אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> קביעה חשובה ביחס לסמכות בית הדין לעבודה לדון בתביעות פיצוי לפי החוק למניעת הטרדה מינית, מסוג אונס ומעשי סדום

קביעה חשובה ביחס לסמכות בית הדין לעבודה לדון בתביעות פיצוי לפי החוק למניעת הטרדה מינית, מסוג אונס ומעשי סדום

תאריך פרסום : 26/02/2017 | גרסת הדפסה

ע"ע
בית דין ארצי לעבודה
22314-01-14
19/02/2017
בפני השופטים:
1. יגאל פליטמן
2. סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה
3. לאה גליקסמן


- נגד -
המערער:
אלמונית
עו"ד דניאל ישראלי
עו"ד שני ישראלי
המשיבה:
1. אלמונית
2. מתיצבים בהליך: מדינת ישראל - היועץ המשפטי לממשלה ונציבות שוויון הזדמנויות בעבודה

עו"ד נדב דלומי
עו"ד דנה מנחה
עו"ד ג'נט שלום
פסק דין

 

הנשיא יגאל פליטמן

 

פתח דבר

  1. ערעור זה שלפנינו מעלה, בין היתר, את שאלת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בתביעות פיצוי שעילתן אונס או מעשי סדום המוגשות על פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998 (להלן גם – החוק).

שאלה זו הונחה לפתחנו במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם ונציגי הציבור מר יאיר טבת ומר דב אבדור; ס"ע 13799-05-10), שבו התקבלה תביעתה של המשיבה, ונקבע כי המערער ביצע בה מעשי הטרדה ואונס, שבגינם הוטל עליו לשלם לה פיצוי בסך 300,000 ₪, ולשאת בהוצאותיה בהליך בסך 50,000 ₪.

 

הרקע להליך

  1. המשיבה, אזרחית מולדביה, הועסקה כעובדת סיעודית באמצעות חברת "משמרות שירותי כוח אדם וסיעוד בע"מ" (להלן – חברת משמרות), החל מסוף שנת 2008. במחצית חודש דצמבר 2009 שובצה המשיבה לעבודה אצל המערער, ועבדה אצלו עד ליום 19.1.2010.

בהתאם לנטען בכתב ההגנה שהגישה חברת משמרות, המערער קיבל שרותי סיעוד מהמשיבה באמצעות חברת משמרות, בשעות שאושרו ומומנו על ידי המוסד לביטוח לאומי, שהיו כשעתיים ביום ארבעה ימים בשבוע. בשאר השעות, הועסקה המשיבה על ידי המערער ישירות. 

  1. לאחר סיום עבודתה אצל המערער, הגישה המשיבה תביעה לבית הדין האזורי, נגד המערער ונגד חברת משמרות, לתשלום הפרשי שכר וזכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתה אצל המערער וסיומה, וכן לפיצוי בסך 300,000 ₪ בגין מעשי הטרדה מינית אשר לטענתה ביצע בה המערער. בהמשך תוקנה התביעה ונתבע במסגרתה פיצוי בגין מעשי ההטרדה המינית בלבד, נגד המערער בלבד.
  2. בתביעתה טענה המשיבה, כי המערער הטיל עליה מורא ואיים עליה, ועשה בה מעשים חמורים המהווים הטרדה מינית, שבגינם היא זכאית לפיצוי הקבוע בחוק. לטענתה, כפה עליה המערער, בין היתר, קיומם של יחסי מין, שימוש באביזרי מין, לבוש מבזה וצפייה בסרטים פורנוגרפיים. כל זאת, תוך שהמערער הכה אותה והכאיב לה, כלא אותה בביתו, חילל את גופה, השפיל את רוחה ורמס את כבודה.
  3. המערער הכחיש מכל וכל את טענות המשיבה. לטענתו, מדובר בתביעת עובדת זרה נגד מעסיק, שכל מטרתה להרוויח כסף רב ככל הניתן בתקופת שהותה בארץ, תוך ניצול מערכת המשפט, בתי הדין והמעסיקים. המערער טען כי הוא אדם קשיש וחולה, וחסר מסוגלות פיזית לבצע את המעשים המיוחסים לו בכתב התביעה.
  4. עיקר המחלוקת בין הצדדים במסגרת ההליך בבית הדין האזורי סבה על שאלת התרחשותם של אותם מעשים מיניים מבזים שהמשיבה ייחסה למערער, וכפועל יוצא משאלה זו, שאלת הפיצוי הראוי למשיבה בגינם.

פסק הדין האזורי

  1. בפסק הדין האזורי בחן בית הדין בפירוט את גרסתה העובדתית של המשיבה אל מול זו של המערער, לאור העדויות והראיות שהוצגו לפניו, והגיע למסקנות הבאות:
  2. ראשית פירט בית הדין האזורי את סעיפי החוק הרלבנטיים, והדגיש כי בהתאם להלכת פלונית (ע"ע 178/06, ניתן ביום 4.11.2010; להלן – הלכת פלונית 2010) מעשה אונס הוא בגדר "הטרדה מינית" לפי החוק.
  3. אשר לתקופת העבודה – לגרסתה של המשיבה, הגיעה לישראל ביום 31.1.2008 והועסקה כמטפלת סיעודית אצל 3 מטופלים, טרם שהגיעה לעבוד אצל המערער, לטענתה, ביום 23.12.2009. תקופת עבודתה אצל המערער נמשכה שלושה שבועות בלבד. המערער טען מנגד, כי החלה לעבוד אצלו ביום 28.12.2009. בית הדין קבע, כי גרסת המערער אינה נתמכת בכל ראיה שהיא וסותרת את חקירתו במשטרה, ולפיכך העדיף את גרסת המשיבה שלפיה החלה לעבוד אצל המערער ביום 23.12.2009, כאמור.
  4. אשר להוכחת מעשי האונס הבהיר בית הדין בפתח דבריו, כי הדברים שהובאו לפניו חשפו מסכת התעללות קשה בין מטופל למטפלת זרה, אשר באה לסעוד אותו בחוליו, כאשר המטופל מנצל באופן ציני ואכזרי את יחסי המרות שביניהם, ואת מעמדה המוחלש של המשיבה בהיותה עובדת זרה, שאינה בקיאה בהלכות המדינה שאליה הגיעה על מנת לנסות ולהתפרנס בכבוד.
  5. בית הדין פירט את גרסאות הצדדים אשר לאופן התרחשות האירועים. לגרסתה של המשיבה, הודיעה לה עובדת חברת משמרות כי מצאה עבורה מקום עבודה ושתיהן יחד נסעו לביתו של המערער, וכשנכנסו שאלה אותו עובדת משמרות אם המשיבה מתאימה לו והוא השיב "זה טוב". לאחר מכן חזרה לביתו על מנת להתחיל בעבודתה אצלו, המערער שם את חפציה בחדר, קנה לה זר פרחים וכן קנה בקבוק וודקה ופיתות. ביום השני לעבודתה אצלו נתן לה המערער כסף לרכישת עץ אשוח בשביל הסילבסטר.

לגרסתה של המשיבה, מעשי ההטרדה המינית מצדו של המערער החלו בלילה השני לשהותה אצלו. לטענתה, לאחר שכבר נרדמה, בסביבות השעה 2:00 בלילה, התעוררה והרגישה אותו שוכב עליה. המערער היה ערום ותפס אותה בצוואר. כשהמשיבה שאלה "מה אתה עושה תשחרר אותי", הוא ענה "אני קניתי אותך את כלבה שלי". המשיבה איימה עליו שתלך ותתקשר לחברה, ולאחר מכן הוא קם והלך לחדר שלו. המשיבה לא נרדמה כל הלילה לאחר מכן. לפנות בוקר קרא לה המערער לחדרו. המשיבה סברה שהוא רוצה להתנצל בפניה, אולם המערער אמר לה ש"אם מישהו ידע ממה שקרה, לך לא יהיה טוב", ולאחר מכן אנס אותה תוך שהוא מושך בשערה וחונק אותה.

בהמשך, סיפרה המשיבה, המשיכו מעשי האונס והגיעו לתדירות של פעמיים ולעתים שלוש פעמים ביום, אולם היא פחדה להתלונן על כך, נוכח איומיו של המערער כי "תוך 24 שעות הוא ישלח אותי בחזרה הביתה", או שידאג להכניסה לכלא. על כן גם בהמשך, כאשר כבר אזרה מעט עוז לספר לחברתה על הקורות אותה, המעיטה מחומרת המעשים וסיפרה רק כי המערער מטריד אותה. המשיבה סיפרה כי לאחר האונס הראשון, שאירע בבוקרו של היום השלישי לעבודתה אצלו, ניסתה לברוח מהבית, אולם הדלת הייתה נעולה והמפתח היה בחדרו של המערער. לאחר מכן אישרה המשיבה כי המערער לא מנע ממנה באופן פיזי לעזוב את ביתו אלא נקט רק באיומים מילוליים, ואולם לדבריה "זה היה מספיק". בית הדין ציין כי תחושת פחד זו של המשיבה אושרה גם בעדותה של אחת מהעדות מטעם המשיבה, שציינה כי המשיבה פחדה מהמערער גם לאחר שעזבה את ביתו, ובשל כך אף סירבה לפנות לבית החולים או למשטרה.

עוד טענה המשיבה, כי המערער נהג לצבוט אותה עד כי גרם לה לסימנים כחולים בידיה. גרסה זו נתמכה בעדותה של אותה עדה, שציינה כי על כפות ידיה של המשיבה ועל זרועותיה היו כתמים כחולים וכך גם על גבי הגב והחזה, ומששאלה לפשר הסימנים, השיבה לה המשיבה כי אלה סימני צביטות והתעללות של המערער בה.

המשיבה הוסיפה וסיפרה כי המערער רכש עבורה לבוש אינטימי, עשה שימוש באביזרי מין והכריח אותה להשתמש בהם וכן חשף אותה לסרטים פורנוגרפיים.

  1. המערער מצדו, הכחיש באופן גורף את כל טענות המשיבה, הן לגבי מעשי האונס, הן לגבי מעשי ההטרדה המינית הפיזית והמילולית, והן החשיפה לסרטים פורנוגרפיים.

המערער ביסס את הגנתו בעיקר על שתי הטענות הבאות: האחת, היותו קשיש וחולה ומוגבל פיזית מלבצע את המעשים המיוחסים לו, בין היתר נוכח הפער בין מבנה גופו לזה של המשיבה; השנייה, טענות שונות בעניין אמינותה של המשיבה.

  1. בית הדין האזורי הבהיר, כי לא מצא מקום ליתן אמון בגרסתו של המערער.

אשר למצבו הפיזי של המערער קבע בית הדין, כי מהעדויות שהובאו לפניו עלה כי הדרך שבה בחר המערער להציג עצמו, בין היתר בהגיעו לאחד הדיונים יושב בכיסא גלגלים, אינה תואמת את הדרך שבה התנהל מחוץ לאולם בית הדין, ובתקופת עבודתה של המשיבה אצלו ולאחריה. המשיבה העידה לעניין זה, כי כשהגיעה לביתו של המערער ראתה איש מבוגר אבל חזק, עצמאי בכל התחומים ומסוגל לעשות הכול, לעתים אף רקד בבית והיה שותה וודקה ומשתכר.

