אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלונית ואח' נ' מלון ארקדיה ספא אילת בע"מ ואח'

פלונית ואח' נ' מלון ארקדיה ספא אילת בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 04/04/2021 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום בת ים
11390-09-16
18/03/2021
בפני השופטת:
שרי סנדר מקובר

- נגד -
תובעים:
1. פלונית
2. המוסד לביטוח לאומי עופר בן צבי

עו"ד שי אשכנזי (בשם תובעת 1)
עו"ד עופר בן צבי (בשם תובע 2)
נתבעות:
1. מלון ארקדיה ספא אילת בע"מ
2. הכשרה היישוב חברה לביטוח

עו"ד שי שמש
פסק דין
 

 

מבוא

 

  1. זוהי תביעה לפיצויים של התובעת 1 ותביעת שיבוב של התובע 2, בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאריך 19.9.2012, בעקבות נפילת התובעת בשביל היציאה של מלון הנתבעת 1 (להלן: "התאונה"). לטענת התובעת, התאונה התרחשה בשל ליקויים בשביל וכן הפרשי גובה בין השביל ובין המדרכה הצמודה אליו.

     

    הצדדים

     

  2. התובעת 1, הגב' מ' ע' (להלן: "התובעת"), ילידת 10.1.1971, הייתה כבת 41 במועד התאונה, נשואה, אם לשלושה ילדים.

     

  3. התובע 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), שילם וישלם לתובעת תקבולים בגין נכויות אשר לטענתו נגרמו לה בתאונה, ועל כן הוא תובע שיבוב של תקבולים אלו מהנתבעות.

     

  4. הנתבעת 1, מלון ארקדיה ספא אילת בע"מ, היא האחראית על המקרקעין בהם התרחשה התאונה (להלן: "הנתבעת" או "המלון").

     

  5. הנתבעת 2, הכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הכשרה") הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את המלון בביטוח צד ג' בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה.

     

    ההליך בתמצית

     

  6. בין הצדדים מחלוקות הן בשאלת אחריות הנתבעות לתאונה, הן בשאלת הנזק.

     

  7. להוכחת טענותיהם בנושא החבות, הגישו הצדדים חוות דעת מהנדסים מטעמם; של מר פנחס פיכמן מטעם התובעת, ושל מר דוד אופיר מטעם הנתבעות. הצדדים הסכימו על הגשת חוות הדעת ללא חקירת המומחים.

     

  8. בנוגע לנזק, הגישו הצדדים חוות דעת רפואיות בתחומי האורתופדיה והפסיכיאטריה. בשל הפער בין חוות הדעת, מונו מומחים רפואיים מטעם בית המשפט- ד"ר צבי כהן בתחום האורתופדיה וד"ר ערן רולניק בתחום הפסיכיאטריה. ד"ר רולניק בדק את התובעת פעמיים בהפרש של כשנתיים וגם נחקר בבית המשפט.

     

  9. הצדדים הגישו ראיות והתקיימו שתי ישיבות הוכחות:

    בישיבת ההוכחות הראשונה, שהתקיימה בתאריך 5.7.2020, נחקרו התובעת, בעלה מר דניאל עשור, ומעסיקתה עד למועד התאונה, הגב' הילה נגד.

    בישיבת ההוכחות השנייה, שהתקיימה בתאריך 25.11.2020, נחקר המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר ערן רולניק.

     

  10. התביעה החלה להתברר ונדונה תחילה בפני כב' השופט י' בשן. מאז 11.11.2019, ב- 16 החודשים האחרונים, נדונה בפניי.

     

    שאלת האחריות

     

    מקום התאונה

     

  11. אין מחלוקת שהיציאה ממלון הנתבעות גבוהה ממפלס הרחוב.

     

  12. הכניסה למלון והיציאה ממנו מכיוון הרחוב יכלו להתבצע בשתי דרכים: האחת, באמצעות מדרגות היוצאות מהמלון שהובילו למדרכה. השנייה, בשביל סלול משופע, מעין כבש, שיוצא אף הוא מהמלון ונמצא בסמוך למדרגות, הוא השביל בו הלכה התובעת וממנו נפלה.

     

  13. בצדו הימני של השביל שבו הלכה התובעת כשיצאה מהמלון היה קיר אבן גבוה לכל אורכו. לאורך צדו השמאלי של השביל, במקביל לרחוב, היה בנוי קיר אבן נמוך יותר, בגובה של כ- 111 ס"מ. קיר זה היה קצר יותר מזה שבצד ימין ולא המשיך עד לסוף השביל הסלול, אלא הסתיים מעט קודם לכן, לקראת סוף השביל.

     

  14. לאדם היוצא מהמלון ויורד בשביל קיימות שתי אפשרויות לרדת מן השביל למדרכה:

     

    הדרך האחת לצאת מהשביל למדרכה היא ללכת בו ישר עד לסופו, כשבסוף השביל, במקום בו מסתיים השיפוע שלו, הוא ממשיך למשטח הליכה המרוצף, בריצוף שונה מאבני המדרך של המדרכה, כשהמשטח ממשיך ומתחבר אל המדרכה. לא נטען שהיה הפרש גובה בין השביל לבין משטח ההליכה שהמשיך ממנו בסופו.

     

    הדרך השנייה לצאת מהשביל למדרכה היא לרדת ממנו לפני סופו, במקום בו הקיר הבנוי משמאלו מסתיים, תוך כדי פנייה שמאלה מן השביל אל המדרכה. בירידה כזו מהשביל, בטרם הסתיים, אל המדרכה, צריך לרדת מדרגה קטנה כדי לעבור למדרכה. בירידה זו מהשביל למדרכה, נפלה התובעת.

     

    טענות התובעת 1

     

  15. לטענת התובעת, התאונה התרחשה עת יצאה בשעות הבוקר מפתח המלון, והחלה צועדת על השביל הסלול. לקראת סיום השביל, לפני סופו, ירדה התובעת מהשביל, כשהיא פונה תוך כדי כך ממנו שמאלה אל המדרכה. בירידה הצדדית שלו, תוך שירדה במדרגה למדרכה, מעדה התובעת ונפלה, בשל הפרש גובה לא תקני לטענתה בין השביל לבין המדרכה.

     

  16. התובעת בחרה ללכת בשביל היציאה מהמלון ולא במדרגות היציאה מהמלון, שכן המדרגות היו שבורות (עמ' 7 שו' 6 לפרו' מ- 5.7.2020).

     

  17. התובעת ירדה מהשביל אל המדרכה, בפנייה ממנו שמאלה, מעט לפני סופו, ולא המשיכה ישר עד סוף השביל, מאחר שלטענתה, בסוף השביל הוצבו משטחי מים מינרליים, מקררים ושולחנות שחסמו את המעבר ממנו לקיוסק שהיה בנוי בהמשכו. התובעת ביקשה להימנע מכניסה לקיוסק רק כדי לעבור דרכו למדרכה.

     

  18. התובעת צירפה לתביעתה חוות דעת מהנדס בטיחות מטעמה, מר פנחס פיכמן, אשר קבע כי קיימים בשביל ליקויי בטיחות רבים, מקיפים ונרחבים, בהם, בין היתר, פער לא בטיחותי בין קצה השביל לבין המדרכה. בנוסף, היו קיימות בשביל מרצפות שבורות ושיפוע שאינו תקני. מומחה הבטיחות מטעם הנתבעות, מר דוד אופיר, הסכים בחוות דעתו כי היה קיים במקום הפרש גובה בלתי תקני בין השביל למדרכה שהתממש לכדי סיכון וגרם לנפילת התובעת ולפגיעתה הקשה. לנוכח הליקויים החמורים המפורטים לעיל, טוענת התובעת כי יש לקבוע שהנתבעות אחראיות לנזקי התובעת.

     

  19. התובעת ביקרה במלון לראשונה בחייה ולמשך ימים בודדים בלבד, היא לא הכירה את המקום קודם לכן ולא הייתה לה אפשרות לבחור בדרך אחרת בטוחה ליציאה מהמלון. לא הייתה לה כל אפשרות, על כן, להימנע מהתאונה.

     

    טענות התובע 2 (המל"ל)

     

  20. המל"ל הצטרף בסיכומיו לטענות התובעת 1 בסיכומיה בסוגיית החבות.

     

    טענות הנתבעות 1 ו- 2

     

  21. התובעת לא תמכה את עדותה אודות נסיבות התאונה בעדויות חיצוניות. עדותה בבית המשפט באשר לנסיבות לא תאמה לנטען בתצהירה, שכן רק בעדותה היא טענה לראשונה שהיא ירדה מהשביל אל המדרכה לפני סופו. מדובר בהרחבת חזית שהנתבעים מתנגדים לה.

     

  22. התובעת גם טענה לראשונה בעדותה שהיא החליטה לרדת מהשביל במקום בו היה הפרש גובה, ולא להשלים את הירידה עד המדרכה בבטחה, כי לא היה לה נעים להיכנס לקיוסק ואז לצאת ממנו. היא גם טענה לראשונה שבסוף השביל היו שולחנות ומקרר של ארטיקים. טענות אלו לא נטענו בכתב התביעה, בתצהירה ובחוות דעת המהנדס מטעם התובעת. לא צורפו על ידי התובעת תמונות המראות את אזור קצה השביל, הקיוסק, השולחנות או המקרר. לא הוכח כי הייתה מניעה להשלים את הירידה בסוף השביל ולצאת ממנו בבטחה אל המדרכה.

     

  23. לא הייתה כל מניעה להשלים את הירידה בשביל בבטחה.

     

  24. האירוע לא דווח למלון בזמן אמת. איש מלבד התובעת אינו יודע כיצד קרתה התאונה.

     

  25. התאונה התרחשה ביום הרביעי לחופשת התובעת במלון, באור יום, וכאשר הראות הייתה טובה. התובעת הודתה שהיא ירדה באותו שביל לפחות פעם אחת נוספת לפני התאונה.

     

  26. אין לקבל את טענת התובעת בסיכומיה שאין זה סביר שאורחי המלון ייאלצו לרדת ולעבור דרך הקיוסק שאינו קשור למלון. לא צורפה כל ראיה לכך שהקיוסק אינו קשור למלון ושל מי הבעלות על המקרקעין.

     

  27. השביל המוביל ליציאה מהמלון הינו בבעלות הנתבעת לכל אורכו. השביל איפשר ירידה בטוחה לאורכו עד סופו. התובעת הודתה כי היא לא מעדה או נתקלה בהפרש גובה תוך כדי הליכה על השביל, אלא יזמה את הירידה ממנו בצדו במודע, מתוך מטרה לקצר את דרכה. גרסה זו מרוקנת מתוכן את חוות דעת מומחה הבטיחות מטעם התובעת.

     

  28. מומחה הבטיחות מטעם הנתבעות, מר דוד אופיר, קבע בחוות דעתו כי השביל מתחבר בקצהו התחתון למדרכה ברחוב. אין תקנות המחייבות התקנת מעקה במקום זה. כל שנדרש מהתובעת היה להסתכל על דרכה ולרדת בבטחה.

     

  29. לנוכח האמור ולאור גרסת התובעת בעדותה, התאונה הייתה לא צפויה, ונבעה מחוסר אחריות מצד התובעת. כל שנדרשה התובעת לעשות היה לצעוד עוד מספר צעדים על השביל ולהמשיך בו ישר עד סופו שהמשיך ישירות למדרכה. לא הייתה כל הנחיה או מניעה לעשות כן ולא היה כל מפגע או ליקוי בדרך זו.

     

  30. לאור האמור, טוענות הנתבעות, כי דין התביעה נגדן להידחות בהעדר אחריות כלשהי לנזקי התובעת.

     

    דיון והכרעה

     

    נסיבות התאונה

     

     

  31. התובעת העידה כי היא ירדה מהשביל אל המדרכה ותוך כדי כך היא נפלה. התובעת תיארה את רגע התאונה כך: "ירדתי, הסתובבתי לירידה, הלכתי בשביל. באתי לרדת ונחתי במכה על הרגל" (עמ' 9 שו' 9 לפרו' מ- 5.7.2020). התובעת העידה כי היא נמנעה מהליכה ישר בשביל עד לסופו, שכן לא היה לה נעים להיכנס לקיוסק רק לצורך מעבר בו.

     

  32. התובעת העידה עוד, כי מי שהיה יורד בשביל עד סופו בהליכה ישרה, היה חייב להיכנס לשטח של קיוסק שנמצא שם ושלא היה קשור למלון. לדבריה, בסוף השביל הוצבו שולחנות ובקבוקים כדי למנוע מאנשים להיכנס לשטח הקיוסק ולאלצם לצאת מהשביל לפני סיומו, על ידי פנייה שמאלה וירידה ממנו למדרכה, מקום בו היה הפרש גבהים.

     

     

  33. צודקות הנתבעות בסיכומיהן שהטענה שבסוף השביל עמד קיוסק נטענה על ידי התובעת לראשונה בעדותה ולא קודם לכן. הן גם צודקות שטענה זו לא הוכחה ולא הובאו תמונות כלשהן להמחשת קיומו של קיוסק או לחפצים שחסמו לכאורה את המעבר בסוף השביל כנטען. עם זאת, אין בכך משום הרחבת חזית.

