פלונית ואח' נ' ראשון לציון ואח'

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת כתוצאה מפגיעתה בכף רגלה ממוט ברזל חד ובולט.

הצדדים, התאונה וגדר המחלוקת

1. התובעת, ילידת XX, הינה XXX במקצועה.

    

2. הנתבעת 1, עיריית ראשון לציון (להלן: הנתבעת) היא רשות מקומית, אשר המפגע הנטען נמצא בתחומה.

    

3. על פי הנטען, ביום 21.6.2012 בבוקר, ביקשה התובעת לנסוע באמצעות אוטובוס למקום עבודתה באותה עת. התובעת הגיעה לאיזור תחנת האוטובוס, ברחוב דרך המכבים בראשון לציון והמתינה לאוטובוס בשטח עפר הסמוך למדרכה. כשהגיע האוטובוס לתחנה, עשתה התובעת את דרכה אליו, או אז נתקלה במוט ברזל חד ובולט ונפגעה בכף רגלה השמאלית (להלן: התאונה).

    

4. התובעת פנתה למחלקה לרפואה דחופה בבית חולים אסף הרופא, כשהיא סובלת מחתך עמוק בכף רגלה, הפצע נתפר והיא שוחררה לביתה.

    

5. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. המוסד לביטול לאומי, התובע 2 (להלן: המל"ל), קבע ביום 23.7.13 כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בגובה 19% בגין התאונה. המל"ל שילם לתובעת גמלאות נכות (זמנית וצמיתה) והצטרף כתובע נוסף לתביעה שלפני.

    

6. הנתבעות מכחישות את קרות האירוע וחולקות הן על אחריותן להתרחשותו, הן על שיעור נזקיה של התובעת.

    

   נסיבות התאונה

    

7. התובעת תיארה כי הגיעה לאזור תחנת האוטובוס ובחרה להמתין לאוטובוס בשטח העפר הסמוך למדרכה. כשהגיע האוטובוס, היא עשתה דרכה אליו, דרכה על מוט ברזל חד ונפגעה בכף רגלה.

    

8. הנתבעת סבורה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה. נטען, בין השאר, כי התובעת מסרה שלוש גרסאות עובדתיות שונות, כי בעדותה נתגלו סתירות משמעותיות, כי ההסברים שסיפקה לסתירות אלה היו חסרי היגיון וכי מדובר בעדות יחידה של בעלת דין, בלא שהובא לה כל חיזוק.

    

9. לאחר ששמעתי את העדויות, בחנתי את התשתית הראייתית שהונחה בפני ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי עלה בידי התובעת להוכיח את גרסתה, לאמור: כי נפגעה כתוצאה מדריכתה על מוט ברזל חד שהיה בשטח העפר הסמוך למדרכה. מסקנתי זו נשענת על צירופם של מספר טעמים.

    

   ראשית לכל, התובעת מסרה גרסה ברורה באשר לנסיבות פגיעתה ואף צירפה לכתב תביעתה תמונות של המפגע הנטען, באופן שאינו מותיר ספק באשר למיקומו.

    

   בתצהיר עדותה הראשית, תיארה התובעת את התאונה כדלקמן:

   "ביום 21.6.12, בשעה 7:30 לערך, עת הייתי בדרכי לעבודה, צעדתי לעבר תחנת אוטובוס (מס' תחנה 31276), הסמוכה לגשר 'טיב טעם' בראשון לציון, כשלפתע נתקלה רגלי במוט ברזל חד ומסוכן שבלט מהאדמה סמוך לתחנת האוטובוס בצורה מסוכנת, נפגעתי תוך שנגרמו לי נזקי גוף קשים וחמורים..." (סעיף 2 לתצהיר).

    

   התובעת נחקרה באופן יסודי על ידי בא-כוח הנתבעות באשר לנסיבות התאונה. בין השאר, נחקרה התובעת אודות נתיב הליכתה מבּיתה לתחנת האוטובוס; הסיבה שבחרה להמתין לאוטובוס בשטח העפר ולא על המדרכה המרוצפת; כיווני השמש בשעת התאונה; ועלייתה לאוטובוס למרות פגיעתה (עמודים 19-17 לפרוטוקול).

    

   התובעת סיפקה מענה מפורט וברור לכל שאלות בא-כוח הנתבעות.

    

   כך, הבהירה התובעת כי המתינה לאוטובוס בשטח העפר. לדבריה:

   "אני עמדתי כמה מטרים מהתחנה, שזה כמה מטרים מהמדרכה, כשראיתי שהאוטובוס מגיע, התחלתי לצעוד לכיוון העצירה שלו" (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 30-29).

    

   עוד הסבירה כי:

   "זה מחולק לשני חלקים, חלק ראשון זה הקרקע ואז אחרי הקרקע, באה מדרכה, משהו כמו ברוחב לא יודעת, 2 מטר... כשהאוטובוס הגיע, התחלתי ללכת בזווית לכיוון העצירה של האוטובוס, פה יש את המפגע, אני עברתי וכף רגל שמאל נתקעתי בזה" (עמוד 17, שורות 2-1 ושורות 11-10).

