אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"ע 34362-11-14

ע"ע 34362-11-14

תאריך פרסום : 13/10/2016 | גרסת הדפסה
ע"ע
בית דין ארצי לעבודה
34362-11-14
29/09/2016
בפני השופטת:
1. לאה גליקסמן
2. אילן איטח
3. סיגל דוידוב-מוטולה


- נגד -
המערער:
משה שלמי
עו"ד אלכסנדר ספינרד'
עו"ד מיה עובדיה
המשיבה:
חברת דואר ישראל בע"מ
עו"ד פזית גולן
פסק דין

 

 

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

 

1.עניינו של ההליך שבפנינו בשאלת התקיימותם של יחסי עובד - מעסיק בין המערער, מחלק דואר, לבין המשיבה - חברת דואר ישראל בע"מ. שאלה נלווית נוגעת לפרשנותו של סעיף 46(ב) לחוק הדואר, התשמ"ו - 1986 (להלן: החוק או חוק הדואר). השאלות הובאו בפנינו במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופט ד"ר יצחק לובוצקי ונציג הציבור מר יוסי שוסטק; ס"ע 1977-06-10).

 

הרקע העובדתי ופסק דינו של בית הדין האזורי

  1. המשיבה, חברת דואר ישראל בע"מ (להלן: החברה), היא חברה ממשלתית אשר הוקמה בשנת 2006 ואחראית על אספקת שירותי דואר במדינת ישראל. החברה קיבלה על עצמה את פעילותה של רשות הדואר, תאגיד סטטוטורי שהוקם בשנת 1986 מכוח החוק (להלן: הרשות), ונכנס בנעליו של משרד התקשורת אשר היה אחראי לאספקת שירותי הדואר במדינה עד לאותו מועד.

     

  2. המערער, מר משה שלמי, מועסק החל מיום 18.7.00, וברציפות, כמחלק דואר בסניף הדואר בפתח תקווה (להלן: סניף הדואר). סניף הדואר הופעל, בשנות ההתקשרות הראשונות עם המערער, באמצעות הרשות, והחל מיום 1.3.06 או בסמוך לכך - מופעל באמצעות החברה.

     

  3. בשנים הראשונות לעבודתו, החל מיום 18.7.00 ועד יום 30.9.05, הוגדר המערער על ידי הרשות כמחלק דואר במעמד של "קבלן עצמאי", והיה אחראי לחלוקת דברי דואר באזור מסוים (אזור 59) בפתח תקווה (להלן: התקופה הראשונה). נציין כבר כעת כי הטעם להגדרת המערער כ"קבלן עצמאי" בתקופה זו - כך עלה מטיעוני החברה בפנינו - היה היקף העבודה שנדרש ממנו, שעמד להערכת הרשות על פחות מחצי משרה, ונוכח הפרשנות שניתנה על ידה לסעיף 46(ב) לחוק הדואר (שיצוטט להלן).

     

  4. ביום 1.10.05, בשל התפתחות האזור עליו היה מופקד המערער וגידול בהיקפם של דברי הדואר, הועבר המערער על ידי הרשות לחברת "אורטל שרותי כוח אדם בע"מ" (להלן: חברת כוח האדם), והמשיך לבצע את חלוקת דברי הדואר, כעובד שכיר במשרה מלאה (או קרוב לכך) של חברת כוח האדם (תקופת ההתקשרות באמצעות חברת כוח האדם תיקרא להלן: התקופה השנייה).

     

    החברה אישרה במהלך הדיון לפנינו כי בהתאם לפרשנותה לסעיף 46(ב) לחוק, ונוכח הגידול בהיקף עבודתו של המערער בתקופה זו, אמור היה להיקלט על ידי הרשות כ"עובד", אך בהעדר תקנים - הועבר על ידה לחברת כוח האדם.

     

  5. ביום 1.3.06, ולאחר הקמת החברה, הועברו אליה עובדי הרשות (בהתאם לסעיף 111 א' לחוק, הסכם קיבוצי מיום 7.12.05 ותקנות רשות הדואר (היום שבו יחל עובד הרשות להיות עובד החברה), התשס"ו - 2006), אך המערער נותר עובד של חברת כוח האדם. ביום 30.11.06 הובאה עבודתו של המערער בחברת כוח האדם לידי סיום, ביוזמת החברה (בכתב הגנתה ציינה כי הדבר נבע מארגון מחדש של שטחי החלוקה, בעוד שבתצהיר העד מטעמה נטען כי המערער התקשה לבצע את חלוקת הדואר באזור 59 כולו ולכן נדרש צמצום של היקפי עבודתו; בין כך ובין כך, לא הייתה מחלוקת כי סיום העבודה בחברת כוח האדם נעשה ביוזמתה של החברה).

     

  6. מיד עם תום עבודתו של המערער בחברת כוח האדם (מבלי ששולמו לו, לטענתו, פיצויי פיטורים) נשכרו שוב וברציפות שירותיו, החל מיום 1.12.06, כמחלק דואר במעמד פורמאלי של "קבלן עצמאי". בהתאם, ממשיך המערער מאז ועד היום לחלק דואר בסניף הדואר, בחלק מאזור 59 בפתח תקווה, וזאת מכוח "חוזה חלוקה בבתים" בינו לבין החברה (ההסכם שנכרת ביחס לשנת 2007 צורף כנספח א' לתצהיר המערער, להלן: ההסכם; לא הוגשו הסכמים נוספים על ידי מי מהצדדים).

     

  7. בחודש יוני 2010 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי, במסגרתה עתר להכרה ביחסי עובד - מעסיק בינו לבין החברה החל ממועד תחילת עבודתו בסניף הדואר (יום 18.7.00); לקבלת שכר, דרגה, תנאי עבודה וזכויות סוציאליות כעובד החברה בעל ותק כאמור, מכוח החוק וההסכמים הקיבוציים החלים על עובדי החברה, בסך של 285,638 ₪; ולפיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 50,000 ₪.

     

  8. בית הדין האזורי, לאחר שמיעת ראיות הצדדים, ביסס את פסק דינו על סעיף 46(ב) לחוק הדואר, וקבע בהסתמך עליו כי מחלק דואר המועסק "בהיקף של פחות מחצי משרה של דוור שהוא עובד החברה" - אינו יכול להיחשב כ"עובד", וזאת לפי הוראתו המפורשת של החוק.

     

    בית הדין התייחס לפסיקתו של בית המשפט העליון בעניין נקש (בג"צ 6194/97 נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(5) 433 (1999); להלן: בג"צ נקש), אך לשיטתו נקבע במסגרתה "כי רשות הדואר אינה יכולה לשלול ממחלק דואר שהועסק על ידה עובר לחקיקת חוק רשות הדואר את מעמדו כעובד מכוח הוראת סעיף 46 לחוק רשות הדואר". היינו, לגישת בית הדין האזורי, הפסיקה בבג"צ נקש התייחסה אך ורק למי שהיה עובד הדואר ובעקבות סעיף 46(ב) לחוק הוחלט לשנות את הסטטוס שלו, אך "שונה המקרה שם מזה שבענייננו בו התובע מעולם לא היה "עובד" הדואר, וכך הוסדרו היחסים בין הצדדים מלכתחילה ולאורך כל תקופת עבודתו".

