השופט י' עדן:
1.זהו ערעור על הכרעת הדין שניתנה ביום 1.2.15 בבית משפט השלום בקרית גת (כב' השופטת הבכירה רובין לביא), במסגרתה זוכה המערער מעבירת היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין, והורשע בעבירות האחרות המיוחסות לו בכתב האישום. בהכרעת הדין לא צויין כי המערער הורשע גם בעבירת תקיפה סתם של בת זוג, אולם נראה כי מדובר אך בהשמטה ועל פי נימוקי הכרעת הדין ההרשעה הינה בכל העבירות האחרות.
כנגד המערער הוגש כתב אישום הכולל 3 אישומים:
באישום הראשון יוחס למערער ביצוע עבירות של איומים, תקיפה סתם של בת זוג והיזק לרכוש במזיד, בכך שביום 22.8.13 ביקשה המתלוננת, אשר במועדים הרלבנטיים היו היא והמערער נשואים כשש שנים ולהם שתי בנות, שישמור על בנותיו מאחר והיא יוצאת לחתונה. המערער לא הסכים, איים על המתלוננת בכך שאמר לה "את לא יוצאת, היום זה יקרה, את לא תצאי". בהמשך תקף את המתלוננת בכך שתקף אותה בחוזקה בפרק כף ידה השמאלית, בעקבות זאת רצה המתלוננת לחלון וזעקה לעזרה, והרימה את שפופרת הטלפון על מנת להתקשר למשטרה, והמערער לקח את הטלפון מידה זרקו לרצפה והטלפון נשבר.
באישום השני יוחס למערער ביצוע עבירות של הפרת הוראה חוקית ושיבוש מהלכי משפט, בכך שבעקבות האמור באישום הראשון, שוחרר בתחנת המשטרה בכתב ערובה לפיו נאסר עליו להיפגש עם המתלוננת למשך 15 ימים, ונקבע כי עליו לשהות בבית הוריו ב*****, ביום 30.8.13 בשעה 01:15 נכנס המערער לבית, המתלוננת ביקשה ממנו שיעזוב את הבית, החלה להתקשר למשטרה, בתגובה אמר לה המערער "אל תגידי כלום למשטרה כי הם יעצרו אותי", ומיד ברח מהמקום.
באישום השלישי יוחסה למערער עבירה של הפרת הוראה חוקית, בכך שביום 31.8.13 בשעה 11:00 הגיע לבית, דפק בדלת וביקש להיכנס, והמתלוננת לא פתחה את הדלת והתקשרה למשטרה, ובהמשך בשעה 12:51 התקשר לטלפון של המתלוננת.
2.לאחר שמיעת ראיות ניתנה הכרעת דין לפיה המערער זוכה מעבירת גרימת הנזק לטלפון, וכאמור, הורשע בעבירות האחרות. בהכרעת הדין המפורטת מתייחס בית המשפט לעדויות ולמהימנותן, וקובע כי מצא ליתן אמון בעדות המתלוננת, בין היתר, הואיל ולדבריה מלכתחילה כלל לא רצתה להתלונן כנגד בעלה ולא סברה שמדובר בעניין חמור, והיא אינה מעוניינת להרע לו או לעוזבו, חיזוק נמצא בעדות השכנה, ובהמשך המערער פגש את השכנה וביקש את עזרתה בתיווך מול אשתו, וכן נמצא חיזוק לעדות המתלוננת כי המערער התקשר אליה, במסגרת ת/9 שהוא צילום ממכשיר הטלפון, דבר המעיד על השיחה. בית המשפט לא מצא כי המערער גרם בזדון נזק לטלפון ומעבירה זו זיכהו.
בית המשפט קמא התייחס בהרחבה לאי אמירת אמת ע"י המערער, ולכללים ביחס למשמעות הראייתית של כך.
