אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק א 55092/05

פסק-דין בתיק א 55092/05

תאריך פרסום : 25/12/2007 | גרסת הדפסה
א
בית משפט השלום תל אביב-יפו
55092-05
09/09/2007
בפני השופט:
חגי ברנר

- נגד -
התובע:
בטוח לאומי-סניף תל-אביב
הנתבע:
1. אבנר אגוד בע"מ - חברה לבטוח
2. שמגד חברה לבטוח

פסק-דין

1.         ביום 22.11.1998 נפגע מר דני אבטהו טקלה ( להלן: "דני"), נהג הסעות במקצועו, בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב הסעות שהיה רשום על שמה של חברת מטיילי תור בע"מ. בעקבות התאונה שילם לו התובע, המוסד לביטוח לאומי, גמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995.

2.         בין התובע לנתבעות קיים הסכם מיום 2.1.1979 בדבר תשלומים שתשלמנה הנתבעות לתובע במקרים בהם התובע משלם גמלאות למי שנפגע בתאונת דרכים ( להלן: "הסכם השיפוי"). הצדדים להסכם השיפוי הבהירו את הוראותיו במסמך הבהרות מיום 12.11.1990, שהפך להיות חלק בלתי נפרד ממנו ( להלן: "מסמך ההבהרות").

3.         התובע דרש מהנתבעות לשפותו בגין הגמלאות ששילם לדני, על פי הוראות הסכם השיפוי ומסמך ההבהרות, בסכום של 26,102 ש"ח. הנתבעות דחו את הדרישה וטענו כי לא מוטלת עליהן חובה לשפות את התובע, משום שהתאונה בה נפגע דני היא תאונה שארעה ברכב המעביד, ועל כן, הסכם השיפוי ומסמך ההבהרות פוטרים אותה מתשלום לתובע. מכאן התביעה.

4.         השאלה הטעונה הכרעה היא האם תאונת הדרכים בה נפגע דני היא תאונה שארעה ברכב המעביד כהגדרתו במסמך ההבהרות. אין חולק כי אם התשובה לכך תהא בחיוב, דין התביעה להדחות, לנוכח הוראות הסכם השיפוי ומסמך ההבהרות הפוטרים את הנתבעות מחובת שיפוי במקרה שהתאונה ארעה ברכב המעביד תוך כדי ועקב העבודה אצל אותו מעביד.

5.         הצדדים הגישו סיכומים ארוכים ומפורטים, מעל ומעבר לנדרש באמת ובתמים לצורך הכרעה בסכסוך הכספי שבפניי, שהיקפו פעוט. מן הסתם עיניהם נשואות לסכסוכים נוספים שיסודם באותה שאלה משפטית ממש, התלויים ועומדים בבתי משפט אחרים, לרבות בהליכי ערעור.

6.         סבורני כי לצורך הכרעה בסכסוך המסויים שבפניי, אין צורך להדרש למרבית השאלות העקרוניות שהעלו הצדדים בסיכומיהם,  באשר עובדות המקרה הנוכחי מייתרות את הצורך בדיון בשאלות אלה.

7.         אין חולק בנוגע לעובדות הבאות: דני הוא נהג הסעות עצמאי, המפעיל עסק בשם "אבטהו דניאל- הסעות". על כן, הוא נחשב כמעביד של עצמו. דני נפגע בתאונת דרכים במהלך עבודתו. הרכב בו נהג לא היה רשום אותה שעה על שמו, אלא על שם חברת מטיילי תור בע"מ ( להלן: "החברה"), שעמדה עימו בקשרי עבודה.