     

  9. בית הדין הוסיף וקבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח עבודה בהיקף העולה על חצי משרה. בית הדין ציין בקשר לכך כי המערער לא הביא ראיות התומכות בטענתו בקשר לכך; לא הביא עדים מטעמו; ואף אישר בחקירתו כי "אף פעם לא הבנתי את החלוקה ואת היקף המשרה". מאידך העד מטעם החברה, מנהל מחלקת דוורים בסניף הדואר, "העיד כי היקף המשרה נקבע על פי אזורי חלוקה וכי אזור החלוקה שבו התובע מועסק, הוא בהיקף של פחות מחצי משרה" (אם כי בציטוט דברי העד, אליו הפנה בית הדין, ציין כי "האזור של התובע מוגדר כחצי משרה..." ורק בהמשך תיקן ל"פחות מחצי משרה").

     

    בית הדין סיכם כי בהעדר הוכחה לכך שהמערער עבד בהיקף של חצי משרה לפחות, ובהתבסס על הוראת סעיף 46(ב) לחוק, אין אלא לקבוע כי לא התקיימו יחסי עובד - מעסיק בין המערער לבין החברה. בית הדין הוסיף כי "התובע הודה בעדותו כי בשנת 2011 הוצע לו ע"י הדואר להיקלט כעובד שכיר, אך הוא סירב". תביעתו של המערער נדחתה לפיכך במלואה, והוא חויב בהוצאות בסך של 2,500 ₪.

     

    טענות הצדדים בערעור

  10. המערער טוען כי טעה בית הדין האזורי בפירוש שנתן לסעיף 46(ב) לחוק, וכי מבחינה מהותית הוא מבצע את משימותיו בחלוקת דואר כ"עובד", ברציפות החל מיום 18.7.00 ועד היום. המערער מדגיש כי למרות שבמשך כל תקופת עבודתו הוא מבצע אותה עבודה - חלוקת דואר - ולמרות שהעובדים המועסקים עמו כתף אל כתף נחשבים כעובדי החברה, הוא עצמו מועסק כ"קבלן עצמאי" ללא כל זכויות סוציאליות. זאת ועוד, גם כאשר הועסק באופן מובהק מעל חצי משרה - בתקופה השנייה - לא נקלט כעובד מן המניין אלא הועסק באמצעות חברת כוח אדם, בשל מחסור נטען בתקנים.

     

    המערער טוען כי יש לראותו כעובד החברה משך כל תקופת עבודתו בפועל, לרבות בתקופה השנייה, במהלכה יש להכיר בחברה כמעסיקה במשותף שלו ולחלופין להעניק לו זכויות כעובד החברה מכוח חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו - 1996 (להלן: חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם). המערער מציין כי החברה אמנם הציעה לקלוט אותו כ"עובד" בשנת 2011, אך זאת ללא כל ותק ובכפוף לכך שיוותר על זכויות העבר.

     

  11. המערער מוסיף וטוען כי טעה בית הדין האזורי בדרך הבנתו את הפסיקה בבג"צ נקש. לשיטתו, בית המשפט העליון קבע באופן חד משמעי כי תכליתו של סעיף 46 לחוק אינה להפוך "עובד" ל"לא עובד", וזאת ללא תלות באחוז המשרה וללא קשר לעובדות הספציפיות של המקרה שנדון בפניו. היינו, "בג"צ נקש לא צמצם את הלכתו למצב בו עובד 'היה' עובד ו'מאבד' את מעמדו עקב סעיף 46 לחוק רשות הדואר. נהפוך הוא: בג"צ נקש פסל מפורשות לא רק 'אבדן' סטאטוס אלא גם יצירת סטאטוס פיקטיבי של 'לא עובד'".

     

    לשיטת המערער, בהתאם לפסיקת בג"צ נקש, סעיף 46 לחוק אמנם מאפשר לחברה לבצע מיקור חוץ ולהעסיק מחלקי דואר בהיקף חלקי ללא יחסי עובד-מעסיק, אך השאלה אם מתקיימים יחסי עובד - מעסיק במקרה נתון תוכרע על פי המבחנים הרגילים שנקבעו לצורך כך בפסיקה.

     

  12. המערער מדגיש כי בג"צ נקש אמנם ניתן על יסוד נוסחו הקודם של סעיף 46(ב) לחוק (טרם תיקונו בשנת 1993 שיפורט להלן), אך התיקון שבוצע נועד לשפר את מצבם של מחלקי הדואר (כפי שעולה באופן ברור מדברי ההסבר לתיקון), וממילא אין לעוות את כוונת המחוקק תוך פגיעה במחלקי הדואר בניגוד מוחלט לפסיקת בג"צ. בית המשפט העליון אף התייחס לתיקון - מעבר לצורך - בפסק דינו, וברור ממכלול התייחסותו כי לא ראה בו שינוי לקביעתו.

     

    הפירוש שיש ליתן לסעיף 46(ב) לחוק הוא לפיכך "כי חזקה היא כי כל מחלק דואר שעובד מעל חצי משרה, הינו עובד הדואר, אך התיקון אינו שולל קיום יחסי עובד מעביד בין הדואר לבין מחלק דואר שעובד פחות מחצי משרה, אלא שיש לבחון את מעמד העובד, ללא 'חזקות' כמו לגבי כל עובדי 'קבלן'".

     

  13. המערער טוען עוד כי פרשנות בית הדין האזורי נוגדת את עקרון השוויון נוכח יצירת אפליה כלפי עובדים במשרה חלקית, בניגוד לפסיקה ובניגוד לאמנות בינלאומיות, ועלולה להוביל לקיפוח שכן החברה היא שקובעת את אחוזי המשרה וכך תוכל לפגוע בזכויות עובדים.

     

    המערער מדגיש כי בפועל הוא עובד מעל חצי משרה (5.5-6 שעות ביום חמישה ימים בשבוע), והעיד על כך בפני בית הדין. עדותו בנוגע לשעות עבודתו בפועל לא נסתרה, אך בית הדין העדיף על פניה את עדות נציג החברה, שכלל לא העיד על היקף משרתו בפועל אלא על "הזמן המוקצב" לאזור החלוקה עליו הוא אחראי. המערער סבור כי "זמן מוקצב" אינו מדד לשעות עבודה אלא נורמה תפעולית שנקבעת לפי פרמטרים שונים כגון אורך מסלול החלוקה, מספר הדירות במסלול וכיו"ב. בהתאם ל"זמן המוקצב" אמנם נקבעים אחוזי המשרה של מחלקי הדואר שהם עובדי החברה, אך זאת במקביל להדפסת שעון נוכחות ותשלום בגין שעות עודפות ושעות נוספות ככל שמבוצעות כאלה. ממילא, אין ב"זמן המוקצב" כדי להוות אינדיקציה מכרעת להיקף משרתו.