עובדת בחברת כוח האדם דנאל אשר העידה מטעם המשיבה העידה, כי פגשה במערער כאשר עמדה בסמוך אליו בתור בבנק, והסבירה כי "הוא עומד אֵיתן. הוא לא נעזר במקל, לא נעזר במטפלת שלו הוא עמד יפה מאוד", ועדות דומה נשמעה גם מטעם עדה נוספת.

בית הדין העיר, כי אכן, בהסתכלות חיצונית על שני הצדדים מצא מצד אחד גבר מבוגר וצנום אשר הובא לבית הדין בעודו יושב בכיסא גלגלים, ואשר הציג לבית הדין תיק רפואי עב כרס המפרט תחלואים רבים, ומנגד, ניצבה המשיבה שבמבט חיצוני נראתה אישה חזקה ובריאה בגופה. אולם, הסביר בית הדין, במראה עיניים לא די, ואין לומר כי באפשרות הפיזית הלכאורית של המשיבה להתנגד למעשים המיוחסים למערער, יש כדי להכריע לגופו של עניין בשאלת עצם התרחשותם של אותם מעשים, שכן ידוע כי אין ביכולת פיזית להתנגד למעשים כשלעצמה כדי להעיד בהכרח על הילך נפשי המאפשר זאת. בית הדין הבהיר כי מהימנים עליו דברי המשיבה בהקשר זה שלפיהם לא היה בה כוח להתנגד למעשים שכן  "כאשר אומרים לך כל יום שאת זבל, את כבר לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר ... הוא היה אומר לי שאין לי אף אחד כאן ואף אחד לא יאמין לי", וכן נוכח חששה המתמיד של המשיבה שכבר תואר קודם נוכח איומיו של המערער.

עוד ציין בית הדין, כי המערער עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי התקלח בעצמו וכי לא נעזר במשיבה בשימוש בשירותים, וכן בהקלטות שהוצגו לבית הדין נשמע המערער כשהוא אומר "אני רוצה לרקוד... לרקוד עם ....".

נוכח האמור קבע בית הדין כי אף שאין חולק שהמערער סובל ממחלות רבות, הוא לא היה מוגבל בהתנהלותו בבית ומחוצה לו, בניגוד למצג שניסה להציג לבית הדין.

  1. בית הדין קבע, כי ככלל, עדותה של המשיבה עשתה עליו רושם מהימן, ואף שהייתה נסערת בעת מתן העדות וזו לוותה בלא מעט פרצי בכי, ניתנה עדותה באופן סדור, עקבי ותואם את גרסאותיה הן במשטרה והן בתצהיר עדותה הראשית, וכן כי גרסתה של המשיבה נתמכה בראיות נוספות. מנגד, קבע בית הדין, ממכלול הראיות שהובאו לפניו עולה, כי המערער הציג התנהלות של אדם ערמומי ומניפולטיבי השולט בסביבתו על פי צרכיו וגחמותיו. כך בהתנהלותו מחוץ לכותלי בית הדין וכך באופן שבו השיב בחקירתו בבית הדין.
  2. אשר ליכולתו הפיזית של המערער לבצע את המעשים המיוחסים לו, הזכיר בית הדין כי לטענת המשיבה, היה המערער נוהג לאנוס אותה פעמיים – שלוש פעמים ביום. בית הדין פירט, כי מהתיק הרפואי עב הכרס שהמערער הציג לפניו, עלה כי המערער רכש כדורי ויאגרה. כאשר עומת המערער עם עובדה זו, הכחיש תחילה כי נהג ליטול כדורים מסוג זה או דומה, נוכח בעייתו הלבבית. בהמשך טען כי הכדורים נרכשו לפני זמן רב, טרם שפגש במשיבה. עם זאת, הסביר בית הדין, עיון ברישומים הרפואיים של המערער העלה כי ביום 25.12.2009, דהיינו - יום או יומיים לאחר שהחלה המשיבה לעבוד בשירותו, רכש המערער קופסת כדורי ויאגרה, ובשבוע שלאחר מכן, ביום 3.1.2010, רכש קופסת כדורים נוספת. משהוצגה עובדה זו למערער, שינה את גרסתו וטען כי רכש את הכדורים עבור חברים, אולם סירב לפרט את שמותיהם. בהמשך חקירתו שינה המערער את גרסתו שוב, וטען כי האורולוג המשיך לרשום לו את הכדורים למרות שלא עזרו לו, וכי נטל את הכדורים מפני שיש לו בת זוג. בית הדין העיר, כי זכרה של אותה בת זוג נטענת לא בא לפניו עד כה ואף לא לאחר מכן במסגרת חומר הראיות שהוצג לפניו, וכן ציין, כי הרישומים של רכישת שתי קופסאות ויאגרה בתוך שבוע ימים מיד לאחר הגיעה של המשיבה לבית המערער, עולים בקנה אחד עם טענות המשיבה ביחס לאופי ותכיפות היחסים המיניים שנכפו עליה.
  3. אשר לניסיונותיו של המערער לערער את אמינותה של המשיבה קבע בית הדין, כי הוא מעדיף את גרסתה של המשיבה במלואה, נוכח סתירות בעדותו של המערער, בין היתר, כפי שפורט לעיל, ותמיכות לגרסתה מתוך עדותו של המערער עצמו, ואשר נתמכו גם בשאר חומר הראיות. בית הדין הסביר, כי מטבע הדברים, הוכחתן של טענות מהסוג שהועלו במסגרת תיק זה, קשות להוכחה, אלא שהמשיבה הציגה לבית הדין ראיות שונות המשתלבות כולן לכדי מארג כולל של גרסה אמינה וסדורה ואשר תמיכה להן מצויה בין היתר גם בגרסאות המערער עצמו.
  4. בית הדין פירט, כי המערער הכחיש מכל וכל את גרסת המשיבה, וטען כי היא אישה מופקרת, מפוקפקת ודוחה שנהגה להשתכר מרבית שעות היממה, וכי טענותיה בדויות מראשיתן ועד אחריתן. כאמור, המערער טען תחילה כי מצבו הגופני אינו מאפשר כלל קיומם של יחסים מיניים, וכי אף במשטרה, במסגרת העימות שהתקיים בין הצדדים, הצהיר המערער כי לא קיים כלל יחסי מין עם המשיבה, גם לא בהסכמה. במסגרת ההליך בבית הדין טען ב"כ המערער, כי הציע לו לגשת לרופא על מנת לקבל חוות דעת רפואית הקובעת כי הוא אינו מסוגל לקיים יחסי מין, אולם המערער סירב מאחר שהוא התבייש.
  5. בהמשך, במסגרת חקירתה הנגדית של המשיבה, העלה המערער גרסה שלפיה המשיבה היא זו אשר כפתה עליו קיומם של יחסים מיניים, אולם גם גרסה זו לא הייתה עקבית.

בתחילה טען המערער כי המשיבה נהגה להסתובב בביתו ערומה, רדפה אחריו לחדרו וביקשה ממנו לקיים עמה יחסי מין וניסתה לפתותו באמצעים שונים. המערער טען כי סירב להצעותיה וניסה לדחות אותה מעליו, שכן לטענתו המשיבה לא אסטטית והוא נגעל ממנה.

בית הדין קבע, כי תחילה טען המערער שאין הוא מסוגל לקיים יחסי מין וכי מעולם לא קיים יחסים שכאלה עם המשיבה, גם לא בהסכמה, אולם לאחר מכן שינה את גרסתו וטען כי המשיבה ניסתה לכפות עליו מגעים מיניים וכי הוא דחה את ניסיונותיה.

  1. אשר להקלטות – לפני בית הדין קמא הוצגו הקלטות מטעם המשיבה, שלדבריה נעשו בעת שאירעו מעשי האונס, וכן צירפה המשיבה תמלול של ההקלטות. המערער התנגד להגשת ההקלטות והתמלול בטענה, כי אין כל ראיה שההקלטות מקוריות וכי אין הן יכולות להוות ראיה מהימנה. בית הדין ציין, כי ב"כ המערער סירב להאזין להקלטות בטרם שהסתיימה חקירת המשיבה, ועל כן לא עומתה המשיבה עם תוכן ההקלטות. עם זאת, משנתבקשה המשיבה להסביר כיצד ידעה להקליט את מעשי האונס בזמן אמת, השיבה "אני הייתי בחדר והוא התחיל לצעוק ולקרוא לי ... התור שלך הגיע, אז ידעתי בדיוק למה אני הולכת".

בית הדין ציין, כי בתחילה טען המערער שהוא אינו מזהה את קולו בהקלטות, ובהמשך טען כי יש לו ספקות לגבי זיהוי הקול. לבסוף כאשר נשאל "אתה מזהה את הקול?" השיב "לא באחוז גבוה."

בתום הדיון בבית הדין האזורי נבחנה האפשרות לערוך בדיקה של זיהוי קול של הדוברים בהקלטות, אך לאחר הפסקה הודיע ב"כ המערער כי נוכח העלויות הכספיות המערער מוותר על זיהוי הקול ועל טענותיו בעניין זה, אולם ביקש אישור שהקלטות לא ערוכות.

המערער טען, כי אין מקום לקבל את ההקלטות כראיה, שכן המשיבה לא ערכה בדיקה אותנטית על מנת להוכיח שההקלטות אינן "מבושלות" ולא צירפה להן תמלול מקצועי. המערער טען, כי ההקלטה עברה מספר גלגולים, כאשר ההקלטה המקורית בוצעה על גבי מכשיר הטלפון הנייד של המשיבה, משם העתיקה את הקבצים למחשב ואז כביכול צרבה אותם על גבי הדיסק. לעמדת המערער, הפרקליטות קבעה כי ההקלטות חסרות כל ערך ראייתי ואין הן יכולות לשמש הוכחה לדברים שאירעו במציאות. 

בית הדין קבע, כי אכן הצדק עם המערער כי התקליטורים שהוצגו הם העתק של קובצי מחשב שהועתקו ממכשיר הטלפון הנייד של המשיבה, ועל פניו, ההקלטות אינן עומדות בתנאי הקבילות שנקבעו בפסיקה. עוד קבע, כי אכן, הצדק עם המערער כי לא הוצגה כל ראיה חותכת היכולה להעיד כי התקליטור לא נערך בטרם שהוגש לבית הדין. עם זאת קבע בית הדין, כי בבואו להכריע בסוגיית מהימנותן של ההקלטות, ולאור המגמה הגוברת בפסיקה למעבר מבחינת קבילות ראיות לבחינת משקלן, הרי שמקום שבו קיימת ראיה חיצונית אחרת למהימנותם של עותקי השיחות, לא מן הנמנע כי די יהא בראיה חיצונית זו כדי לאשש את מהימנות ההקלטה וליתן לה משקל. בית הדין קבע, כי תמיכה זו נמצאה לו בעדות המערער עצמו כאשר התייחס להקלטות.

