פלונית נ' הממונה על תשלום הגמלאות

השופטת לאה גליקסמן:

1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב יפו, שבו נדחה ערעורה של המערערת על החלטת הממונה על הגמלאות לשלול את קצבת השאיר של המערערת, כשאירה של אביה המנוח, שעבד בשירות המדינה.

הרקע לערעור:

הוראות החוק ונוהל מנהלת הגמלאות:

2. סעיף 4 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל – 1970 (להלן- חוק הגמלאות או החוק) מגדיר את שאריו של נפטר לעניין חוק הגמלאות, וביניהם "יתום", שהוא "ילדו, ילדו החורג וילדו המאומץ שאינם עומדים ברשות עצמם, וכן נכדו שאינו עומד ברשות עצמו, ושכל פרנסתו עליו". על פי סעיף 1 לחוק "עומד ברשות עצמו" מוגדר כ-"מי שהגיע לגיל 18, ובילדו ובנכדו של נפטר, לרבות ילדו החורג או המאומץ – מי שהגיע לגיל 20, ואם הוא בשירות סדיר לפי חוק שירות בטחון, תשי"ט-1959 [נוסח משולב] או בשירות לאומי או בהתנדבות קהילתית לפי חוק שירות אזרחי, התשע"ז-2017 – מי שהגיע לגיל 21, והכל פרט למי שאין לו הכנסה כדי מחייתו ואינו מסוגל לכלכל עצמו". כבר בשלב זה יש לציין, כי בכל הנוגע לילד (לרבות ילד חורג וילד מאומץ) די בכך שהם אינם עומדים ברשות עצמם על מנת שיהיו זכאים לזכויות המוקנות לשאיר על פי החוק, ואילו תלויים אחרים בנפטר (נכד, הורים ובני משפחה אחרים) הם בגדר שאירים בהתקיים שני תנאים מצטברים – אינם עומדים ברשות עצמם וכל פרנסתם על הנפטר.
3. סעיף 26 לחוק הגמלאות מסדיר את זכויותיהם של שאירי עובד שנפטר, וסעיף 28 לחוק מסדיר את זכויותיהם של שאירי גמלאי שנפטר. בענייננו חל סעיף 28 לחוק הגמלאות, שעל פיו יתומים זכאים לקצבת שאיר "כל עוד אינם עומדים ברשות עצמם".
4. מנהלת הגמלאות הוציאה נוהל שכותרתו "נוהל לקביעת זכות [צ"ל – זכאות] לשאיר שאינו עומד ברשות עצמו" (להלן – הנוהל), שמטרתו, על פי האמור בו, "קביעת קריטריונים לקביעת זכאות לשאיר שאינו עומד ברשות עצמו"
   ו- "להנחות את מנהלת הגמלאות בביצוע ובדיקת תשלום הגמלה לשאיר שאינו עומד בפני [כך במקור, צ"ל ברשות] עצמו". למותר לציין, כפי שאישר בעדותו מר גלעד שמיר, מנהל מנהלת הגמלאות, כי זכויותיה של המערערת הן על פי האמור בחוק, והנוהל הוא "כלי עבודה" לצורך קבלת החלטות (עדות מר שמיר, ע' 17, ש' 26 – 28). מכאן, שהנוהל אינו קובע את זכויותיה של המערערת ואינו יכול לגרוע מזכויותיה על פי החוק.
5. בהתאם להוראות החוק, הנוהל מבחין בין "הורה ונכד שאינו עומד ברשות עצמו" לבין "ילד, ילד חורג וילד מאומץ שאינו עומד ברשות עצמו".

סעיף 4.1 לנוהל מסדיר את הקריטריונים לזכאות "הורה ונכד שאינו עומד ברשות עצמו וכל פרנסתו עליו", כמפורט להלן:

"בסעיף 4(א)(4) לחוק הגמלאות נקבע כי שאירו של נפטר, הוא, בין השאר, 'הורהו שאינו עומד ברשות עצמו ושכל פרנסתו עליו'. סעיף 4(א)(3) לחוק הגמלאות מחיל מבחן דומה על נכד.

בהתאם לסעיפים אלו, כדי שהורה או נכד יוכרו כשאירים לעניין חוק הגמלאות עליהם לעמוד בשני תנאים מצטברים במועד הפטירה:

1. אינו עומד ברשות עצמו – בהתאם לתנאי זה יש להוכיח כי מתקיימים שני מבחנים מצטברים:

          א.  הוא אינו מסוגל לכלכל את עצמו – חזקה על הורה מעל גיל פרישת חובה כי הוא יכול לכלכל את עצמו.

          ב.  אין לו הכנסה כדי מחייתו – הכנסה כדי מחייתו היא כל הכנסה למעט קצבת זקנה, נכות או הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. יצוין כי בשל המבחן הנוסף אשר נקבע בהקשר זה ומפורט בסעיף 2 להלן, ואשר מהווה למעשה את המגבלה האפקטיבית, אין, למעשה, צורך לבחון מבחן זה.

2. כל פרנסתו הייתה על הנפטר – לעניין זה הוחלט כי תשלום קצבה מהביטוח הלאומי כשלעצמה מאיינת את קיומו של התנאי. לאור זאת, הורה שמקבל קצבת זקנה או נכד שמקבל קצבת הבטחת הכנסה או קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי לא יוכרו כשאירים שאינם עומדים ברשות עצמם".

סעיף 4.2 לנוהל מסדיר את זכאות "ילד, ילד חורג וילד מאומץ שאינו עומד ברשות עצמו", כמפורט להלן:

"בסעיף 4(א)(3) לחוק הגמלאות נקבע כי שאירו של נפטר הוא, בין השאר, 'ילדו, ילדו החורג וילדו המאומץ שאינם עומדים ברשות עצמם'.

בהתאם לסעיף זה, על מנת שילד יוכר כשאיר לעניין חוק הגמלאות עליו להוכיח כי אינו עומד ברשות עצמו במועד פטירתו של הורהו.

אינו עומד ברשות עצמו – בהתאם לתנאי זה יש להוכיח כי מתקיימים שני מבחנים מצטברים:

א.      אינו מסוגל לעבוד -  ... [אין מחלוקת כי המערערת עומדת בתנאי זה – ל.ג.].

ב.      אין לו הכנסה כדי מחייתו – כאמור לעיל, הכנסה כדי מחייתו משמעה קבלת הכנסה מעבר לתשלומים אלה:

1)            קצבת זקנה, נכות או הבטחת הכנסה ממהמוסד לביטוח לאומי.

2)            קצבת ניידות או כל קצבה שהיא במהותה החזר הוצאות מיוחדות בשל מצב נכות.

3)            הכנסה מעבודה שיקומית עד לסכום של 2,000 ₪ לחודש ובתנאי שהשאיר הציג אישור רפואי או אישור של עובד סוציאלי כי העבודה נדרשת לשם שיקומו.

