שלומי חמסי נ' בבילון בע"מ

ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט דורי ספיבק ונציגי הציבור גב' נעה נוריאל ומר רן ורדי; ס"ע 23936-01-11; דמ"ש 44820-01-11), שבו נדחתה תביעתו של מר שלומי חמסי (להלן - חמסי) לתשלום זכויות שונות בקשר לעבודתו ולסיום עבודתו בחברת בבילון בע"מ (להלן - בבילון או החברה), ונתקבלה חלקית תביעתה של החברה לחייב את חמסי לשלם לחברה החזר הוצאות שונות וכן הפרשי הפרשות סוציאליות, בקיזוז יתרת דמי הבראה. כמו כן חויב חמסי בתשלום הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים סבה על נסיבות סיום קשר העבודה – פיטורים או התפטרות, והתנהלות הצדדים באירועים שונים בתקופה בה הסתיים קשר העבודה בין הצדדים. בנוסף, היו לצדדים תביעות כספיות שונות זה מזה. נדון תחילה במחלוקת העיקרית - נסיבות סיום קשר העבודה, ועל יסוד ההכרעה במחלוקת זו נדון בתביעותיהם ההדדיות של חמסי ושל החברה

נסיבות סיום קשר העבודה והתנהלות הצדדים:

השתלשלות האירועים, כעולה מכלל החומר שבתיק:

חמסי עבד בחברה מיום 3.2.2008 כמפתח תוכנה. עם תחילת עבודתו עמד שכרו על 22,000 ₪ לחודש, ולכך נוספו תכנית אופציות וזכויות סוציאליות שונות. בסמוך לאחר תחילת העבודה הועמד לרשות חמסי רכב צמוד (ליסינג), תמורת ניכוי 2,500 ₪ ממשכורתו.

תחילתם של האירועים שבסופם הגיע לסיומו קשר העבודה בין חמסי לבין החברה ביום 21.10.2010, עת חמסי זומן לשימוע לפני פיטורים. בטרם נפרט את השתלשלות האירועים מיום 21.10.2010 כעולה ממכלול הראיות שבתיק, נציין כי בכל הנוגע לרקע לאירועים היו לצדדים גרסאות מנוגדות. חמסי טען כי החברה נהגה בו בחוסר התחשבות קיצוני, וכן גרמה לו לנזקים בריאותיים חמורים בשל העובדה שהעמדה שבה עבד לא הייתה מותאמת לשעות עבודתו הארוכות, והוא אף אושפז עקב מצבו הבריאותי; נוכח איומי החברה כי אם לא יתייצב לעבודתו יפוטר, פעם אחר פעם נאלץ להתייצב לעבודה חרף מחלתו שגרמה לו לכאבים קשים. בנוסף טען כי בתקופה האחרונה לעבודתו הוא בוזה והושפל על ידי מנהלים שונים בחברה. בסופו של דבר, החליטה החברה לפטרו בשל מחלתו ורצונה להתחמק מתשלום בונוסים ואופציות שהגיעו לו. החברה טענה מנגד כי נשקלה כבר בשנת 2009 האפשרות לפטר את חמסי מעבודתו, נוכח אי שביעות רצון מתפקודו; בשנת 2010 חלה הרעה בתפקודו, ומטעם זה הוא זומן לשימוע ביום 21.10.2010.

כאמור, ביום חמישי, 21.10.2010, נמסר לחמסי על ידי הממונה עליו, מר יובל פלג (להלן –פלג), מכתב זימון לשימוע לפני פיטורים, שנקבע ליום ראשון 24.10.2010 בשעה 10:00. לגרסת חמסי, שלא נסתרה בעדויות החברה, מכתב הזימון לשימוע נמסר לו בשעה 17:00. הנימוקים לפיטורים במכתב שנמסר לחמסי היו – "חוסר התמקדות במשימותיך" ו- "אי התאמה מקצועית לצוות" (נציין, כי הוכן מכתב בנוסח שונה על ידי מחלקת משאבי אנוש, שבו הנימוק השני לפיטורים היה "אי התחייבות לתפקיד", שלא נמסר לחמסי, ובשלבים ראשונים של ההתדיינות החברה צירפה אותו לכתבי הטענות כמכתב שנמסר לחמסי (נספח 3 לכתב ההגנה). אין בעובדה זו כדי לשנות את תוצאת פסק הדין).

ביום ראשון, 24.10.2010 שלח חמסי מייל לפלג ובו הודיע: "בוקר טוב, אני לא מרגיש טוב, ולכן אני לא אגיע היום". באותו יום, 24.10.2010, ניתן לחמסי אישור מחלה של "מכבי שירותי בריאות", חתום על ידי ד"ר דז'ברוב רוסטם, לפרק זמן בן 39 יום, עד יום 1.12.2010. בחותמת הרופא נרשם "המרכז הרפואי ע"ש וולפסון, ד"ר דז'ברוב רוסטם". כבר בשלב זה נציין כי חמסי לא המציא את אישור המחלה לחברה באותו יום, אלא לאחר שלושה שבועות, רק ביום 15.11.2010, וזאת לפי דרישתה של חשבת השכר של החברה גב' אתי הוק (להלן – הוק). עוד יש לציין כי על פי אישורים שונים חמסי היה בטיפולו של ד"ר דז'ברוב גם בעבר, הופנה על ידו לבדיקות שונות, ואף ניתנו לו על ידו אישורי מחלה בעבר (אישור מיום 1.6.2010; אישור מיום 15.6.2010; אישור מיום 5.7.2010).

ביום 7.11.2010 שלח חמסי מייל נוסף לפלג וכן ליוסף ג'ו ארנון – סגן הנשיא לפיתוח (להלן – ארנון), ובו הודיע כי "אני עדיין חולה, אני אעדכן אתכם ברגע שארגיש טוב יותר".

ביום 14.11.2010 שלח חמסי מייל לפלג ולארנון בנוסח זהה לנוסח ההודעה מיום 7.11.2010.

ביום 14.11.2010 שלחה הוק הודעת מייל לחמסי, אליה צורף מכתבה של גב' שנית פאר צפוני, סמנכ"לית כספים (להלן – פאר), מיום 9.11.2010. בהודעת המייל נאמר כך:

"רצ"ב מכתב המדבר בעד עצמו. נודה על התייחסותך בהקדם, שאם לא כן נראה אותך כמתפטר על כל הכרוך בכך (לרבות בכל הקשור לציוד החברה שעדין נמצא בידיך)".

במכתבה של פאר שצורף למייל נכתב כך:

"...לאחר קבלת הזימון לשימוע, נטשת את מקום העבודה, ניתקת כל קשר עימנו וכמובן שגם לא התייצבת לשימוע. אשר על כן, אנו רואים את התנהגותך לעיל משום התפטרות ביום 21.10.10, וזאת בדרך של נטישת מקום העבודה".

ביום 15.11.2010 שלח חמסי הודעת מייל להוק ובה נאמר כך:

"מכתבכם נדחה על ידי מכל וכל, לא ניתקתי קשר עם החברה, כפי שהודעתי לכם במשך כל התקופה אני נמצא בימי מחלה, ומחלים בביתי. ברשותי אישור רופא על ימי המחלה בגין כל התקופה עד תאריך 1.12.2010. עם החלמתי אגיע למשרדי החברה".

בתגובה למייל זה שלחה הוק מייל לחמסי בזו הלשון:

"היי שלומי, אין בעיה – תהיה בריא ותרגיש טוב. אנא העבר אלי אישורי מחלה (פקס, אימייל) כדי שאוכל לשלם שכר בצורה מדויקת החודש".

בתשובה, שלח חמסי במייל את אישור המחלה שניתן לו ביום 24.10.2010. עותק אישור המחלה שנשלח במייל היה קטוע, ללא הכותרת של "מכבי שירותי בריאות", וכאמור על האישור הייתה חותמת זו: "המרכז הרפואי וולפסון, ד"ר דז'ברור רוסטם".

במקביל, לאחר המצאת אישור המחלה, התברר לחברה כי נעשה שימוש אינטנסיבי ברכב הצמוד של חמסי, ונערכו בו נסיעות של כ- 6,000 ק"מ ברחבי הארץ והוא תודלק (על חשבון החברה) בסכום של 3,000 ₪. לגרסת החברה, נוכח העובדה שחמסי לא היה זקוק לרכב לצרכי עבודתו, וימי המחלה בגינם הגיע תשלום לחמסי הסתיימו, עת לא היה ברור מתי תסתיים תקופת המחלה בשל העדר תקשורת עם חמסי, ביום 22.11.2010 פנתה פאר במייל לחמסי כמפורט להלן:

"כיוון שאתה מצוי בחופשת מחלה ואינך זקוק לרכב, ומכיוון שאנו זקוקים לרכב לצרכינו, הרי שבכוונתנו לשלוח היום מישהו לקחת את הרכב. נודה אם תיצור עימי קשר כדי לתאם את העניין".

בתגובה למייל זה השיב חמסי כך:

"אני לא מקבל את מה שכתבת. אני זכאי לרכב מכוח חוזה העסקתי מול בבילון, גם בשעות הפנאי כאשר אתם יודעים שאני זקוק לרכב באופן שוטף ואני מסתמך עליו ביומיום, אין לי רכב אחר.

מבחינתי, חוזה ההעסקה תקף, ואין לי כל כוונה להפר אותו, עבדתי במשך שלוש שנים בשביל בבילון ונתתי את הנשמה, והיום שאני חולה אתם מנסים לפגוע בי.

חוץ מזה, אני משלם עבור הרכב מידי חודש אלפי שקלים ואני זכאי להנות ממנו (בלי קשר לצרכי החברה או לעובדת היותי חולה).

 אני מבקש שתמתינו עד להחלמתי ושובי לעבודה, טרם עשיית צעדים חד צדדים".

