פלוני ואח' נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים ואח'

רקע כללי

בפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע 1, יליד XX/XX/59 אשר נפגע בתאונת דרכים מיום 26/10/2010 שארעה בשעה 07:00 בבוקר, בהיותו הולך רגל עת חצה במעבר חציה ברחוב ***, כאשר לפתע לטענתו נפגע מרכב חולף שנסע במהירות, הטיחו ארצה ועל פי הנטען לא עצר אלא נעלם מזירת האירוע. (להלן: " התאונה").

ממקום התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס, אשר הוזעק על ידי עוברי אורח, לבית חולים אסף הרופא, שם אובחנה חבלה בזרוע וכתף ימין. התובע שוחרר בו ביום לביתו כאשר ידו מקובעת. ביום 1/3/2011 עבר התובע ניתוח לקיבוע שבר בעצם הבריח ולשם כך אושפז ליומיים בבית חולים אסף הרופא.

אין חולק כי התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה וכי לתובע נקבעה נכות צמיתה על פי דין בשיעור 14.5% החל מיום 1/2/12 כפי שידון בהמשך.

צירוף המל"ל לתובענה

למען הסדר הטוב יצויין כי בתובענה שבנדון התקיימו שלוש ישיבות הוכחות, כאשר בפרק הזמן שבין השניה לשלישית הגיש המוסד לביטוח לאומי בקשה לעיון בתיק ולמעמד הישיבה השלישית התייצב ב"כ המל"ל והצהיר במעמד הדיון על כוונתו להגיש בקשה להצטרף לתובענה כתובע נוסף בתביעת שיבוב בגין הגמלאות ששולמו לתובע 1 במסגרת מחלקת נכות עבודה במל"ל. לאחר שתמה פרשת הראיות הגיש המל"ל בקשה כאמור ובהיעדר התנגדות של מי מהצדדים ובתנאי שהיה מקובל על ב"כ המל"ל, לפיו לא יהא במתן ההצטרפות בשלב כה מתקדם של ההליך כדי להסיגו לאחור, והתובענה תימשך מאותו השלב בו נמצאת, נעתרתי לבקשה. ראה הצהרת ב"כ המל"ל בעמ' 51 לפרוטוקול וכן החלטה מיום 25/9/17 המתירה את צירופו כתובע נוסף מס' 2. בנסיבות אלו, נוצר מצב בו המל"ל צורף כתובע נוסף בתובענה בשלב של הגשת סיכומים בכתב.

טענות הצדדים וסלע המחלוקת בסוגיית זהות הרכב הפוגע וכפועל יוצא- הכיסוי הביטוחי

בין הצדדים לתובענה זו אין מחלוקת בנוגע לעצם קרות התאונה והיותה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). כך גם אין גם מחלוקת לגבי פגיעתו של התובע בתאונה בהיותו הולך רגל אשר נפגע מרכב חולף, אשר הסתלק ממקום התאונה שניות ספורות לאחר שארעה ולא עצר על מנת להושיט עזרה או למסור פרטים מזהים. לשון אחר, אין מחלוקת כי התובע נפגע בתאונת דרכים מסוג "פגע וברח".

אלא מאי? המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם הוכחה זהות הרכב הפוגע: האם היה זה רכב אשר במועדים הרלוונטים לתאונה נמצא בבעלות הנתבעת 2, המתגוררת בקרבת מקום התאונה, ואשר אין חולק כי היה מבוטח בביטוח חובה נכון למועד התאונה על ידי הנתבעת 3, או שמא זהותו של הנהג והרכב הפוגע אינם ידועים, או למצער לא הוכחו כדבעי וכיום אין כל דרך להתחקות אחריהם. במקרה הראשון יוטל נטל הפיצוי לפתחה של הנתבעת 3, ואילו במקרה השני, כברירת מחדל, יוטל נטל הפיצוי על כתפי הנתבעת 1 (קרנית).

זוהי ליבת המחלוקת בסוגיית החבות בתיק זה, אשר ניטשת בעיקר בין הנתבעות לבין עצמן, ו הדורשת הכרעה;

התובע גורס כי הוא עצמו לא הספיק להבחין במספר הרישוי של הרכב הפוגע והמידע המועט שנחרט בזיכרונו הוא כי היה זה רכב לבן וכי הנהג היה גבר בשנות השלושים לחייו. ראה גרסה שמסר במשטרה ועדותו בעמ' 16-17 לפרוטוקול. ואולם, לגרסתו, שכן מבניין סמוך שצפה מחלון דירתו בתאונה הספיק לרשום את פרטי הרכב הפוגע לפני שהסתלק מהמקום מבלי להושיט עזרה לתובע הפצוע ומבלי להשאיר פרטים. לגרסתו, השכן ירד מביתו ומסר לידי התובע פתק ועליו מתנוסס מספר הרכב אותו הספיק השכן לרשום בביתו.

