אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פארס נ' נחימוב

פארס נ' נחימוב

תאריך פרסום : 16/03/2012 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי חיפה
46094-01-12
12/03/2012
בפני השופט:
אמיר טובי

- נגד -
התובע:
זהרה פארס
הנתבע:
ליאורה נחימוב

החלטה

מהות הבקשה

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מ. קלמפנר נבון) ביום 13.12.2011 בתיק 12426-12-09 במסגרתו דחה בית משפט השלום את תביעתה של המבקשת כנגד המשיבה והורה למבקשת להשיב למשיבה סך 160,000 ₪ כערכם ביום 10.4.2010 ובנוסף חייבה לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪.

למותר לציין כי קדמה לבקשה זו בקשה דומה שהונחה בפני בית משפט השלום. בהחלטתו מיום 13.2.2012 דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו אגב חיוב המבקשת בהוצאות המשיבה בסך 1,200 ₪.

נתוני רקע ותמצית פסק הדין

ביום 26.10.07 נחתם הסכם בין הצדדים, לפיו מכרה המבקשת למשיבה נכס מקרקעין המצוי בכפר ראמה תמורת סך 498,000 ש"ח. על אף שעל פי הסכם המכר היה על המשיבה לשלם למבקשת את מלוא התמורה במעמד חתימת ההסכם, נמנעה זו מקיום התחייבותה ושלמה רק חלק מן התמורה. לאחר זמן מה שלמה חלק נוסף ובסופו של דבר נותרה חייבת, לטענת המבקשת, סך 82,000 ש"ח. משלא נענו דרישות המבקשת לתשלום היתרה, הוגשה התביעה לבית משפט השלום בה עתרה המבקשת לכוף על המשיבה למלא אחר התחייבותה החוזית ולשלם את המגיע הימנה על פי ההסכם בצירוף הפיצוי המוסכם בסך 10,000 דולר ארה"ב.

בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי הסכם המכר נערך אמנם בין המבקשת למשיבה אולם הרוח החיה מאחוריו היה בנה של המבקשת. עוד נקבע כי בינו לבין המשיבה התקיימה מערכת עסקית מסועפת שהסכם המכר נשוא הדיון היווה חלק אחד בלבד הימנה. בין המשיבה לבנה של המבקשת נחתמו הסכמים מאוחרים יותר, ובהם הסכם מיום 22.5.08 בו נקבע כי היתרה בסך 82,000 ש"ח שאינה שנויה במחלוקת תשולם על ידי המשיבה לאחר שזו תמכור את אחת מדירותיה בראמה או בשכונת דניה שבחיפה. בית משפט השלום ציין כי הואיל והמבקשת לא הוכיחה כי המשיבה אכן מכרה את אחת הדירות כמוסכם, הרי שטרם בשל המועד לביצוע התשלום האחרון. לאור זאת, דחה את תביעתה לאכיפת הסכם המכר.

בשולי פסק דינו ציין בית משפט השלום כי בעקבות פסק הדין שניתן בזמנו כנגד המשיבה בהעדר הגנה, נקטה המבקשת בהליכי הוצאה לפועל וגבתה את מלוא סכום התביעה. פסק הדין בוטל לאחר מכן, אלא שהכספים לא הוחזרו למשיבה. לפיכך, הורה בית המשפט כי המבקשת תשיב חזרה לידי המשיבה את מלוא הכספים שגבתה במסגרת תיק ההוצל"פ, בסך 160,000 ₪.

טענות הצדדים

בבקשתה העלתה המבקשת שלוש טענות - ראשית נטען כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות הואיל ובית משפט קמא ראה להעניק למשיבה סעד שכלל לא נתבע על ידה. זאת כאשר הורה על תשלום סך 160,000 ₪ לידי המשיבה, על אף שכלל לא נתבקש ליתן סעד זה. שנית, טענה המבקשת כי סיכויי הערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי הנם טובים ושלישית נטען כי מצבה הכלכלי של המשיבה גרוע ומכאן שיקשה על המבקשת לגבות חזרה את הכספים שישולמו למשיבה על פי פסק הדין היה וערכאת הערעור תקבל את ערעורה.