    ראשית, מומחה הבטיחות מטעם התובעת מציין בחוות דעתו כי בעת ירידה ישר בשביל עד סופו, "נכנסים למגרש השכן שלפעמים חוסם את המקום ע"י שולחנות" (סעיף 6 לחוות דעתו). אמנם לא צוין בחוות הדעת כי מדובר בקיוסק, אך הובהר כי מדובר במעבר מן השביל לשטח של גורם אחר שהוא אינו שטח של המלון.

    שנית, הן בכתב התביעה, הן בתצהירה, טענה התובעת כי היא נפלה מהשביל בשל הבדלי גבהים שהיו בין השביל המשופע לבין המדרכה. התובעת התייחסה בדבריה באופן טבעי רק לקטע השביל בו היא ירדה ולא לקטעים אחרים שבו. גם התייחסותה לשאלה מדוע בחרה לרדת מהשביל לפני שהסתיים נדרשה ממנה לראשונה רק בחקירתה הנגדית, ואין לראות בדברים שמסרה תובעת בחקירתה משום שינוי בגרסתה העובדתית לתאונה או הרחבת חזית.

     

  34. מתחילת הדרך טענה התובעת כי היא נפלה בשל הפרשי גבהים. בכתב התביעה ובתצהיר התובעת תוארה התאונה באופן תמציתי ביותר, ללא פירוט עובדתי מעבר לטענה שהנפילה נגרמה בשל הפרשי גובה בין השביל למדרכה. התובעת לא נדרשה למסור פרטים נוספים על הנטען בכתב התביעה או בתצהיר. הפרשי הגובה הנטענים היו קיימים רק במקום בו יצאה מהשביל. בסוף השביל אין הפרשי גובה ואף לא נקבע על ידי מומחי הבטיחות מטעם שני הצדדים כי היו הפרשי גובה. על כן, עדותה של התובעת, שהיא יצאה מהשביל במקום בו יצאה, מתיישבת עם טענתה העובדתית אותה היא טענה לכל אורך הדרך, שהתאונה התרחשה במקום בו היו הפרשי גובה בין השביל למדרכה ואין לפיכך בעדותה משום הרחבת חזית.

     

  35. עדות התובעת וטענותיה בנוגע לנסיבות התאונה, כמו גם עדותה באשר למצבה כתוצאה מהתאונה כפי שיפורט בהמשך בפרק הנזק, נמצאו אמינים בעיניי. אין בעובדה שהתובעת לא הזכירה את הקיוסק שהיה בסוף השביל כדי לפגוע במהימנותה. כאמור, תיאור נסיבות התאונה בתצהירה של התובעת היה תמציתי יותר בהשוואה לעדות המפורטת שמסרה התובעת. אין, על כן, בהוספת עובדות בנוגע למקום בו התובעת בחרה לא לעבור, במענה לשאלות שנשאלה בחקירתה הנגדית, כדי ללמד על סתירות בעדותה. התובעת העידה באופן קולח וקוהרנטי ולא היו סתירות המחייבות את דחיית טענותיה.

     

  36. אין מחלוקת שהתובעת הייתה לבדה ברגע התאונה. לדבריה, כשהיא מעדה, היא נפלה על הרצפה במדרכה והתיישבה ללא יכולת לזוז. אדם זר שראה אותה הזעיק למקום את בעלה, שלקח אותה לבית החולים "יוספטל". מדובר, אפוא, בעדות בעלת דין יחידה, אשר בית המשפט מחויב להזהיר עצמו לפני קבלתה ללא ראיה חיצונית התומכת בעדות זו.

     

  37. בתעודת חדר מיון מיום התאונה בתאריך 19.9.2012 (צורפה למוצגי התובעת), נכתב כי התובעת "סובבה את כף רגל ימין". התובעת טענה כי מיד לאחר התאונה היא סבלה מכאבים קשים ביותר ("רציתי למות באותו רגע. לא יכולתי לסבול את הכאבים באותו רגע. זה הכי הטריד אותי באותו רגע. סבלתי ככה כמה שעות עד שגיבסו לי את הרגל"- עמ' 9 שו' 30 לפרו' מ- 5.7.2020). לנוכח הסבר זה, איני סבורה כי יש לראות בתיאור הנסיבות הלאקוני שתועד בזמן בו סבלה התובעת מכאבים גדולים והייתה כאובה ביותר כדי לפגוע בגרסת התובעת לתאונה. יתרה מזו, בתעודת חדר מיון מתאריך 23.9.12 נכתב "לדבריה ביום ד' נחבלה בקרסול...". ובסיכום מחלה מאותו יום נכתב במפורש: "לדבריה, לפני 5 ימים מעדה על מדרגה באילת ונחבלה...". מכאן שנסיבות התאונה מעוגנות במסמכים הרפואיים הסמוכים לאחר התאונה.

     

  38. על כן, על אף היותה עדות בעלת דין יחידה, לאור מהימנותה, עקביותה בטענותיה והתמיכה בגרסתה שנמצאה במסמכים הרפואיים, כמו גם הליקויים הבטיחותיים שנמצאו על ידי מומחי הבטיחות המסבירים את הסיבה לפגיעה, אני מקבלת את גרסתה של התובעת לגבי נסיבות התאונה. לאור כל האמור, אני קובעת שהתובעת ירדה מהמלון בהליכה בשביל לכיוון המדרכה. לפני סוף השביל, במקום בו הסתיים המעקה הבנוי, בהסתובבה שמאלה שמאלה, ירדה במדרגה למדרכה, הורידה את רגלה למדרכה, מעדה ונחבלה.

     

    חבות הנתבעות

     

  39. בחוות דעת הבטיחות של שני הצדדים מפורטים ליקויים אשר קשורים בקשר סיבתי ישירות לתאונה. העיקרי בהם, והיחיד שאינו שנוי במחלוקת, הינו ליקוי בגובה המדרגה ממנה ירדה התובעת מהשביל למדרכה. שני המומחים מסכימים כי גובהה המקסימלי של המדרגה שהתובעת ירדה בה כשיצאה מהשביל הגיע ל- 29 ס"מ. מומחה התובעת מציין כי גובה קצהו התחתון של השביל מעל ריצוף המדרכה היה בגובה של 9 ס"מ, בעוד שמומחה הנתבעות קבע כי הוא היה בגובה של 6 ס"מ. שני המומחים מסכימים למעשה כי מדובר בירידה לא תקנית ומדרגה שלא הייתה ישרה, ולא עמדה במידותיה של מדרגה תקנית.

     

  40. מומחה הנתבעות, מר דוד אופיר, קובע בסעיף 3.5.1. בחוות דעתו כי "בקצה התחתון בכבש קיים הפרש גובה משתנה בין פני המשטח ובין פני המדרכה וזאת גם משום שיפוע המשטח וגם, ובעיקר, עקב שיפוע המדרכה במקום (המשטח משופע ביוון הירידה והמדרכה משופעת בכיוון הפוך לכך)".

    מומחה הנתבעות הפנה לתקנה הנוגעת ליציאה מדלת, אשר הוא עצמו מודה בחוות דעתו שהיא אינה רלוונטית למקרה הנוכחי. המומחה למעשה מכיר בכך שהפרש הגובה בין השביל למדרכה במקום בו מסתיים הקיר הבנוי מצד שמאל הפונה למדרכה אינו תקני. הוא אמנם מייחס זאת לשיפוע הלקוי במדרכה ואף פוטר מאחריות שכן היה לדבריו מעקה במקום, אך אין בכך כדי לסייע לעצם הליקוי הקיים בין השביל למדרכה כנטען על ידי התובעת.

     

  41. בנוגע למעקה, מומחה התובעת קבע שלא היה במקום מעקה, כפי שאף ניתן לראות בתמונות של השביל שצורפו לחוות דעתו (ראו תמונות 13 – 15, עמ' 9 לחוות הדעת). מומחה הנתבעות טען שהקיר הבנוי שימש כמעקה תקני וכי התקן אליו הפנה מומחה התובעת אינו רלוונטי. כן טען מומחה הנתבעות כי במקום בו נפלה התובעת, בו הסתיים הקיר הבנוי, התקן אינו מחייב קיומו של מעקה, בשל הפרשי הגובה בין השביל למדרכה, שהיו נמוכים מ- 60 ס"מ. מומחי הבטיחות לא נחקרו בבית המשפט ולפיכך לא ניתן להעדיף את קביעתו של מומחה אחד על פני אחר בהקשר זה. על כן, התובעת לא הוכיחה כי העדר מעקה הינו בניגוד לתקן המחייב באופן שמהווה רשלנות מצד הנתבעות.

     

  42. תוצאת האמור היא, שאין מחלוקת בין מומחי הבטיחות שהמדרגה ממנה ירדה התובעת למדרכה הייתה בגובה לא תקני ולקוי. ליקוי זה, שגרם להפרש גובה לא תקין בין השביל למדרכה, הוא הסיבה העיקרית שגרמה לנפילת התובעת והוא קשור בקשר סיבתי ישיר לנסיבות התרחשות התאונה כפי שתיארה אותה התובעת בעדותה, שכאמור נמצאה אמינה והתקבלה.

     

  43. מאחר שהנתבעות היו אחראיות על המקרקעין בהן היה מצוי הליקוי שגרם לתאונה, ועל כך אין מחלוקת, אני קובעת כי הנתבעות התרשלו ביצירת המפגע של הפרשי הגובה בין השביל למדרכה, ולא נקטו גם אמצעי זהירות ראויים למניעת המפגע והמכשול, כמו הצבת שלט אזהרה, או המשך הקיר הבנוי עד לסוף השביל, כדי למנוע ירידה מהשביל לפני סופו. כתוצאה מכך, גרמו הנתבעות ברשלנותן להתרחשות התאונה.

     

  44. אני מקבלת את טענת מומחה הנתבעות, מר אופיר, שליקויים נוספים שנמצאו במקום אינם קשורים בקשר סיבתי לתאונה ואין לייחס לנתבעות רשלנות בגינם. כך באשר להפרשי גובה בין אריחים שהיו לאורך השביל, לאריחים שהיו שבורים או חלקים, ובאשר לשיעור השיפוע של השביל (שכן התובעת לא החליקה כתוצאה מעומק השיפוע). אין באמור כדי לפגוע בקביעותיי בכל הנוגע לליקויים שמצאתי שהם קשורים בקשר סיבתי לתאונה ובמסקנתי לגבי רשלנות הנתבעות, כאמור.

     

     

     

    אשם תורם

     

  45. התובעת לא הייתה יכולה לצפות את התאונה ולמנוע אותה באופן כלשהו. לא הייתה לתובעת דרך להיזהר מפני הליקוי בעטיו נגרמה התאונה, היינו, הפרש גובה לא תקני בין השביל למדרכה, שכן הוא אינו נראה לעין. גם אם התאונה התרחשה באור יום, אדם מן השורה אינו יכול לראות, ודאי לא לדעת, שהפרש הגובה במקום אינו תקני ועלול לגרום לנפילה. התובעת גם העידה שהיא הלכה רגיל, לא איבדה שיווי משקל, לא אחזה דבר בידיה ולא הלכה באופן כלשהו שהיה לא אחראי מצדה, כך שהתאונה לא התרחשה בשל הליכה לא זהירה מצדה.

     

  46. אני גם מקבלת את טענת התובעת שהיא לא הכירה את המקום לפני התאונה. בעדותה, אמרה התובעת כי הייתה זו הפעם הראשונה שהיא ובני משפחתה ביקרו באותו מלון, טענה שלא הופרכה. אין בעובדה שהתובעת עברה במקום, במהלך שלושת ימי החופשה שקדמו לתאונה, כדי לקבוע כי היא "הכירה" את המקום וכי הייתה צריכה לדעת ולהיזהר מפני הפרשי הגובה בין השביל למדרכה.

     

  47. איני סבורה כי יש מקום לייחס אשם תורם לתובעת בגין בחירתה לצאת מהמלון באמצעות השביל ולא באמצעות המדרגות. גם השביל היה מיועד ליציאה ולמעבר אורחי המלון ולא הייתה כל מניעה לעשות בו שימוש. יתרה מזו, בתמונות שצורפו לחוות דעת מומחה הבטיחות מטעם התובעת, נראה כי במדרגות אכן היו שברים כנטען (ראו תמונות 10 ו- 11 בעמ' 9 לחוות הדעת), כך שסבירה בעיניי בחירת התובעת לעשות שימוש בשביל ולא במדרגות.

     

     

  48. אינני מקבלת את טענת הנתבעות שחלה על התובעת מעין חובה לצאת מהשביל רק בסופו, ב"יציאה הטבעית" שלו, כפי שכינה זאת מומחה הבטיחות מטעם התובעת, ושיש לייחס לתובעת אשם תורם בשל בחירתה לצאת מהשביל לפני שהסתיים, תוך "קיצור דרך" לכאורה. הקיר הבנוי שתחם את צדו השמאלי של השביל ושימש גם כמעקה הסתיים לפני סוף השביל, ומהנקודה בה הסתיים המעקה הבנוי, התאפשרה ירידה מהשביל למדרכה. אם רצו הנתבעות למנוע מאורחי המלון לרדת מהשביל למדרכה במקום בו הייתה המדרגה הלא תקנית, היה עליהן לוודא שאותה ירידה תהיה חסומה, למשל על ידי המשך המעקה הבנוי עד לסוף השביל, או לפחות על ידי הצבת שילוט ברור וגדול שיזהיר מפני ירידה במקום זה, כאמור. משלא עשו כן הנתבעות, היה עליהן לצפות שאורחי המלון ירדו למדרכה מכל נקודה בשביל המאפשרת זאת וכך עשתה גם התובעת. אין בכך רשלנות מצד התובעת, אלא התנהגות רגילה וסבירה והליכה שגרתית במקום פנוי למעבר, שאינו גבוה או מסוכן באופן בלתי סביר. בחירת התובעת לרדת מהשביל במקום שירדה אינה מהווה, על כן, התנהגות רשלנית מצדה.

