אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק א 8242/02

פסק-דין בתיק א 8242/02

תאריך פרסום : 06/12/2009 | גרסת הדפסה
א
בית משפט השלום חיפה
8242-02
02/10/2005
בפני השופט:
מנחם רניאל

- נגד -
התובע:
1. אסולין אורנה
2. אסולין יחיאל

עו"ד גראור עופר
הנתבע:
1. מוטוקארס בע"מ
2. משרד התחבורה אגף הרישוי
3. בנק הדואר סניף בית שאן
4. רשות הדואר

עו"ד מירון אילן
עו"ד פרקליטות מחוז חיפה
עו"ד פירון מיכאל
פסק-דין

1.                 רקע:

ביום 29.7.98, לאחר משא ומתן טלפוני, פגשו התובעים אדם שהציג עצמו כשמחה ברמה, הבעלים הרשום של רכב מס' 17-468-13. התובעים ואותו אדם פנו לנתבעת 1 (להלן: "מכון הרישוי" או "המכון") לבדיקת הרכב. לאחר שבדיקת הרכב לא העלתה ליקויים משמעותיים, ערכו התובעים עם אותו אדם הסכם לרכישת הבעלות ברכב, שילמו לו את מלוא התמורה וקיבלו את החזקה ברכב. מכיוון שאותו אדם אמר שאין לו זמן ללכת לסניף הדואר כדי להעביר את הבעלות, נתן בידם יפוי  כוח להעברת הרכב, הנחזה להיות חתום ומאושר על ידי עו"ד. למחרת היום, ב- 30.7.98, העבירה התובעת 1 את הבעלות ברכב על שמה בבנק הדואר. ביום 2.8.98 ערכה התובעת ביטוח לרכב, תמורת תוספת של 396 ש"ח לביטוח השנתי. ביום 13.8.98 התקינו התובעים ברכב איתורית עצמאית תמורת 2,316 ש"ח. ביום 23.10.98 נסע התובע ברכב לעפולה, ושם נגנב הרכב. הרכב אותר ביום 30.10.98 ונתפס על ידי המשטרה. הסתבר, שאין מדובר ברכב 17-468-13  שהיה בבעלות שמחה ברמה ונותר בבעלותו ולא נגנב, אלא ברכב 15-702-17 שנגנב מתושב יפו ביום 10.7.98, ולוחיות הרישוי שלו הוחלפו בלוחיות הרישוי של רכב 17-468-13. הרכב שנרכש על ידי התובעים הוחזר לבעליו. התובעים תובעים את נזקיהם ממכון הרישוי, ממשרד התחבורה, אגף הרישוי (להלן: משרד הרישוי), ובנק הדואר ורשות הדואר (להלן: הדואר).

2.                 התביעה כלפי מכון הרישוי:

אי עריכת בדיקה להתאמה בין מספרי המנוע והשילדה ברכב לבין מספרי המנוע והשלדה ברשיון הרכב - מספר השלדה ברכב המקורי הוא: YV1964956T108328 ומספר המנוע הוא B63045-550765 (ת/2 יד). לעומת זאת ברשיון הרכב שהוצג לטענת התובעים למכון נרשם מספר השלדה המופיע ברכב בעוד שמספר המנוע נרשם T02180-1001596 (ת/2ב). לטענת התובעים אילו ערך המכון את ההשוואה הנדרשת בין מספר השילדה ברכב שלפניו לבין מספר השילדה CRשיון הרכב שהוצג בפני המכון זהה למספר השילדה של הרכב המקורי הנושא אותו מספר רישוי שנשאר בידי שמחה ברמה. לטענת התובעים, דבר זה מעיד בהכרח על זיוף רשיון הרכב ועל אי התאמה בין מספר השילדה ברכב שלפניו לבין מספר השילדה ברשיון הרכב.  זאת, משום שמספר השילדה הוא ייחודי לכל כלי רכב. התובעים לא הוכיחו מה מספר השילדה שהיה ברכב שרכשו. מכיוון שאיש לא טען זאת, לא אדון באפשרות שמספר השילדה ברכב שרכשו היה כמספר השילדה ברכב המקורי. זאת, כאשר גם מספר המנוע הוא ייחודי, והנה ברשיון הרכב שהודפס ביום 28.7.98 (ת/2ב) מספר המנוע הוא T02180-1001596  בעוד שברשיון הרכב שהוצא על ידי התובעים ביום 27.8.98 לצורך שעבוד הרכב (ת/2 ט) הופיע מס' המנוע כ- B63045-550765.