    

   התובעת פירטה בקדם המשפט שנערך את הטעמים לכך שהמתינה לאוטובוס בשטח העפר הצמוד למדרכה. לדבריה:

   "לא יכולתי לעמוד בתחנה עצמה, היו הרבה אנשים, היה ריח של שתן, במקום שעמדתי יש צל מהבניין של טיב טעם" (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 18.10.15, שורות 20-19).

    

   התובעת חזרה והסבירה בחקירתה כי:

   "על המדרכה אי אפשר לעמוד, אין שם צל וגם יש שם סירחון של שתן" (עמוד 17, שורה 27). ועוד: "כמה מטרים הלכתי על המדרכה, ואז ראיתי שבמדרכה אין צל וסירחון של שתן, ואז ירדתי לאזור של הקרקע" (עמוד 18, שורות 14-13).

    

   עוד העידה התובעת כי הבחינה בפציעתה רק לאחר שעלתה לאוטובוס. היא התקשרה לבן זוגה באותה עת, מר ר' מ' (להלן: מר מ'), וביקשה שיאסוף אותה בתחנה הבאה. לדבריה:

   "אני עליתי לאוטובוס, הרגשתי כאב, אחרי כמה שניות באוטובוס היה לי כאב חזק, וראיתי שלולית דם, התקשרתי לחבר שלי, שהוא ייקח אותי... ירדתי בתחנה הבאה, בבית דגן. חיכיתי בתחנה שיבוא לקחת אותי לבית חולים" (עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 23-21).

    

   התובעת נחקרה אף בעניין זה, והסבירה מדוע עלתה על האוטובוס למרות פגיעתה:

   "ש. האוטובוס מגיע, את הולכת לכיוון האוטובוס פסיעה, ואז את נחתכת מהברזל?

   ת. נכון. נחתכת מהברזל.

   ש. ואת מרגישה את זה את החתך?

   ת. אני הרגשתי כאב.

   ש. לא הסתכלת על הרגל?

   ת. אני באותה דקה לא הסתכלתי על הרגל. הכאב לא היה חזק וגם לא ראיתי שיש לי דם, בגלל זה עליתי לאוטובוס.

   ש. כמה זמן לקח מרגע שזה קרה עד שעלית לאוטובוס?

   ת. כמה שניות. באוטובוס אני...

   ש. את נפגעת פגיעה מברזל, ואת רוצה להגיד לי שאת הולכת לאוטובוס כמה שניות, ורק בתוך האוטובוס את רואה שאת מדממת וזה נראה לך הגיוני?

   ת. זה נראה מאד הגיוני" (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 33-29 ועמוד 21, שורות 7-1).

    

   הנה כי כן, התובעת סיפקה מענה הולם לכל תהיות הנתבעות. התרשמתי כי היא תיארה את האירועים כהווייתם ועדותה הייתה אמינה. בתום חקירתה, גרסתה של התובעת נותרה איתנה ולא מצאתי כל סתירה משמעותית בדבריה.

    

10. זאת ועוד, התיעוד הרפואי שנערך בסמוך לתאונה תומך בגרסת התובעת וכך גם התיעוד המאוחר שהוגש במסגרת התביעה למל"ל. כך, בתעודת חדר המיון נרשם כי לדברי התובעת "חתך בכף רגל שמאל מברזל". בפרק "דיון וסיכום הקבלה" נרשם כי לדברי התובעת היא "נחתכה ברחוב בכף רגל שמאל". גם שעת קבלתה של התובעת לחדר המיון – בשעה 8:40 בבוקר – עולה בקנה אחד עם הרצף הכרונולוגי שתיארה התובעת.

     

    בהמשך לכך, נרשם בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 15.8.12 כי "ב-21.6.12 בדרך לעבודה בתחנת אוטובוסים נחתכה ממתכת בכף רגל שמאל. ממקום הטראומה פונתה על ידי חבר למיון טראומה בית החולים אסף הרופא. נבדקה על ידי צוות. הפצע נתפר...". כך נרשם גם בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה, בפרק הדן בפרטים על הפגיעה: "בדרך לעבודה, בתחנת אוטובוס ראשון לציון דרך המכבים, עת צעדתי אל עבר האוטובוס, נתקלה רגלי במוט ברזל חד שבלט מהאדמה" (סעיף 2).

     

11. לא זאת אף זאת, מצאתי כי עדותו של מר ר' מ', מי שהיה בן זוגה של התובעת במועד התאונה, תמכה בגרסת התובעת וסיפקה חיזוק לסיפור המסגרת, לאמור: להשתלשלות האירועים לאחר הפגיעה. מר מ' מסר בתצהירו כי:

    "ביום 21.6.12, יום קרות התאונה, בשעות הבוקר, כשהייתי בביתי שבראשון לציון, התקשרה אלי הגב' פלונית, אמרה כי נחתכה מברזל שיצא מהאדמה, וכי יורד לה דם, וביקשה את עזרתי... בשיחה הטלפונית אמרה לי פלוניתשהיא יורדת מהאוטובוס בתחנה הקרובה (בית דגן) וביקשה ממני להגיע לשם ושהיא תחכה לי שם... לאחר השיחה יצאתי מהבית בראשון לציון והגעתי ברכב שלי לתחנת האוטובוס שבצומת בית דגן. כאשר הגעתי הבחנתי בפלוניתיושבת בתחנת האוטובוס, ושלולית דם על הקרקע סביב רגלה. עוד הבחנתי כי רגלה של פלוניתחבושה, והיא הסבירה לי כי חיילים הגישו לה עזרה ראשונה וחבשו לה את הרגל בתחבושת. אספתי את פלוניתברכב ונסענו יחד למיון המרכז הרפואי אסף הרופא" (סעיפים 6-2 לתצהיר מר מ').