המערער, בתגובותיו לאנחות הכאב הנשמעות בהקלטה, ציין כי יכול להיות שהמשיבה "הייתה אתו" ועשתה זאת בכוונה. בתשובתו זו ולאחר שזיהה את קולו, הודה המערער למעשה בקיומם של מגעים מיניים בין הצדדים, וזאת בסתירה לגרסתו המוקדמת שלפיה מעולם לא קיים עם המשיבה יחסי מין.

בשלב זה, פירט בית הדין, שב המערער וטען כי ההקלטות נערכו על ידי המשיבה, וביקש את בדיקתן. משכך, ומשנטען כי ההקלטות הועתקו על ידי המשטרה, נתבקשה המשטרה למסור חוות דעת מומחה לזיהוי קול. באותה חוות דעת נקבע כי "לא ניתן לקבוע באם קטעי השיחה הנ"ל הינן כפי שהוקלטו במקור או עברו שינויים כלשהם". על יסוד חוות דעת זו ביקש המערער לפסול את ההקלטות. בית הדין לא מצא מקום לקבל את טענת המערער. לטעמו, אין בהעדר אישור המשטרה כדי לפגום במהימנות גרסת המשיבה, שכן לאחר ששמע את גרסת המערער ועדותו לא יכול היה ליתן בהן כל אמון. בתחילה, הכחיש המערער מכל וכל כי ראה אי פעם את המשיבה כשהיא ערומה. בהמשך, הודה שראה אותה בעירום, אך טען כי הדבר נעשה מיוזמתה ובאלימות מצידה. המערער הכחיש כל יכולת פיזית לקיומם של יחסי מין, אולם גרסתו זו הוכחה כחסרת בסיס. לבסוף, הודה המערער כי הקול בהקלטות הוא קולו שלו וכי המשיבה נאנחה אנחות כאב בכוונה. על רקע האמור ולאחר ששמע את ההקלטות קבע בית הדין, כי הטענה שההקלטות נערכו על ידי המשיבה לאחר תכנון מוקדם אינה סבירה בעיניו, וכי טענתה של המשיבה כי בחרה להקליט את הדברים מתוך מצוקה אמתית מהימנה עליו.

בית הדין ציין עוד, כי המערער אישר כי קולו הוא זה שנשמע בקלטות, וכי מהדברים שנשמעו בהקלטות עולה בבירור כי המערער הוא זה שיזם את המגעים המיניים בין הצדדים, ללא הסכמת המשיבה ותוך כדי כפייתה לבצע מעשים מיניים הן כדרך הטבע והן שלא כדרך הטבע. בית הדין העיר כי ההקלטות קשות לשמיעה, ולכל אורכן נשמעות גניחותיו של המערער, ולפחות בשלושה אירועים שונים, נשמעת המשיבה כשהיא מציינת שוב ושוב "בולנה" (כואב), בוכה ונאנקת מכאב תוך שהמערער גוער בה "שקט, שקט". כמו כן נשמעים מפי המערער בהקלטות ביטויים המעידים שאין כל שחר לטענה שהיחסים המיניים נכפו עליו על ידי המשיבה, וכן נשמע המערער כאשר הוא אומר למשיבה מילות תאווה, אשר מפאת גסותם מחד וכבודם של האנשים מאידך, לא מצא בית הדין מקום להעלותם על הכתב כלשונם במסגרת פסק הדין.

בהמשך נשמע המערער כאשר הוא נותן למשיבה הוראות פעולה, כולל שימוש באביזרי מין, ולבסוף, תוך כדי קיומם של יחסי המין, מתווה המערער את תכניותיו למעשים שברצונו לעשות עם המשיבה באותו הלילה. 

לסיכום עניין זה קבע בית הדין, כי מחוות דעת מעבדת המשטרה לא נתקבל אישור חד משמעי כי הקלטות אינן ערוכות, אך גם לא נקבע ההיפך. כל שנקבע הוא כי מכיוון שאין מדובר בהקלטה המקורית לא ניתן ליתן חוות דעת. עם זאת, משהמערער אישר כי מדובר בקולו בהקלטות, ודי במילים שנאמרו בהן כשלעצמן כדי להוות משום שיח שהוא עצמו בגדר הטרדה מינית, משהרחיק עצמו המערער מכל מעשה מיני שהוא, ואט אט חזר בו מגרסתו זו תוך שהוא מעלה גרסאות חלופיות, ולאור המעבר מכללים של קבילות לכללים של משקל על מנת להגיע לחקר האמת – מצא בית הדין כי יש ליתן אמון מוחלט בדברי המשיבה, אשר נתמכים בדברים העולים מההקלטות.

  1. בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי מצא חיזוק למסקנתו בדבר העדפת גרסת המשיבה גם בראיות שהוצגו לפניו בנוגע להתנהלותו הקודמת של המערער. בית הדין פירט, כי מהעדויות שהובאו לפניו עלה, כי מספר מטפלות שהועסקו אצל המערער בעבר כבר העלו נגדו תלונות בגין הטרדה מינית, כי המערער נהג לרכוש מתנות עבור המטפלות וסירב כי יטפל בו גבר.
  2. אחת העדות שנשמעו מטעם המשיבה, המשמשת כעובדת סוציאלית במט"ב, סיפרה כי דיווחה למשרד הרווחה על התנהלות המערער, שניכר כי אינו מבין את תפקידן של המטפלות, והודיעה כי חברת מט"ב מפסיקה לתת שירות למערער. בחקירתה הנגדית סיפרה אותה עדה כי בין העובדות הזרות שובצו אצל המערער גם שתי מטפלות ישראליות, אשר לא העלו כל תלונה של הטרדה מינית.

דברים דומים נשמעו גם מפיה של עדה אחרת, עובדת סוציאלית במחלקה לקשיש בעירייה, אשר העידה כי הגיעו אליה פניות של חברות סיעוד שונות אשר הצביעו על יחסים שאינם מקובלים בין מטופל למטפל אצל המערער. לטענתה, הפנתה את הדברים למוסד לביטוח לאומי.

  1. בית הדין בחן רישום שנערך על ידי המוסד לביטוח לאומי ביום 2.8.2007, שלפיו "..הנ"ל עצמאי בתפקוד, מגיע לבד לקופת חולים, הצהיר כי הוא יוציא מטפלת מביטוח לאומי ל-24 שעות שגם תעניק לו שירותי מין". רישום נוסף שנערך על ידי אחראית מטעם חברת אתגר מעלה כי המערער דרש מטפלת ממוצא אירופאי, בהירת עור ויפה שתראה אסתטית וייצוגית, ודיווח של חברת תגבור למוסד לביטוח לאומי מיום 19.8.2010, מצביע על הצבת מספר מטפלות אצל המערער אשר ביקשו לשחרר אותן מטיפול בו בטענה כי קשה מאוד לעבוד אצלו. אחת המטפלות דיווחה כי המערער ביקש ממנה להציג עצמה בפני משפחתו כ"ידידה", וכאשר הזמין אותה לראות תמונות של נכדיו במחשב, פתח בפניה סרט פורנוגרפי. בעקבות זאת ביקשה חברת תגבור לשלוח למערער שתי מטפלות שתעבודנה אצלו בו זמנית, אולם המערער סירב להצעה בגסות ובקללות.
  2. בית הדין קבע, כי אמנם אין ללמוד מרישומים אלה דבר לעניין התרחשותם של המקרים מושא הליך זה, אולם יש בהם כדי להעיד על הילך רוחו של המערער, על כך שהתנהלותו אינה חדשה ולגורמים המטפלים בענייניו הייתה ידיעה מוקדמת על כוונותיו. בית הדין פירט, כי נוכח האמור ונוכח תגובותיו של המערער לטענות לגביו, עולה כי המערער ראה במטפלות, מעבר לתפקידן בסיוע בבית, כלי לסיפוק יצריו המיניים.
  3. אשר לטענת המשיבה כי המערער נהג לחשוף אותה לסרטים פורנוגרפיים הסביר בית הדין, כי גם בגרסתו של המערער בעניין זה חלה התפתחות במהלך ההליך. תחילה טען המערער כי הוא אינו צופה בסרטים אלה, היות שבשעה שהם מוקרנים הוא כבר ישן. בהמשך טען כי הוא צופה בהם תוך שהוא משתמש באוזניות ולבסוף הוסיף כי הדבר נעשה רק כאשר דלתו סגורה. בית הדין קבע, כי ניתן למצוא בעדותו זו של המערער משום תמיכה לגרסת המשיבה כי המערער נהג לצפות בסרטים פורנוגרפיים וכי חשף אותה לחומר זה בניגוד לרצונה.
  4. בית הדין הוסיף וקבע, כי גם טענת המשיבה שלפיה המערער רכש עבורה ביגוד אינטימי הייתה מהימנה עליו, נוכח הודאתו של המערער כי הלך עמה לקניות, וקבע כי טענת המערער כי לא היה מעורב בבחירת הפריטים אינה מהימנה עליו.
  5. אשר למצבה של המשיבה בסיום עבודתה אצל המערער, העידה בתו של מטופל קודם של המשיבה, אשר לאחר שנפטר עברה המשיבה לעבוד בבית המערער, כי המשיבה יצרה עמה קשר טלפוני שלוש פעמים בתקופת שהותה בבית המערער, פעמיים לבקשת המערער והפעם השלישית הייתה ביום שבו עזבה המשיבה את בית המערער, שבה התקשרה אליה המשיבה בבכי ואמרה לה שתארוז את חפציה ותבוא לביתה. אותה עדה העידה, כי כאשר הגיעה אליה הייתה המשיבה רועדת כולה ומאד אדומה, ולבסוף סיפרה לה כי המערער אנס אותה והתעלל בה. כאשר העדה ביקשה מהמשיבה לפנות למשטרה או לבית חולים, המשיבה סירבה מפני שפחדה מהמערער כי לטענתה "הוא מכיר את כל השוטרים". עוד סיפרה, כי ראתה סימנים כחולים לאורך זרועותיה של המשיבה, על כפות ידיה ועל חזה וגבה, וכי ראתה בפניה אדם במצוקה. כאשר שאלה את המשיבה לפשר הסימנים הכחולים השיבה זו כי המערער התעלל בה, אנס אותה, צבט אותה, הכאיב לה וכמעט חנק אותה.
  6. המערער טען כי עדות זו מגמתית נוכח החברות הקרובה שבין העדה למשיבה, וכן טען כי בחירתה של המשיבה שלא לפנות למשטרה או לבית חולים מערערת את מהימנותה.
  7. בית הדין האזורי קבע, כי בחירת המשיבה שלא לפנות לקבלת סיוע רפואי או משטרתי, אין בה כדי להעיד על מהימנות גרסתה, משבמקרים רבים בוחרות נפגעות שלא לפנות לקבלת סיוע מזרים, ובוודאי כך הדבר במקרה שלפנינו, נוכח איומיו החוזרים של המערער כי יש לו "ידיים ארוכות" ומהלכים בכל מקום.
  8. המערער הוסיף וטען לגבי אמינות המשיבה, כי עדותה לא הייתה איתנה ורציפה, וכי השיבה פעמים רבות במהלך חקירתה הנגדית "לא זוכרת" או "לא יודעת". בית הדין קבע, כי תשובות מסוג זה ניתנו על ידי המשיבה בנוגע למועדים של עניינים או פעולות ספציפיות, או לגבי פעולות או הלך רוח של אחרים, וכי מדובר בעניינים שאינם בליבת המחלוקת ואינם נוגעים לאירועים הנטענים על ידי המשיבה, ולכן אין בכך כדי לערער את אמינותה.
  9. עוד טען המערער, כי למרות שהיו למשיבה אין ספור הזדמנויות להעלות בפני חבריה ומכריה, וכן לפני בן זוגה, את מקרי האונס לכאורה, היא בחרה שלא לעשות כן, ומכאן ניתן ללמוד שמדובר בבדיה.
  10. בית הדין דחה גם טענה זו, והסביר כי מן המפורסמות הוא, כי אישה שעברה אירוע של הטרדה מינית, קל וחומר אירוע של אונס, אינה ממהרת לשתף אחרים בקיומו של אירוע זה ולעיתים עולה הדבר רק לאחר שנים רבות. אין בכך כדי לגרוע מאמינותה של האישה בעת שבוחרת היא בסופו של דבר לשתף אחרים במה שעבר עליה, ומנגד אין בכך כדי להפחית מהנטל המוטל עליה להוכיח את טענותיה.
  11. המערער הוסיף וטען בעניין אמינותה של המשיבה, כי היא עצמה הודתה כי הייתה יכולה לצאת בכל עת, ואף נהגה לצאת בלילות עם בני מיעוטים. אלא ,שהיא בחרה שלא לעזוב עד שהקליטה את המערער, ורק אז הפך הפחד שלה ממנו ללא רלבנטי, ואזרה אומץ לצאת מהבית.