     

  14. החברה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, וסבורה כי הוראת סעיף 46(ב) לחוק "קובעת את קו הגבול ומגדירה את היחסים בין הצדדים כיחסים בין קבלן לנותן שירותים". לגישתה, החוק אינו מותיר מקום לספק פרשני כלשהו, ויש בו משום "קביעה חוקית של מעמד" בדבר העדר יחסי עובד - מעסיק. לשון החוק ברורה וחד משמעית, וממילא אין צורך בפרשנות תכליתית.

     

    במהלך הדיון בפנינו אישרה החברה כי היא מעסיקה מחלקי דואר במשרות חלקיות ובמשרות מלאות, כאשר "ברגע שהם עוברים את ה - 50 אחוז הם הופכים להיות עובדים". עוד אישרה כי המערער הועסק בהיקף גבוה מחצי משרה בתקופת העבודה השנייה, אך בהעדר תקנים - נשלח להעסקה באמצעות חברת כוח אדם.

     

  15. החברה מוסיפה וטוענת כי בג"צ נקש התייחס לנוסחו הקודם של סעיף 46(ב) לחוק, וממילא אינו רלוונטי לענייננו. לגישתה, קריאת פרשנותו של המערער לתוך נוסחו הנוכחי של סעיף 46(ב) משמעה ריקון מתוכן של הסעיף, שאחרת לא היה צורך בקביעת קו גבול של היקף משרה כרף מינימאלי. נוסחה הנוכחי של הוראת החוק לא עמד לדיון והכרעה בבג"צ נקש, וההתייחסות לתיקון הייתה כדרך אגב ובמסגרת בחינת פרשנותו של הסעיף הקודם בלבד.

     

    בנוסף, בג"צ נקש עסק במי שהיה עובד של משרד התקשורת טרם העברתו לרשות, ו"ביחס לכך בלבד, קבע בג"צ כי הוראת החקיקה בנוסחה דאז אינה יכולה להפוך מי שהוא כבר עובד למי שאינו עובד". מאידך במקרה שלפנינו, המערער הועסק כ"קבלן עצמאי" מלכתחילה.

     

  16. החברה טוענת עוד כי אין הצדקה להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי לפיה המערער הועסק בהיקף שאינו עולה על חצי משרה; טענות המערער לאפליית עובדים במשרה חלקית מהוות הרחבת חזית; טענה לאי חוקתיות הוראת החוק, ככל שקיימת כזו, מחייבת פנייה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ; והטענה כי המערער זכאי לתנאים כשל עובד החברה בתקופת העבודה השנייה מכוח חוק קבלני כוח אדם נטענה "בחצי פה" בכתב תביעתו, לא כומתה ונזנחה בבית הדין האזורי, כך שאין להעלותה פעם נוספת בערעור (ודאי בהיעדרה של חברת כוח האדם, אשר כלל לא נתבעה).

     

    עוד טוענת החברה כי קו הגבול להגדרת טיב היחסים בין הצדדים נקבע בהתאם "לזמן המוקצב המוגדר לאזור החלוקה של הדוור", כפי שנקבע על ידי מחלקת הנדסת ייצור בחברה על בסיס פרמטרים מוגדרים. ככל שהמערער טוען כי "הזמן המוקצב" לגבי אזור החלוקה שלו אינו קובע היקף משרה, היה עליו לטעון זאת בבית הדין האזורי, וכל טענותיו בקשר לכך מהוות הרחבת חזית.

     

  17. במאמר מוסגר נציין כי המערער עדיין מועסק בחברה ומשכך נעשה על ידי בית הדין מאמץ, הן במהלך הדיון בפני המותב והן לאחריו, להבאת הצדדים לידי הסדר מוסכם. לצערנו הדבר לא צלח, ומשכך עלינו ליתן את הכרעתנו.

     

    דיון והכרעה

  18. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים כפי שנשמעו בפנינו בעל פה ובכתב, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולכלל החומר הראייתי שנפרש לפניו, שוכנענו כי דין הערעור להתקבל וכי יש לקבוע כי מתקיימים יחסי עובד - מעסיק בין המערער לבין החברה תוך הכרה בוותקו ממועד תחילת עבודתו בסניף הדואר - 18.7.00. על החברה לקלוט לפיכך את המערער כ"עובד" מן המניין, עם ותק בהתאם לתקופת עבודתו בפועל, ותוך תשלום הפרשי שכר וזכויות סוציאליות בגין העבר (בכפוף לטענת ההתיישנות) - בהתאם לחישוב שיבוצע על ידי בית הדין האזורי אליו יוחזר ההליך להמשך טיפול. להלן יפורטו הנימוקים להכרעה זו.

     

    סעיף 46 לחוק הדואר והפרשנות שניתנה לו על ידי בית המשפט העליון

  19. סעיף 46 לחוק הדואר, בנוסחו המקורי, קבע כדלקמן:

    "(א)הרשות רשאית לבצע תפקיד מתפקידיה באמצעות סוכני דואר או מחלקי דואר.

    • היחסים שבין הרשות ובין סוכני הדואר ומחלקי הדואר לא ייראו, לכל דבר ועניין, כיחסי עובד ומעביד".

       

      פרשנותו של סעיף זה נדונה בעניין נקש (דב"ע (ארצי) נו/3-13 שלמה נקש - מדינת ישראל, פד"ע לג 18 (1997)). בית הדין הארצי קבע באותו עניין כי סעיף 46(ב) לחוק הדואר "יוצר חזקה חלוטה של העדר יחסי עובד - מעביד", שכן "יש לתת נפקות מלאה לכוונת המחוקק" ו"אם לא תאמר כן - מה משמעות יש להוראת סעיף 46 לחוק?". קביעה זו נהפכה על ידי בית המשפט העליון במסגרת בג"צ נקש, מפי השופט מישאל חשין ובהסכמת השופטים יצחק זמיר ודליה דורנר. השופט חשין תהה "האם נתכוונה הוראת סעיף 46 לחוק הרשות ליתן בידי רשות הדואר כוח יצירה יחיד-ומיוחד, כך שעל דרך של חוזה עם "מחלקי דואר", תוכל הרשות להפוך מי שהם "עובדים" - כהוראתו של מושג זה במשפט העבודה - ל"לא-עובדים", ובמילים אחרות - האם "לרשות הדואר כמו ניתן כוח לשנות סטטוס של "עובד" לסטטוס של "לא עובד", ועל דרך זו לשלול מ"עובד" זכויות שעל פי דין - הדין הקוגנטי ודין החוזים - מוקנות ל"עובד" להבדילו מבעל-חוזה שאינו עובד"? התשובה שהשיב לכך בית המשפט העליון הייתה "בשלילה נחרצת", והובהר כי יש להעדיף פרשנות שאינה פוגעת בזכויות העובדים ואינה מסכלת "עקרונות קוגנטיים ועקרונות של תקנת הציבור".