המספר הזה הוביל אל הנתבעות 2-3, אשר אינן מכחישות כי הרכב הנ"ל, דגם טויוטא לבנה מ.ר. **** (להלן: "הרכב"), היה אכן בבעלות הנתבעת 2 ומבוטח על ידי הנתבעת 3 במועדים הרלוונטים לתאונה, ואולם הנתבעות 2-3 מכחישות כל מעורבות של הרכב בתאונה הנדונה.

עוד טען התובע בחקירתו כי הוא לא הכיר את השכן ואף לא את הנתבעת 2 עובר לאירוע התאונה. בנוסף, התובע נחקר בחקירתו על מצב זירת התאונה אותה העלה על גבי שרטוט שהוגש וסומן ת/1. במצב דברים זה, התובע למעשה "אדיש" ביחס לתוצאות ההכרעה שבין הנתבעות לבין עצמן ועל כן מעלה בכתב התביעה המתוקן שתי עילות משפטיות חלופיות; האחת כנגד הנתבעות 2-3 בהתאם לסעיף 2 לחוק הפיצויים ככל שיתברר כי הרכב שבבעלות הנתבעת 2 הוא שהיה מעורב בתאונה והשניה כנגד הנתבעת 1 בהתאם לסעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים ככל שיתברר כי מדובר בתאונת "פגע וברח" מבלי שפרטי הנהג ידועים. ההכרעה בין שתי חלופות אלו, הינה תלויית הקשר לפי המצב העובדתי שייקבע בהתאם למסכת הראייתית שנפרשה במהלך שמיעת העדויות, כפי שידון להלן.

הנתבעת 1 גורסת כי הרכב הפוגע הינו אכן רכבה של הנתבעת 2 ולהוכחת טענתה זו הגישה את תצהירו של השכן, מר אביב בכר (להלן: "השכן"), אשר בהתאם למסכת הראייתית היה עד הראיה היחיד לתאונה מלבד התובע עצמו. בתצהירו מעיד השכן כי אמנם לא חזה בתאונה עצמה ואולם שמע את רעש הפגיעה והספיק לרשום את מספר הרכב הפוגע בשניות בהן הרכב עצר לאחר הפגיעה ובטרם הספיק להסתלק מזירת האירוע. מיד לאחר מכן ירד מדירתו פגש בתובע ומסר לו את הפתק עם מספר הרישוי של הרכב הפוגע כפי שהספיק לתעד.

מנגד, הנתבעות 2-3 מכחישות מכל וכל מעורבות כלשהי בתאונה הנדונה ולהוכחת טענתן הוגשו תצהירים של הנתבעת 2 ושל הבן של בעלה, אשר נתן עדות במטרה להפריך כל חשד שעשוי לדבוק בו כנהג פוטנציאלי ברכב של הנתבעת 2 במועד האירוע. בתצהירה העידה הנתבעת 2 כי רק היא נהגה על הרכב מאחר ולבעלה שחולה במחלה קשה אין כלל רישיון נהיגה וכי מבין ילדיה רק הבן של בעלה היה היחיד בעל רשיון נהיגה במועד התאונה ואולם הוא היה חייל באותה עת ונהג לצאת בדרכו לבסיס בו שירת בשעות הבוקר המוקדמות עוד לפני שעת התאונה הנטענת. הבן אישר בתצהירו דברים אלו והעיד כי היה חייל באותה עת, יצא מביתו בשעת בוקר מוקדמת ( 06:00 בבוקר) לבסיס בו שירת אליו נסע בתחבורה ציבורית. הבן הכחיש שימוש ברכב של הנתבעת 2 בבוקר התאונה בכלל וכל מעורבות בתאונה הנטענת בפרט ובחקירתו לא נסתרה גרסתו זו.

בנוסף, הצדדים צירפו למוצגים מטעמם את תיק המשטרה אשר חקרה את התאונה ואשר הוגש לתיק בית המשפט בהתאם לצו זימון לבקשת הנתבעות 2-3, באמצעות תעודת עובד ציבור. בהיעדר בקשה של מי מהצדדים לזמן את עורך התע"צ לחקירה, מתקבל תיק המשטרה במלואו כחומר ראיה בתיק. אפנה להחלטתי במעמד ישיבת ההוכחות השניה מיום 9/3/17 וכן החלטה מיום 8/5/17 על גבי התע"צ.

ניתוח המסכת הראייתית שהונחה בפני בית המשפט- האם הוכח כי רכבה של הנתבעת 2 הינו הרכב הפוגע?