     

    מר מ' פירט כי לאחר קבלת הטיפול הרפואי, הוא נסע עם התובעת ברכב למקום התאונה, התובעת הראתה לו את המפגע והוא צילמו. תמונות אלה צורפו לתצהירו וסומנו ת/1. עוד הצהיר מר מ' כי התמונות שצורפו לתצהירו וסומנו ת/2 צולמו אף הן על ידו, ביום 18.10.15. יודגש כי במהלך שמיעת הראיות הובהר כי מר מ' כבר אינו בן זוגה של התובעת וכי השניים נפרדו כארבע שנים קודם לכן. התרשמתי כי עדותו של מר מ' כנה ואמינה ומשקפת את אשר ארע בפועל. משכך, מצאתי כי עדות זו תומכת בסיפור המסגרת שמסרה התובעת ומחזקת את גרסתה באשר לנסיבות פגיעתה והשתלשלות האירועים לאחר מכן.

     

12. מן המקובץ עולה כי עלה בידי התובעת להוכיח שנפגעה כתוצאה מדריכתה על מוט ברזל בולט וחד, שהיה בשטח העפר הצמוד למדרכה שליד תחנת האוטובוס. גרסתה של התובעת בעניין נסיבות פגיעתה נמצאה אמינה ועמדה במבחן חקירה נגדית יסודית וממצה; התיעוד הרפואי שנרשם סמוך לתאונה עולה בקנה אחד עם גרסה זו, כך גם שעת הגעתה של התובעת לבית החולים וכן התיעוד הנוסף שנערך בהמשך; תימוכין לגרסה נמצאו גם בעדותו של מר מ', שדבריו נמצאו אמינים, השתלבו בגרסת התובעת ואשר אף צילם ביום התאונה את תמונות המפגע שהוגשו לבית המשפט. לאור קביעתי זו, יש להוסיף ולבחון את שאלת אחריותה של הנתבעת למפגע.

     

    האחריות לתאונה

     

13. התובעת טוענת כי על הנתבעת כרשות מקומית, מוטלת האחריות לתיקון מפגעים המצויים בתחומה. מאחר שפגיעתה ארעה כתוצאה מדריכה על מוט ברזל חד שבלט מהאדמה, המהווה מפגע, שומה על העירייה לפצותה בגין נזקיה.

     

14. הנתבעת טוענת כי אין להטיל עליה אחריות לשטח שהוא, כהגדרתה: "קרקע טרשית, שדה בּוּּר ובו סלעים, אבנים, חצץ, עצים, עשבים וכיוצ"ב". נטען כי הנתבעת יכולה הייתה להיפגע, באותה מידה, מ"אבן שהייתה במקום באותו גודל, או שורש של עץ, או ענף יבש שנפל מעץ או שיח נמוך שצמח במקום או סלע". תופעות כאלה בקרקע טרשית אינן יכולות להיחשב למפגעים, כך נטען, שכן מדובר במאפיינים הטבעיים והנורמליים של אותה קרקע (סעיפים 49-46 לסיכומי הנתבעת). עוד נטען כי מדובר במקום המצוי בשולי מדרכה, שהיא כשלעצמה עומדת בכל הכללים בהם מדרכה צריכה לעמוד, ואין לתובעת אלא להלין על עצמה על שבחרה שלא להישאר בתחומי המדרכה.

     

15. שקלתי היטב את טענות הנתבעת, אך בנסיבות המקרה דנן ובשים לב למפגע הספציפי מושא התביעה, אין בידי לקבלן.

     

16. הלכה היא כי על העירייה מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי העושים שימוש במקרקעין שבתחומיה. מקורה של חובה זו בדיני הרשלנות, המטילים על העירייה את החובה לצפות כי עוברי אורח יינזקו ממפגעים המצויים בשטחיה. בנוסף, נובעת החובה מהוראת סעיפים 235(2) ו-(3) ו- 249(29) לפקודת העיריות, המטילים על העיריה את החובה לתחזק את השטחים הנמצאים בתחום שיפוטה, להסיר מהם מפגעים, לתקנם ולדאוג שהמעבר בהם יהיה תקין.

     

    לעניין זה קובע סעיף 235 לפקודת העיריות כי:

    "בעניין רחובות תעשה העירייה פעולות אלה:

    (1)...

    (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

    (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב".

     

    סעיף 249 קובע כי סמכויותיה של העירייה הן, בין השאר:

    "(29) לעשות בדרך כלל, כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה, בריאות הציבור והביטחון בו...".

     

    הנתבעת, כרשות מקומית, אחראית, אפוא, לתחזוקה נאותה של המקרקעין שבתחום שיפוטה, לרבות פיקוח ושליטה על תקינות המדרכות, השבילים ודרכי הגישה ולרבות שטח העפר בו נפגעה התובעת.

