1.זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק פלת"ד"). עילתה, נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1960 בשתי תאונות דרכים. התאונה הראשונה התרחשה ביום 2.1.2012 (להלן: "התאונה הראשונה"), כאשר התובע נהג ברכב שבוטח על-ידי הנתבעת 1 (להלן: "כלל"). נסיבותיה שנויות במחלוקת ויידונו מיד. התאונה השניה התרחשה ביום 21.7.2012 (להלן: "התאונה השנייה"), כשהתובע נהג באופנוע שבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "הראל"), אשר הכירה בכיסוי הביטוחי ובחבות. עוד יצויין, שמשנת 1982 ועד היום עובד התובע באופן רציף כנהג מחלק סחורה בחברת "אריז פתרונות סימון ואריזה בע"מ".
התאונה הראשונה – דיון בשאלת החבות
2. התובע טוען כי התאונה הראשונה ארעה ביום גשום, כאשר ירד במדרגות הרכב אשר שימש אותו לביצוע משלוחים, כדי לסייע לעובד נוסף בפריקת הסחורה, החליק ונפל. מדובר ברכב מסחרי גדול מסוג מרצדס ספרינטר. התובע נפגע בכתף ימין (ידו הדומיננטית) ובגב התחתון. וועדה רפואית של המוסד לביטוח (להלן: "המל"ל") קבעה כי התובע נותר עם נכות צמיתה בשיעור 15% בגין חבלה בתנועה בכתף ימין. "כלל" טוענת שהתובע כלל לא נפצע בתאונת דרכים. לטענתה, התובע החליק בנגרייה שבה פרק סחורה. היא תוקפת את מהימנות התובע תוך שהיא מסתמכת על הבדלים בתיאור התאונה במסמכים שונים שכתב. "כלל" מבססת על מידע שהפיקה חקירה פרטית, גרסה חלופית, שלפיה התובע נפצע בתוך נגריה דווקא. לדעת "כלל" מנגנון התאונה אינו מתאים לפגיעות התובע.
3. "כלל" טוענת שהעדים תיאמו גרסאות ואין לתת אמון בדבריהם. זאת, מפני שבמהלך המשפט התברר שיש סתירות בין מה שאמרו כשנשאלו אם שוחחו לפני המשפט אודות המשפט וגם על סמך העובדה ה"מפלילה" המובהקת שמדובר באנשים המכירים זה את זה היטב מזה שנים רבות ויש ביניהם קשרים חבריים. לא ברור אם מי מהעדים ממש שיקר בתשובות על השאלות בנוגע לשיחה המקדימה – עיון בשאלות ובתשובות מותיר לא מעט אפשרויות אחרות (שכן השאלות והתשובות היו כלליות מאד). לצד זה, כאשר אנשים המכירים זה את זה מוזמנים להעיד על אירוע שלאחד מהם יש בו ענין, נראה טבעי לגמרי שישוחחו על-כך. ה"קפיצה" למסקנה שמדובר בתיאום עדויות אסור אינה מובנת מאליה. אין זה המקרה היחיד – אף לא המקרה החמור ביותר – שבו מיהרה "כלל" להסיק מסקנות לא מבוססות.
4. "כלל" גם חילצה מפי מנהלו של התובע אמירה "מפלילה" מובהקת כששאלה אם יוכל לספק על מקרה שבו היה התובע בלתי אמין או ששיקר לו והמנהל השיב "יכול להיות, אני לא אומר שלא משקר" (משום מה התעלמה "כלל" מהתשובה הבאה של אותו עד, שהתובע מעולם לא שיקר לו בעבודה). חילופי דברים אלה חושפים את המנהל כריאליסט – רוב בני האדם עלולים לשקר בנסיבות המתאימות. מכל מקום, דומה שמבחינת "כלל" די בכך כדי להכתים את התובע כ"שקרן", שיש לפקפק בכל מה שהוא אומר. זהו טיעון מופרך.