8.         מתוך עדותו של דני מתברר כי בתחילתה של שנת 1998 נחתם חוזה בינו  לבין החברה, ולפיו החברה החכירה לו את הרכב לתקופה של שלוש שנים. הרכב היה רשום על שם החברה. דני היה משלם לחברה תשלום חודשי בגין השימוש ברכב, ובתום שלוש השנים הבעלות ברכב היתה אמורה לעבור על שמו. במידה ודני לא היה עומד בתשלומים החודשיים, החברה היתה רשאית ליטול חזרה לידיה את הרכב. כל זמן שדני עמד בתשלומים, החברה לא היתה רשאית ליטול את הרכב לידיה והשימוש הבלעדי בו היה של דני. החברה היא ששילמה את דמי הביטוח החלים על הרכב, אך דני נדרש לשפותה בגין תשלום זה. דני הפעיל קו הסעות על פי חוזה הסעות שנכרת בין החברה לבין מפעל מסויים. החברה היתה גובה את דמי ההסעה מן המפעל, והיתה משלמת לדני את שכרו, על פי חשבוניות, בניכוי דמי השכירות החודשיים המגיעים לה מדני בגין הרכב. דני היה רשאי לבצע הסעות אך ורק בשרות החברה. דני התחיל לשלם את דמי השכירות בחודש מרץ 1998, אך מיד לאחר קרות התאונה, בחלוף תשעה חודשים בלבד מאז קיבל את הרכב לידיו, הוא חדל לשלם, משום שלא היה עוד ביכולתו לעמוד בתשלומים בשל אובדן כושר עבודתו. החברה נטלה את הרכב לידיה, מכרה אותו, וחלק מן התשלום הועבר לידיו של דני. למרבה הצער, לא נשמר עותק של ההסכם בידי דני או החברה ולא ניתן היה להציגו בפני בית המשפט (ראה עדותו של דני, בע' 4- 6 לפרוטוקול).

9.         מתוך עדותו של דני, שלא נסתרה על ידי מי מהצדדים, מתבקשת המסקנה כי הבעלות המהותית ברכב היתה ונותרה של החברה. מדובר למעשה במעין עסקת ליסינג, שהיתה אמורה להסתיים מקץ שלוש שנים ברישום הרכב על שמו של דני. לא היתה כל כוונה של הצדדים להסכם להעביר את הבעלות ברכב אל דני קודם לתום שלוש שנות ההסכם, ולא בכדי נותר הרכב רשום במשרד הרישוי על שמה של החברה, ולא על שמו של דני. שימור הבעלות הרשומה במשרד הרישוי על שם החברה נועד מן הסתם להבטיח כי במקרה שבו דני יחדל מתשלומי השכירות, הרכב יחזור לידיה של החברה שתהא רשאית לנהוג בו מנהג בעלים. כפי שגם קרה בפועל. בנוסף, דני אישר כי לא היה רשאי לבצע הסעות שלא באמצעות הפנייה מטעם החברה, שאם לא כן, הדבר היה מהווה הפרה של החוזה עם החברה (ע' 5 לפרוטוקול, שורה שלישית). מכאן שיכולתו של דני לנהוג ברכב מנהג בעלים, היתה יכולת מוגבלת. העובדה שהחזקה הבלעדית ברכב היתה בידיו של דני, והחברה לא היתה רשאית ליטול לידיה את הרכב כל זמן שדני עמד בתשלומי השכירות, אין בה רבותא ואין היא הופכת את דני לבעלים של הרכב. זהו טיבו וטבעו של חוזה שכירות: השוכר רשאי לחזקה ושימוש בלעדיים בנכס המושכר (ראה הגדרתה של "שכירות" בס' 1 לחוק השכירות והשאלה, התשל"א- 1971), אך אין בכך כדי להפוך אותו לבעלים של הנכס. עם זאת, בשונה מעסקת שכירות רגילה, ובדומה לעסקאות ליסינג, במקרה דנן תשלומי השכירות נועדו להפוך בתום התקופה את דני לבעלים של הרכב, ודבר זה מסביר גם מדוע לאחר שהרכב נמכר בידי החברה, הועברה לידיו חלק מתמורת המכירה, בניכוי התשלומים העתידיים המגיעים לחברה.