1. לא יכול להיות חולק כי מהפרטים המועטים שמסר התובע בגרסתו לגבי זהות הרכב הפוגע, אין סגי כדי לקשור בקשר כלשהו בין הרכב הפוגע לבין רכבה של הנתבעת 2, המבוטח על ידי הנתבעת 3. ואולם, האם הצליחה הנתבעת 1 באמצעות הראיות שהגישה מטעמה, להוכיח כי הרכב הפוגע היה למעשה רכבה של הנתבעת 2? לאחר שעיינתי בדקדוק במסכת הראיות שנפרשה בפניי, באתי למסקנה כי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. להלן אנמק את טעמיי:

   • אי המצאת הפתק עליו נכתב מספר הרישוי בזמן אמת- כפי מצינו לעיל, טענת הנתבעת 1 מבוססת רובה ככולה על עדותו של השכן שהינו עד מפתח מבחינתה, אשר על פי הנטען הספיק לרשום את מספר הרישוי של הרכב הפוגע אותו ראה עת השקיף על הרחוב מחלון דירתו. השכן חש לרחוב ומסר את הפתק לתובע. ואולם פתק זה מעולם לא הוגש כראיה ואף לא צילום או העתק כלשהו ממנו. כאשר נשאל התובע לפשר הדבר השיב בעמ' 19 לפרוטוקול?:

     "ש. איפה הפתק שנתן לך השכן?

     ת.היה בתיק. בתיק אצל עוה"ד שלי.

     ש.איפה הוא היום הפתק אולי כתוב בו משהו אחר?

     ת.יש שם. אולי בבית יש לי. אולי יש צילום, לא זוכר . זה לא משנה. יש עד חי וקיים שיכול לתמוך בטענתי ויש את הכתובת שלו."

     אם לא די בכך, בחקירת השכן התברר כי היה פתק נוסף עליו רשם השכן את פרטי הרכב. בחקירתו הסביר השכן כי רשם שני פתקים: האחד עבור התובע ובו גם פרטי השכן למקרה שיצטרך ליצור עימו קשר בהמשך והשני הפתק הנוסף הותר בביתו של השכן ובו מספר הרישוי של הרכב וכך ידע למסור את המספר למשטרה בעת שגבתה ממנו עדות. ראה עדות השכן עת נשאל הכיצד ידע למסור לשוטר את המספר אם כבר מסר את הפתק לתובע (עמ'

     32 לפרוטוקול):

     ש.איך ידעת לומר לשוטר את מספר הרכב?

     ת.כי רשמתי אותו על פתק נוסף.

     ש.איפה זה כתוב בתצהיר שלך?

     ת.למה צריך להיות כתוב בתצהיר שלי שאני נותן מספר רכב לשוטר?

     ש.למה רשמת שוב את מס' הרכב אם מסרת אותו לתובע?

     ת.התובע קיבל ממני פתק ברור עם שמי, מספר טלפון, מספר הרכב נשאר אצלי רשום בבית וכשירדתי נתתי לתובע את פתק עם השם שלי ומספר רכב. זה לא אותו פתק שרשמתי בביתי.

     ש.לפני שנתת עדות במשטרה האם חזרת לביתך לקחת את המספר?

     ת.שהשוטר שאל אותי אמרתי לו שיש לי את המספר רכב בבית ועליתי לביתי להביאו.

     אף לא מי מבין שני הפתקים הללו לא צורף לתצהירים מטעם התובע או הנתבעת 1 ללא כל הסבר, והדבר אומר דרשני.

      

   • המרחק בקו אווירי בין חלון דירתו של השכן לבין מעבר החציה שם ארעה התאונה- הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מהו המרחק בין השניים. מעדותו של התובע עולה כי הלה חצה את רחוב פופל עת יצא מביתו ב***(נראה הודעתו במשטרה נ/1). מעדותו של השכן עולה כי הוא צפה באירוע מדירתו ברחוב פופל מס' 2. ואולם, לחומר הראיות לא הומצאו נתוני מדידה מסודרים לגבי המרחק בין פופל 2 לפופל 6. כל מה שהוגש הם תשריטים ידניים של התובע והשכן (ת/1 ו- נ/4) אשר נערכו במעמד חקירתם שכמובן לא תורמים דבר לגבי הערכת המרחק, וכן תמונות נ/5-נ/9 המתעדות את רחוב פופל בראשל"צ במבט כללי, ואת ביתו של השכן ביחס לרחוב ולמעבר החציה בו ארעה התאונה.

      

     מעדות השכן עולה כי הלה צפה במתרחש מקומה ראשונה מחלון דירתו הצופה לכוון הכביש וכי להערכתו מדובר במרחק של 20-25 מטר (עמ' 26 לפרוטוקול). מעדותו של התובע העריך הלה את המרחק בין בית השכן לזירת האירוע לדבריו בעמ' 20 לפרוטוקול: " לא מדדתי. לא יודע. בערך 50 מטר אולי המרחק של בית, חניה, בית". אולם גם ללא נתוני מדידה מדוייקים כפי שראוי ונכון היה להגיש לבית המשפט, ואף אם נצא מתוך הנחה כי מדובר במרחק של 20-25 מטרים כפי שגורס השכן, ובהצטרף לזווית ממנה השקיף השכן מגובה חלון ביתו בקומה ראשונה (בנין על עמודים), מה שכידוע מאריך את המרחק בקו אווירי, דומני כי מדובר במרחק רב מידי באופן שאינו מאפשר להבחין במספר המופיע על לוחית רישוי של רכב בעין בלתי מזויינת במשקפת או טלסקופ.