בגזר הדין מצא בית המשפט כי לאור העובדה שהמתלוננת כלל לא רצתה להתלונן, וכי מי שפנה למשטרה היה דווקא המערער אשר ביקש את עזרת המשטרה – "מן הראוי להכניס האירועים בפרופורציה הנכונה". בנסיבות הללו, גזר בית המשפט על המערער עונש מאסר, כמניין ימי המעצר של המערער, 11 ימים, והוטלו מאסרים מותנים.
3.הערער הינו על הכרעת הדין, ונטען והודגש כי הערעור הינו בטענות משפטיות בלבד, ולטענת המערער, גם על פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירות בהן הורשע.
על כך שהטענות הינן משפטיות ולא עובדתיות חזר ב"כ המערער גם בדיון, ומנגד נטען ע"י ב"כ המשיבה, כי הטענות המשפטיות לא עלו בבית משפט קמא, מה גם שהן מבוססות על טענות עובדתיות, ולמרות הטענה שאין מחלוקת על העובדות, העובדות מתוארות באופן שונה.
ביחס לעבירת האיומים נטען ע"י המערער כי האמירה "את לא יוצאת. היום זה יקרה. את לא תצאי", אינה אמירה המקימה את היסוד העובדתי של עבירת האיומים. נטען כי גם אם תתקבל הקביעה העובדתית של בית המשפט קמא לפיהן אמירה זו נאמרה ע"י המערער, הרי שהאמירה אינה מלמדת, ובוודאי שלא מעל לספק סביר, כי המערער מתכוון לפגוע במתלוננת, ועל כן לא ניתן להרשיעו בעבירת האיומים. האפשרות האחרת אשר נטענה ביחס למשמעות אמירה זו, הינה כי האמירה "היום זה יקרה" כוונתה "היום את לא תצאי". נטען כי באמירה זו מקופל הוויכוח ביניהם, אין בה כוונה פלילית, ואין סיבה לדון את האמירה לכף חובה אלא לכף זכות.
ב"כ המשיבה טענה כי איומים אינם באים במנותק מההקשר אלא בנסיבות אמירתם, ומשמעות האמירה הינה איומם על גופה וחירותה, ומיד לאחר מכן המערער חסם את דרכה החוצה.
ביחס לעבירת תקיפת סתם של בת זוג, נטען כי מדובר במעשים קלי ערך, והיה מקום לפטור את המערער מאחריות פלילית בגין זוטי דברים בהתאם לסעיף 34יז לחוק העונשין. נטען כי המתלוננת עצמה אשר לא ראתה באמירה דלעיל כהתנהגות חריגה או מאיימת, הרי שכך גם לגבי תפיסת ידה. נטען כי נגיעה קלה או תפיסת יד יכולה בקונטקסט הראוי להוות קריאה לתשומת לב או להיגד מסוים ואינה פלילית בהכרח, ולכך מבקש ב"כ המערער להביא כחיזוק את הטענה כי המערער מעולם לא נהג כלפי רעייתו באלימות והיא מבקשת לשקם את יחסיהם, לגדל יחד את ילדיהם הקטינים.
ב"כ המשיבה טוענת כי טענת זוטי דברים לא עלתה בבית המשפט קמא, וכן מדובר בטענה המבוססת על טענות עובדתיות. נטען כי תקיפה היא הפעלת כוח ישיר או עקיף, וכי בית המשפט מתרשם אם יש אינטרס ציבורי להכריע את המעשה כתקיפה.
ביחס לעבירות הפרת הוראה חוקית, נטען כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירות אלה, הואיל ועובדות כתב האישום והראיות אינן מקימות עבירה זו.
שלוש טענות נטענו בעניין זה – האחת כי נפלו פגמים בחתימה על כתב הערובה, והוא נעדר חתימת קצין הממונה, וזהו בבחינת פגם מהותי המאיין את תוקפו המשפטי של כתב הערובה. השנייה, כי גם אם כתב הערובה נערך בהתאם להוראות החוק, הרי שלא ניתן להגיש כתב אישום בגין הפרת הוראה חוקית כנגד מפר תנאי שחרור בערובה שהוטלו על ידי קצין משטרה, ותוצאת הפרת תנאים אלו קבועה בסעיף 51 לחוק המעצרים, דהיינו מעצר וחילוט ערבויות בלבד, והפרת תנאי הערובה הובילו למעצרו, ולפיכך הגשת כתב אישום מהווה כפל ענישה. הטענה השלישית הינה כי האזהרה שהוזהר התמקדה רק בחילוט הערבות ובמעצרו של המערער, ולפיכך, המאשימה אינה יכולה לחרוג מהתוצאות לגביהן הוזהר המערער מלכתחילה.