בית הדין לא מצא מקום לקבל גם טענות אלו, שכן המערער לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בגרסתו כי היו למשיבה מערכות יחסים עם אחרים למעט בן זוג קבוע, וניסיונו של המערער להציג את המשיבה כמי שמנהלת אורח חיים מופקר, אינו עולה בקנה אחד עם הראיות שהוצגו בהליך. מכל מקום, הבהיר בית הדין, גם אם טענות אלו נכונות, אין בכך כדי להמעיט ממעשיו של המערער.

  1. בית הדין מצא את טענת המשיבה, שלפיה המערער הפחיד אותה ואיים עליה לבל תעז להתלונן על מעשיו בפני איש, מהימנה. בית הדין מצא כי המערער איים על המשיבה שיש לו "ידיים ארוכות בכל מקום", וכי "יש לו בכל מקומות אנשים שהוא מכיר ותוך 24 שעות הוא יכול לגרש אותי מהארץ. הוא יכול להתקשר למשטרה ולהודיע שגנבתי ממנו כספים." בית הדין התרשם, כי פחדה של המשיבה לעזוב את בית המערער היה אמתי לאור יחסי המרות המובנים שביחסי עובד ומעסיק, המתעצמים שבעתיים לאור יחסי התלות של עובדת זרה במעסיקה, המחזיק למעשה באפשרותה להמשיך לשהות בארץ.
  2. אשר לעדויות שנשמעו מטעם המערער קבע בית הדין, כי לא מצא כי יש בעדותם להוסיף דבר. כך, למשל, בנוגע לעדותה של מי שהייתה מטפלת של המערער במהלך ההליך בבית הדין האזורי, שהועסקה אצלו באופן פרטי בהיקף של 4 שעות בשבוע, כאשר כחודש לאחר תחילת עבודתה הותקנו בבית המערער מצלמות. בית הדין קבע, כי נוכח העולה מהראיות, כי המערער לא נהג להטריד מטפלות ישראליות, הרי שאין כל משמעות לעדותה.
  3. עוד העיד בנם של מטופלים קודמים של המשיבה, אשר העיד כי פוטרה עקב חשד לגניבת כסף מבית הוריו, ואשר אישר בעדותו כי לא הוגשה תביעה נגד המשיבה בעניין זה וכי אינו יודע אם אכן כך היה. אותו עד העיד על אפיה העצבני והצעקני של המשיבה בעבודתה כמטפלת, כך לטענת המערער. בית הדין הבהיר כי אפיה של המשיבה אינו רלבנטי לטענותיה במסגרת הליך זה, וכי אין בכך כדי להשליך על מהימנות גרסתה.
  4. לסיכום הדברים עד כה קבע בית הדין, כי המשיבה הרימה את הנטל להוכיח את טענותיה, שלפיהם ביצע המערער כלפיה במשך כשלושה שבועות ומידי יום ביומו מספר פעמים ביום, מעשים של הטרדה הן בחשיפה לסרטים פורנוגרפיים, הן במעשים מגונים בכוח, והן במעשי סדום ואינוס. בגין מעשים אלה, זכאית המשיבה לפיצוי.
  5. אשר לפיצוי קבע בית הדין, כי בהלכת פלונית 2010 נקבע כי במקרים חמורים, העולים כדי תקיפה מינית חמורה כמו אינוס או מעשה סדום ואף מעשה מגונה בכוח, יש לראות כל מעשה כעומד בפני עצמו ויש לפסוק סכום פיצוי נפרד בגין כל אחד מהמעשים, וממילא כך הדבר כאשר מדובר במעשים הניתנים לתיחום בזמן.
  6. בית הדין פירט את עדותה של המשיבה לעניין מצבה הנפשי בעקבות האירועים הקשים שעברה, ובין היתר על ההשפעות הפסיכולוגיות של מסכת ההתעללות שחוותה והשפעת הדברים על יחסיה עם בן זוגה. בית הדין פירט כי במהלך חקירתה הנגדית נשאלה המשיבה לאיזה נזק בדיוק היא טוענת, שהרי לא נגרם לה כל נזק. בית הדין הדגיש, כי המשיבה אינה חייבת להצביע על כל פגיעה שנגרמה לה, אלא בהתאם להוראות החוק, די בעצם ביצוע המעשה כדי לחייב את המטריד בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של עד 50,000 ₪ בגין כל אירוע נפרד של הטרדה, לפי סעיף 6(ב) לחוק, כביטוי לחומרת המעשים. 
  7. בית הדין קבע, כי חומרת המעשים שהוכחו לפניו על נסיבותיהם, מצדיקים את פסיקת מלוא הפיצוי שאותו תבעה המשיבה, אשר הועמד על סך של 300,000 ₪. בית הדין הבהיר, כי לצורך פסיקת הפיצוי בשיעור זה די היה בהוכחת 6 אירועים, וכי מהחומר שהוצג לפניו שוכנע כי המערער ביצע מעשים במספר העולה באופן ניכר על המספר הנדרש לצורך פסיקת הפיצוי בשיעור זה. עוד העיר בית הדין, כי לו היה נדרש לפסוק פיצוי נפרד בגין כל מעשה, היה פוסק סכומים גבוהים במידה ניכרת, נוכח הנסיבות החמורות שהוכחו, תוך ניצול מעמדה המוחלש של המשיבה.
  8. בסיום פסק דינו דחה בית הדין האזורי טענות נוספות שהעלה המערער במסגרת ההליך, כגון מיצוי הליכים וקיזוז סכומים שונים שלטענת המערער שילם למשיבה, וכן העיר כי לא מצא צורך להידרש לחוות דעת רפואית שהגיש המערער הקובעת כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין, שכן זו ניתנה ביום 11.3.2012, ומשכך אינה רלבנטית למועד ביצוע המעשים ואף לא למועד שמיעת עדותו של המערער.
  9. נוכח כלל האמור, חייב בית הדין האזורי את המערער לשלם למשיבה פיצוי בסך 300,000 ₪, וכן לשאת בהוצאותיה בתביעה בסך 50,000 ₪.

מכאן הערעור שלפנינו.

 

הערעור

  1. בהחלטה מיום 19.5.2014 חויב המערער בערובה להבטחת הוצאותיה של המשיבה בערעור בסך 10,000 ₪.
  2. במסגרת הערעור הסביר המערער, כי הערעור הוגש בעיקר על מנת לטהר את שמו, שכן לדידו שגה בית הדין קמא כאשר הרשיעו במעשים בעלי אופי פלילי חמור, וגזר עליו לשלם למשיבה סכומי עתק כפיצוי ללא הוכחת נזק. לגופו של עניין טען המערער כי השיהוי הרב והבלתי מנומק במתן פסק הדין, כשנה ושמונה חודשים לאחר הגשת סיכומי הצדדים, גרם לו לעינוי דין והסב לו נזק כספי גבוה, שכן בין לבין תוקן החוק באופן שהעלה את סכום הפיצוי לפיו ללא הוכחת נזק ל-120,000 ₪, עובדה שללא ספק השפיעה על הסכום שנפסק לחובתו בפסק הדין. עוד טען, כי נעשה הליך פסול של הכשרת ראיות – ההקלטות שהגישה המשיבה, וזאת במיוחד לנוכח עמדת משטרת ישראל שלפיה לא ניתן לאשר כי ההקלטות אותנטיות. לכל הפחות, טען המערער, היה על בית הדין ליתן לאותן הקלטות משקל פחות ביחס לשאר הראיות, וזאת במיוחד נוכח העובדה שדבר קיומן של ההקלטות לא עלה במסגרת ההליך עד לשלב הגשת תצהירי העדות הראשית, והמשיבה לא סיפרה אודותן לאף אחד מהעדים.

המערער הוסיף וטען, כי בית הדין קמא חרג מסמכותו כאשר קבע כי ביצע מעשים נפשעים של אינוס והטרדה בכפייה, שכן כתב התביעה הוגש בעילה של הטרדה מינית בלבד, והמילה אונס לא נזכרה בו. כל זאת, עוד בטרם הורשע בהליך הפלילי שנפתח כנגדו, ובאופן שעלול להשפיע על תוצאותיו. 

המערער טען עוד, כי המשיבה לא הוכיחה אף לא שני אירועים נפרדים של הטרדה מינית, וודאי שלא שישה אירועים כאלו, כקביעתו של בית הדין האזורי, ולפיכך, משהמשיבה עבדה אצלו בסך הכול 13 ימים, ובהתאם לדעתו הנשיא (בדימוס) אדלר בהלכת פלונית 2010, היה מקום לקבוע כי מדובר במסכת עובדתית אחת, ולפסוק פיצוי בהתאם.

המערער טען כי פסק הדין האזורי ניתן באופן מגמתי ובלתי מידתי, ותוך רצון לקדם מטרה חברתית על גבו של המערער.

לסיום טען המערער כנגד סכום ההוצאות הבלתי ריאלי והחורג מהמוסכמות שנפסק לחובתו, נוכח היותו של ההליך רגיל ובלתי מסובך במיוחד, ובהתחשב בשכר המינימאלי המומלץ של לשכת עורכי הדין בתביעות כספיות בסכום זה.

