1. התובע מנהל בתי עסק לתיקון ושיווק צמיגים באזור הרצליה תחת השם המסחרי "מרכז הצמיג". החברות הנתבעות (להלן: "
החברות") ומנהל החברות, הנתבע 3 (להלן: "
הנתבע") השכירו לתובע החל בשנת 1998 מקום לאחסנת צמיגים משומשים באתר שברשותם ברח' הנתיבות 7 בהרצליה (להלן: "
האתר") תמורת דמי שכירות חודשיים שעמדו עד חודש אוקטובר 2000 על סך 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ והחל מחודש נובמבר 2000 ואילך על סך 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ.
2. התובע שיווק את הצמיגים המשומשים שאיחסן באתר בעיקר לתושבי הרשות הפלסטינאית. אין מחלוקת כי משלב מסוים ובשל האינתיפאדה התקשה התובע לשווק את הצמיגים ולכן כמות הצמיגים באתר גדלה. לטענת החברות החל מחודש אוגוסט 1998 ועד חודש דצמבר 2002 ועד בכלל, לא שילם התובע את דמי השכירות המגיעים זאת למרות פניות החברות. לפיכך, החברות הגישו ביום 2.1.03 כתב תביעה בסדר דין מקוצר בתיק אזרחי 10242/03 בבית משפט השלום בת"א כנגד התובע לתשלום דמי השכירות שהצטברו לחובתו עד ליום 31.12.02 בסך של 113,677 ש"ח וכן תביעה לפינוי מצבור הצמיגים שהחזיק באתר. התובע הגיש בקשת רשות להתגונן בבש"א 157069/03. כבוד השופט כספי שמע את בקשת הרשות להתגונן ונתן ביום
23.9.03
החלטה לפיה ניתנה לתובע רשות להתגונן בטענת קיזוז של סך 3,580 ש"ח משנת 1997 ובטענת קיזוז של 100,000 ש"ח משנת 2000 בשל טענה כי הנתבע גנב צמיגים ממצבור הצמיגים באתר, מכר אותם לצד שלישי והודה בכך. בית המשפט קבע בהחלטתו הנ"ל כי על התובע לסלק את ידו מהשטח ומכל חפץ השייך לו בתוך 45 יום ממועד מסירת פסק הדין.
3. התובע לא ציית להוראת בית המשפט לפנות את מצבור הצמיגים ולכן פינו החברות את הצמיגים על חשבונם בסוף חודש מרץ 2004. החברות ציינו כי קיבלו דרישות מהמשרד לאיכות הסביבה לפנות את מצבור הצמיגים אשר היווה, על פי הוראת המשרד לאיכות הסביבה, מפגע סביבתי. החברות הגישו בתיק זה חשבונית מס על סך 43,056 ש"ח שלטענתם שולמה למי שפינה את הצמיגים מן האתר - אבו קוש, חברה לעבודות עפר והובלת חומרים בע"מ וגם דאג להטמנתם.
4. לאחר החלטת בית המשפט בתיק אזרחי 10242/03 בבקשת הרשות להתגונן ולאחר פינוי הצמיגים מהאתר, המשיכה להתברר בבית המשפט התובענה הכספית בסך 113,677 ש"ח, שהגישו החברות כנגד התובע באותו תיק בגין אי תשלום דמי השכירות החל מחודש אוגוסט 1998 ועד חודש דצמבר 2002 ועד בכלל. לאחר שמיעת התיק וכתיבת סיכומים, הגיעו הצדדים ביום 2.12.04 להסדר פשרה על פיו שילם התובע לחברות סך 120,000 ש"ח. הסדר הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 22.12.04. בהסדר הפשרה נקבע כי הוא לא יפגע בטענות הצדדים במשפט.
