לפניי ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל בעכו, כב' הרשמת פ' גלעדי-אליהו, מיום 3.7.16. בהחלטה זו דחתה כב' הרשמת את בקשת המערער להסיר הגבלה שהוטלה עליו, בעניין החזקת דרכון.
1. המערער הוא החייב בתיק ההוצאה לפועל שפרטיו בכותרת.
לטענת המערער, עזב את הארץ בשנת 1991, ומאז אינו מתגורר עוד בישראל. לטענתו, השתקע בניגריה.
תיק ההוצאה לפועל נפתח, ככל הנראה, בשנת 1987. על פי הרשום בתיק ההוצאה לפועל, האזהרה נמסרה למערער במסירה מלאה ביום 17.5.1998. לטענת המבקש, לא ניתן היה להמציא לו את האזהרה בשנת 1998, אף לא לבן משפחה המתגורר עמו, שנים לאחר שעזב את הארץ.
לאחרונה פקע הדרכון של המערער, והא פנה לשגרירות ישראל על מנת לחדשו. אז נודע לו, כי הוטלה עליו הגבלה, המונעת את חידוש הדרכון.
2.המערער פנה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה להורות על ביטול ההגבלה.
משנדחתה בקשה ראשונה שהגיש בעניין זה, עתר המערער לכב' הרשמת בבקשה חוזרת להורות על ביטול ההגבלה, ולאחר שהוגשה תגובת המשיב ניתנה ההחלטה נשוא ערעור זה.
בהחלטתה קבעה כב' הרשמת, לאחר שסקרה את טענות הצדדים, כך:
"בהינתן המכלול, אין מקום לקבל את טענת החייב כי האזהרה בתיק לא הומצאה לידיו, שעה שהוא עצמו עזב את ישראל מבלי לעדכן את פרטיו, וכאשר האזהרה הומצאה, כך לטענת הזוכה, לבני משפחתו של החייב. החייב מצדו לא הכחיש ולא סתר טענה זו.
מכאן עולה כי לא קיימת עילה לביטול ההגבלות.
יחד עם זאת, מאחר ועל פי נוסח הבקשה החייב מבקש לשוב לישראל, ולכאורה להסדיר החוב, אני מתירה למשרד החוץ להנפיק לחייב תעודת מעבר חד פעמית (תחמ"פ) לצורך חזרתו לישראל".
על כך הערעור.
3.לטענת המערער, המצאת אזהרה לידי בני משפחה תיתכן רק אם אלו גרים יחד עם החייב, ואילו המערער מתגורר בחו"ל, כפי שעולה מתעודת בירור פרטים על נוסע, מאז 1991, ולכן מסירת האזהרה לא הייתה כדין. לפיכך, גם פעולות שננקטו בתיק ההוצאה לפועל, כביכול לאחר מסירת האזהרה כדין, לא נעשו כדין, ודינן להתבטל. כך ובמיוחד, לטענת המערער, לא הייתה עילה להטלת הגבלות, שכן תנאי להטלת הגבלות הוא כי החייב הובא לפני הרשם וכי הוכח שהוא בעל יכולת המשתמט מתשלום חובו, תנאי שאינו מתקיים כאן.
המערער מלין על קביעת כב' הרשמת, לפיה הוא עזב את ישראל מבלי לעדכן את פרטיו, שכן אין כל מקום שבו אמור אדם העוזב את הארץ לעדכן את פרטיו. כן מלין המערער על החלטת כב' הרשמת, אשר הורתה למשרד החוץ להנפיק לו תעודת מעבר לישראל, שכן בכך היא כופה עליו לשוב ארצה, מה גם שאין דרך ישירה לשוב מניגריה לישראל, וכדי להגיע לישראל עליו לנסוע דרך מדינה שלישית.
לטענת המערער, יש בהחלטת כב' הרשמת כדי לפגוע בחופש התנועה שלו, המוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
המערער מוסיף ומציין, כי מדובר בתיק שנפתח לגביית חוב של 1,000 ₪, והוא כלל לא ידע אודותיו לאורך השנים (יוער, כי מהחלטת כב' הרשמת עולה, כי החוב מגיע היום כדי 65,000 ₪ לערך!).
