פלונית נ' עיריית קרית גת

תביעה לתשלום פיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, בעת נפילה במדרכה, הסמוכה לביתה, בשטח הנתבעת (להלן גם:- "העיריה"), בשל אבני שפה פגומות אשר בלטו בגובהן מהמדרכה.

רקע

1.התובעת ילידת 1956. לגרסתה, ביום 4.3.16, בשעה 11:50 לערך, סמוך לכניסה לביתה, נתקלה רגלה באבני שפה פגומות אשר בלטו באופן חריג וקיצוני מעל פני המדרכה ונפלה (האירוע יכונה להלן:- "אירוע התאונה"). כתוצאה מכך, נפגעה התובעת בכף ידה הימנית. התובעת פנתה לטיפול במוקד רפואי 'טרם', צילומי הרנטגן שבוצעו לה הדגימו שברים. התובעת הופנתה לחדר מיון. בבית החולים 'סורקה', בוצע שחזור השבר תחת הרדמה, היד גובסה והתובעת שוחררה לביתה. למחרת, בשל לחץ שחשה התובעת בידה המגובסת פנתה שוב למוקד הרפואי, שם בוצעה הסרת הגבס והיא הופנתה שוב לחדר מיון. התובעת נבדקה בחדר המיון של בית החולים 'סורקה'. לאחר צילום נוסף שבוצע נמצא כי השבר בחלק המרוחק של הרדיוס, זז לעמדה בה הוא היה לפני שחזור השבר. בתאריך 11.3.16 עברה התובעת ניתוח, במהלכו בוצעו שחזור פתוח של השבר בעצם הרדיוס וקיבוע עם פלטה.

כתוצאה מאירוע התאונה נותרה בתובעת, לטענתה, נכות לצמיתות.

2.הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות, כאשר הנתבעות כופרות בעצם קרות התאונה באופן המתואר; כן חלוקים ביניהם הצדדים בשאלת גובה הנזק ובית המשפט נדרש הן לשאלת האחריות והן לשאלת הנזק.

אופן אירוע התאונה:

3.להוכחת התאונה באופן המתואר על ידה, הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעמה, בו תארה אופן התרחשות התאונה והעידה כך:

"בתאריך 4.3.16, בשעה 11:50, ברחוב xx בקרית גת, סמוך לכניסה לבית מגוריי, נתקלה רגלי באבני שפה פגומות אשר בלטו באופן חריג וקיצוני מעל פני המדרכה (להלן:- "התאונה"). ויודגש, כי לא מדובר בפגם שולי כי אם פגם מהותי וחריג בחומרתו (פגם שלא טופל עד כה)."

התובעת טוענת, כי העירייה התרשלה באחזקת ההמדרכה והותירה בה מפגע. התובעת צרפה לכתב התביעה, תמונות של המפגע.

4. הנתבעת טוענת, כי מדובר במפגע המצוי במדרכה הנמצאת מול בית התובעת, המתגוררת בבית זה עשרות שנים, היא ידעה על קיומו, אך לא התלוננה טרם אירוע התאונה, אלא רק לאחריו. משכך לא ניתן להטיל אחריות אבסולוטית על העירייה, אלא רק כאשר קיימת רשלנות מצדה, מה שלא היה במקרה זה.

מעבר לכך, נכון להטיל האחריות לאירוע על התובעת שידעה על המפגע אך הלכה במקום ולא נזהרה מפני הסכנה. ככל והתובעת טוענת ל'חומרתו' של המפגע כך 'האשם התורם' גדול יותר.

5.על מנת להטיל אחריות מכח עוולת הרשלנות, יש צורך בבחינת יסודות העוולה: חובת זהירות מושגית וקונקרטית בין המזיק לניזוק, הפרת החובה ונזק שנגרם עקב הפרת חובת הזהירות, דהיינו עם קשר סיבתי בין הנזק ובין ההפרה.

