אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 7033/13 ואח' אבידר נ' מ"י - רמ"י ואח'

ע"א 7033/13 ואח' אבידר נ' מ"י - רמ"י ואח'

תאריך פרסום : 06/07/2015 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון כבית משפט לערעורים אזרחיים
7033-13,5318-14,5318-13,3423-09
06/07/2015
בפני השופטים:
1. הנשיאה מ' נאור
2. א' חיות
3. מ' מלצר


- נגד -
המערער:
זכריה אבידר
עו"ד משה באדר
המשיבים:
1. מ"י - רמ"י
2. גבעת יערים - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ

עו"ד יעל בלונדהיים
עו"ד אריאל צדוק
עו"ד אורן ששון
פסק-דין
 

 

השופטת א' חיות:

 

           שני הערעורים שבכותרת שהגיש המערער נוגעים לפסק-דין מיום 21.7.2013 לפיו נדחתה תביעה שהגיש נגד המשיבה (ע"א 7033/13) וכן לפסק-דין מיום 23.4.2014 בו התקבלה התביעה שכנגד שהגישה המשיבה – התובעת שכנגד נגדו (ע"א 5318/14). ביום 12.1.2015 נערך דיון מאוחד בערעורים במהלכו נדחה הערעור בע"א 7033/13 והצדדים ביקשו שהות למצות את ההידברות ביניהם באשר לערעור הנוגע לתביעה שכנגד (ע"א 5318/14). משלא עלה הדבר בידם, הגיעה העת להכריע גם בערעור הנותר.

 

רקע עובדתי                                                        

 

  1. המערער מחזיק החל משלהי שנות השישים של המאה הקודמת במקרקעין הידועים כמגרש 33 במושב קרית יערים (להלן: המגרש והמושב בהתאמה), מכוח הסכם בר-רשות עם הסוכנות היהודית. באוגוסט 1990 חתם המערער על הסכם חכירה לדורות עם המשיבה, בגילגולה הקודם כמינהל מקרקעי ישראל, בו נכתב כי שטח המגרש הוא 3 דונם (להלן: ההסכם מ-1990). בתמצית ייאמר כי בין המערער למשיבה נטושה מחלוקת רבת שנים באשר לשטחו של המגרש - לטענת המערער יש להגדיר את שטח המגרש כ-4.3 דונם ועל-כן יש להוסיף לו שטח של 1.3 דונם שלא נכללו בהסכם מ-1990 (להלן: השטח העודף) ואילו לטענת המשיבה שטח המגרש שלמערער זכויות בו אינו עולה על 3 דונם. בשנת 1993 אושרה תכנית מתאר מי/מב/660 (להלן: תכנית 660) בה עוגנו העקרונות שבהסכם מ-1990 ונקבע כי שטח המגרש הוא 3 דונם וכן כי השטח העודף מיועד ל"שטח ציבורי". בעקבות פרסום תכנית 660 הגיש המערער תביעה נגד המשיבה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בה נדונו גבולות המגרש, בין היתר בכל הנוגע לשטח העודף (ת.א. (מחוזי ירושלים) 571/93) (להלן: התביעה מ-1993). בדיון שנערך ביום 30.4.1995 ויתר המערער על טענותיו בנוגע לזכויותיו בשטח העודף ועל-כן ניתן פסק דין באותו הליך המתייחס לשאלת הגבולות שבין המגרש למגרש הסמוך לו, שאינה מענייננו בהליך דנן.

 

           גלגולה הנוכחי של המחלוקת בין הצדדים הוא התביעה הנוספת שהגיש המערער נגד המשיבה בבית המשפט המחוזי, במסגרתה עתר לתיקון ההסכם מ-1990 באופן שישקף את טענתו לפיה שטחו של המגרש הוא 4.3 דונם. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישה המשיבה תביעה שכנגד - נושא הערעור דנן - בה דרשה כי המערער ישלם לה דמי שימוש בגין השימוש שעשה שלא כדין בשטח העודף החל מיום חתימת ההסכם מ-1990 וכן הוסיפה ודרשה כי המערער ישלם דמי היתר ודמי שימוש בגין חריגות בניה שביצע אשר כללו בניית יחידת מגורים להשכרה בשטח של 70 מ"ר, בניגוד להיתר לבניית מחסן בשטח 48 מ"ר בלבד, וכן בניה ללא היתר בשטח של 45 מ"ר בבית המגורים (להלן: חריגות הבניה).

 