5. לאחר מכן הגיש התובע את התביעה החדשה המתבררת בתיק זה בעניין טענותיו כי הצמיגים נמכרו על ידי הנתבע בניגוד להרשאתו של התובע. התובע הגיש כנגד החברות הנתבעות והנתבע תביעה לתשלום הסכומים כדלקמן: סך של 100,000 ש"ח בגין מכירת צמיגים בשנת 2000; סך של 330,000 ש"ח בגין מכירת צמיגים בשנת 2002 וסך של 20,000 ש"ח בגין עוגמת נפש ופגיעה בשם הטוב. החברות הגישו כנגד התובע
כתב תביעה שכנגד
לתשלום סך של 26,235 ש"ח בגין דמי שכירות עבור אחסנת צמיגים באתר בתקופה שמיום 3.1.03 עד ליום 31.3.04 וכן סך של 43,056 ש"ח בגין עלות פינוי הצמיגים מהאתר ביום 31.3.04.
תביעת סך 100,000 ש"ח משנת 2000.
6. בתצהירו כתב התובע כי בחודש יוני 1997 שם לב כי כמות משמעותית של צמיגים נעלמת מהאתר. לטענתו, באותו שלב פנה לנתבע וביקש כי יגביר את הסגירה והאבטחה של האתר (ר' סעיף 7 לתצהיר). עוד הוא כתב כי בתחילת שנת 2000 במהלך פגישה עם הנתבע פנה אחד מעובדיו של הנתבע אל הנתבע במכשיר הקשר ואמר לנתבע כי "אלה שקונים ממך צמיגים הגיעו לכאן שוב לקנות". על פי דברי התובע בתצהירו: "יוסי פרחי (הנתבע) היה נבוך ומבולבל וניתק את השיחה במהירות מבלי שהמשכה נשמע על ידי". לטענתו בני משפחתו נסעו מייד למקום ותפסו שם את הנתבע גונב צמיגים מהאתר. עוד כותב התובע בתצהירו כי הנתבע הודה בפניו כי מכר צמיגים רבים שלו ובעקבות כך הגיעו התובע והנתבע להסכמה כי הם יקזזו את ההתחייבויות ההדדיות ביניהם (ר' סעיפים 9-8 לתצהיר).
7. הנתבע לעומת זאת הצהיר בסעיף 21 לתצהירו, כי מעולם לא לקח צמיגים של התובע ולא מכר אותם ולכן גם לא הודה בכך או נתן הסכמה לקיזוז כלשהו.
8. אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל השכנוע בטענתו זו. התובע הצהיר כי באותה פגישה נכח אדם נוסף, מר ישראל גיספן. אולם התובע לא הזמין את מר גיספן לעדות ונמנע בכך מלהביא ראיה שיכולה היתה לסייע לעדותו. התובע גם לא שלח מעולם לחברות הודעה בכתב על הסכמה זו שהגיעה אליה, לטענתו, עם הנתבע. התובע גם לא ציין זאת בכרטיס הנהלת החשבונות שלו. יתר על כן, לו היה התובע מוטרד מגניבות חמורות שכאלה מדוע לא הוציא את הצמיגים לאלתר מן האתר, אלא המשיך להחזיק אותם באתר תוך צבירת חוב של דמי שכירות. כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית מדוע לא הוציא מייד את הצמיגים מן האתר הוא השיב, כי לא היה לו לאן לפנות אותם (ראו עמוד 14 לפרוטוקול). אולם בחקירה הנגדית הוא גם העיד כי לאחיו, שהוא שותפו לעסקים היה מגרש של 10 דונם ברעננה בו אוחסנו צמיגים וכן כי יש לו עצמו מגרש ברחוב ירושלים בהרצליה, שגם שם הוא מאחסן צמיגים (ראו עמוד 10 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף שארוע זה, לפיו בשנת 2000 בהמשך לשיחה "נתפס הנתבע על חם" על ידי בני משפחת התובע, כאשר הוא מוכר צמיגים מהאתר לא הוזכר בבקשת הרשות להגן בתיק אזרחי 10242/03 ואף לא בתצהיר של התובע באותו תיק.
