פס"ד הדן בעילות הבטלות של צוואות ונטלי הראייה והשכנוע

צוואה בעדים, שנערכה אצל עו"ד, ולא נפלו בגדריה פגמים צורניים. מוגשת התנגדות לקיומה בעילות בטלות לפי סעיפים 30 ו- 35 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, מעורבות הזוכים בעריכת הצוואה).

מהי כמות ההוכחה שעל המתנגד לקיום הצוואה להביא, כדי לפרוק מעל כתפיו נטל השכנוע הראשוני  בדבר קיומן של עילות הבטלות,  וכדי להעביר אל שכמו של מבקש קיום הצוואה, את הנטל בדבר כשרותה ?

וכן, מה על האחרון להביא מנגד, כדי להדוף מעליו נטל זה ולהפריך את הראיות לכאורה, שהטיח המתנגד בפניו ?

פתח דבר:

1.         לפניי בקשה לקיום צוואת המנוח ר.מ.ש. ז"ל, אשר הלך לבית עולמו ביום 20/5/05, בהיותו כבן 113 שנים.

על פי הנטען, המנוח הותיר אחריו צוואה בעדים מיום 9/2/04, כאשר העדים לצוואה הם שלושה: מר א.ח. (להלן:" ח"), מר א.ר.ש. (להלן:" ש") ועו"ד נ.ש (להלן:" עו"ד נ."), שבמשרדו נערכה ונחתמה הצוואה.

בגדרי צוואתו, ציווה המנוח את כל עיזבונו לארבעה מתוך שבעת ילדיו, והדיר ממנה את שלושת ילדיו הנותרים, עליהם נמנה הנתבע - המתנגד. כן ציווה חלק מעיזבונו לאחד מנכדיו, הוא בנו של המתנגד.

הנתבע הגיש התנגדות לקיום הצוואה במסגרתה העלה טענות מגוונות כנגדה, החל בטענה כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, נטילת מי מהנהנים חלק בעריכתה, וכלה בפגמים ברצונו של המנוח ובכשרותו לערוך צוואה, להבין את משמעותה ואת תוצאותיה וזאת מפאת מצבו הבריאותי הקשה.

2.         מטעם שני הצדדים הוגשו תצהירי עדות ראשית, שעה שעל הנתבע - המתנגד היה להגיש ראשון את תצהיריו שכן בצוואה לא נפל פגם צורני, והיא מוחזקת כצוואה כשרה, אלא אם הוכח אחרת.

3.         במקרה שלנו, לא ראיתי כל טעם להתעכב על תצהיר הנתבע - המתנגד, ככל שהוא עוסק בנסיבות המצומצמות של מעמד עריכת הצוואה וחתימת המנוח ועדי הקיום עליה שכן, לרשות המתנגד לא עמד כל מידע ישיר, באשר לנסיבות אלה, משלא נכח באותו מעמד, ומידע זה מצוי, מן הסתם, ברשות התובע או מי מעדי הקיום.

            באשר לנסיבות שקדמו לעריכת הצוואה, ומצבו הבריאותי של המנוח, מגולל המתנגד במסגרת תצהירו תיאור למצב זה לתקופה החל משנת 1996, מועד בו נפטרה אימו של המתנגד - אשת המנוח, ועד למועד פטירת המנוח ב- 2005.

              לדידו של הנתבע, מצבו של המנוח הלך והתדרדר בשנים אלה, כאשר בשנת 2001 סבל מאוטם שריר הלב ואושפז בבית חולים, במחצית שנת 2002 נפל המנוח ושבר את מפרק הירך וגם הפעם נזקק לאישפוז, ובהמשך כבר לא היה עצמאי, נעזר בהליכון ונזקק לעזרת הזולת בפעולות פשוטות כקשות, החל מקימה מהמזרן כדי להגיע לשירותים, עזרה ברחצה, בהלבשה ועוד.

            עוד טוען הנתבע, כי החל משנת 2003, המנוח לא היה מסוגל לאכול מזון רגיל אלא מזון מרוסק בקופסאות מיוחדות, וכל אימת שהיה מבקר אצלו היה מוצא אותו אפטי ומנותק מהסביבה, מכונס בתוך עצמו, סבל מהפרעה קשה בשמיעה וכמעט ולא היה מתקשר עם הסובבים אותו. פניות אליו היו נענות על דרך  הטיית ראשו, השמעת מלל לא ברור, ולכל היותר היה מתקשר על דרך אמירת "כן" ו"לא" בלבד.

            עוד טען הנתבע, כי המנוח לא ידע קרוא וכתוב והיה חותם בטביעת אצבע.

לטענת הנתבע ב- 3 - 4 השנים האחרונות לחייו של המנוח, ולאחר ששבר את מפרק הירך, המנוח לא היה יוצא את פתח ביתו, ואם כן,  הרי שלשם קבלת טיפול רפואי כשלפעמים הרופא היה מגיע אל ביתו.

לסיכום, טוען הנתבע, כי מהיכרותו את אביו, הרי שבשנים האחרונות לחייו, עוד לפני עריכת הצוואה, המנוח לא היה מסוגל לומר אפילו משפט אחד מתוך אלה המופיעים בצוואה, כי הדברים הושמו בפיו ולאחר מכן נטלו את אצבעו והחתימוהו על הצוואה - על המוגמר והמתוכנן.

הנתבע מוסיף וטוען, כי המנוח לא היה מחליט לערוך צוואה, ובודאי לא במתכונת שנערכה,  וכי אחיו היורשים הם אלה שיזמו עריכת הצוואה, תכננו בקפידה את אופן החתמת המנוח על צוואה זו, ואילמלא כך, המנוח לא היה מדיר מצוואתו את בתו - אחותו של הנתבע כשם שלא היה מדיר אותו ממנה.

נסיבות עריכת הצוואה ותמצית גרסת עדי הקיום :

 4.        לפניי נחקרו התובע, שני המצהירים מטעמו, הם שני עדי הקיום, ש. ו-ח., בעוד שעו"ד נ., שערך את הצוואה בעבור המנוח, לא הגיש תצהיר, והוא ייצג את התובע מתחילתם של  ההליכים ועד לסיומם.