     

  49. לאור האמור ומאחר והעובדה כי הליקויים בשביל הגישה לרחוב לא היו גלויים, ונדרשה מומחיות כדי לזהותם ולהבין משמעותם, ומשלא הוכח כי התובעת ירדה מהשביל באופן פזיז או בלתי סביר, איני סבורה כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור כלשהו.

     

    שאלת הנזק

     

  50. משהוכח כי הנתבעות אחראיות ברשלנותן לנזקי התובעת, יש לדון בנזקים אלו, שיעורם והיקפם, כדלקמן:

     

    הנכות הרפואית

     

  51. התובעת היא ילידת 10.1.1971, כבת 41 במועד התאונה, בת 50 היום.

     

  52. על פי חוות דעת המומחים, נגרמו לתובעת כתוצאה מנפילתה בתאונה נזקי גוף בעיקר בקרסול וכף רגל ימין ובברך שמאל. בגין הפגיעה עברה התובעת ניתוח בתאריך 10.3.2014 לאיחוי המפרק הסובטולארי מימין. בנוסף, נגרמה לתובעת פגיעה נפשית.

     

  53. שני הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות בתחומי האורתופדיה והפסיכיאטריה.

     

  54. מטעם התובעת הוגשו חוות דעת רפואיות כדלקמן:

     

    בתחום האורתופדיה- הוגשה חוות דעתו של ד"ר יחזקאל טיטיון, מומחה בכירורגיה אורתופדית. בחוות דעתו מיום 4.4.2016 קבע המומחה כי כתוצאה מהתאונה נותרו לתובעת נכויות זמניות ונכויות לצמיתות כדלקמן:

     

    נכויות זמניות:

    100% מיום התאונה (19.9.2012) עד 31.12.2012 (104 ימים).

    50% מיום 1.1.2013 עד 9.3.2014 (כ- 69 ימים).

    100% מיום הניתוח ב- 10.3.2014 עד 7.6.2014 (90 ימים).

    50% מ- 8.6.2014 עד 4.12.2014 (180 ימים).

     

    החל מיום 5.12.2014- נכות צמיתה:

    20%-בגין הפגיעה במפרק סובטאלארי בקרסול ימין, מצב לאחר קיבוע מפרק סובטאלארי וכאבים קשים, לפי סעיף 49(2)(ו) דומה בתקנות המל"ל.

    10%- בגין הפגיעה בקרסול ימין ומצב הגבלה נכרת בתנועות הקרסול, לפי סעיף 48(3)(א) בתקנות המל"ל.

    10% -בגין הפגיעה בברך שמאל ומצב של קרע מניסקוס מדיאלי, לפי סעיף 48(2)(ז)(1) בתקנות המל"ל.

    10%-בגין הפגיעה המותנית הגורמת למגבלת תנועה קלה וכאבים בעמוד שדרה מותני, ואשר מהווה החמרה, כנכות מוסבת, בשל צורת ההליכה והפגיעה בגפיים התחתונים, לפי סעיף 37(7)(א') בתקנות המל"ל, מתוכם 5% קשורים לתאונה נשוא התביעה.

    סה"כ נכות משוקללת בשיעור של 38.44% ובמעוגל – 39%.

     

    בתחום הפסיכיאטריה- הגישה התובעת את חוות דעתו של ד"ר רפאל שטרייכר, פסיכיאטר מומחה. בחוות הדעת, מתאריך 1.5.2016, קבע המומחה כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 30% בגין דיכאון מז'ורי עמיד לטיפול משנת 2013, לפי סעיף 34(א)(4) לתקנות המל"ל.

    המומחה המליץ על המשך מעקב פסיכיאטרי אחת לחודש לפחות, במסגרת קופת חולים. בנוסף, הומלץ על טיפול פסיכולוגי, שעלותו בשוק הפרטי היא בסכום של 350 ₪.

     

  55. סה"כ בתחומי האורתופדיה (39%) והפסיכיאטריה (30%), קבעו המומחים מטעם התובעת כי נכותה הצמיתה המשוקללת כתוצאה מהתאונה היא בשיעור של 57%.

     

  56. גם מטעם הנתבעת הוגשו חוות דעת רפואיות בתחומי האורתופדיה והפסיכיאטריה, כדלקמן:

     

    בתחום האורתופדיה- הגישה הנתבעת את חוות דעתו של ד"ר גד ביאליק, כירורג אורתופד מומחה. בחוות הדעת מתאריך 15.1.2018, קבע ד"ר ביאליק כי השבר בקרסול ימין גרם לתובעת נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 49(3) לתקנות המל"ל, בגין קשיון במפרק התת- טלארי. המומחה קבע כי אין קשר סיבתי בין התאונה נשוא התביעה לבין מצבה של התובעת בגב התחתון או לממצא חולני בברך שמאל.

     

    בתחום הפסיכיאטריה- הגישו הנתבעות את חוות דעתו של פרופ' אברהם פלד, פסיכיאטר מומחה. בחוות דעתו מיום 16.1.2018, ציין ד"ר פלד כי התובעת טופלה במרכז לבריאות הנפש בראשון לציון במשך שנתיים, פעמיים בשבוע, וכן עברה טיפול פסיכיאטרי אחת לחודש. מהתיעוד עלה כי התובעת פנתה לטיפול פסיכיאטרי בשנת 2013, ללא הטבה וכי התובעת מטופלת תרופתית על ידי MIRO + VIEPAX ללא תגובה במשך חודשים. ד"ר פלד ציין כי "קיימים ממצאים פסיכופתולוגיים לחוסר תפקוד אובייקטיבי בגין דיכאון אוטנטי" (סיפא בעמ' 2 בחוות הדעת). בהתאם, קבע ד"ר פלד כי לתובעת נותרה נכות זמנית בשיעור של 30%, בגין סטטוס מנטאלי ותפקוד של דיכאון מייג'ור, המתאים לאבחנה של דיכאון אוטנטי. עם זאת, קבע ד"ר פלד, כי התובעת אינה מטופלת באופן מספיק ולהערכתו מצבה יכול להשתפר במידה ותטופל בנזעי חשמל (ETC), טיפול שלהבנתו, התובעת מסכימה לקבלתו. טיפול ETC וטיפול במרפאת כאב יכולים לשפר את מצבה ולכן הנכות היא זמנית למשך שנה. בתום התקופה, בהנחה שתעבור טיפול מתאים, יש מקום להערכה חוזרת של מצבה.

     

  57. סה"כ קבעו המומחים הרפואיים מטעם הנתבעות כי נכותה של התובעת היא בשיעור של 10% אורתופדי לצמיתות, ובשיעור של 30% זמני לשנה בתחום הפסיכיאטרי.

     

  58. לאור הפער בין קביעות המומחים השונות מטעם הצדדים, מונו מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתחומי האורתופדיה והפסיכיאטריה, כדלקמן:

     

    הנכות האורתופדית

     

  59. בתחום האורתופדיה מונה כמומחה מטעם בית המשפט ד"ר צבי כהן, אורתופד מומחה. בחוות דעתו, מתאריך 18.10.2018, קבע המומחה כי כתוצאה מהתאונה נותרו לתובעת נכויות כדלקמן:

    20% בגין הפגיעה בכף רגל ימין לפי תקנה 4902)ו' לתקנות המל"ל.

    10% בגין הפגיעה במניסקוס בברך שמאל.

    נכות צמיתה משוקללת בשיעור 28%.

    המומחה קבע כי אין לתובעת נכות בגין כאבי גב תחתון או פגיעה בקרסול ימין.

     

  60. שני הצדדים לא ביקשו לחקור את ד"ר כהן והם אינם חולקים על קביעותיו הרפואיות (להבדיל מהנכות התפקודית הנובעת מכך). לפיכך, נכות קלינית זו, בשיעור של 28% לצמיתות, מחייבת.

     

    הנכות הנפשית

     

  61. בתחום הפסיכיאטריה מונה כמומחה מטעם בית המשפט ד"ר ערן רולניק (להלן: "הפסיכיאטר"). הפסיכיאטר בדק את התובעת פעמיים, בהפרש של כשנתיים, ונתן שתי חוות דעת. בתמצית, קבע הפסיכיאטר בחוות דעתו הראשונה, כי לתובעת נכות זמנית בשיעור של 30%. לאחר חוות הדעת הראשונה, נשאל הפסיכיאטר שאלות הבהרה על ידי התובעת ובתשובותיו עמד על קביעתו כי נכותה במועד בדיקתו עודנה זמנית. בהמשך, לאחר שהתובעת נחקרה בישיבת ההוכחות הראשונה שהתקיימה ב- 5.7.2020, ביקשו הצדדים בהסכמה בתאריך 20.8.2020 שהתובעת תיבדק בשנית על ידי הפסיכיאטר. בהחלטה מיום 23.8.20 בקשה זו התקבלה. בדיקת התובעת בפעם השנייה התרחשה כשנתיים לאחר בדיקתה הראשונה. לקראת הבדיקה שנייה, ולבקשת הנתבעת, בהתאם להחלטת בית המשפט בתאריך 22.9.2020, הומצא לעיונו של הפסיכיאטר פרוטוקול חקירת התובעת בבית המשפט. בבדיקתו השנייה את התובעת, קבע המומחה כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 40%. הפסיכיאטר נחקר על מסקנותיו בישיבת ההוכחות בתאריך 25.11.2020.

    להלן תפורטנה מסקנותיו:

     

  62. בחוות דעתו הראשונה מתאריך 10.1.2019, קבע הפסיכיאטר מטעם בית המשפט כי התובעת פיתחה, מתוך בריאות שלמה, הפרעה דיכאונית קשה בתגובה לתאונה שבה איבדה במידה רבה את כושר התנועה, אובדן שמסב לה עד היום כאב גופני רב. הדיכאון ממנו סובלת התובעת הוא מהסוג האגיטטיבי והוא עמיד לטיפול תרופתי. על כן, מן הראוי להציע לתובעת טיפול במסגרת אשפוזית, שבו יישקלו אפשרויות טיפוליות נוספות. לנוכח האמור, אי כשירותה הנפשית של התובעת הוערך על ידי הפסיכיאטר בשיעור של 30% לפי סעיף 34(א)4 לתקנות המל"ל. הפסיכיאטר קבע כי מצבה של התובעת קשור בקשר סיבתי לתאונה בה איבדה תובעת את כושר התנועה הרגיל שלה. ככל שיחול שיפור במצבה הגופני של התובעת ותחול ירידה בעוצמת הכאבים שמהם היא סובלת, ניתן לצפות להטבה גם במצבה הנפשי. לפיכך, הומלץ על קביעת הנכות באופן זמני למשך שנתיים.

     

    בחוות דעתו הראשונה, כתב עוד הפסיכיאטר כי מהמסמכים הרפואיים עלה שהתובעת טופלה לאחר התאונה במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב, לרבות בטיפול תרופתי בנוגדי דיכאון שונים (ציפרלקס, ויפאקס, סימבלטה, מירו), ללא הטבה משמעותית. עוד ציין הפסיכיאטר בחוות דעתו כי התובעת הגיעה אליו לבדיקה כשהיא מוזנחת וכשניכר דלדול שרירים ניכר של שתי הרגליים. התובעת רעדה במהלך הבדיקה, הייתה האטה פסיכומוטורית ניכרת, היא נזקקה להבהרה נוספת לגבי כל שאלה שנשאלה, היא לא ידעה את התאריך המדויק או את כתובת המקום אליו היא הגיעה כדי להיבדק, היא לא זכרה פרטים יסודיים בסיפור חייה (כמו שם בית הספר בו למדה), תשובותיה היו אמינות, מהלך החשיבה היה איטי ביותר, התובעת כעסה על עצמה על כך שהגיעה למצב שבו היא לא יכולה להיות עם ילדיה. התובעת שללה כוונה או תכנית לפגוע בעצמה, אך אמרה שאין טעם לחייה.

     

  63. לאחר קבלת חוות הדעת הראשונה, הפנתה התובעת לפסיכיאטר שאלות הבהרה, בעיקר באשר לכך שהנכות שקבע היא זמנית, חרף הזמן הממושך שחלף מאז התאונה. הפסיכיאטר לא שינה את קביעותיו, כאמור. בתשובותיו מיום 2.4.2019 (עמ' 72 למוצגי התובעת), הבהיר הפסיכיאטר כי אין תשובה חד משמעית לשאלה מהי התקופה המוכרת בספרות ובפרקטיקה לשיפור במצבו של חולה בדיכאון והדבר משתנה מחולה לחולה.

    עוד ציין הפסיכיאטר, כי התובעת טופלה במספר נוגדי דיכאון מקבוצות שונות ובמינונים טובים, וכי מן הראוי לעודד את התובעת להמשיך בטיפול ולא להרים ידיים, כדי להביא לשיפור במצבה, הגם שהוא אינו יכול להעריך את סבירות הסיכוי לשיפור זה.

