פינוי שוכרים שלא שילמו שכר דירה

לפניי תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מדירת מגורים במשק מספר 41 שבמושב רמות נפתלי אשר בבעלות התובעת (להלן: "הדירה") וזאת בהתאם להוראות פרק טז' 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

טענות התובעת

התובעת טוענת, כי ביום 10.05.2016 נחתם זיכרון דברים בינה לבין הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") לפיו שכרו הנתבעים את הדירה מהתובעת לתקופה קצובה של 12 חודשים ( להלן: "זיכרון הדברים").

בהתאם לזיכרון הדברים, הנתבעים התחייבו לשלם לתובעת בגין שכירות הדירה סך של

3,000 ₪ לחודש עבור שנת השכירות הראשונה בלבד, כאשר נרשם בזיכרון הדברים:

"בשנה השנייה נעשה הערכת מצב ונדון על עדכון הסכום".

כמו כן, נקבע בזיכרון הדברים כי הדירה תושכר לנתבעים "AS IS".

בזיכרון הדברים הוסכם, שעל הנתבעים לשאת בתיקונים והליקויים בדירה וכן בהוצאות האחזקה השוטפות, לרבות תשלום ארנונה, חשמל, מים, גז, מיסי מושב וכל הוצאה אחרת שתחול על המושכר במהלך תקופת השכירות.

התובעת טוענת שהתנאי להשכרת הדירה AS IS הינו תנאי יסודי בזיכרון הדברים היורד לשורש ההתקשרות בין הצדדים וזאת בשל חוסר נגישותה של התובעת לדירה והקושי לטפל בה וכן עקב קשיים בחייה האישיים אשר משליכים על נגישותה, אשר אותם גוללה בפני הנתבעים, טרם ההתקשרות.

לטענת התובעת, בתום תקופת השכירות הראשונה, שנקבעה בזיכרון הדברים, פנתה אל הנתבעים, הן בעצמה והן באמצעות בא כוחה לצורך חתימה על הסכם שכירות חדש לתקופה נוספת, אך הנתבעים התחמקו מפניות אלו.

לבסוף, לטענת התובעת, הנתבעים "אילצו" אותה להאריך את תקופת השכירות לשנתיים נוספות מעבר לתקופה שנקבעה בזיכרון הדברים, ללא חתימה על הסכם שכירות כדין וללא מתן ערבות לתשלום דמי השכירות, כפי שביקשה, וזאת תמורת תשלום של 3,500 ₪ וזאת על אף שהתובעת דרשה תשלום גבוה יותר, בסך של 4,500 ₪.

לטענת התובעת, הנתבעים פעלו שלא כדין מיד בסמוך לחתימת זיכרון הדברים ולכניסתם לדירה, עת החליפו מנעולים בדירה ופלשו לשטחים נוספים במשק 41 שבבעלות התובעת, אשר לא הושכרו להם על ידה וזאת שלא כדין.

למרות פניותיה החוזרות ונשנות של התובעת אל הנתבעים, הן בעצמה והן באמצעות בא כוחה, הם סירבו לחתום על הסכם שכירות בכתב, להמציא ערבות לתשלום דמי השכירות, כפי שדרשה, לפנות את השטחים אליהם פלשו שלא כדין ולהחזיר את המנעולים שהחליפו למושכר.

לאור האמור לעיל, ביום 07.06.18 הודיעה התובעת לנתבעים כי עליהם לפנות את המושכר ביום 31.05.19, וזאת הן בשל הפרת ההסכם עימה והן בשל סיום תקופת השכירות המוסכמת ואי חתימתם על הסכם שכירות חדש וכן אי המצאת ערבים, לבקשתה.

לטענת התובעת, הנתבעים אינם משלמים כלל את דמי השכירות החל מיום 31.05.19 ועד היום ומסרבים לפנות את המושכר וזאת על אף דרישות חוזרות ונשנות מטעם התובעת.

לדידה של התובעת, הנתבעים הפרו את ההסכמות עימה הפרה יסודית, דבר המקנה לה סעד של פינויים מהדירה.

