פלוני ואח' נ' בוני אלפא ניהול וביצוע בע"מ ואח'

 

צדדים שלישיים:                                1.בוני אלפא ניהול וביצוע בע"מ

                                                             2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ
                                                            באמצעות ב"כ עוה"ד שחר דוד אלג'ם

 

תביעה נזיקית של אַתַת אשר פרק מטען ממשאית באמצעות עגורן נייח - המטען נפל על רגליו, חבל בו וגרם לו לנכות.

 

א. התאונה:

 

התובע, יליד 1992.

 

עובר לתאריך 3.1.13 שלחה הנתבעת 1 (שהינה חברת כוח אדם) את התובע שהיה אתת מוסמך (במ/10 – תעודת הסמכה) לעבוד באתר בנייה בכפר-סבא, של הנתבעת 3, וזאת במסגרת הסכם לאספקת כוח אדם שבין הנתבעות 1 ו – 3.

 

בתאריך 3.1.13, במסגרת עבודתו באתר הבנייה של הנתבעת 3, פעל התובע כדי לפרוק סחורה  (דלתות אלומיניום) ממשאית במטרה להעלות אותה אל אחד הבניינים הנבנים באמצעות עגורן נייח.

 

התובע עמד על המשאית שעליה היו דלתות, הוא קשר אותם יחד עם עובד אחר של הנתבעת 3 ועמד בקשר אלחוטי עם המנופאי, שהועסק על-ידי הנתבעת 3,כדי שאלו יורמו מעלה אל תוך אחד הבניינים.

 

בשלב זה, ביקש התובע מן המנופאי, באמצעות מכשיר הקשר, כי ירים מעט את המטען, כדי לבדוק שהחביקה של המטען בטוחה.

 

לפי הטענה, המנופאי הרים את המטען מעלה ואז התהפך המטען על רגלי התובע.

 

התובע העיד אודות התרחשות האירועים באותו היום:

 

תחילה, בדיון ישיבת הקדם שהתקיים ביום 23.4.18 מסר התובע:

 

"היינו צריכים לפרוק את הסחורה מהמשאית... שמתי את החגורות, מתחתי מהקצה שלי, אקרם היה אחורה, שאלתי אם הכל בסדר והוא אמר שכן, רציתי לבדוק את המשטח, תוך כדי שהוא הרים, הוא לא הרים טיפה, הרים בבת אחת, לא הספקתי לברוח, הכל התהפך עליי...נפלו כל המשטחים על הרגליים שלי... על כל הגוף, הראש שלי נתקע במעקה...".

 

במסגרת הליך ההוכחות העיד תוך שהוא ממחיש את המקרה באמצעות דגם מוקטן (במ/2) (עמוד 8 שורה 15 והלאה):

 

"המשאית בלי מנוף, מה שאני מראה היה על המשאית, אני פתחתי את החגורות על הקצה, המשטח הראשון היה בסדר, קשרתי את החגורות, אמרתי לאקרם שימתח את החגורות, שאלתי מתחת, אמר לי כן, דיברתי עם המנופאי התחיל לצעוק. אקרם אמר  הוא העיניים שלך. אמרתי לאקרם תרים לאט, אני מותח מקדימה, המנופאי התחיל להרים, פתאום אקרם צועק עצור, עצור, הוא לא עצר וזה נשאר למעלה והכל נפל עלי...בא אקרם ועוד עובדים של האלומיניום ועוד אחד, הרימו את הדלתות והוציאו אותי, אקרם הזמן אמבולנס...".

 

בעדותו עשה התובע רושם מהימן ואמין המאפשר לקבוע ממצאי עובדה לפי עדותו וניתן לקבוע כי התאונה והחבלה נגרמו לו כפי שתיאר.

 

בעת עדותו התרשמתי כי הוא "חי" את האירועים מחדש והם נחרטו בזיכרונו.

נתתי את דעתי לכך שמדובר בעדות יחידה של בעל דין ושבישיבת ה"קדם" לא תיעד הפרוטוקול את העובדה שגם התובע וגם אקרם קשרו את הדלתות - להבדיל מעדותו בהליך ההוכחות, שם פירט את חלקו הפעיל של אקרם בקשירת הדלתות, ואולם אני מקבל את עדותו המפורטת בהליך ההוכחות, מה גם שגם בעת דיון ה"קדם" לא ניתק את מעורבותו של אקרם מהתהליך, הציב אותו בסמיכות והעניק לו חלק מסוים בפריקת המטען.

 

קיימים חיזוקים של ממש לעדותו של התובע המלמדים כי אכן זו הייתה דרך עוללות התאונה.

 

ראשית, במסמך בל/250 נרשם האישור מנציגת הנתבעת 1 הבא: "העובד הרים משטח אלומיניום והמשטח נפל ופגע ברגליו".

 

שנית, דוח (במ/9) מיום 3.1.13, יום התאונה, שרשם עד הנתבעת 3 – הגיר אוסמן (עמוד 38 שורה 11 והלאה, עמוד 40 שורה 25) מאשר באופן בסיסי את קרות התאונה:

 -------------------------------------------------------------------------------------------------

 

עד הנתבעת 3 העיד, כי הוא רשם את הדברים הנ"ל ששמע מפיו של אותו "אקרם" (עמוד 41 שורה 32).

 

העד הקריא את תוכן המסמך (עמוד 42 שורה 6 והלאה): "בבוקר, במהלך הרמה משטח אלומיניום מהמשאית העבודה התבצעה על ידי אתת מוסמך והקשירה גם על ידי האתת, נקשר על משטח לחגורות ואז ניתנה הוראה למנופאי אלכס להרים לאט, לאט ואז ההרמה של המנופאי הייתה מהירה וזה גרם להתהפכות המשטח על הרגל של הפועל. הפועל פונה על ידי אמבולנס לבית חולים....".

 

אכן, יש במילים "והקשירה גם על-ידי האתת" סתירה לעדות התובע, שלפיה גם אקרם היה חלק מן הקשירה, אולם המסמך מהווה עדות מפי השמועה, שהרי העד שמע את הדברים מאקרם, אשר לא הובא לעדות.

 

העד סיפר – וזו ראיה קבילה/ישירה - כי לא ראה את המקרה, אך הוא הגיע אל המקום, ראה את התובע מוטל על הרצפה, רגלו חבולה (עמוד 41 שורה  10) והזמין לו אמבולנס אשר פינה אותו לבית-החולים.

 

שלישית, במסמך התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה שהגיש התובע  (במ/11) צוין כדלקמן: "תוך כדי עבודה, עליתי על משאית כדי לקשור דלתות אלומיניום, כדי להרים אותן באמצעות המנוף הקבוע באתה העבודה, לאחר שהמנופאי הרים את הדלתות הם נפלו ופגעו בי". במסמך צוין, כי עד לאירוע היה "אקרם".

 

רביעית, בחומר הראיות קיים תיעוד רפואי המלמד על קיומה של תלונה מידית, מתאריך 3.1.13 ובה תיאור תמציתי של הנטען:

 ------------------------------------------------------------------------------------------------

 

במסמך רפואי מיום 9.1.13, שוב הובאה תמצית התלונה, ובו צוין: "עבר תפירה של חתך, לא אובחנו שברים ושוחרר".

 

 

חמישית, הנתבעות לא הביאו עדים עובדתיים מטעמם, כגון את אותו "אקדם" או את המנופאי, או עדים אחרים, שנכחו במקום, אשר יעידו כי התאונה לא התרחשה או שהתרחשה באופן אחר. עניין זה רובץ לפתחם של הנתבעים.

 

שישית, מומחה בית-המשפט ד"ר קורן יצחק חיווה דעה, בין השאר כדלקמן:

 

 

על כן, נוכח גרסתו העובדתית הסדורה של התובע, שכנגדה העמידו הנתבעים רִיק עובדתי ראייתי, כל שנותר לקבוע כממצא הוא כי התאונה אכן התרחשה באופן שאותו תיאר התובע.

 

ב. שאלת החבות:

 

פלת"ד:

 

תחילה לטענה שהוצגה בכתב-ההגנה, שלפיה התאונה היא תאונת דרכים החוסה תחת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975:

 

אזכיר, כי קיבלתי את עדותו של התובע לנסיבות קרות התאונה וקבעתי ממצאים על-פיה.