עוד בעניין זה נטען, לחילופין, כי מהראיות עולה כי המעשים לא היוו הפרת תנאי השחרור, הואיל וכתב הערובה אינו אוסר על המערער להימצא באשדוד או בדירה המשותפת לו ולמתלוננת, וביום 30.8.13 כאשר פגשה המתלוננת במערער בדירתם עת חזרה מאירוע, לטענת המערער, הוא הגיע לדירה על מנת לחפש את הטלפון שלו, וגם באישום השלישי מדובר בדפיקה בדלת ומאחר והמתלוננת לא שהתה בדירה היא לא פתחה את הדלת והמערער עזב מיד לאחר מכן, ובפועל לא נוצר קשר בין המערער לבין המתלוננת , ומאחר ולא נאסר על המערער להגיע לדירתו, ייתכן וכוונתו היתה לבדוק האם המתלוננת נמצאת בדירה, על כן דפק בדלת וכשהבין שהיא לא בדירה עזב את המקום.
ביחס לחיוג לטלפון של המתלוננת, נטען כי מדובר בשיחה אחת בלבד, והמתלוננת לא ענתה, והמערער טען כי ככל שקיימת שיחה כזו מקורה ככל הנראה בטעות, ובהתייחס לנימוקי בית המשפט קמא כי כדי שהמספר יילחץ בטעות היה על המערער להעלות את המספר במכשיר הטלפון וגרסתו לכן אינה סבירה, נטען כי אין המדובר בידיעה שיפוטית ובעניין זה לא נשמעה עדות מומחה.
אשר לאמירה הנטענת של המערער "אל תגידי כלום למשטרה כי הם יעצרו אותי" למערער לא היתה סיבה להגיד את הדברים הואיל והיה רשאי להגיע לביתו, וממילא מעשיו אלו לא היו אסורים, ובהנחה שהצו לא היה חוקי, ממילא אין בדבר כל שיבוש.
ב"כ המשיבה טוענת כי הקצין הממונה היה בתחנה, ואת כתב הערובה רק מילאה השוטרת וחתמה. לגבי האזהרה, אין הדבר סותר את העובדה כי הפרת הוראה תהווה הפרה של הוראה חוקית, עוד נטען כי הסנקציות בחוק סדר הדין הפלילי, הן מניעתיות ובית המשפט שוקל שיקולים אחרים ולא עונשים.
ביחס לעצם ההפרות, נטען כי ההפרה ברורה מעצם המפגש עם המתלוננת, זה היה ברור ולא מקרי שיהיה מפגש בנסיבות הללו, כאשר המערער אחרי חצות בבית והמתלוננת וילדיה חוזרים ומוצאים אותו שם.
4.לאחר עיון בראיות אשר היו בפני בית המשפט קמא, ובהכרעת הדין, ולאחר שנשקלו טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל ביחס לכל רכיביו.
5.אשר לעבירת האיומים – כידוע, המבחן לקביעה אם ביטוי עולה כדי איום, הינו מבחן אובייקטיבי, ובחינת תוכן הביטוי קשורה לנסיבות שאפפו את אמירתו, אינה מנותקת מהם ומהאופן בו הוא נקלט. המבחן הינו מבחן אובייקטיבי ואינו על פי ההרגשה הסובייקטיבית של האדם אליו כוונו הדברים ר' רע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מ"י (4.1.2006). העובדה שלא היה באיום כדי להטיל מורא על המתלונן המסוים, עדיין יכולה לאפשר לבסס הרשעה בעבירה של איומים, אם מתקיים המבחן האובייקטיבי של הטלת מורא על האדם הסביר (ר' י' קדמי הדין בפלילים (2006) חוק העונשין, חלק רביעי בעמ' 2124).