6.בענייננו חובות הזהירות המושגית והקונקרטית של הנתבעת עולות באופן ברור. אין חולק, כי העיריה חבה בחובת זהירות כללית כלפי סוג הניזוקים אליהם משתייכת התובעת, אלו הם הולכי הרגל המהלכים במקרקעין שבתחומי העיריה ונמצאים באחריותה. חובת הזהירות המושגית נגזרת הן מיכולתה של העיריה לצפות נזקים להולכי רגל בגין פגמים בדרך, והן מכח החובה שבדין, המוטלת עליה בפקודת העיריות [נוסח חדש].

מובן, כי לא כל נפילה בתחום הרשות מקימה אחריות ולא כל סיכון בדרך הוא סיכון המקים אחריות של העיריה ויש לבחון את נסיבות המקרה ואחריות העיריה באותה נפילה.

בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 126 ציין בית המשפט:

"אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו"

אחריותה של העירייה איננה אחריות מוחלטת. מבחן הסבירות בעניין זה, מטיל על העירייה את הנטל להוכיח קיומו של מנגנון תחזוקה סביר לאיתור המפגעים ברחובות, ולתיקונם. ואמנם, כפי שנפסק זה מכבר בע"א (י-ם) 4344/97 כהן ג'ני נ. עיריית רמת גן 1, "רחובות ומדרכות אינם "משטח סטרילי"", אך אין בכך משום הענקת פטור לרשות מנקיטת אמצעים סבירים העומדים לרשותה, על מנת למנוע הישנות מקרים מעין אלו, בדמות אותם מפגעים הגורמים לנזקים ופציעות של ממש.

7.במקרה דנן, פני המדרכה הונמכו, על מנת שבחלק מהם תתאפשר כניסת כלי רכב מתוך הכביש הגובל במדרכה אל רחוב או בית סמוכים, כך שכלי הרכב נוסעים בחלק מסויים של המדרכה.

לכן, לאורך המדרכה, משני צדיו של המעבר לכלי רכב, ישנו שיפוע של המדרכה, עד להנמכתה לגובה פני הכביש.

לאורך המדרכה, לרבות, בשולי השיפוע, בסיום המדרכה בגבול עם הכביש, ישנם, כמקובל, אבני שפה.

בעוד שהמדרכה הונמכה באופן הדרגתי, באמצעות שיפוע, הרי שאבני השפה לא הונמכו החל מהשלב שבו הונמכה המדרכה, אלא בשלב מאוחר יותר, לקראת סוף השיפוע ולמעשה באבן השפה האחרונה בלבד, כך שבחלק מסויים, אבני השפה גבוהות יותר, באופן משמעותי מאשר המדרכה עצמה.

יצויין בנוסף, כי לאורך כל המדרכה, באותו חלק של המדרכה נוסף שנצפה בתמונות שצורפו, ניתן לראות, כי המדרכה ואבני השפה אינם באותו גובה, וייתכן, כי הוחל עוד במרחק גדול יותר בשיפוע המדרכה, כך שהיא נמוכה במעט מאבני השפה (בשל כך שמדובר בתמונות, יש קושי לדעת האמנם הוחל בשיפוע מתון יותר לאורך המשך המדרכה וכמובן גם לא ניתן לראות מה הפערים בין המדרכה ובין אבני השפה באותם חלקים רחוקים יותר, שלא נראים בתמונה).

8.אין ספק, כי באמצעים פשוטים, ניתן היה ליצור שיפוע גם באבני שפה נוספים, כשם שנעשה באבן השפה הקרובה יותר לסיום השיפוע ובאזור בו המדרכה נמצאת בגובה פני הכביש.

הנתבעת לא העידה עדים כלשהם, שיעידו כי מדובר בעבודה בלתי אפשרית, או מורכבת והאם שיקול כלשהו הנחה את העיריה בעת ביצוע העבודה כאמור. על פניו, שיקולים אלו לא עמדו לנגד עיני הנתבעת ולא בכדי בחרה שלא להעיד עדים בעניין.

למעשה, גם ב"כ הנתבעת מיקד טיעוניו בסוגיית האשם התורם ופחות בסוגיית האחריות.