 

מדובר בתאונה שהתרחשה במהלך פריקת משא שהיה על גבי משאית באמצעות עגורן נייח, מקובע, חיצוני למשאית, שהותקן באתר הבנייה ולא באמצעות מנוף הקשור למשאית.

 

מצב עובדתי זה מוביל למסקנה כי אין מדובר בתיק החוסה תחת החוק הנ"ל, בין אם הטענה היא ביחס למשאית ובין אם ביחס למנוף.

 

אין מדובר ב"שימוש ברכב" לפי ההגדרה שבחוק הנ"ל: "...ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד" (וראו בעניין עגורנים ניידים: ע"א 81/82 לה נסיונל נגד קרנית, פ"ד לז (1) 806).

 

רשלנות:

 

עתה, לשאלת החבות בדיני הנזיקין בעוולת הרשלנות:

 

התובע הינו אתת מוסמך והוא ביצע את תפקידו לפי הדין (ראו: תקנות הבטיחות בעבודה – עגורנאים, מפעילי מכונות הרמה אחרות ואתתים – תשנ"ג – 1992).

 

על כן, יש לבחון את שאלת החבות בתיק זה לפי דיני הרשלנות הכלליים.

אין חולק, שקיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית בין מעביד לעובד, ובמקרה זה בין הנתבעות, בתור שכאלה, כל אחת בתחומה, ובין התובע.

 

מעביד, כמעביד סביר וזהיר, חייב לנקוט בכל האמצעים הסבירים שימנעו פגיעה בעובדו, ובכלל זה אלו שנקבעו בחקיקה השונה (ראו: ע"א 600/86 עמיר נגד קונפינו, פ"ד מו (3) 233 : ע"א 303/89 היינברג נגד אבוטבול, דינים, כד, 472:  ע"א 14/08 אלרחים נגד פלסניר (2.12.05) ועוד).

 

התובע העיד כי עבר בהצלחה קורס אתתים, לאחר שהשלים את כלל החובות לפי הדין (עמוד 9 שורה 31 והלאה).

 

הוא לא הודרך בידי הנתבעת 1 כיצד יש לבצע את עבודתו (עמוד 9 שורה 1 והלאה), אך הוא עצמו הסכים כי לא נדרש להדרכה שכזו.

 

התובע העיד: "אני הייתי מוסמך..." (עמוד 9 שורה  4 והלאה). וכן: "אני עובד מקצועי"(עמוד 11 שורה 10). הוא אישר כי הוא עצמו היה "...עובד מקצועי וחרוץ" (עמוד 14 שורה 29).

 

התובע הסכים, כי אין לו כל טענה כלפי הנתבעת 1, ככל שהיא נוגעת לטענה כי לא עבר הדרכות מטעמה: "ש: אם אתה עובד מקצועי ומגיע לחברת כוח אדם, איזה הדרכה לדעתך היית צריך לקבל מבוני אלפא בטרם הכניסה לאתר. איזו הדרכה הייתה חסרה לך. איפה הם לא בסדר. ת: בוני אלפא לא היו בסדר איתי בעניין של השחור, אבל בכל הקשור להדרכה, אין לי טענה אליהם, הם רק מפנים אותי לאתרים"(עמוד 11 שורה  11 והלאה).

 

התובע נשאל מי לדעתו אחראי לנפילת המטען על רגליו ואילו הדבר היה תלוי בו, בראייה לאחור, במה היה משנה את מהלך הדברים והשיב: "ש: אם עכשיו הייתה רוצה לשנות את המקרה כדי למנוע אותו, מה הייתה עושה אחרת, את התהליך של אותו יום. ת: אין משהו שונה. השונה זה מישהו שאמרתי לו למתוח את החגורות, היה צריך לגלות אחריות יותר, היה צריך למתוח את החגורות, לא סתם להגיד לי מתחתי" (עמוד 11 שורה  19 והלאה).

 

התובע הסביר, כי לטענתו מי שאשם בקרות התאונה היו "אקרם אשם והמנופאי אשם..." (עמוד 11 שורה 31).

 

אקרם והמנופאי היו שני עובדים של הנתבעת 3.

 

יחד עם זאת, התובע אישר, כי זו גם אחריותו שלו מתוקף תפקידו לוודא כי המנופאי אינו מרים את המטען, אלא לאחר שהמטען קשור והוא ווידא שכך הם פני הדברים.

 

הוא אישר כי התפקיד שלו: "אני העיניים של המנופאי כי הוא לא רואה. אני מדבר אתו במכשיר קשר והוא שומע אותי" (עמוד 13 שורה 22 והלאה).

 

וכן אישר התובע: "ש: מי החובה שלו לוודא שהכל קשור טוב לפני שמרימים ? ת: חובה שלי לוודא שהכל קשור טוב לפני שמרימים אבל גם חובה של המנופאי ושאלתי אותו לא פעם ולא פעמיים" (עמוד 14 שורה 22 והלאה).

 

ואכן, בצד אחריותו של המעביד, קיימת גם אחריות הרובצת לפתחו של עובד, ובפרט עובד מוסמך, לציית לכללי הזהירות ולפעול כעובד סביר הפועל בזהירות.

 

אכן, אין למהר ולהטיל על עובד רשלנות תורמת, ולדקדק עמו כפי שיש לעשות כן עם המעביד, שכן חובות הזהירות המוטלות על מעבידים שונות מאלו המוטלות על עובדים בשל פערי המידע והכוחות (ע"א 14/08 אלרחים נגד פלסניר – 2.12.09: ע"א 663/08 שיריזיאן נגד לבידי אשקלון, פ"ד מז (3) 225: ע"א 27/91 קבלו נגד שמעון, פ"ד מט (1) 454).

 

אך במקרים ברורים, כאשר מדובר בעובד מוסמך, מקצועי, בעל הכשרה, שהוא האחראי לביצוע פעולת הפריקה בצורה בטוחה, ומתוקף הגדרת תפקידו לתאם אותה מול המנופאי, בהחלט יש מקום להכיר בקיומה של אחריות שכזו. אזכיר, כי גם התובע נטל חלק פיזי בקשירת המטען לצורך פריקתו, ולפיכך גם הוא נתן ידו לסיכון אשר למרבה הצער התממש.

 

כשם שהתובע מפנה את חץ האשמה כלפי עובדים אחרים – המנופאי ואקרם – יש להפנות את אותו חץ אשמה, בשיעור מסוים, גם כלפיו, לפי התנהלותו.

 

עסקינן בתובע, אשר נוכח מקצועיותו, הכשרתו, ניסיונו  ומתוקף הגדרת תפקידו הופקדה בידיו מידה רבה של אוטונומיה כיצד יש לבצע את התפקיד שהוטל עליו (ראו: ע"א 524/86 לוי נגד חקשוריאן, פ"ד מג (4) 37).

 

כאמור, הנתבעות לא הביאו לעדות את אותו אקרם ולא את אותו מנופאי, ולא הציגו ראיות אודות הדרכות והכשרות שקיבלו השניים בעבודתם, באופן שיאפשר לבית-המשפט לתהות על קנקנם ולקבוע האם הם, ובעיקר אותו אקרם, אשר סייע לתובע בקשירת המטען, מוסמכים, כשירים ועברו הדרכה לבצע את העבודה בצורה בטיחותית.

אין חולק כי על הנתבעות – כל אחת בתחומה – ולפי חלקה היחסי באחריות - רובצת חובה קונקרטית לפקח על עבודת התובע, על עבודתם של אקרם והמנופאי – חובה שנובעת ממנה חובה אקטיבית ויזומה של הדרכה, אזהרה והווידוא בנקיטת שיטות עבודה תקינות, זהירות ובטוחות, שימנעו הרמת משא בלתי קשור באופן שימנע את נפילתו (ע"א 467/77 הורוביץ נגד רשות הנמלים, פ"ד לג (2) 256: ע"א 663/89 מדינת ישראל נגד קרבון, פ"ד מה (2) 593).

 

כזכור, אקרם והמנופאי הינם עובדים של הנתבעת 3 ולא של הנתבעת 1.

 

לפיכך, מצב הדברים הוא שאמנם התובע עצמו היה אחראי לביצוע ההרמה באופן בטיחותי, אך בהעדר ראיות שמלמדות אחרת, וזו הנחה ראייתית לחובת הנתבעת 3 - צוות לו עובד בלתי מוסמך שלא עבר הדרכה ראויה לביצוע הפעולה. הנתבעת 3 יכולה הייתה להוכיח אחרת – כלומר שעובדיה, ובפרט אקרם הינם עובדים כשירים, מוסמכים, שעברו הדרכות בטיחות והיא לא עשתה כן. עניין זה רובץ לפתחה ותומך בהנחה הראייתית, העובדתית הנ"ל.