המתלוננת לא ראתה בדברים כדי איום, ועל פי עדותה שלה "זה לא היה ממש איום". המבחן כאמור הינו מבחן אובייקטיבי ואין לתת את המשקל המכריע לתחושה הסובייקטיבית, אך תחושה זו של מי אשר האיום נאמר בפניו וכלפיו, נכון כי תהיה חלק ממכלול הנסיבות והראיות אשר יובאו במסגרת הבחינה של המשמעות העולה מהדברים. כך, יכול והמשקל שיינתן לתחושה הסובייקטיבית יהיה נמוך לאור המשמעות הברורה של היות הדברים בגדר איום, ומנגד, יכול ומדובר באמירה הנתונה לפרשנות, והתחושה הסובייקטיבית יכולה להטות את הכף לעבר סבירות פרשנות מקלה לדברים שנאמרו.
בענייננו, כתב האישום מייחס אמירה "את לא יוצאת, היום זה יקרה, את לא תצאי". הדברים נאמרו במהלך ויכוח, ויותר מפרשנות אחת אפשרית לדברים אלו. אין לשלול את הפרשנות הנטענת ע"י ב"כ המשיבה, אולם, עולה גם ספק שמא מאחורי הדברים האמורים עמדה הכוונה הנטענת ע"י ב"כ המערער לפיה הביטוי "היום זה יקרה", משמעותו "היום את לא תצאי". מדובר בדברים אשר נאמרו במסגרת ויכוח הקשור ליציאת המתלוננת, להשגחה על הילדות עקב כך, וגם למשמעות כספית של יציאה כאמור. על עצם הוויכוח לא ניתן לומר כי מקים הוא עבירה פלילית או קיים לו היבט פלילי כלשהו, ואמירה אשר משמעותה "היום את לא תצאי", יכולה להיות גם בבחינת ביטוי הנאמר כחלק מהוויכוח ולא כאיום, לא על פגיעה בדין ולא על החירות. אכן, ניתן לפרש אמירה זו גם ככזו שהכוונה העולה ממנה היא הגבלת החירות, אך יכולה גם להיות פרשנות אחרת לפיה במסגרת הויכוח, אומר המערער כי היום המתלוננת לא תצא. לא כל אמירה שכזו משמעותה איום. ייתכן וזו עמידת המערער על עמדתו על כי המתלוננת לא תצא.
אוסיף, את הרקע אשר יש לו משמעות גם ביחס לעבירת האיומים וגם ביחס לעבירת התקיפה, לפיו מי שפנה אל המשטרה הוא המערער ולא המתלוננת. אין מחלוקת על כך והמתלוננת אף מעידה כך. המתלוננת מעידה "... ואז הוא התקשר למשטרה, הוא אמר שיש בעיות כאלה וכאלה, ותיקחו את הילדים.. אני בכלל לא התכוונתי להתקשר ולא הייתי מתקשרת.... הוא התקשר למשטרה והזמין אותם...". (פרוט' עמ' 6 ש' 13 – 16). הגם שבכך אין כדי עובדה אשר מסירה פליליות של מעשה, הרי שיש בה כדי נתון שיש לבחון את משקלו ביחס לפרשנות דברים ומעשים שנעשו בסמוך לכך, ואני מוצא כי בענייננו יש בכך כדי לחזק את המסקנה כי לא כוונת איום היתה למערער, ולא ביטוי מאיים מהבחינה האובייקטיבית נאמר על ידו, אלא מדובר היה בחלק מוויכוח, אשר במסגרתו אומר הוא למתלוננת שהיא לא תצא הואיל והוא לא מעוניין שהיא תצא, וכאשר ידו אינה צולחת, מתקשר הוא למשטרה.
אשר על כן, מחמת הספק, יש לטעמי לזכות את המערער מעבירת האיומים.