החברה לא הגיבה להודעה זו של חמסי, ולא העמידה אותו על כך שבכוונתה ליטול ממנו את הרכב. כפי הנראה ביום 25.11.2010 שלחה החברה אדם שנטל את הרכב מהמקום בו חנה, ליד ביתו של חמסי. ברכב היו חפצים שונים של חמסי וגם של אחיו, אשר הובאו למשרדי החברה על ידי איש אחזקה, והוק ערכה רשימה של החפצים שהיו ברכב, והכניסה אותם לשקיות.

חמסי, שלא היה מודע לכך שרכבו ניטל על ידי החברה, הגיש ביום 26.11.2010 (בשעה 01:40 בלילה, כלומר בלילה של יום 25.11.2010) תלונה למשטרת ישראל על גניבת רכב. בתלונתו ציין כי היו ברכב משקפי שמש, כספים, מסמכים שונים (מבנק, הסכם העסקה) שלו וגם של אחיו משה חמסי.

באותו יום, בשעות הבוקר, שלח חמסי הודעת מייל לממונים עליו בחברה ולפאר על כך שהגיש תלונה במשטרה, ועל בקשת המשטרה כי אנשי החברה יצרו עמה קשר. כמו כן ביקש מהם לוודא שביטלו את כרטיס הפזומט, וזאת בהמשך להודעתו. ביום 27.11.2010 שלח חמסי הודעת מייל לדנית (קצינת הרכב של החברה) שבה התלונן על כך שלא הועמד לרשותו רכב חלופי, למרות שהוא אמור לקבל רכב חלופי בתוך שעתיים. באותו יום שלח הודעת מייל נוספת למר שלומי צייג, סמנכ"ל טכנולוגיות (להלן – צייג) ארנון ופאר כמפורט להלן:

"אבקש להעלות שלוש נקודות בקשר להעסקתי: מדוע אני לא מקבל רכב חלופי כמו כל עובד מן המניין??? מדוע אני חסום לגישה מרחוק למערכות החברה ובפרט לשרת הדואר??? לעניין האופציות שיש לי, האם החברה מתכוונת לאפשר לי לממש אותם??? אבקש את טיפולכם המיידי בנושא".

נציין בהקשר זה כי על פי האמור בתצהירה של פאר בהתאם לנוהלי אבטחת מידע של החברה, עובד הנעדר מעבודתו במשך תקופה ארוכה או שקיים חשש כלשהו בהקשר לנאמנותו לחברה נחסמת גישתו למערכת המידע של החברה עד לחזרתו לעבודה או עד לבירור החשש. לגרסתה, בשים לב לתקופת היעדרותו הארוכה של חמסי מהעבודה, לניתוק הקשר ולסימני השאלה שהתעוררו בקשר לאישור המחלה נחסמה גישתו של חמסי למערכת המידע של החברה.

בתגובה למייל זה, ביום 28.11.2010 שלחה פאר מייל לחמסי שבו נאמר כך:

"שלומי, עם חזרתך למשרד נשב ונדבר על הכל. האם יש לך הערכה מתי תוכל לשוב למשרד?".

בתגובה למייל זה שלח חמסי הודעת מייל נסערת לפאר, ובה כתב בין היתר:

"ברור לי שהאופציה הקלה עבורך היא להימנע מתשובות. האופציה הקלה מבחינתך זה לשלוח את אתי חשבת השכר שתאיים עלי טלפונית שחברת בבילון תמנע ממני משכורות. האופציה הקלה היא לרמוס אותי כעת, לרמוס את זכויותיי כעובד החברה ...

 חשבתם לרגע עליי. אני בן אדם, לא חפץ!!! יש לי רגשות, חשבתם כמה אתם פוגעים בי?? ...".

בתגובה למייל זה השיבה פאר כך:

"שלומי, מי שניתק קשר זה לא אנחנו. אין לתחושותיך על מה לסמוך. אף אחד לא מאיים עליך. זה לא דרכנו ולא סגנוננו. אני מקווה שאתה מרגיש יותר טוב. מתי תוכל להגיע למשרד?"

ביום 29.11.2010 כתב חמסי לפאר מכתב, שבו כתב, בין היתר כי –

"העובדה שאתם גנבתם את הרכב שלי, עם כל החפצים האישיים שלי ושל משפחתי, מהווה מבחינתי פיטורין".

(ההדגשה הוספה – ל.ג.)

בהמשך המכתב הביע חמסי את הפגיעה הרבה שחש עקב נטילת רכבו באופן בו הדבר נעשה, ואת תחושתו כי החברה השפילה אותו ופגעה בכבודו, וכן הסביר כי האירועים השפיעו לרעה על מצבו הנפשי ומצבו הגופני. בסיום מכתבו כתב חמסי כך:

"די!! לאור המצב שנוצר, ולאור העובדה שפיטרתם אותי בפועל – חסמתם לי את הגישה למחשב, גנבתם את [ה]רכב, אני מבקש שתתנו לי מכתב פיטורין ותחזירו לי את כל החפצים האישיים שהיו לי ברכב. אין כל טעם שאני אגיע למשרד בשביל שאתם תצעקו, תאיימו ותשפילו אותי שוב".

במענה למכתב זה נענה חמסי בהודעת מייל ששלחה פאר ביום 30.11.2001 (בשעות הבוקר) כי טענותיו נדחות, כי הוא זה שניתק קשר לאחר קבלת זימון לשימוע, וכי "מבחינתנו, לפחות עד שנקבל תעודת מחלה מקורית להנחת דעתנו, אתה נחשב כמי שנעדר מהעבודה ללא הצדקה". פאר שבה וביקשה מחמסי להגיע למשרדי החברה ברגע שהמצב יאפשר זאת כדי שניתן יהיה לדון בכל הנושאים שעל הפרק, והבהירה כי אם "לא תגיע למשרדי החברה עם סיום חופשת המחלה, נראה אותך כמי שהתפטר מהעבודה". במענה למייל זה השיב חמסי כי "מבחינתי נותקו יחסי עובד מעביד עם ניתוקי ממחשבי החברה, גניבת הרכב והחזקת חפציי האישיים ערובה במשרדכם", ושב והביע את עגמת הנפש שנגרמה לו ולבני משפחתו כתוצאה מאופן לקיחת הרכב, וטען כי החברה השפילה אותו בתקופת המחלה על ידי ניתוקו מהמחשב, לקיחת הרכב ו"גניבת חפציי האישיים". עם זאת, הבהיר כי כיוון שהוא זקוק למכתב הפיטורים הוא יגיע למשרדי החברה, ובלשונו "אני ארקוד לפי החליל שלכם", וביקש שיודיעו לו מתי להגיע למשרדי החברה. במייל נוסף ששלחה לו פאר באותו יום, שנשלח בשעה 20:30 בערב, נדרש חמסי להגיע למשרדי החברה ביום 2.12.2010 בשעה 11:00 ובנוסף להיבדק על ידי רופא מטעם החברה, ולהביא לבדיקה האמורה את אישור המחלה מיום 24.10.2010 ואת כל החומר הרפואי הרלוונטי למחלה מושא האישור.

ביום 1.12.2010 שלחה פאר הודעת מייל נוספת, שבה הודע לחמסי כי תואמה לו בדיקה אצל רופא מטעם החברה ליום 2.12.2010 שעה 16:30, וכי הוא נדרש להביא לבדיקה את כל החומר הרפואי הרלוונטי למחלה מושא האישור הרפואי מיום 24.10.2010, וכן כי אינו נדרש להגיע למשרדי החברה ביום 2.12.2010, אלא עליו להגיע למשרדי החברה ביום 6.12.2010.

במענה למייל זה השיב חמסי ביום 2.12.2010 כי הוא חוזר ומבקש את מכתב הפיטורים, כמו גם את תשלום שכרו בעד חודש נובמבר 2010 . חמסי טען כי אינו סומך על החברה בעניין שמירת פרטיותו, נוכח אירועים שהתרחשו בעבר, אולם "הואיל ואין לי מה להסתיר אני מסכים לבדיקה, בדיקה שאין לי ספק שתוכיח שמחלתי נבעה ממצבי הנפשי הקשה שנגרם על ידיכם". בהמשך לכך, הציג רשימת שאלות בנוגע לזהות הרופא, טיב הבדיקות ועוד.

בתשובה למייל זה נענה כי טענותיו נדחות, וכי בהתאם לחוק עת למעביד יש ספק בנוגע לתוכן תעודת מחלה הוא זכאי להעמיד את העובד לבדיקה של רופא מטעמו; ד"ר שלמה משה הוא מומחה ברפואה תעסוקתית, החברה תישא בעלות הבדיקה, והחברה משוכנעת כי ד"ר משה יטפל בעניינו באופן מקצועי ובהתאם לכל הכללים, לרבות בסוגיית הסודיות הרפואית.

לאחר מכן שלח חמסי הודעת מייל נוספת, שבה כתב כי נוכח העובדה שלא קיבל מענה לשאלותיו, הוא יבדוק אם הוא חייב להיבדק "בהתאם לחוק", והוא מפסיק את ההתכתבות עד לקבלת מכתב פיטורים. כמו כן כתב כי אין קשר בין ימי המחלה ובין מכתב הפיטורין, "וככל שאתם חוששים בקשר לימי המחלה, זכויותיכם על פי דין שמורות לכם, ואין כל קשר לאי מסירת מכתב פיטורין", ושב ודרש מכתב פיטורים.