5. בגרסת התובע והעד מטעמו מוצאת "כלל" סתירות. לעיתים נאמר שהתובע החליק ממדרגת הרכב ולעתים בלשון רבים מ"מדרגות" הרכב, בעוד שבפועל הצביע העד דווקא על סף הרכב כמקום ההחלקה! זהו טיעון קלוש ביותר. המעיין בפרוטוקול מבחין ללא קושי שבעוד ב"כ "כלל" כינה את חלק המכונית בשם "סף" המשיך העד לכנותו "מדרגה" (למעשה, מדובר במעין מדרגה פנימית, המוסתרת כשדלת המכונית סגורה) . דומני שגם אין כל משמעות להבחנה בין לשון יחיד ולשון רבים. לעומת זאת, אציין שעדות התובע הבהירה היטב שביום גשם היה עליו לצאת ממכונית גבוהה, כאשר רגלו דרכה על חלק של המכונית שכבר לא היה נקי וכנראה גם היה רטוב. ירידה מהמכונית מחייבת אחיזה ידנית. לא קשה לדמיין שירידה ממכונית בנסיבות כאלה עלולה להסתיים במעידה או החלקה.
6. לדעת "כלל" מנגנון התאונה הנטען לא מתאים לנזק שנגרם. כאשר התובע ירד מהרכב, אחזה ידו השמאלית ברכב, רגלו השמאלית היתה על האדמה וגופו מוטה שמאלה. לדעת "כלל" כל זה לא מתיישב כלל אם כך שפגיעתו היחידה היא בכתף ימין. היא מזכירה שהתובע ועדו סיפרו שהתובע נפל למעשה אפיים ארצה – גם זה לא מתיישב לדעתה עם ממצאי בדיקתו הרפואית סמוך לאחר שנפצע. היא אף מציינת כי התובע והעד מטעמו התקשו מאד לשחזר את תהליך הנפילה של התובע.
7. איני סבור שיש בטענות אלה ממש. תאונות מתרחשות במהירות, ומן הסתם, אחת הסיבות להתרחשותן היא שמי שמעורב בהן אינו צופה את מנגנון הפגיעה, מופתע ממנו ולעתים אינו מבין אותו, גם בדיעבד. במובן זה, עדות התובע ועד הראיה לאירוע הותירה רושם של התרשמות ספונטנית באמת, היינו, בעיקר רושם של בלבול. איני סבור שיש ממש בספקולציות של "כלל" על הדרך שבה "יכולה" היתה להתרחש התאונה. ניסיון החיים מלמד שבעת החלקה ונפילה עושים אנשים כל מיני תנועות לא צפויות ואין לנחש היכן וכיצד יפגעו.
8. בתביעה שהגיש למל"ל סימן התובע את התשובה "לא" לשאלה האם מדובר בתאונת דרכים. כאשר התובע פנה לקופת חולים, הוא לא הזכיר מעורבות של רכב בפגיעתו אלא כי החליק תוך כדי עבודתו. כאשר נשאל בטופס בקשה לקבלת דמי פגיעה במל"ל כיצד נגרמה הפגיעה, כתב "היה יום גשם ויצאתי מהרכב להוריד סחורה ללקוח אבל החלקתי ונפלתי ונפגעתי בכתף ובגב". במועדים אלו התובע לא היה מיוצג על ידי עו"ד. כשנה לאחר מכן, כבר היה התובע מיוצג, ואז הגיש תביעה למל"ל לקביעת דרגת נכות בה נכתב: "תוך הירידה מהרכב בעת העבודה, נפלתי ונפגעתי בירך ימין ובגב תחתון".
9. נתחיל ונאמר, שבמסמכים שכתב התובע אין כל "סתירה". אין במסמכים טענות עובדתיות (להבדיל מהסקת מסקנה משפטית) אשר אינן מתיישבות זו עם זו. יש בין המסמכים הבדלים עובדתיים. עובדות שמופיעות באחד לא מופיעות באחר. לשיטת "כלל" התובע פשוט המציא גרסה מאוחרת המשרתת את האינטרסים שלו. לשיטת התובע, הוא לא היה מודע לדקויות חוק פלת"ד ועד שקיבל ייעוץ משפטי לא ידע שמה שקרה לו היא תאונת דרכים. בעיני, הסברו של התובע סביר מאד. ההבדלים בין מה שנכתב במסמך האחד ומה שנכתב באחר אינם ראיה לפגם כלשהו במהימנות עדות התובע.