9. אמנם התובע הביא לעדות את בנו, ערן עובדיה, על מנת להעיד על ארוע הגניבה, אולם בין עדויותיהם של הבן והאב התגלו סתירות ואף בתוך עדות התובע עצמו נתגלו סתירות, אשר אינן מאפשרות לי לסמוך את ידי על עדויות אלו ולקבוע כי הנתבע אכן ביצע את הגניבה המיוחסת לו. בסעיף 9 לתצהיר העדות הראשית מטעמו הצהיר התובע כי לאחר שהנתבע ברח מן הפגישה הוא התקשר לבנו ערן בכדי שיבדוק מה קורה ואכן כאשר הגיע מאוחר יותר לאתר התברר לו מאחיו, אבי, ומבנו, ערן, כי הם תפסו את הנתבע בגניבה. אולם, בחקירתו הנגדית בעמוד 18 לפרוטוקול שורה 27 העיד התובע כי הוא זה שנסע עם בנו ערן לאתר לאחר הפגישה והוא ראה במו עיניו את הגניבה הנטענת ולא כי שמע עליה מבנו. הבן לעומת זאת הציג גירסה ולפיה אביו כבר היה באתר כאשר הוא הגיע (עמוד 28 לפרוטוקול שורה 11 ואילך). באשר לשאלה האם הנתבע נכח באתר בזמן ארוע הגניבה של הצמיגים העידו האב ובנו דברים הפוכים. התובע העיד בעמוד 19 לפרוטוקול שורות 5-4 כי הנתבע לא היה שם ואילו בנו של התובע העיד בעמוד 28 לפרוטוקול שורות 16-15 כי הנתבע היה במקום. גם באשר לשאלה היכן הודה הנתבע בגניבה והסכים, לכאורה, לקיזוז, האב והבן מציגים גירסאות שונות. האב העיד כי רק בערב מצא את הנתבע במשרד ושם הודה בגניבה והסכים לקיזוז (ראו עמוד 19 לפרוטוקול שורה 10 ואילך). הבן העיד כי ההודאה הזו נעשתה בשטח באותו מועד שבו תפסו את הנתבע בגניבה (ראו עמוד 30 לפרוטוקול שורה 14 ואילך).
10. צודק ב"כ הנתבע בסיכומיו כאשר הוא מציין כי גירסת התובע מעלה תמיהות נוספות ביניהן, מדוע לא פנה התובע למשטרה והגיש תלונה על ארוע הגניבה, מדוע אחיו של התובע, שהוא גם שותפו, ואשר לפי גירסת התובע היה נוכח בארוע הגניבה לא הובא להעיד ומדוע לא נרשם מספר הרישוי של המשאית עליה הועמסו הצמיגים הגנובים.
11. לפיכך אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח כי הנתבע גנב צמיגים בשווי 100,000 ש"ח וכי מגיעה לו זכות קיזוז בגין גניבה זו.
תביעת סך של 330,000 ש"ח בגין הצמיגים שנותרו בשנת 2002
12. לטענת התובע בכתב התביעה במהלך דצמבר 2002 הגיע לנכס וגילה לתדהמתו כי הנכס ריק מכל צמיגיו. לטענתו מדובר בכמות אדירה של צמיגים שניתן להעריכה אף ב- 500,000 ש"ח, ואולם לצרכי אגרה הועמדה על סך של 330,000 ש"ח.
13. להוכחת תביעתו טען התובע כי הוא שכר מהנתבעים האנגר גדול מאד ששטחו כ- 800 מ"ר בגובה של כ- 7-8 מ' (עדות הנתבע) ומילא אותו עד אפס מקום בצמיגים משומשים. להערכתו היו שם כ- 120,000 צמיגים. העד מר מיכאל קורקין העיד כי בשנת 2002 ניסה לתווך בעסקת צמיגים בין התובע לקונה, ומאוחר יותר שמע מהתובע כי העסקה לא יצאה לפועל כיוון שההאנגר נוקה מהצמיגים. העד דורון ויינברג גם הוא העיד כי בשנת 2002 ביקש לעשות עסקה לקניית צמיגים אולם היא לא יצאה לפועל כיוון שכאשר היה מוכן לביצוע ,התובע הודיע לו שהצמיגים נלקחו מההאנגר.