    בנוגע להמלצתו לטיפול התובעת במסגרת אשפוז, הבהיר הפסיכיאטר כי אשפוז פסיכיאטרי יכול להרע את מצבו של החולה, אך יכול גם להיטיב עמו מאד. עבור מטופלים קשים, המסגרת האשפוזית מיטיבה את תנאי ההחלמה מסיבות רבות.

    בנוגע לטיפול בנזעי חשמל, הבהיר הפסיכיאטר כי בפועל לא כופים על מטופל טיפול כזה אם אינו מסכים לכך.

    עוד השיב הפסיכיאטר כי בקביעת הנכות הוא נתן דעתו לנכותה האורתופדית של התובעת, בשיעור של 28%, כפי שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, ד"ר כהן, ועל אף שנכות זו היא צמיתה, עדיין יכול לחול שינוי ברמת הכאבים ובתפיסה הסובייקטיבית של הנכות, אשר בהם יש כדי להשפיע על הפגיעה הנפשית והתפקוד.

     

  64. בחוות דעתו השנייה מתאריך 15.9.2020, שהתקיימה, כאמור, לאחר שהתובעת כבר נחקרה בבית המשפט, קבע הפסיכיאטר כי בשנתיים שחלפו מאז נבדקה התובעת על ידו בפעם הראשונה, קיימת הידרדרות בתיפקוד התובעת בביתה וניכר כי היא פחות מאורגנת מבחינה קוגניטיבית. התלות של התובעת בבני משפחתה היא מוחלטת. בעלה נאלץ להפסיק לעבוד ושוהה לצדה מרבית שעות היום. מדובר אפוא בהפרעה אפקטיבית עם סימנים קליניים ברורים, הדורשת טיפול תרופתי קבוע, גם אם זה אינו נותן מענה מספק לחלק ניכר מהתסמינים, וכן בהפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי ובהגבלה קשה של כושר העבודה. הפסיכיאטר קבע כי מקרים שבהם תגובה למאורע טראומטי כמו חבלת גוף קשה מובילים להתפתחות של תסמונת דיכאונית מאג'ורית אינם נדירים. במקרה הנוכחי, אין עדות להתפתחות של תסמונת דחק בתר-חבלתית ואף לא להפרעת הסתגלות בעלת מאפיינים דיכאוניים, אלא להתפתחות של תסמונת דיכאונית מאג'ורית עמוקה ומתמשכת עד כדי אובדן היכולת לתפקד, ליהנות ולמצוא עניין בחיי החברה והמשפחה. יתכן שהתערבות אשפוזית בשלב מוקדם יותר הייתה מונעת היווצרות של מחלה דיכאונית בעוצמה כמעט פסיכוטית כמו זו שהתובעת סובלת ממנה כיום. כך או כך, שמונה שנים לאחר פריצת המחלה הנפשית, הסיכויים להשפיע על מהלך המחלה נמוכים והטיפול הרפואי בה עתיד להתמקד בהקלת כאבים ובמתן תמיכה. הפסיכיאטר העמיד את נכותה הצמיתה של התובעת כתוצאה מהתאונה על 40% לפי סעיף 34(א) לתקנות המל"ל.

     

    יש לציין כי בחוות דעתו השנייה, תיאר הפסיכיאטר את התרשמותו מהתובעת באופן הדומה להתרשמותו ממנה בעת בדיקתו הראשונה. הפסיכיאטר הוסיף כי גם הפעם התובעת הגיעה אליו לבושה ברישול וגרומה למראה, הולכת בקושי, נתמכת בידי בעלה, סיפרה בקול חלוש כיצד איבדה תקווה, מאשימה את עצמה על שהרסה למשפחתה את החיים, בוכה כשמספרת על הקושי שלה ליהנות מהנכדה הקטנה שנולדה במשפחתה בינתיים, על הכאב שגורמת לבעלה שצמוד אליה רוב שעות היום. בעלה של התובעת סיפר בדמעות כי חקירתה בבית המשפט במסגרת תיק זה גרם לתובעת להתפרק לחלוטין במשך שבועות. קיים דלדול שרירים ניכר בשתי הרגליים. התובעת רעדה במהלך הבדיקה. כשנשאלה התובעת מדוע לא הסכימה לאשפוז או לניסיון לטיפולי פסיכותרפיה, השיבה כי לא ראתה בכך טעם, כי דבר כבר אינו עוזר לה.

     

    חקירת הפסיכיאטר הממונה בבית המשפט

     

  65. בתאריך 25.11.2020 נחקר הפסיכיאטר ד"ר רולניק בבית המשפט, על ידי ב"כ הנתבעות. בחקירתו, נשאר הפסיכיאטר בעמדותיו ובחוות דעתו, כפי שיפורט להלן, ואף אמר כי המקרה של התובעת הוא חריג בשל עוצמת הפגיעה והנכות הגבוהה שנותרה.

     

  66. טענות הנתבעות בסיכומיהן בנוגע לנכות הנפשית של התובעת מתמקדות בשתי נקודות עיקריות:

    האחת היא השפעת הנכות הפיזית על מצבה הנפשי, כאשר לשאלה זו יש נגיעה גם לקשר הסיבתי בין מצבה הפיזי לבין התאונה.

    השאלה השנייה נוגעת לחובת התובעת להקטין את נזקיה, הן בהיבט של קבלת טיפולים נפשיים בהתאם להמלצת הפסיכיאטר בחוות דעתו הראשונה, הן בהיבט של אי חזרתה לעבודתה.

    להלן אדון בטענות אלו. מאחר ויש לטענות הנתבעות קשר ישיר לשאלת מהימנותה של התובעת, אדון תחילה בנקודה זו, לה השלכות על כל שאר קביעותיו של הפסיכיאטר:

     

    מהימנות התובעת

     

  67. בעדותו, כמו גם בשתי חוות דעתו, התייחס הפסיכיאטר להופעתה החיצונית של התובעת, שהייתה מוזנחת ומרושלת. לדבריו, בדרך כלל אנשים מקפידים בלבושם בבואם לבדיקה אצל רופא, ועל כן הופעתה הייתה חריגה. הוא אף אינו מציין זאת בדרך כלל שכן יש אנשים שידם אינה משגת להתלבש יפה והוא אינו סבור כי זה עניינו, אלא ש"במקרה הזה משהו צרם פה" (עמ' 29 שו' 32 לפרו' מ- 25.11.2020), ובהמשך- "לא הייתה מטופחת... היא נראית אישה חולה. היא גרומה מאד. היא בקושי מתנועעת. היא נראית אישה שמבלה את רוב ימיה מחוץ לחברה" (עמ' 30 שו' 2 שם).

     

  68. ב"כ הנתבעות הציג לפסיכיאטר תמונה של התובעת כפי שהוגשה בדיון מיום 5.7.2020, בה נראית התובעת באירוע חגיגי, כשהיא מאופרת, מטופחת ולבושה בהידור (התמונה הוגשה וסומנה נ/1). התובעת אישרה כי מדובר בתמונה שצולמה בחתונת בתה (עמ' 21 שו' 19 לפרו' מ- 5.7.2020). התובעת לא נחקרה כיצד מתיישב המראה המטופח שלה בתמונה עם הערות הפסיכיאטר בחוות דעתו על המראה המוזנח שלה בעת בדיקתה אצלו.

     

  69. התמונה נ/1 הוצגה לפסיכיאטר במהלך עדותו ואמר שהוא אינו מזהה את התובעת ("לא. בשום אופן לא."- עמ' 30 שו' 12 לפרו' מ- 25.11.2020). מראה התובעת בתמונה נ/1 לא התיישב עם התרשמותו של הפסיכיאטר מהמראה המוזנח של התובעת בעת בדיקתו אותה. על אף המראה המטופח של התובעת בתמונה נ/1, המומחה לא התרשם כי יש התחזות מצד התובעת.

     

  70. עוד בהתייחס למצבה של התובעת והיקף פגיעתה הנפשית, המשיך הפסיכיאטר ואמר בעדותו:

     

    "אני רואה את האישה הזאת רצוצה, מצב חמור יותר מהמצב בו ראיתי אותה שנתיים קודם לכן, שוב כמו שאני אומר לך, זה לא מקרה רגיל. זה לא מקרה רגיל. החמרה במצב, ההחלטה שלי לתת נכות צמיתה גבוהה כל כך, אתה יודע, תאונה בסך הכל. אבל אתה גם רואה שגם מבחינה גופנית כל השיקום שלה הוא חלש מאד. יש פה, קרה פה משהו. גם אתה רואה את ההליכה ואת הרגל. זו רגל מדולדלת של אדם שלא זז. קשה להאמין לאיזה דלדול שרירים היא הגיעה. אם זה היה בן אדם שאתה יודע, חי חיים כפולים. כן? חיים לביטוח לאומי וחיים, זה לא נראה ככה. אני רואה אותם, את המגזימנים למיניהם, הם לא נראים ככה. אתה רואה אותם ורדרדי לחיים, אתה רואה איך הם מתנועעים. פה מגיעה אישה, ואת זה אי אפשר לבלבל, לרמות כן? ...

    בשתי הרגליים היא גרומה לגמרי. היא גרומה לגמרי. היא נראית כמו חולה כרונית במחלקה הפסיכיאטרית. את אתה יודע, אולי, מנית התחפשות, אולי הכל הצגה, אבל... לפי מה שאני רואה, אני רואה אישה חולה מאד. בעלה נשמע אמין, היא נשמעת אמינה. גם אין נטייה להגזים, כן? אין איזה לחץ בתוך הבדיקה, אתה יודע, הרבה פעמים הם נורא קוראים והם לומדים והם יודעים להאכיל את המומחה בכפית. היא לא יוזמת כלום בבדיקה. היא לא יוזמת כלום. היא פלאט לחלוטין במוטיבציה שלה גם במפגש עם הפסיכיאטר" (עמ' 39 שו' 13 שם).

     

    ובהמשך-

    " זה די מוזר לי שמי שבכלל חושב שאישה שלא מתנועעת, כן? ושתקופה ארוכה לא משתמשת ברגליים שלה, לא תסבול מעוד כאבים (לא ברור). אין דבר כזה. גם לא באורתופדיה... היא הולכת בכוחות עצמה גם כשאני ראיתי, היא משייפת ככה את הרגליים כשהיא הולכת, והיא הולכת כמו אדם עם הפרעה מסוימת בתנועה" (עמ' 42 שו' 14 לפרו' מ- 25.11.2020).

     

  71. הפסיכיאטר אישר כי הוא אמנם לא ראה מסמכים רפואיים המתעדים מגבלות בהליכה, אך הוא אינו עוסק בצד האורתופדי של פגיעתה. הפסיכיאטר התייחס לאפשרות שהתובעת תצא ממרפאתו בדילוגים ולכך שהיא אינה אמינה, כאפשרות שאינה סבירה (עמ' 42 שו' 26- 33 שם).

     

  72. הפסיכיאטר לא מצא בסיס לקבוע שהתובעת אינה מהימנה, וכך מוצאת אותה גם אני. מלבד אותה תמונה בודדה בה נראית התובעת מחייכת ומטופחת, תמונה שצולמה בעת חתונת בתה, לא הוצגה כל ראיה שתסתור את טענות התובעת וקביעותיו של הפסיכיאטר. התמונה צולמה בעת שמחה משפחתית, אירוע חריג שאינו מאפיין את שגרת היום- יום. אין בעובדה שהתובעת נראית לבושה בהידור ומטופחת בחתונת בתה כדי ללמד על תפקודה היומיומי. התובעת העידה בבית המשפט כי משפחתה אינה יודעת על מצבה הנפשי הקשה ועל כך שהיא אינה עובדת כלל מאז התאונה. לדבריה, היא אינה משתפת את גיסותיה במצבה וגיסתה אף לא ביקרה אצלה בשנה - שנתיים האחרונות (עמ' 18- 19 לפרו' מיום 5.7.2020). התגייסות התובעת ביום חתונת בתה והמראה המטופח שלה באותו אירוע מתיישבים עם רצונה של התובעת להיראות במיטבה בפני משפחתה. התובעת העידה שהיא מסתירה את מצבה האמתי, שהיא מקפידה שמשפחתה וגיסותיה לא ידעו על חומרת מצבה ושאם מצבה יתגלה היא תתאבד. תמונת התובעת מחתונת בתה מוסברת בדברים אלו.

     

  73. יש להוסיף כי, גם לעדותה בבית המשפט הגיעה התובעת כשהיא לבושה בבגדים רחבים ושמוטים. בתום עדותה, היא נותרה לשבת באולם לשמיעת חקירת בעלה, אך במהלך חקירה זו, לה היא הקשיבה כשגופה מכופף ומכווץ, פרצה התובעת בבכי וברחה מהאולם (ראו הערה בעמ' 27 שו' 6 בפרו' מ- 5.7.2020). התנהגות זו מתיישבת עם התיאור שמופיע בחוות דעתו השנייה של הפסיכיאטר, לפיו העדות בבית המשפט הייתה חוויה קשה עבורה, ממנה היה לה קשה להתאושש.

     

  74. טענותיה של התובעת וחומרת מצבה נראים מהימנים עליי ומתקבלים בהתאם לקביעות הפסיכיאטר.