  1. המשיבה תמכה בסיכומיה בנימוקי פסק הדין קמא, והשיבה לטענות המערער. המשיבה טענה, כי המערער אינו מתייחס ישירות לקביעות בית הדין קמא בדבר חומרת מעשיו, אלא מנסה לעקוף את ההתמודדות עמן בטענות שוליות. המשיבה הדגישה כי מדובר בערעור על קביעותיו העובדתיות של בית הדין, שלא הסתמכו רק או בעיקר על ההקלטות, אלא על המארג הכולל של גרסתה האמינה והסדורה, שנתמכה בגרסת המערער עצמו.
  2. טרם שהתקיים דיון בערעור, ניתן בבית המשפט העליון פסק דין ברע"א 7146/13 פלוני נ' פלונית ואח' (ניתן ביום 22.9.2014; להלן – פסיקת העליון בעניין פלוני), שדן בשאלת סמכותם של בתי הדין לעבודה לדון בתביעות מכוח החוק בעילת אונס, ואשר נדון בו בהרחבה בהמשך. נוכח מתן פסיקת העליון בעניין פלוני, הורינו בהחלטה מיום 3.3.2015 על צירופם של היועץ המשפטי לממשלה ונציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה כצדדים נדרשים להליך, והם נדרשו להגיש את עמדותיהם בסוגיה.
  3. עמדת היועץ המשפטי (להלן – המדינה) התמקדה בשאלת הסמכות העולה מפסיקת העליון בעניין פלוני בלבד, ולא התייחסה לשאר השאלות המשפטיות העולות בנסיבות המקרה. לדידה של המדינה, בהתאם לפסיקת העליון בעניין פלוני, הסמכות לדון בתביעות נזיקין שעילתן אונס נתונה לבית המשפט האזרחי. עם זאת, אין בקביעה זו כדי למעט מסמכותם של בתי הדין לעבודה לדון בתביעות אזרחיות נזיקיות שעילתן הטרדה מינית מכוח החוק. המדינה טענה, כי יישומה של קביעה זו על המקרה הנדון, מובילה למסקנה כי אף שבית הדין קמא קבע כי המערער ביצע במשיבה מעשי אינוס, קביעה אשר על פניה חרגה מסמכותו, הרי שניתן לומר כי מקור הסמכות לחיוב המערער בתשלום פיצוי למשיבה מצוי היה בגדרי החוק, ומשכך לא חרג בית הדין האזורי מסמכותו. המדינה פירטה, כי המשיבה תבעה פיצוי בגין "הטרדה מינית קשה וחמורה", ובית הדין פסק פיצוי ללא הוכחת נזק בגין מעשי אינוס, מעשים מגונים ומעשי הטרדה ב"תדירות כמעט בלתי נתפסת", וב"מספר העולה באופן ניכר על המספר הנדרש" לצורך פסיקת הפיצוי בשיעור שנתבע. ולכן, מהבחינה המהותית, מסגרת הדיון לא חרגה מדלת אמותיו של החוק, משבנסיבותיו הקשות של המקרה דנן, לא יקשה למצוא שישה מקרים שיענו על הגדת "הטרדה מינית" לפי החוק. עוד הוסיפה המדינה וטענה, כי אף אם יימצא כי הפיצוי נפסק בגין שישה מעשי אונס, גם אז לדעתה לא חרג בית הדין האזורי מסמכותו, שכן מטבע הדברים, כל מעשה אונס טומן בחובו גם מעשה של הטרדה מינית. המדינה הבהירה, כי לעמדתה, במקרים של מעשים בדרגת חומרה גבוהה, נתונה לעובדת זכות הבחירה בין הגשת תביעה נזיקית לבית המשפט האזרחי ובין הגשת תביעה לבית הדין לעבודה, בגין אותם מעשים, בעילה של הטרדה מינית. לחלופין טענה המדינה, כי אף אם יימצא כי פסיקת בית הדין קמא ניתנה בחוסר סמכות, הרי שתוצאת הדברים אינה חייבת להיות ביטולו של פסק הדין, לאור דוקטרינת הבטלות היחסית, וזאת הן משיקולי צדק והן משיקולים של יעילות הדיון, לאחר שהתקיים דיון מלא בערכאה הדיונית.
  4. נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה הודיעה כי עמדת היועץ המשפטי משקפת גם את עמדתה, והוגשה בתיאום עמה.
  5. בדיון שהתקיים לפני המותב ביום 9.2.2016 הבהירה ב"כ המדינה כי הוגש נגד המערער כתב אישום פלילי שכלל שישה אישומים, בגין הפרת הוראות חוק רבות, וביניהן החזקה בתנאי עבדות. עוד ציינה, כי ההליך הפלילי הותלה בשל מצבו הבריאותי של המערער.

ב"כ המערער הבהיר כי עיקר טענותיו מכוונות לקביעה העובדתית שלפיה ביצע המערער מעשי אונס במשיבה מספר פעמים ביום. ב"כ המערער הצהיר כי הוא אינו חולק על עמדת המדינה בעניין סמכות בית הדין, וכי אין ספק שאינוס הוא הטרדה מינית.

ב"כ המדינה הרחיבה עוד בשאלת הסמכות, כי הבחירה נתונה לעובדת, האם להגיש תביעה לבית המשפט האזרחי או "לשנמך" את התביעה לעילת הטרדה מינית מסוג מעשה מגונה, ולהגישה לבית הדין לעבודה, וכי הדבר תלוי באופן ניסוח כתב התביעה. אם התביעה היא נזיקית בעילה של אונס – לא תהיה סמכות לבית הדין לעבודה. אשר לסוגית הפיצוי טענה ב"כ המדינה, כי יש לבית הדין סמכות לפסוק פיצוי, אבל לא על אינוס אלא על הטרדה מינית, והבהירה כי עמדת היועץ המשפטי לא התייחסה לסוגיה זו שכן היא לא עלתה במסגרת ההליך דנן.  בסיומו של הדיון הדגישה ב"כ המדינה, כי עמדת המדינה היא כי זכות הבחירה נתונה בידי העובדת התובעת בדבר הערכאה שאליה תגיש תביעתה. 

ב"כ המשיבה ציין, כי מאז מתן פסק הדין מקבלת המשיבה את הסכום המגיע לה בטפטוף דק, של כ-1,000 ₪ לחודש, ומצבה רע מאד. 

דיון והכרעה

  1. בפתח הדברים יובהר, כי אין בכוונתנו, כערכאת הערעור, להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בפסק דינו, בהתרשמותו של בית הדין קמא מהעדויות והראיות שהוצגו לפניו, או במסקנותיו המשפטיות הנובעות מהן, משלא מצאנו בנימוקי הערעור כל טעם להתערבות מסוג זה.
  2. על האמור יוסף ויודגש, בכל הנוגע לטענות המערער, כי בית הדין קמא מצא לנכון לקבוע באופן חד משמעי כי גרסתה של המשיבה נמצאה מהימנה עליו, בהיותה עקבית וסדורה, וזאת בהתחשב בכלל מארג הראיות והעדויות שהוצגו לפניו, לרבות ההקלטות וגרסתו המשתנה תדירות של המערער עצמו, אשר בית הדין קמא מצא אותה כבלתי אמינה. אשר להקלטות יובהר עוד, כי בית הדין קמא סקר את הפסיקה הרלבנטית לעניין, ומצא לנכון לקבל את ההקלטות כראיה בהליך וליתן להן משקל, לאחר שמצא ראיות חיצוניות אחרות למהימנותן של ההקלטות, בין היתר, בעדות המערער עצמו, וכחלק מהמארג הכולל של חומר הראיות.
  3. הערעור שלפנינו מגולל מסכת עובדתית קשה וחמורה, של אדם אשר סבר שתפקידן של נשים, עובדות זרות, אשר הועסקו בביתו על מנת לטפל בו בחוליו, כולל גם סיפוק בכפייה ובאלימות של צרכיו המיניים, משל קנה אותן כסחורה הנמכרת בשוק, וכמאמרו של המערער "אני קניתי אותך". המשיבה סבלה בתקופת העסקתה אצל המערער ממסכת של מעשי התעללות מיניים ופיזיים, השפלות וביזוי בתדירות בלתי נתפסת, תוך שהמערער מנצל את חולשתה המובנית לעומתו, בהיותה עובדת זרה שאינה בקיאה בהלכות המקום, אשר תלויה בו למחייתה ואשר חוששת לעצם שהותה בארץ בעקבות איומיו. מסכת עובדתית קשה זו תוארה באריכות בחלקו הראשון של פסק דין זה, ולא בכדי, ולפיכך אין בדעתנו להתעמק בה כאן בשנית.
  4. לאור האמור, דין הערעור, אשר התבסס רובו ככולו על טענותיו של המערער הנוגעות לקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בפסק דינו – להידחות, ויש לפסוק, כי המערער ביצע במשיבה מעשי הטרדה מינית ומעשי אונס, כמפורט במסכת העובדתית כפי שנפרשה.
  5. עם זאת, האמור אינו סוף פסוק להכרעתנו בערעור. זאת, משום שמצאנו מקום להידרש כאן לפסיקת בית המשפט העליון בעניין פלוני, אשר ניתנה במהלך הדיון בערעור, ולהבחנות המתבקשות בין אותו מקרה למקרה שלפנינו, לעניין גדרי סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעות על פי החוק, שעילתן מעשה מגונה המגיע כדי אונס או מעשה סדום.

טרם הדיון בפסיקת העליון בעניין פלוני, יפורטו הוראות הדין הרלבנטיות:

הדין

  1. סעיף 6 לחוק מגדיר הטרדה מינית כעוולה אזרחית, אשר בגינה רשאי בית הדין לדון בתביעות ממון בהתאם להוראות פקודת הנזיקין, וכן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק:

"6.(א) הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו בכפוף להוראות חוק זה.

(ב) בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק...".

 במסגרת תיקון  מס' 8 לחוק, משנת 2013, הוגדל סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק, והועמד על סך 120,000 ₪, צמוד למדד המחירים לצרכן.

     "הטרדה מינית" הוגדרה בסעיף 3(א) לחוק, כדלקמן:

  1. 3. (א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:

(1) סחיטה באיומים, כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני;

(2)   מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין;

(3)  הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות;

(4)  התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות;

(5)  התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;

(5א) ...

(6) 

 

 

הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה שלהלן, בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות:

...

(ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות – תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות;..."

הסעיף הרלבנטי לבחינת סמכות בתי הדין לדון בעילות של אונס ומעשי סדום, הוא סעיף 3(א)(2) לחוק, המגדיר כהטרדה מינית, בין היתר, עבירות מסוג "מעשים מגונים" לפי סעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין. סעיף 348 לחוק העונשין מתייחס לעבירת מסוג "מעשה מגונה", ואילו סעיף 349 לחוק העונשין מתייחס ל"מעשה מגונה בפומבי", וזו לשונם:

"348. (א) העושה מעשה מגונה באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(2) עד (5), בשינויים המחויבים, דינו - מאסר שבע שנים.

(ב) העושה מעשה מגונה באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) עד (5), בשינויים המחויבים, דינו - מאסר עשר שנים.