המשיבה טענה מצדה כי המבקשת נמנעה מצירוף תצהיר להוכחת הטענות העובדתיות המועלות בבקשתה. לשיטתה, די בכך על מנת להביא לדחיית הבקשה. לעניין העדר הסמכות טענה המשיבה כי מדובר בכספים שהתקבלו אצל המבקשת במסגרת הוצאתו לפועל של פסק הדין שניתן על ידי בית משפט קמא בהעדר. אותו פסק דין בוטל בשלב מאוחר יותר והדיון בתביעת המבקשת הוחזר לבית המשפט. משכך, ברי כי בית המשפט היה מוסמך להורות על השבת הכספים שנגבו במסגרת אותם הליכי הוצל"פ. המשיבה טענה עוד כי סיכוייה של המבקשת לזכות בערעור שהגישה הנם קלושים.

דיון

בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 נקבע עקרון העל בסוגיה שבנדון, לפיו הגשת ערעור אין בה כדי לעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים. יחד עם זאת, מסמיכה תקנה 467 את בית המשפט להורות על עיכוב ביצועה של החלטה כאמור לפי שיקול דעתו. תקנה 468 קובעת כי מקום שסרב בית משפט שנתן החלטה לעכב את ביצועה, רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על העיכוב.

השיקולים שעל בית המשפט לבחון בבואו לשקול בקשה כגון דא, כפי שהתפתחו בפסיקה, מונים שני תנאים מצטברים עיקריים: ראשית, על המבקש להראות שעומדים לו סיכויים טובים לזכות בערעור ושנית עליו להראות כי אם יבוצע פסק הדין יקשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו. (ראו: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין ייצור וסחר בע"מ נ' שובל, פד"י נו(4), 178 ; בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פד"י מה(5), 499).

כשמדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב ביצועו משום ההנחה שתשלום כספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך, ומכאן שמאזן הנוחות נוטה לטובת הזוכה. יחד עם זאת, בית המשפט עשוי להיעתר לבקשת העיכוב כאשר עולה בידי המבקש להוכיח שמצבו הכלכלי של המשיב גרוע וקיים חשש שהכספים שישולמו לא יוחזרו, היה והמבקש יזכה בערעורו.

ומן הכלל אל הפרט – באשר לסיכויי המבקשת להצליח בערעור שהגישה, נראה לי כי סיכויים אלה טובים, לכל הפחות בשני מישורים. בית משפט השלום קבע כי הסכם המכר שנכרת בין הצדדים ביום 26.10.07 שריר ותקף וכי למשיבה נותרה יתרת חוב בגין התמורה על פיו בסך 82,000 ₪. אלא שמועד תשלום אותה יתרה טרם הגיע וזה יחול כאשר תימכר אחת הדירות שבבעלות המשיבה בראמה או בחיפה. לכן נקבע כי בנסיבות לא הפרה המשיבה את ההסכם ומכאן נדחתה התביעה. מסקנה זו בעייתית בעיניי וספק אם תעמוד בערעור. התניית תשלום יתרת התמורה בגין עסקת המכר, במכירת אחת הדירות שבבעלות המשיבה לא נקבעה בהסכם עצמו. כפי שצוין, בהסכם נקבע כי המשיבה תשלם את מלוא התמורה במעמד חתימת הצדדים על ההסכם. אותה תניה הקושרת בין ביצוע התשלום למכירת אחת מדירותיה של המשיבה, נקבעה בהסכם מאוחר, מיום 22.5.08 שנכרת בין בנה של המבקשת לבין המשיבה. גם אם אניח לצורך הדיון כי מדובר בתוספת תקפה להסכם המכר, הרי שהמועד לביצוע אותה התחייבות חייב לעמוד במבחן הסבירות. מדובר בעסקת מכר שנכרתה בין הצדדים בשנת 2007, ולפיה מגיעה יתרה מאת המשיבה בגין אותה מכירה. ספק אם עד לשנת 2011, מועד מתן פסק הדין, טרם הגיעה העת לשלם אותה יתרה ולקיים אחר התחייבות המשיבה. סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 קובע כי חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה. בענייננו, חלפו ארבע שנים בין מועד כריתת החוזה ועד למתן פסק הדין. נראה על כן כי המועד הסביר לקיום חיוביה של המשיבה חלף לפני זמן רב. קשה להלום מצב שבו קיום חיובה של המשיבה על פי החוזה תלוי כולו ברצונה הטוב. תרצה, תמכור את אחת מדירותיה ותשלם את היתרה המגיעה הימנה. תרצה, תימנע מכך ותסכל בזאת את השלמת החוזה. לכך יש להוסיף כי מחומר הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא עולה כי המשיבה תפסה חזקה בנכס המקרקעין והיא נהנית מפירותיו. הותרת המצב כפי שהוא כיום, כשקיומו של ההסכם נתון לרצונה הטוב של המשיבה, אינו סביר בעיניי ואינו עומד בתנאי סעיף 41 לחוק החוזים.