 

הנתבעת 3 כשלה בהדרכת העובדים שצוותו למשימת פריקת המשאית יחד עם התובע, ובפרט בנהלי העבודה, אשר יבטיחו את התיאום והתקשורת בפריקת משאות ובהרמתם באמצעות המנופאי עם עובדי הקרקע הפועלים בפריקה.

 

הנתבעת 3 לא הציגה ראיות המלמדות כי הנחילה נהלי עבודה בטוחים והעבירה הדרכות לעובדים הפורקים משאות, כפי שארע ביום המקרה, באמצעות העגורן הנייח.

 

אכן, בעת עדותו, הוצגו בפני התובע חתימותיו על הוראות בטיחות (במ/3)(עמוד 13 שורה 31 והלאה). הוא אישר את חתימתו על גבי המסמך: "החתימה היא שלי" (עמוד 14 שורה 2). יחד עם זאת, התכחש לתוכנו וטען שלא קרא אותו (עמוד 14 שורה  11 והלאה).

 

איני מקבל את תשובתו של התובע בעניין זה. התרשמתי, כי מדובר בתובע העומד על זכויותיו קלה כחמורה. כך, למשל, סיפר כי "רבתי על קסדה..."(עמוד 10 שורה  23 + עמוד 14 שורה  9) רק משום שנמסרה לו קסדה מלוכלכת או משומשת. על כן, אני קובע כי טענתו של התובע שלפיה לא עבר הדרכות כלל היא טענה שאין לקבלה. ועדיין, במ/3 אינו כולל הדרכה ישירה הנוגעת לפעולה שבוצעה ואשר הובילה לפגיעה בו.

 

ת/3 הינו מסמך הנושא תאריך 4.12.12 מאת הנתבעת 3, חתום בידי התובע שלפיו נמסרו לתובע קסדת מגן, מגן אוזניים, משקפי מגן, חגורות בטיחות, כפפות, נעלי בטיחות. בין השאר הוא חתום על הצהרה בדבר חובת השימוש בציוד מגן אישי.

 

ואולם, בצד זאת, לא הוכח כי התובע או מי שעבד עמו ביום התאונה עברו הדרכה קונקרטית לפריקת משאות באופן בטוח.

 

הנתבעת 3 העידה את אורן דוד שהינו מנהל כוח-אדם (עמוד 30 שורה 25 והלאה).

 

עד זה העיד כי הוא "אחראי בין היתר על התקשרות עם קבלני כח אדם והמועסקים באתרי סולל בונה. מנהל גם על חברת כח אדם לעובדים זרים של סולל בונה" (עמוד 31 שורה 1 והלאה).

 

הוא אישר את קיומו של החוזה שבין הנתבעות (במ/7) וסיפר כי מדובר בחוזה סטנדרטי (עמוד 31 שורה 3 והלאה).

 

הוא התבקש להעיד על המשמעות המשפטית של החוזה, אולם העד נעדר יידע רלוונטי, ישיר, מוסמך ("אני לא משפטן" – עמוד 32 שורה 7) שבכוחו להוביל ליתרון בקבלת עדותו כאשר ניגשים לפרשנות המשפטית של החוזה המדובר.

 

הוא לא היה שותף למשא ומתן עם הנתבעת 1, לא חתם על החוזה וכל עדותו בעניין זה הייתה עדות סברה (עמוד 31 שורה  11: "אני מניח").

 

על כן, לא ניתן לקבל את עדותו בכל הקשור לנספחי החוזה ונכונים המשפטים ששזר בעדותו: "אין לי מושג" (עמוד 32 שורה  11) ו"מניח שזה עניין..."(עמוד 32 שורה 13).

 

בדין הפנה אל היועצים המשפטיים: "יש יועצים משפטיים שניסחו את החוזה הזה, אני לא משפטן" (עמוד 33 שורה  16).

 

העד עובד בנתבעת 3 כשנה וחצי בלבד והוא לא יכול היה לדעת מה היה בעת הרלוונטית (עמוד 32 שורה  26 והלאה).

 

הנתבעת 3 העידה את הגיר אוסמן.

 

 הלה הינו "מנהל עבודה ראשי" בנתבעת 3 (עמוד 38 שורה 14 והלאה).

 

הוא העיד כי התפקיד של התובע הינו: "...הסמכות המקצועית בתקשורת מול המנופאי בנושא של שינוע המטענים" (עמוד 30 שורה 3).

לדבריו, העובדים אצל הנתבעת 3 עוברים הדרכות בטיחות (עמוד 39 שורה  6 והלאה).

 

ואולם, אישר כי: "אני לא עושה הדרכה איך לקשור מטענים...מי שנתן לו את הסמכות לעבוד בתור אתת הם אנשים מוסמכים שעושים לו הדרכה איך לקשור. אני לא אומר לו איך להרים מטענים. הוא עבר הדרכה דרך מי שנתן לו את התעודה של אתת" (עמוד 39 שורה 6 והלאה).

 

כלומר, נציג הנתבעת 3 מסתפק בכך שלתובע תעודת רישוי לאתת, ומעבר לכך הוא אינו מוסר לו כל הדרכת בטיחות נוספת ואינו מוודא כלל, כי הוא מבצע את עבודתו בצורה בטוחה.

 

אני סבור, כי התגלה כשל בהתנהלותה של הנתבעת 3, שנלמד גם מעדות נציגה שהעיד כי הדרכת העובדים הרלוונטית אינה נר לרגליו.

 

הוא העיד כי הוא מסתפק בהעברת הדרכות בטיחות כלליות בלבד (עמוד 39 שורה 11). ואכן, מסמך במ/3 כולל התייחסות כללית בלבד לכל נושא הבטיחות.

 

הוא לא יכול היה להציג רישום או את ספר ההדרכות הרלוונטי לתובע או לאותו אקרם אשר סייע לתובע בקשירת המטען (עמוד 39 שורה  17).

 

הוא כתב את ההודעה במ/9 הנ"ל.

 

לדבריו, היה "תחקיר" אודות המקרה (עמוד 40 שורה 31), אך תחקיר זה לא הוצג.

 

הוא העיד כי ביום המקרה היה באתר הבנייה, הגיע למקום, ראה את התובע מוטל ארצה פגוע, "הייתה לו פגיעה ברגל, ראיתי ואז הזמנו אמבולנס" (עמוד 41 שורה 10).

 

מסקנות:

 

אני קובע, כי קיימת לנתבעת 3 אחריות מרכזית לתאונת התובע ולנזקיו, כמחזיקת אתר הבנייה וכמעבידתו בפועל של התובע, והעובדים הקשורים בפריקת המטען (אקרם והמנופאי).

 

מנגד, הנתבעת 1, חברת כוח אדם, סיפקה לנתבעת 3 את התובע, שהינו בעל הסמכה וכישורים כאתת, מתאים לביצוע התפקיד, והיא לא הייתה צריכה לדקדק בכשרותו יתר מכפי שעשתה. ודוק, מבחינתה של הנתבעת 1, נתבעת 3 אמורה להיות חברה ותיקה, אמינה, רבת שנים, שאמורה לעבוד לפי תקני בטיחות ראויים.

יחד עם זאת, עדיין יש להכיר בחבותה של נתבעת 1, חברת כוח-האדם, בשיעור של 10%, כמעבידה, משום שחברת כוח אדם אינה רק מי אשר מספק כוח עבודה, אלא גם עליה מוטל לבדוק, כי במקום העבודה שאליו העבירה את עובדיה, מקיימים נהלי עבודה, הדרכה ובטיחות תקינים ביחס לכלל העובדים וביחס לעבודה המצופה מהעובד שאותו שלחה.

 

אפנה בעניין זה לקביעת בית-המשפט העליון במסגרת רע"א 12/06 צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ נגד אריה שירותי כ"א בע"מ, תקדין-עליון (3) 4391.

 

על כן, אני קובע כי הנתבעת 3 התרשלה בהעסקת התובע בנסיבות שתוארו, עת צוותה לו כסיוע עובד בלתי כשיר, שלא עבר הדרכה וכשלה באי הוכחת נהלי עבודה בטוחים ותקינים ובאי הנחלת שיטת עבודה זהירה בין האתת למנופאי וצוות פורקי המשאות.

