אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק א 59448/03

פסק-דין בתיק א 59448/03

תאריך פרסום : 02/10/2008 | גרסת הדפסה
א
בית משפט השלום תל אביב-יפו
59448-03
20/02/2005
בפני השופט:
ברנר חגי

- נגד -
התובע:
1. ברמן דיצה
2. ברמן רחביה

הנתבע:
גזית אמציה (שטיינברג)
פסק-דין

1.         בפניי תביעה לתשלום סך של 480,000 ש"ח. התובעת 1 ( להלן: "התובעת") היא אימו של התובע 2 ( להלן: "התובע"). הנתבע הינו בן אחותו של יעקב יצחק ברמן ז"ל ( להלן: המנוח"), שהיה נשוי בעבר לתובעת ונפטר בשנת 1996.

2.         התובעת והמנוח חיו בנפרד מאז שנת 1978 ועד פטירתו של המנוח. בעקבות הסכסוך ביניהם, ביקש המנוח להתגרש מהתובעת. בשנת 1993 פסק בית הדין הרבני האזורי בתל אביב כי המנוח והתובעת יתגרשו אך לתובעת תהיה זכות מגורים בדירה בה התגוררה אותה שעה, לכל ימי חייה. המנוח לא השלים עם פסק הדין. התברר כי שנים קודם לכן, התובעת הוכרה לפי בקשתה על ידי בית הדין לעבודה, כידועה בציבור של אדם בשם דוד גולן, עימו לדבריה ניהלה חיים משותפים כולל חיי אישות (ראה החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום י"ד בחשוון תשנ"ה). המנוח טען כי משהוכרה התובעת כידועה בציבור של גבר אחר, אין מקום לאכוף עליו את הסכמתו המקורית לאפשר לתובעת להתגורר בדירה. ערעורו של המנוח לבית הדין הרבני הגדול נדחה ביום י"ד בחשוון תשנ"ה, בנימוק שהמנוח הסכים ליתן לתובעת זכות מגורים בדירה למרות שכבר ידע על חייה במחיצתו של גבר זר. מחומר הראיות לא ברור אם בסופו של דבר התגרשו בני הזוג, אך ברור כי בית הדין הרבני ציווה על גירושין.

3.         בצוואתו מיום 16.5.1995 הוריש המנוח את כל רכושו לנתבע, ולא ציווה דבר לתובעים. התובעים טוענים כי היה להם סיכוי טוב לתקוף את הצוואה ולבטלה, ורק בשל הבטחות הנתבע כי לא ינשלם מהירושה, לא עשו כן. בשים לב לטיב היחסים בין המנוח והתובעת ולממצאיו של בית הדין הרבני הגדול, כפי שפורטו לעיל, דומה כי מדובר בטענת סרק.

4.         הנכס שבמחלוקת הוא דירת מגורים ברח' רבי עקיבא 25, בני ברק ( להלן: "הדירה"). ככל הנראה, זו הדירה בה הוקנתה לתובעת זכות מגורים לכל ימי חייה. אני מסייג קביעה זו, בשל טענת הנתבע כי התובעת פלשה לדירה. לצורך הכרעה בתיק שבפניי אין לי צורך לקבוע כל ממצא בענין זה, ואצא מתוך הנחה כי אכן מדובר בדירה בה הוקנתה לתובעת זכות מגורים לכל ימי חייה. הדירה היא בבעלות חברת חלקה 26 בגוש 6122 ( להלן: "החברה"), שנמחקה מרישומי רשם החברות. בעלי מניותיה הם הנתבע, המחזיק ב- 87.5% מהון מניותיה, עופרה ברמן, המחזיקה ב- 6.25% מהון המניות, ועזבון המנוח עודד ברמן ז"ל, המחזיק ב- 6.25% מהון המניות. יורשיו של עודד ברמן ז"ל הם אלמנתו, נתלי ברמן, וילדיה.

5.         בתביעתם המקורית עתרו התובעים לסעד הצהרתי בדבר זכויותיה של התובעת להרשם כבעלים של מחצית הזכויות בדירה, וכן ביקשו את פירוק השיתוף בדירה. כמו כן דרשו התובעים תשלום בסך של 480,000 ש"ח, בנימוק שהנתבע התחייב לשלמו לתובעת כנגד פינוי הדירה על ידה. התביעה הוגשה תחילה לבית המשפט למשפחה, אשר העביר אותה לבית משפט השלום, לאחר שבא לכלל מסקנה כי אין לו סמכות עניינית לדון בה. בפתח ישיבת ההוכחות הסכימו התובעים למחיקתם מכתב התביעה של הסעד ההצהרתי בדבר  זכויותיה של התובעת בדירה וכן הסעד של פירוק שיתוף בדירה, משום שלא צירפו כנתבעת נוספת את החברה, שהיא בעל דין הכרחי בכל תביעה לפירוק שיתוף בדירה. נותר על כנו רק הסעד הכספי.