הצדדים חלוקים בשאלה איזה מנוהלי משרד הרישוי חייב את המכון בעת עריכת הבדיקה ביום 29.7.98. זאת, משום שהוצא נוהל ביום 1.7.98 (הנוהל החדש) והמכון טוען שהוא לא נכנס עדיין לתוקפו בעת הבדיקה. 

נטען, שבין כך ובין, כך, הן על פי הנוהל הקודם משנת 93 והן על פי הנוהל החדש, היה על המכון לבדוק התאמה בין מספר השילדה ברכב פיזית לבין מספר השילדה ברשיון, ולרשום את מספרי המנוע והשילדה בדו"ח הבדיקה ובטופס הסיכום האחיד. זה לא מדויק. לפי הנוהל הישן, לפני הבדיקה המיכנית יש לערוך בדיקת זיהוי לרכב ולרשום את מספרי המנוע והשלדה בדו"ח הבדיקה ובדו"ח הסיכום האחיד. בשום מקום בנוהל לא נאמר שיש לבדוק את רשיון הרכב, ואת התאמתו לרכב פיזית. כל בדיקה שנאמרה בנוהל, היא בדיקה של הרכב עצמו, ורישום התוצאות. בנוהל החדש אף נאמר בסעיף 17 שהבודק יעתיק מהרכב את מספרי המנוע והשילדה המוטבעים ויציינם בטופס הסיכום האחיד ובדו"ח הבדיקה. לעומת זאת בנוהל החדש כתוב שמכון הבדיקה יצלם את רשיון הרכב שהוצג בפניו על ידי מזמין הבדיקה שישאר למשמרת במכון בצירוף התצהיר. יש לבדוק התאמה בין מספרי המנוע והשילדה הרשומים הרשיון הרכב שהוצג לבין אלה הרשומים ברכב, ואם מספר המנוע ברשיון אינו תואם למספר המנוע ברכב יש להביא זאת לידיעת מזמין הבדיקה בהערות הכלליות של טופס הסיכום האחיד, בעוד שאם מספר השילדה ברכב אינו תואם את הרשום ברשיון הרכב, אין לבצע בדיקה. התצהיר שבו מדובר הוא תצהיר של מזמין הבדיקה לפיו הבדיקה היא מכנית בלבד ומכון הרישוי אינו אחראי לזיופים ו/או שינויים כלשהם בנתונים ו/או במספרים כלשהם ברכב ו/או במסמכיו ולרבות רשיון הרכב. חלוקה זו, לפיה המכון, הממונה בעצם על הבדיקה המכנית, יבדוק רק אי התאמה ולא יבדוק זיופים, היא חלוקת עבודה ואחריות סבירה בנסיבות הענין. מכאן, שיש הבדל גדול בין הבדיקה לפי הנוהל הקודם לבין הבדיקה על פי הנוהל החדש.

בטופס הסיכום מופיע מספר המנוע 1001596 ומספר השילדה 089888. מספר המנוע בטופס מתאים למספר המנוע ברשיון הרכב שנטען שהוצג ואינו מתאים למספר המנוע ברכב המקורי, כך שיש להניח, בהעדר ראיה אחרת,  שהוא משקף את מספר המנוע ברכב שנבדק, בעוד שרשיון הרכב מזויף. מספר השלדה אינו מתאים לאמור ברשיון הרכב, אם כי אפשר שהוא משקף את מספר השילדה ברכב שנבדק, שלא הוכח. ודוק, התובעים לא הוכיחו מה הנתונים המופיעים ברכב עצמו, והסתפקו בהוכחת הרשיון, שלא היה אמור להבדק לפי הנוהל הקודם. מכאן, שהתובעים לא הוכיחו שיש דבר מה שלא נבדק כראוי לפי הנוהל הקודם. לעומת זאת, אין ספק שלא נבדקה התאמה בין הרשיון לרכב לפי הנוהל החדש, ולא ננקטו הצעדים שיש לנקוט בהודעה ואי בדיקה בעקבות אי התאמה במספרים. 