במענה למייל זה נענה כי החברה מעולם לא פיטרה אותו, אלא רק הזמינה אותו לשימוע שאליו לא הגיע מסיבות הטעונות בירור ולכן אין מקום לדרישתו לקבל מכתב פיטורים; הניסיון (השקוף) להתחמק מבדיקה רפואית או לדחות אותה ככל האפשר רק מחמיר את מצבו ומחזק את המסקנה שיש לו מה להסתיר; אם יתברר שהתעודה הרפואית תקינה – תשקול החברה אם להמשיך להעסיקו אם לאו. אם יתברר שהתעודה הרפואית בלתי תקינה – הרי שהחברה תראה אותו כמי שהתפטר בדרך של נטישת מקום העבודה. בהקשר זה הפנתה החברה לתקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה, תשל"ז – 1988. כן הובהר כי ככל שחמסי לא יתייצב לבדיקה ישא בתוצאות של החלטתו שלא להיענות לדרישת המעסיק. בהמשך היום, צירף חמסי שנית את אישור המחלה מיום 24.10.2010, והדגיש כי קיבל את האישור מקופת חולים, והפעם האישור נשא את הכותרת "מכבי שירותי בריאות", כך שהובהר כי מדובר באישור שניתן על ידי קופת חולים. בתגובה, נענה על ידי החברה כי היא חוזרת על הודעתה, וכי "חבל בשבילך שאתה מתחמק מהבדיקה הרפואית אצל מומחה לרפואה תעסוקתית. בהנחה שאתה תם לב זה היה יכול לפתור את כל העניין".

ביום 6.12.2010 שלחה החברה לחמסי מייל שלפיו לא התייצב לבדיקת רופא וגם לא לעבודה, והוא נדרש, "מבלי לפגוע בכל טענה אחרת", להשיב לאלתר את הטלפון הסלולרי ומפתחות הרכב. החברה הבהירה לחמסי כי הרכב הוחזר לחברת הליסינג, וכי קו הטלפון הסלולרי שהיה בשימושו של חמסי נותק. חמסי הביע תרעומת על כך שהרכב הוחזר לחברת הליסינג עת היו ברכב חפצים יקרי ערך והוא דרש לקבל רשימה של כל החפצים האישיים שלו שמוחזקים בחברה. במענה למייל זה נענה בין היתר, "אנו לא כל כך בטוחים שאתה במעמד של לדרוש משהו. לפי האנרגיות שבמכתבך נראה שבאמת שבת לאיתנך". מכל מקום, בסופו של דבר תואם מפגש בין חמסי לבין נציג החברה, שהתקיים ביום 8.12.2010, שבו מסר חמסי את הטלפון הסלולרי, מפתחות הרכב וכרטיס העובד, ונציג החברה מסר לחמסי את השקיות שבהן אוחסנו החפצים שהיו ברכבו.

ביום 8.12.2010 ביקש חמסי "פגישה מיידית עם אלון כרמלי מנכ"ל החברה". במענה למייל זה השיבה לו פאר כי מנכ"ל החברה יהיה מוכן לפגוש אותו מיד לאחר שייבדק על ידי רופא תעסוקתי מטעם החברה, וכי לגישת המנכ"ל עד לאחר קיום בדיקה שכזו "אין תשתית אמון מספקת לקיים פגישה". חמסי השיב למייל זה כי "מבחינתי להתנות פגישה בהתניות לא רלוונטיות שמשפילות אותי כאדם וכעובד, משמעותו לסרב לפגוש אותי".

בהודעת מייל מיום 9.12.2010 שנשלחה לפאר והוק הלין חמסי על כך שנציגי החברה חיטטו בחפציו האישיים, ערכו רשימת מלאי, הפקירו את פרטיותו, וגנבו חפצים פרטיים שלו. לטענת חמסי, חלק מהמסמכים שהיו ברכב לא הושבו לו. בהודעת מייל נוספת מאותו יום הודיע חמסי כי הגיש תלונה למשטרת ישראל על גניבת מסמכים שונים ושלט לשער חשמלי. במענה למייל זה נענה על ידי החברה כי לטענותיו אין יסוד וכי עניינו הועבר לטיפול עורכי הדין של החברה, וכל התקשורת עמו תיעשה החל מאותו מועד דרך עורכי הדין.

להשלמת התמונה בהקשר להשתלשלות האירועים יש לציין כי על פי קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, במהלך התקופה שמיום 21.10.2010 נמנע חמסי מליצור קשר עם אנשי החברה מעבר למשלוח הודעות המייל שפורטו לעיל, ואף נמנע מלענות לשיחות טלפוניות שבהן ניסו הן הממונים עליו והן פאר והוק ליצור עמו קשר ולשוחח עמו.

ביום 13.1.2011 הגיש חמסי תביעה כנגד החברה (סע"ש 23936-01-11), שהוגשה על ידי בא כוחו, שבה תבע סעדים שונים בקשר לעבודתו ובקשר לסיום עבודתו, בסכום כולל של 581,492 ₪. (במאמר מוסגר נציין כי לאחר מכן נתגלעו חילוקי דעות בין חמסי לבין בא כוחו, וחמסי ייצג עצמו בהליך. נוכח הסכסוך הכספי בין חמסי לבין בא כוחו, אנו סבורים כי אין לייחס כל משקל לאמור בהודעת בא כוחו של חמסי בבקשתו לשחרור מייצוג).

ביום 24.1.2011 הגישה החברה תביעה כנגד חמסי (דמ"ש 44820-01-11), שבה תבעה לחייבו לשלם לחברה פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת כיון שנטש את עבודתו ללא הודעה מוקדמת ביום 21.10.2010, החזר הוצאות דלק, תשלום לחברת ליסינג והוצאות טלפון בגין השימוש בהם מיום 21.10.2010. נציין, כי לטענת החברה היא הגישה את תביעתה ללא קשר לתביעה שהוגשה נגדה על ידי חמסי.

הדיון בשתי התביעות אוחד.

פסק דינו של בית הדין האזורי בעניין נסיבות סיום קשר העבודה:

בית הדין האזורי ציין בפסק דינו כי התרשם לחיוב ממהימנותם של העדים מטעם החברה, וכי הוא מקבל את גרסת החברה כי יש לראות את חמסי כמי שנטש את מקום עבודתו ביום 21.10.2010. בית הדין האזורי קבע כי החברה הייתה רשאית להתעלם מאישור המחלה של חמסי, ולקבוע שחמסי נטש את עבודתו, וזאת מנימוקים אלה:

1. אישור המחלה הועבר לחברה רק ביום 15.11.2010. בשים לב לכך שהחברה ניסתה להבין מחמסי מדוע הוא נעדר מעבודתו ומדוע לא הגיע לשימוע, המצאת האישור לחברה באיחור מעוררת כשלעצמה תהיות לגבי תוקפו;

2. מדובר באישור מחלה שהוצא לאחר שחמסי התלונן תלונה סובייקטיבית כללית בדבר כאבים, להבדיל מאישור שהוצא על בסיס מחלה מאובחנת כלשהי, ובעיתוי שמעורר באופן טבעי חשד, ממש באותו יום חמישי שבו זומן חמסי לשימוע לפני פיטורים. גם תקופת אי הכושר הארוכה של 39 יום נראית על פניה בלתי סבירה ביחס ל"מחלה" הנקובה בה. בנסיבות אלה הייתה החברה רשאית על פי דין להזמין את חמסי לבדיקה אצל רופא תעסוקתי מטעמה, על פי תקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז – 1976, כפי שאכן עשתה. משסירב חמסי להיענות לבקשה זו, ואף סירב לבקשת החברה לאפשר לה לעיין במסמכים רפואיים הנוגעים אליו כדי לבחון את מהימנות האישור, הייתה החברה רשאית להתעלם ממנו. בהקשר זה ציין בית הדין כי גם במסגרת ההליכים בבית הדין סירב חמסי לחתום על ויתור על סודיות רפואית.

3. חמסי לא המציא תיעוד כלשהו בדבר תרופות או טיפולים רפואיים או פרא רפואיים שעבר באותה "תקופת מחלה" ארוכה שבה שהה ולכך יש משמעות ראייתית שלילית כבדה.

4. בכל אותה "תקופת מחלה" ארוכה שבה טען חמסי שהוא נמצא בביתו, "נאנק מכאבים", הוא עשה שימוש אינטנסיבי ביותר ברכב החברה שהיה אז בידיו. בהקשר זה ציין בית הדין שלמעט אמירות כלליות לא מפורטות ולא מבוססות על כך שאחיו או אחרים נהגו ברכב, ולא הוא, לא היה בידיו הסבר מספק לעניין זה, ובכל מקרה לפחות חלק מהנסיעות בוצעו על ידו.

5. ב"תקופת המחלה" ניסו אנשי החברה ליצור עמו קשר טלפוני אולם חמסי לא טרח להשיב ולמעשה ניתק כל קשר למעט מיילים מחשידים ובלתי אמינים על כך ש"אני חולה אעדכן כשאבריא".

6. נוכח כל האמור החלטת החברה להודיע לחמסי ביום 9.11.2010, קודם שהתקבל אצלה אישור המחלה ביום 15.11.2010, כי היא רואה בהתנהגותו משום התפטרות הייתה סבירה, הגיונית, ואף מתבקשת בנסיבות, ועומדת במבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין זניחת עבודה כפי שנקבעו בפסיקה.

7. דבר בתקשורת המעטה שהתקיימה בין הצדדים בהמשך הדרך, ובפרט בהעברת אישור המחלה ביום 15.11.2010, לא חייב את החברה לחזור בה מהודעתה זו. בהקשר זה ציין בית הדין כי חמסי סירב להיבדק על ידי רופא תעסוקתי מטעם החברה, ואף סירב לחזור לעבודה. נוכח האמור, החברה גם נהגה כדין בכך שחסמה את הגישה של חמסי למערכות המידע ודרשה ממנו להשיב את רכוש החברה שהיה ברשותו, ובין היתר את הרכב והטלפון הסלולארי.

נוכח קביעותיו כאמור לעיל, דחה בית הדין האזורי את תביעותיו של חמסי לפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי על פיטורים שלא כדין לרבות אי עריכת שימוע, וכן את התביעה לפיצוי על "אבדן השתכרות".