       

  20. בית המשפט העליון הוסיף וקבע בבג"צ נקש כי תכליתו של החוק הייתה הקמת רשות עצמאית בעלת גמישות רבה יותר בדרכי ניהולה ותפעולה, ובהתאם הוסמכה הרשות באופן מפורש לבצע את תפקידיה באמצעות מיקור חוץ. לכך נועד סעיף 46 לחוק - להתיר לרשות לבצע חלוקת דואר לא רק באמצעות עובדיה, אלא גם באמצעות קבלנים עצמאיים. עם זאת, ככל שהרשות בחרה לבצע את חלוקת הדואר באמצעות עובדים - אין בהוראת החוק כדי לשנות את מעמדם ל"לא-עובדים", תוך פגיעה במעמד ה"עובד" וביסודות הקוגנטיים היוצרים אותו. במילותיו של השופט חשין:

     

    "אכן, רשות הדואר קנתה כוח לבצע תפקיד מתפקידיה באמצעות גורמי חוץ, אך לא נמצא לי ולו רמז קל לכוח-על שניתן לה, כביכול, להפוך 'עובד' ל'לא-עובד'...

     

    הוראת סעיף 46(ב) לחוק הרשות לא נועדה אלא לחיזוק האמור בהוראת סעיף 46(א)... המחוקק כמו ביקש להדגיש - למהססים ולמפקפקים - כי כוונתו היא, אמנם, לאפשר לרשות הדואר לפעול באמצעות מי שאינם עובדיה. קריאת סעיף 46 כהילכתו - וכמכלול אחד - תציג בפנינו הוראת חוק זו: הרשות רשאית לבצע תפקיד מתפקידיה באמצעות סוכני דואר או מחלקי דואר שאינם עובדיה הקבועים, ואם כך תעשה כי-אז היחסים בין הרשות לבין סוכני הדואר ומחלקי הדואר לא ייראו, לכל דבר ועניין (ביחסים בין הצדדים), כיחסי עובד ומעביד. ואולם, רחוקה מכאן הדרך למסקנה כי תכלית החוק הייתה להסמיך את רשות הדואר להפוך 'עובד' ל'לא-עובד'.

     

    זאת ועוד: כהוראת סעיף 46 לחוק הרשות, מוסמכת רשות הדואר להעסיק 'מחלקי דואר' שאינם עובדיה; מוסמכת היא לכך אך אין היא מחויבת בכך... נדע מכאן כי שני סוגים הם ב"מחלקי דואר": יש "מחלקי דואר" שהם עובדי הרשות ויש "מחלקי דואר" שאין הם עובדי הרשות. השאלה אם מחלק דואר פלוני הוא מעובדי הרשות או שמא אין הוא מעובדי הרשות מחייבת בדיקה נוספת... הכול על פי משפט העבודה המורה אותנו מי הוא 'עובד' ומי הוא שאין הוא 'עובד'...

     

    הפירוש המוצע כאן להוראת סעיף 46 לחוק הרשות הוא, לדעתנו, פירוש מחויב-הדין ואין להימלט ממנו. טעם הדבר נועץ עצמו בצורך החברתי והכלכלי שהוליד מעיקרם של דברים את מעמד ה'עובד' - על הזכויות והחובות הנלוות למעמד זה - וליסודות הקוגנטיים היוצרים אותו מעמד, יסודות השוללים מן היחיד יכולת להתחמק מחובות שהדין מטיל עליו".

     

  21. בית המשפט העליון קבע אם כך דברים נחרצים וברורים, שאינם תואמים כלל ועיקר את הפירוש שניתן לפסיקתו על ידי החברה בהתאם לטענותיה לפנינו. השופט חשין לא ביסס את קביעתו על עובדות המקרה שנדון לפניו, או על כך שהעותר באותו עניין היה בתחילה עובד משרד התקשורת. פסק הדין בבג"צ נקש מדגיש כי גם אם הוראת סעיף 46(ב) לחוק נחזית ממבט ראשון כקובעת "חזקה חלוטה" בדבר העדר יחסי עובד - מעסיק (כפי שסבר בית הדין הארצי באותו עניין) - מדובר בפירוש שאינו סביר ואינו תואם את העקרונות הכלליים של השיטה. בהתאם נקבע, כי אין לפרש את הוראת החוק באופן המקנה למעסיק "כוח-על" לשלול ממועסק שהוא "עובד" את מעמדו ככזה, בפרט כאשר מדובר ב"סטטוס" שנקבע באופן קוגנטי נוכח תכליות רחבות של משפט העבודה ותקנת הציבור (והשוו ל-ע"ע (ארצי) 1177/01 זאב יהודה דובדבני - האפוטרופוס הכללי (4.9.03)).

     

    לאור זאת ניתן להוראת החוק פירוש לפיו הרשות מוסמכת לבצע את מטלותיה בחלוקת דואר בין באמצעות עובדים ובין באמצעות קבלנים עצמאיים, כאשר ההבחנה בין השניים תיעשה בהתאם למבחנים הרגילים המקובלים לצורך כך במשפט העבודה. היינו, כל שסעיף 46 קובע הוא שרשות הדואר רשאית לבצע את מטלות חלוקת הדואר בין באמצעות עובדים ובין במיקור חוץ, ולכן אין בהוראת הסעיף כדי להשליך על מעמדו של מועסק ספציפי והוא יוכר כ"עובד" או כ"קבלן עצמאי" על סמך המאפיינים המהותיים של העסקתו, בהתאם למבחנים שנקבעו לצורך כך בהלכה הפסוקה (להכרה במחלקי דואר כ"עובדים" על סמך המבחנים המקובלים ראו גם את ע"ע (ארצי) 217/09 ישראל שטוקהמר - חברת דואר ישראל בע"מ (25.10.11); עב' (אזורי ת"א) 2090/04 רחל עראמה - חברת דואר ישראל בע"מ (5.3.09); ס"ע (אזורי חיפה) 39331-08-10 רנה משש - חברת דואר ישראל בע"מ (26.1.14); ס"ע (אזורי ת"א) 47450-07-10 שולמית ארביב - חברת דואר ישראל בע"מ (9.3.15); אם כי ראוי לציין שקיימת גם פסיקה אזורית סותרת).

