אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק א 6321/04

פסק-דין בתיק א 6321/04

תאריך פרסום : 04/12/2007 | גרסת הדפסה
א
בית המשפט המחוזי ירושלים
6321-04
30/08/2007
בפני השופט:
ר' כרמל

- נגד -
התובע:
1. קסואני איהב (קטין)
2. קסואני חליל אחמד
3. מוגרבי אסמא אחמד

עו"ד זקנון איון
הנתבע:
1. סאלחי בהייה
2. אליהו חברה לביטוח בע"מ

עו"ד ביניש יחזקאל וש' איבצן
פסק-דין

1.     התובע מס' 1, יליד  15.5.93, נפגע באורח קשה ביותר בתאונת דרכים מיום 30.1.04. התביעה הוגשה במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975. אין מחלוקת בנוגע עם חובת פיצוי התובעים בגין נזקי התובע מס' 1 והמחלוקת הנה בשאלת גובה הנזק. התובעים 2 ו - 3 הנם הוריו של התובע, ותביעתם הנה תביעת מיטיבים.

        כללי

2.     התובע מתגורר עם הוריו ומשפחתו  בבית חנינה, בסמוך לירושלים, הוא אינו רשום במרשם האוכלוסין בישראל ולא באה ראיה לכך כי נרשם במרשם האוכלוסין אצל הרשות הפלשתינאית.  אימו של התובע איננה אזרחית ישראל ומנגד, מחזיק אביו של התובע באזרחות ישראלית. בהקשר זה טוענים הנתבעים כי התובע זכאי להיקרא 'תושב ישראל' בכל הקשור עם תחולת חוק הביטוח הלאומי, ולנקודה זו אחזור בהמשך. באשר לטענת הנתבעים (בסעיף 7 לסיכומיהם), לפיה לא באה ראיה כי התובעים 2 ו - 3 הנם אפוטרופסים חוקיים של התובע, ניתן לפנות להוראת סעיף 14 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, בדבר היות 'הורים' האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם. מכל מקום, טענה זו נטענת בהקשר עם התשלומים שישולמו לתובע והצורך להבטיח את הוצאתם עבור התובע בלבד, וגם לכך תבוא התייחסות בהמשך.

3.     כהערה כללית יש לציין כי התובעים, בסיכומיהם, התעלמו ממכשולים  שונים שניצבו בדרכם, באשר לראשי נזק מסויימים, כגון, ובעיקר, העדר ראיות לגובה הפיצוי הנדרש על ידם בגין פריטים מסויימים, או העדר ראיות בנוגע עם הצורך בפריטים אחרים. כן באה התעלמות מהלכות שונות אשר נפסקו, בעיקר בכל הקשור והנוגע עם הלכת השנים האבודות. במיוחד יש להדגיש את  העובדה שהתובעים טענו לכך שתוחלת חייו הצפויה של התובע עומדת על 37 שנים מיום התאונה, כאשר לטענה זו אין תימוכין ובסיס, ובוודאי לא ברמת ההסתברות הדרושה, בחומר הראיות, זאת כפי שיובהר בהמשך. ועוד: ההתייחסות בפסק דין זה, באשר לפריטי הנזק השונים, באה בהתאם לנדרש ולמפורט בסיכומי התובעים, ולא באה התייחסות לפריטים שלא נכללו בסיכומים אלה. והערה אחרונה, יובהר, כי בנוגע עם עיקר ראשי הנזק, לא באו הנתבעים במחלוקת בנוגע עם קיומו של הצורך באותם פריטים, ולהזדקקותו של התובע לגביהם, והמחלוקת נגעה בעיקר עם גובה הפיצוי המתאים. כמו כן, ולהשלמה, בשלב שלקראת סיום שמיעת הראיות, הצהיר בא כוח הנתבעים: "...אני מבקש להגיש חוות דעת  של  עובד סוציאלי שמתמחה בתחום השיקום לגבי העלויות של טיפול וציוד במגזר הספציפי הזה". על כך הגיב ב"כ התובעים כדלהלן: "אנו מסכימים כי המסמכים אותם חברי ביקש להגיש יצורפו לסיכומים שלו ויהוו חלק מראיותיו ואנו נתייחס אליהם בסיכומים מטעמנו" (עמ' 23 לפרוט'). בהתאם ובעקבות ההצהרות דלעיל, הוגשה מטעם הנתבעים, בטרם הוגשו סיכומי הצדדים, חוות דעתו של גדעון האס, כמומחה מטעמם לעניין עלויות שירותי שיקום ועזרת צד ג'. על כן, לא מובנת כלל ועיקר תגובת התובעים שבאה בעקבות הגשת חוות דעת זו, לפיה הנם מתנגדים להמצאת חוות דעת זו, אותה כינו "חוות דעת רפואית". אין מדובר בחוות דעת רפואית כלל ועיקר, אלא בהערכת עלויות של פריטים שונים, כגון כיסא גלגלים, מיטה ועוד. בנוסף, חוות הדעת (או הערכה) זו הוגשה בהתאם להסכמת הצדדים כפי שזו פורטה לעיל, ובא כח התובעים, בתגובתו - התנגדותו, התעלם כליל מאותה הסכמה, כאילו לא הייתה, והוא נמנע מלדרוש מלחקור את עורך חוות הדעת. לאחר הגשת התנגדות התובעים,  כמפורט לעיל, באה החלטה (מיום 15.1.07), לפיה לטענות הצדדים בהקשר זה תבוא התייחסות בפסק הדין. לאור ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, יש לראות בחוות דעת זו ראיה קבילה. יחד עם זאת, תוכנה ייבחן באופן ענייני בנוגע עם כל פרט ופרט.