 

יחד עם זאת, התובע, אף הוא, התרשל ברשלנות תורמת בשיעור של 30%, בעיקר משום שמדובר בעובד כשיר, מקצועי, שעיקר האחריות להרמת המשא, קשירתו המאובטחת ווידוא הקשר עם העובד הנוסף, והמנופאי רובצת לפתחו – כל זאת מתוקף מקצועו, סמכותו והכשרתו.

 

חלוקת המעוולים:

 

אם כן, אני קובע את חלוקת המעוולים כדלקמן:

 

רשלנותה של הנתבעת 3 בשיעור 90%.

 

רשלנותה של הנתבעת 1 בשיעור 10%.

 

אני קובע כי רשלנות תורמת של התובע בשיעור 30%.

 

אציין שתביעת התובעת 2 אינה דורשת דיון והיא מכוח חוק הביטוח הלאומי (סעיפים 328 + 330), אך לא כלפי הנתבעת 1, המעבידה, אשר שילמה בפועל את שכרו ואת דמי הביטוח הלאומי של התובע 1, ולפיכך היא "מחוסנת" מפני זכות התחלוף של התובעת 2, שתביעתה רק כלפי הנתבעת 3.

 

ג. שאלת הכיסוי הביטוחי:

 

השאלה העומדת לדיון בפרק זה היא האם חוזה הביטוח שהונפק על-ידי הנתבעת 2, משפה גם בגין חלקה של הנתבעת 3 בפגיעה הרשלנית בתובע, או שמא גדר השיפוי הוא רק עד חלקה ברשלנות של הנתבעת 1.

 

לפי טענת הנתבעות 1 ו – 2 פוליסת הביטוח (סעיף 40 והלאה לסיכומים), אשר הונפקה לנתבעת 1 בידי הנתבעת 2 אינה מכסה אותה, ככל שהיא נוגעת ליחסיה כלפי קבלן, קבלן משנה ועובדיהם או בגין חבות שהנתבעת 1 קבלה על עצמה לפי הסכם.

 

לפי הטענה, מדובר בפוליסת ביטוח שעניינה "חבות מעבידים" והיא כוללת את פעילותה של הנתבעת 1 בלבד ולא את פעילותה של הנתבעת 3 ובכלל זה של עובדיה של האחרונה.

 

לפי הטענה, הנתבעת 2 לא ביטחה ולא התכוונה לבטח התחייבות חוזית שבין הנתבעת 1 ובין הנתבעת 3.

 

לפי טענת הנתבעת 3, הביטוח שהונפק בידי הנתבעת 2 תקף, הוא כולל את פעילות של התובע אצל הנתבעת 3.

 

תחילה אציג את החוזים הרלוונטיים לדיון:

 

בין הנתבעת 1 והנתבעת 3 נכרת חוזה לאספקת כוח-אדם (במ/7) שהסעיף הרלוונטי שלו לעניין הביטוחי הינו הסעיף שלהלן:

 

הנתבעת 2 הנפיקה "פוליסה לביטוח חבות מעבידים".

 

בסעיף ההגדרות ניתן למצוא:

 

"מקרה הביטוח: היזק גופני, נפשי או מוות כתוצאה מתאונה או מחלה לאחד או יותר מעובדי המבוטח המתוארים ברשימה שהוא בשירותו הישיר של המבוטח, שאירעו תוך כדי ועקב עבודתו בעסק המבוטח המוגדר ברשימה".

 

"עובדי המבוטח: סך כל העובדים המועסקים על-ידי המבוטח במקצועות השונים ומקבלים שכרם ממנו, במשך תקופת הביטוח הנקובה ברשימה".

 

ההגדרות דלעיל, מכסות את התובע כל עוד הוא מועסק בידי הנתבעת 1 – יהא אשר יהא מקום עבודתו, שהרי מטבעה של הנתבעת 1, שהיא חברת כוח אדם, שהיא מתווכת כוח אדם לטובת מעסיק אחר.

 

עוד יש להפנות ל"סייגים לחבות מבטח":

 

"המבטח לא יהיה אחראי לפי פוליסה זו ל: א. חבות המבוטח כלפי או בגין קבלן או קבלן משנה, או עובד של קבלן או של קבלן משנה כזה. ב. חבות או אחריות שהמבוטח מקבל על עצמו בתוקף הסכם אלא אם חבות או אחריות כזו הייתה מוטלת על המבוטח גם בהעדר הסכם זה".

 

לא נמסרו בפוליסה הגדרות לקבלן או קבלן משנה בהקשר של הסייג דלעיל.

 

מתוקף חוזה הביטוח קיבלה הנתבעת 3 את אישור הקיום הביטוחי, שלהלן:

 

 

אישור הקיום הביטוחי מוצא ביטויו גם בנספח לחוזה הביטוח עצמו (עמוד 3), שם צוין: "נתוני מזמיני אישור קיום ביטוחי: שם המזמין: סולל בונה. כתובת המזמין ת"א...תיאור העבודה: ניהול וביצוע פרויקטים...מתאריך 1.1.13 – 31.12.13". כזכור, התאונה ארעה בתאריך 3.1.13.

 

הנתבעת 2 העידה את אפרת בלאו, מנהלת צוות בנתבעת 2 (עמוד 33 שורה 31 והלאה).

 

הוגשו חוזה הביטוח המדוברים שסעיפיהם הוצגו לעיל (במ/8).

 

היא אישרה את טענת הנתבעת 2, כי הביטוח חל על נזקו של התובע, אך ככל שהוא נוגע לחלקה בעוולה של הנתבעת 1 ולא ככל שהוא נוגע לחלקה בעוולה של הנתבעת 3 (עמוד 34 שורה  16).

 

ואולם, בכל הכבוד לעדותה, פרשנותה במקומה מונחת, שכן הכרעה בעניינים אלו תתקבל לפי פרשנות הדין לחוזה הביטוח ולא כפי שראתה אותו עובדת של המבטחת.

 

החוזה הנ"ל שנכרת בין הנתבעות 1 ו – 2 (במ/7), קובע, בין השאר את הדברים הבאים:

 

הנתבעת 1 כונתה "החברה" ואילו הנתבעת 3 כונתה "המזמין".

 

לפי החוזה, הנתבעת 1 מספקת לנתבעת 3 כוח אדם, תמורת תשלום המפורט בנספח ג': "א. עובד כללי (ניקיון/סבלות) 37 ₪ ברוטו לשעה. ב. עובדים מקצועיים (עפ"י סיכום עם מנהל הפרויקט) 45-53 ₪ ברוטו לשעה". צוין כי המחירים כוללים את "כל העלויות".

 

בסעיף 4.11 לחוזה נרשם: "החברה מתחייבת לבטח על חשבונה את עצמה ואת המזמין בביטוחים מתאימים, אשר יאושרו על ידי המזמין, כנגד נזק העלול להיגרם לגופו ו/או רכושו של מי מהעובדים הנ"ל במהלך עבודתו ו/או כנגד נזק שייגרם למזמין ולצד שלישי. מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, יכללו הביטוחים הנ"ל ביטוח חבות מעבידים וצד ג', החברה מתחייבת שהביטוחים הנ"ל יקוימו באופן סדיר ושוטף במשך כל תקופת ההתקשרות".

 

הנה כי כן, לשונו של סעיף 4.11 רחבה היא נוקבת בחובת הנתבעת 1 לבטח, הן את עצמה והן את הנתבעת 3, כנגד "נזק העלול להיגרם" ל"מי מהעובדים הנ"ל במהלך עבודתו".

 

כל נזק נאמר – ההוראה לא סייגה את עצמה לנזק יחסי, חלקי  או נזק באחריותו של זה או אחר.

 

ההגדרות של "מקרה הביטוח" ו"עובדי המבוטח" בחוזה הביטוח, כפי שהוצגו לעיל, הן הגדרות המלמדות כי תכליתו של הביטוח להעניק מטריית הגנה כוללת לכל עובדי הנתבעת 1, המלווה אותם ומצלה עליהם מפני כל סיכון תאונתי, באשר הם.