      

     אדרבא, גם עיון בתמונות נ/5 (א)-נ/5(ד) , ובעיקר תמונה נ/5(ד) על גביה סימן השכן ב-X את חלון דירתו ואת מעבר החציה (עמ' 30 לפרוטוקול), ממחיש את המרחק הרב בין חלון בית השכן לבין מעבר החציה בו ארעה התאונה, וזאת אף בהתעלם מהעוות המסויים שאכן מופיע בתמונות שהוצאו מאתר גוגול-מפות בשל זווית הצילום, ואף אם נצא מתוך הנחה כגרסת השכן, כי במועדים הרלוונטים לתאונה לא היה במקום נטוע אותו עץ גבוה כפי שנצפה בתמונות המסתיר לחלוטין את קו הראיה מחלון השכן לכוון מעבר החציה. (ראה בעניין זה הסתייגותו של השכן ביחס לאמינות התמונות כפי שהסביר בעמ' 30 לפרוטוקול). ודוק, גם אם נצא מתוך הנחה כטענת הנתבעת 1, כי לאחר הפגיעה לקח הרכב רוורס של כמה מטרים לאחור, מה שכביכול קירב אותו לחלונו של השכן, לא תוכל הנתבעת 1 להיוושע מכך שכן עדיין מדובר במרחק רב מידי מכדי לאפשר הבחנה של מס' רישוי המופיע על הלוחית.

      

   • היעדר התאמה בין פרטים שמסר התובע לבין הנהגים הפוטנציאליים ברכב הנטען כמעורב בתאונה- 

     • מן וגיל הנהג- התובע הספיק להבחין כי הנהג הינו גבר בשנות השלושים לחייו בעוד שהנתבעת 2 הינה אישה ומבין בני ביתה הגבר היחיד שהיה באותה עת בעל רישיון נהיגה הינו הבן של בעלה, חייל בן 18 במועד התאונה. הנתבעת 1 לא הצליחה להצביע על נהג פוטנציאלי אחר מבני ביתה או מטעמה של הנתבעת 2 שיענה על התיאור שמסר התובע.

     • כוון חצייתו של התובע את מעבר החציה- לגרסת התובע הוא חצה מכוון המדרכה הסמוכה לצד של פופל מס' 6 לכוון הצד השני, בעוד שהשכן זכר את כוון חציית התובע הפוך בדיוק, כעולה מהעדות שמסר התובע בעמ' 29 לפרוטוקול וכפי ששרטט בתרשים נ/4 ועל גבי תמונה נ/5(ב) (ראה עמ' 30 לפרוטוקול). ודוק, כוון חציית התובע כנטען על ידו מתיישב בכפיפה אחת עם התרשים שערכה המשטרה במסגרת חקירתה וכאמור גרסת השכן אינה מתיישבת עם ראיה זו. (ראה התרשים מתיק המשטרה שסומן מס' 12 למוצגי הנתבעת 1).

     • כוון ממנו הגיע הרכב ביחס לתובע בעת שחצה במעבר החציה- השכן בעדותו העיד כי הרכב הגיע מימינו של התובע (עמ' 29 לפרוטוקול) בעוד שהתובע העיד כי הרכב שפגע בו הגיע משמאלו (ראה שרטוט ת/1 וכן נ/2 הודעתו במשטרה). מאחר וכוון ברכב ביחס לתובע הינו פועל יוצא מכוון חצייתו את מעבר החציה ברחוב פופל, אזי שגם בנקודה זו, גרסת התובע הנתמכת בתרשים שערכה המשטרה, באה בסתירה עם גרסת השכן. וראה גם מסקנת דו"ח בוחן התנועה שנמצא בתיק החקירה המשטרתית המסכם בסעיף 14 למסקנות: " מסחרית טויטה שנסעה ממערב למזרח פגעה על מעבר החציה בהולך רגל שחצה את הכביש על מעבר החציה מימין לשמאל".

        

   • מחיקת כתב האישום שהוגש כנגד הנתבעת 2 בגין חשד למעורבותה בתאונה-

     אין מחלוקת כי כנגד הנתבעת 2 נוהלה חקירת משטרה בשל חשד למעורבותה בתאונה ואף הוגש כנגדה ביום 10/1/12 כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה בגין נהיגה ופגיעה בתובע בתאונה הנדונה. ואולם, מתיק המשטרה עולה כי ביום 7/1/13 נסגר ההליך הפלילי כנגד הנתבעת 2 וזאת לאחר שהתביעה ביקשה למחוק את כתב האישום וניתנה החלטה "". ראה עמ' 10 למוצגי הנתבעת 1 שהינו חלק מתיק המשטרה המלא שצירפה הנתבעת 1 למוצגיה וכן ראה עדותה של הנתבעת 2 בעמ' 47 לפרוטוקול.

