פירוק שיתוף תשלום משכנתא ודמי שימוש

השופטת א. אלון:

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה כב' השופט בן ציון ברגר בתמ"ש 51738-06-15 (להלן: "בית משפט קמא"), שדן בתביעה שהגיש אח נגד אחיו לפירוק שיתוף ותשלום דמי שימוש בדירה שירשו מכוח עיזבון אביהם המנוח, הידועה כחלקה XXX בגוש XXX (להלן: "הדירה").

2. בפסק הדין מיום 21.06.2017, קיבל בית המשפט קמא את תביעת התובע (המשיב כאן) והורה על פירוק השיתוף בדירה ועל מינוי באי כוח הצדדים, שייצג אז את הצדדים עו"ד פלד ועו"ד אמסלם, ככונסי נכסים על הדירה לצורך מכירתה. להשלמת הדברים נציין כי עו"ד פלד ביקשה לשחררה מתפקידה ועו"ד אמסלם, שייצג את המשיב בהליך קמא, נותר לשמש ככונס נכסים בלעדי.

טענות הצדדים בפני בית משפט קמא:

3. המשיב, שכאמור הגיש תביעתו בבית משפט קמא, טען כי המערער והוא ירשו במשותף את זכויות הבעלות בדירה, בחלקים שווים. מאז פטירת ההורים, טען המשיב כי המערער עושה שימוש בלעדי בדירה ומונע ממנו לממש את חלקו בה. המשיב עתר לפירוק השיתוף בדירה ולחיוב המערער בתשלום דמי שימוש עד למכירתה.

באשר לתשלומי המשכנתא שרבצה על הדירה, טען המשיב כי הוריו הם אלו שנשאו בתשלומה ומכל מקום, ככל שנשא המערער בחלק מתשלומים אלו, קמה לו הזכות להשבת מחצית התשלומים שנשא בהם, אך אין בכך כדי למנוע את פירוק השיתוף בדירה. לטענת המשיב הקשר בין הוריו לבינו, היה קשר חם ואוהב והוא הגן עליהם מפני המערער.

4. המערער טען כי הוא התגורר עם הוריו במשך כל חייו, טיפל בהם, דאג לכל מחסורם ואף הגן עליהם מפני המשיב אשר התנכל להורים ואיים עליהם. לטענת המערער, הוא נשא בשירותי הסיעוד עבור ההורים ואף נשא במשותף בהחזר המשכנתא שנלקחה לצורך רכישת הדירה מ"עמיגור". לאחר פטירתם, המשיך המערער לשאת במלוא תשלומי המשכנתא. לטענתו, רצון הוריו היה כי הדירה תישאר בעבורו בלבד. למשיב דירה משלו בה הוא מתגורר עם רעייתו בעוד הוא התגורר כל חייו עם הוריו וטיפל בהם. לפיכך, טען כי ככל שבית המשפט יורה על פירוק השיתוף בדירה, יש לפסוק לו דמי טיפול בהורים מכוח עשיית עושר וזכות ההחזרה במזונות, כאשר סכומים אלו עולים על שווי חלקו של המשיב בדירה.

פסק דינו של בית משפט קמא:

5. בית משפט קמא קיבל את טענות המשיב לפירוק השיתוף בדירה. גם אם היה זה המערער שדאג להורים המנוחים עד יום מותם, ציין בית משפט קמא, שאין בכך כדי להשפיע על שאלת הזכויות הקנייניות של הצדדים בדירה. סעיף 10 לחוק הירושה- התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק הירושה"). קובע כי בהעדר צוואה היורשים על פי דין הם ילדי המוריש. משניתן צו ירושה בינואר 2015 והמערער לא התנגד לו הרי שהצדדים הינם יורשים במשותף את עזבון אביהם המנוח. מכוח צו הירושה נרשמו זכויות האחים, בחלקים שווים ולפיכך אין רלוונטיות לטיב ו/או איכות היחסים בין ההורים לבין הצדדים. המערער לא נקט בהליך להצהיר על זכותו הבלעדית בדירה ומשכך חל סעיף 37 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הקובע כי כל שותף זכאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף בדירה (סע' 16-19 לפסק הדין) .

6. בית משפט קמא קבע כי המערער לא עמד בנטל הראייה להוכחת טענתו כי הוא זה שנשא בתשלום המשכנתא או במשותף עם הוריו. המערער הגיש רק את העמוד הראשון להסכם ההלוואה, ממנו ניתן ללמוד שהמערער אכן היה לווה במשותף עם הוריו, אך על אף שלא הייתה כל מניעה, לא המציא דפי חשבון מהבנק או כל אסמכתא אחרת, ממנה ניתן ללמוד כי תשלומי המשכנתא ירדו בפועל מחשבון המערער. ביחס לעדות המתווך שהעיד מטעם המערער, קבע בית משפט קמא כי עדותו לא תרמה דבר ואף לא הייתה אמינה בעיניו (סע' 20-22 לפסק הדין).