 

אנו עוסקים בביטוח שאותו רכשה הנתבעת 1 – חברת כוח אדם – ומטבע הדברים אין מדובר במעסיק שעובדיו עובדים בתוך ד' אמותיו, אלא הם מושאלים למעסיקים אחרים.

 

ואכן, ההוראה חלה על כל נזק שיתרחש לכל עובד שסופק בידי הנתבעת 1 לנתבעת 3, "במהלך עבודתו".

 

ההחרגה שלפיה אין תחולה במקרה שבו:  "א. חבות המבוטח כלפי או בגין קבלן או קבלן משנה, או עובד של קבלן או של קבלן משנה כזה. ב. חבות או אחריות שהמבוטח מקבל על עצמו בתוקף הסכם אלא אם חבות או אחריות כזו הייתה מוטלת על המבוטח גם בהעדר הסכם זה", כוונתה, כי החוזה הביטוחי  לא יחול ביחס לחבות או התחייבויות חוזיות שבין הנתבעת 1 ובין הנתבעת 3, אך אין היא מוציאה את תוקפה של החבות ביחס לעובד שנשלח מהנתבעת 1 אל הנתבעת 3.

 

אכן, התכלית החוזית מלמדת על כוונה ליצור מטרייה ביטוחית המעניקה הגנה לעובד שנשלח לעבודה באשר הוא. 

 

אישור עריכת חוזה הביטוח הרלוונטי, שאותו הנפיקה הנתבעת 2, החל מתאריך 1.1.13 עד 31.12.13 מופנה "לכבוד סולל בונה". נרשם בו "הנדון: מבוטחנו בוני אלפא".  

 

אישור זה נחזה להיות כלפי הנתבעת 3, שמקיים את תנאי החוזה בינה ובין הנתבעת 1.

 

אין להוציא את האישור הביטוחי מתוך הסביבה החוזית שהולידה את הצורך בו. ואכן, לא בכדי ציין האישור: "...בהתאם להסכם מיום...". חוזה הביטוח קשור להסכם, והעובדה שלא מולאו פרטים, או שפרטים  אחרים מולאו בצורה שגויה, רובצת לפתחה של הנתבעת 2.

 

לא הוצג בפני הסכם אחר "מיום" וכיו"ב, שנטען שביחס אליו  - ולא ביחס לחוזה דנן - הונפק חוזה הביטוחי, ולפיכך יש להניח שחוזה הביטוח הונפק נוכח החוזה שבין הנתבעת 1 והנתבעת 3, והנתבעת 2 נטלה על עצמה לבטח גם את הנתבעת 3 לפי ההסכם.

 

אכן, האישור נולד מתוך הצורך של הנתבעת 1 לקיים את תנאי החוזה כלפי הנתבעת 3.

 

בסעיף 1.1. לאישור הקיום הביטוחי נרשם אמנם: "שם המבוטח: מבוטחנו ו/או חרות הנדסה ומערכות בע"מ ו/או חברות בנות והבאים מטעמם בכל הקשור עם נשוא ההסכם הנ"ל", אך מלבד טענה כללית אודות הרישום השגוי (חרות הנדסה) , הנתבעות 1 ו – 2 לא הסבירו מדוע שורבבה "חרות הנדסה" למסמך, וסבירה הטענה כי מדובר ברישום מוטעה שאין להיבנות ממנו.

 

בסעיף 2.2 לאישור הקיום הביטוי נרשם: "בפוליסה לא יהיו סייגים בדבר חבות בגין קבלנים וקבלני משנה". הנה כי כן,  סעיף זה מתיישב עם הכוונה להקים כיסוי ביטוחי כולל.

 

אכן, החוזה שנערך בין הנתבעת 1 לנתבעת 3 חייב את הנתבעת 1 להנפיק פוליסה שתכסה פגיעה בצד שלישי, ובכלל זה לעובד שהועבר אליה בידי הנתבעת 1.

 

אין כל משמעות לדרישתה בחוזה של הנתבעת 3, כי יונפק חוזה ביטוח אשר יחול רק על חלקה של הנתבעת 1 ותכלית החוזה היא כי הוא יחול על כל פגיעה של עובד של הנתבעת 1 שנשלח לעבודה אצל הנתבעת 3, בידי הנתבעת 1, באשר הוא, ובתנאי שנפגע תחת חסותה של הנתבעת 3, ובאתר העבודה שלה בו עבד.

 

המטרה הייתה בהחלט לבטח הן את הנתבעת 1 ובעיקר את הנתבעת 3, ביחס לכל נזק שייגרם לעובד של הנתבעת 1, שנשלח לעבודה אצל הנתבעת 3, במסגרת החוזה וזו פשטותו של הניסוח.

 

בהערת אגב, אציין כי ניתן לטעון שהחוזה הביטוחי בין הנתבעת 1 ו – הנתבעת 2 הינו חוזה שתכליתו לטובת צד שלישי – לטובת הנתבעת 3. סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 קובע: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן  המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות".

 

אם הייתה כאן הפרה של החוזה בידי הנתבעת 1, שלא ווידאה כי יונפק חוזה ביטוח לפי חובתה, או שהנתבעת 2 לא בדקה כי יונפק חוזה ביטוח לפי החובה בחוזה שבין הנתבעת 1 ו – 3, הרי זו פעולה רשלנית שרובצת לפתחה של הנתבעת 2. היה עליה להנפיק חוזה ביטוח שיקיים את דרישות החוזה.

 

בהערת אגב, אציין כי יש ממש בטענת הנתבעת 3 בסיכומיה, כי סעיף 4.14 להסכם עם נתבעת 1, מכיל תנאי שיפוי לזכות הנתבעת 3 בגין כל תביעה שתנבע מצד שלישי או עובד וכיו"ב, כפי הטענה בסעיפים 42 – 43 לסיכומים.

 

אכן, מצד הנתבעת 1 לא הובא עד רלוונטי לעדות אודות כוונת הצדדים ביצירתו של החוזה (למרות שגם עד  הנתבעת 3  -אשר הפנה אל המחלקה המשפטית) -לא היה בר סמכא שכזה).  ועדיין הסעיף הבא מדבר בעד עצמו:

 

 

ואולם, הערה זו היא הערת אגב, נוכח התוצאה הסופית של פסק-דין זה, שממילא מכיל את חוזה הביטוח שהנפיקה הנתבעת 2 ביחס לחלקיהן של שתי הנתבעות – 1 ו - 3.

 

מסקנתי היא שהחוזה הביטוחי שהונפק על-ידי הנתבעת 2, מכסה את נזקיו של התובע, הן אלו שרובצים לפתחה של הנתבעת 1 והן אלו שרובצים לפתחה של הנתבעת 3.

 

 

ד. החבלה, הטיפולים הרפואיים והנכות (רפואית/תפקודית):

 

עקב התאונה, נחבל התובע בברכו, הוא קיבל טיפול רפואי ואושרו לו ימי אי-כושר עבודה.

 

הוא העיד כי מעת התאונה עד חודש מאי 2013 הוא לא עבד.

 

בחודש מאי 2013 שב לעבוד מטעם הנתבעת 1, אך לא באתר של הנתבעת 3, אלא במקום אחר (עמוד 9 שורה 8, שורה 16, שורה 20).

 

במסגרת עבודתו החדשה, כשלה ברכו והוא חווה אירוע תאונתי נוסף: "בגלל התאונה הראשונה לא הייתה לי יציבות ברגל, נפלת בכל המדרגות, היו שם עובדים סיניים, הרימו אותי, לקחו אותי למהנדס, למנהל העובדה...הוא לקח אותי לבית חולים..." (עמוד 9 שורה 21 והלאה).

 

בתאריך 2.9.13 אובחן בברך של התובע קרע במיניסקוס.

 

מנגד, שמתי לנגד עיני שבמסמך רפואי מיום 5.2.13 נרשם: "הליכה ללא צליעה" וכן: "כוח גס שמור" וכן: "מתיישב וקם מהכיסא ללא זהירות".

 

ביום 2.9.13 עבר פרוצדורה בברך, שכללה כריתה חלקית  של המיניסקוס המדיאלי.

 

במסמך רפואי מיום 31.10.13 צוין, כי בברך אותר "קצת נוזל" וכי הברך יציבה.

 

במסמך רפואי מיום 5.11.13 צוין כי אין עדות לקרע בשריר, לא נצפה תהליך חבלתי של הרקמות העמוקות או המסה השרירית.

 

במסמך רפואי מיום 19.10.14 נרשם כי התובע "צולע".