      

   • היעדר מניע של הנתבעת 2 להכחיש מעורבות בתאונה בהיותה מבוטחת בביטוח תקף-

     מחקירתה של הנתבעת 2 עלה כי היא סברה שהביטוח שהוציאה לרכב מכסה אותה ואת אימה. גורסת הנתבעת 1 כי בשל העובדה כי הנתבעת 2 נתפסה לכלל טעות בסוברה כך, מסרה גרסה שקרית וכפרה במעורבותה בתאונה. ואולם אם היא מבוטחת והיא הייתה אכן הנהגת-מדוע שתכפור? ואם נהג ברכב נהג אחר העונה על התיאור של: גבר בשנות השלושים לחייו, אז מיהו אותו נהג עלום ? במצב דברים זה, לא השתכנעתי מטענת הנתבעת 1 לקיומו של מניע נסתר ליתן הצהרה שקרית לחברת הביטוח ובמהלך משפט זה. אדרבא, התובעת כפרה בכל המיוחס לה בקשר לתאונה, בצורה עקבית וקוהרנטית החל מחקירתה במשטרה מיום 8/11/2010, כשבועיים לאחר התאונה, דרך טופס הודעתה לנתבעת 3, חברת הפניקס, מיום 22/3/12 שם הצהירה כמענה לכתב האישום כי לא היו דברים מעולם, ודבקה בגרסתה זו לאורך כל הדרך מאז ועד הלום לרבות בחקירתה הנגדית הארוכה והמאומצת בבית המשפט (ראה עמודים 34-47 לפרוטוקול). לאור האמור ובהצטרף לעובדה כי לנתבעת 2 אין כל היכרות קודמת לא עם התובע ולא עם השכן, ובשים לב לעובדה כי הרכב היה מבוטח בביטוח חובה, הביאני למסקנה כי לא היה לה כל מניע אישי למסור עדות שקרית. בנסיבות אלו הריני מקבלת את עדותה לאחר שהתרשמתי מאמינותה ומהימנותה.

      

     במאמר מוסגר אציין כי עיינתי בטענות הרבות שהעלתה הנתבעת 1 בסיכומיה בנוגע למיקום ממנו הגיח הרכב הפוגע ביחס לחניון בנייני מגורים פופל 2-4 או בטענתה לקיומו של הצהרון שבניהולה של הנתבעת 2 בקרבת מקום, או מתי הבחינו לראשונה התובע או השכן ברכב המגיח ומאיזה כוון, ובאילו שעות של היום נוהגים תושבי השכונה לצאת ממנה ולהיפך, כמחזקים, כך לטענת הנתבעת 1 , את טענתה כי רכבה של הנתבעת 2 הוא שהיה מעורב בתאונה. ואולם אין אלו יותר מספקולציות גרידא שאין בכוחן לקבוע כי הנתבעת 2 או מי מטעמה הם שנהגו ברכב הפוגע או שהרכב הפוגע הוא רכבה של הנתבעת 2, ובוודאי שאין בכוחן כדי לערער את המסקנות העולות מהתשתית העובדתית בהתאם לניתוח לעיל.

      

2. לאור כל המקובץ דלעיל, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, כמו גם בתצהירים ובחקירתם בבית המשפט, באתי למסקנה כי לא התובע ולא הנתבעת 1 צלחו להרים את נטל השכנוע ברמה הראייתית הנדרשת במשפט האזרחי ולהוכיח כי הרכב הפוגע אשר היה מעורב בתאונה הנדונה, הינו דווקא רכבה של הנתבעת 2 המבוטחת באמצעות הנתבעת 3.

3. פועל יוצא ממסקנתי זו הוא כי דין התביעה כנגד הנתבעות 2-3 להידחות וכי החיוב לשאת בנזקיו של התובע, כפי שיקבע להלן, מוטל לפתחה של הנתבעת 1.

   סוגיית גובה הנזק

   טיב הפגיעה ושיעור הנכות הרפואית- נכות על פי דין 

4. כאמור, התאונה ארעה במסגרת עבודתו של התובע והוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל, אשר הכיר לתובע בתקופות אי כושר מלא וזמני ובסופן בנכות צמיתה כדלקמן:

   • אי כושר מלא: 26/10/2010-27/1/2011 (3 חודשים).

     • אי כושר חלקי- נכות זמנית בשיעור 30%: 28/1/11-28/2/11 (חודש)

     • אי כושר חלקי- נכות זמנית בשיעור 100%: 1/3/11-31/5/11 (3 חודשים)- לאחר ניתוח

     • אי כושר חלקי- נכות זמנית בשיעור 30%: 1/6/11-30/9/11 (4 חודשים)

     • אי כושר חלקי- נכות זמנית בשיעור 20%: 1/10/11-31/1/12 (4 חודשים)

     • נכות צמיתה החל מ- 1/2/2012 (כעולה מפרוטוקול הועדה הרפואית מיום 19/2/12).

       1. 10% כתף ימין- שבר בעצם הבריח מימין שנותח וקובע עם פלטה ושמונה ברגים ללא חסר נוירולוגי.

          1. 5% צלקת ניתוחית באורך 10 ס"מ בקדמת כתף ימין

     • סך נכותו הרפואית המשוקללת לפי קביעת המל"ל הינה, אפוא, 14.5% לכך הוספה תקנה 15 במלואה ונכותו הכוללת במל"ל הועמדה על 19% לצמיתות.