10.        סיכומו של דבר, בעת קרות התאונה, הבעלות הקניינית (ולא רק הבעלות הרשומה במשרד הרישוי) היתה של החברה. דני היה במעמד של שוכר הרכב, בעסקת ליסינג, שהופסקה בחלוף תשעה חודשים בלבד מתוך שלושים ושישה חודשי השכירות המוסכמים, זמן רב בטרם הבעלות ברכב היתה אמורה לעבור אליו. על כן, אין לי צורך לדון בשאלה העקרונית האם כאשר הצדדים להסכם השיפוי ומסמך ההבנות קבעו פטור מחובת שיפוי כאשר תאונת הדרכים התרחשה בעת שהנפגע נהג ברכב בבעלות המעביד, הם התכוונו לבעלות קניינית או שמא לבעלות הרשומה במשרד הרישוי. יצויין כי בשאלה נכבדה זו קיימת מחלוקת פוסקים בין מספר שופטים: מיעוטם מקבלים את עמדתו של התובע, וסבורים כי מה שקובע הוא הרישום במשרד הרישוי, ורובם מקבלים את עמדתן של הנתבעות, וסבורים כי המבחן הוא של בעלות מהותית, לפי דיני הקניין. מכל מקום, גם אם נלך לשיטתן של הנתבעות, וניישם את מבחן הבעלות הקניינית, המסקנה היא שזו נותרה בידיה של החברה, ולא עברה מעולם לידיו של דני.

11.        למעלה מהצורך, והואיל והצדדים ייחדו לשאלה זו חלק ניכר מסיכומיהם, אציין כי במחלוקת הפוסקים, עמדתי היא כעמדתם של כב' השופטת בלהה כהנא (ראה ת.א. (י-ם) 7780/02. פסק הדין אושר על ידי בית המשפט המחוזי בע"א (י-ם) 5551/04); כב' השופט דוד מינץ (ראה ת.א. (י-ם) 7718/05, ת.א. (י-ם) 5972/04 ות.א. (י-ם) 14118/04); וכב' השופט רם וינוגרד (ראה ת.א. (י-ם) 7645/04).

אינני סבור כי הצדדים למסמך ההבהרות התכוונו שרכב בבעלות המעביד הוא אך ורק רכב הרשום במשרד הרישוי על שמו של המעביד. הצדדים השתמשו במונח הכללי " רכב המעביד", ובס' ד' למסמך ההבהרות הגדירו כי פירושו של מונח זה הוא " רכב בבעלות המעביד או רכב שכור ע"י המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו". הצדדים לא הגדירו את המונח " רכב בבעלות המעביד", וממילא לא קבעו כי הבעלות תיבחן אך ורק על פי רישומי משרד הרישוי. חזקה על מנסחי מסמך ההבהרות, יועצים משפטיים של הצדדים הנוגעים בדבר, שאם אכן הכוונה היתה לבעלות לפי רישומי משרד הרישוי, היו נותנים ביטוי מפורש לכוונה זו, כגון באמצעות שימוש במילים " רכב הרשום על שם המעביד", ולא מסתפקים במונח הכללי יותר של " רכב בבעלות המעביד". מכאן שדרך הפרשנות המוצעת על ידי התובע אינה נתמכת בלשונו של מסמך ההבהרות.

אכן, הכלל הוא שחוזה יתפרש לפי תכליתו הסובייקטיבית המבטאת את אומד דעתם של הצדדים לחוזה, קרי, המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שהצדדים בקשו במשותף להגשים (ע"א 5483/02 שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' עיריית חולון   תק-על 2004(1), 471 ,עמ' 475). לפיכך, מילות החוזה אינן חזות הכל: " מלאכת הפירוש נועדה לברר את כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה. התחקות אחר כוונה זו, תוך השתחררות מעול הפירוש המילולי, עולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב" (ע"א 1395/91 וינוגרד נ. ידיד , פ"ד מז(3) 793, 800). עם זאת, גם על פי מבחן התכלית הסובייקטיבית, איני רואה כיצד ניתן לייחס לצדדים כוונה  לבחון את הבעלות אך ורק על פי המבחן הטכני הצר של הרישום הפורמלי במשרד הרישוי, משום שדבר זה עלול לגרום עיוותים קשים. כך למשל, רווחת התופעה של יחידים בעלי חברה, הרושמים את רכב החברה על שמם באופן אישי, רק כדי שבמכירה עתידית של הרכב, ניתן יהיה להציגו כרכב פרטי ולא כרכב חברה ובכך להשיג עבורו תמורה גבוהה יותר. אין זה מתקבל על הדעת כי עובד החברה, הנפגע תוך כדי נהיגה ברכב כזה, לא ייחשב כמי שנהג ברכב המעביד, רק משום שהרכב רשום על שם בעלי החברה, ולא על שם החברה. הוא הדין במקרה שבו קיימות חברות אחיות, העוסקות באותו תחום עיסוק ונשלטות על ידי אותו אדם, ועובד המועסק על ידי חברה אחת, נפגע בעת שנהג ברכב הרשום על שמה של החברה השניה. ברור שמבחינה מהותית, הנהיגה היתה ברכב של אותו מעביד.