     

17. במקרה דנן, מתקיימת גם חובת זהירות קונקרטית. מדובר במפגע הנמצא במקרקעין שבתחומי העירייה, בשטח ציבורי, המצוי ברשות הרבים. מן התמונות שצורפו עולה כי אין מדובר כלל בשדה בּוּר נטוש, אלא בשטח עפר, החורג אמנם מן המדרכה הסלולה, אך נמצא בסמוך מאד אליה. המל"ל העריך בסיכומיו כי "הברזל שממנו נפגעה התובעת מצוי במרחק של לא יותר מ-20 ס"מ מהמדרכה המרוצפת וכפסע ממנה" (סעיף 8.ב לסיכומי המל"ל). הנתבעת לא חלקה על הערכה זו בסיכומיה, ונראה כי היא מתיישבת עם התמונות שהוצגו לבית המשפט. השטח אינו חסום או מגודר ומהווה המשך טבעי של המדרכה המרוצפת. ואמנם, מן התמונות עולה, כי שטח העפר, הצמוד למדרכה, משמש את העוברים ושבים למעבר. כך למשל, בתמונה שצורפה כנספח ת/2 לתצהירו של מר מ', אשר צולמה ביום 18.10.15, נראית הולכת רגל מבוגרת פוסעת בשטח העפר. מעדותה של התובעת, אשר נמצאה אמינה, עולה גם כי שטח העפר הסמוך למדרכה המרוצפת משמש גם נוסעים הממתינים לאוטובוס, הן בשל צפיפות במדרכה, הן בשל היותו מוצל יותר בשעות מסוימות. על זאת יש להוסיף כי המפגע מושא התביעה אינו מהווה מאפיין טבעי ונורמלי של שטח העפר, דוגמת אבנים, סלעים, או צמחייה, אלא מדובר במוט ברזל חד, בולט ומסוכן המזדקר מהקרקע.

     

    בנסיבות אלה, שעה שמדובר במפגע שמיקומו בשטח עפר הסמוך מאד למדרכה, שאינו מגודר או חסום למעבר, שעה שהוכח כי נעשה בשטח עפר זה שימוש על ידי נוסעים הממתינים לאוטובוס כמו גם עוברים ושבים, וכי אין מדובר במפגע שהינו מאפיין טבעי של שטח העפר, שומה היה על הנתבעת לצפות פגיעה מן הסוג שארעה. מדובר במוט ברזל בולט וחד, המהווה מפגע ומכשול ברשות הרבים ובמעבר להולכי רגל, והיוצר סיכון בלתי סביר. משלא דאגה הנתבעת לתיקונו של המפגע – התרשלה היא כלפי התובעת. משכך, על הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקיה.

     

    אשם תורם

     

18. הנתבעת טענה כי אשמה התורם של התובעת מכריע במקרה דנן וכי יש בו כדי לאיין לחלוטין את אחריותה. התובעת נחקרה בעניין זה כדלקמן:

    "ש. כשאת יורדת מהמדרכה שהלכת וירדת לשטח האדמה, הסתכלת ליד מה את עומדת?

    ת. אני הסתכלתי שאני עומדת על אדמה.

    ש. אם הסתכלת שאת עומדת על אדמה, לא ראית את מוט הברזל?

    ת. לא ראיתי, זה בצבע של האדמה עם חלודה. הוא מאד נמוך. בתמונה ת/1 רואים טוב שהוא בצבע של הקרקע" (עמוד 19, שורות 26-22).

     

    בהמשך חקירתה הבהירה התובעת כי :

    "אני לא ראיתי את הברזל, בתמונה רואים שאני עמדתי במרחק מהברזל, זאת אומרת הברזל יותר קרוב למדרכה ממה שאני עמדתי... כשאני ראיתי שהאוטובוס מגיע, התחלתי לצעוד לכיוון האוטובוס" (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 15-12).

19. הלכה היא כי אין לצפות כי עוברי אורח בערים ייהלכו כשראשיהם מושפלים ועייניהם בקרקע בכדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובות העיר. נראה כי שונים הם פני הדברים מקום בו מדובר בשטח העפר מושא תביעה זו. שטח זה מצוי, אמנם, באחריות הנתבעת, אך אינו סלול ומוסדר. אכן, לצד חובתה של הרשות המקומית לדאוג לתקינותו של שטח זה, שומה גם על הפוסע בשטח כזה לנקוט משנה זהירות. מן העדויות עלה אף כי התובעת הכירה היטב את תחנת האוטובוס וסביבתה ונהגה להגיע אליה מדי יום, בדרכה לעבודה. התאונה ארעה בשעות הבוקר, באור יום מלא. לאור האמור ומשאישרה התובעת כי לא הסתכלה לכיון המפגע, שכן מיהרה לאוטובוס, מצאתי לנכון להעריך את אשמה התורם בשיעור של 20%.

     

    הנכות הרפואית

     

20. המומחה מטעם התובעת, ד"ר אילן כהן, קבע כי התובעת סובלת מנכות צמיתה בשיעור 19% בגין הגבלה בתנועות כף הרגל וחולשה לפי סעיף 49(4) מותאם וכן 10% בגין צלקת מכערת לפי סעיף 75(1) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל).  

     

    המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר גד ביאליק, קבע כי התובעת סובלת נכות צמיתה בשיעור 5% לפי סעיף 29 (6) בגין הצלקת.