6.אשר לעבירת תקיפה סתם של בת זוג – התקיפה המיוחסת למערער הינה על דרך תפיסתה בחוזקה בפרק כף ידה השמאלית. שוב, כמפורט לעיל, המתלוננת לא ראתה בכך אירוע המחייב זימון משטרה, וגם כאן בעצם עובדה זו אין כדי לשלול את האפשרות כי אכן מדובר באירוע בעל היבט פלילי, אך מנגד נתון זה צריך להיות מובא במסגרת השיקולים ויש לבחון את המשקל אשר יש ליתן לו.
עצם החזקת היד של המתלוננת ע"י המערער, היא לכשעצמה יכולה להיות מעשה אשר עולה כדי עבירה של תקיפה סתם, אך יכול גם להיות כדי מעשה שהינו אך תפיסה של היד במסגרת ויכוח ללא היבט אלים. כפי שניתן להבין מדובר באחיזת היד לרגע אחד, אין מדובר במכה, אין מדובר בדחיפה, ואין מדובר בהפעלת אלימות, אלא אך באחיזה רגעית. מעדות המתלוננת גם לא ניתן להסיק כי המדובר באחיזה על מנת למנוע תנועה או יציאה.
סעיף 378 לחוק העונשין מגדיר תקיפה מהי כדלקמן: "המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית – הרי זאת תקיפה....". מובן, כי ההגדרה כוללת מעשים אשר יכול ולא יהיו מעשי אלימות אשר מחייבים הפעלת ההליך הפלילי על כל משמעויותיו, ואחרים המחייבים זאת. כך נגיעה בנסיבות מסוימות נכון וראוי שתיחשב בגדר תקיפה, ובנסיבות אחרות רבות ומגוונות, וודאי שלא.
ב"כ המערער מבקש בעניין זה לקבוע כי מדובר בזוטי דברים בהתאם לסעיף 34יז לחוק העונשין, הקובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". בחינת מכלול הנסיבות, ויכוח אשר במסגרתו אחיזה רגעית של המערער בפרק כף ידה של המתלוננת, מביאה למסקנה כי מדובר במעשה אשר יש להחיל לגביו את הוראת סעיף 34יז לחוק העונשין. אין מדובר במעשה אשר ניתן לומר כי באלימות יסודו, או כי כוונה אלימה עומדת אחריו, אין מדובר בהכאה של המתלוננת ע"י המערער, אין מדובר בחבטה, וכמובן שלא היה באחיזה רגעית זו כדי לגרום לנזק או לפגיעה כלשהי. לפליליות מעשה צריכים לבוא גבולות. לצד האינטרס הציבורי המובהק להגן על קורבנות תקיפה בכלל, ותקיפת בת זוג בפרט, הרי שקיים גם האינטרס הציבורי אשר בא לידי ביטוי בסעיף 34יז לחוק העונשין, לפיו להגדרת מעשה כפלילי גבולות, בנסיבות אשר פורטו בחוק.
לצד האינטרס הציבורי המובהק לקבוע פליליות מעשה תקיפה, קיים אינטרס ציבורי לקבוע גבולות ותחימה של פליליות מעשים, ולא כל מעשה קל ערך, רגעי, אשר אין בו פגיעה של ממש באחר, יהווה מעשה אשר חותם הפליליות מוטל עליו.
מכל האמור, לטעמי בנסיבות המקרה בהן מדובר באחיזה רגעית של המערער בפרק כף ידה של המתלוננת, חלה הוראת סעיף 34יז לחוק העונשין על המעשה.
7.אשר לעבירות הפרת ההוראה החוקית ושיבוש מהלכי משפט – טענות רבות הועלו ע"י ב"כ המערער ביחס לכתב הערובה והסנקציות לצידו, ואין לקבלן, אך לצד זאת אינני מוצא כי יש לראות באמור כדי הפרות ובנסיבות האמורות גם אין מקום לעבירת השיבוש.
אשר לטענה כי כתב הערובה מולא ע"י השוטרת, אינני רואה בכך פגם, שכן מדובר בפעולה אשר בוצעה בעקבות החלטה של קצין משטרה.
