לפניי תובענה מיום 15/6/15 לפירוק שיתוף במקרקעין שהגיש התובע לגבי הזכויות בדירה המשותפת של הצדדים, דירה בת 4 חדרים בקומה שלישית הממוקמת ב*** ב*** אליה הוצמדו מחסן ושתי חניות (להלן: "הדירה").
הצדדים ופרוט ההליכים הקודמים בעניינם:
- מר ש.ב (להלן: "התובע") והגב' ס.מ (להלן: "הנתבעת") הינם בני זוג/ידועים בציבור לשעבר.
- 2. הצדדים, מערכת היחסים והאירועים שהובילו להגשת התביעה ידועות ומוכרות היטב לבית המשפט מהליכים קודמים שהתנהלו לפניי.
כעולה מכתבי הטענות בהליכים הרבים והשונים שהתקיימו לפניי בעניינם של הצדדים, התובע והנתבעת היו בני זוג וחיו יחדיו תחת קורת גג אחת במשך כשלוש שנים. בתחילת חודש אפריל 2011 תפסה הנתבעת את התובע כשהוא מציץ דרך חור המנעול למקלחת עת התקלחה בתה החיילת. הנתבעת דרשה מהתובע לעזוב את הדירה ולאחר עזיבתו סיפרו בנותיה הקטינות על מעשים מגונים שביצע בהן התובע. העניין הגיע לידי רשויות הרווחה אשר הגישו תלונה במשטרה. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום פלילי אשר תוקן בהמשך ההליך.
במסגרת הסדר טיעון הודה התובע בכתב האישום המתוקן, והורשע בעבירה של מעשה מגונה במשפחה (ריבוי עבירות) לפי סעיף 348 (א) בנסיבות של סעיף 345 (א)(3)לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 בצירוף לסעיף 351 (ג)(1) לחוק ובעבירה של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 (1) לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א -1981, בצירוף לסעיף 5 לאותו חוק (ראה גזר הדין מיום 11.7.12 נספח ו' לכתב התביעה למזונות משקמים תמ"ש 49738-02-13).
התובע נשפט ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושוחרר ביום 16.1.14.
- ביום 12.12.11 הגיש התובע כאן תובענה לפסק דין הצהרתי לפיה הינו זכאי להירשם כבעלים של הדירה אשר רשומה על שם התובעת בלבד, תמ"ש 21003-12-11.
בתום שמיעת הוכחות בתיק והגשת סיכומים ניתן על ידי פסק דין ביום 10.2.13 לפיו התקבלה תביעת התובע וניתן פסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בדירה משותפות לצדדים בחלקים שווים, עוד נקבע כי התובע הינו הבעלים הבלעדי של הרכבים נשוא התובענה.
הנתבעת הגישה ערעור על פסק הדין עמ"ש 14177-03-13. הערעור נדון לגופו של עניין, וביום 14.12.14 נדחה ערעורה של הנתבעת. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה הנתבעת בר"ע לבית המשפט העליון במסגרת תיק בע"מ 598/15 . במסגרת החלטת בית המשפט העליון מיום 10.3.2015 נדחתה בקשת רשות הערעור על הסף.
- ביום 26.2.13 הגישה הנתבעת כנגד התובע תביעה בעילות: נזיקית, חוזית 400,000 ₪ וצו עשה.
ביום 21.5.13 ניתנה על ידי החלטה מפורטת אשר בס' 11 לה הוריתי כדלקמן:
"נוכח האמור לעיל, התובעת תפצל תביעותיה כפי שנדרש בתקנה 258ז'(17) ותגיש כל תביעה בנפרד ותשלם אגרה בהתאם. ב"כ התובעת יודיע בתוך 7 ימים האם בכוונתו להגיש כתב תביעה מתוקן ותביעות נוספות או לחילופין האם הוא מבקש למחוק את התביעה בכפוף להחזר מלוא אגרה ולהגיש תביעותיו בהתאם לתקנות".
הנתבעת הגישה על החלטתי זו בקשת רשות ערעור רמ"ש 44449-05-13 אשר נדחתה ביום 4.7.13 ע"י כב' השופטת צילה צפת.
ביום 25.7.13 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון אשר אף היא נדחתה ביום 2.12.13.
- משנדחו בקשות הערעור שהגישה התובעת הוריתי לב"כ הנתבעת לפעול בהתאם להחלטתי
מיום 21.5.13 ולהגיש התביעות בהתאם.
- ביום 25.12.13 הגישה הנתבעת תביעות כדלקמן: תביעה למזונות משקמים לידועה בציבור - תמ"ש 49738-02-13, תביעה לתשלום מחצית החובות – תמ"ש 49139-12-13 ותביעה נזיקית - תמ"ש28793-05-14.
שה התובעת תביעה למזונות משקמיים לידועה בציבור - תמם. מןיות בדירה משותפות לצדדים בחלקים שווים, עוד נקבע כי הנתבע הינו
- ביום 11.3.14 הוגשה ע"י התובע תביעה לדמי שימוש ראויים כנגד הנתבעת, תמ"ש 21370-03-14.
- ביום 22.4.15 ניתן על ידי פסק דין לפיו נדחתה התביעה לדמי שיקום והסתגלות לידועה בציבור.