(ג) העושה מעשה מגונה באדם בלא הסכמתו, אך שלא בנסיבות כאמור בסעיפים קטנים (א), (ב) או (ג1), דינו - מאסר שלוש שנים.

(ג1) נעברה עבירה לפי סעיף קטן (ג) תוך שימוש בכוח או הפעלת אמצעי לחץ אחרים, או תוך איום באחד מאלה, כלפי האדם או כלפי זולתו, דינו של עובר העבירה - מאסר שבע שנים.

(ד)(1)  העושה מעשה מגונה באדם שהוא קטין שמלאו לו ארבע עשרה שנים תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה או שירות, דינו - מאסר ארבע שנים.

            ...

(ה) העושה מעשה מגונה באדם שמלאו לו שמונה עשרה שנים, תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות, דינו - מאסר שנתיים.

            (ו) בסימן זה, "מעשה מגונה" - מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים.

 

  1. (א) העושה מעשה מגונה בפומבי בפני אדם אחר, ללא הסכמתו, או העושה מעשה כאמור בכל מקום שהוא תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה או שירות, דינו - מאסר שנה."

 

להשלמת הדברים, נביא להלן את לשונם של הסעיפים בחוק העונשין, המגדירים את העבירות של אונס (סעיף 345), בעילה אסורה בהסכמה (סעיף 346) ומעשה סדום (סעיף 347), אשר, כאמור, לא צוינו בחוק למניעת הטרדה מינית או בסעיפים 348-349 לחוק העונשין, שאליהם מפנה החוק:

"345.(א) הבועל אשה -

(1)            שלא בהסכמתה החופשית;

(2) בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה;

(3)            כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה; או

(4)            תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית;

(5)            תוך ניצול היותה חולת נפש או לקויה בשכלה, אם בשל מחלתה או בשל הליקוי בשכלה לא היתה הסכמתה לבעילה הסכמה חופשית;

הרי הוא אונס ודינו - מאסר שש עשרה שנים.

(ב)            על אף האמור בסעיף קטן (א), דין האונס - מאסר עשרים שנים אם האינוס נעשה באחת מנסיבות אלה:

(1)            בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים ובנסיבות האמורות בסעיף קטן (א)(1), (2), (4) או (5);

(2)            באיום בנשק חם או קר;

(3)            תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית או הריון;

(4)            תוך התעללות באשה, לפני המעשה, בזמן המעשה או אחריו;

(5)            בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם.

(ג)            בסימן זה - "בועל" - המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה;

 

346.(א)...

(ב) הבועל אשה שמלאו לה שמונה עשרה שנים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות או עקב הבטחת שווא לנישואין תוך התחזות כפנוי למרות היותו נשוי, דינו – מאסר שלוש שנים.

           

  1. (א) (1)...

(א1) העושה מעשה סדום באדם שמלאו לו שמונה עשרה שנים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות, דינו - מאסר שלוש שנים.

(ב) העושה מעשה סדום באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345, בשינויים המחוייבים, דינו כדין אונס.

(ג) לעניין סימן זה, "מעשה סדום" - החדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם, או החדרת איבר מין לפיו של אדם."

 

  1. החוק למניעת הטרדה מינית נחקק בשנת 1998. קדם לו סעיף 7 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, אשר הוסף לאותו חוק בשנת 1988, ואשר כלל הגדרה מצומצמת מאד להטרדה מינית בעבודה. מאז שנחקק החוק למניעת הטרדה מינית, גישתו של בית הדין בפסיקתו הייתה, כי כאשר מוגשת אליו תביעה אזרחית לפי החוק, בסמכותו לדון בכל מדרג העבירות המיניות כאשר אלו נעברו במסגרת יחסי עבודה, וכי כל המדרג האמור נכנס בגדר "הטרדה מינית" על פי החוק.
  2. ד"ר אורית קמיר התייחסה בשני מאמריה העוסקים בחוק למניעת הטרדה מינית לשאלת הכללתם של מעשי אינוס או מעשי סדום בהגדרת "הטרדה מינית" בחוק. במאמרה החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית - איפה אנחנו במלאת לו עשור [משפט ועסקים ט', התשס"ח (ספטמבר 2008)] סברה ד"ר קמיר, כי "מעשה סדום" ו"אינוס" אינם מהווים "הטרדה מינית", שכן לדידה החוק למניעת הטרדה מינית בא ליצור רשימה סגורה וברורה של התנהגויות אסורות. ובלשונה:

"...סחיטה מינית באיומים ומעשים מגונים נמנו ברשימת ההטרדות המיניות האסורות בסעיף 3 לחוק כדי שרשימת ההטרדות המיניות האסורות תהיה שלמה, מלאה, סגורה, קוהרנטית וקלה למציאה; כדי שעל אדם בישראל יוכל לשנן את סעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית ולדעת מאילו התנהגויות להימנע. בתוך כך, הוחלט גם שהתנהגויות אחרות, שלא נמנו בסעיף 3 לחוק, אינן מהוות הטרדות מיניות אסורות על פי החוק. כך, למשל, הוחלט לגבי מעשים מיניים ללא הסכמתו החופשית של אחד הצדדים, שחוק העונשין מגדיר כאינוס (בסעיף 345 לחוק) וכמעשי סדום (בסעיף 347), וכמובן גם לגבי מגעים מיניים בהסכמה חופשית". 

  1. דעתה זו של ד"ר קמיר נסמכה בעיקרה על הדיונים שקדמו להצעת החוק, כפי שציינה היא במאמרה איזו מין הטרדה: האם הטרדה מינית היא פגיעה בשוויון או בכבוד האדם? (משפטים כ"ט 317, בעמוד 382), כי "לאחר התלבטות לגבי מקרי אונס החליטה הוועדה כי אף שכל אונס מהווה, כמובן, הטרדה מינית חמורה ביותר, מעשי האונס הם חמורים עד כדי כך עד שהם מהווים קטגוריה התנהגותית ומשפטית העומדת בפני עצמה, ועל כן אין מקום למנות את האונס כסוג של הטרדה מינית". מטעם זה, לדידה, העדיף המחוקק כי הדיון בעבירות מסוג אונס במקום העבודה, ייעשה במסגרת המשפט הפלילי.

לדעת ד"ר קמיר, בחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית הגבילו עצמם המחוקקים למעשים יותר נפוצים במקום העבודה ממקרים של אינוס ומעשה סדום. מטרת החוק לפי עמדה זו, היא למנוע מקרים של הטרדה במובן של התנהגות המטרידה את הקורבן, כמו הצעות, התייחסות והתנהגות מבזה. אשר למעשים פליליים חמורים יותר, הגביל המחוקק את היקף הגדרת "הטרדה מינית" למעשים פחות חמורים, כמו איומים ומעשים מגונים. לפי עמדה זו, חקיקת החוק נועדה למנוע התנהגות שלילית הנפוצה במקומות עבודה, ולא נוגעת למעשים פלילים חמורים שפסולים בכל מקרה ותחת כל קנה מידה, ואין צורך להגדירם גם בחוק שתכליתו מניעת הטרדה מינית.

  1. המציאות הוכיחה את שכיחות התופעה הקשה של ניצול יחסי מרות, כשבעל המרות אינו מסתפק בנגיעה או נשיקה או מה שמוגדר כמעשים מגונים, אלא בקיום יחסי מין מלאים, לרבות בעילה אסורה בהסכמה, מעשי סדום ואף אינוס. החוק למניעת הטרדה מינית, לעומת זאת, נשאר בהגדרתו המצומצמת, ולא התאים עצמו למציאות הקשה בשטח.

בתי הדין לעבודה, שמומחיותם היא בהחלת נורמות התנהגות במקום העבודה ולפניהם נדונו מרבית התביעות לפי החוק למניעת הטרדה מינית, גם בנסיבות קשות ביותר, התאימו את הפסיקה למציאות בשטח, ולא יכלו להתעלם מתביעות של מנוצלות או מנוצלים מינית על ידי הממונה עליהם, שפנו לקבל את סעד מבית הדין לעבודה לפי החוק למניעת הטרדה מינית.

האם היינו אמורים לומר לאותם קרבנות ניצול מיני, כי בשלב ראשון נבדוק אם יש כאן אינוס או מעשי סדום או מעשים מגונים כהגדרתם בחוק העונשין, ובתי הדין יצטרכו לנתח את מערכת העובדות ולהתאימן להגדרה הפלילית בחוק העונשין? ולאחר שבית הדין יחליט איזו מן העבירות נעשתה במקרה שלפניו, להעביר את התביעה למערכת האזרחית? וזאת, כשכל "חטאם" של הקרבנות הוא היותם כה מוחלשים עד שהגיעו למצב של קיום יחסי מין מלאים, ולא היה להם את הכוחות לעצור אחרי החיבוק או הנשיקה שהם בבחינת מעשים מגונים, וכאשר אותם קרבנות לניצול המיני בחרו להגיש את התביעה לפי החוק למניעת הטרדה מינית בבית הדין לעבודה ולא להגיש תביעה נזיקית בבית משפט.

יש להצטער על כך שבחוק, בהיבט האזרחי שלו, כלל המחוקק הגדרות מהמשפט הפלילי, החוטאות לתכליתו, להעניק הגנה אזרחית לקרבנות ההטרדה המינית, במיוחד כאשר מדובר בניצול על ידי בעל המרות. האבסורד הוא, שאפילו העבירה של בעילה אסורה בהסכמה, שאחד מרכיביה הוא ניצול מרות ביחסי עבודה, לא נכללה בחוק למניעת הטרדה מינית, כחלק מההגדרה של הטרדה מינית.

איננו סבורים שהמחוקק התכוון להפחית מחשיבותו של החוק החשוב הזה, ולכן דעתנו היא כי יש לאפשר לקרבנות ההטרדה המינית לבחור היכן להגיש את התביעה ובאיזו עילה, וזאת להבדיל מזכות הבחירה של הנתבעים בגין ההטרדה המינית. הנתבעים ילכו אחר בחירת התובעים, וכך פסקנו מתחילת דרכו של החוק למניעת הטרדה מינית, כפי שיפורט להלן.

נציין לזכותה של המדינה, שהתייצבה ליתן את עמדתה בעניין סמכותו של בית הדין, שגם היא הבינה כי בנסיבות המקרה שלפנינו לא יעלה על הדעת להעביר את התביעה לבית משפט השלום. עיקר עמדתה, המשתלבת עם הפסיקה של בתי הדין, הייתה כי זכות הבחירה להגדיר את עילת התביעה ומקום הגשת התביעה, נתונה לתובע או לתובעת.

  1. כאמור, פסיקתו של בית הדין לעבודה מעת חקיקת החוק – נקטה בגישה זו. כך, למשל, יצאה חברתי סגנית הנשיא וירט-ליבנה בפסיקתה מנקודת ההנחה, כי יחסי מין מלאים נכללים בהגדרת הטרדה מינית על פי החוק, לאמור:

"השאלה איזו התנהגות היא התנהגות המטרידה מינית היא שאלה רחבה ומורכבת, אשר התשובה עליה לא תמיד תהא אחת ונכונה לכלל המקרים. על מנת להשיב על שאלה זו יש להיעזר בכלים פרשניים שונים, ולבחון פרמטרים שונים... על אף שקיומם של יחסי מין מלאים אינם נזכרים באופן מפורש בהגדרת החוק, הרי שברור שהם נכללים בו".