        מומחים רפואיים

4.     בנוגע  עם פגיעתו של התובע בתאונה התמנו שני מומחים רפואיים: פרופ' א' שטיינברג - בתחום הנוירולוגי וד"ר א' פרבר - בתחום השיקום. פרופ' א' שטיינברג מציין בחוות דעתו כי התובע נפגע, בין היתר, בראשו, באורח קשה. התובע אושפז לאחר התאונה בבית החולים הדסה עין כרם עד ליום 14.3.04, שאז הועבר לטיפול ואשפוז בבית החולים אלי"ן. בשלב מסויים עבר התובע לבית הוריו ומאז הוא שוהה בבית משפחתו באורח קבע. באשר למצבו כיום אומר המומחה בחוות דעתו: "כיום מרותק למיטה או לעגלה, איננו יוצר קשר כלשהו עם הסביבה, מואכל דרך גסטרוסטומיה, אין שליטה על סוגרים". בפרק הבדיקה הפיזיקלית מפרט פרופ' א' שטיינברג: "חוסר קשר  לסביבה, עיניים פתוחות, לא משמיע קולות, אין הברות, אין תגובה לגירויי ראיה או שמיעה, נושם עצמונית, גסטרוסטום להאכלה, אישונים קטנים ומגיבים לאור, קרקעיות העיניים - Optic atrophy,   אין מיקוד, אין מבט, אין תנועות ספונטניות, יש תגובות  בלתי אדקווטיות לגירוי, כאבי טונוס שרירים מוגבר, ללא קונטרקטורות". בפרק הדיון והסיכום מפרט המומחה: "מדובר בנער בן 12 שנה אשר נחבל בראשו... חבלת הראש הייתה קשה מאוד, עם אובדן הכרה ממושך, דימומים מוחיים, צורך בהנשמה מלאכותית, והתפתחות פרכוסים. כיום נותר התובע עם נזק מוחי קשה ביותר, באבחנה של Minimal Responsive Vegetative State. לאור העובדה שחלפה כבר יותר משנה מאז חבלת הראש, לאור העובדה שהתובע קיבל טיפול שיקומי אינטנסיבי מאוד, ולאור העובדה שמצבו נותר ללא שיפור - הנני סבור כי מצבו הנוכחי הנו קבוע. נכותו הנוירולוגית הנה 100%".

אשר לצרכיו של התובע קבע המומחה, פרופ' א' שטיינברג: "התובע זקוק לטיפול סיעודי מלא, כולל האכלה, הלבשה, רחצה, חיתולים... זקוק למעקב נוירולוגי בגין הפירכוסים, ולטיפולים פיסיותרפיים לצרכי שימור טווח התנועות... זקוק למיטה מתאימה... לכיסא גלגלים ולרכב להסעת נכים..."