כמו כן, נדחתה טענתו של חמסי כי הוא זכאי לפיצוי בגין לקיחת רכבו, כיוון שהחברה נהגה כדין עת נטלה את רכבו של חמסי, ועל כן הוא אינו זכאי לפיצוי בשל כך. חמסי לא הציג כל ראייה לכך שהחברה לא השיבה לו את כל החפצים האישיים שהיו ברכב, ובית הדין קבע כי כולם, עד האחרון שבהם, הוחזרו לחמסי.

טענות הצדדים בערעור:

חמסי טען כי בניגוד לנטען על ידי החברה, הודיע לחברה בהודעות מייל כי הוא חולה ולא ניתק קשר כגרסתה, גם כאשר הועלו כנגדו טענות שווא; החברה לא שילמה לו שכר, ואף העלימה את הרכב שהיה בשימושו על חפציו האישיים מהשטח הפרטי שלו, ואף לא השיבה לו את חפציו באופן מיידי; דרישת החברה כי ייבדק על ידי רופא הועלתה רק לאחר שדרש מכתב פיטורים, ולא הועלתה על ידי החברה כל טענה בנוגע לאישור המחלה קודם לכן, אלא ההיפך – הוא נתבקש להגיש את אישור המחלה כדי שישולם לו שכרו בצורה מדויקת; החברה לא הייתה זכאית ליטול ממנו את הרכב, נוכח העובדה שהוא שילם עליו אלפי שקלים בחודש. כמו כן, לא הייתה כל הגבלה על השימוש ברכב על ידי בני המשפחה, ולא נעשה שימוש חריג ברכב בהשוואה לחודשים קודמים; בעת שהחברה ידעה כי הוא הגיש תלונה למשטרת ישראל, היא החזיקה את חפציו ואף עיינה במסמכיו האישיים ללא רשות; לאור התנהלות החברה החליט שאינו רוצה לחזור לעבודה, ועל כן ביום 29.11.2010 דרש מכתב פיטורים, וביום 2.12.2010 לא התייצב לבדיקה אצל הרופא התעסוקתי.

החברה טענה כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי המבוססות על התרשמותו מהעדויות ומהראיות שלפניו; החברה לא נקטה אקט של פיטורים לאורך כל הדרך; נוכח העובדה שלא היו לזכות חמסי ימי מחלה נוספים, ונוכח העובדה שהחברה נזקקה לרכב, הייתה לחברה זכות לדרוש את החזרת הרכב, ומשסירב חמסי הייתה לה זכות ליטול את הרכב כפי שעשתה; החברה ניתקה את חמסי ממערכות החברה, נוכח ניסיונה מהעבר שעובדים במצבים דומים גרמו נזקים; לטענת החברה חמסי התפטר מעבודתו ביום 21.10.2010 או ביום 2.12.2010 כשהוא לא שב מחופשת המחלה; באישור המחלה שהוצג יש סימני שאלה רבים, ונוכח העובדה שחמסי סירב לוותר על החיסיון הרפואי שלו אין לקבלו. זאת, גם נוכח העובדה שחמסי לא הוכיח כי קיבל טיפולים כלשהם במשך תקופת המחלה הארוכה; עת הסתיימה תקופת המחלה ונוכח טענותיו של חמסי כי מחלתו נגרמה כתוצאה מתנאי העבודה דרשה ממנו החברה לעמוד לבדיקת רופא תעסוקתי מטעמה. הבדיקה נדרשה לא רק כדי לבדוק את אישור המחלה אלא גם את האפשרות להמשך העסקתו. בתשובה לשאלת בית הדין כיצד טענות החברה מתיישבות עם הפסיקה שלפיה אין לערער על אישורי מחלה שניתנו על ידי רופא קופת חולים השיבה החברה כי במקרה הנדון האישור אמנם ניתן על ידי קופת חולים מכבי, אולם הרופא החתום עליו אינו רופא של מכבי, וחמסי סירב להמציא חומר רפואי ולהיבדק על ידי רופא מטעם החברה; יש לפרש את תקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז -1976 (להלן – תקנות דמי מחלה) כך שהיא חלה גם באותם מקרים בהם ניתן אישור על ידי רופא קופת חולים, ולמעסיק יש ספקות בנוגע לאמינות אישור המחלה. זאת, נוכח הקלות שבה ניתנים אישורי מחלה על ידי רופאי קופות החולים, שהעובדים הם לקוחותיהם. בהקשר זה עתרה החברה כי בית הדין יקבע כללים בעניין זה ויתן פרשנות מרחיבה לתקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה.

הכרעה:

לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור בעניין נסיבות סיום קשר העבודה להתקבל חלקית, כך שבנסיבות סיום קשר העבודה חמסי זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ולפיצוי בשל אופן לקיחת הרכב, וכן יש לקבל את ערעורו בעניין התשלומים שחויב לשלם לחברה. כמו כן, דין הערעור שכנגד של החברה לחייב את חמסי בתשלום פיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת להידחות.

נקדים ונאמר כי איננו סבורים שהמקרה הנדון הוא המקרה המתאים לדיון בפרשנותה של תקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה, ובשאלה אם יש להרחיב את תחולתה גם לאותם מקרים בהם המציא העובד אישור קופת חולים, על פי תקנה 2(ב) לתקנות דמי מחלה, והמעסיק מטיל ספק במהימנות אישור המחלה. נציין כי פרשנות זו אינה מתיישבת עם לשון תקנה 2(ג), הקובעת כי המעסיק רשאי להעמיד את העובד לבדיקה רק עת תעודת המחלה לא ניתנה לפי תקנה 2(ב), דהיינו עת תעודת המחלה לא ניתנה על ידי או באישור קופת חולים. מעבר לכך, משמעות טענה זו הוא שינוי ההלכה שנפסקה בעניין קרייטר [דב"ע (ארצי) שנ/154 – 3 קרייטר – אילוז, פד"ע כ"ב 339 (1990); וראו לעניין זה גם דב"ע (ארצי) נז/57 – 3 סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ – פרץ, פד"ע ל' 364 (1997)]. לדעתנו, מהעיתוי בו העלתה החברה את דרישתה כי חמסי ייבדק על ידי רופא מטעמה, רק לאחר שהודיע לה שהוא רואה עצמו כמפוטר ודרש מכתב פיטורים, עולה כי דרישת החברה מחמסי להיבדק על ידי רופא מטעמה לא הועלתה בזמן אמת לצורך בירור זכאותו לתשלום דמי מחלה או לצורך בירור האפשרות להמשיך את העסקתו, אלא כחלק מהתמודדות החברה עם טענתו של חמסי כי פוטר מעבודתו. על כן, איננו מוצאים מקום להכריע בטענה לענין סעיף 2(ג) לתקנות דמי מחלה במסגרת הליך זה.

אנו סבורים כי לא היה מקום לקבוע כי חמסי התפטר מעבודתו ביום 21.10.2010 (או ביום 24.10.2010) בשל העובדה שאין תוקף לאישור המחלה או בשל העובדה כי לא התייצב לשימוע. מושכלות ראשונים הן כי -

"אין עובד יכול להעמיד עצמו במצב של מפוטר על-ידי כך שיודיע למעבידו כי אם לא ינהג כלפיו בדרך מסוימת יראה את המעביד כמי שפיטרו מהעבודה, ואין מעביד יכול להעמיד עובד במצב של מי שהתפטר מהעבודה, על-ידי כך שיודיע לעובד כי אם לא ינהג בדרך מסוימת, יראוהו כמתפטר מהעבודה. מעשיו של המפטר קובעים אם הוא פיטר, ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר; כיצד "יראהו" הצד השני או כיצד "ייחשב" בעיניו של הצד השני, הוא חסר משמעות ונפקות".

דב"ע (ארצי) לב/58 – 3 רשות השידור – מאיר אשל, פד"ע ד' 298, 302 (1973).

וראו גם:

ע"ע (ארצי) 38313-11-13 זאב סלומון ואח' – אייל כהן (22.5.2016).

לפיכך, העובדה שהחברה הודיעה כי היא רואה את חמסי כמתפטר או אף אם ראתה אותו כמתפטר עקב המצאת אישור מחלה חסר תוקף או עקב סירובו להיבדק על ידי רופא מטעמה או עקב אי התייצבותו לשימוע אינה מביאה לתוצאה שלפיה חמסי התפטר מעבודתו. באותו אופן, העובדה שחמסי הודיע כי הוא רואה או אף אם ראה בנטילת הרכב על ידי החברה או בניתוקו ממערכת המחשוב של החברה כפיטורים אינה מביאה לתוצאה שלפיה חמסי פוטר מעבודתו. התשובה לשאלה מי הביא את קשר העבודה בין הצדדים לידי גמר נעוצה באופן בו התנהל חמסי ובאופן בו התנהלה החברה, ויש לקבוע מי מהם ניתק את קשר העבודה על יסוד מעשיו ודבריו שלו, ולא על יסוד האופן בו הודיע שהוא רואה או האופן בו ראה את התנהלותו של משנהו.

בית הדין האזורי קבע כי החברה הייתה רשאית להתעלם מאישור המחלה שהמציא חמסי, ולקבוע שחמסי נטש את עבודתו ביום 21.10.2010, וזאת מהטעמים שמנה בפסק דינו. אין בידינו לקבל קביעה זו של בית הדין האזורי, גם אם היינו מקבלים את קביעתו כי אין תוקף לאישור המחלה שהמציא חמסי לחברה. המצאת אישור מחלה לא תקף מסיבה כלשהי, אין משמעותה ותוצאתה בכל הנסיבות התפטרות העובד מעבודתו בדרך של נטישת מקום העבודה, דהיינו זניחה. כך, המצאת אישור מחלה לא תקף עשויה להוות בנסיבות מסוימות עבירת משמעת המצדיקה את פיטורי העובד, ובנסיבות מסוימות אף עבירת משמעת חמורה שיש בה כדי לשלול את זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים, למשל במקרים בהם העובד מוסר אישור מחלה ועוסק בפעילות אחרת שאינה מתיישבת עם אישור המחלה (ראו למשל סעיף 53(ט) לתקנון העבודה בתעשייה שלפיו עבודה במקום עבודה אחר עת העובד נעדר מעבודתו מחמת מחלה מהווה עבירת משמעת חמורה). מכל מקום, אין בקביעה כי אישור המחלה שהמציא העובד אינו תקף כדי להביא בהכרח ובכל מקרה למסקנה שלפיה העובד התפטר מעבודתו, ויש לבחון את המשמעות והתוצאה בכל מקרה לפי נסיבותיו. [השוו: דב"ע (ארצי) נה/122- 3 טאאח זבון - נפתלי מוצקין, פד"ע כט 228(1995)].