5. אף לא מי מהצדדים עתר בבקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל ומשכך הקביעה מחייבת בכל הנוגע לשיעור הנכות הרפואית. לאור האמור לעיל, הנכות הרפואית המשוקללת שנותרה אצל התובע בגין התאונה הנה 14.5%.

   הנכות התפקודית –עיסוקיו של התובע לאחר התאונה וגריעה מכושר ההשתכרות

6. התובע בן 59 כיום, גרוש ואב לבגירים, יד ימין דומיננטית (תיק מל"ל), עלה מ** לשעבר בשנת 1998 ואולם חרף השנים שחלפו מאז עלייתו ארצה, השפה העברית עדיין אינה שגורה בפיו בצורה טובה ולראיה, התובע נזקק לשירותי תרגום במהלך חקירתו בבית המשפט (ראה סעיף 25 לתצהירו). בתצהירו העיד כי עובר לתאונה התגורר בגפו וכיום גר עם בת זוג. התובע הינו ** במקצועו ועובד במקצועו זה עובר לתאונה וגם לאחריה. לאחר התאונה ובתקופת אי הכושר במהלכה עבר ניתוח קיבוע בכתף הפגועה, שבת התובע מכל עבודה למשך 15 חודשים ושב למעגל העבודה רק החל מ- 7/2/2012 אצל מעסיק חדש אצלו עובד התובע עד היום. על פי הנטען בתצהיר, הלה עובד בעיקר ב*** ועבודתו כיום אינה כרוכה בעבודה פיזית והרמת משאות כבדים בניגוד לאופי עבודתו עובר לתאונה.

7. ואולם, במהלך החקירה הנגדית של ביתו בנוגע לתפקודו התעסוקתי של התובע, הצטיירה תמונה שונה במקצת. ביתו העידה כי אביה עובד כיום "מהבוקר עד הערב" וכי אביה מתאר את תפקידו במקום עבודתו "כקשה וחם הוא עובד פיזית זו לא עבודה משרדית". (עמ' 11-12 לפרוטוקול). בחקירתו של התובע אישר התובע כי מעסיקו הנוכחי מרוצה מאד מתיפקודו (עמ' 20 לפרוטוקול). מהיעדר השלכה של הנכות הרפואית על תפקודו של התובע בעבודתו נכון להיום, ניתן ללמוד גם מהעלייה המשמעותית בשכרו בשנים שחלפו מאז התאונה ונכון לשנת 2016 כפי שניתן לראות בטבלת השכר להלן.

8. במצב דברים זה, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים עליהם הצבעתי לעיל, בשים לב למקצועו שהינו פיזי מטיבו וטבעו ואין לדעת מה צופן לו העתיד ובהינתן מגבלות הגיל והשפה מחד, בהצטרף לעובדה כי מאז שובו לעבודה לאחר התאונה ולעת עתה שכרו השביח וכי 5% מהנכות הרפואית הינה בשל צלקת ניתוחית שהינה אסתטית במהותה, באתי לכלל דעה כי יש להעמיד נכותו התפקודית של התובע בכל הנוגע לראש הנזק של הפסדי השתכרות לעתיד בשיעור של 7.5% (הפחתה של 25% ביחס לנכות האורטופדית).

   נתוני השתכרות התובע עובר לתאונה ולאחריה

9. באשר לנתוני השתכרותו של התובע עובר לתאונה ולאחריה, ממסכת הראיות, הכוללת: טופסי 106 ותלושי שכר עובר לתאונה ולאחריה כפי שצורפו למוצגי התובע- עולה תמונת המצב הבאה, המוצגת בצורה מרוכזת בטבלת השכר כדלקמן:

   שנה	שכר מצטברשנתי	הכנסה חודשית ברוטו- נומינלית	הכנסה חודשית ברוטו- משוערכת (ריאלית)
   2010 (1-10) -עד לתאונה	67,855	6,785 ₪. רבע שנתי במל"ל: 6,730 ₪.	8,024 ₪.
   2011- לא עבד כלל בשנת 2011	שולמה קצבת נכות זמנית וכן דמי אבטלה עד 1/2012.	לא השתכר עד 2/12 מועד שובו לעבודה אצל מעסיק חדש.	--------
   2012 (10 חודשים ללא ינואר ויוני)	69,977 ₪.	7,000 ₪.	7,075 ₪.
   2013 (1-12)	115,101 ₪.	9,592 ₪.	9,592 ₪ (מדד שלילי).
   2014 (1-12)	117,524 ₪.	9,794 ₪	9,794 ₪ (מדד שלילי).
   2015 (1-12)	127,281 ₪.	10,607 ₪	10,607 ₪ (מדד שלילי).
   2016 (1-4)	45,236 ₪.	11,309 ₪.	11,481 ₪.