טענות הנתבעים

מנגד, הנתבעים טוענים כי יש להורות על מחיקת התביעה על הסף כנגד הנתבעת 1 מחוסר יריבות, שכן היא אינה צד בזיכרון הדברים שנחתם עם התובעת.

לגופו של עניין, טוענים הנתבעים, שהנתבע הינו בעלי זכות השכירות בדירה החל מחודש מאי 2016 ועד היום וזאת על בסיס זיכרון הדברים ונוהג מתמשך בינו לבין התובעת.

הנתבעים טוענים, כי בהתאם לזיכרון הדברים הדירה הושכרה להם תמורת הסך של 3,000 ₪ לחודש למשך שנה אחת עם אופציה להארכת תקופת השכירות, כאשר תקופת השכירות הוארכה להם עד היום תמורת שכירות חודשית בסך של 3,500 ₪.

לטענתם, בין הצדדים לא נחתם הסכם שכירות בכתב ולא נדרש הסכם כזה היות ועסקינן בשכירות שאינה עולה על חמש שנים בהתאם להוראות סעיף 79 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

במהלך תקופת השכירות היחסים בין הצדדים התנהלו על מי מנוחות, עד שבן זוגה של התובעת ביקש מהנתבעים לעזוב את הדירה והוא והתובעת החלו במסע איומים והטרדות על מנת לגרום לנתבעים לעזוב את הדירה.

כחלק "ממזימת" פינויים מהמושכר, הם נדרשו לחתום, ביום 28.5.19, על הסכם שכירות דרקוני אשר מנוגד להסכמות הצדדים ולפיכך, הם סירבו לחתום עליו.

לטענת הנתבע, הוא שלח לתובעת בדואר "אקספרס" 12 שיקים בסך של 3,500 ₪ עבור דמי השכירות מחודש יוני 2019 ועד מאי 2020, אך לטענתו התובעת בחרה שלא להפקיד שיקים אלו, וזאת כחלק מהאסטרטגיה בה נקטה התובעת על מנת לפנותם מהדירה.

הנתבעים טוענים כי לא הפרו את ההסכמות עם התובעת בעניין השכירות, לא סירבו לחתום על הסכם חדש ושילמו את דמי השכירות כנדרש, וזאת על אף שהתובעת העלתה את דמי השכירות באופן חד צדדי, מהסך של 3,000 ₪ עליו הסכימו הצדדים.

בנוסף, הנתבעים טוענים כי בעת חתימת זיכרון הדברים התובעת העלימה מהם את מצבו של הנכס ולפיכך, הם נאלצו לעשות בו השקעות ותיקונים על מנת להכשירו למגורים, בסכום העולה על 80,000 ₪, סכום אותו יש לקזז, לטענתם, מדמי השכירות.

ראיות הצדדים

בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפניי העידו התובעת והנתבע ובתום הדיון סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את הצדדים בדיון אשר התקיים בפניי ונדרשתי לסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ואפרט.

טרם דיון לגופו של עניין אציין כי בכתב ההגנה ביקשו הנתבעים להורות על מחיקת התביעה כנגד הנתבעת 1 בטענה שאינה חתומה על זיכרון הדברים, טענה אותה זנחו הנתבעים בסיכומיהם.

כמו כן, מאחר ואין חולק כי התובעת והנתבע חתמו על זיכרון הדברים ואין מחלוקת שהנתבעת 1 התגוררה יחד עם הנתבע בדירה, הכרעה במחלוקת בפניי תעסוק בשאלת פינויים של הנתבעים 1-2 מהדירה.

לגופו של עניין;

אין מחלוקת, כי הנתבעים עמדו בתשלום דמי השכירות בסך של 3,000 ₪ לחודש בגין תקופת השכירות הראשונה החל מיום 10.5.16 ועד ליום 10.5.17, תקופה אשר לגביה נחתם זיכרון הדברים.