באשר לתביעה לתשלום מחצית מהחובות והתביעה לדמי שימוש נקבע בפסק הדין כי חוב המשכנתא הרובץ על הדירה הינו חוב משותף וכי על התובע להשתתף ולשאת במחצית מתשלומי המשכנתא ששולמו בגין הדירה החל מחודש אפריל 2011 ועד לסילוק המשכנתא ו/או פירעונה המוקדם מבין השניים. עוד נקבע כי ההכרעה לגבי החיוב בחוב המשכנתא כפופה להכרעה בפסק הדין בתביעה לדמי שימוש ראויים תמ"ש 21370-03-14. באשר לתביעת התובע לדמי שימוש ראויים מצאתי כי התוצאה הראויה היא כי לתקופה של שנה מאז נאסרה כניסת התובע לדירה (הפירוד בין הצדדים) מחודש4/11 ועד לחודש 3/12 (כולל) לא תחוייב הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים לנתבע. מחודש אפריל 2012 ועד לביצוע פירוק השיתוף בדירה בפועל ופינוייה ע"י הנתבעת תישא הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים לתובע. עוד קבעתי כי חיוב הנתבעת בדמי השימוש הראויים לא יהיה בהתאם לגובה דמי השכירות כפי שנקבעו בחוות הדעת של השמאי שמונה 3,025 ₪ לחודש (מחצית מהסך של 6,050 ₪) אלא אך בגובה מחצית חלקו של הנתבע במשכנתא הינו כ- 2,250 ₪ ובהתאם לאישור מתאים מהבנק למשכנתאות. לפיכך קבעתי כי הנתבעת תמשיך ותישא במלוא המשכנתא הרובצת על הדירה ותשלום זה אשר מכסה את מגוריה ומגורי הקטינות בדירה וכמו גם מגדיל את חלקה בפאן ההוני – יהא בו לפטור אותה מכל תשלום נוסף בגין דמי שימוש ראויים. חובו של הנתבע בגין מחצית תשלומי המשכנתא מחודש4/11 ועד לחודש 3/12 (כולל) יפרע מחלקו בתמורת הדירה בעת ביצוע פרוק השיתוף בפועל כאשר למחצית המשכנתא ששולמה בכל חודש ע"י התובעת/ נתבעת יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד התשלום של המשכנתא בפועל ועד לפרעון החוב כאמור בפסק הדין.
- התביעה הנזיקית בתמ"ש 28793-05-14 שהגישה הנתבעת בתביעה כאן כנגד התובע ואשר כאמור לעיל הוגשה ביום 2.12.13 קבועה לשמיעת הוכחות ליום 3.4.16 לאחר שמונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט. לעניין זה אציין כי ביום 13.5.14 התקבלה הודעת ב"כ הצדדים לפיה הוסכם כי תביעת הנזיקין שהגישה התובעת תידון במאוחד עם תביעות הנזיקין שהגישו בנות התובעת כנגד הנתבע בבית משפט השלום. בינתיים ועפ"י החלטה שנתנה ע"י כב' השופט רמי חיים הוחזרה התובענה לדיון בבית משפט זה.
בנותיה של הנתבעת הגישו תביעה נזיקית כנגד הנתבע המתבררת בבית המשפט המחוזי במסגרת ת.א ה 50133-02-13 (להלן": "תביעת הבנות"). כעולה מכתבי בי-דין שהוגשו לפניי בהליך זה עולה כי בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי מונה מומחה ואף נתקבלו חוות דעת לפיהן נקבעו לקטינות נכויות זמניות.
ההליכים במסגרת התובענה דנן וטענות הצדדים:
- 10. ביום 6.15 הגיש התובע תביעה זו לפירוק שיתוף. לטענת התובע עם מתן פסק הדין בתמ"ש 21003-12-11 ודחיית הערעורים עליו הפך פסק הדין לחלוט ונפתחה הדרך לפירוק השיתוף במקרקעין בין הצדדים.
- עוד נטען ע"י התובע כי עיון בנסח הרישום מלמד כי הזכויות בדירה טרם נרשמו על שם הצדדים ועל כן הזכויות בדירה הינן זכויות אובליגטוריות בלבד. כן נטען כי במסגרת שומה שנערכה לדירה ביום 19.5.2014 , במסגרת תיק תמ"ש 21370-03-14 , על-ידי השמאי יוסי אגסי, נקבע כי שוויה של הדירה כפנויה בשוק החופשי הינו 2,290,000 ש"ח. שומה זו לטענת התובע דורשת עדכון לאור חלוף הזמן מנתינתה והשינוי במחירי השוק ויהיה צורך בשומה עדכנית בהמשך ההליכים. על הדירה רובצת משכנתא בסך של 800,000 ש"ח כאשר יתרת המשכנתא לסילוק אינה ידועה לתובע במועד הגשת התביעה.
- לטענת התובע הוא אינו חפץ ואינו מסכים לחזקה ייחודית בדירה על-ידי הנתבעת וחפץ בפירוק השיתוף בדירה בהקדם האפשרי. מוסיף וטוען התובע כי בטרם הגשת תביעה זו פנה התובע, באמצעות בא כוחו, ביום 19.3.2015 , אל ב"כ הנתבעת והציע כי פירוק השיתוף בדירה יעשה בהסכמה, פנייה אשר לא זכתה לכל מענה ובנסיבות העניין אין מנוס מפירוק השיתוף בדירה באמצעות בית המשפט.
- התובע עתר לפירוק השיתוף בדירה הן מכח הוראות סעיף 37 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") והן מכח הוראות סעיף 10 (א) לחוק המיטלטלין, תשל"א- 1971 (להלן: "חוק המיטלטלין"). לטענת התובע לאור העובדה כי לא ניתן לחלק את הדירה בעין הרי שעל פירוק השיתוף להיעשות בדרך של מכירת הדירה, כפי שנמכרים מעוקלים בהוצאה לפועל, למרבה במחיר וחלוקת הפדיון בין הצדדים לאחר ניכוי חובות המשכנתא הרובצת על הדירה, הוצאות העסקה והמיסים במידה ויחולו. הוסיף וטען התובע כי לאור העובדה כי הצדדים אינם בני זוג ואין להם ילדים משותפים הרי שהוראות סעיף 40 א' לחוק
המקרקעין וסעיף 10 א' לחוק המיטלטלין, אינן חלות בענייננו. כן טען כי הוראות חוק הגנת הדייר אינן חלות על פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירה, כמבוקש בכתב התביעה , בין היתר לאור העובדה כי זכויות הצדדים בדירה אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין ולאור העובדה כי התובע אינו מסכים ומעולם לא הסכים לחזקה ייחודית על-ידי הנתבעת בדירה ומעולם לא ויתר על זכויותיו הממוניות הכרוכות בהחזקת הדירה. כן עתר לחיוב הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
- התובענה נקבעה לדיון ליום 16.7.15. לדיון שנקבע לא התייצבה הנתבעת או מי מטעמה. הואיל והתביעה נמסרה ביום 16/6/15 וטרם חלף המועד להגשת כתב הגנה דחיתי הדיון ליום 10/9/15 והוריתי לב"כ התובע להמציא לב"כ הנתבעת את פרוטוקול הדיון.
