עוף והודו ברקת-חנות המפעל בע"מ נ' דבח

ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט אורן שגב ונציגי הציבור מר מאיר ברימן וגב' שרה חורש; סע"ש 44580-09-13), שבו נתקבלה תביעתה של המשיבה לפיצוי על פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה תשמ"ח – 1988 (להלן – חוק השוויון), ונדחתה תביעתה של המערערת לפיצוי על פרסום לשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, ובעילה של שקר מפגיע על פי סעיף 58 לפקודת הנזיקין.

לגרסתה של המשיבה, ביום 16.7.13 היא פנתה לאחד מסניפי המערערת בגן יבנה, וביקשה לעבוד בו כקופאית בעקבות מודעת "דרושים" שהייתה תלויה בסניף, ומועמדותה נדחתה בשל הריונה. בית הדין האזורי קיבל את גרסתה האמורה של המשיבה – על בסיס עדותה ותמליל השיחה עם מי שהציגה עצמה בשיחת הטלפון כקופאית הראשית - וקבע כי המערערת הפלתה את המשיבה בקבלתה לעבודה מחמת הריונה, וזאת בניגוד לחוק השוויון. בנסיבות אלה, פסק בית הדין למשיבה את מלוא הפיצוי שנתבע בסך 50,000 ₪. כאמור, התביעה שכנגד שהגישה המערערת – נדחתה. בית הדין האזורי קבע בין היתר כי התביעה שכנגד הוגשה במטרה להרתיע את המשיבה ולשמש כמשקל נגד לתובענה העיקרית. לאור התוצאה, חויבה המערערת בהוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 18,000 ₪ לטובת המשיבה.

המערערת טענה, בין היתר, כי המשיבה לא הציגה כל מסמך או ראייה להוכחת היותה בהריון במועד פנייתה לסניף ו/או בכלל; בית הדין האזורי התעלם מסתירות מהותיות בין גרסתה של המשיבה בכתב התביעה, שבו נטען כי לאחר שנתקבלה לעבודה ביקשה לשמור על כללי גילוי נאות והודיעה לקופאית הראשית כי היא בהריון ואז נדחתה מועמדותה, לבין גרסתה בתצהירה שלפיה בעת הראיון הקופאית הראשית בשם גלינה "הסתכלה לי על הבטן ושאלה אם אני בהריון" ולאחר שהשיבה בחיוב הובהר לה כי לא ניתן לקבלה לעבודה עקב הריונה. בהקשר זה טענה המערערת כי אינה מעסיקה עובדת בשם גלינה בסניף גן יבנה, ולכן גם לא יכלה לזמנה לעדות, ובית הדין האזורי שגה בכך שנתן משקל לאי זימון עדה שאינה קיימת; גרסתה של המשיבה אינה סבירה, נוכח העובדה שהליך קבלה לעבודה אצל המערערת שונה לחלוטין מההליך המתואר בכתב התביעה ובתצהירה של המשיבה; הגרסה בנוגע להקלטת שיחה טלפונית יומיים לאחר מכן ונסיבות ביצוע ההקלטה כלל לא הופיעה בכתב התביעה; לא היה מקום לקבל את הקלטת השיחה והתמלול כראייה בהליך, נוכח אי עמידה בתנאים שנקבעו בפסיקה לעניין הגשת הקלטה כראייה; גם אם אחת מעובדות הסניף אמרה למשיבה כי לא ניתן לקבלה לעבודה בשל הריונה – דבר המוכחש על ידי המערערת – אין לחייב את המערערת בתשלום פיצוי בשל אמירה לא מוסמכת של עובדת; שיעור הפיצוי שנפסק גבוה באופן בלתי סביר, כפול משיעור הפיצוי שנפסק למשיבה בתביעה זהה כנגד שופרסל, וגם שיעור ההוצאות שנפסק חורג מהסביר והמקובל.

המשיבה טענה כי אין לחרוג מהכלל שלפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי; הטענה כי המשיבה לא הוכיחה את ההריון חצופה, שכן עובדת היותה של המשיבה בהריון במועד הרלוונטי לא הוכחשה על ידי המערערת, וגם נוכח העובדה שבתה של המשיבה (שאף נכחה בדיון ההוכחות) נולדה ביום 3.11.2013; אין מקום להתערב בהחלטה הדיונית לקבל את ההקלטה כראייה; אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בשיעור הפיצוי ובשיעור ההוצאות, עניינים המסורים לשיקול דעתו של בית הדין האזורי.

לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק אנו מחליטים לקבל חלקית את הערעור, כך שסכום הפיצוי יופחת לסך של 25,000 ₪ וסכום שכ"ט עו"ד יופחת ויועמד על סך של 8,000 ₪. סכום הוצאות המשפט בסך של 2,000 ₪ יוותר על כנו.