(ע"ע 274/06 פלונית - אלמוני, ניתן ביום 26.3.2008; להלן – הלכת פלונית 2008)

  1. בהלכת פלונית 2010 דן הנשיא (בדימוס) אדלר בהרחבה בסוגיה זו, לאמור:

"...הייתכן כי הצעות או התייחסויות בעלות אופי מיני לעובדת, או מעשים העולים כדי "מעשים מגונים", יכולים להיחשב כ"הטרדה מינית" ואילו מקרה של "אונס" או "מעשה סדום" לא ייחשבו כ"הטרדה מינית"?

... אין ספק כי אינוס מהווה הטרדה מינית במובנה המהותי, אולם השאלה העומדת לפנינו היא, האם אינוס מהווה "הטרדה מינית" כמשמעו בחוק למניעת הטרדה מינית?

לדידי, למרות שהמונחים "אינוס" ו"מעשה סדום" אינם מופיעים במפורש בסעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית, ניתן ואף ראוי להגדירם כהטרדה מינית לפי החוק למניעת הטרדה מינית. גם אם נכונה הטענה, כי המחוקק לא התכוון להגדיר את המעשים הללו כ"הטרדה מינית", עלינו לפרש את החוק לפי תכליתו.

אין זה סביר, כי החוק קובע במישור האזרחי פיצוי, לרבות פיצוי בעל מרכיב עונשי, עבור מעשים ברמת חומרה קלה יחסית ולא עבור מעשים חמורים יותר, שהם מבחינה מהותית, לכל הדעות, מהווים בפועל הטרדה מינית.

יתרה מזו, תכלית החוק היא, למנוע מעשי הטרדה מינית מכל רמות החומרה, לרבות אינוס ומעשה סדום במקום העבודה. הגדרת המעשים החמורים הללו כעוולה אזרחית עם אפשרות קבלת פיצוי כספי, יש בו כדי לשמש כלי נוסף להרתעת עובד מלהטריד מינית עובדת אחרת במקום העבודה. כמו כן, מתן נתיב נוסף להגשת תביעה, הנתיב הקבוע בחוק למניעת הטרדה מינית, מעניק לעובדת דרך נוספת ויעילה לזכות בפיצוי, ולו חלקי, על הסבל וההשפלה אותו חוותה במקום עבודתה, ולעיתים נתיב זה יהווה את הדרך המעשית היחידה הפתוחה בפניה.

ועוד, אין בהגדרת אינוס ומעשה סדום כעוולות אזרחיות מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, כדי למנוע הליכים פליליים מכוח חוק העונשין כנגד המבצעים אותם. זאת, באשר אין מניעה לנהל הליכים משפטיים נגד מי שמואשם באינוס במקום העבודה בנתיב האזרחי, לצד ובמקביל לנתיב הפלילי.

זאת ועוד, הוצאת מעשה סדום ואונס מהגדרת "הטרדה מינית" שבחוק, עלולה להוביל לפגיעה דווקא בנשים החלשות יותר הנופלות קורבן למעשי הטרדה מינית, ואינן מוצאות את הכוח הנפשי הנדרש להתלונן בשלב התחלתי של הערות מילוליות או מעשים מגונים. לעיתים, אותן נשים, דווקא בשל חששן להתלונן בשלב מוקדם של מסכת ההטרדה המינית, נופלות קורבן בהמשך למעשים חמורים יותר, כגון מעשי סדום ואף אונס. אישה חלשה, עלולה להבליג על מעשי הטרדה מינית מילוליים הנעשים במסגרת העבודה, וזאת מחשש לאבד את פרנסתה, ובהמשך ליפול קרבן למעשי הטרדה מינית קשים יותר.

לאור האמור, לדעתי יש להגדיר הן "מעשה סדום" והן "אינוס" כמעשים העונים להגדרה של "הטרדה מינית" כמשמעו בחוק למניעת הטרדה מינית."

בהמשך אותו פסק דין קבעתי אף אני, כי אונס ומעשה סדום נכללים בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה במסגרת החוק למניעת הטרדה מינית, כך:

"ראוי להבהיר, כי "אינוס" ו"מעשה סדום" למרות שיוחדו להם סעיפים אחרים בחוק העונשין, באים גם הם בגדרם של "מעשים מגונים" על פי סעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, בחלק העליון של מדרג החומרה. לכן לבית הדין הסמכות לדון בהם על פי סעיף 10 לחוק."

  1. בפסיקה מאוחרת יותר אומצה הלכת פלונית 2008 המוזכרת לעיל, בפסק הדין בע"ע 40496-05-10 (פלונית – אלמוני, ניתן ביום 2.1.2012), לאמור:

"לא נשמט מאיתנו כי מעשיו של אלמוני לא היוו רק "מעשה מגונה" כהגדרתו בסעיף 348 לחוק העונשין אלא גם "מעשה סדום" תוך ניצול מרות ביחסי עבודה, בניגוד לסעיף 347(א1)  לאותו חוק. כן לא נשמטה מאיתנו הביקורת בספרות, על כך שמעשה סדום אינו אמור להיכלל בגדרו של החוק למניעת הטרדה מינית (אורית קמיר, החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית - איפה אנחנו במלאת לו עשור?...). עם זאת, בהלכת פלונית (היא הלכת פלונית 2008 – י.פ.) נקבע אחרת, ואנו שבים ומאמצים זאת."

  1. ואכן, המדיניות הרצויה היא, כי הערכאה המתאימה לדון בתביעות לפי החוק למניעת הטרדה מינית, גם בעילות של אינוס או מעשי סדום, תהיה בית הדין לעבודה.
  2. האם פסיקת העליון בעניין פלוני אמורה לשנות מדיניות זו?
  3. כמפורט לעיל, במהלך הדיון בערעור זה, נתן בית המשפט העליון את פסיקתו בעניין פלוני. על מנת להשלים את התמונה, נצטט את הנפסק בעניין פלוני לגבי סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בעבירות חמורות לפי החוק. אך קודם לזאת, נסקור בקצרה את עובדותיו של אותו מקרה:

התובעת הגישה לבית משפט השלום תביעת פיצויים בגין אונס מידי הממונים עליה בעבודתה. הנתבעים ביקשו כי התביעה תסולק על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית לבית משפט השלום לדון בה. בית משפט השלום דחה את הבקשה לסילוק על הסף, וקבע כי עבירות של בעילה אסורה ואונס אינן נכללות בהגדרת הטרדה מינית, ועל כן הסמכות לדון בהן נתונה לבית המשפט האזרחי.

הנתבעת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו של בית משפט השלום, לבית המשפט המחוזי, אשר בו נתהפכה הקערה, ונפסק כי אין להיצמד ללשון החוק אלא לנקוט פרשנות רחבה, שכן עבירות מין חמורות פוגעות בכבודו של אדם ועל כן יש לראות גם אותן בגדרי הטרדה מינית – ועל כן הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הגישה התובעת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, המבקשת להשיב על כנה את החלטת בית משפט השלום, ולהותיר את הדיון בתביעתה בבית המשפט האזרחי. בית המשפט העליון קבע בפסק דינו כזאת:

"עמדתנו היא כי הסמכות בתביעות נזיקין שעילתן אונס ניתנה לבית המשפט האזרחי. נאמר בתמצית, כי המחוקק בחר בחירה מודעת להגביל את סמכותם של בתי הדין לעבודה להטרדה מינית כפי שהוגדרה בחוק למניעת הטרדה מינית, והרי יכול היה אילו רצה לילך עוד כברת דרך ולהכליל גם עבירות מין חמורות יותר, ולא עשה כן. יש טעם בכך, מעבר ללשונו הברורה של החוק, אף בשל התמחותם של בתי המשפט האזרחיים בנזיקין, נושא שככלל כאמור אינו בסמכות של בית הדין לעבודה. האמירה שובת הלב שלפיה נוכח המגמה לאפשר תביעות בנושאי פגיעה מינית בבית הדין לעבודה יש לפרשה מעבר ללשון החוק, אינה נחוצה לדעתנו במקרה דנא, שכן לא ננעלה כל עיקר דלת בפני המתלוננות (או מתלוננים) על פגיעה מינית חמורה, ודלתי בית המשפט האזרחי פתוחות באופן המאפשר לברר כל תביעה. עוד נוסיף כי – כמובן – אין להסיק מפסק דיננו זה שאין מוטלות על המעביד חובות לנקוט באמצעים אשר יבטיחו סביבת עבודה בטוחה מפני פגיעות מיניות, גם בהתייחס לעבירות חמורות יותר שאינן נופלות לגדרה של הגדרת הטרדה מינית, ועל כן לכאורה גם לא לגדרו של סעיף 7 לחוק. סעיף זה כותרתו "נקיטת אמצעים בידי מעסיקים". אמירתנו זו נובעת מחובתו הכללית של המעביד כלפי עובדים, ועולה בקנה אחד עם סעיף 7, משום שכמות שציין בא כוח המערערת – גם פגיעות מיניות חמורות יותר כורכות בחובן הטרדה מינית, וממילא תלונות שיוסבו על כך לא יושבו ריקם, כך מקל וחומר ובחינת פשיטא."