- ביום 16.7.15 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת. עיון בכתב ההגנה הקצר מלמד כי הנתבעת למעשה אינה מתנגדת לפירוק השיתוף אלא טענה כי יש לעכב את ההכרעה בבקשה לפירוק שיתוף עד להכרעה בתביעות הנזיקיות של הנתבעת ושל בנותיה. לטענת הנתבעת הגשת התביעה בשלב זה ובטרם הוכרעו המחלוקות בתביעה הנזיקית של הנתבעת התלויה ועומדת בבית משפט זה ובתובענת ארבע בנותיה מצביעה על חוסר תום לב, משום שניתן לראות בה לכאורה ניסיון להברחת נכסיו של התובע וניסיון להעמיד את קורבנותיו בפני שוקת שבורה שכן התובע עצמו הצהיר גם בבית משפט זה ובתובענות האחרות בין הצדדים כי הוא נעדר יכולות כספיות מעבר לזכויותיו בנכס מקרקעין זה. עוד נטען כי התובע נקט בדרך זו על מנת לפגוע יותר ויותר בקורבנותיו לרבות בקטינות, באופן שישמוט את קורת הגג מעל ראשן, ובכך יפגע יותר ויותר בנפשן. חמש בנות המשפחה חיות בבית זה מ- 2009 ועד היום, סה"כ 6 שנים ואין ספק כי אילוצן לוותר על קורת גגן תפגע בנפשן.
- עוד נטען בכתב ההגנה כי ביום 7.3.13 הוטל עיקול על זכויות התובע בדירה במסגרת ת"א 50133-02-13. בשל העובדה כי על המקרקעין רבץ ורובץ צו מניעה על ההערה של הנתבעת לזכותה לרישום במקרקעין, שהוטל ביום 16/1/12 ע"י ביהמ"ש לבקשת התובע, בתמ"ש 21003-12-11 לבצע כל טרנזקציה קניינית בנכס, נמנע מהנתבעת להשלים את הרישום על שמה. בשל העובדה כי הנכס לא היה יכול להירשם ע"ש הנתבעת, וכמובן גם לא ע"ש הנתבע, לא היה ניתן לרשום את העיקול על זכויותיו של התובע משום צו המניעה, ומשום שזכויותיו לא נרשמו.
- עוד טענה הנתבעת כי לטענת התובע שווי הזכויות שלו בנכס הוא מחצית מההפרש 2.29 מיליון בניכוי המשכנתא בסך של 800,000 ₪ כך שחלקו של התובע בנכס עומד על כ-745,000 ₪.
לטענת הנתבעת בתביעת הבנות המתבררת בבית המשפט המחוזי עשוי להיפסק פיצוי בגובה העולה על שווי חלקו של התובע בדירה . הוסיפה וטענה הנתבעת כי הודאתו של התובע במישור הפלילי כי פגע רק בשתי בנות כוחה יפה במישור הפלילי בלבד וכי היא טוענת בתיק הנזיקי כי התובע אנס ובעל את שתי הקטינות, והטריד מינית את שתי הבגירות האחרות. לטענתה תצליח להרים נטל זה. עוד הוסיפה וטענה הנתבעת כי בתביעת הבנות הוגשו ארבע חוות דעת שנערכו ע"י מומחה מטעם ביהמ"ש נקבעו נכויות זמניות, כאשר רק לקטינה אחת מגיע פיצוי לנכות זמנית של 40%.
- ביום 10.9.15 התקיים קדם משפט נוסף בתובענה. בתום הדיון ולאור העובדה כי התיק הינו משפט בעיקרו נתנה החלטה ולפיה ב"כ התובעת יודיע עד ליום 10.10.15 אם הוא מסכים כי ההליך ינוהל בדרך של סיכומים בכתב. כמו כן קבעתי את המועדים להגשת סיכומים במקרה של הסכמה דיונית כאמור לעיל ולחילופין מועד לשמיעת הוכחות, מועדים להגשת תצהיר עדות ראשית וכן קבעתי כי ב"כ הצדדים יסכמו בע"פ בתום דיון ההוכחות.
- ביום 8.10.15 הגישה הנתבעת הודעה לפיה היא מסכימה כי ההליך ינוהל בדרך של הגשת סיכומים בכתב ובלבד שיתאפשר לה לצרף מס' כתבי בי-דין מתביעת הבנות. לאחר מס' תגובות ותשובות ובהעדר הסכמה נקבעה התובענה לשמיעת הוכחות.
- ביום 22.10.15 הגישה הנתבעת בקשה לצירוף תצהירים משלימים. בבקשתה הדגישה הנתבעת כי אינה מתנגדת לפירוק שיתוף וכי התנגדותה היחידה היא למועד מתן הצו לפירוק שיתוף. עוד לטענתה ארבע בנותיה מבקשות ומעוניינות לרכוש את חלקו של התובע מהכספים שייפסקו לטובתן בתיק הנזיקי. הנתבעת בקשה לצרף תצהירים אודות יכולתן של הבנות ורצונן לרכוש את חלקו של התובע בדירה. ביום 18.1.15 הגיש ב"כ הנתבעת בקשה לפטור את הבנות מלהתייצב לדיון ההוכחות הקבוע ליום 21.1.16. בדיון ההוכחות שהיה קבוע ליום 21.1.16 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית לפיה תצהירי הבנות יימחקו.
- ביום 21.1.16 נשמעו הוכחות. התובע נחקר ע"י ב"כ הנתבעת. חקירת הנתבעת הופסקה בעיצומה לאחר שזו סירבה לענות לשאלות ב"כ התובע ועזבה את האולם. בתום הדיון ניתנה על ידי החלטה כדלקמן:
"1. טרם החלה חקירת הנתבעת, הודיעה הנתבעת כי אינה מעוניינת ואינה מסוגלת להיחקר.
- טרם החלטה לגופו של עניין, הוריתי לבא-כוח הנתבעת לשוב ולבדוק עמה אם היא מוכנה להיחקר טרם מתן החלטה לגופו של עניין.
- הנתבעת שבה לאולם והשיבה למספר שאלות, הכל כעולה מן הפרוטוקול המשקף את הלך הדברים.