אשר לטענה כי הסנקציה היחידה בגין הפרת תנאי שחרור הינה זו אשר בסעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים) – אינני מוצא כי מדובר בכפל ענישה כנטען, או כי ניתן להעלות מכוח זאת טענת סיכון כפול. מעצר עקב הפרת תנאי שחרור, אין משמעותו ענישה. גם מעצר שכזה הינו תלוי השאלה האם לא ניתן למצוא חלופה אשר פגיעתה בחירות מפר התנאים קלה יותר. הפרת תנאי שחרור אין משמעותה האוטומטית מעצר, ומופעל שיקול דעת הקשור באמון אשר ניתן לתת במפר, בעילת המעצר, במסוכנותו, ובשאר השיקולים בשאלת מעצר, והעובדה שהפר הוא את תנאי השחרור, הינה אחד הנתונים, לעיתים מרכזי ולעיתים פחות, בהחלטה אם להורות על מעצר, אם לאו. אין מדובר בהוראה עונשית אלא בהוראה אשר משמעותה היחידה הינה בחינה נוספת של עילות המעצר, במצב בו הפר משוחרר את התנאים. מעצר משוחרר בעקבות הפרת תנאים אינה בבחינת סנקציה על ההפרה. מעצר כאמור הינו תוצאה של בחינת הנסיבות החדשות אשר נוצרו. החידוש הינו הפרת האמון אשר ניתן במפר, ואי עמידתו באשר חוייב בו. זהו נתון חדש אשר מחייב הפעלה מחדש של שיקול הדעת בהחלטה אם להורות על שיחרור או על מעצר. המעצר, זה הראשוני, וזה אשר בא לאחר הפרת תנאי שיחרור, הינו צופה פני עילת המעצר, ואינו צופה פני ענישה. כמו כן, גם חילוט אין משמעותו סיכון כפול.
ברע"פ 3395/00 יוסף זגורי נ' מ"י (2.1.2001) נקבע ע"י כב' השופט א. מצא כי "טענת המבקש כי סעיף 287 לחוק העונשין אינו חל על הפרת תנאי שחרור בערובה, מנוגדת לקביעה מפורשת של בית משפט זה (בבש"פ 3611/93 פרץ נ' מ"י, פ"ד מח(1), 855, 864)".
בבש"פ 3611/93 פרץ נ' מ"י פ"ד מח(1), 855, 864 נקבע, ע"י בית המשפט העליון, במותב תלתא: "מעבר לכך – הפרת תנאי השחרור יכול שתהווה עילה להעמדת הנאשם לדין פלילי על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, משום שהפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית המשפט, אף לזאת הצעדים הנ"ל שניתן לנקוט על פי חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) הנ"ל ובנוסף להם".
ב"כ המערער מפנה לפסיקה המתייחסת לאמירות אלו כאמירות אגב אורחא, אך לטעמי יש לילך במתווה זה שקובע בית המשפט העליון. אמנם, בבש"פ 3611/93 מדובר היה בהפרת תנאים אשר נקבעו בהחלטת בית המשפט ולא בהחלטת קצין משטרה, אולם אינני מוצא נפקות לאבחנה בעניין זה, בהקשר לסעיף 287 לחוק העונשין.
אין בנקיטת הליך לפי סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), כדי להוות בבחינת דין ספציפי אל מול סעיף 287 לחוק העונשין, או להקים טענה של סיכון כפול או כבר הורשעתי.
אשר לטענה כי האזהרה שהוזהר המערער התמקדה רק בחילוט הערבות ומעצרו – העבירה הינה מכוח סעיף 287 לחוק העונשין, והעובדה שלא נאמר על ידי איש משטרה למשוחרר, כי מעשה מסוים יכול להקים עבירה מסוימת, וודאי שאינה שוללת את פליליותה.
8. לגופו של עניין, אני מוצא כי קיים ספק אם מעשי המערער עולים כדי הפרה של תנאי השחרור.