4.לטענת המשיב, הערעור הוגש בלא ייפוי כוח מאומת כדין, ואף בלא תצהיר מאומת כדין. לא ידועה זהותו של מי שאישר את חתימתו של המבקש על התצהיר, כך שתצהירו אינו ראייה כשרה. על כן, לטענת המשיב, דינו של הערעור להידחות על הסף.
לטענת המשיב, המערער נוהג בחוסר תום לב ומנצל ההליכים המשפטיים לרעה. כן טוען המשיב, כי למעשה נעתרה כב' הרשמת לבקשת המערער, בכך שאפשרה לו לשוב ארצה ולהסדיר חובותיו, כפי שביקש, ולכן לא ברור על מה הוא מלין.
עוד טוען המשיב, כי המערער לא העלה טענה כל שהיא בעניין החוב העומד בבסיס תיק ההוצאה לפועל, כך שהוא מודה בחובו, ועושה הכול על מנת להתחמק מתשלומו. לטענת המשיב, האזהרה הומצאה למערער כדין, באמצעות בני משפחתו, והוא אף ניהל בעבר מו"מ לפשרה.
לטענת המשיב, אם תבוטל הגבלת המערער מלהחזיק דרכון ייפגעו רבות סיכוייו לגבות את יתרת החוב.
5.המערער השיב לתגובת המשיב וטען, כי תצהירו אומת על ידי שופט של בימ"ש בעיירה שבה הוא מתגורר, בניגריה. לטענתו, מסוכן עבורו לנסוע עד לקונסוליה שבעיר הבירה, כשאין בידיו אשרת שהייה חוקית בניגריה, ללא דרכון בתוקף.
לתשובה צירף המערער תצהיר של עו"ד סיון ועקנין-שפירא, באת כוחו, אשר מצהירה על העובדות הידועות לה, משיחות שניהלה עם המערער ומעיון בתיק ההוצאה לפועל.
6.דיון בערעור התקיים בפניי ביום 1.8.16.
דיון והכרעה
7.סעיף 66א לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, קובע את סמכותו של רשם ההוצאה לפועל להטיל על החייב הגבלות, ובהן בין היתר הגבלת החייב מקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר, מהחזיק בכאלו או מלהאריך את תוקפם (סעיף 66א(1) לחוק).
התנאים להטלת ההגבלות מפורטים בסעיף 66ב לחוק, הקובע:
(א) ההגבלות לפי סעיף 66א לא יוטלו אלא בהתקיים אחד מתנאים אלה:
(1)החייב הובא לפני רשם ההוצאה לפועל על פי צו הבאה לפי סעיף 69יב, או בא לפניו בדרך אחרת, הוכח לרשם ההוצאה לפועל כי הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום החוב ולא ניתן הסבר סביר לאי התשלום, ובלבד שהחוב הפסוק או החובות הפסוקים במצטבר עולים על 500 שקלים חדשים;
(2)החוב הפסוק נובע ממזונות ...
(3)החייב הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו כאמור בסעיפים 7ג, 67(ד), 69יא(ד) או 69יג(ד), ובלבד שהתקיים אחד מאלה:
(א)חלפו שישה חודשים ממועד המצאת האזהרה לחייב בהמצאה מלאה, והחוב הפסוק או החובות הפסוקים במצטבר עולים על 2,500 שקלים חדשים;
(ב)חלפה שנה ממועד המצאת האזהרה לחייב בהמצאה מלאה, והחוב הפסוק או החובות הפסוקים במצטבר עולים על 500 ₪.
(ב)...
בנוסף לתנאים הנקובים בסעיף 66ב דלעיל, מוסיף סעיף 66א תנאי נוסף – "ושוכנע רשם ההוצאה לפועל כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין, בהתחשב בפגיעה בחייב ובהליכים אחרים שננקטו לשם גביית החוב, לרבות הליכים לקבלת מידע על החייב, ככל הנדרש".
