אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלטין נ' שפורן ואח'

פלטין נ' שפורן ואח'

תאריך פרסום : 02/07/2020 | גרסת הדפסה
תא"ק
בית משפט השלום אשקלון
15665-08-16
26/06/2020
בפני השופטת:
אורית חדד

- נגד -
התובעת:
רחל פלטין
עו"ד חגי פלטין
הנתבעים:
1. מרים שפורן
2. משה שפורן

עו"ד נורית פלג
פסק דין
 

 

בעלי הדין הם תושבי מושב תלמי יחיאל, בעלי נחלות סמוכות ופסק דין זה עניינו מחלוקת שנתעוררה לגבי טיבו ומיקומו של קו הגבול בין נחלות אלה, כשעל רקע מחלוקת זו הגישה התובעת תביעה לסילוק ידם של הנתבעים משטח נחלתה הנטען.

 

רקע עובדתי:

  1. התובעת היא בעלת הזכויות (כבת רשות) במשק 65, במושב תלמי יחיאל, במקרקעין שזיהויים הוא גוש 2555 חלקה 3. (להלן: "נחלת התובעת").

    הנתבעים הם בעלי הזכויות (כבני רשות) במשק 66, המצוי ממערב לנחלת התובעת וגובל בה, במקרקעין שזיהויים הוא גוש 2555 חלקה 2 (להלן: "נחלת הנתבעים").

     

  2. נחלת התובעת נרכשה על ידה (וע"י בעלה לשעבר)  בשנת 1980.

    הנתבעים מצידם ירשו את הזכויות בנחלתם מהורי הנתבע ואלו רכשו זכויותיהם בנחלה בשנת 1960 מה"ה ריזל. זכויותיהם של ה"ה ריזל בנחלה נרכשו/נתקבלו בשנת 1949, במסגרת "ההסכם המשולש" המקובל במושבים רבים ואשר אגודת המושב צד לו (להלן: "האגודה").

    כיום מדובר בחוזה משבצת דו צדדי והעתקו משנת 2013 הוגש כמוצג ת/1.

     

  3. בשנת 2013 החליטה האגודה להזמין שירותי מדידה על מנת למדוד את גבולות המשקים, להסדיר את החלוקה ביניהם ולערוך פרצלציה ולצורך כך נשכרו שירותיה של חב' גטניו ושות' מודדים מוסמכים בע"מ, וזו הוציאה תחת ידה ביום 24.7.16 מפת מדידה אשר בגדרה סומנו קווי הגבול בין המשקים (הנחלות) במושב.

    המפה והסכם ההתקשרות צורפו כמוצגים 8 ו-9 במוצגי התובעת. (להלן: "מפת גטניו").

     

  4. ממצאיה של מפת גטניו הם שהביאו בסופו של דבר לקיומה של מחלוקת בין בעלי הדין ולהגשת תביעה זו לאחר שהנתבעים סרבו להכיר בממצאיה.

    תמצית טענות הצדדים:

  5. התובעת תולה יהבה בתביעתה זו בממצאיה של מפת גטניו המתיישבים היטב, לטענתה, עם מדידה שהזמינה בעצמה מס' שנים קודם לכן מחב' פוטומאפ בע"מ (נספח י' לכתב התביעה).

     

  6. מפת גטניו מלמדת כי ישנה פלישה מצד הנתבעים לנחלת התובעת בשני אזורים:

    האחד – פלישה של כ – 30 מ"ר באמצעות דק וגדר שבנו הנתבעים בשנת 2011 לערך (להלן: "הסגת גבול א'"). השני – פלישה שביטויה בגדר ששימשה בעבר הרחוק רפת שאינה פעילה עוד מזה עשרות שנים (להלן: " הסגת גבול ב'").

     

  7. לטענת התובעת, מפת גטניו היא בבחינת המדד למיקומו החוקי של קו הגבול בין הנחלות ונוכח מעמדה של מפה זו ונתוניה, לא יכול שיהא חולק כי הנתבעים פולשים לנחלת התובעת.

    התובעת מציינת עוד כי האגודה אף ביקשה את אישור בעלי הנחלות למפות המדידה שערכה חב' גטניו ואכן התובעת עשתה כן באמצעות בנה וכך עשה אף הנתבע (נספחים ז' ח' לתביעה).

     

  8. בעקבות ממצאי מפת גטניו פנתה התובעת לנתבעים והם מצידם הביעו נכונות לאיין את פלישתם בכל עת שיתבקשו לכך. בשלב הראשון לא עמדה התובעת על סילוק פלישתם וזאת מפאת יחסי השכנות הטובה ששררו, אלא שמאוחר יותר עת הודיעה לנתבעים כי בכוונתה לסלול דרך כניסה לנחלתה בחלקה המערבי הנושק לנחלתם, החלו הנתבעים להעלות דרישות שונות לגבי אופן סלילת הדרך והותרת פלישתם. בין הצדדים התנהל שיח בענין זה, אלא שהנתבעים חזרו בהם מהבנות שהושגו ומאנו לעיגון הדברים בכתב ומשעה שכך, הודיעה התובעת כי היא עומדת על סילוק פלישתם. הימנעות הנתבעים מכך הביאה להגשת התביעה.

     

    תמצית טענות ההגנה

  9. הנתבעים מקדימים וטוענים להתיישנות התביעה.

    לשיטתם, עסקינן במקרקעין אשר לא היו מוסדרים עד לשנת 1972, אז נמדדו הגבולות ונערכו תכניות לצרכי רישום. סעיף 159 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1959 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כי טענת התיישנות שנתגבשה טרם כניסת החוק לתוקף אינה נגרעת אף אם עסקינן במקרקעין מוסדרים. בהינתן הוראת חוק זו ומשעה שקו הגבול המשמש בפועל בין הנחלות מצוי במתכונתו מאז שנת 1949, הרי שטענת ההתיישנות נתגבשה עובר לכניסת החוק האמור לתוקף. רכישת הזכויות ע"י התובעת בשנת 1980 נעשתה כמצב הנחלה בשעתו ועת נתגבשה כבר טענת ההתיישנות.