- חקירת הנתבעת הופסקה באמצע, על ידה וחרף ניסיונות בא-כוחה כי תמשיך להיחקר.
- יודגש, כי אין כל מקום להורות על חקירת הנתבעת בהעדר התובע.
- התובע הינו בעל דין ולו זכות קנויה על-פי התקנות והדין להיות נוכח.
- למותר לציין, כי אין זה התיק הראשון המתנהל בין הצדדים ובפני בית-המשפט התנהלו מספר רב של תביעות, במהלכן נחקרה הנתבעת בנוכחות התובע.
- למעלה מן הצורך אעיר ואדגיש, כי התיק כמעט ברובו משפטי והעובדות לגבי כתבי האישום, לרבות שווי הדירה, יתרת המשכנתא וכדומה אינם נתונים המצריכים שמיעת עדויות.
- למותר לציין, כי אף בתחילת ההליך ועל רקע מהותו והשאלות שהוא מעורר, הוצע כי התיק שהינו משפטי יתברר על דרך של סיכומים, ללא צורך בחקירות.
- לאור כל האמור, יסכמו הצדדים בעל-פה, כפי החלטתי בדיון מיום 10.09.15.
- סיכומי ב"כ הצדדים נשמעו בע"פ בתום הדיון ומשכך ניתן לפנות למתן פסקי הדין.
דיון והכרעה:
- אין חולק על כך שזכויות הצדדים טרם נרשמו בפנקסי המקרקעין. הזכויות בדירה עפ"י נסח הרישום שצרף התובע לכתב תביעתו (נספח א') רשומות ע"ש המוכר פלוני, כאשר לטובת הנתבעת רשומה הערת אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין ועליה הערה צו מניעה שניתן בתמ"ש 21003-12-11 מיום 12.1.12 אשר ניתן ע"י כב' הרשמת( כתוארה אז) תמר סנונית פורר לבקשת התובע. כמו כן הצדדים לא השלימו את הרישום בדבר זכויות התובע עפ"י פסה"ד שניתן על ידי ואשר קבע כי לתובע מחצית מהזכויות בדירה.
- במצב דברים זה זכויותיהם של הצדדים אינן בגדר זכויות במקרקעין אלא בבחינת זכויות אובליגטוריות בלבד [להבחנה בין שני סוגי הזכויות ראו למשל ע"א 3780/94 פלוני נ' לינדנבאום, פ"ד נג(5) 529 (1999)]. חוק המקרקעין, חל אך ורק על אותן זכויות במקרקעין המנויות בו במפורש. סעיף 161 לחוק ביטל, עם חקיקתו, את עצם האפשרות לטעון לקיומן של זכויות שביושר במקרקעין, דהיינו זכויות במקרקעין שאינן הזכויות שהוכרו בחוק המקרקעין או שלא הושלמו ברישום על-פי סעיף 7 לו. אף סעיף 163 לחוק המקרקעין מורה כי הוראותיו יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון. חוק המיטלטלין, תשל"א-1971 חל על נכסים מוחשיים שאינם מקרקעין וכן, מכוח האמור בסעיף 13(א) לו ובשינויים המחויבים, גם על זכויות. במצב דברים זה, כאשר אין לצדדים זכות קניין רשומה בדירה אלא אך זכות חוזית להירשם כבעלי הזכויות בדירה, יחולו על הליך פירוק השיתוף הוראותיו הרלבנטיות של חוק המיטלטלין ולא הוראותיו של חוק המקרקעין. כאשר עסקינן בפירוק שיתוף בנכס של בני-זוג שהינו דירה המשמשת להם למגוריהם, יתבצע הליך הפירוק בחסותו של סעיף 10א לחוק המיטלטלין ולא בגדרו של סעיף 40א לחוק המקרקעין,ראו לעניין זה (בר"ע (ת"א) 8602/86 לנצוט נ' לנצוט, פס"מ תשמ"ז (ג) 438 אושר בר"ע 57/87 (לא פורסם).
- 25. משכך אעבור לדיון והכרעה בטענות הצדדים. עם זאת ובפתח הדיון יש להידרש לטענת הנתבעת אשר הועלתה במסגרת הסיכומים בע"פ מטעם ב"כ ולפיה על התובע היה לצרף להליך את הבעלים הרשום של הדירה- מר פלוני ע"מ לקבל את עמדתו שכן אולי ישנה מניעה מבחינתו לביצוע פירוק השיתוף.
אציין כי כבר במהלך הדיון וסיכומי ב"כ הנתבעת בע"פ הערתי:
"בית- המשפט מפנה את ב"כ הנתבעת להליך הראשון בין הצדדים במסגרתו אף נחקר בא כוח התובעת (צ.ל נתבעת י.א) לעניין הרישום וזאת פרט לטענות בדבר שינוי והרחבת חזית בהליך זה" (ההדגשות במקור י.א).
לעניין זה אפנה לסעיפים 55 ו-56 לפסק הדין בתמ"ש 21003-12-11 ועדותו של ב"כ הנתבעת כי הפקיד התיק לצורך רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. יודגש כי במסגרת ההליך שהתנהל בתמ"ש 21003-12-11 כמו גם במסגרת שאר ההליכים הרבים בין הצדדים לא הועלתה כל טענה כי ישנו חוב כלפי הבעלים פלוני ו/או כי ישנה מניעה אחרת להשלמת רישום הזכויות עפ"י חוזה המכר עמו. הערת אזהרה לטובת הנתבעת מכוח חוזה המכר עם מר פלוני נרשמה כבר ביום 17/8/09 לפני כ-7 שנים וחזקה היא שאם היה למוכר טענות כנגד הצדדים אלה היו מעולות בפרק זמן ארוך זה. למותר לציין כי החזקה בדירה נמסרה לצדדים כך שאין כל בסיס לטענות הנתבעת בעניין זה. בנסיבות אלה דין הטענה להידחות הן בשל היותה בגדר הרחבת ושינוי חזית והן לגופו של עניין. המדובר בטענת סרק אשר טוב היה אם לא הייתה נטענת כלל.