ההסבר היחיד שניתן להעלות על הדעת להתנהלותה זו של הנתבעת נעוץ לטעמי בעובדה שמדובר בפער גבהים בולט, במקום שהוא ממילא מעבר בין כביש למדרכה ולכן העיריה סמכה על כך שהעוברים והשבים יבחינו במפגע, כשמצדה של העירייה, חסכה העירייה את המאמץ בסיתות אבן שפה נוספת.

שיקול זה, ככל שישנו, בוודאי אינו שיקל לגיטימי. מקום בו ניתן באמצעים זולים לסלק מפגע מצופה המרשות, כי תסלקו ובוודאי מצופה היה, כי בעת סלילת הכביש והמדרכה, היתה מתבצעת העבודה באופן שבו היה מבוצע השיפוע גם באבן השפה.

9.במעשיה אלו, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה, בדרך של יצירת הפרשי גבהים, בקצה המדרכה, מקום בו היה על אבן השפה להיות בגובה המדרכה, כשמצופה בשעת סלילת מדרכות, כי העיריה תסלול אותן באופן שלא ייצור מפגעים והפרשי גבהים, אותם ניתן היה למנוע וממילא התרשלה הנתבעת בסלילת הכביש והיא אחראית לפיכך לנזק שנגרם לתובעת.

10.ובאשר לטענת הנתבעת, כי היה על התובעת לדווח על המפגע, או כי במקרים רבים ידיעתה של העיריה על מפגעים הוא מתוך תלונות האזרחים, שהלוא העיריה אינה יכולה להבחין במפגעים הרבים שנוצרים בעיר, מצאתי מקום לקבוע, כי בעצם העובדה שהנתבעת לא קיבלה קודם לאירוע הודעה כלשהי בדבר קיומו של המפגע אין די בה, להסרת האחריות.

אמנם, במקרים רבים, הנתבעת אינה יכולה לדעת על קיומם של מפגעים בתחומה. שטחי הרשות רבים ועלות עריכת ביקורת באשר לקיומם של מפגעים הינה גבוהה, כך שבמקרים רבים, סומכת הרשות על דיווחי האזרחים בדבר קיומם של מפגעים על מנת שתוכל לתקנם, כאשר התנהלות זו הינה התנהלות שהיא סבירה במקרים רבים נוכח עלויות הביקורת לעומת עלות הנזק. אלא, שבמקרה דנן, לא נראה, כי מדובר במפגע שנוצר עם הזמן, אלא באופן סלילת הכביש והמדרכה מלכתחילה ובפועל, גם לאחר שהתובעת התלוננה על המפגע ועד היום, זה לא תוקן.

אשם תורם:

11.מכאן, יש לבחון את סוגיית האשם התורם.

כפי שציינתי מעלה, מדובר בפער גבהים במקום בו ממילא אדם נדרש להסתכל על הדרך, בשל הפער הרגיל שבין הכביש ובין המדרכה.

בעוד שכאשר אדם מתהלך על המדרכה לאורכה, עיניו של אותו אדם אינן נעוצות בדרך, הרי שבעת שאדם עובר ממשטח אחד למשנהו, כאשר בין שני המשטחים ישנו פער גבהים, מצופה מאותו אדם להתבונן בדרך, שכן, גם ללא מפגע, פער הגבהים יכול לגרום למעידה.

מצופה היה לפיכך מהתובעת, כי בעת שתרד מהמדרכה לכביש (התובעת ציינה, כי עסקה בפריקת קניות מהרכב), כי תתבונן על הדרך, אותה היא גם מכירה, ובסמוך לה היא מתגוררת ב- 28 שנים האחרונות. נראה, כי התובעת לא עשתה כן ולכן נפלה. התובעת אף העידה, כי היא מודעת לפער הגבהים וכי היא נוהגת להיזהר בזמן ירידה במקום זה.

על פניו, התובעת גם לא התייחסה בעברה להפרש הגבהים כמפגע ועובדה היא, שלא פנתה לעיריה לאורך השנים על מנת להתלונן על המפגע. התובעת הלכה בדרך האמורה פעמים רבות, ייתכן מידי יום והיא אף נזהרה ולכן לא נפגעה קודם לכן.