    יתרה מכך, בשעתו אף פורסמו התכניות לצרכי רישום (תצ"ר), כך שאם סברה התובעת כי קיימת פלישה לנחלתה, היה עליה לפעול כבר אז להסרתה.

    למצער, לזכות הנתבעים ניצבת טענת שיהוי בנסיבות הענין.

     

  10. במישור המהותי, הנתבעים אינם חולקים על קיומה של מפת גטניו ועל הנחזה ממנה, אלא שלשיטתם לא היא שתקבע את מיקום קו הגבול, כי אם המציאות הנתונה בשטח מזה שנים באמצעות בניות ונטיעות שביצעו ה"ה ריזל עם קבלתה של נחלת הנתבעים מידי האגודה בשנת 1949. הורי הנתבע רכשו מאלו את נחלתם בשנת 1960 כמצבה- על המשק החי, הרפת והעצים שניטעו בה ולא עשו כל שינוי מאז במיקום קו הגבול ו/או הרפת.

    הנתבעים סבורים כי יש להבחין בין מערכת היחסים שבין הצדדים לבין רמ"י או האגודה לבין מערכת היחסים שבין הצדדים עצמם. לשיטתם, בין הצדדים נתגבשה הסכמה הסוטה ממפת גטניו ומשכך, אין לנהוג לפי ממצאיה של זו, מה גם שיש בדבר כדי להשליך הלאה, קרי - על הנחלה המצויה ממערב להם (משפ' סלומון).

     

  11. לביסוס עמדתם מפנים הנתבעים לחוות דעתו מיום 5.3.17 של המודד חגי כספי (להלן: "המודד כספי") לפיה לא חל שינוי בקו הגבול מאז שנת 1960 ובאשר לעצים הנטועים בין הנחלות (והנחזים בתצ"א), הרי שאלו ניטעו, לפחות משנת 1970.

     

  12. הנתבעים מייחסים לתובעת חוסר תום לב משעה שניסתה לשיטתם לעקוף את ברורה של המחלוקת ע"י פניה לפקיד היערות (מכח פקודת היערות) בבקשה לקבלת רשיון כריתה והעתקה של עצים ובעצם ניסיונה במהלך ברורו של הליך זה לפרוץ דרך בין שתי הנחלות תחת דרך שהיתה מצויה עשרות שנים בצידו המזרחי של נחלתה ונחסמה בשל סכסוך גבולות שהיא עצמה יצרה. ניסיון זה אף אינו עולה בקנה אחד עם הנוהג הקיים במושבים חקלאיים להימנע מלמקם את הדרך המשותפת לשתי נחלות סמוכות בתוואי קו המים.

     

  13. הנתבעים מדגישים את חשיבות הותרתם של עצים שניטעו במקום ע"י הורי הנתבע והמצויים לשיטתם בתחום נחלתם בהתאם לתוואי הגבול ששימש בפועל מזה כ – 56 שנים. הנתבעים, לשיטתם, אף בנו את הדק בשנת 2008 במסגרת תוואי זה וללא כל טענה מצד התובעת.

     

    דיון והכרעה

  14. להשלמת התמונה אצין כי תביעה זו נפתחה בסדר דין מקוצר. בקשת הרשות להתגונן אותה הגישו הנתבעים נדחתה בהחלטה שניתנה ביום 2.10.17 וביום 15.10.17 ניתן פסק דין כפועל יוצא מכך, אלא שבעקבות הליכי ערעור שנקטו הנתבעים, בוטל ביום 14.3.18 פסק הדין שניתן תוך מתן רשות להתגונן, דבר אשר הוביל לבירורו המלא של ההליך.

    בהקשר זה אוסיף כי התביעה הופנתה אף נגד בנם של הנתבעים ורעייתו כמי שהתגוררו בנחלת הנתבעים בשעתו, אולם בסופו של דברבתום דיון שמיעת הראיות, סוכם כי התביעה נגדם תימחק וכך היה (החלטה מיום 5.1.20).

  15. עוד אציין להשלמת התמונה, כי בפתחו של ההליך ולאורך זמן ניהלו הצדדים הליכי ביניים ממושכים שעניינם השימוש בפועל בנחלות עד לסיום בירור ההליך, תוך שהצדדים טוענים לגבי העצים הנטועים במקום ולגבי שאלת חיוניות כריתתם מטעמי בטיחות כטענת התובעת אשר פעלה במקביל למימוש סמכותו של פקיד היערות בהקשר זה. 

    אינני מוצאת הכרח להכנס לפרטי המחלוקת והשתלשלותה, אולם אציין כי בסופו של דבר בהחלטה שניתנה ביום 17.7.18, נקבע כי מחלוקת זו לא תתברר עוד בהליך דכאן אשר מתמקד בהיבט הקנייני שביטויו בשאלת טיבו ומקומו של קו הגבול כאמור.

     

  16. הצדדים הגישו עדויותיהם בתצהירים, כאשר מצד התובעת העידו התובעת עצמה וכן בנה נדב פלטין, ומצד הנתבעים העידו הנתבע עצמו וכן נועם שפורן – בנם, ונחום פייביש – בעל משק במושב תלמי יחיאל. כן הוגשה חוות דעת של המודד כספי. כן הגישו הצדדים מסמכים שבכללם אף מפות, תמונות ותצלומי אוויר ולחלקם הרלבנטי והעיקרי אתייחס בהמשך.

     

  17. אקדים את המאוחר ואומר כי העדויות לא הניבו ממצאים מהותיים חדשים אשר היה בהם כדי לשנות משמעותית מהמצב העובדתי והמשפטי שנחזה היה בשלב בירור בקשת הרשות להתגונן. לא בכדי התמקדו הצדדים בסיכומיהם בטענת ההתיישנות ובמעמד מפת גטניו.