4)            השתתפות של משרד השיכון בשכר דירה".

                                                            (ההדגשה הוספה – ל.ג.).

בסעיף 4.3 לנוהל, שכותרתו "שהות במוסד" נקבע כך:

"שאיר השוהה במוסד, בדיור מוגן או במסגרת לשיקום חוץ ביתי והמדינה מממנת את השהות בגוף זה באופן חלקי או מלא – יראו זאת כאילו יש לו הכנסה כדי מחייתו (שכן כל פרנסתו מוטלת על המדינה או לחלופין, משולם לו תשלום נוסף מעבר לקצבה לפי סעיף 4.1 ב' ו- 4.2.ב'), ועל כן לא יוכר כשאיר ותישלל הזכאות לקצבה. מועד הבחינה של הזכאות הוא מועד הפטירה של הזכאי לקצבה".

התשתית העובדתית:

6. המערערת, ילידת שנת 1955, היא בתו של המנוח שעבד בשירות המדינה. המערערת היא אדם עם מוגבלות, ומוגבלויותיה הן - תסמונת דאון, פיגור שכלי עמוק ונכות אורתופדית. המערערת זכאית לקצבת נכות בשיעור של 100%, והיא הוכרה גם כמוגבלת בניידות וזכאית לגמלת ניידות בשיעור של 60%.
7. בחודש ספטמבר 2005 עברה המערערת להתגורר בהוסטל.
8. במקביל למגוריה בהוסטל, שוהה המערערת בבית אמה באופן קבוע, בכל שבוע, במשך שלושה ימים בשבוע, מיום חמישי עד יום שבת, וכן בערבי חג ובימי חג.
9. בשנת 2011 אושפזה המערערת בבית החולים למשך שישה שבועות, ולאחר מכן טופלה במשך ארבעה חודשים בבית אמה. בתקופה זו לא שהתה כלל בהוסטל.
10. שהייתה של המערערת בהוסטל ממומנת על ידי משרד הרווחה. סכום השווה ל-80% מגמלת הנכות לה זכאית המערערת מביטוח לאומי מועבר להוסטל, כך שנותר ברשותה סך של כ- 453 ₪ לחודש מתוך גמלת הנכות.
11. אביה המנוח של המערערת נפטר בחודש דצמבר 2007. בשנת 2009 הגישה אשתו, בשם המערערת, תביעה לקצבת שאיר מכוח חוק הגמלאות. הממונה על הגמלאות (להלן- הממונה) קיבל את התביעה, ושולמה למערערת קצבת שאיר רטרואקטיבית, החל מחודש דצמבר 2007.
12. בחודש דצמבר 2012 הודיע הממונה על הפסקת תשלום הקצבה למערערת, בנימוק שבשל כך שהמערערת מתגוררת במוסד ושהייתה בו ממומנת על ידי המדינה - לא מתקיים בה המבחן "אין לו הכנסה כדי מחייתו" כנדרש להכרה בילד ש"אינו עומד ברשות עצמו".

פסק דינו של בית הדין האזורי:

13. בית הדין האזורי קבע כי על מנת שתקום למערערת זכאות לקצבת שאירים, עליה לעמוד בשני תנאים: האחד – אי יכולת לכלכל את עצמה; השני – העדר הכנסה כדי מחייתה. במקרה הנדון, נוכח מוגבלות המערערת, אין מחלוקת כי אינה מסוגלת לכלכל את עצמה, והמחלוקת היא האם יש לה "הכנסה כדי מחייה".
14. בית הדין האזורי דחה את טענתו של הממונה כי שיעור גמלת הבטחת הכנסה
    (2,000 ₪) וכן הסכום הפטור מעיקול לפי חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (2,162 ₪) משקפים את ההכנסה המינימאלית הדרושה לקיום, ולכן מי שמקבל מעבר לכך לא זכאי לקצבת שאירים, וזאת מנימוקים אלה:
    • קיים שוני מהותי בין החיקוקים ובין המטרות שלשמן נועדו.
    • העובדה כי בשני החיקוקים (חוק הבטחת הכנסה וחוק הגמלאות) מופיע הביטוי "כדי מחייתו" אינה מלמדת בהכרח על זהות המונח.

במקרה הנדון, המערערת זכאית לקצבת נכות, שאינה זהה לקצבת הבטחת הכנסה, ולא ניתן להשוות בין השניים. גם הוראת חוק הגנת השכר אינה ניתנת להשוואה, שכן היא חלה על אנשים בעלי יכולת לכלכל את עצמם. הן חוק הבטחת הכנסה והן חוק הגנת השכר עוסקים במטרות שונות, ואינם עוסקים בנכים, שיש להם צרכי מחיה שונים.

נוכח האמור, קבע בית הדין האזורי כי יש לבחון אם הכנסתה של המערערת הינה הכנסה "כדי מחיה". בעניין זה יש לבחון את הגדרת החוק, שהיא אמנם כללית, שכן הנוהל, שבו נקבעו קריטריונים מדויקים יותר אינו דבר חקיקה, הוראותיו רק נועדו לסייע ביישום החוק, וגם הממונה לא נסמך עליו.

15. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי יש לבחון באופן פרטני האם בשהייתה של המערערת בהוסטל, בנוסף להכנסה שנשארת ברשותה, בסך של 453 ₪ לחודש, יש כדי להוות "הכנסה כדי מחייתה". בהקשר זה בחן בית הדין האזורי את טענת המערערת שקיימות לה הוצאות רבות נוספות בזמן שהייתה בבית אמה, הוצאות רפואיות והוצאות בגין יציאה לטיפולים רפואיים, העולות על סך של 453 ₪ לחודש, בסך של כ- 2,000 ₪ לחודש.
16. בהתייחס לטענות אלה בחן בית הדין האזורי את העדויות שלפניו, וציין עובדות אלה:
    • על פי עדותה של מנהלת ההוסטל, אשר העידה על השירותים הניתנים למערערת, טיפולים רפואיים שרופא קובע שיש בהם צורך מסופקים למערערת, אך לא טיפולים אחרים (כגון טיפול הומאופטי או טיפול אלטרנטיבי); כשהמערערת יוצאת מההוסטל נבדק שהיא לבושה בלבוש הולם, אך היא לא לוקחת בגדים לביתה. ההוסטל מספק את הבסיס ורוב הבתים מוסיפים עליו; אשר להנעלה, המערערת זקוקה לנעליים מיוחדות עם הגבהה. זוג אחד מסופק על ידי המדינה, ואמה רוכשת באופן פרטי שני זוגות נוספים; ההוסטל מספק צרכים בסיסיים אך לא מעבר לכך, לדוגמא – ההוסטל לא מספק קרם לשיער או קרם פנים; ההוסטל חייב לספק את כל הצרכים הרפואיים (תרופות) של דייר שיוצא מחוץ להוסטל.
    • מעדות אחותה של המערערת עלה כי בנוסף לצרכים המסופקים על ידי ההוסטל, המשפחה מספקת למערערת צרכים נוספים – ביגוד, תוספי מזון, חיתולים, וכאשר המערערת שוהה בבית אמה המשפחה מספקת את התרופות; על פי עדותה, הסכום שנותר מקצבת הנכות (453 ₪) לא מכסה אפילו את עלות החיתולים לימים שבהם שוהה המערערת בבית אמה.
    • על פי תעודת עובד ציבור של מר נחום עידו, מנהל השירות לדיור תומך, בעת יציאת דייר מחוץ למסגרת הדיור התומך, על המפעיל לוודא כי ייצא עם כל האמצעים הדרושים לטיפול בו מחוץ למסגרת, ובכלל זאת לוודא כי דייר הזקוק לחיתולים ייצא עם חיתולים בכמות מספקת עד לחזרתו למסגרת. חובה זו חלה גם כאשר מדובר בחופשות סוף שבוע.
17. על יסוד העדויות כמפורט לעיל קבע בית הדין האזורי כי למערערת הוצאות נוספות אשר אינן מכוסות על ידי ההוסטל, וכי אין מדובר במותרות, אלא בציוד שכל אדם זכאי לו, במסגרת זכותו לחיים בכבוד. כך, אם המערערת נזקקת לנעליים מוגבהות או תוספי מזון – מדובר בצרכים אמיתיים ולא במותרות, ואין מדובר במוצרים שהם מעבר למחיה בסיסית להם זכאי כל אדם, אלא מדובר במוצרים אשר תורמים לשיפור איכות החיים של המערערת ולבריאותה. עם זאת, בית הדין האזורי ציין כי לא הוצגו קבלות, כך שאין לדעת אם עלותם גבוהה מ- 453 ש"ח, וכמו כן יכול שחלק מההוצאות ימומנו על ידי ההוסטל (תרופות, חיתולים) ככל שהמשפחה תפנה להוסטל בעניין.
18. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי על אף צרכי המחיה המשתנים מאדם לאדם, במיוחד לגבי נכים, יש צורך בקביעת כללים אחידים עד כמה שאפשר, וזאת כדי לשמור על פעילותם התקינה של גופים מינהליים. במקרה הנדון, שהייתה של המערערת בהוסטל ממומנת על ידי המדינה, והוא מספק לה את צרכי מחייתה, כפי שמגובה בנהלים, בהנחיות ובחוזה בין ההוסטל לבין המדינה. כמו כן, נעשתה על ידי הממונה פנייה ובדיקת הפרטים הספציפיים אודות מצבה של המערערת, גם אם לא מדובר בפרטי ההוצאות הספציפיות של המערערת, וההחלטה לא נתקבלה כלאחר יד. ההוצאות להן טענה המערערת מכוסות בחלקן לפחות על ידי ההוסטל, ולגבי הוצאות אחרות לא נטען כי נעשתה פנייה להוסטל או כי הוצגו להוסטל מסמכים רפואיים המצדיקים את האביזרים המיוחדים (הגבהה לנעליים, תוספי מזון). לאור האמור, לא נפל פגם בהחלטת הממונה שלפיה למערערת יש די כדי מחייתה, ולפיכך אינה זכאית לגמלת שאיר על פי הוראות החוק.
19. בית הדין האזורי דחה גם את טענות המערערת לעניין הליך הביקורת שנערך על ידי הממונה, בשל הטענה כי הממונה ידע כל העת על שהייתה של המערערת בהוסטל ועל אף זאת שילם את הקצבה במשך חמש שנים. בעניין זה קבע בית הדין האזורי כי אין מדובר בהתנהלות בלתי ראויה, הליך ביקורת מטבעו נועד לבדוק אם נעשו טעויות ולתקנן, ואין לקבל את התביעה מטעם זה.

טענות הצדדים בערעור:

20. המערערת טענה כי אמה נושאת בכל ההוצאות הכרוכות במגוריה של המערערת בבית אמה שלושה ימים בשבוע, אשר מממנת עבורה הוצאות שונות (מזון, ביגוד, נעליים, מספרה, תיקים/משחקים/תחביבים, בילויים ומסעדות, מוניות ודלק כדי להסיעה) בסכום של כ- 2,000 ₪ לחודש, כעולה מעדות האחות בתצהירה ובנספחים לו; למערערת אין כל הכנסה, ובוודאי לא הכנסה כדי מחייתה, גם נוכח העובדה שברשותה נותרים 20% בלבד מקצבת הנכות –
    453 ₪ בחודש; עלות מימון שהייתה של המערערת בהוסטל אינה בגדר הכנסה. בהקשר זה הסתמכה המערערת על פסק הדין בעניין גינטר [דב"ע (ארצי) לד/2 – 7 מדינת ישראל – הממונה על תשלום גמלאות – חנה גינטר, פד"ע ה' 258 (1974); להלן – עניין גינטר]; בכל מקרה נוכח העובדה שהמערערת שוהה בהוסטל ארבעה ימים בלבד ובשאר ימי השבוע היא מתגוררת בבית אמה,
     ו- 80% מקצבת הנכות שלה מועבר להוסטל כך שנותר בידה מקצבת נכות סך של 453 ₪, אין לה "הכנסה כדי מחייה"; הנוהל שלפיו מימון המדינה את השהייה במוסד שולל את הזכות לגמלת שאיר מבוסס על ההנחה כי המימון הוא מעבר לקצבת הנכות, ומתייחס לסיטואציה שבה מימון השהייה במוסד הוא בנוסף לקצבת הנכות המשולמת לאדם עם מוגבלות, ואינו מתייחס לסיטואציה שבה 80% מגמלת הנכות מועבר למימון שהיית האדם עם מוגבלות במוסד. על כן, נוכח העובדה ש- 80% מגמלת הנכות של המערערת מועבר להוסטל היא זכאית לקצבת שאיר גם לפי הנוהל; לא נדרשות קבלות כדי להוכיח כי הוצאות המערערת בעת מגוריה שלושה ימים בשבוע בבית אמה עולות על 453 ₪, וכאמור אמה נושאת בהוצאות בסך של כ- 2,000 ₪ לחודש; אין בעובדה שהמוסד מחויב למתן התנאים הבסיסיים במשך כל השבוע לחוסים שאינם יוצאים לסופי שבוע מחוץ למוסד כדי לשלול את העובדה שלמערערת הוצאות למחייתה בשלושת ימי השבוע שבהם אינה מתגוררת בהוסטל.
21. המדינה טענה כי שלילת זכאותה של המערערת לקצבת שאירים מעוגנת בחוק הגמלאות, ונעשתה לאחר בחינה מעמיקה של עניינה של המערערת; עלות מימון שהייתה של המערערת במוסד גבוהה לאין ערוך מקצבת הנכות (בעניינה של המערערת – 8,429 ₪ לחודש); הכלל הוא כי קצבה משולמת לילדיו של עובד שנפטר עד הגיעם לגיל 20 או 21, והחריג הוא תשלום קצבת שאיר ליתום מעבר לגיל 21, ככל שהוכח כי אין לו הכנסה כדי מחייתו והוא אינו מסוגל לכלכל את עצמו; ההנחה העומדת מאחורי הנוהל היא כי כל הכנסה מעבר לקצבת נכות המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי תיחשב כהכנסה כדי מחייה. ההנחה היא, כי קצבת נכות בסך של כ- 2,000 ₪ משקפת את ההכנסה המינימאלית הדרושה לקיום, ועל כן שאיר שיש לו הכנסה כלשהי מעבר לגמלה מהביטוח הלאומי רואים אותו כמי שיש לו הכנסה כדי מחיה; בהתאם לאמור, נקבע בנוהל כי שאיר אשר שהייתו במוסד ממומנת על ידי המדינה יראו אותו כאילו יש לו הכנסה כדי מחייה. לעניין זה אין מקום להבחין בין מימון בכסף לבין סיפוק הצרכים הבסיסיים בעין. משכך, ומאחר שכל הצרכים הבסיסיים ממומנים לשאיר, יש לו הכנסה כדי מחיה; אין בעובדה שלפיה חלק מקצבת הנכות של המערערת מועבר למוסד בו היא מתגוררת כדי לשנות מסקנה זו, שכן קצבת הנכות אמורה לכסות הוצאות מדור ואוכל, ועל כן חלק מהסכום שמשלם המוסד לביטוח לאומי למערערת מקוזז מגמלת הנכות המשולמת לה; המוסד דואג לצרכיה הבסיסיים של המערערת, ואף נשאר בידה סכום למימון צרכיה האישיים; המדינה הסתמכה בטיעוניה על פסק הדין בעניין מקפת [ע"ע (ארצי) 38555-07-11 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים - א.א. (25.8.2013); להלן – עניין מקפת], שאמנם דן בזכאות לקצבת שאירים לפי תקנון קרן הפנסיה, אולם נקבע בו במפורש כי מי שמוחזק על ידי המדינה במקום שבו מסופקים צרכי הקיום הבסיסיים, יכול להיחשב כבעל הכנסה השוללת זכאות לקצבת שאירים.  בהקשר זה הוסיפה המדינה וטענה כי אין חולק שהכוונה לא הייתה לשלם כפל גמלה, אלא שקצבת השאירים תשולם בתנאי שלא ניתנת (בעין או בכסף) גמלה אחרת פרט לקצבת נכות כללית או זקנה.