  1. אשר לדעתנו – במקרה של הטרדה מינית בעבודה בעבירות החמורות, של אונס ומעשי סדום, נתונה לעובדת התובעת, בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק כמובא לעיל, זכות הבחירה בין הגשת תביעה לבית המשפט האזרחי בתביעת נזיקין, ובין הגשת תביעה לבית הדין לעבודה על פי החוק. הטרדה מינית על פי החוק, כוללת כמובן "מעשה מגונה", כמוגדר בחוק העונשין, אך גם את מלוא מדרג החומרה שלאחר מכן, לרבות מעשי סדום ואונס. לכן, אם העובדת בוחרת לפנות בתביעה מכוח החוק לבית הדין לעבודה – על בית הדין לדון באותה תביעה. בכך יש להבחין בין המקרה שלפנינו למקרה של הלכת פלוני של בית המשפט העליון, שבה התעקשה התובעת לנהל את תביעתה בבית משפט השלום.
  2. הפסיקה כאמור לגבי סמכות בית הדין, מחויבת המציאות של קביעת הלכה על פי המדיניות המשפטית הרצויה. ולכן, אם ייפסק אחרת, כלומר ייפסק כי לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בתביעות לפיצוי על הטרדה מינית מסוג אונס ומעשי סדום, משמעות הדבר האבסורדית תהיה, למשל, כי במקרה שבו ייפסק לאחר תום הדיון כי מדובר במעשי אונס – ייאלץ בית הדין להעביר את הדיון בתביעה לבית המשפט האזרחי, על כל המשמעויות הקשות שעלולות להיות להעברה כזו, הן ביחס לבזבוז הזמן השיפוטי וזמנם של הצדדים, והן ביחס למצבה הנפשי של התובעת שתיאלץ לעבור את ההליך המשפטי בשנית; וכמובן ההיפך – במקרה שבית המשפט האזרחי ימצא כי לא קרה אונס, אלא "רק" הטרדה מינית מסוג פחות, הוא ייאלץ להעביר את הדיון בתביעה לבית הדין לעבודה. ברור כי הדעת אינה סובלת תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת שכזו.
  3. במקרה שהעובדת התובעת תהא מעוניינת לתבוע פיצוי על הטרדה מינית ממספר סוגים, לרבות אונס, כפי הדברים במקרה שלפנינו - האם במקרה שכזה יהא מקום לפסוק, כי על בית הדין להורות על פיצול התביעה לעילותיה, והגשת כל תביעה לערכאה אחרת, תוך בזבוז זמן שיפוטי ובזבוז זמנם של הצדדים, והשלכות נפשיות קשות על התובעת שתיאלץ להתמודד עם ניהול שני הליכים משפטיים נפרדים בגין אותה מסכת עובדתית?
  4. ומה באשר למקרה שבו תהא העובדת מעוניינת לתבוע פיצוי על הטרדה מינית מסוג אונס על פי החוק, ובנוסף לתבוע זכויות מתחום משפט העבודה, כמו שכר עבודה, פיצויי פיטורים, ופיצויים על פיטורים שלא כדין לאחר שפוטרה בעקבות תלונתה על האונס? האם גם במקרה שכזה יהא עליה לפצל את תביעתה?
  5. ומה לגבי תביעה של עובדת לפיצוי על הטרדה מינית מסוג אונס, שהעובדת תהא מעוניינת להגיש הן כנגד המטריד והן כנגד המעסיק, בגין אי מילוי חובותיו המנויות בסעיף 7 לחוק? האם דינן של תביעות אלו להיות נדונות במפוצל, כאשר שתיהן נובעות מאותו מסכת עובדתית של הטרדה?
  6. ברור, כי מדיניות מפצלת עילות תביעה שכזאת - אינה סבירה, ועל כן יש מקום לקבוע כי לבית הדין לעבודה הסמכות לדון בכל סוגי ההטרדות המיניות בעבודה, ובכל דרגת חומרה, כאשר המוטרדת בוחרת בו כאכסניה המתאימה מבחינתה לדון בתביעתה.
  7. לגבי פסיקת העליון בעניין פלוני יודגש בשנית, כי אותו פסק דין עסק בתביעתה של עובדת אשר בחרה להגיש תביעה לבית המשפט האזרחי, ובהתאם לכך יש לפרש אותה פסיקה. לכן, אותה עובדת, יכולה הייתה לפנות בגין אותם מעשים לבית הדין לעבודה, בעילה של הטרדה מינית מסוג "מעשה מגונה" על פי החוק, כאשר אותו "מעשה מגונה" הוא אונס, ובהתאם לכך לתבוע פיצוי לפי סעיף 6 לחוק.
  8. יושם אל לב, כי מעשה הטרדה מינית, לרבות מעשה מגונה, על פי מדרג הכולל אונס ומעשה סדום, מצמיח, לבד מעילת תביעה נזיקית, או תביעה מכוח החוק, גם עילת תביעה לפי חוק הביטוח הלאומי, לגבי הכרה באותו מעשה כפגיעה בעבודה. ככל שהמוסד לביטוח לאומי מחליט לדחות אותה תביעה, התביעה בגין אותה דחייה היא בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, שהוא למעשה הערכאה היחידה שאותה מסכת עובדתית שהצמיחה את שתי עילות התביעה החוקיות, יכולה להתברר באחת אצלו, תוך חיסכון בזמן שיפוטי ודיון יעיל, וללא פסיקת סותרות.
  9. לגבי שיעור הפיצוי לעניין זה יוער, כי בתביעות לפיצוי לפי סעיף 6(א) בעילות הטרדה מינית מסוג אונס או מעשי סדום, נוכח מסקנתנו בדבר סמכות בית הדין לעבודה לדון בכל מדרג העבירות של הטרדה מינית בעבודה, על פני הדברים לא צריך להיות הבדל בין תביעה הנדונה בבית המשפט האזרחי ובין תביעה הנדונה בבית הדין לעבודה, לעניין הוכחת הנזק הממוני ושיעור הפיצוי שייפסק בגינו.
  10. לסיום פרק זה יצוין, כי מבחינה מספרית, לבית הדין לעבודה מוגשות יותר תביעות בעילת הטרדה מינית בעבודה מאשר לבתי המשפט האזרחיים. סיבה אפשרית לכך היא, כי מרבית מעשי ההטרדה המינית מתבצעים במקום העבודה, ולכן בית הדין קנה לו מומחיות לדון בתביעות פיצוי אלו. עוד נוסיף לעניין זה, כי כיום האגרה בגין תביעות הטרדה מינית לפי החוק בבית הדין, נמוכה יותר מהאגרה בבתי המשפט האזרחיים.
  11. אשר לשאלת הפיצוי – כנפסק בע"ע 697/09 (פלונית – אלמוני, ניתן ביום 30.10.2011; להלן – הלכת פלונית 2011, שאושר בבג"ץ 9582/10 מיום 11.6.2012, שלפיו "ההלכה שנקבעה בפסק הדין החדש נראית לנו מן ההלכה שבפסק הדין מושא העתירה" – הוא הלכת פלונית 2010- י.פ.), ניתן לתבוע פיצוי נזיקי בגין ההטרדה המינית לפי סעיף 6(א) לחוק, בגין "נזק ממוני ממשי, כהחזר הוצאות והפסד השתכרות בעבר ובעתיד. ונזק לא ממוני בגין כאב וסבל למשל, הנקבע על פי אומדנא אך צריך הוכחה להערכת גובהו, ופיצויים עונשיים במקרים הקשים", ובנוסף לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 6(ב) לחוק, ובית הדין יפסוק בהתאם לאשר הוכח, ולפי הגבוה מבינם. עוד נפסק בהקשר זה, כי "ממילא בית הדין ינהל את הדיון ויפסוק בתביעה, בהתאם לחזית הדיון כפי שביקש לשרטט התובע לפניו, ובמקרה כזה תסתמך פסיקת בית הדין על אותה חזית דיון." כלומר, הדבר נתון לבחירתה של התובעת.
  12. אשר לתביעה לפי סעיף 6(א), יש להסב שימת הלב לכך, שלגבי תביעת הפיצוי כעוולה נזיקית, פיתח בית הדין לעבודה פרוצדורה מקלה לעניין צירוף חוות דעת רפואית ומינוי מומחה יועץ רפואי להוכחת מצבה הנפשי והפיזי של התובעת בעקבות ההטרדה המינית, לצורך קביעת הפיצוי בהתאם. וראו לעניין זה הנחיות הנשיא באתר האינטרנט של הרשות השופטת (הנחיה 2-07/13 בעניין הליכי הדיון בתביעות הטרדה מינית והתנכלות).
  13. בתביעה לפי סעיף 6(ב) לחוק, ניתן להכפיל את הסכום המקסימלי הקבוע בו לכל מעשה של הטרדה מינית שהוכח, כנפסק בהלכת פלונית 2011, שבה נקבע, כי ככלל, ככל שמדובר במעשה שהוא בבחינת הטרדה מינית וישנה חזרה עליו, כי אז קמה לבית הדין, במקרים המתאימים, כמו מעשה מגונה למשל, סמכות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק עד לגובה המקסימלי של סכום הפיצוי בגין כל אחד מהמעשים הללו, באופן מצטבר.
  14. בנסיבות המקרה שלפנינו, כאמור, בחרה המשיבה לתבוע פיצוי לפי סעיף 6(ב) לחוק, והעמידה את סכום תביעתה הכולל על סך 300,000 ₪ בלבד, משיקולי אגרה. בית הדין האזורי פסק למשיבה את מלוא הסכום שתבעה, לאחר שקבע כי הוכחו הרבה למעלה משישה מעשי הטרדה מינית הנדרשים לצורך הגעה לסכום שנתבע. במקרה זה, דעתנו היא, כי לו הייתה המשיבה מעמידה את תביעתה על סכום גבוה הרבה יותר, היה מקום לפסוק לטובתה בהתאם, בנסיבותיו הקשות של המקרה.
  15. לעניין ההוצאות – ראשית יוזכר כלל, שפסיקת הוצאות בהליך נתונה לשיקול דעתו של בית הדין, וערכאת הערעור לא תתערב בהחלטות שעניינן הוצאות משפט, אלא במקרים חריגים (ראו, למשל, בר"ע 168/09 יורי פופקוב - פתרון ר.ש.ת. בע"מ, ועוד).

אשר לפסיקת הוצאות בהליכים לפי החוק למניעת הטרדה מינית, כבר נפסק כי מדיניות בתי הדין תהיה שונה לעומת פסיקת הוצאות בהליכים אחרים. וכך נפסק:

"מדיניותם של בתי הדין לעבודה היא לקבוע הוצאות בסכומים, אשר לא ירתיעו עובדים מלפנות לבית הדין לשם קבלת זכויותיהם. עם זאת, בכל הנוגע לפסיקת הוצאות בהליכים מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, נראה לי שככלל, יש לאמץ מדיניות שונה. במקרים בהם עובדת זוכה בתביעתה לפיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, יש לפסוק סכומים משמעותיים, שיביאו לביטוי את אופיו של ההליך, וזאת תוך התחשבות בעלות ניהול ההליך, מורכבותו; התמשכותו; מספר ישיבות בית הדין והיקפם; סכום התביעה והסכום שנפסק לטובת הנפגעת; אופן ניהול ההליך על ידי הצדדים ועוד" (הלכת פלונית 2010)

במקרה זה, כאמור לעיל, תביעתה של המשיבה התקבלה במלואה, וכבר הערנו לעיל, כי לו הייתה תובעת סכום גבוה יותר, היה מקום לפסוק לטובתה סכום גבוה הרבה יותר. בנסיבות אלו, לא מצאנו כי סכום ההוצאות שנפסק בפסק דינו של בית הדין האזורי מצדיק התערבותנו.

  1. סוף דבר – דינו של הערעור להידחות. בנסיבות העניין החמורות, ונוכח תוצאת הדברים כמפורט לעיל, מצאנו מקום לחייב את המערער בתשלום הוצאותיה של המשיבה בערעור בסך 50,000 ₪, וזאת נוסף על סכום ההוצאות שבו חויב המערער בבית הדין קמא. סכום זה ישולם למשיבה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי ריבית הצמדה כחוק מהיום ועד מועד תשלומו המלא בפועל.

                                                                                                                     

ניתן היום, כ"ג שבט התשע"ז (19 פברואר 2017), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

  

 

 

 

 

 

יגאל פליטמן,

נשיא, אב"ד

 

ורדה וירט-ליבנה,

סגנית נשיא

 

לאה גליקסמן,

שופטת

 

 

גב' ענת מאור,

נציגת ציבור (עובדים)

 

 

מר מיכה ינון,

נציג ציבור (מעסיקים)

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                              

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