10. "כלל" שלחה חוקר לאסוף מידע על נסיבות פציעת התובע. הוא חקר את התובע, את שכניו, את שותפו לעבודה, שניים ממנהליו, ואת חשבת השכר שקיבלה ממנו את גרסתו הראשונית (רוב חומר החקירה לא הוגש). עוד הקליט החוקר את חקירת בעלי הנגריה שבה לטענת "כלל" התרחשה התאונה ואת בנו. "מסע דייג" נרחב זה – אשר ברובו לא יכול היה להפיק ראיות כשרות שכן נחקרו בו אנשים שלא יכולים היו לדעת מכלי ראשון דבר וחצי דבר אודות התאונה – הניב לבסוף פרי באושים.
11. מנהלו של התובע לא היה עד לתאונה. ממילא אין הוא כשר להעיד על נסיבותיה מכלי ראשון. לכל היותר, ניתן היה להפיק ממנו ראיה על גרסה סותרת שמסר התובע. בחקירת המנהל תועדו חילופי דברים המרוקנים את עדותו מכל ערך ראייתי – למעשה, הופכים אותה לבלתי קבילה. לשאלת החוקר אם סיפר לו התובע אם התובע סיפר לו אודות התאונה והסביר לו מה קרה השיב מנהל: "לא, הוא לא הסביר לי שום דבר." לאחר מכן הוסיף כי התובע דיווח על התאונה ישירות לאחראית על המשאיות בחברה. החוקר מוסיף ושואל: "...אז אתה לא מכיר את התאונה, אין לך מושג מה היה?", והמנהל השיב: "לא, אין לי מושג."
12. מכאן והלאה כל שניתן היה לחלץ מפיו הן אמירות שאינן קבילות וערכן כקליפת השום. ניתן להבין אם החוקר לא היה ער לכך, אך קשה יותר להבין כיצד העזה "כלל" לבסס על כך קו הגנה. בהמשך החקירה העלה החוקר את האפשרות שהתובע נפגע דווקא בנגריה. (מהיכן שאב החוקר את הגרסה הזאת לא נאמר. אולי שמע אותה ממישהו כשמועה ואולי המציא אותה). אז "נזכר" המנהל שכך קרה. כיצד יכול היה "להזכר" במשהו שלא ראה ובעל הענין לא סיפר לו עליו?
13. מכיוון ש"כלל" דשה בדקויות גרסת התובע, אתעכב מעט על ענין זה, שכן כאן מדובר בהתנהלות של גוף הפועל מכח זיכיון שנתנה בידיו המדינה (זיכיון המניח שהוא ראוי לאמון מיוחד) והתדיינות משפטית היא לחם חוקו. החוקר ידע שהמנהל לא היה עד לתאונה. הוא גם שמע מהמנהל שהתובע לא סיפר לו על נסיבותיה. אחר כך הציג למנהל גרסה עובדתית שאותה אישר המנהל. כל המעוניין לרדת לחקר האמת חייב היה לשאול על סמך מה התיימר המנהל לומר את הדברים? החוקר ו"כלל", לא שאלו שאלות – מבחינתם, השיגה החקירה את מטרתה, נמצא "עד" המוכן לאשר גרסה שונה מגרסת התובע. נראה שאיש גם לא עצר לשאול האם בכלל מותר להביא בפני בית-המשפט ראיה פסולה בתכלית שכזו – דברים של אדם שבבירור ועל פי הודאתו פשוט אינו יודע מה הוא סח! מדובר בהגנת סרק שגרמה למשפט סרק.
14. סוף דבר, מקבל אני את טענות התובע בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה הראשונה.
הנזק
הנכויות
15. בתאונה הראשונה, ביום 1.2.12 התובע נפגע בכתף ימין (ידו הדומיננטית) ובגב התחתון. וועדה רפואית של המל"ל קבעה לו נכות צמיתה בשיעור 15% בגין הגבלה בתנועה בכתף. "כלל" טוענת שהבדיקה שבוצעה לתובע וקביעת המל"ל אינן מהימנות. מאחר שלא ביקשה רשות להביא ראיות לסתור את קביעות המל"ל, מדובר בטענות סרק בלתי לגיטימיות ואמנע מלדון בהן.