     

    טענתו ההתיישנות והשיהוי דחייתן והסיבות לכך 

  18. לאחר בחינה נוספת של הסוגייה, נראה כי יש מקום לחדד את שצוין בהקשר זה בהחלטתי מיום 2.10.17 בכל הנוגע למסגרת הנורמטיבית הרלבנטית ומשכך, אקדים ואתייחס למסגרת זו תוך שחלק מהמובא יילקח מההחלטה האמורה.

     

  19. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע:

    "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא:

    (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים.

    (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה: ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה."

     

    "מקרקעין" מוגדרים בסעיף 1 : "קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה".

     

  20. בענייננו כזכור הצדדים שניהם הם בעלי זכות של בר רשות בלבד בנחלותיהם וטענת ההתיישנות אינה מופנית כלפי בעל המקרקעין. זכות בר הרשות היא אישית ואינה נמנית עם הזכויות במקרקעין להם מכוון חוק ההתיישנות והמכוונות לזכויות הטעונות רישום. [ראה ע.מ (ת"א) 1153/99 הינדי סעדה נ' צדוק כהן (4.5.00); ת.א (ראשל"צ) 4475/05 אגודת הספורט "מכבי שעריים" נ' עיריית רחובות (3.9.06); תמ"ש (ת"א) 78931/98 י.א נ' ע.א (8.6.06). כן ראה הדוגמאות לתביעות במקרקעין המובאות בספרו של טל חבקין/ התיישנות, התשנ"ד – 2014 בעמ' 76: אכיפת העברת בעלות, ביטול משכון רשום וכד'].

     

  21. אשר למועד התחלת ההתיישנות, הרי שע"פ הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות זו "מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה", קרי, וכתאורו של בית המשפט ברע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82:

    "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית משפט ולהגיש תביעתו ... עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין".

     

    ראה אף רע"א 546/11 מינהל מקרקעי ישראל נ' אליקים בן ארי בע"מ (25.7.11).

     

  22. בבסיס קיומה של עילת תביעה טמונה ההנחה כי ישנה יריבות, ישנו ניגוד אינטרסים בין הצדדים וכי אלו חולקים ויריבים זה לזה בפועל לגבי זכותו הנטענת והנתבעת של התובע, שאם לא כן, מה לו לבעל הזכות כי יגיש תביעה. החזקה במקרקעין בהסכמת הבעלים, לרבות הסכמה המשתמעת משתיקתו, תחשב כמתן רשות מצידו ולהחזקה בנכס מכח זכות בעליו (בעל הזכויות) והסכמה כאמור תשתמע בפרט עת מדובר ביחסים קרובים [ראה ע"א 3217/91 פלר נ' יורשי אקסלרוד, פ"ד מז(2) 281, 285. וכן בספרו של טל חבקין הנ"ל בעמ' 312-313.

     

  23. אף אם תנותח המחלוקת דנן כמחלוקת לגבי "תביעה במקרקעין" כפי שעשו הצדדים בפועל, נדרשים היו הנתבעים לטעון ולהמחיש כאמור "חזקה נוגדת", קרי – כזו הבאה "לבטא כפירה בזכותו של התובע, להבדיל מהחזקה הבאה מטעמו של התובע" [י' ויסמן, דיני קניין - החזקה ושימוש (תשס"ו), בעמ' 36]. בסוגיה זו מפרט בית המשפט במקרה שנידון בת.א (חי') 41448-10-12 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' חוסיין עבדאללה (3.5.16) בציינו:

    "על מנת שחזקה תחשב כחזקה נוגדת, עליה לעמוד בשני תנאים. האחד - חזקה שאינה יונקת מזכותם של הבעלים אלא נוגדת את זכותם של אלה (ע"א 69/85 להבי נגד רשות הפיתוח, פ"ד מ(3) 624, רע"א 9076/05 (מחוזי-ת"א) וליד אלדוח נגד מנהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] (2.5.2006)). תנאי לקיומה של חזקה נוגדת הוא שהיא נעשית על אפו וחמתו של בעל הזכויות האחר, ובניגוד לרצונו המופגן. מי שמחזיק בקרקע בתור בר רשות, בלא הסתייגות של בעל הזכויות האחר, אינו יוצר חזקה נוגדת בקרקע ... מעצם כינויה, חזקה נוגדת "עוינת" לזכותו של הבעלים הרשומים של המקרקעין והיא לא מכח זכות הבעלות שלו. השני - החזקה צריכה לבוא מכוח טענת זכות בעלות של המחזיק. על המחזיק לטעון שהוא הבעלים של המקרקעין, הגם שאין מוטל עליו נטל להוכיח כיצד נהיה בעליהם.."

     

  24. דא עקא, בפועל הנתבעים טוענים כי ההחזקה רבת השנים במקרקעין שבמחלוקת נעשתה ע"פ רשות שניתנה להם וללא מחאה מצד מאן דהוא, לרבות מצד התובעת עצמה. כך למשל בסעיף 75 לבקשת הרשות להתגונן נכתב: "במקרה דנן עסקינן בשימוש בחלקה שנעשה בהסכמה תוך הסתמכות בת לפחות 47 שנים, ואף למעלה מכך". (ראה אף סעיף 43 לתצהיר הנתבע).

     

    משמע, הנתבעים אינם טוענים לקיומה לאורך השנים של מחלוקת פעילה בהתייחס לשימוש במקרקעין שבמחלוקת. אדרבא, הם מבקשים להיבנות מהסכמה ומהעדר מחאה מצד התובעת, כשמשמעות הדבר היא כי הם שוללים קיומה של "חזקה נוגדת".

    בסיכומיהם וכנראה בעקבות ההחלטה מיום 2.10.17, הקדישו הנתבעים סעיפים רבים להמחשת קיומה של "חזקה נוגדת" מצידם, אולם לא רק שהדבר סותר את עמדתם בבקשת הרשות להתגונן, בפועל ניתלו הם בנתונים לא רלבנטיים והעדויות ממחישות אחרת.