5.     בנוגע עם יתרת תוחלת חייו של התובע, דעתו של פרופ' שטיינברג הנה כי לתובע תוחלת חיים בת שבע שנים מיום התאונה (ר' מכתבו של המומחה מיום 6.6.05). בנוגע עם סוגיה זו - דעתה של המומחית בתחום השיקומי, ד"ר א' פרבר, כאמור בחוות דעתה, הנה כלהלן: "לפי הספרות - תוחלת החיים שלהם היא 12.2 שנים". הן פרופ' שטיינברג והן ד"ר פרבר נחקרו בקשר עם חוות דעתם, ובעיקר בנוגע עם הערכתם את שעור תוחלת חייו של התובע.יובהר כי ב"כ הנתבעים מבקש לאמץ את דעתו של פרופ' א' שטיינברג בדבר תוחלת חיים בשעור של שבע שנים ומנגד, ב"כ התובעים מבקש כי ייקבע שתוחלת חייו של התובע הנה למשך שלושים ושבע שנים, זאת מהנימוקים שיפורטו בהמשך. מכך גם נובע כי נקודה זו מעוררת את עיקר המחלוקת שבין הצדדים שכן שעור הפיצויים שונה  בתכלית כאשר מדובר עם טענות כה מנוגדות באשר לתוחלת החיים. באשר למרבית פרטי הנזק - כאמור, אין הצדדים חלוקים בנוגע עם עצם חיוניותם והמחלוקת נוגעת אך לשעור עלותם ולתקופת צריכתם. המומחה, פרופ' א' שטיינברג, בעת עדותו בבית המשפט, הבהיר כי ביסס את דעתו, לפיה לתובע שבע שנות תוחלת חיים, על מאמר מחקרי מקיף משנת 1994 (נ/1) הקיים בסוגיה, אם כי הוסיף כי במצבים אלה קיימים פערים, מספרם של המחקרים איננו גדול וטווח שבע השנים הנו הטווח הממוצע הרלבנטי לתובע, לאור גילו. עוד הבהיר פרופ' א' שטיינברג כי אף שהמאמר עליו נסמך נערך לפני כשלוש עשרה שנים, אין בקידמה המדעית - רפואית שחלה מאז כדי לסייע לתובע ולהאריך את תוחלת חייו שכן לדבריו: "המקרה שלפנינו הוא מצב שמוגדר צמח שזה מצב שהוא לכאורה סטטי והוא יציב ולמדע אין מה לעשות בהקשר הזה... וכל הסטטיסטיקות של העבר נכונות גם להיום גם כלפי מעלה וגם כלפי מטה". כאשר  הופנה המומחה, במסגרת שאלותיו של ב"כ התובעים, למחקרים נוספים שנערכו בשנים 1998 - 1999 המציינים תוחלת חיים של שתים עשרה שנים, השיב המומחה כי המחקר האחד, משנת 1998, דן בחבלת ראש, מצב בו קיימים שינויים, להבדיל מנפגע שמצבו מוגדר כ"צמח", ואילו המאמר השני מתייחס לאותה קבוצת נפגעים אליה התייחס המומחה בחוות דעתו, ולמעשה מדובר במחקר המשך. כאשר התבקשה התייחסותו של פרופ' שטיינברג להערכתה של ד"ר פרבר, השיב: "מדובר בכל המאמרים האלה על אותה קבוצה ועל אותם ילדים. לוקחים את הילדים האלה כל כמה שנים ורואים מה קרה ומעדכנים את הסטטיסטיקה". פרופ' שטיינברג אישר כי ככל שחולף זמן רב יותר, סיכויו של נפגע כזה, ליתרת תוחלת חיים ארוכה יותר, גדלים, אולם יחד עם זאת מדובר בשיעורים מוספים קטנים. עוד הוסיף פרופ' שטיינברג, לעניין הדוגמא אליה הפנה ב"כ התובעים בדבר נפגע מסוג זה שתוחלת חייו הייתה שלושים שנים, כי מדובר במקרה חריג לכלל, והערכתו בדבר שבע שנים הביאה בחשבון תוחלת חיים בשיעור שלוש שנים מצד אחד,      ושתים-עשרה שנים מהצד האחר, כאשר תוחלת חיים מעל עשר שנים הנה דבר יוצא דופן. יצויין כי המחקר עליו נשען המומחה, (נ/1), עסק וכלל אלפי מקרים, דהיינו מדובר במחקר יסודי ומקיף. מעדותו של פרופ' שטיינברג אף עולה כי מאחר שהתובע ניזון באמצעות צינור, (להבדיל מנפגעים אחרים, באותה מידת חומרה, המסוגלים לאכול דרך הפה, מקום שהפגיעה בגזע המוח פחותה במעט), כי-אז הוא חשוף לסיכונים עקב סיכויים גדולים  יותר לזיהומים.