     

    הקשר בין מצבה הנפשי של התובעת לבין מצבה הפיזי

     

  75. הפסיכיאטר קשר בין מצבה הנפשי הקשה של התובעת לבין כאביה הפיזיים, וציין כי אנשים שחולים במחלה דיכאונית רגישים מאד לכאב, וחלק מהכאב מתפתח בשל המחלה הדיכאונית (עמ' 41 שו 23- 30 לפרו' מ- 25.11.2020).

     

  76. לטענת הנתבעות, יש מקום להפחית מהנכות הנפשית שנקבעה לתובעת, שכן חלקה לפחות נובע ממצב פיזי אשר אינו קשור לתאונה. כך למשל, התובעת מתלוננת על כאבי גב, אולם המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, ד"ר כהן, קבע במפורש כי אין קשר סיבתי בין הגב התחתון לבין הפגיעה בתאונה. התובעת גם מתלוננת על כאבים מפושטים בכל הגוף, אך היא לא מצאה לנכון לפנות לראומטולוג לבירור המקור לכאבים אלו. מכל מקום, אין בגינם נכות שקשורה לתאונה.

     

  77. עיון בתשובותיו של הפסיכיאטר בחקירתו מלמד כי כאביה הפיזיים ומחלתה הנפשית של התובעת שלובים אלו באלו ולא ניתן להפריד ביניהם. המומחה אמר:

     

    "...אתה יודע, עם הכאב עשו מה שאפשר.... אני לא יכול לייחס את הכל פה לכאב שלה. יש פה אובדן גדול, אתה יודע, אני פסיכואנליטיקאי, אני גם שאלתי את עצמי שאלות איך היא התרסקה עד כדי כך מהתאונה הזאת. ואין לי תשובה לשאלה הזאת, אבל אני לא יכול להתווכח עם מה שאני רואה. מה שאני רואה בשתי הבדיקות ומה שאני מקבל מהדיווחים של הפסיכיאטרים שראו אותה לאורך השנים. יש פה סיפור של נפילה מבריאות שלמה ותפקוד מלא, למצב של תלות מוחלטת ואובדן יכולת לתפקד ללא סיוע בעלה" (עמ' 32 שו' 13 לפרו' מ- 25.11.2020).

     

     

  78. על אף העובדה שחלק מהתלונות על כאבים פיזיים אינם קשורים ישירות בתאונה, קבע הפסיכיאטר כי יש מקום לייחס את מלוא הנכות הנפשית לתאונה נשוא התביעה:

     

    "כן. יש אפשרות כזאת. אני אסביר לך. מחלה דיכאונית הופכת את האדם מחד לרגיש מאד לכאב, מאידך, גורמת לאנשים לא לטפל בהם בצורה מיטבית ואפילו גורם להם להיות קצת סרבני טיפול. משום שחלק מהדיכאון זה סוג של, וזאת בעיה בהפרעות דיכאוניות, למה המחלות הדיכאוניות הן קשות כל כך לטיפול? כי הפציינטים לא באים לרופאים. הם נמצאים במצב קשה ביותר... זאת אומרת שיכול מאד להיות שחלק מהמחלות שהאורתופד לא חושב שהן קשורות לפגיעה בתאונה, חלק מהתלונות קשורות למחלה הדיכאונית הקשה שממנה היא סובלת.

     ש: זאת אומרת שמה? המחלה הדיכאונית מביאה לכאבים מופשטים בכל הגוף, כאבי גב?

    ת: כן. מביאה לכל מיני סוגים של כאבים ותלונות. כאבי ראש, הפרעות בראייה, תחושות של כאב בידיים. כל הדברים האלה אתה תפגוש בדיכאון. זה חלק מהאבחנה של דיכאון. זאת אומרת, גם אם האישה הזאת הייתה מגיעה לרופא בלי שום סיפור של תאונה, כן? ומספרת את סיפור כאביה המפושטים, הוא היה חושד שמדובר בחלק מהתסמונת הדיכאונית... אני מאבחן את התסמונת הדיכאונית. ואני חושב שחלק מהתסמונת הדיכאונית זה התגברות של כאבים. בין אם מדובר בכאבים שנובעים ישירות מהתאונה, או כאבים חדשים ונוספים..." (עמ' 41 שו' 23 והלאה לפרו' מ- 25.11.2020).

     

  79. הפסיכיאטר קבע למעשה כי חלק מהמכאובים עליהם מתלוננת התובעת אינם נובעים בתאונה ישירות, אבל הם תולדה ותוצאה של הנכות הנפשית. מאחר שאין מחלוקת כי עובר לתאונה סבלה התובעת מכאבי גב, כפי שהיא העידה על עצמה, ומאחר שגם אין מחלוקת שלא הייתה הצדקה לקביעת נכות הקשורה לתאונה בגין הגב, נשאל הפסיכיאטר האם כל הנכות הנפשית עקב כאבי הגב צריכה להיות שייכת לתאונה, או שיש מקום לבצע הפחתה מסוימת מהנכות ביחס לעבר. במענה לכך השיב הפסיכיאטר:

     

    "... זאת שאלה סבוכה. האם מחלה, פגיעה נפשית, שאנחנו אומדים אותה באיזה שהוא אופן, נותנת גם ביטויים גופניים, האם אנחנו נעריך אותם בנפרד, כן?... אני חושב שלא. למה אני חושב שלא? משום שאם המחלה הנפשית נרפאת, סביר שגם הנכות תיעלם. זאת אומרת, אתה צריך להעריך את הפגיעה הנפשית והיא כוללת בתוכה גם נגזרות גופניות שונות. זה האופי של סבל נפשי, שהוא גורם לאדם לסבול גם מדברים שבמצב דברים רגיל לא גורמים לו לסבל" (עמ' 44 שו' 25- 31 לפרו' מ- 25.11.2020).

     

    בהתאם לקביעה זו, הוסיף וציין הפסיכיאטר, כי שיפור גופני לאו דווקא יגרום לשיפור במצב הנפשי, בעוד שההפך כן אפשרי- שיפור במצב הנפשי אכן יכול לגרום לכך שהתובעת תסבול פחות מכאבים (עמ' 45 שו' 1 שם).

     

  80. נראה, אפוא, כי מחלתה הנפשית של התובעת העצימה את הכאבים הפיזיים מהם היא סובלת, לרבות כאבים שאינם נובעים ישירות מהפגיעה הפיזית בתאונה או מהנכויות שנקבעו בתחום האורתופדי. תוצאת האמור היא, כי בעוד שבתאונה נפגעה התובעת בברך שמאל וכף רגל ימין, עם הזמן ועם התפתחות מחלתה הנפשית, התעצמו גם מכאובים פיזיים נרחבים בגוף, בשל רגישות יתר מצד התובעת, שמקורם הוא נפשי ולא אורתופדי. אין הצדקה, על כן, להפחתת חלק מהנכות הנפשית בגין מצב קודם. לפיכך אני קובעת כי מלוא הנכות הנפשית של התובעת קשורה לתאונה.

     

    הקטנת הנזק- אי חזרה לעבודה

     

  81. עד למועד התאונה, עבדה התובעת במכירות טלפוניות (טלמרקטינג), בחברת "טיים ליין הפצה". מאז התאונה ב- 19.9.2012 ועד היום, במשך 9 שנים, התובעת איננה עובדת.

     

  82. מטעם התובעת הוגש תצהיר של מעסיקתה עובר לתאונה, הגב' הילה נגד, בו הצהירה שהתובעת הייתה עובדת מצוינת ורצינית, אחת מהעובדות הטובות ביותר שהיו לה, ושהיא הפסיקה לעבוד מאז התאונה עקב מצבה הרפואי. לטענתה, אלמלא התאונה, שכרה של התובעת היה צפוי לעלות. בעדותה בבית המשפט בתאריך 5.7.2020, אמרה הגב' נגד, שאם הייתה התובעת מבקשת לחזור לעבודה כחצי שנה לאחר התאונה, היא הייתה מאפשרת לה לשוב. כן סיפרה שהעבודה מתבצעת בישיבה, במשרה בהיקף של כחמש שעות, כשמעבר לכך מקבלים שעות נוספות.

     

  83. התובעת בעדותה אמרה גם שהיא לא הייתה מסוגלת לשוב לעבודה (עמ' 16 שו' 15 לפרו' מ- 5.7.2020). היא גם אישרה שהיא לא פוטרה מעבודתה אלא הפסיקה לעבוד ביוזמתה שלה ("לא יכולתי להמשיך, רציתי לחזור ולא יכולתי"- עמ' 17 שו' 25 שם).

     

  84. במהלך חקירתה הנגדית של התובעת, חשף ב"כ הנתבעות כי בחקירות שבוצעו מטעם הנתבעת 2 עלה, שהתובעת מבצעת לעיתים טיפולים קוסמטיים של סידור גבות ללקוחות שמגיעות לביתה. הדבר התברר בשיחות טלפוניות שקיימה החוקרת עם גיסותיה של התובעת, אשר המליצו עליה כקוסמטיקאית. בעדותה, טענה התובעת, כי גיסותיה אינן יודעות את מצבה האמתי שכן היא מסתירה אותו מפניהן בגלל שהיא מתביישת בכך. לדבריה, הבת שלה, שהיא קוסמטיקאית ומעניקה טיפולי גבות ופדיקור, לעיתים מתקשרת אליה ומבקשת ממנה להעניק ללקוחותיה טיפול של סידור גבות. התובעת מסכימה לבצע את הטיפול פעם או פעמיים בחודש בלבד. לא מדובר בעבודה קבועה, אלא בניסיון לשיקום שהחל כחודשיים קודם למתן העדות בבית המשפט. התובעת טענה כי עלות הטיפול שהיא מעניקה היא 50 ₪, וכי הבת שלה גובה את הכסף והקבלות הן על שם הבת (עמ' 19- 20 לפרו' מיום 5.7.2020).

     

  85. על רקע אותה חקירה שבוצעה מטעם הנתבעות, טוענות הנתבעות כי העובדה שהתובעת לא חזרה לעבודה מאז התאונה ועד היום הינה מבחירה שלה בלבד ונובעת מהפריבילגיה הכלכלית ממנה היא נהנית, בשל תגמולי המל"ל שהיא מקבלת ומשכורתו של בעלה, מלטש יהלומים. על כן, אי עבודתה אינו טמון במצבה הנפשי. הנתבעות הפנו לכך שלא הוגשו על ידי התובעת מסמכים רפואיים, לרבות מרופא תעסוקתי, המגבים את טענתה לחוסר יכולתה לעבוד.

     

  86. בהתייחסו לכושרה התפקודי, אמר הפסיכיאטר בחקירתו, שהעובדה שהתובעת אינה מצליחה לגייס בעצמה כוחות אפילו כדי לטפל בנכדה שנולדה לה מעידה על מצבה הנפשי הקשה (עמ' 37 שו' 20- 23 לפרו' מ- 25.11.20). המומחה התרשם כי "מותה טוב מחייה" (עמ' 45 שו' 23 שם), אמירה קשה ביותר, ואף חריגה בעוצמתה, המעידה על חומרת מצבה של התובעת.

     

  87. הפסיכיאטר הבהיר כי יש בתיפקוד התובעת בפועל כדי להשליך על מצבה הנפשי וכי הוא התרשם שהיא תלויה לחלוטין בזולת בתפקודה יומיומי, לנוכח דלדול השרירים ממנו היא סובלת, המעיד על כך שהיא אינה מנהלת חיים כפולים אלא אינה יוצאת מהמיטה, ולאור חוסר היוזמה מצדה ואף התרשמותו בהתנהלות מולה ומול בעלה בקביעת התורים שבפניו.

     

  88. הפסיכיאטר לא התרשם מהעובדה שהתובעת נפגשת לעיתים עם חברה בבית קפה, או מכך שהתובעת מנסה מדי פעם לטפל בלקוחות ולהעניק להן שירות של מריטת גבות כקוסמטיקאית, ככאלו המצדיקות את שינוי התרשמותו. לדבריו, רק אם היה מתברר שהתובעת מטפלת בכמות גדולה ומשמעותית של לקוחות, אולי הוא היה מופתע ומרגיש שעבדו עליו (עמ' 35 שו' 2 לפרו' מ- 25.11.2020), אך אין זה המצב. העובדה שמדי פעם מעניקה התובעת טיפול קוסמטי ללקוחה אינה משנה את העובדה שהתובעת אישה חולה מאד. בהתייחסו לניסיונות התובעת לעבוד כקוסמטיקאית, הסביר הפסיכיאטר בעדותו כך:

     

    "אם תיכנס למחלקה פסיכיאטרית פה באברבנאל נניח, ותראה אנשים שמאושפזים במצב קליני קשה דומה לשלה, אתה תופתע לגלות שמוציאים את האנשים האלה מהמיטה והם הוליכם לריפוי בעיסוק והם יהיו שם כמה שעות ביום, והם יעשו עבודות לפעמים שדורשות הרבה יותר ריכוז ויוזמה מאשר מריטת גבות. והם עדיין אנשים חולים מאד. מה שקובע פה, תשים לב, וזה חשוב, האם היא באמת משווקת, יוזמת. כן, להיות קוסמטיקאית זה לא סתם שיושיבו מולך גברת ותעשי לה ככה יפה בגבות מה שעשית כל חייך. זה יכולה לעשות גם אישה חולה מאד. כמו שהיא יכולה לעשות עבודות מקרמה ורפיה, כשהיא יושבת בריפוי בעיסוק באברבנאל. ... אנחנו, גם בביטוח לאומי, מתעניינים האם היא יוזמת, האם היא משווקת, האם היא מנהלת ספרים, האם היא מנהלת יומן? מה היא עושה בשביל להתפרנס? אתה מבין, האבחנה הפסיכיאטרית כוללת בתוכה גם את הצד התפקודי. אני לא בא ואומר שהאישה הזאת כבולה למיטה ומאכילים אותה בכפית... לעשות פה ושם מריטת גבות, זאת לא עבודה. זה לא עבודה, זה ריפוי בעיסוק" (עמ' 35 שו' 31 והלאה לפרו' מ- 25.11.2020).