     

  25. התובעת מצידה מתארת יחסי שכנות טובים מאד בין בעלי הדין לאורך השנים ועד לשנת 2016, לרבות בין ילדיהם במידה שבה "הקטע הקנייני לא היה האישיו" והדבר משתקף אף מעדויות נוספות. [ראה עדות התובעת בעמ' 29 שורות 16-19; עמ' 32 שורות 7-8 וכן עדות נדב בנה בעמ' 24 שורות 11-12; בעמ' 26 סיפא וכן עדות נחום פייביש בעמ' 42 שורות 12-13 ועדות הנתבע עצמו בעמ' 46 שורות 6-7 ("הייתם בני בית אצלי") וכן עדות נועם שפורן בעמ' 49-50].

    התובעת אף מצהירה כי בין השנים 2010-2012 לא התגוררה כלל בנחלתה וכי בין השנים 2009-2015 שהתה בחו"ל (סעיף 11 לתצהיר; עמ' 28 שורות 23-24).

     

  26. שוכנעתי בהחלט מאמינות עדותה של התובעת לגבי מערכת היחסים התקינה והמכבדת שהיתה בין הצדדים, לרבות עם קבלת ממצאי מפת גטניו, שהצדדים הוחתמו על קבלת נתוניה מצד האגודה. נחה דעתי כי אף בשלב זה היו פניה של התובעת לשלום וכי התקיים שיח בין הצדדים, אשר בשלב מסוים הוביל לחילוקי דיעות שגררו את דרישת סילוק הפלישות המוצאת ביטויה במכתבים מחודש יוני 2016 (נספח 11 למוצגי התובעת).

    הנתבעים אינם טוענים אחרת. משעה שכך, התובעת נמצאת מגישה תביעתה תוך חודשיים בלבד מפרוץ היריבות, המחלוקת שביטויה למעשה בסיום ההבנות, בדרישת התובעת לסילוק הפלישות המבטאת למעשה את הפסקת הרשות מצידה, ובסרוב הנתבעים להיענות לדרישה.

     

  27. במובא לעיל יש כדי ללמד כי בכל אפיק, אין מקום לטענת התיישנות והיא נדחית לפיכך.

    בהשלמה לאמור ראוי לציין את הבהרת בית המשפט בע"א (ת"א) 3394/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' וליד אלדח (14.8.05) לפיה הרציונל שבבסיס טענת ההתיישנות עניינו ויתור או מחילה על זכות, ומכאן שאם הבעלים הרשום לא ידע אודות פלישה למקרקעיו, אין ללמוד מהתנהגותו על מחילה או ויתור. (ראה ע"א (נצ') 5120-07-10 מנהל מקרקעי ישראל - נצרת עלית נ' עבד אלהאדי עבדאללה סאלח (21.2.11).

     

  28. הנתבעים ביקשו להיתלות כאמור בסיפא להוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הקובעת:

    "חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה."

     

    הוראת חוק זו אינה רלבנטית לעניינו שעה שאין עסקינן בזכות במקרקעין (ראה בע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487). (יושם לב להוראות המעבר בחוק ההתיישנות המחייבות למעשה את הטוען לכך, להמחיש גיבושה של תקופת התיישנות ע"פ הדין הקודם לו בשאינו מקרקעין).

    אף אם מעבר לצורך אומר:

    המקרקעין שבמחלוקת מוסדרים מאז שנת 1972 (ראה עמ' 4 לחוו"ד המודד כספי ועדותו בעמ' 39 סיפא – 40 רישא). חוק המקרקעין נכנס לתוקף ביום 1.1.70. משמע - על מנת לטעון כי נתגבשה טענת התיישנות טרם כניסת החוק לתוקף, על הנתבעים להמחיש החזקה בלעדית במקרקעין שבמחלוקת במשך 25 שנה קודם ולמצער - 15, אלא שאף לשיטתם הם, לא היתה מציאות כזו בת 25 שנה וממילא אין מוכחת באופן ראוי המציאות שקדמה לשנות השישים.

     

  29. אשר לטענת השיהוי שהועלתה אף היא אפנה לדברי בית המשפט בע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21.2.2007):

     "שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת שיהוי: האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע; והשני, האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי (ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 280 (2000), להלן: עניין בית טלטש; ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5) 625, 635 (1997) וההפניות שם, להלן: עניין חיים). היו שמנו תנאי חלופי נוסף, והוא האם נגרם השיהוי עקב חוסר תום-לבו של התובע (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, בעמ' 446 (2003) וההפניות שם). מכל מקום, גם בהתקיימם של תנאים אלו, לבית המשפט שיקול-דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לאלמנט השיהוי במקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זאת, שוקל בית המשפט, על דרך של איזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה..."

    אף הפעם אומר כי אין מקום לטענה זו שהועלתה בנסיון להיחלץ ממצוקתה של טענת ההתיישנות. אין לאפשר לעשות שימוש בטענה זו כלאחר יד כל אימת שאין צולחת טענת התיישנות ובפרט עת העובדות שאינן שנויות במחלוקת מלמדות כי התובעת עוררה רצונה ומחאתה בסמוך ממש להיוודע ממצאי מפת גטניו ובזיקה הגיונית להתרחשויות שבאו אחריה והצמיחו יריבות ומחלוקת בין הצדדים. כאמור בפסיקה הנזכרת בסעיף 27 לעיל, אין מקום לייחס לתובעת וויתור על זכויותיה שעה שלא ידעה בפועל על פלישה ואוסיף – ושעה שלא קמו בידיה צורך או עילה לעמוד על זכויותיה. אין אף מקום לייחס לה שיהוי שמקורו בחוסר תום לב. יתרה מכך, על פניו, בכל הנוגע לעצים שניטעו קודם לרכישת נחלת התובעת, הרי שבוודאי שלא ניתן ליחס לתובעת שיהוי בתביעתה.