     

21. לאור הפער בין חוות דעת הצדדים, מונה פרופ' מיכאל סודרי כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופודיה. המומחה קבע כי לפי הבדיקה הקלינית, התובעת הולכת עם צליעה משמאל, לא מסוגלת לעמוד על הבהונות משמאל וכי קיימת הגבלה אקטיבית בתנועתיות ה-HINDFOOT וה- FOREFOOT משמאל. עוד מצא המומחה חולשה קלה מאד של הגידים הפרונאלים וקבע כי הצלקת בכף הרגל רגישה למישוש ומעט דבוקה. המומחה ציין כי בהשוואה לממצאי המל"ל, חל שיפור במצב כף הרגל.

     

    בסיכומו של דבר, העריך המומחה את נכותה של התובעת בשיעור של 5% בגין ההגבלה באינברסיה ב-HINDFOOT וב- FOREFOOT לפי סעיף 49(2) חלקי ומותאם וכן 5% בגין הצלקת הרגישה, לפי מחצית מסעיף 75(1)ב לתקנות המל"ל. בנוסף, קבע המומחה נכויות זמניות כדלקמן:

    100% מיום 21.6.12 עד ליום 30.6.12;

    40% מיום 1.7.12 עד ליום 30.9.12;

    30% מיום 1.10.12 עד ליום 31.12.12;

    20% מיום 1.1.13 עד ליום 31.3.13.

     

    נכותה האורתופדית המשוקללת של התובעת בהתאם לקביעת מומחה בית משפט עומדת על 9.75%.

     

    הנכות התפקודית

     

22. התובעת טוענת בעקבות התאונה היא נאלצה לעזוב את מקום עבודתה וכי נכון למועד ההוכחות חלה גריעה משמעותית בשכרה. לטענתה, מדובר באחד מאותם "המקרים הפרטיקולרים שנזק של כ-10% נכות צמיתה גרם חורבן אישי לתובעת, המקשה על חייה והסיט אותה מההצלחה בחייה ודי לראות נתוני ירידת השכר מכ-18,000 ₪ לשכר של כ-5,000 ₪, ובהמשך לאי עבודה כלל, וברור כי ההשפעה של התאונה הינה רבה מאד על התובעת". לאור האמור, סבורה התובעת – כך סבור גם המל"ל – כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על 20% לפחות.

     

    הנתבעת מצדה טוענת כי מדובר בנכות תפקודית נמוכה ואין בה כדי להשפיע כהוא זה על תפקודה של התובעת כמתכנתת מחשבים, עבודה הנעשית כולה בישיבה מול מחשב.

     

23. כידוע, שיעור הנכות התפקודית נקבע על-ידי בית המשפט בהתחשב במכלול נסיבותיו של המקרה הנתון. על בית המשפט להביא בחשבון, לעניין זה, את אופי הפגיעה ומהותה; גילה של התובעת; השכלתה; עיסוקה; כישוריה; השפעת הפגיעה על כושרה לעבוד בעבודתה הספציפית; השינויים בשכרה לאחר התאונה; יכולתה להשתקם וכיוצא באלה.

     

    כפי שיבואר להלן, לא שוכנעתי כי התובעת יצאה ממעגל העבודה בשל פגיעתה בתאונה, אלא כי בחרה, משיקוליה שלה וביוזמתה, לנסוע ללימודי תואר מתקדם בחו"ל. בבואי להעריך את נכותה התפקודית של התובעת הבאתי בחשבון, בין השאר, כי התובעת חזרה, לאחר עשרה ימי מחלה, לעבודה במשרה מלאה, באותו שכר ואצל אותו מעסיק, זאת למשך כחצי שנה, עד לנסיעתה לחו"ל. נתתי דעתי גם לכך שהתובעת פנתה לאחר התאונה פעם אחת בלבד לרופא, לצורך קבלת תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה (ביום 15.8.12, בתעודה נרשם כי "החולה היתה בטיפול רק על ידי אחות. היום פנתה לקבל חופשת מחלה לימים שלא עבדה בחודש יוני"). מעבר לפנייה זו – לא הוצג כל תיעוד רפואי נוסף.

     

    עוד מצאתי כי הצלקת שנותרה לתובעת אינה אסתטית גרידא, אלא היא בעלת השלכה תפקודית מסוימת. זאת, הן בשל מיקומה, בכף הרגל, הן לאור קביעת מומחה בית משפט כי הצלקת "רגישה למישוש ומעט דבוקה" (וראו אף את דו"ח הוועדה הרפואית של המל"ל בו נרשם כי "צלקת רגל שמאל רגישה").

     

    בהינתן כל אלה ולאחר בחינת יתר הנתונים שהובאו בפני – מצאתי כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בגובה 7.5%.

     

    ראשי הנזק

     

    בסיס השכר

     

24. עובר לתאונה עבדה התובעת בחברת XX. ממוצע שכרה החודשי היה 18,292 ₪ (לפי בסיס השכר באישור המל"ל הרבע שנתי), ובערכם כיום – 18,455 ₪.

     

    עם מעברה לXX בחודש 1.2013, לצרכי לימודי תואר מתקדם, עבדה התובעת במקביל ללימודיה והשתכרה למשך כשנתיים שכר של 875 יורו לחודש, שהם כ-3,800 ₪ נכון למועד פסק הדין. משנסתיים חוזה העסקתה של התובעת ובמועד שמיעת ההוכחות, לא עבדה התובעת כלל והיא עתידה לשוב לישראל בתום לימודיה.