כמו כן, אין מחלוקת כי הנתבעים שילמו את דמי השכירות עבור חודשים מאי 2017 ועד מאי 2019, בסך של 3,500 ₪ בחודש וזאת לאחר שהתובעת דרשה דמי שכירות בסך של 4,500 ₪ אך לאחר מכן הסכימה להפחית את דמי השכירות לסך של 3,500 ₪ לחודש.

גם אין מחלוקת, שהנתבעים אינם משלמים את דמי השכירות החל מחודש יוני 2019 ועד היום. המחלוקה הינה לגבי סיבת אי התשלום.

בעוד שהנתבעים טוענים שהסכם השכירות בין הצדדים שריר וקיים ואף נשלחו שיקים עתידיים עבור חודשים יוני 2019 ועד מאי 2020 לידי התובעת, אשר החליטה משיקוליה שלה שלא לפרעם, הרי שהתובעת טוענת שהסכם השכירות הסתיים זה מכבר ושהודעות על כך נשלחו מבעוד מועד לנתבעים ובפועל, הנתבעים אינם משלמים את דמי השכירות ואף לא נשלחו אליה שיקים עתידיים, כפי שטוענים הנתבעים.

בהתאם להעתק המסרונים שצירפה התובעת לכתב תביעתה, הרי שביום 07.06.18, היא שלחה לנתבע הודעה, אשר בסיומה נרשם כך:

"... וכך נמשיך עד תום תקופת השכירות 31/5/19..."

התובעת הבהירה לנתבעים עוד ביום 7.6.18 שתקופת השכירות תסתיים בעוד כשנה, קרי, ביום 31.5.19.

כמו כן, ביום 22.4.19 שלחה התובעת הודעה נוספת בדבר מועד הפינוי וזוהי לשונה:

"שלום...

הצ'ק האחרון לשכירות בית המגורים במשק מס' 41 הינו לחודש מאי 2019. הנכם מתבקשים לפנות את הדירה בתאריך 31/05/219 ובזאת מסתיימת ההתקשרות בינינו".

(להלן: "הודעת הפינוי")

לטענת התובעת, הסיבה למסירת הודעת הפינוי לנתבעים הינה מאחר והנתבעים סירבו כאמור לחתום על הסכם שכירות חדש ולהחתים ערבים כנדרש ואף לא עמדו בביצוע התשלומים במועדם.

אכן מעיון בהודעות והמסרונים ששלחה התובעת לנתבע לאחר תום תקופת השכירות הראשונה בהתאם לזיכרון הדברים, מלמד שעסקינן בשוכר המתחמק מקיום דרישותיה של התובעת וזאת על אף פניותיה החוזרות והנשנות אליו, בהם התובעת "מתחננת" בפני הנתבע שהוא יענה לדרישותיה לצורך המשך קיום יחסי שכירות תקינים, הוא בוחר שלא לעשות כן.

כך לדוגמא, מספר חודשים לאחר סיום תקופת השכירות הראשונה ביום 27.08.17, התובעת שלחה לנתבע הודעה בה הוא נדרש לחתום עימה על הסכם המסדיר את המשך תקופת השכירות, לשלוח לה ערבות בנקאית להבטחת ביצוע תשלומי השכירות וכן נדרש לחדול מעשיית שימוש במקרקעין של התובעת, ללא הסכמתה, לרבות בצימר ומחסן הסמוכים לדירה, דרישות אשר לא נענו על ידו.

בהמשך התובעת חוזרת על בקשותיה לנתבע לחתום על הסכם שכירות עימה, להמציא ערבות בנקאית ולשלוח שיקים בסך של 4,500 ₪, גובה דמי השכירות החודשיים אותם דרשה התובעת לאחר שנת השכירות הראשונה, אלא שהנתבע המשיך להתעלם מפניותיה בתואנות שונות ומשונות.

גם פניות התובעת באמצעות בא כוחה אל ב"כ הנתבע על מנת שיחדל מלעשות שימוש במקרקעין של התובעת בניגוד לרצונה, יחתום על הסכם ויסלק את חובו בדמי השכירות לא זכו למענה.