     

  30. משנדחית טענת ההתיישנות וכך גם טענת השיהוי, אתייחס למחלוקת גופה.

     

    נתוני מפת גטניו ומעמדה:

  31. נקודת המוצא שאינה שאינה יכולה להיות שנויה במחלוקת היא - דבר קיומה של מפת גטניו ודבר קיומה של פלישה מצד הנתבעים לנחלת התובעת ע"פ ממצאי מפה זו.

     

  32. מפת גטניו הוזמנה כאמור ע"י האגודה ובמבוא להסכם ההתקשרות עם חב' המדידות מצוין ומפורשות כי שרותי המדידה והמיפוי מוזמנים לשם "הסדרת החלוקה ורישום השטחים השונים" ובהמשך: "... להסדיר את חלוקת המקרקעין בין החברים על פי המתוכנן".

     

  33. התובעת סוקרת בתצהירה את התשתית ההיסטורית החוקית עליה למעשה נשענת מפת גטניו, ואצינה בתמצית: נחלת התובעת מוגדרת ורשומה כאמור כגוש 2555 חלקה 3 (נסח רישום צורף כנספח 3). גבולות הנחלות נקבעו והוסדרו בתב"ע מס' ד'/22א שאושרה להפקדה בשנת 1957 (נספח 4) ועל בסיסה של תכנית זו אושרה תכנית מפורטת ד'/704 (עותק ממנה הוגש), שעל אדניה הוכנה התכנית לצרכי רישום בשנת 1972 (נספח 5).

    כידוע, הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין קובעת כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו. ראה בהשלמה - סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 המורה על ביטול כל זכות הסותרת את הרישום וכן ע"א 518/86 עיד והיד אבו סולב נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מ"ב(4), 518 בעמ' 520-521.

     

  34. בשלבי הכנתה של מפת גטניו, נקראו החברים לאשר את ממצאיה. התובעת עשתה כן ביום 26.6.14 באמצעות בנה נדב והנתבעים – עוד קודם לכן, ביום 21.5.14 באמצעות הנתבע (סעיף 8 לתצהיר התובעת ונספח 10 לו).

    ע"פ עדותו של נדב, במעמד בו נדרש לחתום כאמור הוצג בפניו קו הגבול שנמצא. משנדרש לאשרו, העלה הוא בפני נציג חב' המדידות את דבר פלישת הגדר והרפת הישנה לנחלת התובעת ועל כך נענה כי אלו ניתנים לפרוק תוך שצוין בפניו כי שכנו (הנתבע) אישר כבר לפניו את קו הגבול בינהם ע"פ המפה. (עמ' 26 שורות 6-16).

    הנתבע אף הוא אינו מתכחש לכך שהוחתם בשעתו, אולם באופן תמוה וחרף הנוסח לצד אישורו בנספח 10 הנ"ל ("מאשרים את הגבולות הרשמיים המוצגים במפה. יישקלו את תיקון הגבול המוצע + זיקת הנאה על השביל המשותף"), טען הנתבע בחקירתו כי לא ראה את המפה וכי חתם "על מה שקיים" (עמ' 49 שורות 6-25).

    לא אוכל לומר כי שוכנעתי לגבי הסתייגות זו מצד הנתבע, אשר ביקש באופן מגמתי להתעלם ממצאי מפת גטניו וממעמדה וכלשונו שם, בשורה 25: "מה שקשור לגטניו זה דבר מת. עכשיו מתחילים מחדש את הסיפור".

    משמע, עוד קודם לחתימתה הרשמית של מפת גטניו, ידעו הצדדים שניהם אודות היותה משקפת גבולות שונים במידת מה מהנתון בשטח ואודות משמעות הדבר.

     

  35. ניכרת היתה כאמור מגמת הנתבעים להתייחס בביטול למפת גטניו ובחירתם להתעלם מזו כלא היתה. במהלך העדויות הועלתה אף טענה כי האגודה עצמה חותרת למדידה חדשה (עדות הנתבע כאמור ועדות נחום פייביש בעמ' 45 שורות 12-14), אלא שבפועל נותרו אמירות אלה בבחינת דברים בעלמא שלא הומחשו באמצעות מי מנציגי ועד האגודה כמתבקש או באמצעות מסמכים. מפת גטניו היתה ונותרה משום הבסיס החוקי והרשמי להסדרת קווי הגבול בין הנחלות וע"פ עדותו של נדב, האגודה בחרה שלא להתערב בין חבריה (עמ' 27 שורות 22-24).

     

    חוות דעתו של המודד כספי

  36. כאמור – לשיטת הנתבעים יש להיבנות בקביעת קו הגבול, אך ממצב הדברים שהיה בפועל בשטח לאורך השנים, זאת הגם שאין הם מניחים תשתית חוקית ומשפטית הולמת לבחירתם זו ומכל מקום, לעדיפותה עפ"נ מדידה רשמית בהתאם לכללים המקובלים.

    חוות דעתו של כספי הוזמנה למעשה על מנת לבסס את טענתם לגבי מצב הדברים בשטח משנת 1949 שאז הקצתה האגודה נחלות, ובדגש על עצים שניטעו וגדרות שניבנו בהמשך.