     

    התובעת סבורה כי יש לערוך את חישוב הפסדי השתכרותה לעתיד לפי בסיס שכר בגובה של שילוש השכר במשק, זאת בשים לב להשכלתה ולכישוריה. הנתבעת כלל לא נדרשה לנתון זה.

     

25. בהתאם לתלושי שכרה של התובעת, היא הועסקה ב-XX במשך כשנתיים לפני התאונה ומחצית השנה לאחריה. משלא הובאו בפני כל נתונים נוספים, יועמד בסיס השתכרותה של התובעת בגובה משכורתה עובר לתאונה – בסך של 18,455 ₪.

     

    הפסדי שכר בעבר

     

26. כזכור, טענה התובעת מדובר באחד מאותם "המקרים הפרטיקולרים שנזק של כ-10% נכות צמיתה גרם חורבן אישי לתובעת, המקשה על חייה והסיט אותה מההצלחה בחייה ודי לראות נתוני ירידת השכר מכ-18,000 ₪ לשכר של כ-5,000 ₪, ובהמשך לאי עבודה כלל, וברור כי ההשפעה של התאונה הינה רבה מאד על התובעת". גם בסיכומי תשובתה חזרה התובעת וטענה כי "התאונה גרמה לחורבן אישי של התובעת וגרמה לה נזק קולוסאלי וסה"כ נזקיה בניכוי המל"ל נאמדים במעל 2 מליון ₪". עוד טוענת התובעת כי עלה בידיה להוכיח כי חלה גריעה גדולה בשכרה בעקבות התאונה, וזאת במשך שנים לאחר התאונה, ומדובר במקרה שבו התובעת כלל לא מצאה עבודה חילופית" (סעיף ח' לסיכומי התובעת). לאור האמור, מעמידה התובעת את נזקיה בגין הפסדי השתכרות, לעבר ולעתיד, על כ- 2,000,000 ₪. לעניין הפסדיה לעבר, טוענת התובעת כי ההפרש בין הכנסתה עובר לתאונה לבין הכנסתה במועד הדיון במכפלת החודשים שחלפו, עומד על סך של כ- 350,000 ₪.

     

27. לאחר בחינת הראיות שהובאו, ובפרט לאחר שנתתי דעתי לחקירתה של התובעת, מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שעזבה את עבודתה ב-XX בעטייה של התאונה מושא התביעה ואף לא הוכח כי הירידה בשכרה של התובעת נגרמה בשל התאונה.

     

    כפי שכבר צוין, לאחר עשרה ימי אי כושר, שבה התובעת לעבודתה ב- XXבמשרה מלאה, והמשיכה לעבוד עד לחודש ינואר 2013, כחצי שנה לאחר התאונה. בהתאם לכך, בדו"ח וועדת המל"ל נרשם כי התובעת חזרה לעבודה בשכר עם ירידה קלה ואין מקום להפעיל את תקנה 15. מעיון בתלושי השכר שצורפו מן החודשים שלאחר התאונה (תלושי יולי, אוגוסט, ספטמבר 2012 צורפו לתצהיר התובעת; תלושי נובמבר, דצמבר 2012 הוגשו בדיון ההוכחות, סומנו נ/1)) עולה כי הייתה ירידה מזערית בשכרה.

     

    בחודש ינואר 2013, היא עברה לגור בXX, לשם לימודי תואר שני במדעי המחשב. במהלך לימודיה, עבדה התובעת במשך שנתיים במשרה חלקית – כ-40% משרה – בחברת הייטק, בשכר של 875 יורו. בחודש מאי 2016 סיימה התובעת את עבודתה כמתוכנן ("ההסכם, החוזה שלי היה מראש רק לשנתיים... אני לא עובדת עכשיו, גם לימודים חשובים, גם אין עכשיו עבודה" – עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 27-21). בתום לימודיה בXX, מתעתדת התובעת לשוב לישראל ולחפש עבודה בתחומה.

     

28. בחקירתה ציינה התובעת כי לאחר עשרת ימי אי הכושר בהם נעדרה ממקום עבודתה, היא חזרה לעבוד במשרה מלאה ובאותה משכורת למשך כל תקופת הנכות הזמנית שנקבעה לה, אך טענה – לראשונה – כי כתוצאה מהתאונה היא נאלצה לעזוב את עבודתה ואז החלה להרוויח רק 800 יורו בחודש (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 12-11). התובעת פירטה כי לאחר 10 ימי המחלה, כך לדבריה:

    "חזרתי לעבודה אבל הרגשתי עדיין כאבים, הייתה לי הגבלה בתנועה, בגלל הכאבים לא יכולתי להתרכז בעבודה שלי, בעבודה שלי התפקיד שלי כולל ללכת בין המשרדים, יש לנו כמה משרדים ב-XX, התפקיד שלי כולל גם לתת שירותים למחלקות שונות של פיתוח באותה חברה, ואז אני הייתי צריכה ללכת בין המשרדים, בין משרדים להיפגש עם אנשים, בגלל הגבלה בתנועה וכאבים לא יכולתי לעשות את זה בצורה טובה, ואני הרגשתי תסכול, ראיתי שאני לא יכולה להתקדם בקריירה שלי, ובגלל שהייתי בחופשה 10 ימים במחלה, הפסדתי פרויקט שהיה אמור לקדם אותי בקריירה שלי" (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 23-17).