16. בתאונה השניה ביום 21.7.12 נפגע התובע פגיעה אורתופדית נוספת. הוא סבל משבר בפטישון בקרסול שמאל ומחבלה במרפק שמאל. הוא אושפז למשך שלושה ימים ועבר ניתוח וקיבוע של השבר עם פלטה וברגים, ואחר כך גובס. מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי – פרופ' גרשון וולפין – קבע שנותרה לו צלקת ניתוחית אורכית בחלק התחתון של השוק באורך 11 ס"מ אשר החלימה היטב, אינה מכוערת או רגישה. לא נמצאה פגיעה ביציבות הקרסול השמאלי, אך נמצאה הגבלה בטווח תנועות הכיפוף הגבי והכפי של הקרסול. התובע מספר על שינויי תחושה בצורת רדימות בצד קדמי של הקרסול אך לא בצד החיצוני וללא גרעון מוטורי וללא פגיעה בהחזרים – מצב שאינו מזכה באחוזי נכות. נקבע כי מצבו של התובע מקנה 10% נכות לצמיתות בגין הגבלות בתנועות קרסול שמאל.
17. התובע הלין שהמומחה לא קבע לו נכות בגין הצלקות הניתוחיות בקרסול והצלקת במרפק שמאל אף שהן מפריעות לו בחיי היום יום ויוצרות אצלו תחושת אי נוחות למראן ומול הסביבה. על בסיס זה ביקש ש תקבע נכות תפקודית נוספת בשיעור 10% בגינן. התובע לא ביקש לחקור את המומחה, לא שלח לו שאלות הבהרה ואפילו לא הציג את צלקותיו לעיני בית-המשפט. אמנם "טכנית" הוא לא ביקש שתקבע לו נכות שלא באמצעות המומחה, אך בפועל ביקש לקבוע לצלקות משמעות שאינה מבוססת על חווה"ד ואף מנוגדת לה – וכל זה ללא בסיס של ממש.
18. התובע פירט, ותצהירו של שותפו לעבודה תומך בכך, כי לאחר התאונות מצב רוחו השתנה לחלוטין, הוא החל לסבול מעצבנות, כעסים והתקפי זעם אשר הושלכו על המקורבים אליו. הוטעם כי התובע מטופל עד היום על ידי פסיכולוג ונוטל תרופות לשינה ונוגדות דיכאון. התובע אף סיפר כי חודשים ספורים לאחר התאונה השנייה אשתו נפרדה ממנו, לאחר 24 שנות נישואין, בין היתר בשל מצבו הרפואי שנגרם עקב התאונות והתלותיות שלו בה. בתביעה זו לא הוגשה חוו"ד בתחום הפסיכיאטרי. בהעדרה, לא ניתן לייחס לתובע פגיעה נפשית משמעותית וממילא, לא ניתן לבסס טענה שהשפעתן הנפשית של התאונות על התובע הביאה - ולו בעקיפין – לנזק כלשהו שבגינו יש לפצותו.
19. התובע טוען כי עקב התאונות הוא מתקשה מאוד בביצוע עבודתו שהינה עבודה פיזית ואינטנסיבית – נהג רכב מסחרי ומחלק סחורות. יד ימין, שהינו ידו הדומיננטית, מוגבלת בכל הקשור להרמת היד מעל גובה השכם. כמו כן, סובל מכאבי גב תחתון, דבר שמקשה עליו בישיבות ועמידות ממושכות. הוא עושה הרבה הפסקות מנוחה, הכאבים הבלתי פסוקים בקרסול שמאל גורמים לו להעביר את משקל הגוף לרגל ימין, ואף לצלוע, ובקור מונעים ממנו שינה.
20. "הראל" טוענת כי התובע ניסה להסתיר פגיעות מתאונות קודמות בהן היה מעורב למעלה מעשר שנים לפני התאונות שבגינן התנהל הליך זה. עוד טוענת "הראל", כי התובע שלל כי סבל מבעיות נפשיות בעברו חרף העובדה כי מהמסמכים שהוגשו עולה כי במהלך שירותו הצבאי אובחן כבעל אישיות נרקיסיסטית וגבולית. איני סבור שיש למידע זה משמעות ממשית בהערכת נזקו של התובע. אירועים שהתרחשו בעברו של התובע – ותכונותיו כפי שאובחנו או התעצבו במרוצת השנים – לא נוגעות להתרחשות התאונות ולא רלבנטיות להערכת נזקיו, שכן תפקודו לפניהן הוא בסיס ההשוואה ליכולתו שממנה גרעו נזקיהן.