     

    התיקון שנערך לסעיף 46 לחוק הדואר והשלכותיו

  22. פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ נקש ניתן ביום 25.10.99, ושינה כאמור את הפירוש שניתן להוראות החוק עד לאותו מועד. עוד טרם מתן הפסיקה הגיע עניינם של מחלקי הדואר לכנסת, והוצעה - על ידי מספר חברי כנסת בראשות ח"כ תמר גוז'נסקי - הצעת חוק רשות הדואר (תיקון מס' 6) (מחלקי דואר), התשנ"ד - 1993 (ה"ח 2208 התשנ"ד; להלן: הצעת החוק).

     

    בדברי ההסבר להצעת החוק צוין כי "מחלקי הדואר הם דוורים המועסקים כקבלנים עצמאיים, אף שמעמדם האמיתי הוא כשל עובדים שכירים", וכתוצאה מכך נמנעות מהם זכויות סוציאליות בסיסיות. עוד נכתב כי "מחלקי הדואר מנהלים מאבק ציבורי נגד שיטת העסקתם והם תובעים לקבל מעמד של עובדים מן המניין של רשות הדואר", ו"מאחר ששורש הרע של שיטת העסקה פסולה זו הוא הכללת המושג 'מחלקי דואר' בסעיף 46 לחוק רשות הדואר, שעניינו סוכנויות דואר, מוצע בזאת למחוק את המילים 'מחלקי דואר' מסעיף זה".

     

  23. במהלך דיון ראשוני בכנסת בהצעת החוק (ד"כ 129, 3377 (התשנ"ג)) הודיע שר התקשורת דאז משה שחל כי "אני רואה בעצם העסקת עובד על פי הסכם אשר מפקיע ממנו את זכויותיו לתנאים סוציאליים - פרישה וזכויות מינימליות אחרות - דבר בלתי מוסרי ובלתי צודק", ובהתאם ציין כי מתקיים משא ומתן מול ההסתדרות הכללית לקליטה הדרגתית של חלקם הגדול של מחלקי הדואר כעובדי הרשות (ביחס לחלקם האחר ציין השר כי "מדובר באנשים בקיבוצים ובמושבים, שאצלם החלוקה היא במסגרת של דקות...").

     

    לאחר דיון בהצעת החוק במסגרת ועדת הכלכלה של הכנסת הוצע נוסח מתוקן לחוק המתקן, ולפיו לא תימחקנה המילים "מחלקי דואר" מסעיף 46 בכללותו אלא סעיף 46 יתוקן לנוסח כדלקמן:

     

    "(א) הרשות (כיום "החברה" - ס.ד.מ) רשאית לבצע תפקיד

    מתפקידיה באמצעות סוכני דואר; היחסים שבין הרשות (כיום

    "החברה" - ס.ד.מ) לבין סוכני הדואר לא ייראו, לכל דבר ועניין,

    כיחסי עובד ומעביד.

    • היחסים שבין הרשות (כיום "החברה" - ס.ד.מ) לבין מחלקי דואר המועסקים בהיקף של פחות מחצי משרה של דוור שהוא עובד הרשות (כיום "החברה" - ס.ד.מ), לא ייראו, לכל דבר ועניין, כיחסי עובד ומעביד".

       

      זהו נוסח התיקון שאכן התקבל לבסוף על ידי הכנסת, במסגרת חוק רשות הדואר (תיקון מס' 6), התשנ"ד - 1993 (ס"ח 1444 התשנ"ד 39; להלן: החוק המתקן).

       

  24. במהלך הדיון שנערך בכנסת טרם ההצבעה על התיקון לחוק נאמרו מפי יו"ר ועדת הכלכלה דאז, ח"כ צחי הנגבי, הדברים הבאים שיש בהם כדי ללמד על תכליתו של החוק המתקן:

     

    "התיקון בא לתקן עוול מתמשך שנים רבות, אשר במסגרתו הוגדרו עובדים של רשות הדואר כקבלנים. מחלקי הדואר עמלו משך תקופה ארוכה לשנות את מעמדם זה, שבעטיו נמנעו מהם זכויות סוציאליות בסיסיות...

    עובדי רשות הדואר, מחלקי הדואר, עושים עבודה קשה בתנאי מזג אוויר בעייתיים, עם משקל פיסי רב. הימנעות המדינה מלהכיר בחובתה לראות אותם כעובדים לכל דבר, יש בה פגיעה שהכנסת איננה יכולה להשלים עמה.

     

    הנוסח הראשון של ההצעה בא בשעתו וקבע שאנחנו אוסרים כליל העסקתם של מחלקי דואר על בסיס קבלני... את החוק הזה תיקנו בסופו של דבר, כך שרשות הדואר תהיה רשאית גם בעתיד להעסיק מחלקי דואר על בסיס קבלני, כאשר מדובר בהיקף שהוא פחות מחצי משרה... אבל כל מה שמחצי משרה ומעלה, אנחנו שוללים את ההגדרה של קבלן...".

     

    דברים נוספים נאמרו במהלך אותו דיון על ידי ח"כ אליעזר זנדברג:

     

    "... בלית ברירה הגענו למצב שבו אנו נאלצים לתקן חוק ולאכוף על רשות הדואר את מה שהייתה צריכה להבין בעצמה זמן רב לפני כן...

     

    אני שמח על שוועדת הכלכלה בחרה לתת לרשות הדואר את האופציה להעסיק קבלנים או עובדים... אם הרשות תבחר להעסיק קבלנים בלבד, זו זכותה. אני לא בא לנהל את ענייני הרשות. אם הרשות תבחר להעסיק עובדים, גם זו זכותה. אבל אסור שיהיה מצב פיקטיבי שבו אנשים ייהנו מתנאים פחות טובים וייחשבו כקבלנים, שעה שבפועל הם עובדים לכל דבר ועניין".

     

  25. בהמשך הדיון במליאת הכנסת הועלתה הסתייגות על ידי ח"כ עמיר פרץ ביחס להגבלת התיקון להיקף של חצי משרה ומעלה בלבד, והוסבר על ידי ח"כ הנגבי כי ועדת הכלכלה נדרשה להחליט "האם אנו הולכים עד קצה האופק ושוללים לגמרי את העסקתם של מחלקי דואר על בסיס קבלני... או שאנו מתייחסים באופן ענייני למצב כפי שרשות הדואר הציגה בפנינו ומקבלים את בקשתה לאפשר לה בכל זאת במקרים מסוימים, ולמעשה באתרים מרוחקים, להעסיק עובדים ארעיים על בסיס קבלני...".

     

    לאור הסבר זה, הוסרה ההסתייגות והחוק המתקן התקבל בהסכמת כל חברי הכנסת שנכחו במליאה (ד"כ 134, 2460 (התשנ"ד)).