     

  37. המודד כספי סוקר לצורך כך בחוות דעתו מספר תצלומי אוויר שנעשו בהתייחס למקרקעין שבמחלוקת (משנת 1960 ואילך) ומציין ממצאים אלו:

    כי בתצ"א משנת 1980 ניכר משטח שתחילתו בבית הנתבעים לכיוון מזרח והמשקף את המקום בו הותקן הדק הנ"ל בהמשך; כי העצים הנטועים בין שתי הנחלות מצויים שם משנת 1970 לפחות; כי גדר הרפת ("הסגת גבול ב'") נתונה במקומה כבר מזמן עריכת התצ"ר בשנת 1972 ואולי אף משנת 1960; כי אין בנמצא דרך העוברת בין שתי הנחלות וכך משנת 1956; כי קיים במושבים נוהג לפיו נתונה דרך כניסה משותפת לכל שתי נחלות, אלא שגבולה המזרחי של נחלת הנתבעים (הגובל עם נחלת התובעת) הינו הגבול המשמש את קו המים המשותף ואין זה נהוג לסלול דרך בצד זה של הנחלה; התובעת ביצעה בשטחה הרחבה ובניה שהביאה לקרבה לקו הגבול במידה המונעת יצירת דרך משותפת במקום המיועד לכך לכתחילה.

     

  38. חקירתו הנגדית של המודד כספי לימדה כי לא בכדי לא נתבקש הוא לערוך מפת מדידה נגדית, שכן מפת גטניו נחזית כמי שבוצעה בהתאם לכללי המדידה וכמי שמשקפת נאמנה את תוצאות המדידה המקובלת. סטיות, אם היו נמצאות במדידה נגדית, אינן מהותיות. הוא אף לא נתבקש לבחון את ממצאי תצ"א שבחן ביחס לקו הגבול לפי מפת גטניו (ראה תשובותיו בעמ' 34 שורות 17 ואילך; עמ' 36 שורות 17-18; עמ' 41 שורות 1-6).

     

  39. חקירתו הנגדית של המודד כספי מאשרת כי אכן וכטענת התובעת ניתן להיווכח הן ממפת גטניו והן ממפת "פוטומאפ" (נספח 7 למוצגיה) ישנה הסגת גבול כפולה לתחום נחלת התובעת (הסגת גבול א'+ב') וכי קווי הגבול הרשמיים בין הנחלות הם ישרים, מתחילים מכביש המושב ונמשכים עד סוף השטח החקלאי ע"פ תשריט התב"ע (עמ' 35 שורה 7 עד עמ' 37 שורה 9).

    הוא אף מאשר כי גבולות התצ"ר נוצרים בהתאמה לגבולות המסומנים בתב"ע.

    כן אישר כי בתצ"א משנת 1965 ניכרת דרך בין שתי הנחלות דנן (עמ' 39 שורות 19-25).

     

  40. ניתן לסכם ולומר כי עדותו של המודד כספי נועדה אך לסייע בידי הנתבעים להמחיש טענתם כי בפועל בעלי הנחלות דכאן לא דקדקו ביישום קו הגבול הרשמי לאורך השנים. למעשה, התובעת מסכימה במידה מסוימת לטענה זו, אולם לשיטתה כאמור, הדבר אינו מגדיר את הגבולות המחייבים ונעוץ ביחסי הצדדים לאורך השנים וכך למעשה יש להתייחס לדברים.

     

  41. הגם שהמודד כספי לא ביצע פעולה זו בחוות דעתו, נתבקשו הנתבע ובנו נועם בחקירתם לשרטט עפ"נ מפת גטניו ו/או עפ"נ תצ"א משנת 2017, את מיקומו של קו הגבול בין הנחלות כהבנתם הם ואלו אכן עשו כן על בסיס הפריטים בשטח, ללא ביסוס חוקי ואף ללא התאמה מלאה בינהם (עמ' 48 שורות 13-23; עמ' 50 שורה 24 עמ' 51 שורה 7; עמ' 52 שורות 1-6).

     

  42. במסגרת טיעוניהם חלקו הצדדים לגבי מועד התקנת הדק והגדר ע"י הנתבעים (אם בשלהי 2008/ תחילת 2009 כטענת הנתבעים או מאוחר מכך) ולגבי מועד נטיעתם של עצים כאלו ואחרים באזור קו הגבול הרשמי, אלא שאינני מוצאת הכרח להכריע לגבי מחלוקות אלו שבפועל אין בהן כדי להכריע את גורל התביעה וממילא אומר כי אין בנמצא נתונים מדוקדקים ומספיקים שיאפשרו התייחסות פרטנית לשלל העצים ולהיסטוריית נטיעתם ולמיקומם משנת 1949 וברצף. למעשה, עדויות העדים לגבי שנים עברו היו בחלקם בבחינת עדות שמיעה. הנתבע, יליד 1953, ויכול היה להעיד (כמו גם נחום), לכל המוקדם, לגבי המצב מאז רכשו הוריו נחלתם בשנות השישים. לטענתו, הגבולות דהיום נותרו כאז (ראה בעמ' 49 רישא וכן בעמ' 47 שורות 17-21).

    משמעות דרישת התובעת לסילוק יד והשלכותיה

  43. סעיף 16 לחוק המקרקעין מבטא את זכותו של בעל מקרקעין "ומי שזכאי להחזיק בהם", לדרוש מסירתם מזה המחזיק בהם שלא כדין.

    הוראה חוקית זו ניתנת ליישום אף בהתייחס לזכויותיו של בר רשות במקרקעין (ראה ע"א 288/81 קרן תורה ועבודה נ' אגודת בית כנסת שנת הנצחון עולי אירן, פ"ד לח(4) 533).

     

  44. זאת ועוד, במישור הנזיקי קובעת הוראת סעיף 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כי:

    "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין".

     

  45. בהקשר זה מציין בית המשפט בע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי, ואח', פ"ד לא(3) 455):

    "הלכה פסוקה היא, כי בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות (ראה ע"א 483/62, 486/62, [10], ו-ע"א 246/66, 247/66, [11], בע' 574-575) ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום...

    ברם, כפי שהובהר בפסיקה (לרבות ב-ע"א 483/62, 486/62, [10], הנ"ל), מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום. לעומת זאת, אם תביעתו לפינוי מוגשת נגד אדם שנכנס למקום, או החזיק בו, מכוח חוזה שכירות או רישיון, עליו לגולל כבר בשלב ראשון (היינו בכתב-התביעה) את עילת הפינוי, כגון: הפרת החוזה על-ידי הדייר או ביטול הרישיון על-ידי בעל הבית".

