אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פיצויים בגין מעצר לאחר זיכוי מוחלט בעבירה של הריגה.

פיצויים בגין מעצר לאחר זיכוי מוחלט בעבירה של הריגה.

תאריך פרסום : 13/01/2010 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט העליון
1109-09
04/01/2010
בפני השופט:
1. א' א' לוי
2. א' רובינשטיין
3. י' דנציגר


- נגד -
התובע:
סאמי שיבלי
עו"ד אביגדור פלדמן
עו"ד מיקי חובה
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד יאיר חמודות
פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א.         ביום 15.6.08 זוכה המערער - יליד 1968 ועורך דין במקצועו - בבית המשפט המחוזי בנצרת (השופט - כתארו אז - אברהם אברהם) מאשמת הריגה וגרימת חבלה בכוונה מחמירה (תיק פ' 28/08). לאחר שזוכה הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי לפיצוי בגין מעצרו והוצאות מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (ב"ש 1967/08). ביום 21.1.09 דחה בית המשפט את הבקשה. מכאן הערעור שלפנינו.

המסכת העובדתית

ב.         להלן העובדות הנצרכות לענייננו: בתאריך 8.3.08, בשעות הערב, יצא המערער את ביתו שבכפר שיבלי ליישוב דבוריה כדי לפגוש אדם שזהותו אינה ידועה אשר כינה עצמו "אבו מחמוד", וביקש את עזרתו המקצועית. המערער הגיע במכוניתו עד לקצה היישוב בהתאם להנחיתו הטלפונית של אותו "אבו מחמוד", והחנה את רכבו כדי לחפש את ביתו-אלא שאז נאמר לו "כי זהו אינו ביתו של 'אבו מחמוד' ואין 'אבו מחמוד' בכל הסביבה", והוא שב לרכבו. עת פתח את דלת הרכב הותקף המערער בידי שלושה גברים, ובתגובה שלף אקדח שנשא ברישיון, וירה שש יריות לעבר התוקפים. כתוצאה מהירי נהרג אחד התוקפים (מוניר מאדי המנוח) והשניים האחרים נפצעו קשה. מיד לאחר האירוע הסגיר עצמו המערער למשטרה, והיה עצור במשך שלושה שבועות עד להגשת כתב האישום.

ג.          נגד המערער הוגש ביום 30.3.08 כתב אישום בו הואשם בעבירות של הריגה וחבלה חמורה בכוונה מחמירה. יום לאחר הגשת כתב האישום שוחרר המערער למעצר בית, ותנאי שחרורו הוגמשו מספר ימים לאחר מכן. המערער הודה בבית המשפט במרבית העובדות, אולם כפר בעבירות שיוחסו לו וטען להגנה עצמית. לאחר שמיעת הראיות (בימים סמוכים), נתן בית המשפט אמון בגירסת המערער. נקבע, כי המערער נקלע למלכודת מתוכננת היטב, והופתע על ידי שלושה רעולי פנים חמושים באלות שהתנפלו לעברו. עוד נקבע, כי האירוע ארך זמן קצר ביותר (פחות מדקה), ובזמן זה חש המערער סכנה מיידית ומוחשית לחייו. בית המשפט דחה את טענת המשיבה, לפיה חלק מהיריות נורו שלא לצורך הגנה עצמית, לאחר שהתוקפים נסוגו. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי גירסת התוקפים, לפיה המערער ירה לעברם ללא כל סיבה, מופרכת מעיקרה, ואף המשיבה עצמה לא נתנה בה אמון. בסופו של יום קבע בית המשפט לגבי המערער (פסקה 25), "שפעולת הירי שעשה היתה פעולה סבירה בנסיבות העניין, פעולה שנועדה להדוף את תקיפתו בידי שלושת תוקפיו, תקיפה ממנה נשקפה סכנה מוחשית לפגיעה בשלמות גופו ואף בחייו"; והמערער זוכה, כאמור, מכח ההגנה שבסעיף 34י לחוק העונשין ("הגנה עצמית").