בהינתן האמור, בשים לב למיקומו של המפגע, בשפת המדרכה ובסמוך לביתה של התובעת, מצאתי מקום להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור משמעותי.

12.בקביעת שיעור האשם התורם, לקחתי, מחד, את האפשרות לסלק את המפגע על ידי העיריה באמצעים זולים ואת חובתו של האזרח, מאידך, במקומות מסויימים, לשים לב במשנה זהירות לדרך, כאשר גם אלמלא המפגע, הרי שנוכח פער הגבהים בין המדרכה לכביש, היה על התובעת לשים לשים לב לתוואי הדרך ואם לא עשתה כן, ייתכן וממילא היתה מועדת.

מצאתי מקום לקבוע לפיכך, כי אשמה התורם של התובעת יעמוד על שיעור של 45%.

היקף הנזק:

13.נכויות:

התובעת תמכה תביעה בחוות דעתו של ד"ר דוד גורן.

ד"ר גורן העריך את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 15%לפי סעיף 35 (1) בין (ב) ל-(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, בגין כאב והגבלה בטווח התנועה בשורש כף היד הימנית וחולשת אחיזה לאחר שבר בחלק המרוחק של עצם הרדיוס ועצם האולנה.

כמו כן, העריך ד"ר גורן את נכותה של התובעת בגין הצלקת בשיעור של 10% בהיותה צלקת מכוערת, לפי סעיף 75(1)(ב) לתוספת לתקנות.

14.מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר אברהם משיח, אשר העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 10% נכות לפי סעיף 35(1)(ב) לתוספת לתקנות.

אשר לצלקת, ציין ד"ר משיח, כי הצלקת הניתוחית איננה בולטת מקו העור, אין בה בקעים או כוויצות. מבחן טינל בה שלילי. מדובר בצלקת תקינה ללא כל משמעות תפקודית והיא איננה במקום בולט ולכן אין לקבוע נכות בגינה.

15.הצדדים הסכימו להעמיד את שיעור נכותה האורתופדית של התובעת על שיעור של 12.5%, כממוצע הנכויות, כפי שנקבעו על ידי הרופאים השונים.

אשר לצלקת, הסכימו להשאיר העניין לשיקול דעתו של בית המשפט.

16.במהלך עדותה של התובעת, ניסיתי להתרשם מהצלקת, אלא שלא ניתן היה להבחין בה מהמרחק שבין מקום עמידתה של התובעת ממקום ישיבתי, במרחק של כשני מטרים וממנח גופה של התובעת, שהצניע את הצלקת.

בתום העדות, הציגה התובעת את הצלקת.

מדובר בצלקת התואמת את תיאורו של ד"ר משיח, אם כי ניתן להבחין בה.

גם לשיטתו של ד"ר גורן, מדובר בצלקת שאינה תפקודית ולכל הי ותר מדובר בצלקת מכערת.

מצאתי מקום לפיכך, להעמיד את שיעור נכותה של התובעת בגין הצלקת על שיעור של 3%, כאשר, כאמור, אין מדובר בנכות תפקודית.

17.היקף הנזקים:

מכאן יש לדון בנזקיה של התובעת, בהתאם לראשי הנזק השונים:

18.הפסדי שכר ואבדן כושר השתכרות:

עובר לתאונה וגם לאחריה, עבדה התובעת כאחות במחלקת יולדות בבית החולים סורוקה.

בתום תקופת ההחלמה וטרם חזרתה לעבודה, פנתה התובעת למומחה תעסוקתי, אשר קבע, כי התובעת יכולה לחזור לארבע משמרות בשבוע המהווים 80% משרה, תוך הגבלה של הרמת משאות כבדים עד 10 ק"ג.

בפועל, חזרה התובעת לעבודתה בהיקף של 60% משרה, החל מיום 9.4.17 ועד ליום 30.6.17.