מר ציון יונס שבדק את הרכב העיד שלא בדק את המספרים אלא מי שעשתה זאת היא הפקידה במכון (עדותו בעמ' 27, 34, 45). סביר להניח, שהפקידה לא בדקה את הרכב עצמו אלא רשמה את הנתונים בעודה יושבת מאחורי הדלפק ולא בהיותה רכונה על הרכב, אבל הדבר לא הוכח לכאן או לכאן ואין להסתפק בהשערות. אציין, כי לפי שני הנוהלים, אין חובה שכל מה שצריך להבדק ברכב יבדק על ידי בודק מוסמך, אלא שסיכום הבדיקה צריך להחתם ע"י בודק מוסמך. אף אם מר יונס אינו בודק מוסמך, הרי הוא כשיר עקב נסיונו לבדיקת התאמת מספרים ברשיון וברכב, ואי היותו בודק מוסמך אין לה קשר סיבתי לנזק שנגרם.

לכאורה יש סתירה בין חובתו של המכון לבדוק התאמת המספרים ברשיון הרכב וברכב לבין הצהרתו של המזמין שהמכון אינו אחראי לזיופים או שינויים ברשיון וברכב. ואולם, סתירה זו לאו סתירה היא. המכון אכן אינו אחראי לכך שהרשיון מזויף או המXפר ברכב מזוייף. הוא אחראי רק לבדיקת ההתאמה בין האמור ברשיון לבין המופיע ברכב. אילו היו מופיעים ברשיון הרכב הפרטים שמופיעים ברכב עצמו, לא היה המכון אחראי. מאחר שהבעיה במקרה שלפני היא אי התאמה בין המופיע ברכב לבין הרשום ברשיון, הרי לפי הנוהל החדש עולה אחריותו של המכון. מכאן, שיש להכריע בשאלה איזה נוהל תקף, הישן או החדש.   

אני דוחה את טענת התובעים כאילו בגלל שהרשיון שהוצג הוא רשיון "כפל", היתה לכך חשיבות מיוחדת והיה על המכון להפנות את תשומת הלב לכך שמדובר ברשיון שקל יותר לזייף. ראשית, רשיון כפל אינו רשיון מזוייף. רשיון כפל מוצא כל פעם שאובד הרשיון הקיים, וזה יכול לקרות. אדם שאבד רשיונו אינו מנוע מלמכור את רכבו. שנית, לא ברור כיצד זוייף רשיון הרכב "כפל" הנחזה להיות מוצא על ידי משרד הרישוי, ועל כן לא ברור אם אי אפשר לזייף באותה צורה גם רשיון שאינו "כפל".

עדי המכון טענו שהיה רשיון נוסף שהוצג בפני הבודק שהיה מתאים בנתוניו לנתוני הרכב. רשיון כאמור לא הוצג. אמנם, לפי טופס הסיכום האחיד, שהוא חלק מהנוהל החדש קובע שיש לשמור את הרשיון משך 12 חודשים, וחלפו 4 שנים עד שטענו התובעים את טענותיהם, אך איני מקבל את העדויות על קיומו של רשיון נוסף כאמינות. ראשית, לא מובן מדוע יוצג רשיון נוסף על רשיון הכפל שהוצג. שנית, אלי אמיתי מטעם המכון לא העיד כלל מידיעתו האישית, ואילו ציון יונס שהעיד מידיעתו האישית העיד בעמ' 32 שלמעשה אינו זוכר את הבדיקה הספציפית. פקידת המכון, העלומה, שהיא שבדקה את המספרים ורשמה אותם בטופס, לא הובאה להעיד, ואי העדתה נזקפת לחובת המכון (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתתיהו פ"ד מה (4) 651). אעיר, כי אני דוחה את הטענה שבכל מקרה כל רשיון שהיה מוצג היה מזוייף, שכן כאמור, אין המכון אחראי לרשיונות מזוייפים אלא רק לחוסר התאמה. אם משכיל המזייף להתאים את הנתונים בין הרשיון לרכב, אין זו אחריות המכון לבדוק את נכונות הרשיון. ואולם, איני מאמין לגירסה שהיה רשיון נוסף, הן משום שאין על כך עדות של ממש והן משום שהדבר לא סביר.   