     

  46. הוא אשר קרה בענייננו – התובעת מבססת כראוי זכותה במקרקעין שבמחלוקת וממחישה היטב כי בחודש יוני 2016 הביעה רצונה בסילוק פלישות הנתבעים מנחלתה. משעה שכך, על הנתבעים הנטל להציג זכות מוכרת בדין שבעטיה התובעת אינה זכאית לבקש מימוש זכותה במקרקעין שבמחלוקת וסילוק ידם, אלא שאין בידם לעמוד בנטל זה.

     

  47. ניתן כאמור להתייחס להחזקת הנתבעים במקרקעין שבמחלוקת כמי שנעשתה, לכל היותר, ברשות התובעת ו/או קודמיה ללא תמורה (אם במפורש ואם מכללא). כידוע, הלכה היא כי רשות חינם לתקופה בלתי מוגבלת ניתנת לביטול בכל עת ע"י מתן הודעה מתאימה לבעל הרישיון (ראה ע"א 32/77 הנ"ל; ע"א 602/84 ריבוא נ' גל פ"ד לט(3) 693; ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433; ע"א 346/62 רכטר נ' מס עיזבון ירושלים, פ"ד יז(2) 701).

    בהשלמה לכך יש לומר כי רשות כאמור הינה בבחינת זכות אישית, כך שהנתבעים אינם יכולים להיבנות מהיקפה של רשות, ככל שהיתה, לקודמיהם (ראה ע"א (ת"א) הילמן צביה נ' בנימין רוזן, פס"מ תשמ"ז (1) 183).

  48. דרישת התובעת לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין שבמחלוקת בחודש יוני 2016 יש בה כדי לבטא למעשה ביטולה של כל רשות, ככל שהיתה עד לאותו מועד ומוצאת אני צורך לציין כי לא התרשמתי כי התובעת נהגה בחוסר תום לב או בשרירות לב בגיבוש עמדתה. ניכר היה מדבריה כי חשה החמצה מסוימת מכשלון הניסיונות לגבש הסכמה.

    בתצהירה הבהירה התובעת באופן משכנע את מניעי עמדתה שעיקרם הצורך בסלילת דרך לשטח החקלאי, מחלוקות שנוצרו לגבי כריתת עצים המהווים מקור למפגעים בטיחותיים וכן - רצונה הלגיטימי לממש את האפשרות המסתמנת לרשום את חלקה א' בנחלתה כקניינה שלה ע"פ החלטות רמ"י (עניין שהוזכר בעדות נחום). אין להקל ראש באפשרות זו ובנימוקים אלה ובפרט כאשר עמידת התובעת על זכויותיה אינה כרוכה בסילוקה של בנייה משמעותית.

     

  49. אף בנקודת זמן זו אחזור על שצוין בהחלטה מיום 2.10.17 לגבי ההיבט הרגשי שניכר מטענות הנתבעים אשר הדגישו לא אחת ולא מעט את הקשר הרגשי הנתון למקרקעין שבמחלוקת על רקע השימוש שנעשה באלו לאורך השנים והדורות. אין אלא להצטער על כי חרף נכונות לכך מצד התובעת, לא קודמו הדברים לכדי הסכמה בה "זה נהנה וזה אינו חסר".

     

  50. טרם סיום מצאתי מקום לציין כי הנתבעים הפנו בסיכומיהם, בין השאר, לפסיקה המאפשרת לשיטתם סטייה מקווי הגבול הידועים ע"פ מפות המדידה. עיינתי אף בזו (ככל הניתן, שכן ישנן טעויות לגבי חלק מהאזכורים וחלק אינם רלבנטיים לשאלה שבמחלוקת).

    אומר כי לא מצאתי בפסיקה המובאת כדי להצדיק תוצאה אחרת בענייננו. עסקינן במקרים פרטניים אשר נותחו בהתאם לנסיבות הפרטניות דשם:

    • כך למשל, לצד הערתו לגבי הגמישות האפשרית מידת מה, מדגיש בית המשפט במקרה שנדון בת.א (אש') 2143-06‏ ‏ עזרא כהן נ' פלדמן מאיר (7/12/11): "...ייתכן שהרשות שניתנה לצדדים אינה תואמת בהכרח את קוי הגבול על פי מפות, וזו ניתנת על פי קריטריונים שונים, כגון, קביעת קוי גבול בהתאם לקו המים או לדרך העפר, אולם, כל מקרה ונסיבותיו." (עמ' 8-9). מכל מקום, במקרה דשם קבע בית המשפט שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי יש לקבוע את הגבולות באופן שונה מהרשום בלשכת רישום המקרקעין ובמפת המדידה והמשקף קביעה, אשר בית המשפט מציין, כי יכול ובני הרשות במשקים הסכימו לה במועד עשייתה (נתון חשוב ורלבנטי בענייננו בו הוחתמו הצדדים כאמור).

      בסופו של דבר קבע בית המשפט כי הנתבע הוכיח כי נרכשה זיקת הנאה לטובת המקרקעין שבהם הוא מחזיק באופן המאפשר לו להותיר בתחומה את קווי המים ולתחזקם, אולם זאת ללא זכות לשימוש בלעדי במקרקעין, כך שנאסרה הותרת הגדר במקום.

       

    • אשר לרע"א 1722/10 יעקב לסקוב נ. יוסף מלר (29.6.10) אומר כי דבריו דשם של כב' השופט א. רובינשטיין מחדדים דווקא את הקושי בעמדת הנתבעים. בית המשפט מדגיש שם כי מקור והיקף זכויות הצדדים במשקים הוא הסכמת האגודה, שהיא החולשת על הקצאת השימוש במשבצת לחבריה. משעה שכך, לא ניתן להתעלם ממעמדה זה ומזכות ההסדרה הנתונה בידה. [עיקרון זה מוצא ביטוי אף בת.א (נצ') 15542-07-09‏ ‏ עיזבון מלכה קליין ז"ל נ' עיזבון מישקה מיכאל בבס ז"ל (14.11.14) שהוכרע על בסיס אי המחשת התנגדות האגודה ורצונה בשינוי המצב הקיים].