תנאי בסיסי להטלת הגבלות על חייב הוא היותו בעל יכולת המשתמט מתשלום חובו, או שרואים אותו ככזה במסגרת אחד המסלולים שבחוק (כגון – חייב שקיבל אזהרה אך לא מילא אחריה ולא הגיש בקשה למתן צו תשלומים על פי יכולתו כקבוע בסעיף 7ג, חייב שלא התייצב לחקירת יכולת שאליה הוזמן כקבוע בסעיף 67(ד), וכן הלאה).
החוק קובע מצבים שונים שבהם יראו חייב כבעל יכולת המשתמט מתשלום חובו, והמשותף לכל המצבים הוא זימון כדין של החייב, במסירת אזהרה, או בזימונו של החייב לבירור או לחקירת יכולת.
אשר לאזהרה קובע החוק, כי זו תומצא לחייב בדרך שבה ממציאים כתבי בי-דין על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (סעיף 7(ב)(1) לחוק), אך לצורך הטלת הגבלות לא ניתן להסתפק בכל המצאה, אלא נדרשת "המצאה מלאה" (סעיף 7(ג) לחוק), או שהתייצב החייב עצמו בפני רשם ההוצאה לפועל. גם חייב שהגיש בקשה בתיק הוצאה לפועל שנפתח נגדו, רואים אותי כמי שהומצאה לו האזהרה בדרך של המצאה מלאה (סעיף 7(ד) לחוק). "המצאה מלאה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל, המפנה לתקנות סדר הדין האזרחי, ומוציא מכלל ההמצאות סוגים שונים של המצאות (כגון המצאה בדרך של הדבקה).
רק לאחר שמתקיימים כל התנאים הקבועים בחוק – החל מ-"המצאה מלאה", עבור דרך היותו של החייב משתמט או שרואים אותו כמשתמט, חלוף פרק הזמן המינימאלי ועמידה ברף הכספי המוגדר בחוק, וכלה בכך שרשם ההוצאה לפועל השתכנע כי ההליך מוצדק – יטיל רשם ההוצאה לפועל הגבלות על פי החוק.
8.המערער בתיק זה הציג תעודת בירור פרטים על נוסע, אשר ממנה עולה יצא מהארץ בשנת 1989 ושב אליה ב-22.5.1991, ושוב יצא את הארץ ביום 30.8.1991, ולא שב אליה עד היום.
כן הציג המערער בדיון תדפיס מתיק ההוצאה לפועל, ממנו עולה כי נרשמה "מסירה מלאה" ביום 17.5.1998.
מכאן נשאלת השאלה, כיצד בוצעה "מסירה מלאה" למערער, שבע שנים לאחר שיצא את הארץ, ולמעשה אינו מתגורר בה עוד.
9.לטענת המשיב, האזהרה נמסרה למערער באמצעות בני משפחתו. אישור המסירה עצמו לא הוצג לעיונה של כב' הרשמת, ואף לא לעיוני. לדברי ב"כ המשיב, אישור זה אינו מצוי בידיו. התיק מטופל משנת 2001 על ידי בא כוחו הנוכחי של המשיב, ולפני כן טופל על ידי עורך דין אחר.
לא נטען בפניי כי המערער הובא בפני רשם ההוצאה לפועל במהלך השנים שחלפו מאז נפתח התיק, או כי הגיש בקשה כל שהיא במסגרת התיק. הטענה בדבר ניהול מו"מ לפשרה נטענה בעלמא, ללא כל אסמכתא.
10.המערער ממקד את טענותיו בכך, שלא ניתן היה להמציא לו את האזהרה בהמצאה מלאה, שבע שנים לאחר שעזב את הארץ, כאשר גם בני משפחתו אינם מתגוררים עמו (לטענתו הוא ניתק עמם קשר לאחר גירושיו), ובכך נשמט הבסיס החוקי להטלת הגבלות על פי חוק ההוצאה לפועל.
11.מנגד, המשיב ממקד טענותיו בכשלים שנפלו בהגשת הבקשה בפני כב' הרשמת ובהגשת ערעור זה.
לטענתו, התצהיר אשר צורף לבקשה ולערעור אומת על ידי גורם בלתי מזוהה, ועל כן דינו של הערעור להידחות על הסף.