ומן הכלל אל הפרט:

במקרה הנדון, על פי קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, אכן חמסי נהג שלא כראוי בכך שלא נענה לניסיונות עובדים שונים של החברה ליצור עמו קשר טלפוני. כמו כן, מקובל עלינו שהיה עליו להמציא את אישור המחלה באופן מיידי ולא רק לאחר שהחברה הבהירה לו כי היא רואה בו כמתפטר, שלושה שבועות לאחר המועד בו ניתן לו אישור המחלה. אולם, התנהלות זו, גם אם אינה ראויה, אין משמעותה התפטרות. מהתנהלותו של חמסי עד לכתיבת מכתבו ביום 29.11.2010 עולה כי הוא לא התפטר מעבודתו בחברה. כך, הן ביום 24.10.2010 והן במועדים לאחר מכן (ביום 7.11.2010 וביום 14.11.2010) הודיע חמסי כי הוא בחופשת מחלה. אכן, מדובר בהודעות לקוניות, וכאמור חמסי נמנע מקשר אחר עם עובדי החברה, אולם איננו סבורים כי יש לראות בכך התפטרות. מכל מקום, בתגובה למכתבה של החברה כי היא רואה בו כמתפטר הבהיר חד משמעית כי לא התפטר מעבודתו בחברה, ובזמן אמת החברה קיבלה את הודעתו.

בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי (סעיף 8 לפסק הדין) החברה כן חזרה בה מהודעה זו, הן בהודעתה של הוק מיום 15.11.2010 שבה ביקשה מחמסי להמציא לה אישורי מחלה, הן בהודעתה לחמסי מיום 22.11.2010 שבה הבהירה החברה כי מבחינתה חמסי נמצא בחופשת מחלה ולכן רכבו נלקח ממנו, והן בהתנהלותה לאחר מכן, עת זימנה את חמסי לפגישות ודרשה ממנו לעמוד לבדיקת רופא מטעמה. בהקשר זה יש לציין כי: בהודעת מייל מיום 30.11.2010 כתבה החברה לחמסי כי "מבחינתנו, לפחות עד שנקבל תעודת מחלה מקורית להנחת דעתנו, אתה נחשב כמי שנעדר מהעבודה ללא הצדקה" וכי "לא תגיע למשרדי החברה עם סיום חופשת המחלה נראה אותך כמי שהתפטר מעבודתו". מכאן, כי במועד משלוח הודעת מייל זה ראתה החברה בחמסי כמי שמצוי בחופשת מחלה או בהיעדרות בלתי מוצדקת ולא כמי שהתפטר ביום 21.10.2010.

עוד נציין, כי בהודעת מייל מיום 2.12.2010 כתבה החברה לחמסי כי "אם יתברר שהתעודה הרפואית בלתי תקינה, הרי שבבילון תראה אותך כמי שהתפטר בדרך של נטישת מקום העבודה". מכאן, כי אפילו במועד זה החברה לא ראתה בחמסי כמי שהתפטר מעבודה, אלא רק הודיעה שכך תראה אותו ככל שיתברר שאישור המחלה אינו תקף. למעשה, הפעם הראשונה בה נטען על ידי החברה כי חמסי נטש את עבודתו ביום 21.10.2010 הייתה בתביעה לבית הדין שהגישה כנגד חמסי.

נוסיף, כי גם אי התייצבות לשימוע אין משמעותה בכל מקרה ובכל הנסיבות התפטרות. השימוע נועד לאפשר לעובד להשמיע את טענותיו בעניין פיטוריו. ככלל, משמעות אי התייצבות לשימוע היא ויתור של העובד על זכות הטיעון. יתכן, ובנסיבות מסוימות ניתן יהיה לפרש אי התייצבות לשימוע גם כהסכמה לפיטורים, אולם בכל מקרה אין היא הופכת את החלטת הפיטורים של המעסיק להתפטרות של העובד. לטעמנו, אי התייצבות לשימוע גם אינה מהווה עבירת משמעת, שכן העובד רשאי לוותר על זכות הטיעון. יחד עם זאת, התחמקות מהתייצבות לשימוע בתואנות שווא, או יצירת עמימות סביב התייצבות העובד לשימוע, וזאת על מנת להשיג "סחבת" בהליך הפיטורים ולמנוע את השלמתו, מהווה התנהלות הנגועה בחוסר תום לב.

אשר לתוקפו של אישור המחלה: כאמור, בית הדין האזורי מנה טעמים שונים לכך שאישור המחלה אינו תקף. אין בידינו לקבל את קביעותיו. ראשית, אכן, אי מסירת אישור המחלה בתוך פרק זמן סביר, במיוחד עת מדובר בתקופת מחלה ממושכת, כמו גם אי הודעה למעסיק על תקופת המחלה על פי אישור המחלה, יש בה משום הפרת חובת תום הלב, שכן בין היתר יש לאפשר למעסיק להיערך לביצוע העבודה בהיעדרו של העובד עקב מחלה. עוד נציין בהקשר זה כי על פי תקנה 1 לתקנות דמי מחלה על עובד הנעדר עקב מחלה למסור למעסיק הודעה על כך בתוך שלושה ימים מהיום הראשון להיעדרו ועל התקופה המשוערת שבה לא יהיה מסוגל לעבודה, "ובלבד שהמעביד הביא לידיעת העובד את חובתו לקיום הוראה זו". משהצדדים לא טענו בעניין זה, לא נכריע אם חמסי הפר בהתנהלותו את הוראת תקנה 1. אולם, אין בהפרת חובותיו של העובד כדי להביא לתוצאה שלפיה אין תוקף לאישור המחלה והמעסיק רשאי להתעלם ממנו. שנית, אנו סבורים כי לא היה בחומר הראיות לפני בית הדין האזורי כדי לבסס מסקנות רפואיות בדבר תוקפו של אישור המחלה, וזאת על יסוד תלונתו של חמסי לפני הרופא או הטיפולים שקיבל (או לא קיבל) בתקופת אישור המחלה. יתר על כן. לתיק בית הדין הוגשו מסמכים רבים שהעידו על כך שחמסי סבל מכאבים גם בעבר, ואף היה מאושפז בבית החולים בשל כאבים אלה, וגם מטעם זה לא ניתן היה להסיק כי לא היה בסיס רפואי לאישור המחלה שניתן לחמסי ביום 24.10.2010. בהקשר זה יש לציין כי מהאישורים הרפואיים שצורפו לתיק בית הדין עולה כי גם בעבר טופל חמסי על ידי אותו רופא שנתן לו את אישור המחלה, ד"ר דז'ברוב רוסטום, וכי גם בעבר ניתנו לחמסי אישורי מחלה לתקופות ממושכות (למשל אישור מחלה מיום 6.7.2010 ניתן לתקופה בת 32 ימים). בהתייחס לטענה כי בחותמת הרופא על אישור המחלה צוין כי ד"ר דז'ברוב הוא עובד המרכז הרפואי וולפסון וכי לא מועסק במרכז הרפואי וולפסון רופא בשם זה, הרי שכפי העולה מכלל החומר שבתיק בירור זה לא נערך על ידי החברה בזמן אמת, בעת שהומצא אישור המחלה, אלא רק בדיעבד בשלב ניהול ההליך המשפטי. מעבר לכך, עיון באישורים הרפואיים שבתיק עליהם חתום ד"ר דז'ברוב מעלה כי כולם ניתנו על ידי מכבי שירותי בריאות, עת ד"ר דז'ברוב משתמש לסירוגין בחותמות שונות (באחת נכתב "רופא מנתח ומומחה לבעיות עמוד שדרה" ובשניה נכתב "המרכז הרפואי וולפסון") ועל כן אין לייחס משמעות לעובדה זו; שלישית, בית הדין האזורי יצא מנקודת מוצא כי החברה הייתה רשאית על פי דין להזמין את חמסי לבדיקה אצל רופא תעסוקתי מטעמה על פי תקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה, וכי סירובו פועל לחובתו. קביעה זו מוקשית, שכן כמוסבר לעיל אינה עולה עם לשון התקנות ועם הפסיקה, נוכח העובדה שאישור המחלה ניתן על ידי קופת חולים, והחברה הייתה מודעת לכך לכל הפחות מיום 2.12.2010, עת הומצא לה שנית אישור המחלה. מכל מקום, כאמור, אין לנו צורך להכריע בכך נוכח עיתוי העלאת הדרישה על ידי החברה. ככל שבזמן אמת, לאחר המצאת אישור המחלה, סברה החברה כי אישור המחלה אינו תקף, היה עליה לפנות לחמסי בעניין זה. אולם, החברה לא עשתה כן בזמן אמת, והתייחסה לחמסי כמי שמצוי בחופשת מחלה (ראו הודעות מייל מיום 15.11.2010 ומיום 22.11.2010), ולא הבהירה לחמסי כי האישור אינו תקף בעיניה. החברה גם לא דרשה מחמסי במהלך כל חודש נובמבר להיבדק על ידי רופא מטעמה, ודרישתה הועלתה רק לאחר שחמסי טען כלפיה במכתביו מיום 29.11.2010 ומיום 30.11.2010 כי פוטר מעבודתו. נוכח האמור, הרושם המצטייר הוא שדרישה זו הועלתה בתגובה לטענתו של חמסי כי פוטר מעבודתו, ומתוך ניסיון להתמודד עם טענה זו. בהקשר זה יש לזכור כי ראשיתם של האירועים נעוצה בהחלטתה של החברה לפטר את חמסי ובזימונו לשימוע לפני פיטורים, עובדה המקשה לקבל כמהימנה את גרסת החברה כי זימנה את חמסי לבדיקה על ידי רופא מטעמה על מנת לבחון את האפשרות להמשיך להעסיקו ולהתאים את תנאי העבודה למגבלותיו הרפואיות, דווקא לאחר שחמסי הודיע לה כי הוא רואה עצמו כמפוטר מעבודתו בחברה.