מכאן, לשאלה העיקרית והיא איזה נוהל היה בתוקף בעת עריכת הבדיקה. אני דוחה את טענת מנהל המכון מר אמיתי בחקירה הנגדית כאילו קיבל את הנוהל לאחר הבדיקה ובעת הבדיקה לא ידע עליו. זו עדות כבושה שצצה רק באיחור ועל כן אינה אמינה בעיני, מה עוד שהיא נסתרת על ידי המציאות כפי שאפרט להלן. בנוהל עצמו, בפרק הדן בלוח זמנים לעמידה בהוראות הנוהל, מופיעים שלושה תאריכים: האחד הוא יום 1.8.98. נקבע כי מפעלים שיוקמו החל מיום 1.8.98 יפעלו לפי הנוהל החדש. לגבי מפעלים שרשיונם אושר לפני 1.8.98, כגון המכון הנדון, הם ישלימו את הציוד הנוסף הנדרש ויתארגנו עם טופס אחיד בהתאם לדוגמא בנספח 1 עד 30.11.98. לא נאמר ש- 30.11.98 הוא יום כניסת הנוהל לתוקפו, אלא היום האחרון שבו יש להשלים את הציוד. תאריך נוסף הוא 30.10.98 שמיום זה אין לרשום אבחנות באופן ידני. על כל פנים, לא נקבע תאריך כניסת הנוהל לתוקפו. מכון שיש לו הציוד הדרוש, יכול להכנס לנוהל לפני המועד האחרון. אין חולק, כפי שעולה מן הראיות שהציוד הדרוש היה מכונת צילום כדי לצלם את הרשיון, ובידי המכון היתה מכונת צילום בעת הבדיקה. מכאן, שהיה לו הציוד הדרוש, והוא היה יכול לעמוד בדרישות הנוהל. בפועל, פעל המכון לפי הנוהל החדש. טופס הסיכום האחיד לפי הנוהל החדש כלל את האזהרה  לפיה המכון אינו אחראי לזיופים, שלא היתה כלולה בטופס הסיכום לפי הנוהל הקודם. בתצהירו ציטט מר אמיתי את האזהרה שלפי הנוהל החדש ובתשובה לשאלה אם ההצהרה הנדונה היא חלק מהנוהל הרלבנטי למועד הבדיקה השיב בחיוב (עמ' 41 לפרוטוקול). יתר על כן, במסגרת השאלון נשאל מר אמיתי איזה נוהל חל בעת הרלבנטית, ומר אמיתי הצהיר שמדובר בנוהל המחייב. צורף מכתב ב"כ המכון ואליו צורפו מסמכים שביניהם הנוהל החדש. לא צורף הנוהל הקודם. מכאן, שהוסכם על המכון כי הנוהל המחייב הוא הנוהל החדש. יצויין, כי גם אם לא היה זה הנוהל המחייב לפי הדין, משקיבל המכון על עצמו את הנוהל החדש, הוא מחייב אותו ונורמת הזהירות תקבע לפי הנוהל שאותו קיבל על עצמו (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם שיבא, פ"ד נו(2) 936, 951). על כן, אני קובע כי הנוהל המחייב את המכון במקרה זה הוא הנוהל החדש שפורסם ביום 1.7.98. לפי נוהל זה היה על המכון לבדוק התאמה בין מספר השילדה ברשיון למספר השילדה ברכב, ומאחר שסביר שהיתה אי התאמה בין אלה, היה עליו להמנע מבדיקה, ולהסב את תשומת לב התובעים, שהסתמכו על בדיקתו של המכון לצורך הקנייה, בין היתר לצורך בדיקת מספר השילדה. 