כאמור, בתשובה לתגובה נטען, כי מי שאימת את חתימת המערער על התצהיר היה שופט של בימ"ש בניגריה. אותו שופט גם אישר את חתימת המערער על ייפוי הכוח.
אין חולק, כי אימות החתימה על התצהיר באופן האמור אינו מתיישב עם האמור בסעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. בכל הנוגע לאפשרות לאמת את התצהיר או את ייפוי הכוח בפני נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, על פי הקבוע בסעיף 30 לפקודת הראיות, טוען המערער כי לא הייתה לו אפשרות להגיע עד לקונסוליה, המרוחקת ממקום מגוריו, במיוחד כשאין בידיו דרכון תקף בשעה שהוא מתנייד ברחבי ניגריה.
12.לטעמי, הסטת הדיון אל עבר חוקיות התצהיר שצורף לערעור, או אל השאלה אם לב"כ המערער ייפוי כוח כדין להגשת ערעור זה, חוטאת לעיקר.
השאלה העיקרית היא אם ההגבלות הוטלו כדין, ובעניין זה די בעיון בתעודת בירור הפרטים על נוסע על מנת להגיע למסקנה, שלא כך הוא. על פני הדברים יש לתהות, כיצד זה נרשמה המצאה בדרך של "מסירה מלאה", בין אם היה זה לידי המערער עצמו ובין אם היה זה לידי מי מבני משפחתו (כאמור – אישור המסירה עצמו אינו בנמצא), בחלוף שבע שנים מיום שעזב המערער את הארץ.
על פי דרישת תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, באין אפשרות למצוא את הנמען, ניתן להמציא "לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים". אף בהנחה שאישור המסירה ציין מסירה לידי מי מבני משפחתו של המערער, ואף בהנחה שאותו בן משפחה היה בגיר בעת ביצוע המסירה, ברי כי לא התקיים התנאי בדבר המגורים המשותפים עם המערער. אדם שאינו נמצא בישראל מזה שבע שנים, בני משפחתו שבישראל אינם "גרים עמו", ולא ניתן להסתפק בהמצאה לידיהם.
מכיוון שהתנאי בדבר המצאת האזהרה במסירה מלאה הינו תנאי מקדמי להטלת הגבלות על פי חוק ההוצאה לפועל, הרי משנמצא כי האזהרה לא הומצאה למערער כדין, ואין טענה כי המערער הובא בפני רשם ההוצאה לפועל בדרך כל שהיא, הרי שאין לראותו כבעל יכולת המשתמט מתשלום חובו, ולפיכך - דינן של הגבלות שהוטלו עליו להתבטל.
13.אכן, לערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל יש לצרף תצהיר לאימות העובדות, על פי האמור בתקנה 120(ג) לתקנות ההוצאה לפועל.
ביהמ"ש העליון הותיר ב"צריך עיון" את השאלה, אם קיימת חובה לצרף תצהיר לערעור שמעלה שאלה משפטית בלבד (רע"א 406/15 קורץ נ' מפעלי תחנות בע"מ, 4.8.15).
כאן צורף תצהיר של המערער שאינו מאומת כדין, ועל כן אינו בגדר "תצהיר" כלל, ומכל מקום לא ניתן להגשים את תכלית צירופו של התצהיר, שהיא חקירתו הנגדית של המצהיר, משלא התייצב המערער בביהמ"ש.
עם זאת, דומה כי הצבת הדרישה בדבר צירוף תצהיר והתייצבות המצהיר להיחקר על תצהירו, מערימה קושי גדול מדי בפני המערער. יודגש, המערער רשאי לקבל, על פי החלטת כב' הרשמת, תעודת מעבר חד פעמית שתאפשר לו לשוב לישראל, ולכן לכאורה יכול להגיע לישראל, ואז לבקש לבטל את ההגבלה שהוטלה עליו. אלא שבכך נשמטת הקרקע מתחת להליך כולו: אם כדי להשיג על החלטת כב' הרשמת חייב המערער להגיע ארצה, אך לא יוכל להאריך את תוקף דרכונו לצרכים אחרים, באיזה אופן ניתן יהיה לדון בטענתו, כי ההגבלה כשלעצמה אינה חוקית משהוטלה ללא המצאת האזהרה כדין?