      בענייננו כאמור, הוכח כראוי כי האגודה גילתה דעתה לעבור מהמצב ההיסטורי הנתון, ככל שהיה, למצב של קביעת גבולות בהתאם למדדי מדידה רשמית ולא רק שכך – היא עשתה כן תוך יידועם של חבריה. יש להניח כי לכל חבר נדרשת בשל כך התמודדות עם שכניו משני הצדדים ונראה כי בענין זה בחרה האגודה להותיר זאת לפתחם.

      אם סבורים היו הנתבעים כי חלו שינויים במצב זה, היה עליהם להוכיח זאת.

      אוסיף בהקשר זה כי טענות הנתבעים באשר להימנעות התובעת ממעש מוקדם יותר, רלבנטיות וחזקות יותר כלפיהם הם משעה שלא פעלו באופן אקטיבי נגד שינוי זה.

       

    • המקרה שנדון בת.א (אש') 58410-02-14‏ אבנר לוי נ' אורי (נורי) אליהו (19.1.16) עניינו שימוש רב שנים בדרך המצויה בין שני משקים (מציאות שכיחה, יש לציין) ועיקרה בשטח הנתבע. בית המשפט קבע כי עלה בידי התובע להוכיח כי אכן בין רוב המשקים קיימת דרך משותפת אחת וכי הומחש קיומה של זיקת הנאה שטיבה זכות מעבר באותה דרך.

      יושם לב, בענייננו, במובחן ממקרה זה וממקרה עזרא כהן הנ"ל, הנתבעים בעצם דרישתם חותרים למעשה לתוצאה קיצונית של נישול התובעת משטחה, מזכויותיה כבת רשות במקרקעין שבמחלוקת תוך הותרת השימוש הבלעדי באלו בידיהם.

       

      במקרה שנידון ברע"א 6339/97‏ רוקר נ' סלומון, פ''ד נה(1) 199 (23.12.99) התייחס בית המשפט העליון באריכות ליחס ולמתח שעשויים להימצא בין מימוש זכות הקניין לבין חובת תום הלב. בית המשפט מדגיש את מעמדן החוקתי של זכויות הקניין המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומציין כי רק במקרים חריגים יוגבל בעל הקניין במימוש זכותו ושיקול הדעת שמפעיל בית המשפט בענין זה, צריך שיבחן מספר היבטים: עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה, עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה, עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות (משני בחשיבותו), התנהגותם של בעלי הדין. ומציין שם כב' השופט טירקל (בעמ' 205): "ככל שעוצמת הפגיעה גדולה יותר, יצטמצם וילך שיקול דעתו של בית המשפט, עד בלי השאיר לו שריד".

       

      הגיונם של דברים אלו יפה לטעמי אף לזכויותיה של התובעת כבת רשות ויישומם מטה את הכף לטובת היענות לתביעה זו.

       

      • למקרה שנידון בת.א (אש') 11/81 דפנה ברגר ואח' נ' חיים ונטורה ואח' (7.1.83) אומר כי שם דובר באותה דרך משותפת והוכחה כראוי החזקה בלעדית בשטח המריבה כולו (שלא כבענייננו), כך שטענת התיישנות נתגבשה טרם כניסת חוק המקרקעין לתוקף. יתרה מכך, עסקינן במקרה הנוגע למושב דנן ושנידון טרם הזמנת החליטה האגודה להזמין מדידה.

         

        סוף דבר

  51. סיכומו של דבר, בעוד לתובעת זכות ברורה ומוכרת בדין במקרקעין שבמחלוקת, הרי שהנתבעים מצידם אינם מצביעים על זכות מוכרת בדין שעודנה נתונה להם ואשר מצדיקה להמשיך לגרוע מזכותה של התובעת. העובדה שנהנו עד כה מהמקרקעין שבמחלוקת וללא כל תמורה, אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק הנצחת מצב זה.

     

  52. אומר טרם סיום כי לא מצאתי מקום וצורך להידרש לחלק מהטענות שהועלו ואשר בתחילת ההליך דרשו חלקן תשומת לב מרובה יותר. מכל מקום, טענות מסוימות נזנחו בסיכומים.

     

  53. אשר על כן, תביעה זו מתקבלת וכפועל יוצא מכך, מורה אני כדלקמן:

    • גבולות נחלת התובעת וקו הגבול בין נחלת התובעת לבין נחלת הנתבעים (המצויה בגוש 2555 חלקה 2), הינם בהתאם לקבוע במפת טגניו.

       

    • על הנתבעים לסלק ידם מנחלת התובעת ובכלל זאת לפרק ולפנות כל מבנה, גדר, אדם, חפץ ונטיעה מטעמם הפולשים לנחלת התובעת כפי גבולותיה המוגדרים לעיל.

      בהינתן הנסיבות ומשך ההליך, תבוצע הוראת סעיף זה תוך 60 ימים מהיום.

       

    • הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאותיה בגין הליך זה. ערה אני לכך שהתובעת כללה תחילה בתביעתה אף את בן הנתבעים ורעייתו בעוד נמצא שאין הכרח בכך, אולם בסופו של דבר ניכרת ובולטת יותר הטרחתה של התובעת להליך מלא בן 4 שנים שבכללו הליכי ביניים שונים וחמישה דיונים. בהינתן כל זאת, מצאתי מקום להורות כי הנתבעים ישלמו לתובעת את אגרות המשפט ובלווית הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומן וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 16,000 שקלים.

       

      ניתן היום, ד' תמוז תש"פ, 26 יוני 2020, בהעדר הצדדים.

      Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