 

בחוות דעת שהוגשה מטעם התובע (ד"ר גאבר סלאח) צוין כי ביום 5.6.13 מעד בעבודה  אחרת, במדרגות, בבית מלון ואובחן "קרע במיניסקוס המדיאלי" והוא עבר כריתה חלקית.

 

עוד צוין, כי "הולך עם צליעה קלה על רגל ימין" וכן שהפסיק לשחק כדורגל וכי קיימת צלקת ניתוחית.

 

המומחה, חיווה דעה, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% וכי יש להפעיל תקנה 15 במחציתה כך שהנכות המשוקללת היא 25%.

 

כמו כן קבע המומחה כי נותרו נכויות זמניות.

 

בנוסף, צוין בחוות הדעת כי התאונה השנייה, זו מיום 5.6.13, גרמה להחמרה זמנית חולפת של התאונה הנדונה ולא הותירה נכות צמיתה, כך שכל הנכות שקבע המומחה קשורה לתאונה דנן.

 

בחוות דעת שהוגשה מטעם הנתבעות (ד"ר ג. ביאליק) נרשם כי בדיקתו של התובע למדה כי הוא הולך ללא צליעה, אין קריסה של הברך הימנית תחת משקל, הוא מסוגל לעמוד על כל רגל בנפרד, מסוגל ללכת על העקבים ועל קצות האצבעות, כוח גס תקין, הוא מצא סימנים של חוסר יציבות בברך ימין אך לא ניתן לשייך את הקרע ברצועה בצולבת לתאונה דנן, ולפיכך לא נותרה לתובע נכות כלל.

 

המוסד לביטוח לאומי  הכיר לתובע בנכות צמיתה בשיעור של 10% בגין אי יציבות קדמית אחורית של ברך ימין.

 

מומחה מטעם בית המשפט (ד"ר יצחק קורן) שאת חוות דעתו אני מאמץ (איש מהצדדים לא ביקש לזמנו לעדות) קבע, בין השאר כדלקמן:

 

בבדיקה קלינית נמצא שאכן התובע מתהלך היטב, הליכה יציבה, ללא צליעה, בעל יציבות תקינה, עומד על קצות האצבעות והעקבים, הברך הימנית ניתנת ליישור מלא, אך יש הגבלת כיפוף בהשוואה לברך שמאל, קיימת אי יציבות קדמית קלה בברך ימין, הנובעת מאי ספיקת רצועה צולבת קדמית משוחזרת, ההליכה תקינה.

 

חיווה דעה שלפיה יש לקבוע לתובע נכות צמיתה "בגלל הפגיעה הנדונה מיום 3.1.13" בשיעור 15%.

 

בנוסף , קבע נכויות זמניות שונות.

 

חיווה דעה כי מצבו הרפואי האורתופדי יציב וכי לא צפויה החמרה או הטבה הנובעת מהפגיעה הנדונה.

 

הוסיף כי התובע "צפוי כי יתקשה בעבודות הכרוכות במאמצים הקשורים בהליכה מרובה, עבודה מאומצת ופעילות ספורט מאומצת".

 

לפי חוות דעתו התובע לא יזקק לטיפולים רפואיים נוספים הנובעים מהפגיעה הנדונה ואם יזקק למשככי כאבים הרי שהם מכוסים בסל הבריאות.

 

כאמור, אני מקבל את חוות דעתו של מומחה בית-המשפט, שלא זומן לעדות, שלפיה נכותו הרפואית של התובע עומדת על 15% וכן את יתרת קביעותיו הרלוונטיות.

 

במקרה זה אני סבור כי קיימת הלימה בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית.

 

אפנה פעם נוספת לחוות דעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר יצחק קורן, אשר קבע כי  התובע "צפוי כי יתקשה בעבודות הכרוכות במאמצים הקשורים בהליכה מרובה, עבודה מאומצת ופעילות ספורט מאומצת".

 

אזכיר, כי זהו תובע שכל חייו הבוגרים עבד בעבודת כפיים.

 

הכשרתו המקצועית כאתת, אף היא קשורה במאמץ של עמידה על הרגליים, ובעבודת כפיים רבה.

 

במקרה של התובע אני סבור, כי נכותו הרפואית, כפי שנקבעה בידי מומחה בית-המשפט הינה בעלת משמעות תפקודית שמשקפת את נכותו התפקודית והיא משפיעה עליה בצורה שווה.

 

אמנם, מדובר בעובד כפיים שאין לדעת מה ילד יום בעניינו, אולם ניתן לראות כי התובע שב למעגל העבודה ואף השביח במידה מסוימת את שכרו כל זאת בהינתן אחוזי נכות רפואיים בשיעור של 15%. (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נגד רמזי, פ"ד נב (3) 792: ע"א 4302/91 שמעוני נגד אפוטא: ע"א 4561/91 ברבי נגד פלאח).

 

אשר על כן אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור של 15% כפי נכותו הרפואית.

 

 

ה. הנזק:

 

ראשית, לשאלה העובדתית, האם התובע קיבל את שכרו מהנתבעת 1, חלקו "בשחור", כלומר במזומן באופן בלתי מדווח לתלוש השכר.

 

לא אפטור את עצמי מדיון בשאלה, אולם כבר עתה אציין, כי שאלה זו התבררה להיות חסרת רלוונטיות, נוכח מסקנתי כי לא הוכחה גריעת שכר מוכחת לעבר ונוכח מסקנתי כי לעתיד, הפגיעה בכושר ההשתכרות תחושב, ממילא, לפי רמת שכרו הנוכחית.

 

בעניין זה העיד התובע: "היה אתנו ראש צוות, נידאל אבו חסן, הוא העביד אותו בבוני אלפא, והיה מביא לי את התלוש, היה בא, נותן את כל המעטפות, הכל היה בתוך המעטפה, התלוש, הייתי מקבל העברה ולא שיק, התלוש ושאר הכסף השחור, הייתי מקבל 4,000 ₪ או 5,000 ₪, לא זוכר, לחשבון בהעברה והשאר הפרש במזומן...כל חודש ככה זה היה, את המזומן לא הייתי מפקיד בבנק..."(עמוד 7 שורה 19 והלאה).

 

התובע אישר כי צילום של מעטפה (במ/1) מתעד מעטפה של הנתבעת 1 שבתוכה היה מקבל את תלוש שכרו ואת יתרת הכסף במזומן (עמוד 8 שורה 2).

 

במ/1 הינו תצלום מעטפה הנחזית להיות בעלת לוגו של הנתבעת 1, שבחזיתה נרשם שמו של התובע ובגבה נרשם המספר "2,000" ₪.למרות  שאין לדעת כתב-ידו של מי מתנוסס על המעטפה, הרי שנוכח עדותו של התובע ניתן לקבלה כראייה.

 

כפי שאראה בהמשך, למרבה הצער, התובע לא הגיש לבית-המשפט ראיות ברורות ורציפות המלמדות אודות הכנסתו החודשית, כגון תלושי שכר.

התובע הביא לבית-המשפט עדים, אשר עבדו יחד עמו אצל הנתבעת 1 באותה תקופה מדוברת, שהעידו כי אכן שכרם התקבל חלקו באופן רשמי וחלקו במזומן.

 

מעדותו של ירון פרנקל, אשר הובא מטעם התובע ניתן היה ללמוד על רמת ההכנסה המקובלת ב"מנופי אבי" לאתתים והוא גיבה את עדותו (עמוד 17 שורה 27 והלאה) בתלושי שכר של שלושה עובדים (במ/4)  שונים.

 

זהו מנהל משאבי אנוש, האחראי על השכר, אשר העיד כי אתת בחברת "אבי מנופים" מרוויח שכר של לפחות 12,000 ₪ (עמוד 18 שורה 8 + עמוד 19 שורה 7). העד לא נחקר בחקירה נגדית.

 

עיון בת/4 מלמד, כי אותם אתתים בחברת "אבי מנופים" מרוויחים כ – 38, 41 ₪ לשעת עבודה רגילה, ואילו התובע העיד כי שכרו היה "הייתי מקבל נטו לשעה 35 ₪" (עמוד 7 שורה 22).

 

יש בת/4, יחד עם עדותו של ירון פרנקל, ממד כללי של תמיכה לטענה בדבר רמת השכר המקובלת, אך עדיין, אין לדעת האם רמת השכר ב"אבי מנופים"  הייתה רמת השכר בכלל השוק, ובכלל זה  של התובע לאורך זמן לצורך השוואה.