     

    התובעת חזרה על הדברים וטענה כי:

    "אני ראיתי שאני לא מצליחה להתקדם בקריירה שלי בגלל התאונה הזו, אני בזמן התאונה, בחופשת מחלה, אני פספסתי את הפרויקט, הייתי אמורה להיות חלק מפרויקט שהיה אמור לקדם אותי מאד, ובגלל שלא הייתה בעבודה, מישהו אחר קיבל את האחריות לפרויקט" (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 14-12).

     

29. אין בידי לקבל טענותיה אלה של התובעת. כל טענותיה בדבר אי קידומה בשל אותם עשרה ימי היעדרות, לא נכללו בתצהיר שהוגש מטעמה והועלו לראשונה במסגרת חקירתה הנגדית של התובעת. הטענה לפיה היעדרות בת ימים ספורים היא שהשפיעה על כל מהלך הקריירה של התובעת, נטענה בעלמא, לא הובאה לגביה כל ראיה והיא לא נתמכה באישור או בתצהיר של המעביד (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 16-15). לא בכדי התנגד בא-כוח הנתבעות להרחבת חזית מיד עם העלאתה של טענה זו (עמוד 9, שורה 26; עמוד 12, שורות 18-17 ושורות 27-25). מעבר לכך, מחקירתה של התובעת הסתבר כי היא לא פוטרה ממקום עבודתה, אלא עזבה על דעת עצמה (עמוד 11, שורה 33). עוד הוכח כי נסיעתה לחו"ל הייתה יזומה, לצרכי לימודים: התובעת אישרה כי רצתה ללמוד תואר שני במדעי המחשב (עמוד 13, שורה 9), וכי בחרה ללמוד בXX ולא בארץ מטעמים כלכליים: "תואר שני בארץ עולה כ-80,000-60,000 ₪ ובXX זה חינם" (עמוד 13, שורות 11-10). לאור האמור, השכר אותו השתכרה התובעת בXX אינו מהווה אינדיקציה לירידה הנטענת בשכרה לאחר התאונה ואינו רלבנטי כלל. התובעת למדה לתואר שני ואין כל קשר בין יכולת השתכרותה כסטודנטית בארץ זרה, תוך כדי לימודים לתואר שני, לבין שכרה בארץ עובר לתאונה ולאחריה.

     

30. לאור האמור, ומשלא הוכח קשר בין ההפסדים הנטענים לבין התאונה, יש מקום לפסוק לתובעת בגין הפסדי השתכרותה לעבר סך של 3,000 ₪, זאת בגין הפגיעה בשכרה בעשרת ימי ההיעדרות ובהתאם לחישוב הנתבעת (סעיף 77 לסיכומי הנתבעת).

     

    הפסדי השתכרות לעתיד

     

31. התובעת מעמידה את הפסדי השתכרותה לעתיד על סך של כ-2,200,000 ₪. חישובה נערך, כאמור, לפי נכות תפקודית של 20% ובסיס שכר לפי שילוש השכר במשק.

     

32. כפי שפורט לעיל, התובעת לא הוכיחה כי נגרמו לה הפסדי שכר בגין התאונה. היפוכם של דברים הוא הנכון: התובעת חזרה לעבוד לאחר התאונה אצל אותו מעביד ובאותו היקף משרה, נסעה לXX ללימודי תואר מתקדם ואף עלה בידיה לעבוד במקביל ללימודים אלה. לצורך הערכת הפגיעה בכושר השתכרותה בעתיד, הבאתי בחשבון גם את אופי עיסוקה של התובעת, כXX, אך גם את קביעת המומחה בדבר קיומה של הגבלה בתנועה וכן את שנות העבודה הרבות (32 שנים) הצפויות לתובעת עד לגיל פרישה. בהתחשב בכל אלה, מצאתי לנכון לפצות את התובעת בגין הפסדי השתכרותה לעתיד בסכום גלובלי של 200,000 ₪, המהווה כ- 60% מחישוב אקטוארי.

     

33. לסכומים שנפסקו בגין הפסדי השתכרות יש להוסיף הפסדי פנסיה בהתאם לפסיקה, בסך של 25,375 ₪.

     

    עזרת הזולת

     

34. התובעת נעזרה בקביים כעשרה ימים לאחר התאונה (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 18.10.15, שורות 24-23). מר מ', מי שהיה בן זוגה של התובעת במועד הרלבנטי, תיאר בתצהירו כי "בזמן שפלונית נעזרה בקביים להתניידותה, ששאלנו מעמותת 'יד ריבה' (צ"ל: יד שרה) בראשון לציון, פלונית הייתה תלויה בי בפעולות היומיומיות כגון ניקיון, קניות, התניידות, רחצה, גריבת גרביים, נעילת נעליה, הגעה לטיפולים ועוד" (סעיף 14 לתצהיר מר מ'). בחקירתה, אישרה התובעת כי לא נזקקה לעזרה בשכר מאז התאונה ועד היום (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 8-5).