הפסדי הכנסה בעבר
21. טוען התובע להפסדי הכנסות בעבר בשל התאונה הראשונה. לא מדובר בפגיעה שבאה לידי ביטוי בירידה בהכנסות בפועל, אלא שכך שלא התאפשר לו למצות את פוטנציאל הפקת ההכנסה שלו. התובע טוען לבסיס שכר ממוצע של 9,990₪ בחודש, אך לטענתו, פגיעתו בכתף משליכה על יכולת עבודתו. מאחר שהתובע לא מיצה את יכולת עבודתו כארבע שנים לעבר, הוא מבקש לפצותו בתשלום גלובאלי של 40,000₪, זאת לאחר ניכוי מענק חד פעמי מהמל"ל והשכר החלקי ששולם לתובע שלא על חשבון ימי מחלה וימי חופש. "כלל" טוענת שהתובע נעדר מעבודתו חמישה ימים בלבד. הוא לא הגיש כראיה תלוש שכר של חודש התאונה ואף לא תלושים עדכניים של השנים 2016 – 2017. לפי דו"ח רציפות ביטוח במל"ל שכרו השביח. משכך יש להניח כי שכרו עלה. הוטעם כי מדובר בנזק שיש להוכיח בראיות ממש, וחזקה כי לו היו בידי התובע אסמכתאות להפסד שכר בפועל בעבר היה מביאן.
22. התובע טוען להפסדי הכנסה גם בשל התאונה השניה, שלדבריו נעדר בגינה מעבודתו 117 ימים ברציפות. באותה תקופה שולם חלק משכרו באמצעות המל"ל וכן על חשבון ימי מחלה וחופשה ולכן גם בתקופת העדרותו הונפקו לו תלושי שכר. לשיטתו מגיעים לו בגין תקופה זו 39,600₪. "הראל" טוענת שלמעשה לא הוכיח התובע כי נגרע משכרו באותה תקופה – הוא לא הגיש תלושי שכר ומדו"ח רציפות הביטוח שלו במל"ל עולה שכלל לא נגרמו לו הפסדי שכר באותה תקופה.
23. נזק שכביכול התרחש בעבר, יש להוכיח בראיות ממשיות ולא די בספקולציות מעורפלות. אף שהתובע טוען כי יכולתו לעבוד נפגעה מאד, הוא לא הביא ראיה ממשית על פגיעה בהכנסותיו, לא ספציפית בתקופות סמוכות לתאונות ולא כללית – מאז. מכיוון שנזק שכבר התרחש בעבר אמור התובע להיות מסוגל להוכיח בראיות ממש, אין אלא להסיק שלא אבדה לו מאז הכנסה בפועל. את טענות התובע בגין הפסד הכנסה בעבר בשל העדרותו אחרי התאונה השניה פשוט אי אפשר להבין. נראה שהתובע מבקש לקבל פיצוי בגין הפסד הכנסה מלא במשך 117 ימים שבגינם כבר קיבל שכר מלא – בקשה מופרכת לפיצוי בגין נזק שלא נגרם. התובע לא הביא כל ראיה על מספר ימי חופשה או חופשת מחלה שניצל, על ערכם, או יכולתו לפדות אותם – ואף לא ביקש פיצוי מסיבות אלה. לאור זאת, בקשת התובע לפיצוי בגין הפסדי הכנסה בעבר לא בוססה והיא נדחית.
הפסדי הכנסה בעתיד
24. התובע טוען להפסד הכנסה עתידי בשל פגיעותיו בתאונה הראשונה בסך 358,788₪ (היוון ל – 12 שנים של מכפלת בסיס שכר של 9,900₪ ב – 30% נכות תפקודית). על כך הוא מבקש שיוספו לו הפסדי זכויות סוציאליות בשיעור 21.8333% היינו 78,335₪ נוספים. בשל פגיעותיו בתאונה השניה מבקש התובע 179,394₪ (היוון ל–12 שנה של מכפלת בסיס השכר ב – 15% נכות תפקודית). על כך הוא מבקש שיוספו לו הפסדי זכויות סוציאליות בשיעור 21.8333% היינו 39,167₪ נוספים. התובע גורס כי על הפסדי ההשתכרות שלו המפורטים לעיל, יש להוסיף סך של 100,000₪ גם כן בגין הפסדי השתכרות מאחר ולטענתו נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית. נראה שמדובר פשוט בכפל פיצוי, שכן גם בחישוב הפסדי ההשתכרות שלו כבר הביא בחשבון נכות תפקודית העולה על הנכות הרפואית. "כלל" השיבה על כך שלנכות התובע אין כל משמעות תפקודית. היא הציעה לפצותו גלובאלית בסך 10,000₪. "הראל" הלכה באותה דרך והציעה 15,000₪.