החל מיום 1.7.17, ועד היום, עובדת התובעת, בהיקף של 80% משרה.

התובעת הסבירה, כי חזרה לעבודה בהיקף של 80% משרה, כהמלצת הרופא התעסוקתי, אלא כיוון שמקום עבודתה בבאר שבע, והיא מגיעה לעבודה בהסעה ואף לא סביר שתעבוד פחות שעות במשמרת, נוכח טיבה של העבודה, עברה התובעת לעבודה של ארבע משמרות בשבוע.

התובעת טוענת, כי הדבר מקל על תפקוד היד, כאשר היא יכולה לנוח בימים בהם אינה עובדת.

19.בפועל, אמנם חזרה התובעת לעבודה בהיקף משרה מצומצם יותר, אלא שאיני יכולה לקבוע, כי מדובר בחזרה לעבודה בהיקף מצומצם הקשור אך ורק לתאונה דנן.

נכותה של התובעת אינה בשיעור גבוה, בעברה של התובעת תאונות קודמות, שהאחרונה שבהן ביום 6.9.15, חודשים אחדים טרם פגיעתה בתאונה כאן, כאשר בגין אותה תאונה נקבעו לתובעת 10% נכות, ובגינה התלוננה התובעת, כי היא נאלצת לשבת על כרית, לנוח במהלך המשמרות ומתקשה ללכת הרבה.

אמנם, התובעת פנתה לרופא תעסוקתי רק לאחר התאונה כאן, אלא שכאמור, בהעדר אינדיקציה מתוך קביעת הרופא התעסוקתי, כי התאונה כאן לבדה היא זו שהביאה לצמצום המשרה, יש לקבוע, כי אין לזקוף את צמצום המשרה באופן מלא לתאונה דנן, אם כי מקובלת עליי טענת התובעת, כי הנזק בכף היד מקשה על תפקודה.

20.בפועל, עם המעבר לארבע משמרות בשבוע, לא חלה ירידה משמעותית בשכרה של התובעת. התובעת החלה לעבוד בפועל לרוב, כטענתה, במשמרות ערב ולילה, כאשר השכר בגין משמרות אלו גבוה יותר. התובעת העידה, כי עובר לתאונה עבדה יותר משמרות רגילות ואילו כעת, בשל העובדה שההגעה לעבודה היא באמצעות הסעות במשמרות ערב ולילה היא עובדת יותר במשמרות אלו.

ב"כ הנתבעת טוען, כי בפועל, התובעת אמנם ירדה בהיקף המשרה, אך על מנת להשלים את שכרה, עברה לעבוד במשמרות שהשכר בהן גבוה יותר ובכך היא למעשה מגיעה לרמת שכר זהה לזו שהיתה לה עובר לתאונה, מבלי לעבוד חמש משמרות בשבוע, משמרות שהתובעת היתה יכולה לעבוד וטעמי הנוחות הם אלה שהביאו אותה לשינוי בתנאי העבודה, כך שהתובעת עובדת פחות שעות, אך מגיעה לאותה רמת שכר.

21.על פניו, העובדה שהתובעת משתכרת בשכר שהוא כמעט זהה לשכרה עובר לתאונה מלמדת על כך שהתובעת ניסתה להקטין את נזקיה והיא עובדת במשמרות שרמת ההשתכרות בהן גבוהה יותר. ואולם, נראה מתלושי השכר של התובעת, כי הפער הנמוך בין שכרה עובר לתאונה ובין שכרה שלאחריה נובע לא רק מעבודה במשמרות ערב ולילה.

בתלושי השכר של התובעת, מופיע בשר הבסיס המצויין כ"תשלום משרה". בעוד שעובר לתאונה צויין אחוז מקדם בתלוש על 100, הרי שחלה ירידה באחוז זה לאחר התאונה, אך גם לאחריה אינו עומד על 80 (בית המשפט מניח, כי הכוונה באותם מספרים היא לאחוזי משרה), אלא על שיעורים גבוהים יותר, שלרוב עומדים על למעלה מ- 90, כאשר בתלוש האחרון שצורף, תלוש חודש נובמבר 2018 עמד אותו אחוז על 99.20 והתשלום עבור משרה עמד על 11,474, כאשר גם לפני התאונה וגם בסמוך לאחריה לא הגיע סכום זה לסכום של 11,000 ₪.