     

  26. החוק המתקן אמנם לא עמד להכרעה בבג"צ נקש (שכן נחקק במהלך ההתדיינות באותו הליך), אך עמד לנגד עיניו של השופט חשין בעת כתיבת פסק דינו ואף הוזכר על ידו, תוך שציין כי "היו מי שעמדו על העוול שגרמה רשות הדואר לעובדים לשעבר במשרד התקשורת... ועל כן יזמו כמה חברי כנסת הצעת חוק לתיקון המצב".

     

    השופט חשין הבהיר כי החוק המתקן נחקק על מנת להתמודד עם הפירוש שניתן לסעיף 46 לחוק על ידי רשות הדואר, והדגיש כי "אם פירושו ה'נכון' של סעיף 46 בנוסחו הראשון הוא כפירושנו-שלנו, אין בחוק התיקון דבר שיסתור פירוש זה או שלא יעלה עמו בקנה אחד. פירושנו לסעיף 46 (ההיסטורי), ובצדו הוראותיו האופרטיביות של חוק התיקון, יכולים שירבצו יחדיו איש-בצד-רעהו...".

     

  27. החברה סבורה כי החוק המתקן מצדיק התעלמות מפסיקתו המפורשת של בית המשפט העליון בבג"צ נקש, אך גישתה אינה מקובלת עלינו כלל ועיקר. כפי שעולה מהפירוט לעיל, תכליתו הברורה של החוק המתקן הייתה לתקן את הפירוש שנתנה הרשות לסעיף 46 בנוסחו המקורי, ולמנוע מצב בו מחלקי דואר שהם "עובדים" מבחינה מהותית - יועסקו על ידה כ"קבלנים עצמאיים" הגם שאינם כאלה. החוק המתקן נחקק טרם שנפסק בג"צ נקש, וכדרך להתמודד עם פרשנות הרשות לסמכויות שניתנו לה; ממילא ברור כי אין לפרשו בדרך הסותרת את אמירותיו הברורות של בג"צ נקש, ובאופן המרע את מצבם של מחלקי הדואר שהם "עובדים".

     

  28. אנו קובעים לפיכך, בהתאם לפירוש שניתן להוראות החוק בבג"צ נקש; בהתאם להבהרתו המפורשת של השופט חשין כי אין בחוק המתקן כדי לפגוע בפרשנות שניתנה על ידו והוראות התיקון משתלבות עם פרשנותו; בהתאם לתכליתו הברורה של המחוקק כפי שעולה מהיוזמה לתיקון החוק, מדברי ההסבר ומדברי הכנסת שצוטטו לעיל; וכן מכל הטעמים שפורטו בהרחבה בבג"צ נקש ולפיהם אין להניח כי המחוקק התכוון להתיר לרשות (או לחברה) לשלול מעמד קוגנטי של עובד ממי שהוא כזה תוך פגיעה מהותית בזכויותיו, בתקנת הציבור ובעקרונות דיני העבודה - כי הוראת סעיף 46(ב) לחוק הדואר אינה קובעת חזקה חלוטה בדבר העדר יחסי עובד - מעסיק בין החברה לבין מחלקי דואר המועסקים על ידה בהיקף חלקי, ושאלת מעמדו של כל אחד ממחלקי הדואר כ"עובד" או "קבלן עצמאי" תוכרע על פי המבחנים הרגילים שנקבעו לצורך כך בהלכה הפסוקה.

     

  29. בהתאם לאמור לעיל, הפירוש שיש ליתן לסעיף 46(ב) לחוק הוא כי המחוקק החליט להגביל את ההרשאה הרחבה שניתנה על ידו במסגרת החוק המקורי לרשות (וכיום לחברה) לבצע את מטלות חלוקת הדואר באמצעות מיקור חוץ, וקבע - בין היתר נוכח השימוש שנעשה בהרשאה זו והפירוש הרחב שניתן על ידי הרשות לסמכויותיה - כי חלוקת דואר בהיקף של חצי משרה לפחות תבוצע אך ורק על ידי עובדיה הפנימיים של הרשות (וכיום החברה) ולא באמצעות גורמים חיצוניים כלשהם.

     

    רק ביחס לחלוקת דואר בהיקף נמוך (היינו בהיקף נמוך מחצי משרה של עובד הרשות) - ניתנה לרשות (וכיום לחברה) אפשרות לבצע מיקור חוץ (וכדוגמא - במצבים שהוזכרו בדיוני הכנסת, דוגמת חלוקה בהיקפים קטנים באזורים גיאוגרפיים מרוחקים שמבוצעת משך פרק זמן קצר), אך גם במקרים אלה היא אינה חייבת לעשות כן אלא רק מורשית לכך (והשוו לסיטואציה שנדונה בע"ע (ארצי) 40752-06-13 עראף סואעד - חברת דואר ישראל בע"מ (16.7.14)). בהתאם, ככל שהחברה בוחרת שלא לבצע מיקור חוץ להיקפי חלוקה קטנים אלא להעסיק לצורך כך עובדים משל עצמה בהיקפי משרה נמוכים - אין בכך כדי לפגוע במעמדם של מחלקי הדואר הללו כ"עובדים", ככל שהם כאלה מבחינה מהותית.

     

  30. לאור זאת, בין ביחס למועסק המבצע חלוקת דואר בהיקף מלא ובין ביחס למועסק המבצע חלוקת דואר בהיקף חלקי - אין בהוראת הסעיף כדי ליצור סטטוס של "עובד" או לשלול אותו, ומעמדו של המועסק ייקבע בהתאם לדיני העבודה והמבחנים שנקבעו לצורך כך בפסיקה - כפי שנקבע במפורש בבג"צ נקש ולא שונה במסגרת החוק המתקן. ההבדל הוא כי ביחס להיקפי חלוקה של חצי משרה ומעלה - אין עוד סמכות לחברה מכוח החוק לבצעם באמצעות קבלנים חיצוניים, וככל שתעשה כן תפעל בניגוד להרשאה שניתנה לה על ידי המחוקק.

     

    בהתחשב במסקנתנו זו, אין צורך כי נדון בטענותיו הנוספות של המערער, התוקפות את חוקתיותו של סעיף החוק ככל שיפורש בהתאם לעמדת החברה.

     

    האם מתקיימים יחסי עובד - מעסיק בין המערער לבין החברה?

  31. נוכח דחייתנו לעיל את פירושה של החברה (שאומץ על ידי בית הדין האזורי) להוראת סעיף 46(ב) לחוק, עלינו לעבור ולבחון אם מתקיימים יחסי עובד - מעסיק בין המערער לבין החברה לפי המבחנים הרגילים שנקבעו לצורך כך בהלכה הפסוקה. כידוע, מעמדו של מועסק כ"עובד" אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים, אלא על סמך מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה (ע"ע (ארצי) 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל, גלי צה"ל, פד"ע לו 625 (2001); ע"ע (ארצי) 1076/04 מדינת ישראל - אדם שוב (11.7.05); ע"ע (ארצי) 548/09 ישראל לוי - מוסך עלית לוי 93 בע"מ (22.11.09); ע"ע (ארצי) 31110-06-14 חגי דוד - יגאל אורמן (17.7.16)). בחינה זו של מהות היחסים נעשית בהתבסס על כלל מאפייני ההתקשרות, על פי המבחן המעורב אשר במרכזו עומד מבחן ההשתלבות (סטיב אדלר, היקף תחולת משפט העבודה - מכפיפות לתכלית, ספר גולדברג 17 (2001)).