22. המדינה הוסיפה וטענה כי המערערת לא הוכיחה כי יש לה הוצאות לצורך מחייתה הבסיסית מעבר לשירותים שמסופקים לה על ידי ההוסטל; כמו כן, גם הטענות בעניין מצבה הרפואי של המערערת לא נתמכו בחוות דעת רפואית, ולפיכך יש לדחות טענות המבוססות על מצבה הרפואי; בהתייחס להוצאות הנטענות להסעה וליווי המערערת לבדיקות טענה המדינה כי על פי עדות מנהלת ההוסטל ככל שהמשפחה אינה מלווה את החסוי ההוסטל דואג להסעה לטיפולים הרפואיים הדרושים; בהתייחס להוצאות המערערת בעת שהייתה בבית אמה שלושה ימים בשבוע נטען כי להוסטל יש חובה לספק את כל השירותים שבעה ימים בשבוע 24 שעות ביממה, והוא אף מאפשר ביקורי משפחות. כמו כן על ההוסטל לספק צרכים רפואיים, תרופות וביגוד גם כאשר החוסה יוצא מההוסטל לסוף שבוע.
23. לסיכום טענה המדינה כי הלכה היא שבפנסיה תקציבית מכוח חוק האיסור להיטיב יותר מהקבוע בחוק נובע ממהותו של החוק; בית הדין לעבודה לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, אלא הוא בוחן את החלטותיה בחינה מינהלית; ההחלטה לשלול את זכאות המערערת לקצבה נתקבלה כדין ואין מקום להתערב בה.

הכרעה:  

24. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, עמדתי היא שדין הערעור להתקבל וכי לא היה מקום לשלול מהמערערת את קצבת השאיר. לגישתי, מימון שהייתה של המערערת במוסד אינו בגדר "הכנסה" לעניין הגדרת "עומד ברשות עצמו", ובכל מקרה בנסיבותיו של המקרה הנדון, שבו שוהה המערערת שלושה ימים בשבוע בבית אמה, אין למערערת הכנסה כדי מחייתה. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.
25. כאמור, זכאותה של המערערת לקצבת שאיר מותנית בשני תנאים: האחד – העדר מסוגלות לכלכל עצמה; השני – אין לה הכנסה כדי מחיה. אין מחלוקת כי התנאי הראשון לזכאות מתקיים, והשאלה שבה עלינו להכריע היא האם יש למערערת הכנסה כדי מחייתה.
26. לצורך הכרעה בשאלה אם למערערת יש הכנסה כדי מחייתה יש לבחון שני אלה: ראשית - האם מימון שהייתה של המערערת בהוסטל הוא בגדר "הכנסה" כמשמעותה בחוק הגמלאות; שנית - האם יש לה הכנסה כדי מחייתה.

מימון שהייתה של המערערת בהוסטל אינו  בגדר "הכנסה":

27. בעניין גינטר נדונה השאלה מה היא "הכנסה" לעניין ההגדרה "עומד ברשות עצמו" שבחוק הגמלאות ונפסק כי –

"לא כל סכום שבא לידיו של אדם מהווה 'הכנסה' לעניין הגדרת 'עומד ברשות עצמו'. מהקשר הדברים עולה כי 'ההכנסה' שבה מדובר בהגדרת 'עומד ברשות עצמו' צריך שתוציא את מקבלה מגדר 'תלוי' באחר. ואין להניח כי בהגדרה התכוון המחוקק לראות כמי שאינו עומד ברשות עצמו רק אדם שאין לו לא אוכל, לא לבוש, לא מקום לגור בו, ולא כדי לספק צרכים אחרים, כמקובל. על כן, אין לראות כ'הכנסה' סכום שבא לא מרכושו של מי שבו מדובר, לא מעבודתו או מעיסוקו, ולא מכל מקור עצמאי אחר; אין לראות כ'הכנסה' הכנסתו של אחר, אשר באה לידי מי שבו מדובר בדרך של 'ניכור', והעברתה למקבל 'נתמך'. בית הדין נתבקש ללמוד לעניין העומד לדיון מסעיף 40 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. במידה וניתן ללמוד לענייננו מאותו סעיף, אין ללמוד ממנו לחיזוק הטענה שלה טענו. באותו סעיף מדובר בהכנסה אשר לילד 'בזכות עצמו'. משוני הלשון שבו נקט המחוקק בפקודת מס הכנסה ובחוק הגמלאות אין ללמוד, שבחוק הגמלאות, עת מדובר במי 'שאין לו הכנסה', הכוונה היא גם להכנסה שאינה 'בזכות עצמו' של הילד, אלא להכנסה 'בזכות אחר' שהועברה לילד".