המישור השני שבו קמים למבקשת סיכויים טובים להצליח בערעור נעוץ בחיוב הכספי שבית משפט השלום הטיל עליה. סעד זה לא נתבע על ידי המשיבה והמחלוקת בגינו לא עמדה להכרעה בפני בית המשפט, כך שממילא לא ניתנה למבקשת הזדמנות לשטוח טענותיה ביחס אליו. אולם מעבר לזאת, לטעמי בית המשפט כלל לא היה מוסמך לפסוק סעד זה שכן הסמכות לכך מוקנית לרשם ההוצאה לפועל. במה דברים אמורים? הסכום שבית משפט השלום הורה על השבתו למשיבה מקורו בפסק דין שניתן בהעדר ובוטל בשלב מאוחר יותר על ידי בית המשפט. סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 מורה כי "בוטל פסק דין לאחר שביצועו התחיל או הושלם, רשאי רשם ההוצאה לפועל לפי בקשת החייב, לצוות על החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע, ואם שונה פסק הדין, רשאי הוא לצוות על תיקון המצב לפני השינוי, אולם נכס שנמכר והועבר לפי חוק זה לא יוכל החייב לבקש החזרתו בעין, אלא את הסכום שנתקבל ממכירתו". עוד מוסיף סעיף קטן (ב) כי צו שניתן לפי סעיף קטן (א), ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק הדין לטובת החייב כנגד הזוכה. מכאן, שהסמכות להורות על השבת הכספים ששולמו על פי פסק הדין שבוטל נתונה בידי רשם ההוצאה לפועל, בפניו כלל הנתונים לגבי הסכום המדויק ששולם, מועד תשלומו, וכיוב' פרטים שספק באם עמדו בפני בית משפט קמא. בכל מקרה, גם אם יבוטל חלק זה של פסק הדין במסגרת הערעור, אין בכך כדי לחסום את דרכה של המשיבה לפנות לרשם ההוצאה לפועל בבקשה מתאימה לפי סעיף 18(א) הנ"ל.

באשר למצבה הכלכלי של המשיבה, בצדק נטען כי לא היה צורך בהגשת תצהיר לעניין זה, שעה שהמשיבה עצמה מאשרת ומודה כי מצבה הכלכלי דחוק וכי יתרות החובה שלה בבנק גדלה. כך בסעיף 22 לתצהירה התומך בבקשתה למתן רשות להגן, הצהירה המשיבה כי הבנק התחיל להחזיר שיקים שמשכה ולחייב אותה בריבית חריגה וכי בלית ברירה היא נאלצה להשכיר את ביתה ולעבור להתגורר בבית אמה. גם בחקירתה בבית המשפט אישרה המשיבה את הדברים בציינה "שקעתי בחובות ונאלצתי לגור אצל ההורים שלי. אני גרה עד היום אצל ההורים שלי" (עמ' 26 שורות 5-6 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום).

דומה כי בכך עמדה המבקשת בשני התנאים הנדרשים על מנת להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. למען הסר כל ספק יובהר כי אין בהחלטה זו כדי לחסום את דרכה של המשיבה מלפנות לרשם ההוצאה לפועל בבקשה לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967.

סוף דבר, אני מורה על עיכוב ביצוע פסק הדין כמבוקש, עד להכרעה בערעור שהוגש על ידי המבקשת.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