כללו של דבר – בנסיבותיו של המקרה הנדון, אנו קובעים כי בין אם אישור המחלה תקף ובין אם נפל פגם בתוקפו של אישור המחלה, לא היה מקום לקבוע כי חמסי התפטר מעבודתו ביום 21.10.2010 יום עבודתו האחרון בחברה או ביום 24.10.2010 המועד בו היה אמור להתייצב לשימוע. נציין כי בדיון בבית הדין האזורי ולפנינו העלה ב"כ החברה טענה חלופית כי חמסי התפטר מעבודתו ביום 2.12.2010, עת לא התייצב לעבודתו בחברה בתום תקופת המחלה. יש לדחות גם טענה זו, נוכח העובדה שהחברה הבהירה לחמסי חד משמעית שלא להתייצב לפגישה ולעבודה בחברה בטרם ייבדק על ידי הרופא התעסוקתי מטעמה.

איננו מקבלים גם את טענתו של חמסי כי החברה פיטרה אותו מעבודתו בחברה בכך שנטלה את הרכב שהועמד לרשותו ובכך שחסמה את גישתו למערכת המידע של החברה. החברה אכן ביקשה לפטר את חמסי ולצורך כך זימנה אותו לשימוע, אולם נוכח העובדה שחמסי נעדר מעבודתו מאז יום 24.10.2010 הליך הפיטורים לא הושלם. בנסיבות המקרה הנדון, מהתכתובת שבין החברה לבין חמסי עולה חד משמעית כי החברה לא פיטרה את חמסי, אלא ביקשה לערוך עמו בירור בנוגע לתקופת היעדרותו, ולאחר מכן יש להניח שהייתה מבקשת להשלים את הליך השימוע לפיטורים.

לדעתנו, ממכלול חומר הראיות שבתיק עולה כי קשר העבודה בין הצדדים נותק ביום 29.11.2010 על ידי חמסי, עת דרש מהחברה לקבל מכתב פיטורים. כפי העולה ממכתביו של חמסי, במועד זה החליט חמסי כי נוכח התנהלות החברה אינו מעוניין להמשיך לעבוד בחברה. גם התנהלותו בהמשך – מכתביו בהם הבהיר כי הוא דורש מכתב פיטורים ויסכים להיבדק על ידי רופא תעסוקתי רק כדי להיענות לדרישת החברה לצורך קבלת מכתב פיטורים, ובהמשך סירובו להיבדק עלי די רופא תעסוקתי מטעם החברה מעידה כי גמר אומר לסיים את עבודתו בחברה. נציין, כי חמסי נקב במועד זה כמועד סיום קשר העבודה גם בעדותו בבית הדין האזורי, עת בתשובה לשאלה מתי נותקו יחסי העבודה השיב "ב- 29/11/2010 כשדרשתי את מכתב הפיטורים". בטיעוניו לפנינו אף אישר כי "לשאלת בית הדין לאור התנהלות החברה החלטתי שאני לא רוצה לחזור לעבודה ובמיוחד שהם החזיקו בחפצים שלי ולא שילמו לי שכר בראשון לדצמבר ובגלל זה ב- 29.11 דרשתי מכתב פיטורים וב- 02.12. לא התייצבתי אצל הרופא התעסוקתי".

כללו של דבר – אנו קובעים כי קשר העבודה בין חמסי לבין החברה הגיע לסיומו ביום 29.11.2010 עת חמסי התפטר מעבודתו במכתבו מאותו מועד שבו דרש לקבל מכתב פיטורים מהחברה.

אשר להתנהלות חמסי והחברה במסכת האירועים שמיום 21.10.2010 ואילך אנו קובעים כמפורט להלן:

1. זימון לשימוע: כאמור, לא נסתרה גרסתו של חמסי כי המכתב ובו הזימון לשימוע נמסר לו ביום ה' בשעה 17:00, ומועד השימוע נקבע ליום א' 24.10.2010 בשעה 10:00. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת החברה (סעיף 14 לתצהיר פאר) כי ניתן לחמסי פרק זמן של שלושה ימים להיערך כראוי לשימוע ובפרק הזמן האמור היה באפשרות חמסי להיוועץ בעורך דין, שכן ברור כי במהלך סוף השבוע האפשרות לאתר עורך דין ולהיוועץ בו היא מוגבלת ביותר, אם בכלל. יחד עם זאת, יש לציין כי חמסי לא פנה לחברה בבקשה לדחות את מועד השימוע ולאפשר לו להיערך אליו.

2. התנהלות חמסי בתקופה מיום 21.10.2010: כאמור, בית הדין האזורי קבע כי מעבר להודעות המייל ששלח חמסי לחברה, הוא ניתק קשר עם החברה ועם הממונים עליו, ובכלל זאת נמנע מלענות לשיחות טלפון של הממונים עליו. כמו כן, כאמור חמסי שלח לחברה את אישור המחלה רק ביום 15.11.2010, ובהודעות המייל שנשלחו לחברה קודם לכן לא נתן פרטים בנוגע למחלתו, ובכלל זאת לא הבהיר כי בידיו אישור מחלה עד יום 1.12.2010. זאת ועוד. מעדותו של חמסי עלה כי במהלך תקופת המחלה יצא מביתו, ואיננו משוכנעים כי לא יכול היה להגיע למשרדי החברה לפגישה בעניין המשך עבודתו גם במהלך תקופת המחלה. כאמור, אנו סבורים כי בנסיבותיו של המקרה הנדון התנהלות זו אינה מהווה נטישת העבודה והתפטרות, אולם מקובלת עלינו גישת החברה כי התנהלות זו אינה ראויה, והיא תרמה במידה רבה להסלמה ביחסים בין חמסי לבין החברה שחלה בהמשך.

3. התנהלות החברה בנוגע לנטילת הרכב: עיון בחומר הראיות מעלה כי שני הצדדים לא הביאו במסגרת ראיותיהם את ההסדר החוזי בנוגע להעמדת הרכב הצמוד (ליסינג) לחמסי. משלא הוצג ההסדר החוזי, לא ניתן לקבוע אם החברה נהגה כדין בדרישתה מחמסי להחזיר את הרכב ביום 22.11.2010, מועד בו עדין התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, גם אם חמסי לא היה זכאי לתשלום בעד ימי המחלה. עוד יש לציין כי בעוד החברה טענה כי הרכב נלקח כיוון שהוא נדרש לצרכיה, בפועל הוחזר הרכב לחברת הליסינג לאחר נטילתו מחמסי. כך או כך, אנו סבורים כי החברה נהגה שלא כראוי בכל הנוגע לאופן בו ניטל הרכב מחמסי ולאחר נטילתו. גם אם החברה לא נתנה לחמסי התראה כי בכוונתה ליטול את הרכב מתוך חשש ש"יעלים" את הרכב, היה עליה ליידע אותו מיד לאחר מכן, ולמנוע את המצב שבו חמסי פנה למשטרה באמצע הלילה לדווח על גניבה. לא זו בלבד שהחברה לא הודיעה לחמסי מיידית על נטילת הרכב, אלא שגם לאחר שהודיע לה חמסי כי הרכב נגנב ואף דאג שתבטל את כרטיסי הפזומט היא התעלמה לחלוטין מהודעותיו ולא העמידה אותו על מצב הדברים. זאת ועוד. לאחר נטילת הרכב היה על החברה לאפשר לחמסי להגיע למשרדי החברה ולרוקן את הרכב מחפציו, ולמנוע את המצב בו עובדי החברה מפנים את הרכב מחפציו, אורזים אותם בשקיות וכו'. יש ממש גם בתרעומת של חמסי כי בעצם הכנת רשימת החפצים והמסמכים שהיו ברכב נפגעה הפרטיות שלו ושל בני משפחתו. נוכח כל האמור, אנו קובעים כי מבלי לקבוע מסמרות לעניין עצם זכותה של החברה לדרוש את החזרת הרכב וליטול אותו, הרי שהאופן בו פעלה החברה בעניין זה היה נגוע בחוסר תום לב.

4. התנהלות החברה לאחר יום 29.11.2010: כאמור, חמסי הודיע במכתבו מיום 29.11.2010 לחברה כי הוא רואה בהתנהלותה – נטילת הרכב וניתוקו ממערכות המידע של החברה – פיטורים. רק לאחר מכתבו זה העלתה החברה את הדרישה כי חמסי ייבדק על ידי רופא מטעמה, ואף סירבה לאפשר לו להגיע למשרדי החברה בטרם יתייצב לבדיקה של רופא תעסוקתי מטעמה, ולבסוף אף דחתה את בקשתו לפגישה עם מנכ"ל החברה בטעם ייבדק על ידי הרופא התעסוקתי. כפי שקבענו, התמונה המצטיירת מעיתוי הדרישה שחמסי ייבדק על ידי רופא תעסוקתי מטעם החברה היא שהחברה ניסתה להתמודד בדרך זו עם טענתו של חמסי כי פוטר מעבודתו. מכל מקום, משהבהיר חמסי כי אינו מעוניין להמשיך ולעבוד בחברה, אנו סבורים כי היה ראוי, כפי שביקשה החברה במהלך כל תקופת המחלה, לזמנו לפגישה לליבון כל הנושאים הקשורים בעבודתו ובסיום עבודתו ולא להעמיד כתנאי סף לפגישה התייצבות לבדיקה אצל רופא תעסוקתי. מובן, כי החברה הייתה רשאית לעמוד על טענתה כי חמסי התפטר מעבודתו בחברה, ויכלה אף להעלות את דרישתה כי תשלום ימי המחלה יותנה בבירורים נוספים לעניין תוקפו של אישור המחלה. יחד עם זאת, בהתחשב בעובדה כי תחילתם של כל האירועים בזימונו של חמסי לשימוע לפיטורים, דהיינו החברה הייתה מעוניינת בסיום קשר העבודה, ובהתחשב בהחלטתו של חמסי לסיים את קשר העבודה, לא מן הנמנע כי לו החברה הייתה מזמנת את חמסי לפגישה, היו הצדדים מגיעים להסכמה בכל הנוגע לסיום קשר העבודה, והיה נחסך לשני הצדדים הליך משפטי ממושך ויקר.