28. אני סבורה, בניגוד לטענתה של המדינה, כי מפסק דין גינטר עולה כי מימון המדינה את שהייתה של המערערת במוסד אינו בגדר "הכנסה" לעניין ההגדרה "עומד ברשות עצמו", שכן אין מדובר בהכנסה מרכוש או מעבודה או ממקור עצמאי אחר. מימון שהייתה של המערערת בהוסטל הוא תשלום המשולם עבור המערערת עקב מוגבלותה, וזאת כחלק ממערך זכויותיה הסוציאליות, ואין שוני מהותי בינו לבין גמלת נכות/גמלת ניידות/גמלת שר"מ [גמלת שירותים מיוחדים – ל.ג.] אשר אינן בגדר "הכנסה" כמשמעה בהגדרת "עומד ברשות עצמו" בחוק הגמלאות.
29. בעניין מקפת, שבו נדונה הגדרת  "אינו עומד ברשות עצמו" בתקנון האחיד, שבו נקבע כי "אינו עומד ברשות עצמו" הוא "מי שאינו מסוגל לכלכל עצמו מחמת בריאותו ואין לו הכנסה מעבודה או מכל מקור אחר, למעט קצבת נכות כללית של המוסד לביטוח לאומי", גישת בית הדין הייתה שונה, ונפסק כי -

"מי שמוחזק על ידי המדינה במקום בו מסופקים לו בעיקרו של דבר צרכי הקיום הבסיסיים, יכול להיחשב כבעל הכנסה השוללת זכאות לקצבת שאירים. אין חולק, שהכוונה לא הייתה לשלם כפל גמלה, אלא שקצבת השאירים במקרה שלפנינו תהא קצבת מחדל שתשולם רק במקרה (שלא) ולא ניתנה בעין או בכסף (גימלה אחרת) פרט לקצבת נכות כללית או זקנה. בחינת העדר המסוגלות לכלכלה והעדר הכנסה – צריכה להיעשות ביחס להכנסה המינימלית הנדרשת לקיום השאיר, ולא ביחס לקצבת השאיר הנגזרת מגמלת הפנסיונר שהיא פועל יוצא של שכרו בתקופת עבודתו. יחד עם זאת, לעניין זה ניתן להביא בחשבון הוצאות רפואיות ושכר דירה".

אציין, כי בעניין מקפת הוחזר עניינו של השאיר לבית הדין האזורי על מנת שיבחן האם אכן יש לראות בשאיר כבעל הכנסה השוללת את זכאותו לקצבת שאיר, אולם כאמור נקבע כי עקרונית מימון המדינה לשהיה במוסד יכול להיחשב כהכנסה. בסופו של יום, הסתיים ההליך בבית הדין האזורי בהסדר פשרה, כך שלא מוצה הדיון בעניין זה.

30. מבין שתי הגישות שבאו לידי ביטוי בפסיקתו של בית דין זה, אני סבורה כי יש לאמץ את הגישה בעניין גינטר, שלפיה אין לראות במימון שהייתה של המערערת בהוסטל בגדר "הכנסה" לעניין הגדרת "עומד ברשות עצמו".
31. ראשית, לגישתי, מימון עלות שהייתה של המערערת במוסד אינו שונה במהותו מגמלת נכות וגמלאות אחרות (גמלת שר"מ, גמלת ניידות) המשולמות עקב מצב נכות. כשם שגמלאות אלה אינן בגדר הכנסה כמשמעה בהגדרה "עומד ברשות עצמו", הרי שגם מימון עלות שהייתה של המערערת במוסד אינו בגדר הכנסה. על כך שבמהות מימון השהייה במוסד הוא מקביל לגמלאות המשולמות למערערת עקב מוגבלותה ניתן ללמוד גם מכך ש- 80% מגמלת הנכות של המערערת מועבר להוסטל כהשתתפות במימון שהייתה בהוסטל. בהקשר זה אציין כי גם על פי הנוהל, קצבת נכות, קצבת ניידות וכל קצבה שהיא במהותה החזר הוצאות מיוחדות בשל מצב נכות, כגון קצבת שר"מ, אינן בגדר הכנסה. אילו הייתה המערערת מתגוררת בביתה, הייתה משולמת לה גמלת נכות מלאה, גמלת ניידות וקרוב לוודאי אף גמלת שר"מ, והסכום הכולל של גמלאות אלה אינו בהכרח נמוך יותר מהסכום אותו משלמת המדינה בעד אחזקתה של המערערת במוסד, לאחר הפחתה של 80% מגמלת הנכות של המערערת. על פי הנוהל, אילו הייתה המערערת מתגוררת בביתה הייתה זכאית לקצבת שאיר בנוסף לכל הגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי. נוכח העובדה שמהותית מימון שהייתה של המערערת בהוסטל הוא כתשלום הגמלאות השונות בגין נכות, לא ברור מדוע הנוהל רואה במימון המדינה את שהיית המערערת בהוסטל כ"תשלום נוסף" מעבר לגמלאות השונות המשולמות למערערת עקב מוגבלותה. שנית, אין מחלוקת, כי לכל היותר, ההוסטל מספק למערערת את הצרכים הבסיסיים ביותר, והדבר אף עלה מעדותה של מנהלת ההוסטל. בהקשר זה נפסק בעניין גינטר כי "מהקשר הדברים עולה כי 'ההכנסה' שבה מדובר בהגדרת 'עומד ברשות עצמו' צריך שתוציא את מקבלה מגדר 'תלוי' באחר. ואין להניח כי בהגדרה התכוון המחוקק לראות כמי שאינו עומד ברשות עצמו רק אדם שאין לו לא אוכל, לא לבוש, לא מקום לגור בו, ולא כדי לספק צרכים אחרים, כמקובל". משאין מחלוקת כי גם לאחר מימון שהייתה של המערערת בהוסטל אין לה הכנסה המאפשרת סיפוק צרכים החורגים מהצרכים הבסיסיים, וגם לאחר מימון שהייתה בהוסטל היא תלויה באחרים למימון צרכים שונים, הרי שמימון שהייתה של המערערת בהוסטל אינו בגדר "הכנסה" לעניין ההגדרה "עומד ברשות עצמו" על פי חוק הגמלאות.
32. זאת ועוד. אין בידי לקבל את גישת המדינה, שנתקבלה גם בעניין מקפת, כי תשלום קצבת שאיר לאדם עם מוגבלות שהמדינה נושאת במימון שהייתו במוסד מהווה "גמלת כפל". גישה זו מתעלמת מכך שמדובר בזכויות ממקורות שונים, ומזכויותיו של העובד או הגמלאי, שמכוחו משולמת קצבת השאיר, ואסביר: תשלום גמלת נכות או גמלאות אחרות כגון גמלת ניידות וגמלת שר"מ, או מימון שהייתו של אדם עם מוגבלות במוסד - מקורם במערך ההסדרים שנקבעו בחקיקה שבאמצעותם מקיימת המדינה את חובתה ומחויבותה להבטיח לאזרח את זכות הקיום בכבוד, שהיא זכות חברתית חוקתית [ראו בהרחבה לעניין זה עב"ל (ארצי) 17457-08-14 סימה קרול ואח' – המוסד לביטוח לאומי (17.5.2018); להלן – עניין קרול]. לעומת זאת, מקורה של הזכות לקצבת שאיר הוא במערך הזכויות של העובד או הגמלאי במסגרת היחסים בינם לבין המעסיק (עת מדובר בפנסיה תקציבית) או בינם לבין קרן הפנסיה (עת מדובר בפנסיה צוברת), וזו זכותו של העובד/גמלאי שבני משפחתו התלויים בו שאינם עומדים ברשות עצמם לא ייקלעו למחסור כתוצאה מפטירתו ואבדן תמיכתו בהם. לפיכך, גם אם, כבמקרה הנדון, המדינה מממנת הן את עלות שהייתה של המערערת במוסד והן את קצבת השאיר, התשלומים נעשים על ידי המדינה בכובעים שונים – הראשון במסגרת חובתה כמדינה לאזרחיה ולתושביה והשני כמעסיקה של אביה המנוח של המערערת, ועל כן אין מדובר בגמלת כפל. אכן, תשלום קצבת שאיר לילדו הבגיר של העובד או הגמלאי הוא בגדר חריג, ועל כן מותנה בתנאים הקבועים בחוק, אולם אין בכך כדי לשנות את מהותה כזכותו של העובד/הגמלאי במסגרת מערך זכויותיו מהמעסיק או מקרן הפנסיה. על כן, הגמלה אינה בגדר "תשלום כפל" לתשלומים ולגמלאות המגיעים לאדם עם מוגבלות על פי החקיקה הסוציאלית. יתר על כן. שלילה או צמצום זכאותם של השאירים לקצבת שאיר משמעותם פגיעה בזכויותיו של העובד/גמלאי, אשר ניתן לראותו כמי שרכש במהלך עבודתו ביטוח שנועד להבטיח את זכויות שאיריו.