- טענה נוספת אשר הועלתה ע"י הנתבעת לראשונה בסיכומיה הינה טענה הנשענת על ס' 43 לחוק המקרקעין שכותרתו "משאלות השותפים" ואשר מכוחו ולטענתה יש לדחות את התביעה. ס' 43 לחוק המקרקעין הקובע:
"בית המשפט יתחשב ככל האפשר בדרישת מקצת השותפים לקיים את השיתוף ביניהם ובשאר משאלותיהם של שותפים".
דין טענה זו להידחות. כמפורט לעיל משלצדדים זכויות אובליגטוריות חל חוק המיטלטלין ולא חוק המקרקעין. למעלה מן הצורך וגם אם היה חל חוק על המקרקעין הרי שהוראת סעיף 43 לחוק המקרקעין נסוגה מפני הוראת ס' 37(א) לחוק המקרקעין בשעה ששותף מביע רצון בפירוק השיתוף.
ראו לעניין זה פסק דינה של כב' השופטת ע'. ארבל רע"א 8223/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד אייל שוורץ [פורסם בנבו, 10.10.10] ולפיו:
"זכותם של השותפים להוסיף ולשמר את יחסי השיתוף תכובד עד לנקודה שבה יביע שותף רצון כן ותם-לב להביא לפירוקו, שאז יצטרף חפצו של השותף בפירוק השיתוף לרצון להניע את שוק המקרקעין ולמנוע קיפאון, ואלה יגברו בדרך-כלל על רצונם של יתר השותפים ויצדיקו את פירוק השיתוף, גם אם ייעשה מאמץ להמשיך ולקיים את יחסי השיתוף בין השותפים הרוצים בכך (סעיף 43 לחוק המקרקעין)".
- טענת הגנה נוספת אותה העלתה הנתבעת במסגרת סיכומיה בע"פ הינה הטענה הנשענת על סעיף 40א' לחוק המקרקעין ולפיו טרם יינתן צו לפירוק שיתוף על בית המשפט להיווכח כי לנתבעת ולקטינות ימצא הסדר מגורים המתאים לצרכיהן לרבות הסדר ביניים. לשם הכרעה בטענה זו יש לפנות לשון הוראות החיקוק הרלבנטיות:
סעיף 40א' לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 קובע:
"החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע."
הוראה דומה מקבילה עוגנה לאחרונה בתיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג בסעיף 6א' לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 הקובע:
"ראה בית המשפט או בית הדין כי לצורך ביצוע איזון המשאבים יש למכור דירה המשמשת למגורי בני הזוג או למגורי ילדי בני הזוג הקטינים ובן הזוג המחזיק בהם, לא יורה על ביצוע המכירה והיא תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט או בית הדין כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצורכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצורכיהם, לתקופה שיקבע".
הוראה דומה קיימת בס' 10א' לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 הקובע:
"החליט בית המשפט לפי סעיף 10, ליתן צו לפירוק השיתוף בזכויות של בני זוג בדירה המשמשת להם למגורים, לא יורה על ביצועו והפירוק יעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע".
- מעיון בהוראות החוק עולה בברור כי המחוקק הסיט את עיקר כובד המשקל כנגד פירוק השיתוף המיידי, על סוגיית הבטחת המדור לילדיהם הקטינים של בני הזוג ולבן הזוג המחזיק בהם. מכלל ההן ניתן ללמוד על הלאו. היינו, מקום בו אין ילדים קטינים שיש להבטיח את מדורם, הרי גם אין למעשה "בן זוג המחזיק בהם". לפיכך מקום שאין ילדים קטינים, דומה כי הגנת הבטחת הסדר המגורים כפי שנקבעה בידי המחוקק, אינה יכולה לשמש מחסום ו/או עיכוב בפני העתירה לפירוק השיתוף המיידי בדירת המגורים (ראו לעניין זה תמ"ש (י-ם) 11849-07-10 ט.א נ' מ.א [פורסם בנבו,6.4.11]; תמ"ש (קריות) 10340/04 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו , 2.4.10 ]; תמש (ת"א) 45460/06 ז.י. נ' ח.י [פורסם בנבו ,4.11.07] ותמ"ש (טב') 8856-07-10 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו,11.11.10]).
לצדדים אין ילדים משותפים. הזכות למדור הינה נגזרת של הזכות למזונות. לתובע אשר אינו אבי בנותיה של הנתבעת אין כל חובת מזונות ובגדרה חובת מדור כלפי הקטינות. כמו כן אין לתובע חיוב במזונות כלפי הנתבעת ותביעתה של הנתבעת למזונות משקמים מכוח היותה ידועה בציבור לשעבר של התובע נדחתה בפסק הדין שניתן על ידי ביום 22.4.15.
למעלה מן הצורך אציין כי ככל שיינתן צו לפירוק שיתוף בדירה, הרי שנוכח שווי הדירה כמפורט לעיל למול יתרת המשכנתא לסילוק תיוותר לכל אחד מהצדדים יתרה נכבדה ממנה יוכלו להסתייע לשם הסדרת מדור.
לפיכך דין טענות הנתבעת בעניין זה להידחות.
- הנתבעת אף טענה כי יש לעכב את פירוק השיתוף בשל עקרון תום הלב ומכוח סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973(להלן: "חוק החוזים"). לטענתה התובענה לפירוק שיתוף חסרת תום לב, התובע הערים קשיים בתביעותיהן הנזיקיות של הנתבעת ובנותיה במטרה לעכב את זכותן לפיצוי וכדי לגרום לנתבעת ובנותיה להיוותר ללא קורת גג ולהותירן בפני שוקת שבורה אם תזכנה בתביעותיהן הנזיקיות.
לעניין זה אציין כי אין חולק כי עקרון תום הלב חל ממילא על הפעלת זכויות קנייניות מכח הדין (ראו רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199; ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385; ע"א 8872/02 ארגוב נ' בן שלום [פורסם בנבו 7.11.05] רע"א 2180/06 גני דולינגר חברה לבנין והשקעות 1986 נ' חברת הנכסים של שופרסל בע"מ [פורסם בנבו 18.9.06] ; רע"א 8186/07 כרמל נ' ינקוב יצקי [פורסם בנבו 1.1.08]).