7. בית משפט קמא דחה את טענת המערער כי ההורים המנוחים הביעו בהתנהגותם את רצונם כי הוא בלבד ירש את הדירה. ההורים המנוחים בחרו שלא לערוך צוואות. טענת המערער כי הם לא ידעו קרוא וכתוב ומטעם זה לא ערכו צוואות, נדחתה. בית משפט קמא קבע כי זו לא הוכחה וגם מהטעם שגם אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, יכול לערוך צוואה במיוחד משחתמה האם המנוחה על ייפויי כוח נוטריוני לטובת המערער משחפצה כי יסייע לה בניהול עניינה הכספיים. כן דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי על פי מנהגי העדה הגיאורגית עליהם נמנים הצדדים, אין זה נהוג לערוך צוואה. בית משפט קמא קבע כי טענה זו לא הוכחה, לא באמצעות חוות דעת ולא מתוך העדויות שנשמעו בפניו (סע' 22 לפסק הדין).

8. בית משפט קמא דחה את טענת המערער לפיה יש לראותו כדייר מוגן בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). טענה זו נזנחה בסיכומים ואף נדחתה לגופה על ידי בית משפט קמא. בהתאם לפסיקה, שותף זכאי לטעון לחזקה כדין רק אם ניתנה מצד שאר השותפים הסכמה מפורשת או הסכמה שבהתנהגות של אותו אדם תהיה חזקה בלעדית. לא כך בענייננו קבע בית משפט קמא. עוד הוסיף וקבע בית משפט קמא משההורים המנוחים לא היו בעצמם דיירים מוגנים ומעולם לא רכשו זכות לדיירות מוגנת, הרי שהמערער אף הוא אינו דייר מוגן ומכל מקום הוא לא הוכיח טענתו זו (סע' 23 לפסק הדין).

9. בית משפט קמא קבע כי טענת המערער כי הוא זכאי לתשלום בגין הטיפול בהוריו לא תובא בגדרי התביעה הנוכחית בהעדר ראיות ממשיות ושלא במסגרת תובענה נפרדת (סע' 24 לפסק הדין).

10. מכל האמור, קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח את טענתו לפיה יש להקנות לו זכות בעלות בלעדית בדירה. בית משפט קמא הורה על פירוק השיתוף בדירה ועל מינויים של באי כוח הצדדים ככונסי נכסים על הדירה לצורך מכירתה (סע' 25 לפסק הדין).

11. באשר לדמי השימוש, בית משפט קמא קבע כי בהתאם לסעיף 31 לחוק המקרקעין, זכאי המשיב לקבל דמי שימוש, אך זאת רק ממועד הגשת התביעה- הוא המועד בו הביע המשיב את רצונו כי אינו מסכים עוד לשימוש בלעדי שעושה המערער בדירה. באשר לגובה דמי השימוש, קבע בית משפט קמא כי משלא הביא המשיב כל ראייה ממנה ניתן ללמוד מהם דמי השכירות הראויים, לא הונח בסיס ראייתי לקביעה מה הם דמי השימוש הראויים בדירה ולפיכך הורה כי תשלום המשכנתא יהווה תשלום דמי שימוש. בית משפט קמא הסמיך את כונסי הנכסים לבחון האם היה חוב משכנתא על הדירה ממועד הגשת התביעה ועד למכירתה וככל שקיים חוב שכזה, הוא נזקף לחובת המערער, מחצית מכוח בעלותו על הדירה ומחצית מכוח דמי השימוש ואותם היה עליו לשלם למשיב.

טענות הצדדים בערעור:

12. המערער, שמיוצג על ידי עו"ד חטיב אנואר, טען כי בית משפט קמא לא נתן משקל לעובדה כי המערער רכש יחד עם הוריו את הדירה מעמיגור וכולם נטלו יחדיו משכנתא בשיעור של כ-60,000 ₪. להורים הייתה יכולת כלכלית דלה והמערער הוא זה ששילם את המשכנתא חודש בחודשו ואף המשיך לשאת בתשלומה לאחר פטירת הוריו. המערער התגורר בדירה יחד עם הוריו מאז שנת 1973 סעד אותם במחלתם עד ליומם האחרון, בעוד המשיב התעלם מצרכיהם. לטענת המערער, בית משפט קמא טעה כאשר התעלם מעדותם של העדים לעניין זה.