     

    בנסיבות העניין, נוכח אופי הפגיעה (הליכה בצליעה והגבלה אקטיבית בתנועתיות) ותקופות אי הכושר שנקבעו, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת בגין עזרת הזולת, לעבר ולעתיד, סכום גלובלי של 10,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות

     

35. התובעת פירטה בתצהירה כי נאלצה לעבור טיפולים רפואיים והוציאה הוצאות שונות עבור תרופות, זריקות ופיזיותרפיה (סעיף 38 לתצהיר). בנוסף, טענה התובעת כי נשאה בעלות נסיעות לקבלת טיפולים ולביקורות.

     

36. מדובר בתאונת עבודה ומשכך, זכאית התובעת להשבת הוצאותיה הרפואיות מהמל"ל ולטיפולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. התובעת אישרה כי בכל התקופה עד שעזבה את הארץ לא היו לה הוצאות רפואיות (עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 31-30) וכי נסעה בתחבורה ציבורית בלבד (עמוד 16, שורות 4-1). כאמור, התיעוד הרפואי שצורף כלל, נוסף על תעודת חדר המיון, פניה אחת בלבד לרופא, לצורך קבלת תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה. לא הומצאו קבלות ואישורים על הוצאות נוספות.

     

    בנסיבות אלה, ובשים לב גם להוצאות ניידות להן תזקק התובעת, יועמד הפיצוי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד על סכום גלובלי בסך של 5,000 ₪.

     

    כאב וסבל

     

37. על יסוד מכלול הנתונים שהובאו בפני, יועמד הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 45,000 ₪.

     

    תביעת המל"ל

     

38. אין חולק כי כתוצאה מהתאונה נקבעו לתובעת על ידי המל"ל הנכויות הרפואיות כדלקמן:

    נכות זמנית בשיעור 40% מיום 1.7.2012 ועד ליום 31.12.2012.

    נכות זמנית בשיעור 30% מיום 1.1.2013 ועד ליום 22.7.2013.

    נכות צמיתה בשיעור כולל של 19% מתוכם 10% נכות לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות ו-10% נכות לפי סעיף 49(4) לתקנות.

     

    עוד אין חולק כי המל"ל שילם לתובעת גמלאות בסך של 174,963 ₪. לאור האמור, טוען המל"ל כי הוא זכאי להחזר מן הנתבעות של מלוא הגימלאות ששילם לתובעת.

     

39. הנתבעת טוענת כי אין מקום לקבל את תביעת המל"ל במלואה. נטען כי מומחה בית המשפט, פרופ' סודרי, קבע במימצאי בדיקתו כי "בהשוואה לממצאי המל"ל חל שיפור במצב כף הרגל". לאור קביעה זו, כך נטען, שומה היה על המל"ל לזמן את התובעת לבדיקה נוספת מטעמו. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובעת הייתה בפועל באי כושר למשך 10 ימים בלבד, ולאחריהם חזרה לעבודה והשתכרה באופן מלא. מאחר שהמל"ל שילם לתובעת פיצוי בגין נכויות זמניות למשך שבעה חודשים, בסך של 61,000 ₪, הרי שהמל"ל שילם לתובעת ביתר ולפיכך אין הוא זכאי להשבת כספים אלה.

     

40. לעניין הטענה הראשונה – מדובר בטענה שאמורה הייתה להישמע מפי התובעת ולא מפי הנתבעת, שהרי מאחר שהתביעה אינה נבלעת, תצטרך הנתבעת ממילא לשלם את מלוא הנזק שנפסק – בין אם לתובעת ובין אם למל"ל. מכל מקום, הפער בין הבדיקות אינו כה משמעותי. לא ברור כלל אם היה בבדיקה נוספת כדי לשנות מקביעת מומחי המל"ל וספק גם אם פער כזה מצדיק את הפעלת תקנה 37 לתקנות המל"ל וזימונה של התובעת לבדיקה נוספת. אשר לטענה השנייה – הובהר כי התובעת קיבלה את הגימלאות שלא במסגרת דמי פגיעה, אלא בהתאם לנכויות הזמניות ולנכות הצמיתה שנקבעה. מדובר בגמלאות שאינן מותנות בקיום עבודה בפועל, אלא הן משולמות בגין אי כושר זמני, להבדיל מדמי פגיעה, המשולמים לפי העדרות בפועל מעבודה. משכך, תביעת המל"ל מתקבלת במלואה.

     

    סיכום נזקי התובעת

     

    הפסד שכר לעבר

    3,000 ₪

    הפסד שכר לעתיד

    200,000 ₪

    הפסדי פנסיה

    25,375 ₪

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

    10,000 ₪

    הוצאות וניידות

    5,000 ₪

    כאב וסבל

    45,000 ₪

    סך נזקי התובעת

    288,375 ₪

    סך נזקי התובעת לאחר אשם תורם

    230,700 ₪

    סך נזקי התובעת לאחר ניכויים

    55,737 ₪.

    סוף דבר

     

    הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 55,737 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 23.4% ובצירוף הוצאות משפט שהוציאה התובעת.

     

    בנוסף, תשלם הנתבעת למל"ל (תובע 2) סך של 174,963 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 23.4% ובצירוף הוצאות משפט שהוציא התובע.

     

    הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד ליום תשלומם בפועל.

     

    המזכירות מתבקשת להמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

     

     

    ניתן היום, 07 מאי 2018, בהעדר הצדדים.