עוד ראה לעניין זה את ההוראה הספציפית אשר בסעיף 14 לחוק המקרקעין אשר קובעת כי "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר". תביעה לפירוק שיתוף שתוגש שלא בתום לב, כגון מתוך כוונה להציק לבעלים המשותפים האחרים, עשויה להידחות ראו ויסמן, דיני קנין, בעלות ושיתוף, בעמ' 280.
- על המתחייב מעקרון תום הלב בכלל, ובעניין זכויות קניין באופן ספציפי נשפכו קיתונות של דיו. בתמצית אציין כי זכות הקניין, ככל זכות אחרת, אינה זכות מוחלטת ובלעדית. שימוש בזכויות על-פי חוק המקרקעין ובהתאמה לעניינו עפ"י חוק המיטלטלין צריך שתעשה מתוך הגינות ובאופן העולה בקנה אחד עם תחושת הצדק וסטנדרטים ערכיים ראויים של החברה, כפי שאלה מתפרשים ומיושמים על ידי בית המשפט מעת לעת. עם זאת, דרישות תום-הלב בגדרי זכות הקניין אינן זהות לדרישות תום-הלב בגדרן של זכויות וחיובים שכן מהותה של הזכות משפיעה על היקף פעולתו של עקרון תום-הלב בגדריה, ובאופן היסטורי המשפט מגן על זכות הקניין באופן "חזק" יותר מאשר הוא מגן על חיוב.
מושג תום הלב הינו מושג רקמה אמת-מידה "פתוחה" המאפשרת התאמה לנסיבות המקרה הספציפי כמו גם לצורכי החיים המשתנים.
- במקרה דנן לא מצאתי כי יש בעצם הגשת התביעה לפירוק השיתוף ע"י התובע כשלעצמה, כדי חוסר תום לב או עשיית שימוש לרעה. אין חולק כי יחסי התובע והנתבעת הגיעו לקיצם, כבר בחודש אפריל 2011 עת תפסה הנתבעת את הנתבע כשהוא מציץ דרך חור המנעול למקלחת בעת שבתה התקלחה. מאז עושה הנתבעת יחד עם בנותיה הקטינות שימוש בלעדי בדירה בה לתובע מחצית מהזכויות. התובע נשפט ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושוחרר ביום 16.1.14. חלקו של התובע בזכויות בדירה נשוא התובענה הינו הנכס היחיד והעיקרי של התובע ומהתובע נמנעת מזה תקופה של 5 שנים כמעט כל אפשרות להנות מחלקו בזכויות בדירה בין בדרך של שימוש בדירה ובין בדרך של שימוש בכספים שהיה מקבל עבור חלקו בדירה. לעניין זה אדגיש ואציין כי בתביעת התובע לדמי שימוש ראויים מצאתי כי התוצאה הראויה היא כי לתקופה של שנה מאז נאסרה כניסת התובע לדירה (הפירוד בין הצדדים) מחודש4/11 ועד לחודש 3/12 (כולל) לא תחוייב הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים לנתבע. מחודש אפריל 2012 ועד לביצוע פירוק השיתוף בדירה בפועל ופינוייה ע"י הנתבעת תישא הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים לתובע. עוד קבעתי כי חיוב הנתבעת בדמי השימוש הראויים לא יהיה בהתאם לגובה דמי השכירות כפי שנקבעו בחוות הדעת של השמאי שמונה 3,025 ₪ לחודש (מחצית מהסך של 6,050 ₪) אלא אך בגובה מחצית חלקו של הנתבע במשכנתא הינו כ- 2,250 ₪ ובהתאם לאישור מתאים מהבנק למשכנתאות. לפיכך קבעתי כי הנתבעת תמשיך ותישא במלוא המשכנתא הרובצת על הדירה ותשלום זה אשר מכסה את מגוריה ומגורי הקטינות בדירה וכמו גם מגדיל את חלקה בפאן ההוני – יהא בו לפטור אותה מכל תשלום נוסף בגין דמי שימוש ראויים. לפיכך ועפ"י התוצא שנקבעה בפסק הדין לתובע אף נגרם חסרון כיס בסך של כ-800 ₪ מידי חודש בגין ההפרש בין חלקו בדמי השימוש לבין חלקו בגובה המשכנתא.
אף טענת הנתבעת כי רצונו של התובע להביאה בפני שוקת שבורה אף אם תזכה בתביעתה הנזיקית נגד התובע ובתביעת הבנות אין בה ממש. בפני הנתבעת עמדה ועומדת האפשרות להטיל עיקול על חלקו של התובע בזכויות. במסגרת תביעת הבנות עתרו אלה באמצעות בא כוחן בבקשה לצו עיקול על חלקו של התובע בדירה וצו עיקול אף ניתן אלא שהערובות שקבע בית המשפט כתנאי לתוקפו של צו העיקול לא הופקדו. בקשה להקל או להפחית את הערובות שנקבעו שהגישה הנתבעת, נדחתה ולפיכך העיקול פקע. על החלטה זו לא הוגשה בר"ע והיא לא שונתה. בנסיבות אלא אין לנתבעת אלא להלין על עצמה.
בנסיבות אלה אף הטענה כי יש לעכב את פירוק השיתוף מטעמים של תום לב דינה להידחות.
- עם זאת מצאתי כי יש להיעתר לתובענה תוך מתן צו כי פירוק השיתוף ייכנס לתוקפו בתום שנה מיום מתן פסק הדין או סיום ההליכים בתובענות הנזיקיות: הן תביעת הבנות והן תביעת הנתבעת המוקדם מבין השניים - מכוחה של נוסחת האיזון בין זכות הקניין לבין זכויות מדיני המשפחה והכל כפי שיפורט להלן בהרחבה.
- התובע הינו הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה וזכאי להירשם כבעלים של מחצית הזכויות. במעמדו זה קיימת בידיו זכות הקניין לפרק השיתוף הכפוי בדירה עם הנתבעת בכל עת. זכות זו לפירוק השיתוף בכל עת, הוכרה כזכות יסוד במשפט הפרטי וזכתה למעמד חוקתי (ראו סעיף 3 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו הקובע, כי: "אין פוגעים בקניינו של האדם" ,הוראת סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 הקובעת כי : "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף"). למעמד "הזכות פירוק השיתוף" כעיקרון על בדיני הקניין והמקרקעין ראו בהרחבה : רע"א 1017/97 רדילביץ' נ' מודעי, פ"ד נב(4) 625.