 

בנוסף העיד יוסף ג'עפרי - הלה העיד כי עבד אצל הנתבעת 1 בשנים 2011 – 2014, כצבעי.

 

לטענתו, קיבל את שכרו במעטפה דוגמת במ/1 שהכילה תלוש שכר יחד עם כסף במזומן (עמוד 20 שורה  22).

 

ואולם, מעבר לרושם הישיר הבלתי אמצעי שהתקבל מעד זה, שאינו מאפשר לקבל את עדותו, הוא לא יכול היה למסור תשובות ברורות וסדורות אודות סכומי הכסף הכוללים שאותם הרוויח ב"שחור" (עמוד 21 שורה  3) ולא ניתן היה לסמוך על תשובותיו המקוטעות, החלקיות כבסיס לקביעת ממצאי עובדה.

 

מחמוד אבו חסיין, הינו עד נוסף שהובא על-ידי התובע כדי לתמוך בטענה שלפיה הנתבעת 1 שילמה את שכר העובדים, חלקו במזומן בלא שהסכום היה נקוב בתלוש השכר הרשמי (עמוד 24 שורה 1 והלאה).

 

הוא אישר, כי הכספים היו מתקבלים כפי הדוגמא שבמעטפה במ/1 (עמוד 24 שורה 17 והלאה). לדבריו, בכל חודש קיבל כ – 3,500 ₪ במזומן (עמוד 24 שורה 31) וכן: "הייתי מקבל מעטפה עם השם שלי ובפנים היה כסף" (עמוד 25 שורה 30).

יש בעדותו, שאותה אני מקבל, תמיכה כללית לטענת התובע בדבר קבלת שכר נוסף מחוץ למוצהר בתלוש השכר.

 

עבדאללה קרוז העיד אף הוא, כי עבד אצל הנתבעת 1, ואף הוא קיבל את שכרו בתוך מעטפה, מחולק לשכר הפורמאלי, הרשום ולשכר הבלתי פורמאלי שאותו קיבל במזומן (עמוד 26 שורה 26 והלאה).

 

לדבריו: "...היו נותנים משכורת בסוף 5,000 ₪ ותוספת על זה 2,500 – 2,000 ש"ח במזומן" (עמוד 27 שורה 6).

 

עדותו של זה, אף היא תומכת בטענת התובע.

 

נידל אבו חסיין העיד, אף הוא, כי עבד אצל הנתבעת 1 וקיבל את שכרו - חלק בתלוש וחלק במזומן (עמוד 28 שורה 30 והלאה).

 

עד זה הציג בפני בית-המשפט תלוש שכר יחד עם שיק ע"ס 2,511 ₪ ממנו ניתן ללמוד, כי בחודש דצמבר 2011 היה שכרו 2,511 ₪ נטו ועדיין, אין בתלוש זה כשלעצמו ללמד דבר אודות היקף המשרה ומספר שעות העבודה החודשיות.

 

הנתבעת 1 לא הביאה לבית-המשפט ולו עד אחד כדי לסתור את הנטען.

 

לא הובא נציג הנהלת הכספים - כפי שראוי היה שיקרה - לא הובאו מנהלי העבודה ששמותיהם נמסרו כמי שמסרו לתובע ולעובדים את המעטפות.

 

אם ברצונה של הנתבעת 1 היה להטות את הכף נוכח הנטען על-ידי התובע היה עליה להזים את טענותיו בראיות ובעדים.

 

לסיום אעיר, כי מהחוזה ת/7 הקובע כי שכרו של עובד מקצועי ינוע בין 45 – 53 ₪ לשעה לא ניתן להסיק מסקנה, שכן מדובר בתעריף הכולל מרכיב רווח של הנתבעת 1, שלא הוכח.

 

על כן, אני קובע כממצא עובדתי שהנתבעת 1 שילמה לתובע שכר חודשי, חלקו באופן רשמי, בתוך תלוש השכר וחלקו שלא באופן רשמי במזומן.

 

ואולם, שוב אעיר, כי קביעה זו התבררה להיות חסרת משמעות לצורך חישוב הנזק.

 

בסיס השכר:

 

בתחשיבו טען התובע לשכר עבודה חודשי גבוה יותר.

 

בהתאם, התובע העיד כי כיום הוא מרוויח: "תלוי, 7,500, 8,000 ₪ לא שחור. מה שאני מקבל שמים בתלוש" (עמוד 9 שורה 32).

 

למרבה הצער, לא הגיש התובע לבית-המשפט ראיות רציפות, כנדרש, ובעיקר כוונתי לתלושי שכר, כדי להוכיח את בסיס שכרו מיום התאונה ועד להווה.

 

היה על התובע להוכיח את בסיס שכרו בראיות של ממש.

 

 הראיות שהוצגו לבית-המשפט מלמדות על נתונים שונים, חלקם שאינם מתיישבים זה עם זה, ואפרט:

 

(א). מהסכם העסקתו האישי מתאריך 1.11.12 אצל הנתבעת 1 עולה, כי עבודתו של התובע הינה בהיקף של 5 פעמים בשבוע, בסך 24 ₪ לשעת עבודה ("בכפיפות לכל הניכויים המחויבים...לפי כל דין") והוא עובד משעה 08:00 – 17:00 יוצא, אם כן, ששכרו החודשי הינו: 24 ₪ X 5 (ימים בשבוע) X 9 (שעות ביום) X 4.35 (ממוצע שבועות בחודש) = 4,698 ₪.

 

(ב). מדוח הרציפות בעבודה (במ/15)(נכון לינואר 2018) עולה כי בשנת 2016 היה שכרו הכולל של התובע 95,836 ₪. כלומר, כ – 7,986 ₪ בממוצע לחודש. מאותו דוח ניתן ללמוד, כי  בחודש ינואר 2013 היה שכרו 7,190 ₪, אך נרשם, כי נתון זה כלול כבר בשורה שמעליו, כלומר 9,198 ₪, לאמור שכרו היה 2,008 ₪. ודוק, הדוח משנת 2018 אינו כולל נתוני שכר לשנים 2017 – 2018 ולא הוברר האם משום שהתובע לא עבד בשנים אלה או שעבד בדרך אחרת ששכרו לא מצא ביטוי בדיווח למוסד לביטוח לאומי.

 

(ג). מאחד הדוחות שלפיהם שילם המוסד לביטוח לאומי את תגמוליו של התובע, מתאריך 7.7.14 (במ/15)  עולה כי חישוב התגמול נערך לפי שכר של 15,350 לרבעון (שלושה חודשים), כלומר שכר חודשי בן כ – 5,100 ש"ח. לפי חישוב זה קיבל גם את יתרת תקבולי המל"ל.

 

(ד). מסמך נוסף משנת 2013 מאת הביטוח הלאומי מלמד, כי שכרו הרבע שנתי היה 12,129 ₪, על כן שכרו החודשי 4,043 ₪ (במ/14).

(ה). בנוסף יש לאזכר את רמת השכר לאתת כפי העולה מעדותה נציג אבי מנופים המקימה ממד שכר כללי בלבד. וראו  בעניין זה תלושי השכר (במ/4).

 

(ו). החוזה בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 3 מפרט כי הנתבעת 3 תשלם לנתבעת 1 בגין עובד מקצועי (וכזה הוא התובע) 45 – 53 ₪ ברוטו לשעה. ברור הוא ששכר זה כולל מרכיב רווח של הנתבעת 1, שאין לדעת מהו.

 

שכרו הנוכחי של התובע לא הוכח בראיות ברורות ולמרות מהימנותו ואמינותו, בעניין שכזה איני מוכן לקבוע ממצא רק בהתבסס על עדותו (7,500 – 8,000 ₪).

 

לא ברור מדוע בחר התובע להוכיח את בסיס שכרו הנוכחי בדרך עקלתון ולא להסיר את מסך הערפל בדרך ראשית של הצגת תלושי שכר ברורים.

 

אני סבור, כי בכל הקשור לאבדן השכר לעבר יש לקבוע את בסיס שכרו על דרך האומדנה המתבססת על בסיס השכר שאותו קבע המוסד לביטוח לאומי לצורך תגמוליו של התובע, המתיישב עם חוזה העסקתו, כלומר 5,000 ₪ ולסכום זה יש להוסיף 2,000 ₪ שכר בלתי מדווח. סה"כ: 7,000 ₪.