בהקשר זה יש להוסיף גם כי החוק הבחין בין זכאותו של ילד לקצבת שאיר לבין זכאותם של תלויים אחרים – נכד, הורים וקרובי משפחה אחרים, שעליהם להוכיח בנוסף להעדר יכולת לכלכל את עצמם והעדר הכנסה כדי מחייה תנאי נוסף - כי כל פרנסתם הייתה על הנפטר. מהוראות החוק ניתן איפוא ללמוד כי לילדו של העובד/הגמלאי מעמד שונה מזה של בני משפחה שהיו תלויים בנפטר, והדבר מלמד גם כן על כך שמדובר בזכותו של העובד/הגמלאי המבטיחה כי ילדו לא יסבול מחסור לאחר פטירתו.

33. כללו של דבר – מימון שהייתה של המערערת במוסד אינו בגדר "הכנסה" לעניין ההגדרה "עומד ברשות עצמו", ועל כן אין בו כדי לשלול את זכאותה של המערערת לקצבת שאיר.

בכל מקרה, אין למערערת הכנסה כדי מחייתה:

34. גם אם ניתן לקבל את גישת המדינה, שלפיה יש לראות במימון שהייתה של המערערת במוסד בגדר "הכנסה", הרי שבנסיבות המקרה הנדון אין מדובר ב"הכנסה כדי מחייתה", השוללת את הזכאות לקצבה.
35. אין מחלוקת, כי המערערת שוהה בבית אמה שלושה ימים בשבוע (מחמישי עד שבת) וכן בערבי חגים ובחגים. דהיינו, כמעט 50% מהשבוע המערערת שוהה בבית אמה, על כל ההוצאות הכרוכות בכך: מגורים - ההוצאות הכרוכות באחזקת חדרה של המערערת בדירתה של אמה; אוכל; נסיעות מההוסטל לביתה של אמה ועוד. מעבר לכך, מהעדויות שהיו לפני בית הדין, עלה כי ההוסטל מספק את הצרכים הבסיסיים בלבד, ואינו מספק צרכים שונים של המערערת כגון – תוספי מזון, מוצרי הגיינה מעבר לבסיסיים ביותר (קרם לשיער, קרם פנים וכו') (עדות מנהלת ההוסטל ע' 9, ש' 14 – 16). כמו כן, עלה בבירור מעדותה של מנהלת ההוסטל כי המשפחה רוכשת עבור המערערת נעלים מיוחדות מוגבהות להן היא זקוקה עקב המוגבלות האורתופדית וכן בגדים לשימוש בימים בהם המערערת שוהה בבית אמה (ע' 7, ש' 25 – 27; ע' 8, ש' 5 – 7). עוד העידה מנהלת הוסטל כי יש להסיע את המערערת לטיפולים רפואיים בתדירות גבוהה יחסית, פעולה שמטבע הדברים כרוכה בהוצאות, בין אם נעשה שימוש במוניות ובין אם ברכב של המשפחה, וכי המשפחה מלווה את המערערת לטיפולים הרפואיים (סעיף 13 לתצהירה של מנהלת הוסטל; עדות מנהלת ההוסטל ע' 6, ש' 20 – 25). בתצהיר האפוטרופסית של המערערת, אחותה, וכן במכתבים שנשלחו לממונה פורטו ההוצאות הכרוכות בשהייתה של המערערת בבית אמה (אוכל, ביגוד, נעליים מיוחדות, מספרה/פדיקור/מניקור, בילויים) וכן הוצאות מוניות ודלק להסעתה, המגיעות לסך של 2,000 ₪ לחודש. מעדותה של האחות עלה כי מאז מתן התצהיר אף נוספו הוצאות (ע' 10, ש' 12 – 20). לטעמנו, אין צורך בקבלות על מנת להוכיח כי סכום ההוצאות של המערערת מעבר לצרכים המסופקים על ידי ההוסטל, ואפילו רק הוצאות המגורים והמזון, שאין מחלוקת כי אינם מסופקים על ידי ההוסטל עת שוהה המערערת בבית אמה בסופי שבוע, עולה על סך של 453 ₪.
36. בהתייחס לקביעותיו של בית הדין האזורי בעניין זה:
    • בית הדין האזורי קבע כי חלק מההוצאות להן טענה המערערת מכוסות על ידי ההוסטל. לדעתי, מהעדויות עלה כי על פי הנוהל על ההוסטל לכסות חלק מההוצאות (כגון לספק חיתולים למשך סוף שבוע שבו שוהה המערערת בביתה), אך לא הוכח שההוסטל נושא בהן בפועל. אין זה סביר בעיניי גם לצפות מהמשפחה לנהל דין ודברים תמידי עם ההוסטל על הציוד שיסופק למערערת בסופי השבוע בהם היא שוהה בביתה. מעבר לכך, מעדותה של מנהלת ההוסטל עלה כי רוב המשפחות מוסיפות על הדברים הבסיסיים שמספק ההוסטל לדייריו.
    • לא ברורה הקביעה כי לא הוצג אישור רפואי לצורך בנעלים מוגבהות, עת מנהלת ההוסטל העידה במפורש כי עקב נכותה האורתופדית המערערת נזקקת לנעלים מיוחדות עם הגבהה, וכי אמה רוכשת עבורה באופן פרטי שני זוגות לשנה.
37. המדינה הדגישה בטיעוניה כי ההוסטל מחויב ליתן למערערת את השירותים הבסיסיים במשך שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות, וכי המערערת יכולה להישאר בהוסטל במשך סוף השבוע, והמשפחה יכולה לבקר אותה במהלך סוף השבוע; כי המשפחה אינה מחויבת ללוות את המערערת לטיפולים רפואיים, וכי הדבר ייעשה על ידי צוות ההוסטל ככל שהמשפחה לא תעשה זאת; כי אם המשפחה לא תקנה בגדים לימים בהם המערערת שוהה בבית אמה אזי ההוסטל יספק למערערת בגדים. לטעמי, לא היה מקום להעלות טענות אלה, שמשמעותן היא הצדקת שלילת קצבת שאיר מהמערערת בכך שהמשפחה מעורבת ומטפלת במערערת "מעבר לנדרש". זכותם של המערערת ובני משפחתה כי המערערת תשהה עמם בסופי שבוע ובחגים, וכפי שעלה מעדותה של מנהלת ההוסטל הרוב המכריע של הדיירים שוהים בסופי שבוע בביתם ומחוץ להוסטל (ע' 7, ש' 12 - 15); זכותם של המערערת ובני משפחתה כי המערערת תלווה לטיפולים הרפואיים על ידי בני משפחתה; זכותם של המערערת ובני משפחתה כי המערערת תשתתף ככל הניתן בפעילות משפחתה בסופי שבוע. לא למותר לציין בהקשר זה את עדותה של מנהלת ההוסטל (סעיף 16 לתצהירה), שלפיה "ללוקים בתסמונת דאון, כמו גם [המערערת], הקשר עם המשפחה הוא חיוני ומרכיב רב חשיבות במצבה הבריאותי הנפשי הכולל של המערערת לכן, על אף שהמערערת יכולה להיות במסגרתנו כל השבוע, שהותה של המערערת בכל סוף שבוע וכן בחגים בחיק החם של משפחתה חיונית לה".

גישת המדינה אינה עולה בקנה אחד עם האוטונומיה של אדם עם מוגבלות לקבוע את אורח חייו, עם זכותו של אדם עם מוגבלות להיות משולב, במידת האפשר, בחיי משפחתו וקהילתו, ועם הצורך לעודד בני משפחה ולספק להם את התמיכה הדרושה על מנת שיישמר הקשר הרציף בינם לבין בן המשפחה עם המוגבלות השוהה במוסד [השוו: א"פ (ב"ש) 63169-09-17 המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים – היועמ"ש וגב' אמה (4.10.2007); א"פ (ב"ש) 2200-08-17 המרכז הישראלי לאפוטרופסות – קרן לטיפול בחסויים – היועץ המשפטי לממשלה וגב' אמה (8.2.2018); עב"ל (ארצי) 61929-11-15 המוסד לביטוח לאומי – א.ח. (קטינה) ומדינת ישראל (22.5.2018)]. על כן, יש לדחות מכל וכל את טענותיה של המדינה, שלפיהן יש הצדקה לשלילת זכאותה של המערערת לקצבת שאיר, בשל האפשרות כי המערערת תשהה בהוסטל במשך שבעה ימים בשבוע, ובשל האפשרות כי המשפחה לא תלווה את המערערת לטיפולים הרפואיים להם היא זקוקה.

38. גם אם חלק מהוצאות המערערת הוא על מוצרים ושירותים שהם מעבר ל"צרכים בסיסיים" (וכפי שעלה מהראיות רובן המכריע הוא לצרכים בסיסיים – מגורים, מזון, חיתולים, תרופות וכו'), הרי כפי שנפסק בעניין גינטר, "אין להניח כי בהגדרה התכוון המחוקק לראות כמי שאינו עומד ברשות עצמו רק אדם שאין לו לא אוכל, לא לבוש, לא מקום לגור בו,..". גם על פי קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, "אין מדובר במותרות, מדובר בציוד שכל אדם זכאי לו, במסגרת זכותו לחיים בכבוד". ויפים לעניין זה דבריו של השופט אדמונד לוי בבג"צ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פ"ד ס (3) 464 (2005) בהתייחס לזכות לקיום בכבוד:

"כשלעצמי, ובלי שאדרש לתחום את גבולותיה המדויקים של הזכות, אני סבור כי תכליותיה של ההגנה עליה מובילות למסקנה כי זכות זו כוללת את הזכות לתנאי מחיה נאותים, וכי מטרתה אינה אך להבטיח את האדם ממחסור קיומי בלתי נסבל, כטענת המשיבים. הזכות לתנאי מחיה בסיסיים ולסיפוק צרכים חיוניים, ובהם קורת גג, לבוש ומזון, כלולה כמובן בהגנה המוענקת לזכות לקיום אנושי בכבוד, אך אין לומר כי היא מוגבלת באלה.