- לצד האמור לעיל והיותה של הזכות לפירוק שיתוף זכות חוקתית הרי שבהליכים לפירוק שיתוף המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה נקבעה בבע"מ 8873/06 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו, 7.6.07] ע"י כב' השופט א. רובינשטיין נוסחת איזון ולפיה:
"...דהיינו, ככל שקיימת אפשרות להגיע להסדר כולל וסופי של מערכת היחסים הכלכלית בין בני הזוג בתוך זמן סביר, רשאי בית המשפט לענייני משפחה לעכב את הדיון בעילות הקנייניות ולאחדו עם הדיון בתביעות על יסוד דיני המשפחה (הלכת השיתוף או יחסי ממון), מכוח אותו היגיון שאליו נדרשנו" (סעיף י"ד לפסה"ד).
ובהמשך בסעיף ט"ו לפסה"ד נקבע:
"המדובר אפוא בהשעיית זכותו הקניינית של בעל דין להשתחרר משותפות כפויה (זכות הקבועה בסעיף 37(א) לחוק המקרקעין), אך פגיעה זו נעשית לתכלית ראויה (הגעה להסדר כולל וסופי בין הצדדים), ועל בית המשפט לוודא שהיא נעשית אך במידה שאינה עולה על הנדרש, ובאופן המשרת את התכלית האמורה. השכל הישר יהא יועץ טוב בכגון דא".
כב' השופט א. לוי בסעיפים 7 ו-9 לפסק דינו בבע"מ 8873/06 הנ"ל קבע:
"השאלה העומדת לבחינתו של בית-המשפט לעניני משפחה היא, לפיכך, מהו אופייה האמיתי של הסוגיה המונחת לפתחו. מקום בו קשורה העתירה לפירוק שיתוף בנכס, בטבורה, לכוונה ממשית ובת-ביצוע לשים קץ ליחסי הזוגיות בדרך של גירושין, לאמור – כי עניני הרכוש כולם (וסוגיות נוספות) עומדים על הפרק ומצויים בפני הסדר כולל הנראה באופק, כי אז תגבר מצוות ההלכה הפסוקה, והפירוק יעוכב. ומנגד, ככל שיסוד זה חלש הוא ורחוק יותר, בבחינת ניתוקן של הסוגיות – פירוק השיתוף והסדרת עניני הממון עקב גירושין – זו מזו, כמו גם כשאין תוצאתה של הפנייה לדיני המשפחה אלא גרימתו של עיכוב ממושך ובלתי מידתי ביכולתו של מי מהצדדים ליהנות מזכויותיו ברכוש המשותף, כך תחזק הנטייה להכיר במהלך הפירוק כפעולה העומדת לעצמה והיא ברת מימוש מיידי (ע"א 1692/97 גולדברג נ' גולדברג, לא פורסם 25.6.97).
...
ועוד אוסיף, כי לעולם תהא שאלת התחרות בה דיברתי כפופה לחובות תום הלב – הן זו הכללית (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973) והן זו הקבועה פרטנית באשר לזכויות במקרקעין (סעיף 14 לחוק המקרקעין). לאמור, מקום בו פועל אחד הצדדים שלא בתום לב, יהא הוא מושתק מלטעון כי כלל התחרות שהוצג תומך בעמדתו".
- על שיקול הדעת הרחב שניתן לשופט המשפחה היושב בדין במלאכת האיזון עמד בהרחבה כב' השופט א. זגורי בפסק דינו המקיף והמאלף תמ"ש (טב') 8856-07-10 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו, 11.11.10] סעיפים 34- 38 לפסק הדין:
- כך או אחרת, ניתן להיווכח מפסיקת בית המשפט העליון, כי בעידן בית המשפט לענייני משפחה, נתון לבית משפט זה מתחם נרחב של שיקול דעת שיפוטי בכל הנוגע לקביעת המועד הראוי שבו יורה על פירוק השיתוף ובכל הנוגע לבחינת דרישת שותף במקרקעין "לפרק השיתוף בכל עת" כמשמעות תיבה זו בסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969.
מתחם זה אינו נובע לעניות דעתי אך מהוראות חוק בית המשפט לענייני משפחה או מהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג. מתחם זה הוא יציר פסיקת בית המשפט העליון אשר הלכה למעשה העלתה הזכות של בן זוג "לסיום כולל של הסכסוך" לרמה של זכות חוקתית.
- רוצה לומר, כי מכוח הפסיקה, נוצר מצב שבעידן בית המשפט לענייני משפחה, אין עוד מקום לתחולה אוטומטית של דרישת פירוק השיתוף בדירת המגורים מטעם אחד מבני הזוג.
אמנם כל שותף יכול לדרוש פירוק השיתוף בכל עת, אך זכות זו אינה מוחלטת והיא נתונה לבקרה שיפוטית של בית המשפט לענייני משפחה בשים לב לשיקולים מתחום דיני המשפחה שהם שיקולים חוקתיים.
דרישה אכן יכולה לבוא בכל עת, אך לא הפירוק עצמו. זכות הקניין היא חוקתית, אך כך גם זכויות הצדדים להסדרה כוללת של הסכסוך על פי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973.
- דומני, כי התמזגות השיח השיפוטי בדבר איזון בין זכויות (גישת כב' השופט רובינשטיין) ובדבר יישוב בין עקרונות על מהמשפט הפרטי (גישת כב' השופט לוי), יחד עם העובדות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, מולידה ומובילה הפעלת שיקול דעת שיפוטי-ערכי ופרטני בבית המשפט לענייני משפחה שעניינו, בסופו של יום, מסתכם ב"איזון בין מועדים".
השיח החדש הינו שיח שנערך בשני מישורים : המישור החוקתי והמישור הפרטני.