10. כאמור, שכרו עובר לתאונה בשערוך להיום הינו בסך 8,024 ₪ ברוטו, ולאחר ניכוי מס הכנסה בהתחשב ב- 2.25 נקודות זיכוי: 7,636 ₪ נטו. זה ישמש כבסיס לחישוב הפסדי שכר לעבר.

11. בסיס שכרו העדכני כפי שהוגש במסגרת ראיות התביעה, הינו בסך 11,481 ₪ ברוטו בניכוי מס הכנסה 10,455 ₪. נתון זה מהווה את בסיס השכר המשקף את פוטנציאל ההשתכרות של התובע נכון להיום וככזה ישמש כבסיס חישוב בכל הנוגע לראש הנזק של פגיעה בכושר השתכרות לעתיד.

    חישוב הנזק לפי ראשי נזק

    הפסדי השתכרות לעבר

12. כאמור לעיל, התובע נעדר מעבודה כלשהי למשך 15 חודשים. תקופה זו מגובה באישורי אי כושר מלאים וחלקיים כפי שהוצג בסעיף 3 לעיל: התובע המציא אישורי אי כושר רצופים למשך שלושה חודשים הסמוכים לתאונה, בהמשך נכות זמנית 30% לחודשבודד ולאחר מכן נכות זמנית מלאה 100% למשך 3 חודשים נוספים בעקבות ניתוח הקיבוע בכתף. מכאן כי מדובר בתקופה רצופה של 7 חודשי אי כושר מלא. בהמשך הורדה הנכות הזמנית בהדרגה מ- 30% ועד לקביעת הנכות הצמיתה בתחילת שנת 2012. בתקופה זו התפרנס התובע מקצבת נכות זמנית ומדמי אבטלה ששולמו לו החל מ- 6/2011 ועד 1/2012 בסך מצטבר של 37,006 ₪ נומינלי אשר בשערוך להיום מאמצע התקופה מגיע לסך של 38,026 (פירוט צורף למוצגי הנתבעת 1).

13. במצב דברים זה, באתי למסקנה כי יש לחלק את תקופת העבר ממועד התאונה ועד היום לשלוש תקופות כדלקמן:

    • מיום התאונה ועד 2/12- התובע זכאי לפיצוי מלא על מלוא התקופה במהלכה נפלט ממעגל העבודה במשך 15 חודשים כדלקמן: 7,636 X 15=114,540 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה. מסכום זה יבוצע ניכוי של גמלאות דמי פגיעה, קצבת נכות זמנית, ודמי אבטלה שקיבל התובע מהמל"ל. ראה פרק הניכוי להלן;

    • הפרשי שכר לשנת 2012- בשנת 2012 עם שובו למעגל העבודה, עדיין נרשמה ירידת שכר ביחס לשכרו ערב התאונה אותה ניתן לייחס הן להתחלת עבודה חדשה והן לנכות התפקודית שנותרה בעקבות התאונה. ההפרש האריתמטי בין ממוצע שכרו החודשי עובר לתאונה לבין ממוצע שכרו החודשי בשנת 2012 בסך של 891 ₪ נטו X 12=10,692 ₪. מאחר ורק חלק מהפרש זה ניתן לייחס לתאונה, מצאתי לנכון לייחס רק מחצית מהפרש זה לתאונה בסך 5,346 ₪.

    • החל מ-1/2/2012 ועד היום-כנחזה מהטבלא לעיל, אין לתובע כל הפסדי שכר. נהפוך הוא, שכרו עלה והשביח.

14. הפסדי ההשתכרות לעבר בגין שלוש התקופות מסתכמים, אפוא, בסך של 120,000 ₪ (במעוגל).

    פגיעה בפוטנציאל השתכרות לעתיד + פנסיה

15. לאור כל המקובץ דלעיל, אופן חישוב ראש נזק זה יעשה על פי בסיס שכר של 10,455 ₪ נטו ו- 7.5% נכות תפקודית עד לגיל 67 (גיל תוחלת חיי עבודה) כדלקמן: 10,455 ₪ X 7.5% X 85.25 (מ.ה. ל-37.5 שנים)= 67,000 ₪ (במעוגל).

16. בתוספת 12.5% בגין הפסדי פנסיה (כולל על הפסד שכר בעבר כפי שחושבו לעיל)= 23,375 ₪. (ראה בענין זה פסק דינה של כב' השופטת וילנר בת"א (מחוזי חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר וקרנית (31.12.13)

    עזרת הזולת

17. הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416 :

    "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נדרש: 'מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה' כדי לזכות בפיצוי חזרה על עצמה גם בענין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015).

18. במסגרת זו, פסק בית המשפט כי "היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העוזרת בפועל" (ע"א 619/86, חברת שחר זר נ' אטדג'י, תק'- עליון, כרך 90 (3) תש"ן - תשנ"א, עמ' 551).