האם אכן ניתן לומר בנימה נחרצת כי תנאי מחיה שמאפשרים אך קיום נעדר מטרות, שאינו מחזיק כל פוטנציאל לשגשוג אנושי, אינם פוגעים בזכותו החוקתית של האדם לכבוד? הכיצד זה נוכל לקבוע כי תנאי מחיה שאינם מקיימים ולו מידה מינימלית של יחס לרמת החיים המקובלת בחברה, או אשר מונעים מהאדם הזדמנות, ולו בסיסית, לפתח את עצמו, להגדיר את מטרותיו ושאיפותיו ולפעול להשגתן, אינם פוגעים בזכותו החוקתית לכבוד? האומנם האדם שתנאי מחייתו אינם מאפשרים לו מידה מינימלית של השתתפות אזרחית, ושמונעים מבעדו מלהתערות בחברה הסובבת אותו ומלהשפיע על הנעשה בה הוא האדם שאותו אנו משווים לנגד עינינו בדברנו בכבודו? אמת תיאמר, קשתה עליי הקביעה ההחלטית כי אדם המוגן אך מפני "מחסור בלתי-נסבל" אינו נפגע בזכותו החוקתית לכבוד, קשתה במאוד. על חייו של אנוש להחזיק תוחלת וערך. עליהם לאצור הבטחה כלשהי לעתיד נראה לעין. קיום מונוטוני ונעדר מטרות אינו יכול להיחזות בעיניי כ"קיום בכבוד".

(ההדגשה הוספה – ל.ג.).

וראו גם דברי הנשיא (בדימוס) אהרן ברק במאמרו "מורשתו של השופט אדמונד לוי והזכות לתנאי מחיה נאותים", ספר אדמונד לוי, ע' 39, בע' 49:

"... גם אני סבור כי עמדת המדינה שכבוד האדם מגן אך בפני 'מחסור בלתי נסבל' איננה נכונה. ואם השופט א. לוי פירש את גישתי ל'קיום מינימלי בכבוד' כזהה ל'מחסור בלתי נסבל', הרי ראוי הוא כי נחליף את הטרמינולוגיה שלנו, ולא נדבר עוד על 'קיום מינימלי בכבוד'".

וראו גם: עניין סימה קרול, סעיפים 42 – 44 לחוות דעתה של חברתי, השופטת דוידוב.

אכן, עקב המוגבלויות השונות של המערערת אין היא יכולה להשתלב בתעסוקה או במסגרות שונות בקהילה, אולם ודאי שאין לשלול ממנה את זכותה להשתלב בחיי משפחתה.

מעבר לכך, יש להדגיש שוב כי קצבת השאיר היא למעשה זכות ש"רכש" אביה המנוח של המערערת כעובד, ששאיריו לא יסבלו מחסור לאחר אבדן תמיכתו בהם עקב פטירתו, ותמיכה זו אינה מוגבלת לסיפוק צרכים בסיסיים בלבד.

39. כללו של דבר: לאור האמור לעיל, גם אם ניתן לראות במימון עלות שהייתה של המערערת במוסד כ"הכנסה", הרי שבנסיבות המקרה הנדון אין למערערת הכנסה כדי מחייתה, ועל כן היא זכאי לקצבת שאיר מהמועד שנשללה ממנה החל מיום 1.1.2013.

הנשיאה ורדה וירט ליבנה:

לאחר שעיינתי בחוות דעתה המקיפה של חברתי השופטת לאה גליקסמן, אני חולקת על קביעתה כי מימון השהות בהוסטל על ידי המדינה אינו בגדר הכנסה בכל מקרה ובכל מצב. אני חוזרת על אשר פסקנו בעניין מקפת ועל כל האמור בו, לרבות בדיקת ההוצאות הממשיות מעבר למימון הצרכים של המערערת בהוסטל כדי להחליט אם ההכנסה היא כדי מחייה.

לדעתי עניין גינטר אינו רלבנטי לנסיבות בערעור שלפנינו.

אני מסכימה עם חברתי השופטת גליקסמן בשאלה מהו "כדי מחייתה". מקובל עלי שהמונח "כדי מחייתה", כולל גם את ההוצאות שהמשפחה נושאת בימים שהמערערת נמצאת עמה. לכן, במקרה שלפנינו מדובר במערערת ששוהה כמחצית מהזמן בבית משפחתה וטוב שכך. יש לעודד את מעורבות המשפחה בטיפול בבתם. לאור הנתונים שהובאו בפני בית הדין אין צורך בקבלות על כל ההוצאות, הרי יש גם שכל ישר. ברור, שטיפול במערערת במשך מחצית מהשבוע, בחגים ועוד עולה הרבה מעבר ל-453 ₪. לכן, אני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת גליקסמן. התוצאה בעיני חשובה במיוחד וזאת כדי לעודד את המשפחות לקחת את בן המשפחה לביתם, לספק לו צרכים מעבר לצרכים הבסיסיים שמספק ההוסטל, על מנת להטיב את איכות חייו, שזהו הבסיס לקיום בכבוד של כל אדם ואדם.

הנשיא (בדימוס) יגאל פליטמן:

אני מסכים לחוות דעתה של חברתי, הנשיאה וירט ליבנה.

סגן הנשיאה אילן איטח:

אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת גליקסמן, וזאת משני הטעמים שפורטו בחוות דעתה.

השופט רועי פוליאק:

אני מסכים לתוצאת חוות הדעת של חברתי השופטת גליקסמן. לגישתי, אין למערערת הכנסה "כדי מחייתה" מהטעמים המפורטים היטב בחוות דעתה של חברתי. בנסיבות אלה, איני נדרש לשאלה האם יש להתייחס למונח "הכנסה" בנפרד מהמונח "כדי מחייתו", במובן זה שיש להבחין בין סוגים שונים של הכנסות, ואם כן – האם תשלומי המדינה למוסד מהווים "הכנסה" כמשמעה בהגדרה "עומד בפני עצמו".

נציגת ציבור גב' מיכל בירון בן גרא:

אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה השופטת גליקסמן, וזאת משני הטעמים שפורטו בחוות דעתה. 

נציגת ציבור גב' יודפת הראל בוכריס:

אני מסכימה לתוצאת פסק הדין של השופטת גליקסמן ומצטרפת לדעתה של השופטת  בשאלה "כדי מחייתה". בהתייחס למונח "הכנסה" בנפרד מהמונח "כדי מחייתה" אצטרף לדעתה של הנשיאה וירט ליבנה.

סוף דבר

ערעור המערערת מתקבל, והחלטתו של הממונה על הגמלאות שבגדרה נשללה זכאות המערערת לקצבת שאירים בטלה. נוכח האמור, המערערת זכאית לתשלום קצבת שאיר שנשללה ממנה החל מיום 1.1.2013 ואילך, ותשלום קצבת שאיר באופן שוטף, החל מקצבת חודש אוגוסט 2018. הקצבאות המגיעות למערערת בעד העבר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה, דהיינו מיום 1.10.2015 ועד למועד התשלום בפועל, וישולמו למערערת בתוך 30 יום.

הואיל והמערערת יוצגה על ידי הסיוע המשפטי, אין צו להוצאות.

פסק הדין ניתן ביום, י"ג תמוז תשע"ח (26 יוני 2018), בהעדר הצדדים ונשלח אליהם, והותר לפרסום בנוסח זה על פי החלטה מיום 4.9.2019. .