מחלוקת בשאלת החבות לנזקי התובע עקב תאונת דרכים שאירעה עת ישב ברכבו החונה טרם נסיעה.
-
התובע, יליד 1979, נפגע בתאונת דרכים ביום 8.6.2014.
-
התאונה אירעה עת ישב התובע ברכבו, המבוטח ע"י הנתבעת 1, ובאותה עת רכב אחר, הנהוג ע"י הנתבעת 2 ומבוטח ע"י הנתבעת 3, פגע ברכבו.
-
הצדדים מסכימים כי נזקי התובע מסתכמים בסך כולל של 79,719 ש"ח על פי הודעתם מיום 5.12.2019.
-
הנתבעים חלוקים בינם לבין עצמם בשאלה מי מהם צריך לשאת בנזקי התובע, וזאת לאור המחלוקת האם התובע נפגע עת עשה שימוש ברכבו או שמא היה רכבו בגדר 'זירה' בלבד והוא בגדר 'הולך רגל' אשר נפגע בתאונת דרכים עקב פגיעת רכבה של הנתבעת 2.
פעולות התובע עת שהה ברכבו
-
על פי עדות התובע הוא הגיע למקום בנסיעה ברכבו על מנת להוריד את בנו בגן הילדים הסמוך. התובע חנה, ניגש עם ילדו לגן ואז חזר לרכבו על מנת להמשיך בנסיעה.
-
עם חזרתו לרכב פתח התובע את דלת הרכב, התיישב בכסא הנהג ואז נפל מידו חפץ כלשהו. הוא התכופף להרימו ומיד חש בחבטה שנגרמה מפגיעת רכב הנתבעת 2.
-
בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי התאונה אירעה עת ישב בכסא הנהג על מנת להתניע את רכבו ואז נשמטו לפתע מידו מפתחות הרכב והוא התכופף להרימם.
-
בהודעה שמסר התובע לשוטר במקום התאונה ומיד בסמוך להתרחשותה אמר כי התאונה אירעה עת התכופף להרים את הפלאפון. התובע הוסיף וציין באותה הודעה כי לא שמע דבר שכן מבטו היה מופנה לכיוון רצפת הרכב עת חיפש את הפלאפון.
-
בחקירתו הנגדית בבית המשפט העיד התובע כי אינו זוכר אם התכופף להרים את הפלאפון או המפתחות, אך אישר כי נפל לו דבר מה ויתכן שבעת מתן התצהיר לא זכר מה נפל לו.
כשעומת עם הכתוב בהודעה שמסר מיד עם קרות התאונה, שם התייחס רק לפלאפון, השיב "אם זה מה שאמרתי אז זה מה שאמרתי" (עמ' 4 שורה 7 – עמ' 5 שורה 11, פרוטוקול הדיון מיום 5.12.19).
-
לאור מכלול הראיות שהוצגו, כמו גם עדות התובע, אין לי אלא לקבל את גרסת התובע כפי שנאמרה בהודעתו לשוטר סמוך לאחר קרות התאונה, ולפיה הפלאפון הוא שנפל מידו והתאונה התרחשה עת חיפש אחריו. בהודעה זו אין המדובר באזכור מקרי של חיפוש 'דבר מה שנפל' בתוך הרכב, אלא התייחסות חוזרת לנפילת הפלאפון ולחיפוש אחריו.
-
הגרסה המופיעה בכתב התביעה ובתצהיר, ממנה נסוג התובע בעדותו, ולפיה מפתחות הרכב הם שנפלו מידו, אינה מסתברת מהראיות וממילא אינה עומדת עוד משעה שאין לה כל תימוכין והתובע טוען עתה כי אינו זוכר בחלוף הזמן מה נפל מידו.
המחלוקת המשפטית
-
פסיקת בתי המשפט לאורך השנים עוסקת לא מעט בהגדרת השימוש ברכב המכוסה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ועקרונותיה חוזרים ומתבהרים פעם אחר פעם.
-
במקרה שבפנינו עיקר המחלוקת הוא בשאלה האם יש להכיר בתובע כמשתמש ברכבו בעת התאונה, ואולם במהלך הדיון העלו הנתבעות 2-3 גם את הטענה כי התובע חנה במקום אסור ויצר סיכון תעבורתי.
חניה וסיכון תעבורתי
-
לעניין סוגיית החניה והסיכון התעבורתי יש לומר כי התובע לא נחקר על כך במישרין, לא נשאל האם חנה במקום אסור או מותר, ולא נבחן אופן חניית רכבו כיוצר סיכון תעבורתי.
-
טענת הנתבעות 2-3 בעניין זה לא רק שלא הוכחה כשלעצמה, אלא אף אינה מתיישבת עם הראיות והתמונות שהוצגו ולפיהן חנה התובע ברחוב בצמוד למדרכה, כמו רכבים אחרים במקום. היינו, לא הוכח כי חנה במקום אסור ולא הוכח כי יצר סיכון תעבורתי.