     

  32. בית הדין האזורי לא בחן את מאפייני ההתקשרות מבחינה מהותית, נוכח הסתמכותו המוחלטת על הוראת החוק. בטיעוניה בפנינו החברה כמעט ולא ניסתה לטעון כי המערער אינו "עובד" לפי המבחנים המקובלים או כי קיימים הבדלים כלשהם בינו לבין מחלקי דואר אחרים המועסקים על ידה כ"עובדים", והתבססה בעיקר על פרשנותה לסעיף 46(ב) לחוק. ואכן, מהראיות שהובאו לפני בית הדין האזורי עולה כי מתקיימים במערער מאפיינים מובהקים של "עובד", ובכלל זאת ביצוע עבודה יומיומית וקבועה של חלוקת דברי דואר בהתאם ל"אזור חלוקה" והנחיות שניתנו לו על ידי החברה; בשעות עבודה שהוגדרו לו על ידי החברה (וראו לצורך כך את סעיף 6 להסכם); תוך פיקוח צמוד של ממונים שהם עובדי החברה (סעיף 2.14.8 לתצהירו); תוך השתלבות בתפקודו הרגיל של סניף הדואר; ללא מאפיינים של עסק עצמאי וכאשר אין לו מקום עבודה נוסף; תוך שהוא אחראי באופן אישי לביצוע המטלות (וראו בקשר לכך גם את סעיף 7 להסכם); תוך קבלת תמורה שעתית צמודה לתוספת היוקר בהתאם ל"זמן קצוב" שהוגדר על ידי החברה (סעיף 9 ונספח א' להסכם); מבלי שנטען כי העסיק עובדים או מחליפים מטעמו; מבלי שנדרש להשקעה כספית כלשהי או לסיכון כלשהו; וכאשר מערכת היחסים בין הצדדים נמשכת מזה תקופה ארוכה ותוך הסתמכות מצד המערער על עבודתו בחברה לצורך מחייתו ופרנסתו.

     

    לא בכדי, הוכר המערער כ"עובד" (אם כי לא של החברה עצמה) במהלך התקופה השנייה, בה לא חל שינוי כלשהו במאפייני העסקתו מלבד גודלו של אזור החלוקה והגדלה כתוצאה מכך של היקף המשרה. החברה אף הודתה כי הטעם היחיד לכך שהמערער לא נקלט כ"עובד" שלה ביום 1.10.05 הוא העדר תקנים, והעברתו כתוצאה מכך על ידה להעסקה פורמאלית באמצעות חברת כוח האדם. החברה אישרה אם כך כי מבחינה מהותית, לא חל שינוי במאפייני העסקתו של המערער בשלוש תקופות העסקתו, ויש בכך כדי לתמוך בכך שגם בתקופה הראשונה והשלישית - לא היה "קבלן עצמאי" אלא "עובד" (ע"ע (ארצי) 478/09 יצחק חסידים - עיריית ירושלים (13.1.11)).

     

  33. הסממנים להם טענה החברה בבית הדין האזורי כמצדיקים הכרה במערער כ"קבלן עצמאי" הם העובדה שנחתם עמו הסכם התקשרות כ"קבלן"; העובדה שלא נדרש להחתים כרטיס נוכחות; לא קיבל תג של החברה; אינו מקבל תשלומים בגין ימים בהם אינו עובד; לא נדרש להעביר אישורים בגין ימים בהם לא נתן שירותים בשל מחלה או חופשה; לא נדרש לבצע משימות נוספות פרט לחלוקת דואר; לא נדרש לקבל אישורים לביצוע עבודה פרטית; לא היה פיקוח על שעות עבודתו אלא על ביצוע העבודה בלבד; לא חלו עליו דיני המשמעת של עובדי החברה והוא לא נדרש לעבור בדיקות רפואיות טרם קליטתו; הוא לא שילם מסי ועד ולא הוזמן לאירועים שמארגן ועד העובדים; ואף לא קיבל תלושי שכר אלא "הודעות זיכוי" (סעיף 21 לתצהיר מר איציק אודאי מטעם החברה וסעיף 3ב' לסיכומיה בבית הדין האזורי).

     

    אלא, שכבר נקבע כי גם אם מועסק מסכים להגדרתו כ"קבלן עצמאי", מאשר זאת בהסכם, ופועל מבחינה חשבונאית ופורמאלית כ"עצמאי" - אין בכך כדי לסתור קיומם של יחסי עובד - מעסיק כאשר אלה מתקיימים לפי אמות המידה המהותיות של המבחן המשולב (ע"ע (ארצי) 1162/01 סמי בן חמו - המכון לפריון העבודה והייצור, פד"ע לח 433 (2002); ע"ע (ארצי) 176/09 ז'וז'ט מואב - תפנית וינד בע"מ (9.11.10); ע"ע (ארצי) 53053-01-13 פרסום גלזר בן חורין בע"מ - נמרוד דנל (19.10.15)). רובם ככולם של הסממנים עליהם הצביעה החברה הם תוצאה ישירה של החלטתה לראות במערער "קבלן עצמאי" ולנהוג מולו ככזה, ולפיכך אינם מלמדים על מהות מעמדו - ובחלקם אף משקפים את הפגיעה בו עקב העסקתו בדרך זו (דוגמת הדרתו מחסות ועד העובדים, אי קבלת תשלום בגין ימי היעדרות מוצדקים וכיו"ב). העד מטעם החברה מר אודאי אף אישר בחקירתו הנגדית כי "גם קבלן עצמאי וגם עובד שכיר עושים את אותה העבודה אבל ההתקשרות איתם היא אחרת" (עמ' 6 לפרוטוקול). אנו קובעים לפיכך כי מתקיימים יחסי עובד - מעסיק בין המערער לבין החברה לכל הפחות החל ממועד תחילת העסקתו על ידה בתקופה השלישית (1.12.06, וראו התייחסות לתקופה שקדמה לכך בהמשך), וכי המערער היה "עובד" גם בתקופה הראשונה והחל מיום 18.7.00.

