנשמעו בפניו, מהן עלה כי "היה קיים הסכם כלשהו, שהיה מקובל במידה זו או אחרת על השותפים" (עמ' 145 ש' 19 - 20 להחלטה) וכי "כל הצדדים מסכימים לכך שהיתה התנהגות בפועל על פי חלוקה זו" (עמ' 147 ש' 8 - 9); והן בראיות חיצוניות, ובראשן תשריט החלוקה. בית המשפט ציין לעניין זה, כי הגם שאין כל ראיה לכך שהתשריט היה מקובל על כלל השותפים, הרי ש"הנתבעים אף לא הוכיחו כי החלוקה היתה אחרת מהחלוקה שנטענה ע"י התובע. יתרה מכך, נאמנים עלי עדי התובע והשתכנעתי כי החלוקה המתוארת בתשריט היתה החלוקה שקוימה בפועל" (עמ' 147 ש' 10 - 12).

7.         ראיות נוספות עליהן ביסס בית המשפט את מסקנתו העובדתית כי המדובר בהסכם לפירוק שיתוף ולחלוקת המקרקעין על-פיו, ולא אך בהסכם בדבר ניהול ושימוש, היו, בין היתר, אלה: ראשית, משך הזמן הרב בו דבקו הצדדים בקיומה של החלוקה הספציפית במקרקעין, בלא כל רוטציה ביניהם; שנית, הסתמכות הצדדים על החלוקה הספציפית, לרבות השקעת כספים על-ידם; שלישית, העובדה כי הנתבעים עצמם נהגו מנהג בעלים בחלקות הספציפיות שהקצו ביניהם, ואף הציגו עצמם ככאלה בפני רשויות השלטון, הן במכתבים למע"ץ והן בפני מס הכנסה, כעולה מנספחים אשר צורפו לתצהיר העדות הראשית מטעם המשיב. עובדה זו הובילה את בית המשפט לתחושה, כי "כשהיה הדבר נוח לנתבעים, הסתמכו על ההסכם כהסכם מחייב וסופי, המעניק להם זכויות, וכשהדבר נראה להם פחות כדאי, הם מנסים להתנער ממנו ולהציגו כמשהו זמני" (עמ' 148 ש' 7-9); ולבסוף, התבסס בית המשפט על קביעתו של המומחה מטעם המשיב בחוות-דעתו - שלא נסתרה על-ידי הנתבעים - לפיה יכולת הניצול החקלאית של חלקת התובע נמוכה עשרות מונים מיכולת הניצול החקלאית של חלקות הנתבעים. בהקשר זה מצא בית המשפט, כי

"נתונים אלו מתיישבים אף עם ההיגיון הבריא, שהרי לא מתקבל על הדעת שהנתבעים הסכימו משך שנים רבות כל כך לחלוקה כה בלתי שוויונית, על פניה. יותר מתקבלת על הדעת ההנחה שפערי האיכות בחלקות הביאו את הנתבעים להסכים לחלוקת המקרקעין בדרך בה הם חולקו בפועל" (עמ' 148 ש' 14 - 17).

8.         מכאן נפנה בית המשפט לדון בשאלה, האם חרף היעדרו של הסכם כתוב בדבר חלוקת המקרקעין בין הצדדים, ניתן להתגבר על דרישת הכתב, המהווה על-פי סעיף 8 לחוק המקרקעין תנאי לקיומה של עסקה במקרקעין. תוך שהוא מפנה לע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, ציין בית המשפט, כי בהקשר זה ננקטת בשנים האחרונות גישה מרוככת בהלכה הפסוקה, אשר אינה עוד מתייחסת לדרישת הצורה באופן כה דווקני כבעבר, אלא מגלה נכונות להתגבר על היעדרו של כתב באמצעות ראיות חיצוניות המלמדות על כוונת הצדדים "ותוך מתן דגש על עקרון תום הלב של הצדדים" (עמ' 149 ש' 13 - 14). בשים לב לגישה זו, אשר כמבואר בפסק-הדין אף מצאה ביטוי במסגרת הצעת החוק המתגבשת בדבר הקודיפיקציה החדשה, קבע בית המשפט כי המקרה שלפניו מתאים להוות "חוליה נוספת בשרשרת ריכוך הדרישה הצורנית" (עמ' 149 ש' 19- 20), והוא יישם את הדברים בקובעו, כי

"לאור הזמן הרב בו קוים ההסכם; לאור הודאת הנתבעים עצמם כי היה קיים בין הצדדים הסכם בעל פה (אף אם הם חולקים לעניין מהותו של ההסכם, אין הם חולקים לעניין עצם קיומו); לאור ההסתמכות ושינוי מצב התובע לרעה; וכן לאור הצגת הנתבעים את ההסכם כסופי בעת שהדבר היה לטובתם; מנימוקים אלו מצאתי כי ניתן במקרה זה להסתפק במסמכים החיצוניים אותם הציג התובע ולהסיק מהם כי היה הסכם לפירוק השיתוף בין הצדדים, עליו יש להסתמך בבואנו להורות על פירוק השיתוף כעת." (עמ' 149 ש' 21 - עמ' 150 ש' 6).

9.         לאור קביעותיו אלה, הורה בית המשפט על פירוק השיתוף במקרקעין בדרך של "חלוקה בעין" באופן התואם, לעניין חלקה 28, את התשריט (כפוף לעדכונו על-ידי כונס הנכסים שמונה על-ידי בית המשפט ובאמצעות מהנדס או מודד). אשר לחלקה 26 קבע בית המשפט, כי חלוקתה בעין תיעשה לשלושה חלקים, ועל המשתתפים בחלוקה - קרי רשות הפיתוח והמערערים 1-4 - להודיע איזה חלק מן המקרקעין הם תובעים לעצמם במסגרת חלוקה זו. במסגרת ההחלטה אף ניתנו הוראות משלימות לעניין אופן ביצועה של ההחלטה ופיקוח בית המשפט על הנעשה בעניין זה. המערערים לא השלימו עם החלטתו זו של בית המשפט קמא, ומכאן הערעור.

הטענות בערעור והבקשה להגשת ראיה נוספת

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