        המומחית, ד"ר א' פרבר, נחקרה אף היא על חוות דעתה והבהירה כי היא אינה קובעת תוחלת חיים אלא "מצטטת את הידוע בספרות " והיא נסמכה על מאמר משנת 1999 שהוא, כדבריה, מוסיף על מחקר (אליו התייחס פרופ' שטיינברג) קודם ואינו מבטל אותו. גם לדבריה, חלוף הזמן אין בו כדי להיטיב עם התובע (מבחינת הקידמה הרפואית). יודגש כי המומחית אישרה את הנתון לפיו תוחלת החיים בת 10.5 שנים המופיעה במחקר משנת 1999, נתונה לשינוי של שנתיים כלפי מעלה וכלפי מטה (מדובר בקבוצת גיל הכוללת את גילו של התובע).

        תוחלת חיים - סיכום

6.     ניתן לסכם ולאמר כי דעותיהם של המומחים, פרופ' שטיינברג וד"ר פרבר, אינן חלוקות משמעותית ושניהם נסמכים על מחקרים סטטיסטיים, חופפים בחלקם, כאשר ד"ר פרבר הציבה דגש רב יותר על מחקר מאוחר (משנת 1999) לפיו תוחלת החיים, לקבוצת גילו של התובע, יכול שתעמוד על 10.5 שנים כאשר קיימת סטייה  אפשרית של שנתיים, כלפי מעלה וכלפי מטה. יחד עם זאת, שני המומחים אחידים בדיעה שתוחלת חיים ארוכה מהערכה זו, הנה חריג לכלל וניתן אף לאמר כי מדובר בחריג, שמבחינה סטטיסטית, סיכוייו, אף שהם אפשריים, הנם קלושים. בנקודה זו הבהירה ד"ר פרבר, בתשובה לשאלות הבהרה (מיום 11.9.05), כי תוחלת החיים במקרים אלה, בדרך כלל, הנה בין שנתיים לחמש שנים ותוחלת חיים מעבר לעשר שנים הנה בלתי רגילה (תשובה מס' 3).

        מאחר שגם פרופ' שטיינברג לא שלל תוחלת חיים ארוכה מעט מתקופת שבע שנים ולא שלל אפשרות לפיה תוחלת חייו של התובע תהא כהערכת ד"ר פרבר, ומאחר שד"ר פרבר הציבה, כאפשרות, תוחלת החיים בת 10.5 שנים מינוס שנתיים, ישנה כמעט חפיפה, ברמה העקרונית, בין הערכות המומחים, וניתן, כמסקנה, לקבוע כי ככל שניתן לצפות ולשער וככל שהנתונים הסטטיסטיים תומכים בכך, תוחלת חיי התובע עשויה להגיע עד סמוך לרף העליון שהוערך, תקופת עשר וחצי שנים, כפוף לסטייה דו כוונית של שנתיים לכל צד. במצב דברים זה, בו מדובר על השערות, הערכות ונתונים סטטיסטיים, שבמסגרתם קיים  טווח אפשרי, יש לבחור את הטווח המיטיב עם התובע, מה עוד שחלפו כשלוש שנים ומחצה מאז התאונה, וחלוף הזמן הנו נתון הפועל, בנסיבות אלה, לזכות הנפגע. על כן, המסקנה, אליה ניתן להגיע הנה כי תוחלת חייו של התובע לא תחרוג מעבר לתקופת אחת עשרה שנים מיום התאונה, דהיינו כשבע וחצי שנים מהיום.