  1. ביום 21.7.2013 דחה בית המשפט המחוזי את תביעתו של המערער על הסף מחמת השתק עילה בקובעו כי בתביעה מ-1993 זנח המערער את טענותיו בנוגע לשטח העודף ומשכך אין הוא יכול לשוב ולפתוח את הדיון בסוגיה זו. בבחינת למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט כי דין התביעה להידחות גם לגופה, בין היתר, משום שאף אם תתקבל טענת המערער לפיה הוא החזיק עד שנת 1990 במגרש בגודל 4.3 דונם, הרי שמצב דברים זה השתנה עם החתימה על ההסכם מ-1990 בו נקבע, בהסכמה, כי שטח המגרש הוא 3 דונם ולא 4.3 דונם, כנטען. בית המשפט ציין בהקשר זה כי המערער הוא עורך דין במקצועו ויודע את זכויותיו וכי ניתן לו פרק זמן ארוך לשקול האם ברצונו לחתום על ההסכם מ-1990 והוא אף הודה כי חתם עליו ביודעין. תביעתו של המערער נדחתה, אפוא, ובית המשפט פנה לבחון את טענות המשיבה בתביעה שכנגד. בית המשפט ציין כי המערער הודה שהחזיק בשטח העודף וביצע חריגות בנייה, כטענת המשיבה, על-כן יש מקום לחייבו בתשלום דמי השימוש ודמי ההיתר שהתבקשו על-ידה. בית המשפט הוסיף כי יש לחשב את דמי השימוש בהתאם לתחשיב שהציגה המשיבה, היינו לפי תשלום שנתי של 5% מערך הקרקע עד שנת 2004 ו-6% מערך הקרקע משנת 2004 ואילך ועוד קבע כי החיוב בדמי השימוש "כפוף לדיני ההתיישנות, החל מ-7 שנים טרם הגשת התביעה שכנגד". לגבי דמי ההיתר קבע בית המשפט כי יש לחשבם על-פי תעריף "משק עזר" נכון ליום מתן פסק הדין והוסיף "אף כאן החישוב ייעשה החל מ-7 שנים לפי הגשת התביעה שכנגד". לבסוף הורה בית המשפט למשיבה להגיש חוות דעת בנוגע לגובה דמי השימוש ודמי ההיתר שעל המערער לשלם עד ליום 15.8.2013, לצורך מתן פסק הדין בתביעה שכנגד.

  

  1. ביום 12.11.2013, באיחור של חודשיים מן המועד אותו קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו, מסרה המשיבה הודעה בה ציינה כי סך התשלומים שעל המערער לשלם לה בהתאם לפסק-הדין עומד על סך של 472,854 ש"ח. ביום 3.12.2013 הגישה המשיבה הודעה מתוקנת בה נאמר כי לאחר דין ודברים עם המערער הופחת הסכום האמור והוא עומד על סך של 364,524 ש"ח. המערער מצידו הגיש ביום 10.12.2013 תגובה להודעת המשיבה בה טען כי אין לחייבו בריבית כפי שדרשה המשיבה אלא בהצמדה בלבד וכן כי יש למחוק את החוב כולו אם ערעורו על פסק הדין אשר דחה את תביעתו, יתקבל בבית משפט זה. בו ביום הורה בית המשפט המחוזי למשיבה להגיב לטענות המערער אך למרות אורכות שניתנו לה להגשת תגובתה לא הוגשה כל תגובה מטעמה גם לאחר התראה על מחיקת התביעה שכנגד מחמת חוסר מעש. בסופו של דבר, נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו בתביעה שכנגד ביום 23.4.2014 וקבע כי התנהלות המשיבה גובלת בזלזול בהחלטת בית המשפט וכי שקל למחוק את התביעה שכנגד בגין כך, אך נמנע מעשות כן מתוך הבנה כי "בהעדר תגובה לפחות מקצת מבקשותיו של התובע [המערער] מקובלות על המנהל [המשיבה]". בית המשפט דחה עם זאת את טענות המערער לפיהן אין לחייבו בריבית אלא בהצמדה בלבד, בקובעו כי ההצמדה והריבית על הסכומים בהם חויב המערער מהווים חיוב ריאלי בגין השימוש שעשה בשטח שלא כדין ושאר התשלומים בגין חריגות הבניה. בית המשפט הוסיף כי בהעדר תגובת המשיבה הוא נענה לבקשתו של המערער לפיה ישולם הסכום בשישה תשלומים חודשיים שווים ונוכח התנהלותה של המשיבה, הטיל על המערער הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח בלבד. לבסוף, דחה בית המשפט את בקשת גרושתו של המערער לביטול מחצית החוב בטענה כי בעקבות הגירושין היא זכאית למחצית זכויות המערער במגרש. זאת בהינתן העובדה שעיקר ההליך שבפניו התנהל טרם הגירושין וכן בהינתן העובדה כי היא ידעה על ההליכים אך לא ביקשה להצטרף אליהם, אלא בשלב מאוחר ביותר.

 

טענות הצדדים

 

  1. המערער טוען כי התביעה שכנגד הוגשה כמהלך שנועד להרתיע אותו מלדרוש את זכויותיו בשטח העודף והוא מוסיף וטוען כי המשיבה מבצעת "אכיפה בררנית" כלפיו שכן במושב ישנם עוד כ-200 מבנים עם חריגות בניה, לגביהם לא הוגשו תביעות לדמי שימוש או היתר על-ידי המשיבה. עוד טוען המערער כי חריגות הבנייה האמורות בוצעו לפני למעלה מ-24 שנים ולכן התיישנו. המערער מוסיף וטוען כי התנהלותה של המשיבה, עליה עמד בית המשפט המחוזי בפסק דינו, מהווה זלזול בבית המשפט ובהוראותיו והיה על בית המשפט לדחות את התביעה שכנגד מטעם זה בלבד ולחלופין לבטל את חיובו של המערער בריבית. המערער מציין כי שילם למשיבה את כל הסכומים שבהם חויב והוא מבקש כי ככל שטענותיו בערעור תתקבלנה, היא תשיב לו אותם, כך ש"יגבה מחיר הולם" להתנהגותה.

 

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