על יסוד קביעותינו כאמור לעיל, נבחן להלן את התביעות ההדדיות של הצדדים זה מזה.

התביעות הכספיות של הצדדים זה מזה:

שכר עבודה ודמי מחלה: חמסי טען כי תשלום השכר בחברה נעשה שלא על בסיס קלנדרי אלא על התקופה מהיום ה- 14 לחודש עד ל- 13 לחודש שלאחריו. נוכח האמור טען כי משכורת חודש אוקטובר 2010 ששולמה לו היא בעד התקופה 14.9.2010 עד יום 13.10.2010, כעולה מדו"ח השעות, וכי הוא זכאי לשכר עבודה בעד התקופה שעד יום 21.10.2010 ולדמי מחלה בעד התקופה שמיום 24.10.2010. בית הדין האזורי דחה טענה זו וקבע כי היא לא הוכחה, וקיבל את גרסתה של החברה כי המשכורת החודשית של עובדי החברה משולמת על בסיס קלנדרי, ורק החריגים (ימי חופשה, מחלה, חגים וכו') מחושבים מה- 15 לחודש עד ל- 14 לחודש העוקב. איננו רואים מקום להתערב בקביעה עובדתית זו. לאמור בפסק דינו של בית הדין האזורי נוסיף כי עיון בתלושי השכר מעלה כי אין כל קשר בין מספר שעות העבודה בחודש לבין שיעור השכר, שכן משכורתו של חמסי עמדה על סכום קבוע, 19,500 ₪ לחודש, ללא קשר למספר שעות העבודה בחודש. על כן, יש לדחות את התביעה לתשלום שכר בעד התקופה מיום 15.10.2010 עד יום 21.10.2010.

אשר לתשלום בעד ימי מחלה – על פי תלוש השכר לחודש אוקטובר 2010 יתרת ימי המחלה של חמסי עמדה על 11 יום. נוכח העובדה שאישור המחלה הומצא לחברה רק ביום 15.11.2010, לא נוכו ימי מחלה מיתרת ימי המחלה בחודש אוקטובר 2010. על כן, בחודש אוקטובר 2010 ניצל חמסי 6 ימי מחלה (במונחים של ימי עבודה כפי התחשבנות הצדדים, דהיינו 28 – 24 לאוקטובר ו- 31 לאוקטובר), ונותרו לזכותו חמישה ימי מחלה בחודש נובמבר 2010. על פי תחשיבה של החברה, שכרו של חמסי ליום עבודה עומד על סך של 885 ₪. זאת ניתן ללמוד מתצהירה של פאר שלפיו בעד 7 ימי חופשה הגיע לחמסי סך של 6,200 ₪. על כן, חמסי זכאי להפרשי דמי מחלה בסך של 4,425 ₪, בעד חמישה ימי מחלה. בנסיבות המקרה, היו חילוקי דעות של ממש על עצם החבות, ועל כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2010 עד למועד התשלום בפועל.

החזר כספים שנוכו משכרו של חמסי ולא הועברו לקופות: סעד זה לא נתבע בכתב התביעה, ובקשה להוספת סעד זה נדחתה בהחלטת בית הדין האזורי מיום 12.6.2013 ובפסק הדין. לא מצאנו מקום להתערב בהחלטה זו של בית הדין האזורי, ועל כן נדחה הערעור בעניין זה.

בונוסים, אופציות ושכר בעד עבודה בשעות נוספות: מקובלים עלינו נימוקי בית הדין האזורי (סעיפים 13 ו- 14 ו- 17 לפסק הדין) לדחיית התביעה לבונוסים, אופציות ושכר בעד עבודה בשעות נוספות, ואנו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי בנושאים אלה, מטעמיו.

פיצוי בגין השפלה במהלך תקופת העבודה: לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי טענה זו לא הוכחה, ודין הערעור בעניין זה להידחות.

פיצויי פיטורים: אכן, ניתוק קשר העבודה בין חמסי לבין החברה נעשה בסופו של דבר על ידי חמסי, עת למעשה הודיע במכתבו מיום 29.11.2010 כי הוא רואה בהתנהלות החברה פיטורים, ובכך גילה דעתו שאינו מעוניין להמשיך לעבוד בחברה לאחר מועד זה. יחד עם זאת, אנו סבורים כי אין להתעלם ממכלול האירועים שקדמו ליום 29.11.2010, ובכלל זאת העובדה שהטריגר להשתלשלות האירועים היה זימונו של חמסי לשימוע לפני פיטורים ומכלול נסיבות יחסי העבודה. לא למותר לציין כי בית הדין האזורי דחה את תביעתה של החברה לתשלום פיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת, בקובעו כי החברה לא הייתה מעוניינת באמת בעבודתו של חמסי בתקופת הודעה מוקדמת להתפטרות, ולכן דין התביעה להידחות, בהתאם לסעיף 10(1) לחוק הודע מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א – 2001. אנו סבורים, כי הניתוח שערך בית הדין האזורי כוחו יפה גם לעניין זכאותו של חמסי לפיצויי פיטורים. נוכח רצונה של החברה לפטר את חמסי, כמו גם התנהלות החברה בנושא הרכב ואבדן יחסי האמון בין הצדדים - נוצרו נסיבות שבהן אין לדרוש מחמסי להמשיך בעבודתו, ועל כן חמסי זכאי לפיצויי פיטורים, על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. בהקשר זה נציין גם כי לא הוצגו לפנינו מסמכי הביטוח הפנסיוני שנערך לחמסי, והאם מכוחם היה זכאי חמסי לרכיב פיצויי הפיטורים שהופרש לקופות בכל מקרה של סיום קשר העבודה. כמו כן, ב"כ החברה לא ידע בעת הדיון לפנינו אם שוחרר לזכות חמסי רכיב פיצויי הפיטורים, עת לטענתו בוודאות שוחרר רכיב התגמולים והכספים שנצברו בקרן השתלמות. נוכח כל האמור, אנו קובעים כמפורט להלן:

1. תקופת העבודה של חמסי היא מיום 3.2.2008 עד יום 29.11.2010 – כ- 34 חודשים.

2. שכר היסוד של חמסי עמד על סך של 19,500 ₪.

3. סכום פיצויי הפיטורים עומד על 55,250 ₪ (קרן).

4. ככל ששוחררו (או ישוחררו) לזכות חמסי כספים שהצטברו ברכיב פיצויי פיטורים בקופות השונות (מגדל ופניקס) יופחת מסכום פיצויי הפיטורים (קרן) סכום פיצויי הפיטורים בקופות השונות נכון למועד סיום קשר העבודה – 29.11.2010.

5. נוכח קיומה של מחלוקת כנה על עצם החבות בפיצויי פיטורים, אין מקום לחייב את החברה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מלאים, ויש להעמידם על הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לפיכך, סכום פיצויי הפיטורים ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.11.2010 עד למועד התשלום בפועל או עד למועד שחרור רכיב פיצויי הפיטורים בקופות, ככל שהן ישוחררו לאחר מתן פסק הדין.

הודעה מוקדמת: נוכח העובדה שחמסי לא פוטר מעבודתו הוא אינו זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת. כמובהר לעיל, מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי כי בנסיבות המקרה הנדון לא היה מקום לחייב את חמסי לשלם לחברה פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, נוכח העובדה שהחברה לא הייתה מעוניינת בעבודתו של חמסי בתקופת ההודעה המוקדמת, והתקיימו הנסיבות כאמור בסעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת.

כספים שנצברו לזכות חמסי בקופות השונות בגין תגמולים וקרן השתלמות: על יסוד הצהרת ב"כ החברה בדיון לפנינו שלפיה החברה אינה מתנגדת לכך, אנו מורים לחברה למסור לחמסי בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין מכתבי שחרור לקופות, טופס 161 וכל מסמך אחר הנדרש לשם שחרור הכספים שהצטברו לזכותו של חמסי בקופות השונות.

פדיון חופשה: נוכח קביעתנו כי חמסי זכאי לימי מחלה בחודש אוקטובר 2010, וקבלת הערעור על חיוב חמסי בתשלומים שונים לחברה (ראו סעיף 54 להלן) חמסי זכאי לפדיון שבעה ימי חופשה, יתרת ימי החופשה לה היה זכאי על פי תלוש שכר לחודש אוקטובר 2010, בסך של 6,200 ₪ (על פי תחשיבה של החברה בתביעה שכנגד שלא נסתר), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.11.2010 עד למועד התשלום בפועל.

דמי הבראה –נוכח קבלת הערעור על חיוב חמסי בתשלומים שונים לחברה, חמסי זכאי לתשלום יתרת דמי הבראה. במהלך תקופת עבודתו היה חמסי זכאי ל- 16 ימי הבראה (ולא 15 כפי שקבע בית הדין האזורי), והוא אישר כי שולמו לו 14 ימי הבראה. על כן, חמסי זכאי ליתרת דמי הבראה בסך של 702 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.11.2010 עד למועד התשלום בפועל.