7.     לפיכך, לעניין חישובי הנזק בגין הפריטים השונים, לאור הנתון לפיו התאונה התרחשה ביום 30.1.04, לפני שלוש שנים ושבעה חודשים, נזקי העבר יתייחסו לתקופה זו (43 חודשים). תקופה זו נחלקת לשניים: החלק האחד - הנו התקופה שמיום התאונה ועד שחרור התובע לביתו ביום  10.11.04, דהיינו תקופה בת עשרה חודשים. השני - ממועד השחרור האמור ועד היום - תקופה בת 33 חודשים. לגבי העתיד - ייעשה חישוב הנזקים לתקופה בת אחת עשרה שנים, מינוס שלוש שנים ושבעה חודשים, דהיינו תקופה בת 89 חודשים. מקדם ההיוון לתקופה זו (89 חודשים) הנו 79.8438. יובהר כי מקדם ההיוון ל - 90 חודשים הנו 80.5038, לפי 3% ריבית, בטבלה המופיעה בספרו של עו"ד ש' ילינק, ההיוון בתביעות נזיקין ולפי חוק הביטוח הלאומי (מהד' שלישית), (טבלה א'). מקדם ההיוון  הקודם למקדם הנ"ל הנו ל - 87 חודשים (דהיינו מופיע מקדם עבור כל 3 חודשים). לפיכך, נערך חישוב ההפרש שבין מקדם ההיוון לפי 87 חודשים ולבין זה של 90 חודשים וחלקו היחסי של ההפרש הופחת ממקדם ההיוון שלפי 90 חודשים. על כן, בכל מקום בפסק דין זה בו ייאמר כי סכום מסויים הוון לתקופה של 89 חודשים, הכוונה היא לחישוב לפי מקדם היוון 79.8438.    

        תשלום הפיצויים - האם בדרך של פיצויים עתיים או תשלום חד פעמי:

8.     מצבו של התובע הנו מהקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת: מדובר בחוסר תפקוד מוחלט, מהבחינה הפיזית, כמו גם מהבחינה הקוגניטיבית. התובע אינו מתקשר, אינו מסוגל לאכול בעצמו והוא מוזן באופן מלאכותי. הוא אינו שולט בסוגרים ונזקק לטיפול והשגחה צמודים. עוד בטרם עיסוק פרטני בהוצאות החודשיות הנחוצות לתובע, ברור הדבר כי מדובר בהוצאות נכבדות. ברור, אם כן, כי פסיקת פיצויים מעבר לתוחלת החיים של התובע או לתקופה קצרה יותר, תביא לקיפוח כלכלי משמעותי של מי מהצדדים. אמנם, פסיקת פיצוי לזכות התובע לתקופה ארוכה, מקטינה את הסיכוי לקיפוחו, אולם ברור כי כל חריגה, ולו קטנה, לרעת התובע, משמעותה חמורה במיוחד. מנגד, אין בעובדה שעוצמתה הכלכלית של הנתבעת גדולה לאין שעור מזו של התובע, להקל ראש בתשלום פיצויים עודפים.