25. מאז התאונות חלפו חמש שנים והתובע התמיד בעבודתו. מדו"ח רציפות הביטוח של המל"ל ניכר ששכרו "זוחל" מעלה בוודאי שאין אינדיקציה לירידה בשכרו. בכל זאת, לא היסס התובע לבקש פיצוי שטענה שבשתי התאונות איבד 45% מכושר השתכרותו (למעשה יותר, שכן הוא הוסיף לעצמו פיצוי גלובאלי של 100,000₪ "מחוץ לחישוב"). זוהי הפרזה גדולה ובלתי מבוססת לגמרי. יצויין גם שבקביעת בסיס השכר התעלם התובע מרכיב המס וכך הגדיל עוד יותר את הפיצוי. כך גם הפריז התובע כשביקש פיצוי בגין הפגיעה בזכויות הסוציאליות שלו בשיעור העולה על 12.5% (חלק המעביד בהפרשות הסוציאליות לפי צו ההרחבה הרלבנטי). מצד שני, שיטתן של הנתבעות, המניחות שמה שהיה עד כה הוא מה שיהיה גם בעתיד, לוקה באופטימיות רבה. בעבודתו של התובע יש בוודאי רכיב גופני מובהק. סביר שהתמדתו בעבודה למרות מגבלות אורתופדיות אינה קלה לו וסביר שבמרוצת השנים יהיה לו יותר קשה לעמוד במשימות עבודתו. לאור זאת, נראה שמן הראוי לפצותו לא בגין ירידת הכנסה שכבר התממשה – למזלו זה עדיין לא קרה – אלא, בשל ירידת הכנסה שאולי תתרחש בעתיד. אין בראיות בסיס ממשי לקבוע מתי, אם בכלל, יתממש הסיכון. כל שנותר הוא לקבוע את הפיצוי על דרך האומדן, בשים לב לגילו של התובע: בשל התאונה הראשונה בסך 120,000₪ ובשל התאונה השניה בסך 80,000₪. בסכומים אלה כבר שוקלל רכיב ההפסדים הפנסיוניים.
עזרת צד ג'
26. גם את הטענות בגין ראש נזק זה העלו הצדדים בנפרד בנוגע לכל תאונה ותאונה. בשל התאונה הראשונה ביקש התובע 4,000₪, בגין עזרה שנתנו לו בני משפחתו במשך 4 חודשי אי כושר, ועוד 20,000₪ פיצוי גלובאלי. לעתיד מבקש הוא 60,000₪. טענתו היא שבעקבות התאונה הזו הוא סובל מכאבים קשים המגבילים את פעולותיו היומיומיות. "כלל" סבורה שדבר מכל זה אינו מבוסס על ראיות כלשהן. התובע לא הציג קבלות כלשהן ושב לעבודה לאחר ימים אחדים. היא מציעה לפצותו בסך 2,500₪ בלבד. בשל התאונה השניה ביקש התובע שיפסק לו פיצוי גלובאלי של 70,000₪ לעבר ולעתיד, שכן הוא סובל מכאבים ומגבלות בפעולות יומיומיות ונזקק לעזרה בתקופת ההחלמה. "הראל" גורסת כי התובע לא הציג כל ראיה לעזרה כלשהי לה נזקק בפועל, בין בשכר ובין באמצעות בני משפחה. הוא לא הגיש קבלות על הוצאות ולא העיד את גרושתו או בנו שכנטען סעדו אותו.