19. לנוכח חומרת הפגיעה ותקופת ההחלמה הכרוכה מטבע הדברים בסוג כזה של פגיעה, ובשים לב לניתוח שעבר התובע לקיבוע השבר בכתף ותקופת ההחלמה לאחריו ובהצטרף העובדה כי התובע התגורר בגפו ונזקק לעזרת ביתו כפי שהעידה הבת בתצהירה, עדות שלא נסתרה, מקובל עלי כי בתקופות אלו הסמוכות לאחר התאונה והניתוח, נזקק התובע לעזרה מבני משפחתו מעבר לעזרה הרגילה והמקובלת. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך של 20,000 ₪ ביחס לתקופת העבר והעתיד גם יחד.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעה

20. התובע לא צירף לתצהירו ראיות על הוצאות רפואיות, ובחקירתו אישר ברוב הגינותו כי לא נגרמו לו הוצאות רפואיות או אחרות בקשר לתאונה. ראה עמ' 20 לפרוטוקול. חרף זאת, עותר בסיכומיו לפיצוי בסך 30,000 ₪.

21. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 742 (30/4/97), זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו, במסגרת קופת החולים, בה הוא חבר וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 462 (8/4/92).

22. יתרה מכך, בהתאם לסעיף 87 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995, ומכוח תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח- 1968, זכאי התובע לתבוע ולקבל מהמל"ל הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים והוצאות הטיפולים הרפואיים.

23. אין חולק כי התאונה הינה תאונת עבודה המוכרת ע"י המל"ל ולפיכך התובע זכאי להטבות מן המוסד לרבות טיפולי פיזיוטרפיה. בנוסף, בהיות התובע חבר קופ"ח הוא זכאי למגוון הטבות מכוח סל הבריאות המוצע למבוטח עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרבות טיפולים אמבולטוריים, פיזיוטרפיה וטיפולים תרופתיים.

24. לאור כל האמור לעיל, ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בגין הוצאות בהן נשא או יישא בעתיד מעבר לזכאותו במסגרת סל הבריאות בקשר לתאונה לרבות נסיעות לקבת טיפולים ככל שיזדקק להם בעתיד, בסך כולל של 5,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד.

    כאב וסבל

25. לתובע נקבעו כאמור 14.5% נכות רפואית. בנוסף התובע אושפז משך יומיים לצורך ביצוע הניתוח בכתפו. בנסיבות אלו, ובהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו- 1976, הנני פוסקת לתובע פיצוי בשיעור 22,069 ₪.

    תביעת השיבוב של התובע מס' 2

26. אין חולק כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל והתובע קיבל דמי פגיעה ומענק נכות. גובה הגמלאות ששולמו לתובע מאת המל"ל הינו בסך כולל של 93,000 ₪. סכומים אלו יש לנכות מסכום הפיצוי הסופי.

27. לנוכח קביעתי לעיל כי החיוב בפיצוי התובע מוטל לפתחה של הנתבעת 1, קרנית, עימה כידוע לא קשור המל"ל בהסכם חוזי כלשהו, ומאחר ובחישוב ראשי הנזק הגעתי לתוצאה לפיה נזקי התובע עולים על גמלאות המל"ל, תשיב הנתבעת 1 סכום זה במלואו לתובע מס' 2.

    26. סיכום גובה הפיצוי לפי ראשי הנזק:

    • הפסד שכר לעבר 120,000₪ (+ ריבית מאמצע התקופה).

    • פגיעה בכושר השתכרות לעתיד+פנסיה 90,375 ₪.

    • עזרת הזולת -גלובלי                 20,000 ₪.

    • הוצאות רפואיות –גלובלי 5,000 ₪.

    • כאב וסבל 14.5% +יומיים אשפוז            22,069 ₪.

    • סך הכל: 257,444 ₪.

    • ניכוי גמלאות מל"ל משוערך+ ריבית 93,004 ₪-

    • ניכוי דמי אבטלה משוערך 38,026 ש"ח- (+ ריבית מאמצע התקופה)

    • סך הכל: 126,414 ₪.

      סוף דבר

      1. התביעה כנגד הנתבעות 2-3 נדחית בזאת. כן נדחית ההודעה לצד ג' ששלחה הנתבעת 1 כנגד הנתבעת 2.

      2. הנתבעת 1 תישא בהוצאות משפט ושכר טרחה שנגרמו לנתבעות 2-3 בשל ניהול הגנתן בהליך זה בסך כולל של 10,000 ₪.

      3. התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת. הנתבעת 1 תשלם לתובעים כדלקמן:

         • לתובע מס' 1 -ישולם הסכום המפורט בסעיף 26 לעיל בתוספת ריבית מאמצע התקופה בגין ראש הנזק של הפסד שכר לעבר, בקיזוז הפרשי ריבית על מאמצע התקופה על דמי האבטלה שקיבל התובע בעבר.

         • לתובע מס' 2- ישולם סך של 93,004 ₪.

      4. על סכום פסק הדין יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק והחזר הוצאות משפט.

      5. סכום פסק הדין ישולם לתובע על ידי הנתבעת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

         המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

          

          

         ניתן היום, י"ג תמוז תשע"ח, 26 יוני 2018, בהעדר הצדדים.