אילו היה נאמר לתובעים שאין התאמה בין מספרי השילדה, לא היו רוכשים את הרכב. עדותם בענין זה לא נסתרה. לטענת התובעים, אי בדיקת ההתאמה על ידי המכון היתה, מלבד הפרת חובה חקוקה, גם הפרת תנאי יסודי בהסכם בין הצדדים. לא מובן הצורך בטיעון זה. בין אם מדובר בהפרה יסודית ובין אם לאו, גם עבור הפרה סתם יש לשלם את הנזקים, וגם עבור הפרת חובה חקוקה צריך לשלם את הנזקים. אם הכוונה בטיעון זה היא לטעון להחזר עלות הבדיקה במכון, הרי עלות זו לא נתבעה. מכל מקום, נושא המכון באחריות לכך שלא גילה את אי ההתאמה בין מספרי השילדה ולא מנע את ההונאה על ידי גנב הרכב, הונאה שלצורך מניעתה נערך הנוהל שאותו הסכים המכון שעליו להפעיל. אציין, כי פסק הדין שצוטט על ידי התובעים, ת"א (ראשל"צ) 3263/03 כהן נ' מכון הדרום עוסק באי קיום הוראות נוהל 1/2001 ולא זה שנדון בפני.

על כן, על המכון לשלם לתובעים את הנזקים המוכחים, שהם עלות הרכב בסך 138,000 ש"ח, אגרה להעברת בעלות בסך 139 ש"ח, הפרש ביטוח הרכב בסך 396 ש"ח ועוד עלות יחסית  עד לגניבה בסך 1,308 ש"ח, מוגבל לסך 1,500 ש"ח שנתבע, התקנת איתוראן בסך 2,316 ש"ח. לא הוכחו במידה מספקת הוצאות ונזקים בחודשים שבהן נותרו התובעים בלא רכב. סה"כ הנזק הוא 141,955 ש"ח נכון ליום 14.8.98.

3.                 התביעה כנגד משרד הרישוי

משרד הרישוי נתבע רק בשל כל הכרוך בהעברת הבעלות ברכב. מכיוון שהעברת הבעלות בוצעה ביום 30.7.98, יום לאחר שהתובעים השלישו בידי הנוכל את הסך של 138,000 ש"ח, אין קשר סיבתי בין נזקי קניית הרכב עצמו לבין מעשי משרד הרישוי ומחדליו. גם אם היה משרד הרישוי פועל כראוי לפי טענת התובעים, וקובע נוהלים המונעים העברת בעלות ברכב על ידי יפוי כוח ללא תעודת זהות וללא בירור מקיף של זהות המוכר, לכל היותר היתה נמנעת העברת הבעלות ברכב ביום 30.7.98, אבל הכסף כבר שולם, והנוכל הלך לבלי שוב. אני דוחה את טענות התובעים כאילו אם היתה ההונאה מתגלה בעת העברת הבעלות, היו מצליחים לאתר את הנוכל. כל שהיה להם הוא מספר טלפון, ולפי עדותם, גם כאשר התגלתה ההונאה לאחר חודשיים לא פנו אליו ולא חיפשו אותו. לא הוכח איפוא כי גילוי ההונאה יום אחרי תשלום כל הכסף היה מונע נזק גדול יותר מאשר ההוצאות שהוצאו לאחר מכן. לפיכך, הנזקים שהיה משרד הרישוי יכול למנוע, אם יתקבלו טענות התובעים, הם הנזקים שאחרי 30.7.98, דהיינו סך 3,155 ש"ח.

אני דוחה את טענת התובעים כאילו הסיבה  לכך שהמוכר לא התייצב להעברת המוכר בעצמו היתה שסניפי הדואר היו סגורים. לא הוכח שכל סניפי הדואר באיזור העמק היו סגורים, ואין סניף הפתוח אחרי הצהריים, ולמעשה הוכח מדברי התובע כי הסיבה  שהנוכל לא הגיע לסניף הדואר היתה שהוא אמר שאין לו זמן. על כן, לא היתה מניעה להתייצבות אישית של המוכר בסניף הדואר להעברת בעלות ומתן התמורה רק לאחר מכן, אלא שהתובעים ויתרו על כך, לנוכח שהעובדה שהנוכל היה לבוש חליפה, נושא תיק מנהלים ואמר שאין לו זמן. התובעים הם הנושאים באחריות לכך ששילמו את התמורה לפני העברת הבעלות.