- האיזון בין מועדים מכניס "בדלת האחורית" שיקולים נוספים, מתחום דיני המשפחה ומעמידם מבחינה היררכית, לכאורה לפחות, מתחת לזכות הקניינית לדרוש את פירוק השיתוף בכל עת, אם לא לצדה ממש. שכן, שיקולים אלה משמשים בערבוביה בבחינת מידתיות הפגיעה במימוש הזכות הקניינית.
- לכאורה אמרנו ולא בכדי, שכן נכון הדבר שלא ניתן לבטל הזכות של שותף במקרקעין "לפרק השיתוף", אך הדיבור "בכל עת" מאבד מכוחו, מקום ששיקולים מדיני המשפחה ושיקולים מכוח הנסיבות מאפשרים עיכוב של הפירוק בהתאם לשיקול דעת בית המשפט.
אמור מעתה, כי השיח השיפוטי העלה שיקולים מתחום דיני המשפחה לרמה חוקתית, המאפשרת פגיעה בזכות הקניין בהתאם למבחני פסקת ההגבלה שבחוק היסוד כבוד האדם וחירותו (כך לשם המחשה, ניתן לטעון כי הפגיעה בזכות הקניין היא מכוח חוק ולמעשה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התכלית הראויה הינה חתירה להסדר כולל וסופי של הסכסוך כולו והמידתיות נבחנת על פי הערכת משך הזמן שנדרש לשם הגעה לאותה הכרעה או הסדרה סופית של הסכסוך)" ( ההדגשות במקור י.א)
- במקרה דנן וכאמור לעיל, יש לאזן בין מס' פרמטרים. מחד אין חולק כי יחסי התובע והנתבעת הגיעו לקיצם, כבר בחודש אפריל 2011 עת תפסה הנתבעת את הנתבע כשהוא מציץ דרך חור המנעול למקלחת בעת שבתה התקלחה. מאז עושה הנתבעת יחד עם בנותיה ה שימוש בלעדי בדירה בה לתובע מחצית מהזכויות. התובע נשפט ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושוחרר ביום 16.1.14. חלקו של התובע בזכויות בדירה נשוא התובענה הינו הנכס היחיד והעיקרי של התובע ומהתובע נמנעת מזה תקופה של 5 שנים כמעט כל אפשרות להנות מחלקו בזכויות בדירה בין בדרך של שימוש בדירה ובין בדרך של שימוש בכספים שהיה מקבל עבור חלקו. הצדדים מתנהלים בבית המשפט מאז 12/12/11, למעלה מ-4 שנים מאז הגיש התובע את תביעתו לפס"ד הצהרתי לגבי זכויותיו בדירה ובהמשך במס' רב של תביעות נוספות עליהם עמדתי לעיל. שיקולים אלה תומכים לכאורה במתן צו לפירוק שיתוף מיידי בדירה.
מנגד אין להתעלם ויש ליתן מקום ומשקל ראויים לעובדה כי כנגד התובע תלויות ועומדות תביעות נזיקית בגין המעשים הפליליים בהן הורשע. לעניין זה יש להדגיש כי המדובר בעבירות מין במשפחה. אמנם בין הצדדים קיימות מחלוקות מהותיות לגבי סכומי הפיצויים שייפסקו נוכח טענות התובע כי התביעות הינן אף בגין מעשים ועבירות מין שהתובע לא הורשע בהן עפ"י הסדר הטיעון, אולם בכל מקרה המדובר בעבירות חמורות.
יודגש כי תביעת התובעת המתנהלת לפניי קבועה לשמיעת הוכחות ליום 3.4.16 לאחר שמונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט. בתביעת הבנות המתבררת בבית המשפט המחוזי במסגרת ת.א ה 50133-02-13 הוגשו חוות דעת לפיהן נקבעו לקטינות נכויות זמניות, לפיכך נראה כי ההליכים בתביעות אלה מצויים בעיצומם ובשלבים מתקדמים.
בנסיבות האלה ישנו סיכוי כי הנתבעת אכן תוכל לרכוש את חלקו של התובע בדירת המגורים או חלקו כנגד קיזוז הפיצויים שייפסקו ובנסיבות אלה יש לאפשר את סיומם של ההליכים בתביעות הנזיקיות טרם יבוצע פירוק השיתוף בדירה בפועל.
לעניין זה אדגיש כי אין באמור בפסק דין זה כדי לחוות כל דעה באשר לסיכויי התביעות או גובה הפיצויי שייפסק הן בתביעת הנתבעת (אשר בעניינה אף טרם הוגשה חוות דעת של המומחה שמונה ובהיותה נפגעת משנית כפי שנקבע בהחלטות הביינים שנתנו על ידי ועליהן הגיש התובע בר"ע), ובוודאי שלא לגבי תביעת הבנות אשר כלל אינה מתבררת בפניי.
- בנסיבות אלה באזני בין השיקולים המתחרים, בשים לב לפסיקה כמפורט לעיל מצאתי כי יש להיעתר לתובענה תוך מתן צו כי פירוק השיתוף ייכנס לתוקפו בתום שנה ממועד מתן פסק הדין או סיום ההליכים בתובענות הנזיקיות הן תביעת הבנות והן תביעת הנתבעת המוקדם מבין השניים. השעיית פרוק השיתוף לתקופה הנ"ל שנקבעה מהווה לטעמי איזון בין העקרונות המתחרים. כמו כן הנני מורה כי בחלוף 11 חודשים ממועד מתן פסק הדין יפנו הצדדים אל השמאי מר יוסף אגסי אשר יעדכן את השומה שנערכה לדירה ביום 19.5.2014 , במסגרת תיק תמ"ש 21370-03-14. עלות עדכון חוות הדעת תחול על הצדדים בחלקים שווים.
- בשולי פסק הדין אציין כי לא מצאתי צורך בפסק הדין להפנות או להסתייע בחקירות הצדדים שכן ,כאמור לעיל פסק הדין מעורר בעיקר שאלה משפטית והעובדות העומדות בסיס ההכרעה ולצורך ההכרעה אינן במחלוקות בין הצדדים.
- לאור התוצאה אליה הגעתי אין צו להוצאות.
- המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור התיק.
- פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים, הן של הצדדים, הן של הנכס ו/או כל פרט אחר שיש בו להביא לזיהוי הצדדים.
ניתן היום, ה' אדר א' תשע"ו, 14 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.