ד.         הנה מתוך פסק הדין, ראשית באשר לסצנריו של האירוע הקשה (פסקאות 21-20):

"אם כן הנאשם יוצא את חצר הבית אליו הונחה להגיע, הוא מגיע למכוניתו, פותח את דלת המכונית, ואז מתנפלים עליו שלוש בריונים רעולי פנים, ואלות בידיהם. הם מקיפים אותו ומתחילים להפליא בו מכות. הוא מוקף מכל עבר, ואיננו יכול לברוח מהם, כך הנני רואה לנגד עיניי את תמונת המצב. בדרך לא דרך, ותוך שהשלושה מכים בו בלי הרף, הוא מצליח לשלוף את אקדחו, המצוי בנרתיק שבחלק האחורי ימני של גופו, ויורה, כשהשלושה ממשיכים להכותו בחלקים שונים בגופו גם במהלך הירי.

אתנחתא נוספת אעשה ואומר, כי אינני מקבל את עמדת התביעה, לפיה על הנאשם היה לדעת, כי השלושה אינם מבקשים להורגו, שכן אם רצו בכך - היו מכים בו בראשו, ולא בחלקים אחרים בגופו, כפי שארע בפועל.

ובכן כל האירוע כולו ארך זמן קצר מאוד. הנאשם העיד על אירוע שנמשך דקה אחת. כשלעצמי אינני משוכנע, כי הוא ארך דקה אחת, כי אם הרבה פחות מכך, שאם היה נמשך זמן רב - היה הנאשם מתמוטט מן המכות, ואולי אף מוצא את מותו. מכל מקום, מרחיק לכת הוא לומר על הנאשם, כי היה עליו לעבד את המידע שעבר בראשו בתוך סיטואצית הזוועה אליה הוא נקלע, ולהגיע לכלל דיעה מלומדת, כי אם השלושה, הגדולים ממנו בגופם, מרעילים את פניהם מפניו, מכים בו באלות בכל גופו, אך אינם מכים דווקא בראשו - הרי אין הם מבקשים את מותו. חוכמה זו היא, לכל היותר, חוכמה בדיעבד, אותה אינני נכון לקבל. אין היא יכולה ללמדנו דבר על שהתרחש במוחו של האיש, המוקף שלושה בריונים המכים בו מכל עבר באלות כבדות. הכיצד יוכל לחשוב, בסיטואציה שכזו, כי אין הם מבקשים כי אם להכות בו קמעא, אך לא לפגוע בו? אני משוכנע, כי הוא ראה סכנה מיידית ומוחשית לפגיעה קשה בגופו, שלא לומר סכנה על חייו ממש".

ולבסוף , באשר למסקנה (פסקה 24):

"אני סבור, כי את כל ששת הכדורים, שנורו ברציפות בזה אחר זה, יש לראות כתגובה אחת של הנאשם כלפי תוקפיו. הנני מתקשה לשפוט את שיקול דעתו של אדם, המוצא עצמו בסיטואציה שכזו, כשהוא מבוהל, מבועת ממש, עומד מול שלושה בריונים רעולי פנים, האוחזים אלות כבדות וארוכות בידיהם ומכים בו מכל עבר. אין זה הגון כלפי הנאשם לנתח, בדיעבד, את שארע, כאילו הרצנו בהילוך איטי את הסרט המנציח את האירוע, ושואלים האם היה עליו לעצור את הירי בנקודה פלונית, האם היה עליו לנסות ולברוח בנקודה פלמונית, לירות באוויר על מנת להרתיע את תוקפיו בנקודת זמן אחרת, וכך הלאה. ניתוח קר שכזה איננו לוקח בחשבון את הלך הנפש של האדם הנתקף, ששיקול דעתו הוא זה של אדם מבועת, המצוי בעיצומה של התנפלות רבתי עליו, וכל שהוא מנסה לעשות - למלט את נפשו מפני תוקפיו. אני סבור, כי ירי לעבר התוקפים בנסיבות שכאלה היה מעשה סביר לחלוטין לשם הדיפת התקיפה, גם אם הוא נעשה לעבר שלושת התוקפים בזה אחר זה. את כל מעשה הירי יש לראות כמעשה אחד, ולא חלקים חלקים. הנאשם מצא עצמו בסכנה ממשית לגופו ולחייו, ולמזלו הרב הוא מצויד היה באקדח, אחרת ספק רב בעיניי, אם היה יוצא מן האירוע כשהוא בחיים, ודאי לא כשהוא שלם בגופו".

   ה.      לאחר הזיכוי הוגשה כאמור לבית המשפט קמא בקשה לפיצוי בגין ימי המעצר והוצאות משפט (ב"ש 1967/08) מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין שזה לשונו:

 "80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה

 (א)   משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".