14. לאחר שבחנתי את טענת התובע לא ברור לי על מה הוא מלין. הרי התובע לא יכול היה לשווק את הצמיגים החל משנת 2000 בעקבות האינתיפאדה ובמקביל חדל לשלם את הסכום של 1,500 ש"ח בחודש לנתבעות בתמורה לאיחסון. לאחר שנתיים תמימות, בהן לא שילם התובע כל שכר בגין האחסון, פונו הצמיגים של התובע מההאנגר שבו היו מאוחסנים לשטח פתוח באתר, כיוון שניתן היה להשכיר את המקום לצרכים אחרים ובכך הקטינו הנתבעות את נזקן. בעקבות כך, גם החלו תלונות ממשרד איכות הסביבה על קיומם של צמיגים בשטח פתוח ובספטמבר 2003 אף ניתנה הוראת בית המשפט לתובע לפנות את הצמיגים, אשר הוא לא ציית לה והנתבעות נאלצו לפנות על חשבונן.
15. אני מקבלת את טענת הנתבעות כי התובע ידע כי הצמיגים פונו לשטח הפתוח במועד בו הם פונו. התובע קיבל הודעה מב"כ הנתבעות ביום 14.11.02 על דרישה לפנות את הצמיגים, אולם לא הגיב לה כלל, גם לא בטענה כי הצמיגים הוצאו מההאנגר. התובע אף העיד שהוא ועובדיו היו מבקרים באתר מידי יום או יומיים ולכן מן הסתם ידע מייד על הוצאת הצמיגים לשטח הפתוח בסמוך להוצאתם ובכל זאת לא עשה דבר בעניין זה. אם אכן לא היו כלל צמיגים באתר כפי שטוען התובע, מדוע גם ביום 25.11.03 ממשיך המשרד לאיכות הסביבה להתריע כי יש לפנות את ערימת הצמיגים מן האתר. נראה כי אכן הוצאו הצמיגים מן ההאנגר לשטח הפתוח לאחר שנתיים של אי תשלום. לטעמי, כאמור, זכותם של הנתבעים הייתה לפעול כך. התובע לא עשה דבר לפינוי הצמיגים גם לאחר שהוצאו לשטח ואף לא שילם בגין החזקתם באתר. אין ספק שבתמורה ל- 1000 ש"ח או 1500 ש"ח לחדש לא התחייבו הנתבעים לספק לתובע שמירה על הצמיגים 24 שעות ביממה, אלא לתת לו מקום איחסון בלבד.
16. יתרה מכך, גם לאחר שניתן פסק דין הפינוי לא פונו הצמיגים והתובע אף לא פנה לבית משפט השלום בטענה כי אין צורך לפנות, כיוון שאין צמיגים באתר. לכן, לאחר שמיעת כל העדויות, אני קובעת כי הצמיגים אכן הוצאו מהאנגר לשטח הפתוח באתר, אולם איני מקבלת את הטענה כי הם נעלמו מהאתר לחלוטין, אלא כי הם נמצאו בשטח, כאשר הנתבעות פינו אותם סופית על חשבונן רק לאחר פסק הפינוי במרץ 2004. גם מהפינוי עצמו עולה כי היו צמיגים רבים בשטח והם לא נעלמו. מעדותו של המפנה, מר אבו קוש, שנתתי בה אמון, עלה שהוא נאלץ לבצע כ- 16 הובלות של משאית פול טריילר על מנת לפנות את כל הצמיגים שהיו בשטח (ראו עמוד 15 לפרוטוקול).
17. לפיכך, איני מקבלת את תביעת התובע גם ברכיב זה.
התביעה שכנגד
18. החברות הגישו כנגד התובע כתב תביעה שכנגד לתשלום סך של 26,235 ש"ח בגין דמי שכירות עבור אחסנת צמיגים באתר בתקופה שמיום 3.1.03 עד ליום 31.3.04 וכן סך של 43,056 ש"ח בגין עלות פינוי הצמיגים מהאתר ביום 31.3.04.