13. לטענת המערער טעה בית משפט קמא משקבע כי לא חל עליו חוק הגנת הדייר. למשיב דירה בבעלותו במעלות והוא מתגורר בה עם אשתו. למערער אין כל דירה אחרת ופירוק השיתוף מותיר אותו ללא קורת גג. המערער הינו אדם חולה המתקיים מקצבת הבטחת הכנסה בסך של 1,600 ₪ לחודש. טעה בית משפט קמא משהתעלם ממצבו הרפואי והכלכלי הקשה של המערער שהגיע עד לפת לחם. לטענת המערער היה על בית משפט קמא להכיר בזכותו להמשיך ולהתגורר בדירה בהתאם לסעיף 115(א) לחוק הירושה וסעיף 31(א) לחוק המקרקעין שכן אין לו התנגדות לשתף את הדירה עם המשיב, בתנאי שיחדל מהתנהגותו האלימה.

14. המשיב שמיוצג על ידי עו"ד אליאס דקוואר, טען כי יש להותיר את פסק הדין על כנו. טענות המערער הן בעניין תשלומי המשכנתא והן בעניין כוונת ההורים המנוחים להוריש לו את הדירה, לא נתמכו באסמכתאות ולפיכך, בצדק נדחו. כך או כך, כלל המשכנתא שנלקחה על ידי ההורים המנוחים הייתה במקור על סך 54,869 ₪ בלבד, כך שסכום זה אינו יכול להוות מכשול למכירת הדירה שהרי הזכות לפירוק ושיתוף במקרקעין מעוגנת בסעיף 37 לחוק המקרקעין והיא נגזרת מזכות יסוד של אדם על קניינו. לפיכך יש למחוק את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

15. כונס הנכסים עו"ד דוד אמסלם ביקש לצרפו להליך, ובקשתו נתקבלה. בעיקרי הטיעון שהגיש, טען כי פסק דינו של בית משפט קמא הוא פסק דין מבואר ומנומק אשר דחה אחת לאחת את טענות המערער. המערער מבקש לבצע מקצה שיפורים, הן בגרסתו והן בראיותיו וזאת בכדי לסכל את סופיות הדיון ולדחות את הקץ.

16. בתגובה לעיקרי הטיעון שהגיש כונס הנכסים, הגיש המערער בקשה להורות על משיכתם. לטעמו, כונס הנכסים הינו משיב פורמלי שכן הערעור הוגש על ההחלטה לפרק את השיתוף בדירה ולא על פעילותו ו/או תפקידו של כונס הנכסים. על כונס הנכסים להיות בלתי תלוי ואף להראות ככזה וכפי שעולה מעיקרי הטיעון שהגיש הוא חרג מתפקידו והפך להיות צד מעוניין בדחיית הערעור.

דיון והכרעה

17. לאחר שקראתי את פסק דינו של בית משפט קמא ושקלתי את טיעוני הצדדים במסגרת הערעור אציע לחבריי להרכב שלא להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא. פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על תשתית ראייתית שהונחה בפניו וליתר דיוק יש לומר שהמערער לא הציג תשתית ראייתית לתמיכה בטענותיו. בית משפט קמא התרשם באופן ישיר מהצדדים ומהעדים שהופיעו בפניו וקביעותיו מנומקות  כדבעי ומתיישבות  עם ההלכה המשפטית.

18. ראשית אפנה להערתו המודגשת של בית המשפט קמא כי שני הצדדים המעיטו בהבאת הראיות ובלשונו:

 "אקדים ואומר כי שני הצדדים מעטו בהבאת ראיות אלא שלתובע עומדת זכות מכוח ירושת הוריו, זכות שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין לפיה התובע הינו בעלים של מחצית מהדירה נשוא המחלוקת ולפיכך, הנטל לסתור זכות זאת מוטל במלואו על הנתבע. הנתבע כאמור מעט בהבאת ראיות ובפועל לא הוכיח אף לא אחת מטענות ההגנה. למותר לציין כי לא הייתה כל מניעה להביא ראיות ולו גם באמצעות פנייה לבית המשפט. דבר לא נעשה בלבד העלאת טענות  ללא ביסוס ראייתי" (ש' 7-12 עמ' 5 לפסק הדין).