     

  89. אמנם, מיד בהמשך אותם דברים, סייג הפסיכיאטר ואמר שאם התובעת "הייתה מגיעה לפת לחם ולא היה בעל שמפרנס ולא היה ביטוח לאומי, ולא היה ולא היה, ש: קצבאות. ת: אז אולי היא הייתה אוספת את עצמה ועובדת... יכול להיות" (עמ' 36 שו' 26 בפרו' מ- 25.11.2020), אבל כאשר הוא בחן כיצד התובעת מתפקדת עם נכדתה החדשה, וראה שהתובעת אינה מסוגלת לתת לה כלום ואינה מצליחה לגייס מעצמה כוחות, וגם בעלה אומר שאי אפשר להשאיר אותה לבד עם התינוקת, הדבר מעיד על חוסר תפקוד קשה. הפסיכיאטר גם ציין את העובדה שהנתבעות לא הציגו בפניו חקירות בהן נראית התובעת הולכת ברחוב או מתפקדת טוב יותר מכפי שהיא טוענת (עמ' 37 שו' 30 שם). בהקשר זה יצויין כי גם בעלה של התובעת העיד שאם היה מבוצע מעקב אחרי התובעת, היה ניתן לראות בבירור שהוא צמוד אליה כשהיא יוצאת מהבית, פעולה שהיא כמעט אינה מבצעת כלל (עמ' 27 שו' 3 לפרו' מ- 5.7.2020).

     

  90. הנתבעות נתלו באמירתו הנ"ל של הפסיכיאטר, שאם לתובעת לא הייתה ברירה היא הייתה מוצאת כוחות לעבוד, כראיה לכך שתיאורטית התובעת הייתה מסוגלת לעבוד, וטענו כי העובדה שהתובעת הסתירה מבית המשפט את טיפולי הקוסמטיקה שהיא מעניקה פוגעת במהימנותה. מנגד, התובעת הסבירה בעדותה שהיא לא סיפרה על מתן הטיפולים הקוסמטיים שכן הם אינם בגדר "עבודה" אלא מעין עיסוק בהיקף דל, שהחל כחודשיים קודם לעדותה בבית המשפט. עיסוק זה אינו נתפס על ידה כעיסוק מפרנס אלא כעבודה יזומה, ביוזמת בתה ובעלה. התובעת טענה שלא תמיד היא יכולה לעמוד בבקשת בתה וכי היא מעניקה את הטיפולים כשבתה לידה בהשגחה, ורק כשהיא תחת השפעת כדורים פסיכיאטריים (עמ' 20 לפרו' מ- 5.7.2020). גם בעלה של התובעת העיד שהוא היה מוכן לשלם ללקוחות כדי שיגיעו לטיפול אצל התובעת (עמ' 26 שו' 26 שם). הפסיכיאטר אף הוא אישר כי היקף עבודה דל כזה אפשרי במצבה הנפשי הקשה של התובעת.

     

  91. לנוכח הסברי התובעת, שנמצאו על ידי אמינים והתיישבו עם טענות בעלה והפסיכיאטר, ובהעדר ראיה לעבודה בהיקף משמעותי יותר מכפי שהוצג על ידי הנתבעות, שיהיה בו כדי להפריך את הסבריה של התובעת והתיאוריה שהציג הפסיכיאטר כמפורט לעיל, אני מקבלת את טענת התובעת, שנתמכה בעדות הפסיכיאטר, שעבודתה המועטה בסידור גבות הינה ניסיון שלה לשקם את עצמה, שמדובר במעין ריפוי בעיסוק ושמלאכה זו אינה עולה לכדי עבודה מפרנסת שהוסתרה מבית המשפט. הנתבעות לא הוכיחו כי מדובר בהיקף עבודה משמעותי יותר מאשר פעם – פעמיים בחודש, ולא הוכיחו כי התובעת משתכרת מעבודה זו כלל. משכך, סביר גם שהתובעת לא תזכיר ביוזמתה את ניסיונותיה אלו לתעסוקה כטענה לעבודה מפרנסת. אני מקבלת טענות אלו, לנוכח מהימנותה, הסבריה ונכותה הנפשית המשמעותית שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט. אין בעיסוקה בסידור גבות כפעם בחודשיים כדי להעיד על נכות נפשית נמוכה יותר מזו שקבע הפסיכיאטר או בהימנעות מחובתה להקטין את נזקיה.

     

    הקטנת הנזק- אי קבלת טיפול נפשי

     

  92. בעת בדיקתו הראשונה את התובעת, קבע הפסיכיאטר לתובעת נכות זמנית בשיעור של 30% למשך שנתיים כאמור, והמליץ על טיפול במסגרת של אשפוז יום. התובעת לא אימצה המלצה זו.

     

  93. בעדותו אמר הפסיכיאטר שהוא צפה שאם התובעת הייתה מטופלת בהתאם להמלצתו, נכותה הייתה יכולה לרדת עד ל- 10%, ועל כן, כשהוא בדק אותה בשנית כשנתיים לאחר מתן המלצתו, הוא הופתע מאד לראות את ההידרדרות הקשה במצבה. הפסיכיאטר אמר בעדותו שטיפול במסגרת אשפוז יום היה מיטיב את מצבה של התובעת וכי לא היה בו סיכון כלשהו מצדה. לדבריו, "היא הייתה זקוקה לטיפול במסגרת אשפוזית משום שהתגובה שלה לתאונה עוד בתקופת הכאבים הקשים, הייתה חריפה, יוצאת דופן, וחייבה טיפול אינטנסיבי במסגרת אישפוזית. זה גם אמרתי לה בשעתו בבדיקה הראשונה... המלצתי לה ללכת לאשפוז" (עמ' 36 שו' 1 לפרו' מ- 25.11.2020). ובהמשך- "ש: ...ההמלצה שלך בזמנו שהיא תטופל במסגרת אשפוז יום, האם זה כרוך באיזה שהוא סיכון מסוים... ת: רק לטובה זה היה... ש: זאת אומרת, זה לא היה כרוך בסיכון או התדרדרות. ת: מה פתאום. ש: זה יכול רק לעזור. ת: בוודאי. איזה שאלה." (עמ' 38 שו' 24- 32 שם). הפסיכיאטר אמר שכיום, הוא כבר מבין שהמלצה על טיפול פסיכו תרפיה כבר איננה רלוונטית וכי למעשה, אין עוד לתלות תקוות בטיפול שיביא לשיפור במצבה הנפשי ("זה לדבר לקיר... זה יכול היה לעזור, כן... אבל מהנקודה הזאת שהיא כבר מקובעת... היא במצב כל כך נמוך וירוד שהיא כבר לא מאמינה ביכולתה לשקם את עצמה, והיא בעיקר מאשימה את עצמה במה שהיא, איך שהיא חירבה את חיי בעלה ומשפחתה. זה מאד בלט" (עמ' 38 שו' 11- 19 שם). אף על פי כן, באשר להמלצתו לטיפול במסגרת של אשפוז יום, הבהיר הפסיכיאטר כי המלצה זו עודנה רלוונטית גם כיום (עמ' 39 שו' 1 שם).

     

  94. לנוכח המלצת הפסיכיאטר בחוות דעתו הראשונה לטיפול במסגרת של אשפוז יום, ולנוכח אמירותיו הנ"ל בעדותו להטבה שהייתה צפויה עקב כך, טענו הנתבעות בסיכומיהן כי בכך שהתובעת נמנעה מקבלת טיפול נפשי בהתאם להמלצות הפסיכיאטר, היא הפרה את חובתה להקטנת נזקיה.

     

  95. מנגד, טענה התובעת בסיכומיה, כי היא מטופלת עד היום בטיפול פסיכיאטרי ותרופתי. התובעת צירפה לתצהירה, שנחתם בנובמבר 2019, מסמכים רפואיים לפיהם היא המשיכה בביקורות אצל רופאה פסיכיאטרית מטעם קופת חולים וכן המשיכה בטיפול תרופתי עד בסמוך לפני מועד החתימה על התצהיר (נספח ת/6 למוצגי התובעת).

     

  96. במענה לשאלה מדוע התובעת לא פנתה לטיפול באשפוז יום השיבה התובעת: "אני לא רוצה. לא רציתי... בדקתי, אבל אני לא רוצה להיות עם אנשים שיראו אותי בצורה כזו. אני משתדלת לא להראות שאני במצב כזה. אני מתביישת בשביל הילדים שלי" (עמ' 15 שו' 30- 33 לפרו' מ- 5.7.2020). בעלה של התובעת העיד שבני משפחתו אינם יודעים שהתובעת חולה נפשית. לדבריו- "אשתי מנסה לצייר תמונה שהיא בסדר. היא אומרת שאם הם ידעו את כל זה היא תתאבד" (עמ' 26 שו' 18 לפרו' מ- 5.7.2020).

     

  97. אני נותנת אמון בתשובות התובעת ובעלה, ומקבלת כי הבושה היא הסיבה העיקרית בעטייה התובעת לא פנתה לטיפול באשפוז יום, ועדיין, יש לבחון האם תשובה זו, מלבד היותה כנה, היא גם לגיטימית וסבירה במסגרת חובתה של התובעת להקטין את נזקיה.

     

  98. בעניין זה אפנה לע"א 544/10, פלונית ופלוני נ' עיריית כפר קאסם והמל"ל [פורסם בנבו] (12.3.2013), לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין ולהערותיה של כב' השופטת ד' ברק-ארז. גם שם נדונה תאונה שגרמה לנכות נפשית משמעותית בשיעור של 70%, שפחתה בהמשך ל- 30% כתוצאה מאשפוז כפוי. גם באותו מקרה, בדומה לכאן, קבע המומחה הפסיכיאטר מטעם בית המשפט, כי טיפול במסגרת של אשפוז יכולה היה לשפר את מצבה של המערערת עד כדי נכות צמיתה של 10%. גם שם נמנעה המערערת מטיפול במסגרת של אשפוז בשל הבושה הכרוכה בכך והסטיגמה שיש בטיפול הנוגע לבריאות הנפש. במקרה שם השתייכו המערערת ובעלה למגזר הערבי.

    בית המשפט קבע שם כי לכל נפגע קיימת הזכות להימנע מקבלת טיפול רפואי כחלק מזכותו על גופו בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אמת המידה העיקרית שלפיה נבחנת סבירות סירובו של הניזוק היא אובייקטיבית, תוך בחינת מידת הסיכון בטיפול ומידת הסבל שכרוך בו. עם זאת, "הדלת לתחושותיו הסובייקטיביות של הניזוק לא נסגרה באופן מוחלט". נותר צוהר לבחינת שיקוליו הסובייקטיביים של הניזוק בהימנעותו מקבלת טיפול, כאשר בתמצית, נקבע כי כל עוד החלטתו של הניזוק להימנע מקבלת טיפול רפואי היא כנה מבחינה סובייקטיבית, ומבוססת גם אובייקטיבית, אין 'להענישו' על החלטתו בהפחתת הפיצוי המגיע לו במומו. כב' השופט רובינשטיין קבע בעניין זה כך:

     

    "נדמה, אם כן, כי גם לגישת המצדדים במתן משקל לתחושתו הסובייקטיבית של הניזוק, החלטתו צריכה להיות מבוססת "גם אובייקטיבית". ראו גם דברי השופטת נתניהו בע"א 810/81 לוי נ' מזרחי פ"ד לט(1) 477, 495 בדבר מבחן משולב, אשר "הוא אובייקטיבי במובן זה שהוא נעשה בעיני האדם הסביר, יחד עם זאת הוא סובייקטיבי במובן זה שנבחנת בו התנהגותו של אדם סביר במצבו של הנפגע" (הדגשה הוספה)."

     

  99. לכאורה, יישום המבחנים הנ"ל במקרה הנוכחי שבפניי מחייב את קבלת עמדת הנתבעות, שהתובעת לא עמדה בחובתה להקטנת נזקיה בהעדר הסבר סביר להימנעותה מטיפול במסגרת של אשפוז יום. ואולם לא די בכך. בע"א 544/10 הנ"ל ניתן מקום גם להרגשתה הסובייקטיבית של המערערת לבושה הכרוכה בקבלת טיפול בתחום הנפש. באותו עניין דן כב' השופט רובינשטיין בסוגיית הסיטגמה והבושה הכרוכה בפנייה לטיפול נפשי וקבע כי היא יכולה להיות לגיטימית כנימוק להימנעות מקבלת הטיפול:

     

    "עם זאת, וכפי שיפורט לקמן, שונים הם פני הדברים במידה מסוימת באשר לטענה בדבר הסטיגמה הכרוכה באשפוז פסיכיאטרי.