סבורני כי בנסיבות מיוחדות אלו ניתן להסתפק בתצהיר שצורף לתשובה לתגובה, ושנערך על ידי באת כוחו של המערער, על יסוד הנתונים כפי שנבדקו על ידיה. המשיב לא ביקש לחקור את עורכת הדין על תצהירה זה, כך שזה עומד בעינו. ממילא, הנתונים העובדתיים העיקריים, הנחוצים להכרעה בשאלת חוקיותה של ההגבלה שהוטלה על המערער, נשאבים ממקורות חיצוניים רשמיים: תעודת בירור הפרטים על נוסע המעידה על יציאתו של המערער מהארץ בשנת 1991, ותדפיס תיק ההוצאה לפועל, המעיד על "מסירה מלאה" למבקש בשנת 1998.
14.המשיב טען, כי למעשה נעתרה כב' הרשמת לבקשת המערער, ואפשרה את חזרתו ארצה על מנת שיסדיר את חובותיו, כפי שביקש.
טענה זו אינה מדויקת. מעיון בבקשה שהגיש המערער לכב' הרשמת עולה, כי הוא אמנם טען בסעיף 8 כי בשל אי חידוש דרכונו נמנע ממנו לעזוב את ניגריה "וממילא לא יכול להגיע לישראל ואף לא להגיע להסדר כלשהו עם החייב (צ"ל הזוכה, ד.ע.) דבר שלא יעלה על הדעת", אך לא טען מפורשות כי בכוונתו להגיע ארצה. בדיון בערעור הבהיר בא כוחו של המערער, כי למעשה אין לו כוונה לשוב ארצה כעת.
עוד יש לציין, כי מעיון בסעיף 66א(1) לחוק ההוצאה לפועל עולה, כי סמכותו של רשם ההוצאה לפועל להטיל הגבלה על החזקת דרכון או חידוש דרכון ממילא מסויגת, כך שלא תוטל הגבלה אשר תימנע מהחייב לשוב ארצה. כך שאין בהחלטת כב' הרשמת, המתירה הוצאת תעודת מעבר חד פעמית, משום היעתרות לבקשה כלל וכלל.
15.אני ערה לכך שעם ביטול ההגבלה יפחתו עד מאוד סיכויי המשיב לגבות את החוב מהמערער.
אין בכך כדי להכשיר נקיטת הליכי גבייה שלא כדין.
התיקון לחוק ההוצאה לפועל שמכוחו נקבעה הסמכות להטיל על חייב הגבלות נועד ליצור אמצעי לחץ על חייב משתמט, ולדרבן אותו לפרוע את חובו באמצעים עקיפים (הגבלת רישיון הנהיגה, החזקת כרטיסי חיוב, ניהול תאגיד וכיו"ב), שכולם אינם בבחינת הליכים הננקטים ישירות כלפי רכושו של חייב, אלא מהווים תמריץ חיצוני לפירעון החוב. והכל בהנחה שהחייב הוא אכן בעל יכולת המשתמט מתשלום חובו. החוק אינו מתיר, ואין הצדקה לכך, כי יינקטו הליכים מחמירים אלו, כלפי חייב שאינו בעל יכולת משתמט, או שלא נקבעה בעניינו חזקה שיש לראותו ככזה.
16.מהמקובץ עולה, כי אין להותיר על כנה את החלטת כב' הרשמת, אשר מבוססת על הקביעה כי לא עלה בידי המערער לסתור את טענת המשיב בדבר המצאת האזהרה לידיו. למעשה, ההנחה בדבר המצאת אזהרה נסתרה, ומכאן נשמט הבסיס להטלת הגבלות.
לפיכך, אני מקבלת את הערעור, ומורה לבטל את ההגבלות אשר הוטלו על המערער בתיק ההוצאה לפועל שמספרו בכותרת.
החלטה זו תיושם על ידי מזכירות ההוצאה לפועל לא לפני ה-9.8.16.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ו, 02 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.