6.         התובעים טוענים כי הנתבע הבטיח להם במרוצת השנים מאז פטירתו של המנוח, שאין בכוונתו לנשלם מירושתו של המנוח. הוא שוחח עימם בנוגע לדרכים למימוש זכויותיהם בדירה וביקש כי ימתינו עד שיעלה בידיו למכור את הדירה. לדבריהם, הנתבע הציע להם תשלום של 100,000 דולר בתנאי שהתובעת תסכים לפנות את הדירה. התובעת התנתה את הסכמתה לפינוי הדירה בתשלום הסך האמור נטו, וכן בכך שהתשלום יתבצע בתוך זמן קצר. על כן הוגבל תוקף ההסכם בין התובעים לנתבע לשנה אחת מיום חתימתו, 15.3.2001, ועד לסוף חודש מרץ 2002. בסופו של דבר, כך טוענים התובעים, הנתבע החליט לנשל אותם והתחמק מלשלם את הסכום המוסכם. על כן הוגשה התביעה ביום 14.7.2002.

7.         טענת ההסכם מיוסדת בעיקרה על מסמך שנחתם על ידי התובעת לבדה, שכותרתו "הסכם", ובו היא מודיעה:

" אני, דיצה ברמן, מצהירה בזה כי אהיה מוכנה להתפנות מדירת מגורי ... תמורת סכום של 100,000 (מאה אלף) דולר ארה"ב נטו, אחרי מס, ובכל מקרה לא אסכים להתפנות תמורת סכום של פחות מ- 95,000 (תשעים וחמישה אלף) דולר ארה"ב נטו, אחרי מס.

אין הצהרה זו כוללת את תנאי הפינוי האחרים (מועד הפינוי וכיו"ב) ועל אלה יוסכם בנפרד.

הסכם זה יהיה בתוקף למשך שנה אחת בלבד ויפוג בסוף חודש מרץ 2002..."

8.         הנתבע טוען כי מעולם לא התחייב לשלם לתובעים סכום כלשהו עבור הדירה, אלא ניהל עימם משא ומתן בלתי מחייב בדבר "דמי הסחיטה" כהגדרתו, אותם ידרשו בתמורה לפינוי הדירה. הוא הבהיר במפורש לתובעים כי המו"מ חסר כל משמעות מחייבת וכי תהיה לו משמעות כלכלית רק אם וכאשר יימכר הנכס, תושג הבנה לגבי שאלת המיסוי ותושג הסכמתם של בעלי הזכויות הנוספים בנכס (כזכור, הנכס הוא בבעלות החברה, אשר 12.5% ממניותיה מוחזקים בידי צדדים שלישיים). המו"מ לא הבשיל מעולם לכדי הסכם. לדבריו, הוא דרש מהתובעים שיעלו על הכתב את הסכמתם להתפנות מהדירה כדי שיוכל להיכנס למו"מ עם רוכש פוטנציאלי של המגרש. בעדותו הוסיף וציין:

            " רציתי לדעת את העמדה שלהם שתהיה בכתובים, שאראה את זה מול עיני, ואוכל לפעול. כי לפני כן, לא יכולתי לעשות דבר, כי חבל לבזבז את הזמן עם אנשים ... לדעת שזה רציני שהם ייצאו מהנכס אם אני אתן להם משהו. אחרת אין טעם" (ע' 14 לפרוטוקול)

9.         לאחר ששמעתי את עדויותיהם של התובעים ושל הנתבע, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, מהנימוקים שיפורטו להלן.

10.        כידוע, חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. ההצעה חייבת להעיד על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא צריכה להיות מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה (ס' 1 ו- 2 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, להלן- "חוק החוזים)). החוזה חייב לשקף מפגש רצונות בין הצדדים. הכלל שנקבע בשורה של פסקי דין הוא:

"גמירות דעת תתקיים כאשר הצדדים התכוונו להתקשר זה עם זה בחוזה המסוים וכאשר התרחש מפגש רצונות בין הצדדים. הסכם יחייב את הצדדים רק כאשר הם התכוונו - על פי מבחן אובייקטיבי - שהוא יחייב אותם (ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה), בעמ' 83). מבחן גמירות הדעת, אם כן, הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה" (ע"א 5332/03 רמות ארזים חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' יהודה שירן תק-על 2004(3), 2407 ,עמ' 2410)

11.        עיון במסמך המכונה "הסכם" מגלה כי הוא כלל אינו חתום על ידי הנתבע. המסמך על פניו אינו נחזה להיות הסכם (לבד מכותרתו), ועל כן אין הוא משקף קיבול מצידו של הנתבע. כידוע, הקיבול יהיה בדרך כלל בהודעת הניצע שנמסר למציע והמעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה (ס' 5 לחוק החוזים). בהעדר חתימה של הנתבע על גבי המסמך, אין הוא משקף גמירת דעת מצידו להתקשר בחוזה עם התובעת. מדובר למעשה בהצהרת כוונות חד צדדית מצידה של התובעת, המהווה הצעה בלבד, שאין בה כדי לחייב את הנתבע. הסברו של הנתבע בדבר הצורך במסמך כזה כדי שיוכל לנהל מו"מ רציני מול רוכשים פוטנצייאליים של הנכס, ביודעו מהם תנאיה של התובעת לפינוי הדירה, מקובל עליי.

            יתר על כן, העדר חתימה של הנתבע על המסמך אינו תוצאה של שגגה או היסח הדעת. מפיו של התובע עצמו נמצאנו למדים כי ניסה להחתים את הנתבע על הסכם, אך הנתבע סירב לכך:

            " ש.       לאורך כל הדרך,  אתה מאשר שהיו נסיונות להחתימו והוא סירב?

             ת.        כן."

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