הבקשה נדחתה. נקבע, כי במקרה דנא לא התקיימה אף לא אחת מן החלופות שבסעיף- לא זו של "לא היה יסוד להאשמה" ואף לא זו של "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי. נאמר, כי ההחלטה להעמיד את המערער לדין על סמך חומר הראיות הקיים היתה סבירה, וכי זיכויו התאפשר רק לאחר שמיעת הראיות, מהן נלמד כי הירי נעשה כאקט של הגנה עצמית. עוד נקבע, כי התנהלותם של הפרקליטות והמשטרה היתה ללא דופי, ואין עצם הגשת כתב האישום, כמו גם המצב הקשה בו שרוי המערער בעקבות הפרשה-לדבריו, "חייו אינם חיים" והוא אינו יכול לחזור לכפרו- עולים לכדי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות מתן פיצוי. מצבו האישי של המערער נובע, כך נקבע, מן האירוע האלים גופו ומכך שאדם מצא מותו מירי אקדחו, אך לא מהגשת כתב האישום.

הערעור

ו.          הערעור שלפנינו מופנה נגד החלטה זו של בית המשפט המחוזי. נטען, כי לא היה מקום להעמיד את המערער מתחילה לדין, הואיל ומחומר החקירה עולה, כי הירי נעשה בנסיבות של הגנה עצמית. הוסבר, כי העמדת המערער לדין התבססה על הנחה של המשיבה (כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 8 לכתב האישום), לפיה ירה המערער לעבר התוקפים לאחר שהרפו ממנו. הנחה זו, כך נטען, לא נתבססה על החומר הראייתי או על עדותו של מי מהמעורבים. לחלופין נטען, כי נתקיימו אצל המערער "נסיבות מיוחדות" המצדיקות מתן פיצוי. נאמר, כי המשיבה הולכה שולל על ידי התוקפים משסברה שהירי נעשה שלא בנסיבות של הגנה עצמית; כי למערער נגרמו נזקים אישיים וכלכליים כבדים, בין היתר בגין הוצאות של ייצוג משפטי ופיצוי למשפחת ההרוג בגדרי "סולחה"; עוד נאמר (בהסתמך בין היתר על ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73; ע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734; ע"פ 6621/01בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 870), כי זיכויו המוחלט של המערער (להבדיל מזיכוי מחמת הספק) צריך להוות שיקול מכריע למתן פיצויים כאמור. בשולי הערעור קבל המערער על כך שהמשיבה יוצגה על ידי אותו פרקליט בהליך העיקרי (בו זוכה) ובהליך נשוא ערעור זה, מן הטעם שמצב זה אינו ראוי מפני "מראית פני הצדק".

ז.          בתגובה טענה המשיבה, כי פיצוי מכוח סעיף 80 יינתן כאשר הליך ההעמדה לדין לקה בחוסר סבירות קיצוני או בפגמים חמורים - דבר שלא התקיים בענייננו. הוסף, כי גירסת המערער באשר להשתלשלות האירועים אינה נטולה קשיים, וגם בית המשפט לא אימץ אותה כלשונה. בין היתר צויין, כי המערער לא סיפק הסבר משכנע למניע התקיפה; כי מגירסתו לא משתמע בהכרח שהיה נתון בסכנת חיים; ושקבלת גירסתו לאירוע מחייבת הנחה של מיומנות רבה בשימוש באקדח אשר אינה מנת חלקו על פי עדותו. הוסף, כי המשיבה לא הסתמכה על גירסתם השקרית של התוקפים, והעדתם נעשתה לשם ההגינות כלפי בית המשפט ולהצגת התמונה בכללותה. באשר לעילה השניה נטען, כי זיכוי מוחלט כשלעצמו אינו עילה לפיצוי, ויש לבחון את מכלול הנסיבות שהביאו לזיכוי. הוסף, כי אין להקיש בין מקרה בו הזיכוי נובע מקביעה לפיה הנאשם לא עשה את המעשה, לבין זיכוי מכוח אחת מההגנות שבחוק. עוד נאמר, כי פרשנות רחבה של הסעיף, לה טוען המערער, עלולה לרפות את ידי התביעה ולהוביל לנזק חברתי.

דיון והכרעה

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