סעדים בקשר לאופן סיום העבודה: בכתב התביעה נתבעו סעדים אלה בקשר לסיום העבודה (מלבד פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת): שימוע – 69,000 ₪; אבדן השתכרות –40,075 ₪.

1. שימוע: כפי שקבענו לעיל, אכן נפל פגם בזימון לשימוע שנמסר ביום חמישי אחר הצהריים לשימוע שנקבע ליום ראשון בבוקר. בסופו של יום, לכאורה, לא הייתה חייבת החברה לערוך לחמסי שימוע, נוכח העובדה שהוא הודיע על התפטרותו. למרות האמור, כמובהר לעיל אנו סבורים כי בנסיבות העניין היה על החברה לקיים פגישה עם חמסי בכל הנוגע לסיום קשר העבודה לאחר שהודיע על רצונו לסיים את עבודתו במכתבו מיום 29.11.2010, ולא היה מקום להתנות את קיום הפגישה בהתייצבות חמסי לבדיקה אצל הרופא התעסוקתי. יחד עם זאת, איננו סבורים כי יש מקום לפסוק לחמסי פיצוי בגין שימוע, נוכח קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי בתקופה שמיום 21.10.2010 חמסי ניתק קשר עם החברה, ולא השיב לשיחות טלפון של הממונים עליו ובעלי תפקידים אחרים בחברה, ונמנע מלהגיע לפגישה לאחר זימונו לשימוע למרות שנתבקש לעשות כן כמה וכמה פעמים. התמונה העולה מהראיות היא כי התנהלות שני הצדדים תרמה לכך שלא התקיימה פגישה בין חמסי לבין אנשי החברה, ועל כן איננו מוצאים מקום לחייב את החברה בתשלום פיצוי בגין אי עריכת שימוע.

2. אבדן השתכרות: כפי העולה מכתב התביעה, הפיצוי בגין אבדן השתכרות נתבע בשל העובדה שהחברה לא מסרה לחמסי מכתב פיטורים, ולכן נדחתה תביעתו לדמי אבטלה. עם זאת, צוין בכתב התביעה כי יתכן שהמוסד ישקול שנית את התביעה לדמי אבטלה לאחר הגשת התביעה. כפי העולה ממוצג 20 למוצגי חמסי בבית דין זה, המוסד לביטוח לאומי שילם לחמסי דמי אבטלה בשנת האבטלה שהחלה ב- 1.12.2010, ועל כן דין תביעה זו להידחות.

סעדים בגין נטילת הרכב: חמסי תבע פיצוי על נזקים שנגרמו לו בגין נטילת הרכב בתקופת ההודעה המוקדמת שהגיעה לו (9,000 ₪), פיצוי על אבדן מסמכים, שלט לחניה ומכשיר GPS אשר לטענתו היו ברכב ולא הוחזרו לו (5,000 ₪), פיצוי בגין הפרת הזכות לפרטיות שלו ושל בני משפחתו, חדירה לרשות היחיד שלו ועגמת נפש – 100,000 ₪. לעניין זה אנו קובעים כמפורט להלן:

1. פיצוי בגין אי העמדת רכב לרשות חמסי בתקופת ההודעה המוקדמת: משחמסי לא היה זכאי להודעה מוקדמת, הוא אינו זכאי לפיצוי על אי העמדת רכב לרשותו בתקופת ההודעה המוקדמת.

2. פיצוי בגין חפצים שהיו ברכב: בית הדין האזורי קיבל את גרסתה העובדתית של החברה שלפיה כל החפצים שהיו ברכב הושבו לחמסי, ואיננו רואים מקום להתערב בקביעה זו. מעבר לנדרש נוסיף כי חמסי לא הוכיח את שווים של החפצים ושיעור הפיצוי שנתבע.

3. פיצוי בגין פגיעה בפרטיות ועגמת נפש: כאמור בהרחבה לעיל, אנו סבורים כי התנהלות החברה בכל הנוגע לנטילת רכבו של חמסי והטיפול בחפציו שהיו ברכב היו לא ראויים ונגועים בחוסר תום לב. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי חמסי זכאי לפיצוי על אופן התנהלות החברה, ומחייבים את החברה לשלם לו פיצוי בסך של 12,000 ₪, נכון להיום. בקביעת שיעור הפיצוי הבאנו בחשבון גם את התנהלותו של חמסי, אשר כאמור נמנע מליצור קשר ישיר עם עובדי החברה למעט בהודעות מייל בהן הודיע כי הוא חולה, ואת העובדה שנכון למועד נטילת הרכב היה בידי החברה אישור רפואי קטוע, ולא היה ברור כי מדובר באישור מחלה שניתן על ידי קופת חולים, ומתי חמסי ישוב לעבודה. סכום הפיצוי בסך של 12,000 ש"ח ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

כספים שחמסי חויב לשלם לחברה על פי פסק הדין: כאמור לעיל, קבענו כי מועד סיום קשר העבודה הוא יום 29.11.2010, המועד בו הודיע חמסי כי אין בכוונתו להוסיף לעבוד בחברה. נוכח קביעה זו יש לקבל את ערעורו של חמסי ולבטל את החיובים שהטיל בית הדין האזורי על חמסי על יסוד הקביעה שקשר העבודה הסתיים ביום 21.10.2010 והם: החזר הוצאות דלק בסך של 3,257 ₪; שיפוי בגין תשלום לרכב בסך של 2,842 ₪; החזר הוצאות טלפון בסך של 219 ₪; הפרשי הפרשות סוציאליות בסך של 1,283 ₪. ככל שחמסי שילם לחברה סכומים אלה, או חלקם, יושבו הסכומים ששילם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם לחברה ועד למועד השבתם לחמסי בפועל.

הערעור שכנגד: בערעור שכנגד השיגה החברה על אי חיובו של חמסי בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. אנו דוחים את הערעור שכנגד בעניין זה, מטעמיו של בית הדין האזורי, וכאמור בסעיף 48 לעיל. בנוסף, ערערה החברה על שיעור הוצאות המשפט שנפסקו לזכותה בבית הדין האזורי – 7,500 ₪ ולכך נתייחס בהמשך.

הוצאות משפט:

1. בית הדין האזורי חייב את חמסי לשלם לחברה הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪. בית הדין האזורי ציין בפסק דינו כי אופן ניהול ההליך על ידי חמסי, שלא היה מיוצג במהלך ניהול ההתדיינות, גרם לחברה להוצאות מרובות. למרות האמור, ולמרות שהיה מקום שבית הדין יביע את מורת רוחו מאופן ניהול ההליך על ידי חמסי, החליט בית הדין האזורי לחייב בהוצאות מתונות, נוכח העובדה שההליכים גרמו לחמסי קשיים ומצוקה רגשית ופיסית. חמסי ערער על חיובו בהוצאות כאמור, ועתר לחייב את החברה בתשלום הוצאות, ואילו החברה ערערה כאמור על שיעור הוצאות, ועתרה לחייב את חמסי בתשלום הוצאות בסכום משמעותי, לפחות 50,000 ₪.

2. כידוע, פסיקת הוצאות משפט נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ורק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בשיעור ההוצאות שנפסק על ידה [ע"ע (ארצי) 48431-02-11 משה חננאל - אינטרפייס פרטנרס אינטרנשיונל, לימיטד (15.9.2014) והאסמכתאות שפורטו שם]. לא מצאנו מקום לחרוג מכלל זה ולהתערב בשיעור ההוצאות שפסק בית הדין האזורי. אמנם, ערעורו של חמסי התקבל חלקית, אולם גם לאחר קבלה חלקית של הערעור הפער בין הסכום שנתבע על ידי חמסי לבין הסכום שנפסק לזכות חמסי גדול, ומצדיק חיובו של חמסי בהוצאות. כמו כן, כפי העולה מפסק הדין, שיעור ההוצאות נפסק בהתחשב באופן ניהול הדיון על ידי חמסי, וגם מטעם זה אין מקום להפחית את שיעור ההוצאות שנפסק לחובת חמסי. אשר לערעור החברה – לא מצאנו מקום להתערב בשיעור ההוצאות שנפסק על ידי בית הדין האזורי, ובמיוחד נוכח העובדה שחלק מהערעור על פסק הדין התקבל.

3. אשר להוצאות בערעור - לאור התוצאה, קבלה חלקית של הערעור, אנו מחייבים את החברה לשלם לחמסי הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

    

   סוף דבר

על יסוד כל האמור לעיל הערעור מתקבל חלקית, ואנו מחייבים את החברה לשלם לחמסי כמפורט להלן:

1. הפרשי דמי מחלה בסך של 4,425 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2010 עד למועד התשלום בפועל.

2. פיצויי פיטורים בסך של 55,250 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.11.2010 עד למועד התשלום בפועל, ובכפוף לאמור בסעיף 47.4 לעיל.

3. פדיון חופשה בסך של 6,200 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.11.2010 עד למועד התשלום בפועל.

4. דמי הבראה –בסך של 702 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.11.2010 עד למועד התשלום בפועל.

5. פיצוי בגין אופן נטילת הרכב על ידי החברה בסך של 12,000 ₪, נכון להיום. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

על יסוד הצהרת ב"כ החברה בדיון לפנינו שלפיה החברה אינה מתנגדת לכך, אנו מורים לחברה למסור לחמסי בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין מכתבי שחרור לקופות, טופס 161 וכל מסמך אחר הנדרש לשם שחרור הכספים שהצטברו לזכותו של חמסי בקופות השונות.

הערעור על הכספים שחמסי חויב לשלם לחברה למעט הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪ מתקבל. ככל שחמסי שילם לחברה את הסכומים שנפסקו לזכותה, בתוך 30 יום תשיב החברה את הכספים ששולמו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם לחברה ועד למועד השבתם לחמסי.

הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ט אייר התשע"ז (25 במאי 2017) בהעדר הצדדים.