12.        חיזוק למסקנה לפיה הצדדים למסמך ההבנות לא התכוונו שהבעלות תיקבע אך ורק לפי הרישום הפורמלי במשרד הרישוי, ניתן למצוא בס' ד' למסמך ההבהרות, הקובע:

            " בכל מקום בו נאמר במסמך זה לעיל ב"רכב המעביד" או ב"רכב מעבידו" ... פירושו- רכב בבעלות המעביד או רכב שכור ע"י המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו."

            בנוסף, במכתב הבהרות מאוחר יותר, מיום 28.1.1991, של מר ש' מורד, מטעם   הנתבעת 2, הובהר כי " במקום שנאמר בסעיפים הנ"ל רכב המעביד הכוונה גם לרכב שכור ע"י המעביד הנהוג על ידו או ע"י עובדו".

משמע, הכוונה היתה להחיל את הפטור גם כאשר הרכב כלל איננו בבעלותו של המעביד, ובלבד שהוא משמש את המעביד. מכאן שאין הכרח שהרכב יהיה בבעלותו של המעביד על מנת שחברת הביטוח תהא פטורה מחובת שיפוי. הפטור יחול גם כאשר מדובר ברכב שהמעביד שכר. אין איפוא כל הגיון להחמיר דווקא בנושא הבעלות, כאשר הצדדים להסכם החילו את הפטור גם על זיקה פחותה יותר, לאמור, זיקת השכירות.

            במילים אחרות, אין כל הגיון להניח כי בעוד שהצדדים התכוונו שהפטור יחול גם כאשר המעביד כלל איננו הבעלים של הרכב, כמו במקרה של רכב שכור, הרי דווקא כאשר הבעלות הקניינית היא של המעביד, אך לא הרישום הפורמלי במשרד הרישוי, קרי, זיקתו הקניינית של המעביד לרכב גדולה יותר מאשר במקרה של רכב שכור, דווקא אז הפטור לא יחול. והרי קל וחומר שאם הצדדים הסכימו להחיל את הפטור גם כאשר המעביד הוא אך ורק השוכר של הרכב, יש להחילו כאשר המעביד הוא בעל זכות הבעלות הקניינית, אף אם זכותו זו אינה משתקפת ברישום במשרד הרישוי.  מדובר איפוא בהסדר מהותי שתכליתו לפטור את מבטח הרכב מחבות כלפי התובע כאשר הרכב שימש את המעביד והנפגע במסגרת העבודה, תהא הבעלות בו אשר תהא, ולא בהסדר טכני הנותן תוקף מכריע לרישום במשרד הרישוי.

13.        אכן, כאשר רכב מסויים רשום במשרד הרישוי על שמו של אדם או תאגיד, קיימת חזקה עובדתית כי הרישום משקף גם את הבעלות הקניינית, אך זוהי חזקה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לסתור את החזקה מוטל על הטוען שהרישום אינו משקף את הבעלות הקניינית. ברובם המכריע של המקרים מדובר בשאלה אקדמית גרידא, שכן ניתן להניח כי בדרך כלל קיימת זהות בין הבעלות הקניינית לבין הבעלות לפי רישומי משרד הרישוי, אך באותם מקרים נדירים בהן לא קיימת זהות כאמור, אין מנוס מביצוע בדיקה לגופו של ענין. הדבר פועל לשני הכיוונים, ולא רק לטובתן של חברות הביטוח: התובע רשאי במקרים מתאימים להראות כי הגם שרכב מסויים רשום על שם מעבידו של הנפגע, הרי שבפועל הבעלות האמיתית היא בידיו של צד ג', ולכן חלה על חברות הביטוח חובת שיפוי לפי ההסכם ומסמך ההבהרות.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