        מכח סעיף 6 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, המסמיך את שר המשפטים לקבוע בתקנות הסדר, לפיו בית המשפט יהיה מוסמך לפסוק תשלומים עיתיים בשל הפיצויים עבור הפסדי כושר השתכרות והוצאות מתמשכות, הותקנו תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), תשל"ח-1978. תקנה 1 קובעת, כי בית המשפט מוסמך לפסוק תשלומים עיתיים כפיצויים, בשני ראשי הנזק דלעיל, כאשר "(1) הנפגע יפסיד  כתוצאה מתאונת הדרכים 40% או יותר מכושר השתכרותו בעתיד;  (2) הפיצויים ישמשו לנפגע מקור עיקרי למחייתו". מכאן, בית המשפט איננו מוסמך לפסוק תשלום עיתי עבור הנזקים שאינם נמנים על ראשי הנזק הנ"ל או עבור נזקים שהתגבשו בעבר, עד ליום מתן פסק הדין. לבית המשפט נתונה גם הסמכות לפסוק שתשלום הפיצויים בגין מקצת הנזק ייעשה בתשלום חד פעמי, ואילו התשלום עבור החלק האחר, יבוצע בתשלומים עיתיים (ע"א 2300/92 דן רחמים נ. ד"ר ליביס גנדלר, תק-על 95 (2) 1855, 1861, ע"א 4641/94 רן כהן נ. עירית תל-אביב יפו, פ"ד נ (1)422, 434, ע"א 1819/03 אבישג אברהם ואח' נ. ש.ר.ב. (בי"ח מעייני הישועה) (טרם פורסם). לשיטה זו של תשלומים עיתיים יתרונות וחסרונות כאשר, וכפי שנאמר בעניין אבישג אברהם,אחד מהם הוא הדיוק היחסי המושג באמצעות פיצול ודחיית ההכרעה באשר להיקפו של הפיצוי (ר' בנוסף, ע"א 357/80 נעים נ. ברדה, פ"ד ל"ו    (3) 762 בעמ' 775). שיטה זו, המאפשרת קביעת פיצוי מעת לעת "מאפשרת  גם להתאים את שיעור הפיצוי לדרכים ולשיטות חדשות להיטיב את מצבו של הניזוק, שנוצרות מכח  הקידמה" (עניין אבישג אברהם). יש בכך אפשרות להתאמה  דינאמית של הפיצוי למציאות בה חי הניזוק. מנגד, קיימים חסרונות לשיטה זו שעיקרם הנו חסרון מנהלתי, כלומר הצורך  במערך ארגוני שיעסוק בביצוע התשלומים והצורך העלול  להיווצר בהתדיינויות חוזרות ונשנות. החסרון השני הוא החשש ששינוי במצבו הכלכלי של המזיק ובחוסנו, יפגע ביכולתו לשאת בתשלום הפיצויים לאורך שנים. הודגש בפסיקה כי החסרון השני היווה שיקול כבד-משקל בגיבוש ההלכה בעניין פסיקת פיצויים עיתיים (ר' עניין אבישג אברהם וכן רע"א 4932/97 אסרף מתתיהו נ. המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ג (5).