בנקודה זו, ניתן לעיין גם בחלק הימני התחתון של התלוש, שבו מופיע תעריף השכר המלא עבור משרה, שהוא זהה לשכר המשרה המלאה, כששיעורו 100%. אם נבחן למשל את תלוש נובמבר 2018, שם מופיע בחלק הימני התחתון שכר עבור משרה מל אה 11,586 והשכר עבור משרה סכום המהווה 80% מהשכר עבור משרה מלאה, אלא שכפי שניתן לראות בפועל, חרף הגדרת עבודתה של התובעת כ- 80% משרה, נראה כי עבדה יותר ובפועל עבדה כאמור 99.2% משרה ולכן השכר עבור משרה בפועל היה גבוה יותר.

הנני סבורה לפיכך, בשים לב לכך שהתובעת אמנם מציינת, כי ירדה לעבודה בהיקף של 80%, כי שיעור שכרה לא פחת בשנים שלאחר התאונה, ככל הנראה, גם כיוון שבפועל עבדה התובעת גם מעבר ל- 80% משרה וממילא הדבר מצביע על יכולתה לעבוד מעבר לקביעת רופא התעסוקה.

גם העובדה שמעסיקה של התובעת מאפשר לה לעבוד במשמרות שהן רווחיות יותר הרי שהתובעת בחרה בדרך זו על מנת להקטין את נזקה וממילא יש לבחון את היקף הנזק בפועל.

22.עוד ניתן לראות בתלושים, כי השכר עלה גם ללא קשר לתאונה, ככל הנראה עקב תוספות וותק, יוקר וכו'. אלא ששיעור העליה בשכר הבסיס אינו משמעותי ולכל היותר מדובר בעליה של 1,000 ₪ בשכר הבסיס.

כך למשל, אם נשווה את תלושי שנת 2015 לתלושים מאוחרים, שהפער ביניהם יכול לשקף עליה בשכר, הרי ש'תשלום משרה' בשנת 2015 עמד על 10,538 ₪, בשנת 2016 עמד על 10,806 ₪ ובשנת 2018 עמד כאמור על הסך של 11,586 ₪ (עליה של כ- 10% בין 2015 ל-2018).

מובן, כי על העליה בשכר הבסיס יש להוסיף תוספות נוספות, כך למשל, גם תעריף השעות הנוספות יהיה גבוה יותר, עם העלייה בשכר.

23.התובעת לא הציגה נתונים באשר לעבודתה בפועל, דהיינו, כמה משמרות ביצעה בפועל, ניתן לראות מנגד, כי באישור המוסד לביטוח לאומי בנוגע לתקופות עיסוק, כי שכרה של התובעת מעבודה עמד בשנת 2014 על הסך של 237,729 ₪, בשנת 2015 על הסך של 250,187 ₪ ואילו בשנים 2018-2020 עלה בהדרגה מ- 244,280 ל- 248,271 ₪, כך שחלה ירידה, כשמצופה היה לראות עליה (בין שנת 2014 לשנת 2015 ישנה עליה של כ- 5%, בין 2018 ל-2019 עלייה של כ- 0.4% ואילו בין 2019 ל- 2020 עליה של כאחוז אחד, כך שממוצע העליה עומד על כ- 2% מידי שנה.

כפי שציינתי מעלה, בהתאם לנתונים של "עבור משרה", מדובר בפער של כ- 2.5% לשנה.

24.בהתאם לחישובים אלו, שכרה של התובעת בשנת 2018, לדוגמא, אמור היה לעמוד על הסך של 275,200 ₪ ועמד על שכר של 244,280 ₪, דהיינו הפסד שנתי של כ- 31,000 ₪ והפסד של כ- 2,580 ₪ לחודש.