תנאי השחרור כפי שעולים מכתב הערובה ת/2, אינם כוללים איסור כניסה לדירת המערער והמתלוננת, ואינם אוסרים כניסה לעיר או הגעה לאיזור. תנאי השחרור אוסרים יצירת קשר או פגישה עם המתלוננת.
האירוע הראשון מיום 30.8.13, הינו כניסה לדירה כאשר המתלוננת אינה נמצאת בה, וכשהגיעה יצא מהמקום. אכן, מבחינות מסוימות נראה כי ניתן לפרש את כתב השחרור בערובה כמתכוון גם שלא לאפשר סיטואציה שכזו, אולם, על המערער לא ניסה להיכנס לדירתו שלו, ומרגע שהגיעה המתלוננת הוא יצא את המקום ואין כל ראיה או אמירה בדבר סירוב שלו לצאת או הישארותו בדירה. המתלוננת הגיעה והוא יצא.
בהקשר זה האמירה לא לומר דבר למשטרה נעדרת משמעות, שכן אין כל עבירה עצם כניסתו לדירה.
ביחס לאירוע השני מיום 31.8.13 (באישום השלישי), המערער לא נכנס לתוך הבית ובפועל לא יצר קשר, הוא הגיע, דפק בדלת וביקש להיכנס, אך לא היה כל דו שיח בינו לבין המתלוננת. יש לציין כי מדובר בבית מגורים בו גרות גם שתי בנותיו.
שיחת הטלפון שלאחר מכן היתה ללא מענה, וגם בכך למעשה לא נוצר הקשר.
אציין , כי באישום זה יכול והנסיבות מקימות אפשרות הרשעה בעבירה של ניסיון לביצוע הפרת הוראה חוקית. הגם שלא בוצעה עבירת הפרת הוראה חוקית בשלימותה, הואיל ולא נוצר בפועל קשר, לא כאשר דפק על הדלת ולא כאשר התקשר ולא היה מענה, הרי שניתן היה לייחס בביצוע מעשים אלו כוונה ליצירת הקשר, לצד פעולות לקראת השלמת העבירה. אולם כתב האישום לא התייחס לניסיון, ואינני מוצא כי נכון הוא בנסיבות המקרה, בהיעדר טיעון ובשלב הערעור, להרשיע בניסיון להפרת הוראה חוקית.
לפיכך, לטעמי, יש לזכות את המערער גם מהעבירות באישום השני והשלישי.
מכל האמור, יש לקבל את ערעור המערער, להורות על זיכויו, מחמת הספק, מכל העבירות בהן הורשע, וכפועל יוצא מכך להורות על ביטול גזר הדין. כך אציע לחבריי.
|
|
|
יואל עדן, שופט
|
השופט י' צלקובניק
מסכים אני עם חברי, השופט עדן, כי קיים ספק לגיבושו של היסוד הנפשי אצל המערער, לביצוע עבירות של איומים ותקיפת בת זוג, כמפורט באישום הראשון, ומכאן שניתן לקבל את הערעור הנוגע לפרט זה ולהורות על זיכויו של המערער מאישום זה, מחמת הספק.
תמים דעים אני עם חברי גם ביחס לאפשרות העמדתו לדין של המערער בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין, בד בבד לחילוט ערבויות או מעצר בהתאם להוראת סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו- 1996, ונראה כי סוגיה זו הוכרעה זה מכבר בבית המשפט העליון, ונקבע בע"פ 1449/02 זרעיני נ. מדינת ישראל, (ניתן ביום 2.1.2001), כי "טענה מעין זו הועלתה בעבר ולא נמצא לה יסוד (בש"פ 3611/93 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 855, 864; רע"פ 3395/00 זגורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); וכן ראו קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון (1997), 267-266" (חוות דעתו של כב' השופט גרוניס (כתוארו אז), פסקה 15; וכן ראו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"פ (ת"א) 14066-02-15, פירממדוב נ. מדינת ישראל, שניתן לאחרונה (3.6.2015)).
עם זאת, חולק אני על חברי כי מעשיו של המערער לא עלו כדי הפרת ההוראה שאסרה עליו ליצור קשר עם המערערת.