     

  34. אשר לזהות המעסיק בתקופת העבודה השנייה, במהלכה הועסק המערער מבחינה פורמאלית על ידי חברת כוח האדם - החברה למעשה הודתה בטיעוניה כי המערער הועבר לחברת כוח האדם על ידי הרשות ומטעמיה, נוכח העדר תקנים, כאשר המשיך לבצע את משימות חלוקת הדואר בסניף הדואר באותה מסגרת וללא שינוי מלבד בהיקף המשרה. החברה אף אישרה כי סיום עבודתו של המערער בחברת כוח האדם נבע מהחלטה שלה עצמה (סעיף 16 לכתב ההגנה וסעיף 14 לתצהיר מר אודאי), ובהתאם החליטה להמשיך ולהתקשר עמו כ"קבלן עצמאי" בהיקף נמוך יותר (מבלי שהמערער קיבל לטענתו פיצויי פיטורים מחברת כוח האדם, ומבלי שנטען כי חברת כוח האדם ניסתה להציע לו עבודה אחרת בשורותיה).

     

    החברה אף לא התגוננה לגופן של טענות המערער לגבי תקופת העבודה השנייה והיותה מעסיקה או מעסיקה במשותף שלו במהלכה על כל המשתמע מכך, מלבד טענתה בפנינו כי מדובר בהרחבת חזית; עם זאת, כבר בכתב תביעתו טען המערער כי "היה בפועל עובד של הדואר" בתקופת העבודה השנייה (סעיף 4.2); כי לכל הפחות ולחלופין יש להכיר בחברה כמעסיקה במשותף שלו בתקופה זו ולזכותו "בכל הזכויות המגיעות לעובדי הנתבעת" (סעיף 4.4); וכי לחלופי חלופין הוא זכאי לזכויות המגיעות לעובדי החברה בתקופה זו מכוח הוראות חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם (סעיף 4.5). בהמשך לכך פירט המערער בתצהירו את דרישותיו הכספיות, לרבות בגין התקופה השנייה (סעיף 4.5), והחברה אף התייחסה לכך בתצהיר של גב' קוקה מטעמה. לא מצאנו לפיכך יסוד לטענת הרחבת החזית, וככל שהחברה סברה שיש צורך בצירופה של חברת כוח האדם לצורך דיון בזכויותיו של המערער בתקופה השנייה – היה עליה לבקש את צירופה. אנו קובעים לפיכך כי המערער היה עובד הרשות עד ליום 28.2.06 ועובד החברה החל מיום 1.3.06, במקביל ליחסי העבודה הפורמאליים שהתקיימו בינו לבין חברת כוח האדם בתקופה השנייה.

     

  35. מעבר לצורך נציין, כי "קו הגבול" שנקבע על ידי המחוקק במסגרת סעיף 46(ב) לחוק הוא "פחות מחצי משרה" (ההדגשה אינה במקור). בהתאם, מחלק דואר המועסק בהיקף של חצי משרה בדיוק (50%) אמור להיחשב כ"עובד" גם לפי גישת החברה, כאשר על פני הדברים המערער הועסק בתקופה השלישית (וייתכן שגם בתקופה הראשונה) בהיקף משרה של 50% לפחות. המערער העיד בתצהירו בקשר לכך כי הוא עובד 5.5-6 שעות ביום (סעיף 2.6), וגרסה זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית. בכתב הגנתה ציינה החברה כי החל משנת 2006 "אזור החלוקה של התובע צומצם שוב ל - 50% משרה" (סעיף 16), ובאופן דומה העד מטעמה מר אודאי השיב בחקירתו הנגדית ש"האזור של התובע מוגדר כחצי משרה" (עמ' 7 שורה 16 לפרוטוקול, וכך גם בחקירתו החוזרת בעמ' 9 לפרוטוקול), ורק בהמשך לכך תיקן ל"פחות מחצי משרה" (עמ' 7 שורה 20). גם בתצהיר הנוסף מטעם החברה, של גב' רונית קוקה, נערכו חישובים מתוך הנחה כי המערער מועסק בחצי משרה ולא פחות מכך.

     

    הגם שאין לכך עוד רלוונטיות לאור קביעותינו לעיל, אנו סבורים כי המערער עמד בנטל להוכיח כי לא עבד "פחות מחצי משרה", ומכאן שגם לפי פירושה של החברה להוראות החוק - אמורה הייתה לקלטו כ"עובד" וזאת לכל הפחות מתחילת התקופה השלישית.

     

    סיכום

  36. נוכח כל האמור לעיל, הערעור מתקבל ואנו קובעים כי מתקיימים יחסי עובד - מעסיק בין המערער לבין החברה החל מיום 1.3.06, וכי המערער הועסק כ"עובד" באותו סניף דואר עוד מיום 18.7.00 וברציפות החל מאותו מועד. על החברה להעביר לפיכך את המערער למעמד של "עובד" מן השורה וזאת לאלתר, בדרגה ובוותק התואמים את האמור לעיל. עניינו של המערער יוחזר לבית הדין האזורי לצורך בחינת השלכותיה הכספיות והמעשיות של קביעתנו בהתחשב בין היתר בשאלת ההתיישנות (ככל שנטענה ובהיקף בו נטענה), ולצורך בירור הסעדים ההצהרתיים והכספיים שנתבעו על ידו (לרבות בנוגע לבחינת מעמדו, זכויות פנסיוניות, הפרשי שכר וזכויות סוציאליות, חלות ההסכמים הקיבוציים ומשמעותם, טענתו בדבר רציפות זכויות והחבות שנטלה על עצמה החברה ביחס לתקופת העבודה ברשות (בין היתר מכוח סעיף 5 להסכם הקיבוצי מיום 7.12.05), דרישתו לפיצוי לא ממוני וכיו"ב).

     

    הצדדים ישוחחו ביניהם ויודיעו לבית הדין האזורי תוך 30 יום מהיום אם הצליחו להגיע להבנה כספית כוללת, או שמא נדרש לקבוע את התיק להמשך דיון.

     

    על פני הדברים, נשמעו ראיות בבית הדין האזורי גם בשאלות הכספיות שיש להכריע בהן, כך שאין צורך בשמיעת ראיות נוספות (אלא אם בית הדין האזורי יסבור אחרת על סמך בקשה שתופנה אליו מאחד הצדדים).

     

  37. סוף דבר - הערעור מתקבל כמפורט בסעיף 37 לעיל. ההוצאות בהן חויב המערער בבית הדין האזורי - בטלות.

     

    החברה תשא בהוצאות המערער בשתי הערכאות בסך של 25,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום (ללא קשר להמשך ההתדיינות בבית הדין האזורי) שאם לא כן ישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

     

    ניתן היום, כ"ג באלול תשע"ו (26 בספטמבר 2016) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

    Picture 3

     

    Picture 1

     

    Picture 1

    לאה גליקסמן,

    שופטת, אב"ד

     

    אילן איטח,

    שופט

     

    סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

     

    תמונה 5

    מר ויסאם עזאם,

    נציג ציבור (עובדים)

     

     

     

    תמונה 6

    מר עמית שטרייט,

    נציג ציבור (מעסיקים)

     

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