25.על יסוד האמור, מצאתי מקום לקבוע הפסדי שכרה של התובעת כדלקמן:

בשנת 2016 אמורה היתה התובעת להשתכר בשכר של 256,442 ₪ (תוספת של 2.5% לעומת שנת 2015) והשתכרה בסכום של 105,930 ₪.הפסדיה לשנת 2016 צריכים לעמוד לפיכך על הסך של 150,512 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה- 160,410 ₪.

בשנת 2017 עבדה התובעת רק החל מחודש אפריל. התובעת השתכרה במהלך שנה זו בסכום של 135,192 ₪. שכרה צריך היה לעמוד על הסך של 262,700 ₪. סך הפסדיה של התובעת לשנה זו, 127,508 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה- 134,650 ₪.

בשנה זו, סביר להניח, כי התובעת עדיין החלימה ממחלתה ולכן יש מקום לזקוף את מלוא ההפסד לנזקי התאונה.

החל משנת 2018 ואילך, מצאתי מקום להעמיד את הפסדיה של התובעת על הסכום של 2,000 ₪ בממוצע ₪ לחודש (כולל פנסיה), כשנקודת המוצא היא כי שכרה של התובעת אף צפוי להשתבח עם השנים.

מצאתי מקום להעיר, כי התובעת טענה, כי בשל התאונה אף חלה ירידה גם בשווי התמריצים אותם היא מקבלת. היות והחישוב שנערך מבוסס על בסיס שכרה השנתי של התובעת, הכולל גם את התמריצים, הרי שאלו מגולמים בהפסד.

סך ההפסד- לתקופה בת שלוש שנים וחצי- 84,000 ₪.

לעתיד 35,000 ₪.

בשים לב לכך שהסכום כולל גם אפשרות לעליה בשכר, הרי שהסכום שנקבע מגלם גם ריבית לתקופת העבר.

26.עזרת הזולת- 

פגיעתה של התובעת הינה ביד. בהתאם להמלצת רופא תעסוקתי, התובעת מוגבלת בהרמת משאות כבדים, מגבלה שיש לה השפעה גם על חיי היומיום. כמו כן, העידה התובעת, כי היא מתקשה בתנועות היד.

מצבה של התובעת מצריך עזרה במשק הבית, כאשר בפועל, עד עתה, נעזרה התובעת בבני משפחתה ובעיקר בבתה.

נוכח מצבה של התובעת ובהינתן היקף העזרה שהתובעת נזקקה לה בסמוך לאחר התאונה, למשך תקופה ממושכת, כאשר התקשתה לעשות שימוש ביד, מצאתי מקום לפסוק לתובעת עזרה בגין העבר והעתיד בסכום של 20,000 ₪.

27.הוצאות- 

התובעת לא תמכה טענותיה באסמכתאות בדבר הוצאות, אם כי סביר להניח, כי נשאה בהוצאות בגין נסיעות, חבישות, משככי כאבים וכדומה.

מצאתי מקום לפסוק פיצוי על דרך האומדנה בסכום של 3,000 ₪.

28.כאב וסבל-

נוכח תקופת ההחלמה הממושכת והמגבלה שנותרה לתובעת, וכן נוכח הפגיעה האסתטית, מצאתי מקום לאמוד את שיעור הפיצוי בסכום של 80,000 ₪.

29.סך נזקיה של התובעת עומדים על הסך השל 517,060 ₪.

ובהפחתת האשם התורם-284,383 ₪.

30.מסכום הפיצוי יש לנכות את תקבולי הפנסיה אותם קיבלה התובעת בתקופה בה שהתה בנכויות זמניות, בשיעור של 38,177 ₪ בשנת 2016 (41,000 ₪ משוערך) וסכום של 28,633 ₪ בשנת 2017 (30,300 ₪ משוערך).

31.סך הכל, אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובעת בסכום של 214,750 ₪.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעת (אגרות משפט, שכר מומחים) וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 50,252 ₪.

ניתנה היום, ט"ז סיוון תשפ"א, 27 מאי 2021, בהעדר הצדדים.