 

ביחס לחישוב אובדן כושר השתכרות לעתיד, אקבל את שכרו המוכח האחרון משנת 2016  - כלומר 7,986 ₪. שכר זה סביר בעיני נוכח מיהותו של התובע והכשרתו המקצועית ורמת השכר הכללית, בזהירות המתבקשת, כעולה מנציג "אבי מנופים".

 

לעניין חישוב הנזק:

 

(1). אובדן שכר לעבר:

 

כאמור, אניח לצורך הדיון, כי לסכום שכרו החודשי זה יש להוסיף 2,000 ₪, תוספת שכר חודשית ב"שחור", כפי הראיה האובייקטיבית שאותה הוא הציג לבית-המשפט המתעדת את התשלום במזומן (במ/1).

 

ואולם, התובע החסיר מידע רב הנוגע לרצף הכנסתו.

 

התובע נשאל מדוע לא הציג רצף של תלושי שכר הן לעבר והן לעתיד והשיב: "אף אחד לא ביקש ממני תלושים אחורה" (עמוד 16 שורה 7 והלאה).

 

בעניין זה יש לומר, כי התובע התבלבל בחובת ההוכחה – חובה זו רובצת לפתחו ואיש אינו חייב לבקש ממנו להציג את ראיותיו, אלא הוא עצמו. העדר הראייה האובייקטיבית רובץ לפתחו.

 

התובע צירף תיעוד רפואי המלמד על אי כושר עבודה זמני מלא לאחר התאונה.

 

מומחה בית המשפט, ד"ר יצחק קורן, הכיר בתקופות של אי כושר מלא ואי כושר חלקי לתקופות שונות.

 

ואולם, אין להסיק מקביעת תקופות אי הכושר אודות גריעת שכר בפועל. הוא לא הציג ראיות המלמדות על גריעת שכר בפועל, שאינה משופה.

 

זהו ראש נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות קבילות, בעלות משקל ואין להסתפק בהערכה כללית.

 

אמנם לפי חוות דעת המומחה, התובע שהה באי כושר זמני בשיעור 100% למשך חודש ובאי כושר זמני לתקופות נוספות, אין די בכך ויש להוכיח את גריעת השכר בפועל (דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף).

 

משום כך אין כל משמעות לשאלה האם התובע קיבל את שכרו לעבר ב"שחור".

 

על כן, איני פוסק פיצוי בראש נזק זה.

 

(2). אובדן כושר השתכרות כולל מרכיב פנסיוני בשיעור 12.5%:

 

אני קובע, יש לבצע את החישוב אודות אובדן כושר הכנסה לפי שכרו הנוכחי של התובע ב"מומו" גם נוכח גילו, הכשרתו המקצועית כאתת ועדותו של ירון פרנקל ממנופי אבי אשר שרטט רמת שכר כללית לאתתים בתחום. ראו בעניין זה ע"א 70/52 גרוסמן נגד רוט, פ"ד ו' 1242: ע"א 541/63 רכס נגד הרצברג, פ"ד יח (2) 120: ד"נ 29/83 סהר נגד כהנקא, פ"ד לט (1) 833: ע"א 193/73 בן נעים נגד עין, פ"ד כח (2) 561: ע"א 619/86 בן חמו נגד אטדגי ועוד.

 

בסיס השכר לחיושב הוא כפי שקבעתי לעיל ומן הנימוקים דלעיל.

 

7,986 ₪ (רמת השכר – ראו נימוקיי דלעיל) X 317 (יליד 1992 – 3% מקדם היוון הכולל  מרכיב פנסיוני) X 15% (אחוזי נכות) X 70% (אקטוארי) = 265,814 ₪.

 

(3). הוצאות רפואיות ונסיעות, עבר עתיד, גלובאלי:

 

בעת הליך ההוכחות לא הציג התובע ראיות בעניין הוצאה רפואית ונסיעות בלתי משופות.

 

כזכור, מומחה בית-המשפט חיווה דעה, כי הוא אינו צפוי להוצאות רפואיות בלתי משופות.

 

 לפיכך אני פוסק באופן גלובאלי: 5,000 ₪.

 

(4). עזרת הזולת לעבר ולעתיד:

 

התובע העיד, כי בתקופת אי הכושר הוא נזקק לסיוע של בני משפחה: "ההורים שלי עזרו לי, אשתי הכניסה אותי לשירותים, הייתה עוזרת לי. בחודשים הראשונים של הניתוח לא יכולתי לכופף את הרגל" (עמוד 10 שורה 14 והלאה).

 

ואולם, בני המשפחה המדוברים לא הובאו לעדות.

 

יחד עם זאת, אני מקבל את עדותו, וקובע כי סבירה בעיני ההערכה שנוכח טיבה של נכותו הוא יזקק לעזרת הזולת גם בעתיד, באחזקת הבית ובחי היום יום.

 

נוכח גילו, נכותו, התאונה וטיב הפגיעה אני פוסק גלובאלית  50,000 ₪ בראש נזק זה.

 

(5). כאב וסבל:

 

התובע העיד אודות פציעתו, אודות הניתוחים שעבר, והתרשמתי מאובדן הנאת החיים נוכח התאונה, החבלה והנכות (עמוד 10 שורה 5).

 

נוכח, טיבה של החבלה, הטיפולים הרפואיים שעבר התובע, גילו, אני פוסק: 60,000 ₪ בראש נזק זה.

 

סה"כ זמני:  380,814 ₪.

 

(5). ניכוי מרכיב אשם תורם בשיעור 30%:

 

114,244 ₪.

 

(6). סה"כ וחלוקה: 266,570 ₪.

 

כפי שקבעתי:

 

ב - 10% מן הסכום תחוב הנתבעת 1.

 

ב - 90% מן הסכום תחוב הנתבעת 3.

 

(7). מסכום זה לנכות את תגמולי המל"ל כעולה ממסמכים שצורפו על-ידי התובעת 2 בסיכומיה ושלא נסתרו:

 

200,295 ₪.

 

סה"כ, לאחר ניכוי תקבולי המל"ל: 66,275 ₪.

 

כפי שקבעתי, סכום זה מוטל לפתחה של הנתבעת 2 כמבטחת.

 

הערה: מאחר והסכום דלעיל גבוה יותר משיעור הרבע היחסי (25%X90%) הקבוע בסעיף 330(א)+(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה – 1995, אין תחולה לסעיף זה.

 

ו. תוצאה:

 

(א). אני מקבל את תביעת התובע 1.

 

(ב). התובע הוכיח את תביעתו כנדרש בהליך זה נגד הנתבעות 1 ו – 3 כפי חלקן.

 

(ג). קיימת רשלנות תורמת של התובע.

 

(ד). אני מקבל את תביעת התובעת 2.

 

(ה). קיים כיסוי ביטוחי כולל של הנתבעת 2 ביחס לנזקן של הנתבעות 1 ו – 3 ולפיכך אני מקבל את ההודעה לצד השלישי הרלוונטית בעניין זה.

 

(ו). הנתבעת 2 חבה בתשלום הנזק מתוקף קיומו של חוזה הביטוח.

 

על כן, אני פוסק שהנתבעת 2 (הפניקס חברה לביטוח בע"מ)  תשלם לתובע 1 (פלוני) סך של 66,275 ₪.

 

על כן, אני פוסק שהנתבעת 2 (הפניקס חברה לביטוח בע"מ) תשלם לתובעת 2 (המל"ל) את חלקה של הנתבעת 3 (שיכון ובינוי סולל בונה תשתיות בע"מ), כלומר 90% מתגמולי התובעת 2, שהם: 180,265 ₪.

 

לסכומים הנ"ל יש להוסיף הוצאות ושכר טרחת עו"ד, לתובע 1 בשיעור 20% כולל מע"מ, לתובעת 2 בשיעור 15% + מע"מ וכן את האגרה כפי ששולמה וכן את הוצאות העדים כפי שנפסקו בהחלטות בית-המשפט.

 

הסכומים ישולמו בתוך  30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין עד למועד התשלום בפועל.

 

התובעים יגישו פסיקתא לחתימתי.

 

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

 

התיק סגור.

 

ניתן היום,  י"ט תמוז תשע"ט, 22 יולי 2019, בהעדר הצדדים.