מנגד, טענת הנתבעים כי הסכם השכירות נמשך אף מעבר ל-31.5.19 לא הוכחה, אלא להיפך. הוכח שפעם אחר פעם מבקשת התובעת לסיים את ההתקשרות וזאת לאחר שהנתבעים לא עמדו במועדי התשלום, לא טרחו לחתום על הסכם שכירות כפי שביקשה ולהמציא לה ערבים.

כמו כן, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע ולפיה הוא שלח לתובעת שיקים בגין דמי השכירות החל מחודש יוני 2019 ושנה קדימה והיא בחרה שלא לפדותם, שכן טענה זו נטענה בעלמא. כמו כן, אין באישור המסירה שצורף לתיק על ידי הנתבעים כדי להוכיח כי השיקים אכן נשלחו לידי התובעת, כנטען על ידם, שעה שלא מצוין באישור המסירה את דבר הדואר שנשלח.

בעניין זה מצאתי לקבל את עדותה המהימנה של התובעת בפניי, אשר הכחישה נמרצות את קבלת השיקים לידה.

בעניין זה אציין, כי לא מצאתי לקבל את עדותו של הנתבע לעניין שליחת השיקים לתובעת, ומצאתיה כלא אמינה. יתרה מכך, לטעמי, לו אכן היה הנתבע שולח לתובעת שיקים, כפי שטען, אזי הוא היה טורח לענות להודעותיה לעניין אי התשלום ולציין כי השיקים נשלחו אליה זה מכבר ולפיכך לא ברור לו למה הם לא נפרעים על ידה והוא בוודאי לא היה מתעלם מעניין התשלום שבוצע, לטענתו, במסרונים ששלח, כפי שעשה בפועל.

אי שליחת הודעות מעין אלו, יש בה אף להעיד כי השיקים לא נשלחו והנתבע כאמור לא טרח להוכיח בדרך אחרת כי השיקים נמסרו לידי התובעת והיא זו שבחרה שלא להפקידם.

מכאן, לאחר שהוכח כי הנתבעים לא שילמו לתובעת את דמי השכירות החל מחודש יוני 2019, התובעת זכאית לפנותם מהדירה.

לעניין טענת הנתבע לקיזוז - לא מצאתי מקום לקבל את טענתו לקיזוז עקב התיקונים וההשקעות שביצע, לטענתו, בדירה בעלות של 80,000 ₪.

ראשית, אציין שטענות הנתבע לביצוע השקעות בנכס לא הוכחו על ידו ועל כן דינם להידחות, מטעם זה בלבד.

שנית, על פי זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים, הדירה הושכרה במצבה הנתון "AS IS" נכון ליום ההתקשרות, וצוין כדלקמן:

"מצבו של בית המגורים והחצר יטופחו על ידי השוכר מבלי כל עלות למשכיר. הטיפוח כולל כל תיקון , וליקוי בבית".  

בעדותה הסבירה התובעת כי בחרה להשכיר את הדירה לנתבעים בשכירות מופחתת תמורת תיקון הליקויים על ידי הנתבע וזאת על מנת שלא תצטרך לדאוג לכך בעצמה.

משמע, הצדדים הסכימו כי החל ממועד ההתקשרות, כל תיקון ו/או השקעה בדירה יבוצעו על ידי הנתבע ועל חשבונו הוא וכן דין טענת הנתבע בעניין להידחות.

לאור כל האמור לעיל, הרי שתקופת השכירות בין הצדדים הסתיימה עוד ביום 31.5.19 וזאת בהתאם להודעות ששלחה התובעת לנתבע לאחר שלא הסכימה להאריך לו את תקופת השכירות מעבר למועד זה ובמועד זה היה על הנתבעים לפנות את הדירה.

לפיכך, אני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעים 1-2 לפנות את הדירה נשוא התביעה, לרבות המחסן והצימרים שבמקרקעי המשק של התובעת, מכל אדם וחפץ ולהחזירם לידי התובעת, לאלתר.  

אני מחייבת את הנתבעים 1-2 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪. הסכום הנ"ל ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

,ך

ניתן היום, י"ז טבת תש"פ, 14 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.