    ...

    נסיון החיים מלמדנו, כי אשפוז פסיכיאטרי כרוך למרבה הצער ביחס חברתי שלילי למאושפז. בכך נבדל הוא מטיפול רפואי פיסי. מחלות נפש, בשונה ממרבית מחלות הגוף, עלולות להדביק לחולה סטיגמה, תוית חברתית לא חיובית, שיתכן כי תגרום לבני אדם לרחק ממנו ומחברתו, מקשרי משפחה עמו וכדומה. כך לגבי טיפול פסיכיאטרי, לא כל שכן אשפוז פסיכיאטרי.... אוכלוסיה שמרנית נתונה לסטיגמות; בדומה לערבים, כך החרדים. ...

    המסקנה עשויה להיות, כי ההבדל בין אשפוז פסיכיאטרי לטיפול רפואי "רגיל" אינו יכול להוות לבדו צידוק לסירוב לאשפוז, אולם הוא עשוי – בנסיבות מסוימות – להשליך על עוצמת הראיות הנדרשות לצורך ביסוסו של המימד האובייקטיבי. החשש מפני סטיגמה שלילית בשל אשפוז פסיכיאטרי עשוי להשליך גם על קביעת נקודת הזמן בה תיקבע סבירות הסירוב לאשפוז כאמור. כך, למשל, ייתכנו מקרים בהם החשש מפני הסטיגמה השלילית יצדיק סירוב לאשפוז במשך תקופה מסוימת, שלאחריה יהפוך סירוב זה לבלתי סביר. גם המשיבה טוענת בסיכומיה כי "הסטנדרט הסובייקטיבי המופעל לגבי נפגע בזמן הסמוך לפגיעה מוחלף בסטנדרט אובייקטיבי יותר ככל שחולף הזמן" (סעיף 51 לסיכומי המשיבה; ראו גם קציר, בעמ' 1657). גישה זו נראית לי. ברי, כי מדובר בהכרעה תלוית נסיבות, וגם לשכל הישר תפקיד בהקשר זה. יש לציין, כי בע"א 252/90 אבידן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 13.5.93; השופט – כתארו אז – אור) הופחת שיעור נכותו של המערער דהתם בגין סירובו לאשפוז פסיכיאטרי.

    אין ניתן לשלול גם, מיניה וביה, את הטענה כי יש ליתן משקל להשתייכותם של המערערים לציבור הערבי לצורך בחינת סבירות סירובו של המערער לאשפוזה של המערערת. הגם שהדברים אינם מובהקים כפי שהראינו, אין זה מן הנמנע, כי יהיו מקרים בהם סירוב לקבלת טיפול מסוים יהא בלתי סביר (או על דרך החיוב – טיפול מסוים יהא מקובל) בעיני הציבור בכללותו, אולם סביר בקבוצה מסוימת בציבור.

    ...

    סבורני, כי יש מקום ליתן משקל מסוים – מתון – לטענת המערער בדבר חששו מפני סטיגמה שלילית כהסבר לסירובו לאשפוזה של המערערת, בהיבט הכללי של טענה זו (המתייחס לאשפוז פסיכיאטרי), ובהיבט הקונקרטי – הציבור אליו משתייכים המערערים. דומני, כי בנסיבות חשש זה יכול היה להצדיק את סירובו של המערער לאשפוזה של המערערת למשך תקופה מסוימת שבה לצד סטיגמה, עדיין היו תקוות שיפור בלא אשפוז. בחלוף פרק זמן זה, ומשלא חלה הטבה במצבה של המערערת, פשט סירובו של המערער את אדרת הסבירות...".

     

  100. בהמשך לאמור, אפנה גם להערותיה של כב' השופטת ד' ברק-ארז באותו ע"א 544/10, הרלוונטיות למקרה דנן. לגישתה, יש לתת מקום לסירוב המערערת לטיפול נפשי דווקא לא מההיבט של הבושה מפני הסטיגמה הכרוכה בכך. לדבריה, מלבד זכותו הבסיסי של נפגע לסרב לטיפול, עומד לזכותו גם עקרון ההסכמה מדעת, החל על טיפולים רפואיים. כמו כן, בבחינת השאלה האם הסירוב לעבור טיפול רפואי חורג ממידת הסבירות ראוי לייחס משקל לכך שהמזיק הוא זה שגרר את הניזוק למצב שבו הוא מצוי. קביעת מתחם הסבירות לצורך הדיון בהקטנת הנזק צריכה להיעשות כך שזה יכלול לא רק את ההחלטה המיטבית בנסיבות העניין. יש לזכור כי אופטימאליות וסבירות אינן אמות מידה שקולות.

     

    וכך קבעה כב' השופטת ברק-ארז באותו עניין:

     

    "חברי השופט רובינשטיין מיקד את דבריו בהקשר זה בדימוי השלילי שקיים בקרב קבוצות אוכלוסיה שונות ביחס לטיפול פסיכיאטרי. לשיטתי, העיקר אינו בכך. חשוב לשים לב שהמערערת לא התנגדה לקבל טיפול פסיכיאטרי. היא אף קיבלה טיפול בתרופות פסיכיאטריות ורק התנגדה לאשפוז שהוצע לה. אכן, אין ספק כי טיפול פסיכיאטרי מביא כיום מזור לאנשים רבים, וכי אשפוז פסיכיאטרי מביא לעיתים לשיפור דרמטי במצבם של הזקוקים לו. עם זאת, ואף בהתעלם מסטיגמה העשויה להיות כרוכה בו, לא ניתן להכחיש שאשפוז פסיכיאטרי כרוך בפגיעה בחירויות, ולכן העדפה להימנע ממנו, לפחות בשלבים שבהם לניזוק יש עדיין תקווה לריפוי בדרכים אחרות, ובכלל זה טיפול נפשי בקהילה (שאינו מחייב את ניתוקו משגרת חייו), אינה יכולה להיפסל כבלתי סבירה לחלוטין...

    באופן כללי יותר, גישתי בנושא זה מבוססת על שני העקרונות הבאים:

    ראשית, כפי שציין השופט צ' א' טל בעניין בורבה, חובת הקטנת הנזק נדונה כיום בחסותה של תפיסת הזכויות החוקתיות: "זכות זו של האדם לגופו קיבלה משנה תוקף, עם חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" (שם, בעמ' 261... לכך מצטרף כמובן גם עקרון ההסכמה מדעת החל על טיפולים רפואיים (ולא רק טיפולים פסיכיאטריים) הקבוע בסעיפים 15-13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, ולפיו לא יינתן טיפול רפואי (ובוודאי שלא אשפוז) ללא הסכמתו של החולה, למעט בסייגים המנויים בחוק.

    שנית, בבחינת השאלה האם הסירוב לעבור טיפול רפואי חורג ממידת הסבירות ראוי לייחס משקל לכך שהמזיק הוא זה שגרר את הניזוק למצב שבו הוא מצוי. קביעתו של מתחם הסבירות לצורך הדיון בהקטנת הנזק צריכה להיעשות כך שזה יכלול לא רק את ההחלטה המיטבית בנסיבות העניין. יש לזכור כי אופטימאליות וסבירות אינן אמות מידה שקולות."

     

  101. יישום העקרונות שנקבעו בעניין ע"א 544/10 הנ"ל, מביאים אותי למסקנה כי יש לתת ביטוי מסוים, אם כי מתון, להימנעותה המוחלטת של התובעת מפנייה לטיפול נפשי. במסגרת קביעה זו שקלתי את השיקולים הבאים:

    מחד, המומחה הפסיכיאטר מטעם התובעת, בשונה מהמומחים מטעם הנתבעות ומטעם בית המשפט, לא המליץ על טיפול במסגרת של אשפוז. מדובר אפוא בהמלצה של מומחים שלא טיפלו בתובעת, אלא מומחים שהביעו דעתם במסגרת ההליך המשפטי הנוכחי, אשר האמון בהם הוא פחות.

    בנוסף, התובעת המשיכה בטיפול פסיכיאטרי רצוף ובטיפול תרופתי שלא שיפרו את מצבה, כך שתחושתה הסובייקטיבית לייאוש מהטיפולים השונים הינה סבירה בנסיבות העניין. עוד יש לזכור כי הימנעות התובעת מקבלת טיפול, לרבות פנייה לבירור אבחנת פיברומיאלגיה, או לשיקום מטעם המל"ל, הם חלק מתסמיני הדיכאון הקשה ממנו סובלת התובעת, כך שקשה לייחס הימנעות זו לחובתה, אלא, לפחות ברובה, למחלתה.

    מנגד, מאחר שהתובעת מיצתה את הטיפול הפסיכיאטרי והתרופתי המוענקים במסגרת הקהילה, נפגעת הסבירות האובייקטיבית שבסירובה לנסות טיפול אינטנסיבי יותר, כפי שניתן במסגרת של אשפוז. בנוסף, ההמלצה לפנות לטיפול יומי עולה גם מהרופא המטפל של התובעת (עמ' 28 למוצג ת/6 במוצגי התובעת), ולא רק של המומחה מטעם בית המשפט. בנוסף, טיפול באשפוז יום, בשונה מאשפוז מלא, אינו מחייב ניתוק מלא ומוחלט ממשפחתה, הוא מאפשר חזרה הביתה מידי יום, ואף אינו כרוך דווקא בטיפול בנזעי חשמל. מדובר, אפוא, בטיפול שאינו כרוך בכאב או בסיכון בלתי סביר.

    עוד יש לתת את הדעת לכך שקיים ספק אם אשפוז יום היה מתגלה לבני משפחתה של התובעת, אשר ממילא לא ביקרו אותה בשנה- שנתיים האחרונות כחלק מהמאמץ של התובעת להסתיר מפניהם את מצבה.

    בנוסף לאמור, יש לתת משקל לכך שהתובעת איננה משתייכת למגזר הערבי או החרדי, אליהם התייחס פסק הדין הנ"ל, ושהבושה אליה התייחסה התובעת הייתה לא בגלל הסטיגמה החברתית שיש בכך, אלא בגלל הבושה הסובייקטיבית שהיא חשה באופן אישי, בשל השינוי במצבה כתוצאה מהתאונה.

     

  102. עוד נתתי דעתי לכך שבעדותו אמר הפסיכיאטר כי כתוצאה מהטיפול באשפוז הוא ציפה להפחתה של הנכות משיעור של 40% לשיעור של 10%. עם זאת ולנוכח הטעמים שפורטו לעיל, איני סבורה כי יש להפחית מהנכות הנפשית ולהעמידה על 10%. משהיו אלו הנתבעות שהביאו את התובעת למצבה המחייב את הטיפול מחד, ולאור הרגשתה הסובייקטיבית של התובעת מאידך, ומאחר שהפסיכיאטר מטעם בית המשפט קבע בעדותו כי גם כיום יש באשפוז יום כדי להיטיב את מצבה ולא נסגרה הדלת לאפשרות טיפולית זו, מצאתי כי ניתן להצדיק באופן חלקי את הימנעות התובעת מקבלת טיפול באשפוז יום, ובהתאם, יש להפחית מהנכות הנפשית שיעור חלקי ולהעמידה על שיעור של 30% לצמיתות.

     

    הנכות הרפואית סיכום

     

  103. לנוכח המפורט לעיל, אני קובעת כי נכותה של התובעת הינה בשיעור של 28% לצמיתות בתחום האורתופדי, בהתאם לקביעת ד"ר כהן, האורתופד מטעם בית המשפט, ובשיעור של 30% לצמיתות בתחום הנפשי, כמפורט לעיל, בהתבסס על קביעותיו של ד"ר רולניק, הפסיכיאטרי מטעם בית המשפט, ולאחר הפחתה מסוימת בשל הפרת חובתה של התובעת להקטנת נזקיה, משיקולים שנמצאו חלקית בלתי מוצדקים.

     

  104. שיעור נכותה המשוקללת של התובעת עומד אפוא על 49.6% ובמעוגל- 50% לצמיתות.

     

     

     

     

    הנכות התפקודית

     

  105. על אף שעבודת התובעת הייתה כרוכה במענה לטלפונים בישיבה, מצבה נפשי הקשה עליה את חזרתה לעבודה. הפסיכיאטר מטעם בית המשפט נתן גיבוי מלא לקשיים אלו ומצא אותם אמינים לחלוטין.

     

  106. כך גם נקבע לעיל כי לא ניתן לראות בקבלת לקוחות ספורים ומתן טיפול קוסמטי של סידור גבות פעמים בודדות בחודש, כעיסוק קבוע שפרנסה אמתית בצדו.

     

  107. מצבה הפיזי של התובעת ודלדול השרירים ממנו היא סובלת, כמו גם תיאור הפסיכיאטר את מצבה הנפשי ואת הליכתה של התובעת תוך גרירת רגליים, כשהיא מלווה תמיד בבעלה, הביאו למסקנה כי התובעת אינה מתפקדת כמעט בכלל, ואת תלונותיה לכך שהיא כמעט אינה יוצאת ממיטתה או מביתה כאמינות.