אני דוחה את טענת התובעים כאילו הסתמכו התובעים על הוראות משרד הרישוי מדצמבר 1996 המאפשרות העברת בעלות לפי יפוי כוח, כפי שעשו בעיסקאות קודמות, ורק בשל כך הסכימו לשלם את מלוא התמורה לפני העברת הבעלות. יש סתירה מסויימת בין הדרך שבה מוצגים התובעים בדרך כלל בסיכומיהם, כאנשים פשוטים, כמעט אנאלפביתים, מעיירת ספר, שאינם יודעים דבר ורק סומכים על אחרים כל הזמן, לבין הטענה שהם הסתמכו דווקא על ההוראה של משרד הרישוי מדצמבר 1996, שלא הוכח כלל שהם ידעו עליה וכיצד נודע להם עליה. הצגה זו של הדברים אינה מקובלת עלי. התובעים הם אנשי עסקים המנהלים מספרה בבית שאן, שהיא עיר ואם בישראל, וגם אם היא רחוקה מרחק של כשעה נסיעה ממקום מושבו של בא כוחם בחיפה, היא נמצאת עדיין בתחומי העולם התרבותי. התובעים מנהלים עיסקאות, מקבלים כרטיסי אשראי כפי שאישרו בחקירתם, ובודאי בודקים את זהות החותם. התובעים ביצעו עיסקאות קודמות של העברת כלי רכב ואינם טירונים. איני מאמין שהתובעים הסתמכו על ההוראה מדצמבר 1996. הם הסתמכו על האפשרות הכללית שנודעה להם להעביר בעלות בסניף הדואר לפי יפוי כוח.  יתר על כן, האפשרות להעביר בעלות לפי יפוי כוח לא היתה צריכה להביא למסירת כל הכסף לפני העברת הבעלות. האפשרות להעברה לפי יפוי כוח קיימת, ולא נכשלה, ומשרד הרישוי, וגם הדואר היו יכולים לעשות זאת. התובעים מבקשים יותר מזה. הם מבקשים לטעון שהיה על משרד הרישוי והדואר שלוחו לבדוק את יפוי הכוח ורק אז להעביר את הבעלות. אם זה מה שציפו התובעים לא היה עליהם לשלם את מלוא התמורה לפני העברת הבעלות, שכן אם כטענתם היה צריך לבדוק את זהות מייפה הכוח ונותן האישור, והבדיקה היתה מעלה שאלה לא כשרים, הרי הם כבר שילמו את מלוא התמורה. מכך שהתובעים שילמו את מלוא התמורה לפני הבדיקה שנטען על ידם שהיה צריך לעשות עולה שלא הסתמכו על הבדיקה. 

התובעים טוענים שמשרד הרישוי התרשל בכך שלא קבע הוראות לבדיקת אמיתות יפוי הכוח, ולכן לא עמד בדרכו של המוכר שום מכשול להעביר את הבעלות ברכב הגנוב באמצעות יפוי כוח מזוייף. כמה בדיקות טוענים התובעים שהיה צריך לעשות. האחת, לבדוק את נכונות קיום עורך הדין המאשר את החתימה. אני מניח שהתובעים אינם טוענים שהיה על פקיד הדואר לאתר את כתובתו ומספר הטלפון של עורך הדין (באופן עצמאי ולא כפי שנמסר על ידי הפונה), לטלפן אליו ולבקש אישורו ליפוי הכוח. זו בודאי  דרישה מוגזמת המטילה מעמסה בלתי סבירה על פקידי הדואר ואינה מאפשרת למעשה ביצוע הפעולות בסניף הדואר לנוחות הקהל. גם בדיקה ברשימת עורכי הדין הפעילים, המעדכנת כל כמה חודשים ואינה מצויה בפירסום רשמי, היא דרישה בלתי סבירה. יתר על כן, מה ימנע מזייפן להזמין חותמת של עורך דין קיים, לשרבט חתימה שממילא לא מוכרת לפקיד ולאשר את יפוי הכוח? בדיקת עורך הדין אינה סבירה איפוא ואין להטילה על פקיד הדואר.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