-
בע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו שושי, נו(4) 481 (2002) התייחס בית המשפט למצב המשפטי הנכון להיום וקבע כי :
"חניה במקום שמותר לחנות בו אינה באה, כשלעצמה, בגדר "שימוש ברכב מנועי". על-כן כאשר נפגע אדם בעת שהוא מצוי בתוך רכב החונה במקום מותר, הימצאותו שם, כשלעצמה, איננה שימוש ברכב מנועי, ועל-כן אין הוא זכאי, ברגיל, לתבוע פיצויים ממבטח הרכב.
על-פי הדין היום, במקרה כגון זה שלפנינו, שבו אדם יושב בתוך רכב שאינו חונה במקום שאסור לחנות בו, ורכב אחר מגיע למקום ופוגע ברכבו וגורם לו לאדם נזק גוף, לא קמה תחולה להוראת סעיף 3 לחוק הפיצויים (על שני סעיפי המשנה שבה).
זאת, כאמור, משום שברכב החונה לא נעשה "שימוש", ולפיכך אין הוא מעורב בתאונה, אולם בכך לא נחרץ גורלה של התביעה. לנפגע עומדת האפשרות להגיש תביעה מכוח סעיף 2(א) לחוק הפיצויים כנגד הנוהג ברכב הפוגע וכנגד מבטחו."
-
בענייננו כאמור הסיכון התעבורתי שהתממש הוא בנהיגת הנתבעת 2 ברכבה.
-
היינו, בגדר סוגיה זו, אחראית הנתבעת 3 לפצות את התובע בגין נזקיו.
שימוש ונסיעה ברכב
-
נותרנו, כאמור, עם השאלה כיצד יש לסווג את שהות התובע ברכבו ברגע התאונה.
-
לטענת הנתבעות 2-3, מרגע כניסת הנהג לרכב לשם נסיעה בו מתחילה ה"נסיעה ברכב" כהגדרתה בחוק ועל כן יש לראות את התובע כמשתמש ברכבו ומקיים את הגדרת ה"נסיעה" בעת התאונה.
-
דא עקא, ברע"א 3149/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נור אלדין סקאפי (נבו, 19.07.2009) ציין בית המשפט העליון כי הפסיקה כבר דחתה גישה זו (ראו: רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (נבו, 4.2.2009) רע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (נבו, 29.10.2007). בית המשפט הוסיף וציין כי:
"בעניין נביל נקבע כי פרשנות המושג "נסיעה ברכב" אמנם חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב אולם "המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל" (שם, פסקה 8 לפסק הדין). בענייננו, בזמן התאונה עמד המיניבוס בתחנת היציאה לדרך כשמנועו דומם והאנשים שנמצאו בו, ובכלל זה הנהג, ישבו והמתינו להתחלת הנסיעה. לא נעשו בזמן התאונה פעולות אקטיביות המקדמות את התחלת הנסיעה. בנסיבות אלה, יש לראות במיניבוס רכב חונה, הגם שנמצאו בתוכו באותה שעה נוסעים (ראו בהקשר זה: ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי, פ"ד נו(4) 481, 486 (2002)). בצדק נפסק איפוא כי לא נעשה במיניבוס "שימוש" כמשמעו בחוק הפיצויים."
-
לאחרונה, ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (נבו, 12.05.2019), בחן בית המשפט העליון מהם גדרי מתחם השימוש ברכב וציין כי לא די בהגדרה הטכנית של המתחם על מנת לקבוע כי פעולה כלשהי באה בגדר "שימוש ברכב מנועי", אלא יש להפעיל מבחן מהותי.
מבחן נוסף זה יחול בהתקיים שני תנאים מצטברים שנקבעו בפסיקה בעבר, ולפיהם ייכללו בגדר "שימוש ברכב מנועי" רק פעולות אשר גם הימנעות מביצוען תיצור "חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה" והן גם מהוות "חלק טבעי ואינטגרלי" מהנסיעה.
-
הפעלת מבחנים אלו בענייננו מלמדת כי לא הוכח שפעולות התובע בעת קרות התאונה היו חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה וכי בהעדרן לא ניתן היה להתחיל בנסיעה.
התובע ישב אמנם בכסא הנהג ועל פי עדותו התכוון להתניע את הרכב ולנסוע, ואולם ברגע התאונה לא אחז במפתחות הרכב ולא התניע את הרכב - אלא חיפש את הטלפון הנייד שנפל לו על רצפת הרכב.
-
בנסיבות אלו אין לראות את התובע כמשתמש ברכבו, ועל כן התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית.
-
פגיעתו של התובע התרחשה עקב פגיעת רכבה של נתבעת 2 ועל כן תישא נתבעת 3 בנזקי התובע כפי שהוסכמו בין הצדדים.
סוף דבר
-
התובע נפגע בתאונת דרכים ועל פי הסכמת הצדדים עומדים נזקיו בסך כולל של 79,719 ₪.
-
בעת קרות התאונה לא עשה התובע ברכבו "שימוש" כהגדרתו בחוק, ועל כן נדחית התביעה נגד הנתבעת 1.
-
הנתבעת 3 היא שתישא בנזקי התובע. כמו כן תישא נתבעת 3 בהוצאות נתבעת 1 בסך 15,000 ₪.
ניתן היום, כ"ה טבת תש"פ, 22 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.