בכל הנוגע להחלטה לקבל את ההקלטה ותמליל השיחה לא מצאנו מקום לחרוג מהכלל ולהתערב בהחלטתו הדיונית של בית הדין האזורי. אכן, כפי שטענה המערערת, קיימת סתירה בין גרסתה של המשיבה בכתב התביעה לבין גרסתה בתצהירה, ואף שוני בין הציטוט שיוחס לקופאית הראשית בתצהיר המשיבה לבין הציטוט שיוחס לה בתמליל. כפי העולה מפסק הדין, בית הדין האזורי היה ער לסתירות אלה, אולם לא מצא כי "אי דיוקים אלה שומטים את הקרקע מתחת לעדותה של התובעת או מעיבים באופן מהותי על אמינותה", תוך שהוא סומך קביעתו על תמליל השיחה המוקלטת, ותדפיס השיחות שצירפה המשיבה לתצהירה המעיד על כך שביצעה ביום 18.7.2013 שיחת טלפון למספר הטלפון של סניף המערערת בגן יבנה. כידוע, הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדויות והראיות שהיו בפניה, ובכלל זאת בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי בנוגע למהימנות העדים אלא במקרים חריגים [ע"ע 299/03 חנן גרין - מילאון בע"מ (25.12.2005), בפסקה 4ח' וההפניות שם; ע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי (2.8.2007), בפסקה 4, דברי השופטת ארד (כתוארה אז) וההפניות שם; ע"ע 40332-09-12 א.ד. עוף והוד בע"מ – יורם הרוש (19.3.2013) וההפניות שם].

משבית הדין האזורי היה ער לסתירות בגרסתה של המשיבה עליהן הצביעה המערערת, ולמרות סתירות אלה נתן אמון בגרסתה של המשיבה, לא מצאנו מקום לחרוג מהכלל ולהתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי המשיבה הוכיחה את גרסתה העובדתית בדבר אמירות הקופאית הראשית (או עובדת אחרת) של הסניף.

בהתייחס לטענה כי גם אם הדברים המיוחסים לקופאית הראשית של הסניף נאמרו למשיבה הרי שהם נאמרו על ידי עובדת שלא הייתה מוסמכת לטפל ולהחליט בנוגע לקבלתה לעבודה של המשיבה, אנו סבורים כי מחובתו של מעסיק לקבוע נהלים וסדרים שימנעו התנהלות מפלה של עובדיו. גם אם עובדת המערערת לא הייתה מוסמכת להחליט שלא לקבל את המשיבה לעבודה, תוצאת הדברים היא שהתנהלותה מנעה מהמשיבה להתקבל לראיון עבודה אצל הגורם המוסמך במערערת לעשות כן. על כן, אין בטענה זו של המערערת, אף כי לא נסתרה, כדי לפטור אותה מתשלום פיצוי למשיבה. יחד עם זאת, אנו סבורים כי יש משקל לטענה זו בקביעת שיעור הפיצוי, כמפורט בסעיף 8 להלן.

כאמור, הגענו למסקנה כי אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי בנוגע לגרעין גרסתה של המשיבה, דהיינו כי עובדת של המערערת הבהירה למשיבה כי מועמדותה לעבודה נדחית על הסף בשל היותה בהריון. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שנותרה אי בהירות מסוימת בנוגע לזהות העובדת עמה דיברה המשיבה ומעמדה, דהיינו הקופאית הראשית בסניף או עובדת אחרת. נוכח האמור, אנו סבורים כי במכלול נסיבותיו של המקרה הנדון, נוכח אי הבהירות כמפורט לעיל, ועת לא הוכח כי עובדת המערערת אשר ניהלה דין ודברים עם המשיבה הייתה מוסמכת לעשות כן וכי התנהלותה משקפת את גישתה והתנהלותה של המערערת, יש מקום להפחתת שיעור הפיצוי שנפסק לזכות המשיבה ולהעמידו על מחצית מהסכום – 25,000 ₪. יודגש, כי אין בכך משום הבעת עמדה כי במקרה של אפליה בקבלה לעבודה פיצוי בסך של 25,000 ₪ הוא שיעור הפיצוי הראוי, ושיעור זה נקבע על ידינו בהתחשב במכלול נסיבותיו המיוחדות של המקרה, עת לא ברור אם ניתן לייחס למעסיק את ההתנהלות המפלה של העובד מטעמו, למרות שיש להטיל עליו אחריות לה, נוכח העובדה שלא קבע הסדרים שמנעו אותה. נוכח הפחתת סכום הפיצוי, אנו סבורים כי יש מקום גם להפחית את סכום ההוצאות, ולהעמיד את שכ"ט עו"ד שנפסק לזכות המשיבה על סך של 8,000 ₪.

סוף דבר – הערעור מתקבל חלקית כך שסכום הפיצוי על פי חוק השוויון יועמד על סך של 25,000 ₪ במקום 50,000 ₪, וסכום שכ"ט עו"ד יועמד על סך של 8,000 ₪ במקום 18,000 ₪. אין שינוי בסכום הוצאות המשפט (2,000 ₪) שנפסק לזכות המשיבה. הסכום שהופקד על ידי המערערת בתיק בר"ע 40211-02-16 יוחזר למערערת.

נוכח התוצאה – קבלה חלקית של הערעור – אין צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ז (04 יוני 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.