19. טרוניית המערער כי בית משפט קמא לא קיבל את טענתו כי הוא זה שנשא בהחזרי המשכנתא, אין לה מקום. שותפה אני לקביעתו של בית משפט קמא כי המערער לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו. המערער לא הציג דפי חשבון ו/או אסמכתאות בנקאיות להוכחת טענתו אלא בחר להציג בפני בית משפט קמא רק את העמוד הראשון של מסמכי ההלוואה. בכך אין די והרי המערער הוא זה שטען בפני בית משפט קמא כי ניתן להוכיח "שחור על גבי לבן" כי הוא שילם בהוראת קבע את המשכנתא. משכך די היה בפניה לבית המשפט או לבנק למשכנתאות או לבנק בו ניהל המערער את חשבונו כדי להציג בפני בית משפט קמא ראיה להוכחת טענה זו. ראו תשובת המערער בחקירה הנגדית

 "...אני אוכל להוכיח את זה, כמה שנים בבנק טפחות חלק מהמשכנתא שלי יצאה הוראת קבע, היום בנק טפחות לא מוכן לתת לי את השירות שמגיע לי. אמי הייתה משלמת חצי ואני חצי. את זה אפשר להוכיח שחור על גבי לבן" (ש' 20-22 עמ' 18 לפרוטוקול מיום 15.11.16).

המערער היה מיוצג לאורך כל ההליך בבית משפט קמא ולא הייתה כל מניעה להניח בפני בית משפט קמא תשתית בנקאית להוכחת טענה זו "את זה אפשר להוכיח" חזר וטען בחקירתו, ראה שורה 27 עמ' 19 לפרוטוקול. אך אמירה לחוד וראיה לחוד.

משכך, בצדק קבע בית משפט קמא כי המערער לא עמד בנטל הראיה וההוכחה כנדרש.

אוסיף ואציין כי לא רק שבית משפט קמא לא נתן אמון בעדות המתווך, מר XXX, שהעיד מטעם המערער אלא שקריאת עדותו (ש' 16-25 עמ' 13 לפרוטוקול) מלמדת שאין בה דבר כדי לתמוך בגרסת  המערער.  ראה סעיפים 20-21 לפסק הדין.

20. על מנת להפיס את דעת המערער ולו במעט, אציין כי טענתו לעניין המשכנתא לא נתקבלה על ידי בית משפט קמא, בהעדר הוכחה אך גם אם היה המערער מניח תשתית ראייתית מספקת לא היה בכך כדי למנוע את פירוק השיתוף בדירה אלא לכל היותר ליתן הוראות לכונסי הנכסים באשר לאופן חלוקת התמורה שתתקבל ממכירת הדירה.

לא נשללה מהמערער הזכות להגיש תביעה כספית כפי שימצא לנכון.

21. טענת המערער כי היה על בית משפט קמא לראותו כדייר מוגן, דינה להידחות. בית משפט קמא בחן הן את התשתית הראייתית והן את התשתית המשפטית ומצא, ובצדק, כי אין לראות במערער כדייר מוגן. במישור הראייתי קבע בית משפט קמא כי המערער לא הציג את הסכם רכישת הדירה על ידי הוריו מחברת עמיגור, לא הציג הסכם שכירות או הסכם דיירות מוגנת של הוריו ולמעשה לא הציג כל ראיה. במישור המשפטי  קבע בית משפט קמא כי הפסיקה צמצמה את הנסיבות בהן יראו שותף כמי שזכאי לזכות מוגנת וזאת רק בהסכמה מפורשת של שאר השותפים או הסכמה שבהתנהגות שלאותו אדם תהיה חזקה בלעדית. לא כך בענייננו.

22. ולפני סיום, כונס הנכסים ביקש להצטרף להליך ובקשתו נתקבלה. למקרא עיקרי הטיעון שהגיש כונס הנכסים טען המערער כי הוא חרג מתפקידו עת צידד בעמדת המשיב. ראוי היה כי כונס הנכסים יתמקד בטיעוניו אך ורק בפעילותו ככונס נכסים ולא יביע עמדה לגוף הטענות בפרט שכל אחד מהצדדים מיוצג על ידי עורך דין מטעמו.

23. סוף דבר, פסק דינו של בית משפט קמא הכריע בכל השאלות הטעונות הכרעה, קביעותיו מבוססות על יסוד הממצאים העובדתיים שהונחו בפניו, לא נפלה כל טעות במסקנה המשפטית אליה הגיע בית משפט קמא ואף לא טעות שבחוק. משכך אציע לחבריי להורות על דחיית הערעור.

24. בנסיבות המקרה שלפנינו ומשחויב המערער בהוצאות בהליך בבית משפט קמא, אציע לחברי להרכב כי מלפנים משורת הדין לא נחייב את המערער בהוצאות ההליך שבפנינו.

השופט סארי ג'יוסי [אב"ד]:

אני מסכים.

השופט חננאל שרעבי:

אני מסכים.

הוחלט לדחות את הערעור. לפנים משורת הדין, לא נחייב את המערער בהוצאות.

ככל שהופקד ערבון זה יוחזר למפקידו.

מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.

ניתן היום,  ג' אייר תשע"ח, 18 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.