9.     ככלל, ישולמו הפיצויים בתשלום חד פעמי (ר' עניין ברדה),והתשלום העיתי הוא החריג לכלל. למעבר מן הכלל אל החריג יש צורך בקיומם של שני תנאים: האחד, קיום בטחון שתשלומי הניזוק  לא ישללו עקב סיבוכים כלכליים שיפקדו את  הניזוק: "תנאי זה מחייב בטחון רב, על סף הוודאות, לגבי האפשרות של הניזוק להיפרע מן המזיק בעתיד בקלות ובמהירות, ללא צורך מסתבר לנקוט בהלכי גביה ארוכים וסבוכים כדוגמת הליכי ההוצאה לפועל" (עניין אבישג אברהם). תנאי זה, כך נקבע, הנו 'תנאי הסף'. לצורך כך ניתן לדרוש מהמזיק בטחונות ייעודיים לגיבוי התשלומים. התנאי השני, לאחר שהוברר נושא החוסן הכלכלי, קובע כי נהוג לפסוק תשלום עיתי רק כאשר נגרם נזק גופני חמור אשר אומדנו מבוסס על סיכוי עתידי שהערכתו קשה, ובפרט כאשר ישנו קושי רב בהערכת תוחלת חייו של הניזוק והעלויות העתידיות של נזקיו. אין כל הצדקה, כמובן, לפסוק תשלומים עיתיים ביחס לפיצוי בגין נזק עתידי, שניתן להעריכו באופן סביר בעת מתן פסק הדין (עניין ברדה וראה בנוסף ע"א 5610/94 פרידה סרלוביץ. אליהו לוינטל, תק-על 96 (2)  495, 496). מקום בו מתקיימים שני התנאים האמורים, עשויה הכף לנטות לכיוון פסיקת תשלומים עיתיים. אולם, וכפי שפורט בעניין אבישג אברהם,יש להביא בחשבון שיקולים נוספים "שעניינם בשאלה האם גוברת התועלת על ההפסד במעבר מן הכלל אל החריג... אחד מיתרונותיה הבולטים של שיטת התשלום העיתי... הסרת הנטל והסיכון הכרוכים  בניהול סכום כסף גדול מעל כתפיו של הניזוק", ובין חסרונותיה המשמעותיים - יצירת פתח להתדיינויות חוזרות ונשנות. יצויין כי במקרים בהם מבקש המזיק לשלם באופן עיתי, נדרשו בטחונות כדוגמת ערבויות של חברת ביטוח למשך שנים רבות לסכום משמעותי, ומקום שמדובר בנתבע שהוא גוף פרטי, נקבע כי "ברגיל לא יהיה די בערבות אוטונומית אחת, אפילו היא באה מטעמו של גוף פיננסי איתן ושיש בה כדי לכסות בוודאות את כל סכום הפיצויים שישתלם בעתיד. על הנתבע להראות, בדרך כלל, גם שהוא עצמו נהנה מחוסן כלכלי ושאין סיבה להניח שלא יוכל לעמוד בתשלומים בעצמו, ואף, לשעבד אחד מנכסיו, באופן בלעדי, להבטחת חובו של הניזוק. כבר אירעו מספר מקרים בעבר בהם ... ענקים פיננסיים... קרסו". (עניין אבישג אברהם). באותו מקרה מזכיר בית המשפט כי אמצעי נוסף המאפשר פסיקת תשלומים עיתיים הנו הקמת קרן לטובת הניזוק שיהיה  בה סכום כסף שיספיק בוודאות לתשלום כל הפיצוי שישולם לו לאורך זמן, ובסוף ימיו, יתרת הקרן, תוחזר לנתבע (וראה גם ע"א  6627/94 רותם חברה לביטוח בע"מ נ. סאמי עדנאן עבאד, תק-על 95 (1)   1639).

        בענייננו, לא קיים חוסר וודאות בהערכת נזקי התובע, וכאמור, לעניין תוחלת חייו, התקופה שנקבעה למשך אחת עשרה שנים הנה תקופה אשר ניתן לאמר לגביה, במידה הניתנת לצפייה, כי היא תשתרע ותכסה את כלל יתרת חייו של התובע. כאמור, מסקנה זו נסמכת על דעתם של שני המומחים אשר נחקרו ארוכות בסוגיה זו, דעותיהם היו קרובות, הם נסמכו על מחקרים חופפים בחלקם, והקושי בהערכת תוחלת חייו של התובע אינו קושי 'רב במיוחד', הוא התנאי שהוצב בפסק הדין בעניין ברדהלנקיטה אפשרית במסלול התשלום העיתי, שכן, הערכת המומחים נסובה על טווח קרוב, והערכתם ניתנת לחיבור וגישור. לכך מצטרפת העובדה שניתן להעריך, ללא קשיים מיוחדים, את צרכיו והוצאותיו של התובע לאורך השנים ולא צפויה חריגה בצרכים, ובעקבות כך, בהוצאות, שכן מצבו סטטי. יתכן אמנם שתקופת אחת-עשרה שנים הנה על הצד הגבוה מעט, אולם כנגד זאת, אין להתעלם מהיתרונות הצומחים לנתבעים מסיום ההתדיינות וניתוק הקשר מהתובע. ליתרונות אלה משמעות כספית המתקזזת עם התוספת השולית, אם תהא כזו, בטווח שנקבע באשר לתוחלת חיי התובע. בהקשר זה יצויין כי עתירתו של ב"כ התובעים לקבוע כי תוחלת חיי התובע עומדת על 37 שנים, אין לה כל בסיס, אין דיעה זו נתמכת כלל ועיקר בדבריהם של המומחים, פרופ' שטיינברג וד"ר פרבר. ב"כ התובעים מבקש להסתמך על אירוע חריג ויוצא דופן אשר הסיכוי להתממשותו אינו עומד במאזן ההסתברות ואף לא קרוב אליו.

ראשי הנזק:

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