     

  108. לכל האמור יש להוסיף כי הפסיכיאטר ציין בחקירתו כי בנוסף למצבה נפשי הקשה של התובעת וכאביה הפיזיים, היא גם סובלת מהפרעה בזיכרון, אם כי "לא דרמטית. אבל לא פגועה מוחית... היא נזקקה, היה צריך לחזור על השאלות..." (עמ' 30 שו' 31 לפרו' מ- 25.11.2020). בהמשך, אף ציין הפסיכיאטר כי התובעת לא זכרה היכן היא למדה בתיכון ובבית הספר היסודי (עמ' 40 שו' 6- 7 שם). גם העובדה שבחקירתה בבית המשפט, הייתה התובעת מסוגלת לפרט מהם גילאי ילדיה לא סתרו התרשמות זו. הפסיכיאטר אף ציין כי העובדה שהתובעת לא זכרה את פרטי בתי הספר בהם למדה אינה סותרת את העובדה שהתובעת יודעת לפרט בעדותה את מראה השביל בו היא נפלה. לדבריו: "אדרבא, זה מאפיין הרבה פעמים את הפגיעה הפוסט טראומטית... זה נפוץ ביותר.... יש צורת ביטוי כזאת של טראומה" (עמ' 40 שו' 25- 29 שם).

     

  109. לנוכח כל האמור, נראה כי נכותה התפקודית של התובעת גבוהה משמעותית מנכותה הרפואית שהועמדה על שיעור של 50%. אף על פי כן, אינני סבורה כי יש לקבל את טענת התובעת לכך שנכותה התפקודית היא בשיעור מלא ומוחלט של 100% לצמיתות. בפני התובעת עדיין האפשרות לקבלת טיפול במסגרת של אשפוז יום, שיכולה להיטיב את מצבה. גם עיסוקה של התובעת במתן טיפולים קוסמטיים, גם אם בתדירות נמוכה ובליווי של בתה, הינו סיכוי לתעסוקה מסוימת שיש לעודד ולטפח. עיסוק זה החל לדברי התובעת כחודשיים בלבד לפני מתן עדותה, וכך אף עולה מתאריכי ביצוע החקירות מטעם הנתבעות, ומכאן שעדיין לא מוצה עד תום.

     

  110. עוד יש לתת משקל לכך שהמלצת הפסיכיאטר מטעם בית המשפט לטיפול במסגרת של אשפוז ניתנה בחוות דעתו הראשונה, בתאריך 10.1.2019, כשש שנים לאחר התאונה. על כן, קודם למועד זה, יש לראות בנכותה של התובעת כנכות מלאה וצמיתה.

     

  111. לאחר מועד קבלת חוות דעתו של המומחה בתחום הפסיכיאטריה, מינואר 2019 עד היום ולעתיד, אני מעמידה את הנכות התפקודית על שיעור של 75%.

     

  112. בהתחשב בנתונים אלו, להלן חישוב נזקי התובעת בהתאם לראשי הנזק המקובלים:

     

    הפסדי שכר לעבר

     

  113. שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד על סכום של 6,219 ₪ ברוטו בממוצע לחודש. בשיערוך להיום עומד שכר זה על סך של 6,841 ₪.

     

  114. התובעת איננה עובדת מאז התאונה ב- 19.9.2012 ועד היום ולפיכך, מדובר בנזק מיוחד המוכח באמצעות אסמכתאות. טענות הנתבעות לכך שהתובעת נמנעה במכוון מעבודתה בשל פריבילגיה כלכלית ממנה התובעת נהנית- נדחו כאמור, ונמצא כי קשיי התפקוד מהם סבלה התובעת הינם אמינים לחלוטין ומזכים בפיצוי מתאים.

     

  115. לנוכח האמור, יש לחלק את תקופת הפיצוי לעבר לשתיים:

     

    תקופה א'- מיום התאונה (19.9.2012) עד למועד קבלת חוות דעתו הראשונה של הפסיכיאטר מטעם בית המשפט (10.1.2019), תקופה של 76 חודשים, בה זכאית התובעת לפיצוי מלא, לפי החישוב הבא: 6,841 ₪ X 76 חודשים = 519,916 ₪.

     

    תקופה ב'- מ- 10.1.2019 עד היום, תקופה של 26 חודשים, בהם נכותה התפקודית של התובעת הועמדה על 75% כמפורט לעיל, זכאית התובעת לפיצוי חלקי לפי החישוב הבא:

    6,841 ₪ X 26 חודשים X 75% = 133,399 ₪.

     

    סך כל הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר- 653,315 ₪.

     

    הפסדי שכר לעתיד 

     

  116. בהתאם לפרמטרים של החישוב בגין הפסדי שכר לעבר לעיל, על פי בסיס שכר של 6,841 ₪, נכות תפקודית בשיעור של 75% והיוון מתאים בשיעור 3% עד הגיע התובעת לגיל 67, הפיצוי הינו לפי החישוב האריתמטי הבא:

    6,841 ₪ X 75% X 164.9897 = 846,520 ₪. 

     

    הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים

     

  117. הפיצוי בראש נזק זה עומד על שיעור של 12.5% מהפיצוי בגין הפסדי השכר לעבר ולעתיד כפי שנפסק לעיל וסה"כ- 187,479 ₪.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

     

  118. בסיכומיה ביקשה התובעת פיצוי על דרך האומדנה, בסכום של 100,000 ₪ בגין ניידות, לנוכח הפגיעה ברגליה, ובסכום של 20,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות. מנגד, טענו הנתבעות כי אין מקום לפיצוי בראש נזק זה כלל, שכן התובעת לא צירפה קבלות למוצגיה, על אף שהתאונה התרחשה לפני למעלה מ- 8 שנים, ומאחר שהתובעת הודתה בעדותה כי היא מסוגלת לנהוג ברכב (עמ' 21 שו' 10- 13 לפרו' מ- 5.7.2020).

     

  119. אכן התובעת לא צירפה קבלות למוצגיה. אף על פי כן, צורפו מסמכים רפואיים רבים המעידים על קבלת טיפולים לאורך שנים רבות ועד בסמוך למועד הגשת הראיות בנובמבר 2019, כשבע שנים לאחר התאונה. מצבה של התובעת מחייב המשך קבלת טיפולים, אשר הינם במסגרת סל הבריאות ועל כן, יש מקום לפצות את התובעת בעיקר בגין הוצאותיה לנסיעות, המבטאות את מגבלות הניידות מהן היא סובלת (היינו פיצוי בגין נסיעה ברכב לטיפולים, ולא בתחבורה ציבורית).

     

  120. לאחר שקלול מלוא הנתונים לעיל, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סכום גלובלי לעבר ולעתיד של 50,000 ₪.

     

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

     

  121. לטענת התובעת, בשל ההחמרה במצבה הנפשי והדיכאון הקשה ממנו היא סבלה וסובלת, היא חדלה לתפקד לחלוטין בביתה ובעלה נאלץ להקטין את היקף משרתו ואף להיעדר כליל מעבודתו בתקופות מסויימות על מנת לטפל במקומה במשק הבית ובגידול הילדים. בהתאם, מבקשת התובעת פיצוי לעבר בסכום גלובלי של 150,000 ₪, ולעתיד סכום המבטא עזרה שבועית בהיקף של 8 שעות עד תום תוחלת חייה, בסכום נוסף של 542,000 ₪.

     

  122. מנגד, טוענות הנתבעות בסיכומיהן, כי התובעת, אשר הוכח לשיטתן שמסוגלת להעניק טיפולי קוסמטיקה, הינה עצמאית בתפקודה, ועל כן טענו כי יש לפצותה בסכום גלובלי לעבר ולעתיד של 50,000 ₪.

     

  123. המומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעם בית המשפט התרשם שהתובעת אכן תלותית בבעלה ונעזרה בו לקביעת התורים בפניו ובהתייצבות לבדיקתה על ידו. בעלה של התובעת העיד כי התובעת אינה יוצאת מביתה לבד כמעט אף פעם אלא בליווי שלו, וטענות אלו לא הופרכו על ידי הנתבעות. מצבה הנפשי הקשה של התובעת משליך על תפקודה הלקוי בבית, כאשר הפסיכיאטר ציין כי אפילו נכדתה הקטנה אינה מצליחה לגייס את התובעת להענקת טיפול ולתפקוד בסיסי, עד כדי כך שהתובעת אינה מושארת לבדה עם התינוקת. התובעת טענה גם כי היא זקוקה לסיוע ברחצה, שכן לאור תופעות הלוואי מהטיפול התרופתי אותו היא נוטלת, היא סובלת מסחרחורות וחוששת ליפול.

     

  124. טענות התובעת ובעלה אמינות בעיניי, ומקובלת עליי הטענה כי משפחתה של התובעת מגויסת סביבה ומסייעת לה, בהיקף שעולה על היקף המקובל לעזרה בין בני משפחה, וזאת גם בשל מצבה האורתופדי בגינו היא פגועה בשתי רגליה, וגם בשל מצבה הנפשי, שפגע קשות בתפקודה הפיזי. עם זאת, לא הובאו על ידי התובעת ראיות ממשיות להיקף השתכרות בעלה ולא הוכח כי שכרו נפגע או פחת מאז התאונה ועד היום. על כן, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד, בסכום של 300,000 ₪.

     

    כאב וסבל

     

  125. בסיכומיה, מבקשת התובעת פיצוי בסכום של 200,000 ₪ בגין כאב וסבל. מנגד, הנתבעות טוענות כי אין לפסוק פיצוי מעל ל- 100,000 ₪ בראש נזק זה.

     

  126. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, חומרת פציעתה של התובעת והשלכותיה של התאונה על עתידה, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על 170,000 ₪.

     

    סיכום הפיצוי

     

  127. להלן סיכום הסכומים שנפסקו לעיל בראשי הנזק השונים:

    • הפסדי שכר לעבר-653,315 ₪

    • הפסדי שכר לעתיד-846,520 ₪

    • הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים-187,479 ₪

    • הוצאות רפואיות ונסיעות-50,000 ₪

    • עזרת הזולת-300,000 ₪

    • כאב וסבל-170,000 ₪

      ________________

      סה"כ-2,207,314 ₪.

       

      ניכויים

       

  128. אין מחלוקת כי התובעת מקבלת מענף נכות כללית במל"ל תגמולים בגין נכויותיה, אשר מרביתן משולמות לה כתוצאה מהתאונה. אין מחלוקת, אף לא לשיטת התובעת, כי יש לנכות את הסכומים שמשולמים לתובעת כתוצאה מהתאונה, תוך חישוב חלקם היחסי בהתאם להלכת פרלה עמר (רע"א 3953/01).

     

  129. המל"ל בסיכומיו פירט את מלוא הסכומים ששולמו לתובעת לאורך השנים מאז התאונה ועד היום, ואף חישב כי החלק היחסי אותו יש לנכות בגין הנכויות שקשורות לתאונה עומד על 77% מהגמלאות ששולמו מאז 1.8.2015. סך כל סכומים אלו עומד על 622,309 ₪, להם הוא זכאי בצירוף תוספת הצמדה וריבית כדין מיום מועד הגשת סיכומי המל"ל ועד למועד התשלום בפועל, בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ.

     

  130. הן התובעת, הן הנתבעות, לא חלקו על חישוב הסכומים הנ"ל כפי שביצע המל"ל. כל שטענו הנתבעות בהקשר זה הוא כי תביעת התובעת "נבלעת" בתגמולי המל"ל ולפיכך, התובעת זכאית לרבע מנזקיה והמל"ל זכאי ל- 75% מהגמלאות. טענה זו נדחית לאור חישובי הנזק לעיל, לפיהם התביעה רחוקה מ"בליעה" בתגמולי המל"ל.

     

  131. לנוכח האמור ובהעדר מחלוקת באשר לתגמולי המל"ל ששולמו לתובעת כתוצאה מהתאונה, יש לנכות את מלוא הסכום של 622,309 ₪ מהפיצוי לו זכאית התובעת, כך שהפיצוי שישולם לה יעמוד על סכום של 1,585,005 ₪. את סכום הגמלאות שנוכו לעיל יש לשלם למל"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.1.2021 ועד למועד התשלום בפועל, הכל כפי שיפורט בסיפא לפסק הדין.

     

     

    סוף דבר

     

  132. התביעה מתקבלת כאמור.

     

  133. בהתאם לתוצאה אליה הגעתי, אני מורה לנתבעות 1 ו- 2, באמצעות הנתבעת 2, לשלם כדלקמן:

     

    • לתובעת 1 ישולמו הסכומים הבאים:

      1. בגין נזקי התובעת, ישולם לה סכום של 1,585,005 ₪.

      2. שכ"ט עו"ד בשיעור של 20.4% מסכום הפיצוי שנפסק בס"ק 1 לעיל.

      3. החזר אגרת בית משפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום בפועל ועד למועד מתן פסק הדין.

      4. החזר עלויות חוות דעת רפואיות בגינן שילמה התובעת למומחים מטעמה ומטעם בית המשפט בתחומי האורתופדיה והפסיכיאטריה, בכפוף להמצאת קבלות בגין הוצאות אלו, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד למועד מתן פסק הדין.

         

    • לתובע 2 ישולם סכום של 622,309 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.1.2021 עד למועד התשלום בפועל. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20.4%.

       

  134. הסכומים הכוללים ישולמו על ידי הנתבעות 1 ו- 2 כאמור, תוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

     

    ניתן היום, ה' ניסן תשפ"א, 18 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