27. ההפרדה בין נזקי התאונות השונות גרמה לסיכומי התובע להראות כמעין "תרגיל אריתמטי, אשר כל קשר בינו לבין מציאות כלשהי מקרי ביותר. כשמדובר בעזרה שכנטען קיבל התובע בעבר, בולט הדבר לעין. מדובר למעשה באותו עבר עצמו – חמש השנים שחלפו מאז שתי התאונות. התובע כותב מספרים שונים בסיכומיו, אך לא ברור איזו מציאות הם מתיימרים לבטא. בסופו של דבר נפצע התובע בשתי תאונות. נגרם לו סבל גופני ומגבלות שונות. סביר שסמוך לתאונות נזקק למידה של עזרה. סביר שנעזר באותה עת בבני משפחתו מעבר למקובל. ראיה להוצאה כספית ממשית בשל אותה עזרה – אין. במקום שבו לא היתה אינדיקציה להוצאה כספית ממשית (או אפילו ניסיון לצקת לתוכה תוכן החורג מ"כותרת") אין הצדקה לפסיקת פיצוי כספי משמעותי. בנסיבות אלה נפסק לתובע פיצוי בגין עזרת זולת בעבר ובעתיד בגין כל אחת משתי התאונות בסך 5,000₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות
28.התובע טוען שנזקק להוצאות מוגברות בשל תרופות טיפולי פיזיותרפיה ייעוץ אצל רופאים תקופת שיקום ממושכת נסיעות מוגברות ועזרים רפואיים. הוא מבקש פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין התאונה הראשונה ו -40,000 ₪ בגין התאונה השניה. "כלל" טוענת כי כל הקבלות שצורפו על ידי התובע נוגעות לתאונה השנייה. כמו כן, הוכחת נזק זה מחייבת לשיטתה הוכחה מיוחדת, ובהיעדר בדל של ראיה להפסדים אין לפצות את התובע. התובע זכאי היה למימון הוצאותיו מקופ"ח ומהמל"ל (שהרי נפגע בתאונת עבודה) שממנו הוא יכול לתבוע החזר הוצאות. משכך נטען, אין מקום לפיצוי בראש נזק זה. "הראל" טוענת כי התובע צירף קבלות ספורות בלבד אשר אינן משויכות לטיפול רפואי כזה או אחר. בעדותו לא ידע לומר מה הקשרן של הקבלות לאירוע תאונתי כזה או אחר, והאם הקבלות בגין טיפול הדיקור קשורות לתאונה הראשונה או השנייה. בנוסף, מחודש מאי 2013 ועד היום אין תיעוד כי התובע פנה לקבלת טיפול רפואי כלשהו, וממילא אלו כלולים בסל הבריאות.
29. גם כאן טוען התובע להפסדים גדולים בלי לבסס אותם בראיות ממשיות. יתירה מזו, אין ולא היתה כל הצדקה שהתובע יוציא מכיסו כספים להוצאות הרפואיות שלהן הוא טוען, הן אמורות היו להיות מכוסות על-ידי קופ"ח ולגבי התאונה הראשונה גם ע"י המל"ל. ניתן להבין שגם בנסיבות שבהן זכאי אדם לכיסוי הוצאותיו, יהיו הוצאות שונות (לרוב, בסכומים קטנים בכל פעם) שהוא יממן מכיסוי מטעמים שונים. בגינן נפסק לו פיצוי בסך 2,000₪ בגין התאונה הראשונה ו – 5,000₪ בגין התאונה השניה.
כאב וסבל
30. לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, זכאי התובע לפיצוי בסכומים הבאים: 21,721₪ בגין התאונה הראשונה ו 15,552₪ בגין התאונה השניה.
סיכום
31. התביעה מתקבלת. סך נזקי התאונה הראשונה 148.721₪. "כלל" הוכיחה שהתובע קיבל מהמל"ל מענק בסך 52,529₪ וטוענת שיש לנכות מהפיצוי. עיון במסמך שהגישה מלמד שהסכום אמנם התקבל כתשלום חד-פעמי, אלא שהוא היה גמלת נכות עקב פגיעה בעבודה – דהיינו, כספים שקבלתם כבר הובאה בחשבון בעת שומת נזקו של התובע ובשל קבלתם הוא לא קיבל פיצוי בגין הפסדי הכנסה בעבר. לפיכך אין לנכותם. "כלל" תשלם לתובע 148,721₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ.
סך נזקי התאונה השניה 105,552₪. "הראל" הוכיחה שכבר שילמה תשלום תכוף שבגינו יש להפחית מהסכום 4,063₪. לפיכך "הראל" תשלם לתובע 101,489₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ. הנתבעות ישאו בחלקים שווים באגרת המשפט.
ניתן היום, י"א תשרי תשע"ח, 01 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.