על פי "כתב הערובה" עליו חתם המערער, נאסר עליו "ליצור קשר בכל דרך שהיא או להיפגש" עם המתלוננת בתקופת ההרחקה; חרף כך הגיע המערער לדירתה של המתלוננת יום אחר יום – מעדותה עלה כי הגיע לדירה אף מספר ימים קודם לכן – פעם אחת לאחר חצות הלילה, עת נכנס לדירה ללא אישור, ופעם נוספת, למחרת, עת דפק על הדלת, כשהמתלוננת נמנעה מלפתחה. המערער אף התקשר למתלוננת, וזו נמנעה מלענות לו. מעדות המתלוננת, בה ניתן אמון על ידי בית המשפט קמא, עזב המערער את הדירה, בשתי הפעמים, עם הזעקת המשטרה למקום, ומכאן גם העילה לפנייתו למתלוננת כי לא תתקשר למשטרה פן ייעצר. עוד עלה מעדות המתלוננת כי נאלצה בפעם הראשונה לעזוב את הדירה ולשהות מחוצה לה עד השעה 01:15 בלילה, כדי שהמערער יעזוב את הדירה. (ע' 6 - 7 לפ'). המערער הכחיש באופן שקרי, על פי קביעת בית המשפט, את הגעתו לדירה, או אף את זאת שנקש על הדלת (ע' 45 לפ'), באופן המחזק, גם מטעם זה, את ידיעתו בדבר איסור יצירת הקשר עם המתלוננת.
לטעמי אין ספק, נוכח האמור, כי במעשיו יצר המערער קשר עם המתלוננת, בניגוד להוראה שניתנה לו על ידי קצין המשטרה. בפנייתו למתלוננת כי לא תדווח על מעשיו למשטרה, ביקש המערער למנוע פתיחת חקירה ומעצר בגין הפרת ההוראה שניתנה לו, ומכאן שסבור אני כי הרשעתו בעבירות של הפרה בלתי חוקית ושיבוש הליכי משפט צריכה לעמוד.
נוכח עברו השלילי של המערער, והעונש המתון שהוטל עליו, אין אני רואה מקום להתערב במידת העונש שהוטל, חרף זיכויו החלקי של המערער.
|
|
|
יורם צלקובניק, שופט
|
השופטת י. רז- לוי
עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט עדן ואף אני מסכימה לאמור בה, כי קיים ספק ביחס לעבירות האיומים ותקיפת בת זוג, כאשר ביחס לעבירת התקיפה לטעמי אותו ספק קיים אף בשל כך שבית המשפט קמא לא ציין בהכרעת הדין כי הרשיע בעבירה של תקיפת בת זוג ולכן אותו ספק פועל אף הוא לטובת המערער. כמו כן מסכימה אני לאמור בחוות דעתו ולהנמקותיו ביחס לכך שלא הייתה מניעה להעמיד את המערער לדין בעבירה של הפרת הוראה חוקית. עם זאת, מסכימה אני עם חברי כב' השופט צלקובניק והנמקותיו בדבר כך שאין מקום להתערב בהרשעת המערער בעבירות של הפרת הוראה חוקית ושיבוש מהלכי משפט, וכן למסקנתו כי אין להתערב בעונש שהושת על המערער.
|
|
|
יעל רז-לוי, שופטת
|
נוכח האמור הוחלט פה אחד, על זיכויו של המערער מעבירות האיום ותקיפת בת זוג, ובדעת רוב, על הותרת הרשעתו בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט. בנוסף, הוחלט בדעת רוב, על הותרת עונשו של המערער על כנו.
ניתן היום, כ"ג תשרי, תשע"ו ( 6.10.2015), ללא נוכחות ב"כ הצדדים והמערער.
כמוסכם, יישלח פסק הדין לצדדים ולמערער על ידי המזכירות, באמצעות הדואר.
|
|
|
|
|
|
|
יורם צלקובניק, אב"ד
|
|
יעל רז לוי, שופטת
|
|
יואל עדן, שופט
|
